שיניים ב', מיפוי השיניים, ארכיטיפ פ"ט

תיאור זה לקוח מטקסטים מן הרפואה הסינית, וההיגיון שיש מאחורי חלוקה זו, שייך להיגיון של תפיסת העולם הנובעת מן הרפואה הסינית, המבוססת על חיוניות היסוד המוכנה "צ'י", ועל תעלות האנרגיה הידועות כ"מרדיאנים", בסינית jing luo (תעלות התמצית חיים)
השיוך של איבר לשן, קשור למעשה למרידיאן הכולל בתוכו את איכות האיבר בכמה רמות:
גופנית, רגשית, אנרגטית, ורוחנית. כאשר יש לכל איבר ומרידיאן קשר לאיברים נוספים שאינם מצוינים כאן, כגון: אוזניים הקשורות לכליות, לכן איבר האוזן מתבטא דרך השיניים הקדמיות.
לכן זהו תיאור הדורש יותר הבנה והרחבה באנטומיה והפילוסופיה של הרפואה הסינית.    התיאור המובא כאן מבוסס על תאוריית חמשת האלמנטים של הרפואה הסינית: עץ – אש – אדמה – מתכת – מים.

אך גם במובן המיידי והרגיל, יש קשר לאיבר עם השן, כמו שהאיבר נתפס בהבנה המערבית.
לכן בעיה בשן מסוימת, עשויה לשקף על איבר במצוקה , המקביל לאותה השן.
חור בשן למשל – עשויה להעיד על חולשה באיבר המקביל, וכן על מורכבות ברגש המשויך עליו.
וכן שן עם צבע חריג, כגון חום כהה ללא ברק – דבר המצביע על שחיקה עמוקה, ועל איבוד של חיוניות יסוד, עושי להעיד על איבר חולה או על מצב רגשי מותש ביותר לאור הקשר בין השן לאיבר המקביל עליו.

1- ארבעת השיניים הקדמיות – החותכות – בלסת עליונה, ובלסת תחתונה.
שתי הכליות – שתי שיניים ימניות: כליה ימנית, שתי שיניים שמאליות: כליה שמאלית.
מערכת השתן
רחם ושחלות בנשים – בלוטת הערמונית בגברים
רגש: פחד, חוסר ביטחון.    אלמנט: מים
מצב אנרגטי: תשישות עמוקה, עייפות לא פרופורציונאלית, תחושת התרוקנות מחיים.

2- הניב הראשון (שן שלישית מן האמצע) בכל צד, בשתי הלסתות:
כבד, כיס מרה, עיניים.
רגש: כעס, תסכול, מרמור, חוסר יכולת לסלוח, קנאה.   אלמנט: עץ
מצב אנרגטי: נטייה להתפרצות, אימפולסיביות, עוצמה פנימית לא מבוקרת, אש משתלחת.

3- שתי שיניים הבאות, רביעית וחמישית מן האמצע (מכונות "מלתעות") משני הצדדים, על שתי הלסתות:
ריאות, מעי גס
רגש: עצב, אבלות, דאגה, התכנסות.    אלמנט: מתכת
מצב אנרגטי: חולשה הקשורה לקשיי נשימה, כבדות בגוף, תחושה של "גרוויטציה" חזקה המושכת למטה.

4- שתי השיניים הבאות (טוחנות) שישית ושביעית מן האמצע בלסת עליונה משני הכיוונים:
צד ימין – שד ימין
צד שמאל – שד שמאל
כמו כן משני הצדדים: טחול, לבלב, קיבה, בלוטת התריס
וכן באותן השיניים בלסת תחונה:
טחול, לבלב, קיבה.      אלמנט: אדמה
רגש: התכנסות פנימה, בדידות, התנתקות, העדפה להתבודדות, הימנעות ממגע.
מצב אנרגטי: כמו ביצה, נטייה לצבור נוזלים, סטגנציה תנועתית, כבדות לאור אי תנועה.

5- שן אחורית (טוחנת) האחרונה, בשני הצדדים, ובשתי הלסתות:
לב, מעי דק         אלמנט: אש
רגש : לא יציב, קוטבי, נוטה להיפר אקטיביות, צחוק לא מבוקר.
מצב אנרגטי: היפר אקטיביות, אי איזון – אי שקט, הפתעה בתגובות ובעוצמה שלהן.

טבעה של מחזוריות, מעגל חיים ומוות

הטבע והעולם כולו נע במחזוריות קבועה. לרוב סוגי המחזוריות בטבע יש דפוס קבוע וידוע מראש, אם כי יש חריגות קלות מכיוונים שונים כגון שינויי העונות ידועות באופן קבוע ומחזורי, כך בכל שנה יש שינויים קלים בדרגות החום בקיץ או בכמות המשקעים של החורף.
אך ככלל, כל תנועה מחזוריות ניתנת לידיעה מראש על תהליך התנועה שלה, לכן היא מחזורית.

הארכיטיפ האנושי על אופיו של מחזור הינו: לידה ומיתה.
כל מחזור מתחיל בלידה מחדש, צעדים של הבשלה ובגרות, ולבסוף מיתה.

כל מחזור הינו לידה ומיתה מסוג אחר, האופייני לאיכות המחזור ולתכליתו בטבע.
הינה כמה דוגמאות ללידה ומוות וכיצד הן מתבטאות בתהליך המחזור הידוע.

1- תהליך מחזורי של שאיפה ונשיפה: מחזוריות מעגל הנשימה.
יש לתהליך זה ארבעה חלקים המקבילים לארבעת העונות.
שאיפה אביב
עצירה קיץ
נשיפה סתיו
עצירה חורף
כל שאיפה של אוויר לתוך חלל הריאות הינו סוג של לידה חדשה, התחדשות, רוויה בחיות הנמשכת מן האוויר לכל מערכות הגוף והאדם.
כל שאיפה הינה לידה חדשה של חיות חדשה המזינה את כלל חלקי המערכת.
כמו כן – כל נשיפה הינה סוג של מוות קטן. סוג של סוף, חידלון, התרוקנות, מעגל שהסתיים.
תהליך הלידה (שאיפה) הינו נשי ביסודו. יכולת ההולדה הינה נקבית ביסוד הפנימי שלה. ואילו תהליך הרפיון המתלווה למוות (נשיפה) הינו זכרי ביסודו, במעגל הנשימה.
היסוד שנולד ומת בתהליך הנשימה הינה האנרגיה (צ'י, פראנה, כוח ויטאלי, דרקון, לוויתן ועוד, שמות רבים לוויטליות המחייה את המערכת האנושית. לכל שם יש דרך שונה לבטא את האיכות המחייה את המכלול האנושי. אך היסוד נותר תמיד זהה – תהליך תנועת אותה החיות נעה דרך לידה ומוות)
האנרגיה נולדת ומתחדשת דרך תהליך הנשימה. לידה ומיתה בתהליך הנשימה קשור לחיבור ליסוד שמחייה את העולם (אנרגיית יסוד) . ולכן נשימה הינה תהליך קיומי ועמוק ביותר.

2- תהליך מחזורי של יום ולילה, שינה מול ערות.
תהליך מחזורי של יום ולילה מכתיב תנועה אורגנית של זמנים ביום בהם יש התעוררות לפעולה, במשך היום. והתכנסות של לילה, שינה ומנוחה.
תהליך השינה הינו סוג של מיתה יומית, כאשר האדם נרדם, עליו להרפות, לשחרר את כל מתחי היום מן האחיזה בנושאים רבים. עליו "למות" במובן של רפיון נטול שליטה. לאנשים הסובלים מקשיי הירדמות או אינסומניה, יש אחיזה חזקה בחיים, צורך לשלוט, ודרך שלחיטה לחוש ביטחון. מאחורי כל בעיות הירדמות והשינה מסתתרת חרדה עמוקה מן המוות, מן ה"לא להיות". לאבד את החיים, את הקרקע, את מה שמביא עימו חווית יציבות.
יקיצה בבקר הינה כלידה חדשה. האדם קם ליום עם התחלה חדשה, פוטנציאל חדש, יצירה חדשה.
היסוד שנולד ביקיצה ומת בהירדמות ובשינה הינה התודעה.
התודעה מתה בשינה וקמה לתחייה ביקיצה בבקר. מותה של התודעה אינה מוות מוחלט, היא ממשיכה לתפקד באופנים עדינים יותר דרך מימד החלום. כך שאין לאדם מוות סופני, יש תחנות של דרגות תודעה שונות עם תפקודים מסוגים שונים.
בתרגול היוגי המכונה "נידרה יוגה" יוגת השינה (כיצד להיוותר מודע וער גם שהאדם ישן) הינו תרגול המאפשר היכרות של האדם עם היסוד בתוכו שלא נולד ולא מת, כאשר התודעה הינה כלי בלבד לאותו היסוד.

3- גאות ושפל, תנועת הים. תנועה זו מוכתבת על ידי תנועת הירח סביב כדור הארץ. ומחזוריות הירח הינה חודשית, חודש בחודשו.
ירח מלא קיץ
ירח הנוטה לחיסורו סתיו
ירח בחיסורו (סהר) חורף
ירח התהליך מילואו אביב
תהליך זה מייצר אפקט עצום על המים בכדור הארץ. המים בכדור הארץ מקבילים לזרם הדם בגוף האדם. נהרות ונחלים מקבילים לכלי הדם.
המים נעים בתגובה לתנועת כדור הארץ וליחסים שיש לו עם הירח. המנוע לתנועת המים הינו הירח.
שפל בים הינו סוג של מוות. גאות הים הינה סוג של חיים ולידה מחדש.

מחזור הירח, זהה למחזור הנשי:
בעולם מאוזן מחזור האישה מתואם עם ירח מלא וחסר. בעולם כתיקונו המחזור הנשי נע בעקביות במעגל החודש של תנועת הירח ומגיב עליו.
במילואו בא מחזור (לעיתים במילואו בא הביוץ)
בחיסורו הרחם מכין עצמו ללידה, דרך ביוץ ורירית רחם המוכנה לקבלת חיים.
היסוד שנולד ומת בתנועת הירח המקביל לחזור הנשי הינה האפשרות ללדת חיים חדשים, דבר חדש.
כל הופעה של מחזור הינו סוג של מוות ואבלות על חיים פוטנציאליים שהיו אמורים ללדת דבר מה, ולא עשו כן.
כל דימום מרחם האישה הינו סוג של "דמעות רחמיות" על אפשרות ללידה שלא הוגשמה.
כל ביוץ הינו סוג של אביב המביא עימו פוטנציאל חיים חדש.
המחזור הנשי הינו תהליך לידה ומיתה במימד היוצר חיים, המימד היצירתי של האדם.
גם בקרב גברים יש תגובה לתנועת הירח, אך פחות בעוצמה ביחס לנשים.

: Creativity
תהליך היצירה האנושי הטבעי,נע על בסיס של תנועה חודשית. כל יצירה מגובשת ומלאה מחייבת לפחות חודש כדי להגיע להבשלה ביסוד המחדש שלה.
נקודה זו חשובה ביותר להבנה לאנשים העוסקים ביצירה, לא ניתן ליצור דבר מה באחת, גם עם ההברקה או הרעיון בא באחת, תהליך ההגשמה שלו מחייב לפחות חודש. פחות מזה מביא עימו תהליך של "פגות", דבר חסר, ליצירה חדשה.

4- תהליך שנתי של ארבעת העונות, הינו תהליך של מיתה ולידה חדשה של העולם עצמו. העולם מת בחורף, נכנס לאינקובציה, ונולד מחדש באביב, עם פוטנציאל חיים חדש , הבא לשיאו בקיץ, מזדקן ומתכנס בסתיו, מת בחורף להתכנסות רחמית ונולד שוב באביב.
לכן כאשר אדם העובר תהליך התפרקות או קריסה של העולם הפנימי שלו, בגיל הנעורים, או במשבר גיל ארבעים עד לחמישים, יש צורך בשנה שלמה כדי לבנות עולם פנימי חדש, העומד בפני עצמו.
כאשר אדם עובר משברי זהות, תהליך טבעי של לידה ובנייה מחודשת, מתרחשת על פני שנה שלמה.
להבין צעדים אלו, מקל מאוד על אנשים העוברים שינוי של "בריאת עולם" חדש בתוכם, תהליך זה מורכב מארבעת העונות, הוא על פני לפחות שנה אחת.

5- הבנת חוקי תהליך הלידה החדשה והמיתה הטבעית, הינה הבנה של תהליכי קיום בסיסיים ביותר.
חוקים אלו מאפשרים לרכוש הבנה לגבי סוג הסובלנות הנדרשת לכול סוג של יצירת חיים. בין ביצירה של עובר הנולד ברחם אימו, שם יש תהליך מוגדר בזמן שאינו ניתן לכיפוף, או לתהליך של יצירה פנימית, יצירה של חיות אנרגטית, יצירה של תוכן כתוב, או כל דבר אחר….
הבנת חוקי לידה ומוות, מאפשרים לגשת לתהליך היצירה באופן אורגני, ללא תקלות מיוחדות הנובעות בדרך כלל עקב תסיסה של קוצר רוח, אי סובלנות ונטייה לרצות שכל דבר יתרחש באופן מיידי.

מהי רפואה אמיתית?

"דע מאין באת, ולאן אתה הולך" (אבות –ג'-א')

כל שיטה רפואית מלמדת על אופייה ועל עומקה של התרבות העומדת כרקע להופעתה. לדוגמא, הרפואה הסינית – דיקור במחטים, שיטות עבודה עם צמחי מרפא, שיטות תנועה ונשימה ועוד – הינה ביטוי לתרבות ענפה ורחבה אשר היא חלק ממנה. כך גם שיטות רפואה שמאניות מן התרבות האינדיאנית, משקפות את אופייה של התרבות השבטית ואת עקרונות היסוד שעליהן היא נשענת. שיטה רפואית הינה חלק אינטגראלי ממארג תרבותי רחב.

ההבדל בין שיטות רפואה שונות לאורך כל הדורות, נובע מתפיסת היסוד של התרבות מתוכה הן צומחות, תפיסות המתייחסות למקורותיו של האדם ולשאלות יסוד הקשורות להבנה בסיסית של חייו. כגון, האדם: מאין בא? לאן הוא הולך? מהי סיבת קיומו? האם יש לכל אדם סיבה מיוחדת לקיומו הפרטי? ומהי דרכו הפרטית להגשמה? לשאלות אלו מענה שונה בכל תרבות, אולם ניתן לראות כי בכל התרבויות, לאחר ששאלות אלו קיבלו מענה, נוצרה ההבנה שהאדם נתקל במחסומים ובהפרעות בדרך להגשמה ולמימוש של מטרת קיומו. שיטות הרפואה שהתפתחו נועדו ברובן לשם זיהוי ההפרעה, סילוקה או התגברות עליה, ולשיפור יכולת ה"עבודה" עימה, על מנת להגיע למימוש המלא של האדם. לשיטות אלו היה ועדיין יש את הכוח להתייחס לשאלות היסוד שאותן ראו וחוו תרבויות קדם אלו.

רפואה "רוחנית" הנובעת מן ההיסטוריה של תרבויות קדם, יודעת להשיב על שאלות יסוד קיומיות ביותר, וכן לתת מענה קונקרטי ל"בעיה" הניצבת מול החולה ומול האדם בכלל.

בעיית היסוד אותה זיהו חכמי קדם, קשורה בתפיסה לפיה האדם היה בעבר חלק אינטגראלי מן השלם של הבריאה וכעת הוא כבר לא; בעבר לא הייתה הפרדה מן השלם וכעת יש; בעבר האדם ניזון מן השלם ומצא הגנה, עת היותו חלק מן השלם, וכעת  אין זה כך; בעבר  הזיקה לשלם נתנה והעניקה תחושת רחם, תחושת שייכות, תחושת שייכות  לקולקטיבי רחב, וכעת כבר אין זה כך.

תהליך ההפרדה של האדם מן השלם הינו חלק מן האבולוציה של העולם כולו, אשר האדם הוא חלק ממנה. בעולם שלפני ההפרדה (של האדם מן הקולקטיב הקוסמי) לא היה צורך לשאול את שאלות היסוד על מוצא האדם ועל דרכו בעולם. שאלות אלו לא היו רלוונטיות והמענה היה ספונטאני ומולד.

לאור צרכים אבולוציוניים רחבי היקף, היה על האדם להתנתק מן ה"שלם" של הבריאה, וכך לצאת למסע של תקופה חדשה – עידן חדש – שהביא איתו גם את ה"מחלה". מהי המחלה? היא אחת מן התוצאות של הניתוק מן השלם, של ההפרדה של האדם מהמארג של הקיום. אמנם לא ייתכן פירוד מלא ולא יתכן נתק מוחלט, אך הנתק היה ועדיין קיים כדבר ממשי, אכזרי וכואב. נתק זה מזמן תהליך של גיבוש תוכן תרבותי ואינדיווידואלי המביא חידוש עצום לעולם כולו. תוספת של טעם וצבע וייחודיות אינדיווידואלית, שלא היו לפני תהליך ההפרדה מן המקור.

היציאה מן השלם להיפרדות הביאה לידי אסטרטגיות קיומיות רבות במקומות שונים על פני כדור הארץ, שתכליתן אחת – לנסות ולמצוא את הדרך חזרה "הביתה", שכן מצב של נתק זה, הינו "גלות". האדם הוגלה וגורש ממקומו הטבעי ומוצא עצמו במקום של ריחוק והפרדה. לנתק הזה יש משמעויות אבולוציוניות הבאות להגדיר מחדש את האדם ואת החברה. למשל, בתפיסת המציאות הבסיסית של הרפואה הסינית עומד המושג "טאו" – טאו מתכוון לדרך הפרטית של האדם בעולמו, ולצורך של האדם לדעת את סיבת קיומו ואת תכליתו הפרטית, ומכך לפתח את היכולת להגשים ולממש את התכלית הפרטית שלו. אם הוא הולך את ה"טאו" שלו וחי לפי העקרונות של ה"טאו" הפרטי שלו, אזי הוא חי נכון, ולא יחווה קשיים מיותרים. וגם אם יופיעו קשיים, יהיו לאדם זה את כל המשאבים והיכולות הנדרשים להתמודדות. אין זה כך לאדם שאינו עוקב אחר ה"טאו" הפרטי שלו. לאדם זה צפויים קשיים רבים וסבל רב.

סבל מכוּנֵה בתרבויות המזרחיות "בוּרוּת". מהי בורות?  אי ידיעה של ה"טאו". אי ידיעה של האדם את עצמו ואת תכליתו. אי ידיעה של הדרכים להגשמה הפרטית. בורות זו מביאה סבל רב, ולעומתה, ידיעה עצמית מובילה למקום הרצוי ומונעת חולי וסבל. חשוב לציין שבורות אינה קשורה לידע אינפורמטיבי כפי שחושבים היום. בימי קדם בורות מתייחסת לאי ידיעה עצמית.

אם כן, לתהליך ההפרדה מן השלם יש תכלית אבולוציונית אשר "מאלצת" את האדם כמו לגלות ממקומו, ולצאת למסע של חיפוש והגדרה עצמית מחודשת. הגדרה המובילה לזיקוק של מערכי נפש חדשים, ולכן להוציא את הפוטנציאל הטמון באדם מן הכוח אל הפועל, ובכך לקדם את כל העולם כולו. לתהליך זה אין מקום אם האדם נולד כחלק מן השלם. הפוטנציאל האפשרי להגשמתו אינו רלוונטי אם האדם כבר ניזון מן השלם – במצב זה הוא חלק מ"גן העדן" שאינו מאפשר התקדמות. על מנת לאפשר התקדמות בא הנתק והכריח תנועה חדשה. תנועה הכוללת תהליך של "ללכת לאיבוד" ואז למצוא את הדרך חזרה הביתה.

נקודה זו עומדת במרכז רוב התרבויות העתיקות שהביאו עימן שיטות רפואה.

אם כן – שיטת רפואה "אמיתית" נובעת מהבנת הנתק וההפרדה, הבנת חשיבות הנתק ותוצאותיו באדם ובעולם (נתק והפרדה שהם עצמם ה"מחלה"). רפואית "אמיתית" יודעת לזהות את סיבת קיומו של האדם, יודעת לזהות את האיכות הפרטית של האדם ברובד הבסיסי והעמוק, וכן מבינה את צורכי הדרך הפרטית של האדם, ואף  יודעת להשיב על כלל המורכבות הזו. שיטה רפואית "אמיתית" מזהה את סוגי ההפרעות המופיעות בדרכו של האדם, החוצצות בינו לבין הידיעה העצמית, בינו לבין הגשמת תכלית קיומו, ויודעת כיצד לתת מענה קונקרטי למורכבות הזו.

למורכבות זו יש השלכות אשר הן בחלקן גופניות ואורגניות, כלומר – בעיות פיזיות, בעלות אופי מולד או נרכש, ובחלקן רגשיות הנובעות מן ה"סכסוך" של אי ההבנה הבסיסי של האדם את עצמו ואת עולמו, ובחלקן קשורות לעולם ה"אנרגטי" – האם יש לאדם אנרגיה, כלומר המשאבים הנחוצים, הדלקים הנחוצים להגשמתו, מאין נובע מצב של חוסר משאבים וכיצד ממלאים את החוסר. כל המורכבות הזו מייצרת "קליניקה" רבת פנים, עם סוגי מחלות רבים ומגוונים, אשר ביחד יעידו על הדבר שהשתבש ויצא ממקומו ומאיזונו. וכך בהתבוננות נוספת – החולי, למעשה, בטבעו, מצביע על המקום באדם שצריך עבודה ו"תיקון".

שיטה רפואית "אמיתית" מכילה ומציעה תפיסה וכלים הנותנים מענה כולל ל"בעיה". תפיסה וכלים שהם חלק אינטגראלי מן המארג התרבותי שהביא ויזם אותה. הכלים הטיפוליים עצמם הינם חלק מן הדרך של תרבות מסוימת להבין את הבעיה ולמצוא לה פתרון. למשל, חלק מהגדרת ה"בעיה" בתפיסה ההודית הינה כי הגוף הפיזי הוא "כלא" לנשמה. הגוף הוא סיבת החציצה וההפרדה, ולכן יש ל"העלים" את הגוף ולהפוך אותו ליסוד  שאינו מפריע יותר. מכך נובעים סוגי תהליכים יוגיים של צומות ועינויי הגוף. התפיסה היא  שההפרעה טמונה בגוף הכולא את הנפש ומונע את ה"זיווג" המחודש עם השלם.

התשובות, הפתרונות והטכניקות הטיפוליות של כל שיטה רפואית הינן חלק ממארג תרבותי שלם. נקודה זו הינה נקודת יסוד על מנת לדעת ולהבין האם שיטה רפואית "אמיתית" היא אם לאו.

בימינו מתקיימות פרקטיקות רפואיות רוחניות רבות ושונות. חשוב שנדע להבחין מי מהן אותנטית ומלאה ואילו מהן מהוות נגזרות תלושות של קרעי תפיסות עולם, ולא מספקות מענה ברור והולם לשוחריהן.

הנקודות המרכזיות לדעת אם שיטה רפואית "רוחנית" הינה נכונה ומלאה או חלקית ויחסית.

• אם השיטה יודעת להגדיר ולהבין את מצוקת הקיום הבסיסית של האדם
• אם השיטה יודעת לתת מענה קונקרטי לבעיה אותה היא מזהה כבעיה
• אם השיטה נותנת כלים התואמים את טענות היסוד שלה, ואם הכלים הינם חלק הרמוני השייך לתפיסת העולם של השיטה
• אם השיטה מאפשרת כלים להבחנה שהם ברורים, ברי לימוד, וקלים להבנה ולשימוש
• אם השיטה מאפשרת לגעת בכל פינה מכלל פינות הקיום האנושי, גוף – נפש – אנרגיה – ופוטנציאל
• אם השיטה יודעת כיצד להורות שיטות מחשבה המתאימות למקומו של האדם ביחס לתהליך ההתפתחות שלו וביחס להפרעות הקליניות העומדות בדרכו
• אם השיטה מציעה דרכים חינוכיות חדשות המאפשרות פרספקטיבות חדשות לאדם הנזקק להבנת קיומו
• אם השיטה יודעת להראות את הקשרים בין מימדי המציאות, כגון כוכבים, אטמוספרה, תזונה, צמחי מרפא, תנועה גופנית, דרכי נשימה, דרכי מחשבה, השפעה של סביבה על האדם מול ההשפעה של האדם על סביבתו
• אם יש בשיטה תפיסות יסוד של השלם, אופיו של השלם, מהותו של השלם, והקשר של האדם עם השלם.

בשיטה רפואית "רוחנית" אמיתית, יש את כל העקרונות האלה, והם שזורים זה בזה ומהודקים היטב.

שיטה רפואית רוחנית רואה בהגשמת הפוטנציאל האנושי את תכליתה. היא עצמה אינה "דת" או "מרכז", היא רק כלי שרת לטובת האדם ולטובת ההגשמה של סיבת קיומו.

השיטה הרפואית הנהוגה כיום, שמכונה "הרפואה הקונבנציונאלית", משקפת את אופיו של העולם בו אנו חיים. עולם קשה, עולם ששכח את עצמו ורואה במלחמה ובקיטוב דרך להגדרה עצמית. הרפואה של ימינו תופסת את האדם כמבנה כימי בלבד, "מהו האדם – גוש בשר". לתפיסה זו יש השלכות קליניות.

לצד הרפואה הקונבנציונאלית מתקיימות כיום דרכים רבות הנובעות מן העולם העתיק, שכבר בוססו בעולם. שיטות רפואה כגון הסינית, ההודית והטיבטית, וכן ההומיאופתיה. כל אלו עונות על הקריטריונים שהוצגו למעלה. והן בהחלט טובות וחשובות.

לצידן מתקיימות גישות רבות העוסקות במימד האנרגטי, כגון רייקי, הילינג, ביו-אנרגיה, שיטות מגע שונות, ועוד, שהן חלקיות, במובן שאינן מראות שיטתיות ברורה ופשוטה הנוגעת בכלל החלקים של האדם. אך הן מציעות שער למימדי הרוח והאנרגיה שבקיום, ומכאן חשיבותן.

מכיוון שהמידע כיום הוא רב, פתוח ונגיש, ויש אפשרויות רבות ללימוד ולמגע בדרכים שונות, טיפוליות ופילוסופיות, הרי שעומד בפנינו האתגר המרכזי של חזרה לתרבות ולריפוי המכיר בשלם, ושואף ויודע כיצד לחזור אליו. לשם כך עלינו לאמץ גישה הרואה את שילוב השיטות לדרך אחת, כאשר לנגד עינינו מוצבת טובתו של החולה. מה ייטיב עם האדם באופן הנכון ומדויק לצרכי ההתפתחות שלו. ניתן ליצר שיתוף פעולה בין שיטות שונות ובכך להחזיר תפיסות שהיו מוכרות היטב מן העולם הקדום, תפיסות בהן האדם יודע את עצמו ויודע את אלוהיו.

המאמר נכתב למען ירחון "אדם עולם" – כתב עת  אנטרופוסופי  – adamolam.co.il

טור חמישי. סקירה היסטורית – שירת השורש של נגרג'ונה

נגרג'ונה – מגדולי הפילוסופים הבודהיסטיים, אולי שני בחשיבותו לאחר בודהה עצמו. דלי למה הנוכחי רואה בו המורה המרכזי של בית ספרו (גלופה) הוא נודע בשל כתיבתו את "שירת השורש של דרך האמצע" – (מדיימיקה – דרך האמצע) לכתביו נודעה חשיבות היסטורית בהתפתחות של הגישה הבודהיסטית וכן בעיצוב של תפיסתה לדורות רבים, שכן הוא לקח את מושגי היסוד שבודהה תבע, ונתן להם משמעויות שונות ויצירתיות, שעד להיום לומדים אותן כטקסט מרכזי, וכן הוא הכשיר להמשך הדורות – להבין את תורתו של בודהה, בכלים שניתן לתפוס ולהבין, שכן בודהה בעצמו לא כתה מילה אחת וכל דבריו נכתבו על ידי בן דודו סרי פוטרה, והכלים התפיסתיים של סרי פוטרה ושל בודהה עצמו, תאמו את דורו של בודהה. כך שחשיבותו של נגרג'ונה , הינה ביכולת שלו להמשיך ולהנחיל את תורת בודהה בכלים שהדורות שיבואו אחריו – יהיו אם יכולת להכיל ולהתייחס ולהתפתח מן התורה של בודהה. (בודהה עצמו ממוקם בתקופת ה"רקפתיים" מן הטור הרביעי – 600 לפנ"ה)

הוא פירש את אחת מן הסוטרות החשובות של בודהה – פרג'נה פרמיטה סוטרה – הסוטרה של שלמות החוכמה, ונתן לה משמעויות שעד להיום ניתן להבין יותר את כוונתו של בודהה.
נגרג'ונה חי כנראה בין 150 – 250 לספירה, כך שהוא ממוקם בסוף האלף הרביעי לתחילת האלף החמישי, ומכאן עוצמת חיותן של כתביו, שמעבירות את הבודהיזם למן האלף הרביעי (טור ההזנה) לאלף החמישי (טור השכל) כך שחוכמתו של נגרג'ונה מתאפיינת בתבונה הנחוות של טור רביעי, עם הניתוח החריף שמעמיד את הנקודה המרכזית על חוט השערה, דרך הבנה אינטלקטואלית. מכיוון שנגרג'ונה ממוקם בין סוף טור לתחילת טור, ניתן לראות שכחמתו הינה כחמה שואלת שמעוררת את הנקודה הבעייתית מתוך חשיפת השאלה, וכך מובילה את הלומד לחקירה עיונית אשר מובילה לבסוף לדבר המרכזי – ההתנסות באמת של מי הוא האדם. נגרג'ונה מוביל את הלומד באמצעות הגדרת השאלה, ופתיחתה לקצוותיה, ואז הוא מותיר את המהלך המחשבתי שלו כך….. דבר אשר מאפשר ללומד הגיע לתובנה על תורתו של בודהה מתוך חוויה לאורו של העיון השכלי.

מהלך זה משתקף דרך המצליבים של סוף טור רביעי, והוורדיניים של תחילת טור חמישי. הרמדי מן הוורדניים – laurocerasus ו amigdala amara – משקפים את ה"פיתרון" של נגרג'ונה למעבר נכון של הבודהיזם בין התקופות, על מנת שהתורה של בודהה תיוותר חיה ונוכחת בעולם. האופן התבוני שייך למצליבים (עליהם כבר דובר) אך על אופן בו נגרג'ונה מותיר את הקושיות שהוא מעורר – פתוחות ללא מענה, כמו שהוא מותיר הלב תמהה, זוהי תפיסה ראשונית של הוורדניים (הממוקמים בשורה הראשונה של טרום לידה) כך שהקוגניציה בשורה ראשונה של טור חמישי, יכולה רק לעורר שאלה, ללא יכולת קוגניטיבית לענות על הקושי שמתעורר, ולכן – laurocerasus ו amigdala– משקפים זאת דבר חוסר ההבשלה ולב לא מפותח מבחינה פיזיולוגית שאינו מסוגל לאחוז בחיים, ולבוא במגע ישיר איתם, כך שממד ה"לב" שלהם אינו פעיל ברמתו הפתולוגית – (במקומם הבריא של התרופות הללו – יש "לב" חווה ומתנסה באופן שידוע לאדם, מהו הדבר בו הוא מתנסה) שתי התרופות הללו – ברובד הפתולוגי – מתייחסות למצב של עובר לא בשל, וחוסר הבשלה של האיבר לב, וכן סכנת חיים מחוסר בחמצן עקב אי הבשלה של הריאות והלב. אך זיקה זו מראה רק את מקום החולה של הקבוצה, במקומה הבריא של קבוצה זו – מופיע היכולת שמייצג נגרג'ונה – היכולת לשאול שאלה ולחדד אותה שכלית על מנת שלהגיע לתובנה חדשה וייחודית לאדם שהלך בדרך זו

כמו כן – שירתו של נגרג'ונה מתאפיינת ב"יריב" ששואל שאלות ומקשה – דבר שאופייני לטור חמישי בו האדם צריך אופוזיציה על מנת שלהגדיר את סגולותיו המיוחדות. וכן טור חמישי מתאפיין בפיצול בין מערכות נפש ( ראה מאמר – "על המושג הפיצול" ) כלומר האדם צריך "אויב" שמאתגר אותו וכך הוא זוכה לזיכוך של דקות עמוקה יותר על מי הוא ומה הוא מקומו בעולם. דינמיקה זו מיוחדת לטור חמישי.

והינה כמה דוגמאות מכתבי "שירת השורש והאמצע" מדיימיקה –של נגרג'ונה (תודה מיוחדת לד"ר אביתר שולמן שתירגם מסנסקריט)

פרק 24 – בחינת ארבעת האמיתות הנאצלות

"יריב" – 1- אם כל זה ריק – אין היווצרות והכחדה, נובע כי מבחינתך אין קיום של ארבעת האמיתות הנאצלות….

5- כשאין תורה וקהילה- כיצד יהיה הבודהה? אמירתך מבטלת את שלושת האוצרות. (בודהה, חיי הקהילה, תורת הדרמה)

7- "תשובה" אנו אומרים שאין אתה מבין את הריקות, את משמעותה ואת מטרתה. מכך אתה נפגע.

8- לימוד התורה של הבודהות מתבסס על שתי האמיתות, האמת המכסה את העולם, והאמת העליונה.

9 – אלא שאינם מבינים את ההבחנה בין שתי השונות – אינם מבינים את האמת העמוקה לגבי הוראתו של הבודהה.

21- כיצד יהיה סבל הנוצר באופן בלתי תלוי? נאמר כי הסבל חולף, כך שלא תיתכן מהות עצמית שלו.

25 – כאשר אין סבל, היווצרות או הכחדה, איזו דרך מושגת מהכחדת הסבל?

28- הפרי שממהותו העצמית אינו מוגש, כיצד ניתן יהיה להשיגו, כאשר הוא מובן כבעל מהות עצמית?

35 – אם הפרי נגרם, מבחינתך, על ידי מעשים נכונים ולא נכונים, כיצד, לדעתך, פרי שאיננו ריק נוצר ממעשים נכונים ובלתי נכונים?

40 – מי שרואה את ההתהוות המותנית, הוא רואה את הסבל, את מקורו, את הכחדתו וגם את הדרך.

הטקסטים של נגרג'ונה הינם קשים ועמוקים, ומהווים את ראשיתה של החקירה העיונית המתייחסת לאדם כבעל "שכל", ובדרך זו הוא מכוון על המקום באדם שעליו כיוון בודהה (אותו כינו הבודהיסטים "זרע הבודהה" באדם) וזהו תהליך ההתעוררות של תודעתו של האדם באמצעי שכלי.

עשרה כללים לשם שמירת הבריאות

במזרח נהוג לומר "בריאות הינה חופש" – והכוונה היא שכשאדם בריא בגופו ובנפשו, הוא משוחרר למלא את כוונת ליבו באופן האוטנטי ביותר. והינה כמה כללי בריאות חובקי עולם שאין להם זמן ומקום והם נכונים תמיד, לשם שמירה על בריאות תקינה, גופנית ונפשית.

1- על האדם לאכול כשהוא רעב ולשתות כשהוא צמא, אל יוכל כשהוא שבע, ואל ישתה כשהוא רווה. תמיד יוכל לכדי שני שליש מקיבתו ואל יעמיס ללא לאות. בקר כדאי לאכול טוב, כיוון שבבקר מערכת העיכול, או אש העיכול במיטבן, כך שהספיגה של הנדרש לחיות הגוף במיטבה. בצהרים יוכל טוב, ובלילה יוכל מעט. בלילה כושר הספיגה של מזונות הינו מועט והגוף חש את האוכל כאבן שאין לה הופכין, לכן לא מומלץ לאכול לאחר שקיעה שאז האוכל אינו מעוכל ונותר בתוך הקיבה לאורך זמן רב ומקשה על שינה ותהליכים מטבוליים.

2- לא מומלץ לאכול מיד עם הקימה מן השינה, יש להמתין מעט ומוטב אף להתעמל קצת על מנת להניע את המערכות גוף שהיו "כבויות" במשך שעות הלילה. תנועה גופנית קצרה ומעירה בשעת הקימה, מומלצת מאוד והופכת את תהליכי חילוף החומרים ליעילה יותר.

3- תנועה גופנית מתונה של חצי שעה עד שעה ביום – מוכחת לשם פעילות תקינה של מוח ומחשבה, אדם שעושה ספורט קבוע ומתון – מאפשר תהליכי קוגניציה מהירים ומשוכללים יותר, וכן יש לתנועה גופנית יכולת לשפר את מצב הרוח למקומות שמחים ופוריים יותר. אצל הרבה אנשים נראית התופעה של רעיונות והבנות ויצירתיות פורה, הבאה לאדם ספונטנית במהלך התנועה הגופנית.

4- לא מומלץ לישון יותר או פחות משמונה שעות ביממה. שליש מן היממה הינה השיעור הנדרש המאוזן לצורכי המערכת. שעות השינה הטובות ביותר לגוף, הינן בין 9-10 בלילה ל 4-5 בבקר.

5- איכות המזון הינו נושא חשוב, בחורף הקרב יש לאכול מזונות חמים כגון – אוכל מבושל וחם בטמפרטורה שלו, בחורף לא מומלץ לאכול מזונות קרים, כגון יוגורטים ומוצרי חלב, או מזונות קרים בטמפרטורה שלהם. יש מזון המותאם לכול עונה ובעונת החורף יש לאכול יותר שורשים כגון- גזר, בטטה, תפוח אדמה ועוד, שהם מבושלים לכדי טמפרטורה חמה.

6- רוב המחלות שבאות לאדם – באות עקב תזונה קלוקלת ונטייה למזון לא מעוכל שנשאר במעיים לאורך זמן רב, ולכן מומלץ לשמור על יציאות קבועות, כאשר הבקר הינו הזמן האידיאלי ליציאות. עצירות הינה סמן לחולי רב גוני שנובע שרעלים שנשארים בתוך המעיים לאורך זמן, ולכן מחדירים רעלים מסוגים רבים – מן המעיים לזרם הדם. הדרך לשמור על יציאות קבועות, קשור למזונות שמניעים מעיים, כגון פירות , ירקות, דייסת שיבולת שועל ועוד.

7- בכל עונות השנה- יש לשמור על הגיינה של הגוף ברחצה, וכן במרחצאות חמים כגון סאונה, על מנת ליזע את הגוף ולהביא לניקוי ברמות עמוקות יותר של רבדים בשכבות בגוף.   תדירות של פעם בשבוע לשבועיים,  הינה תדירות מאוזנת.

8- חיוניות היסוד של הגוף אצל גבר – באה לידי ביטוי במיניות שלו – מיניות מוגברת וללא ביקורת עצמית מובילה לירידה בחיוניות יסוד של הגבר ולכן לחולשה ומחלות הנובעות בהתדרדרות האנרגיה. לא מומלץ לדכא מיניות –אך לא מומלץ ל הפריז בה. בנשים – לידות הינן האופן בוא האישה "נותנת" מעצמה וחיוניותה הבסיסית לוולד, כך שיש אפשרות ל"התרוקנות" מהירה של חיות האישה לאחר לידה, נושא שיש לו השלכות רבות והוא בהחלט בר טיפול.

9- לא מומלץ כלל "להתאפק" בצורך למתן שתן או ליציאות, כשבא הצורך, יש להתפנות במהרה, הנטייה לאגור או להתאפק, נטייה שקשורה לחינוך של החברה המערבית, יוצרת בעיות רבות וסבוכות במערכת הגופנית נפשית.

10- מצבו הנפשי של האדם – הינו המרכיב המשפיע ביותר על בריאותו. ולכן מומלץ תמיד להיות בשמחה, ולפתח גישה אופטימית ופתוחה למציאות. וכן מומלץ לאדם לפתח בתוכו גישת יסוד של סיפוק והנאה ממה שיש וכן שמחה בכל מה שנקרה בדרכו. יכולת ההסתפקות וההנאה ממה שיש, וכן גישה של הודיה לכול הקיים, מביא לבריאות עמוקה ברבדים רבים.

מי שיאמץ המלצות הלו, יחיה שנים רבות והוא בריא ושמח וחי במלוא אונו ויכולתו. (כך אומרים הכתובים)

WU WEI – עשייה שלא עושה (המשך המאמר הקודם)

הוא מושג יסוד בגישה הטאואיסטית. משמעותו של מושג זה היא כיצד לפעול ללא פעולה, כיצד לעשות ללא עשייה, כיצד ליזום ללא יוזמה.
במילותיו של לאו טזה זה נשמע כך:
"פעל אי פעילות, יזום אי יוזמה, טעם את נעדר הטעם. החכם משתוקק להיעדר תשוקה, ואינו מוקיר חפץ שקשה להשיגו. לומד הוא אי לימוד, אך משנן את שאחרים מדלגים עליו, וכן מניח הוא לדברים להתפתח כטבעם, ואין הוא מסתכן בפעולה. רואה הוא את הקטן כגדול ואת הגדול כקטן" (טאו טה צ'ינג 63)
דבריו של לאו טזה נשמעים מחוסרי היגיון ויש בהם פרדוקס גדול בעיני האדם המערבי, מכיוון שהאדם המערבי יוצא מתוך הנחה שהכול תלוי בו ובמה שהוא יוזם ועושה. יש המאמינים בכוח עליון משגיח, ולכן הם תולים את הכול במבנה אמוני שיש מקום ל"השתדלות" אך באמת הכול משמים. לכן אופן עשייתם אינו טוען שהצלחתם תלויה בעשייה שלהם, אלא בהשגחת שמים. תפיסה זו עשויה לסרס חלקים בנפש האדם ולהפוך אותו לחלקי ולעיוור. לאו טזה לא אומר לא לעשות, הוא מלמד את הדרך הנכונה לעשות, הוא מלמד שכמו שהאדם מבטא רצון ועשייה כך גם לארץ ולעולם כולו יש רצון ודרך התהוות- וכך הוא מבטא זאת:
"לכן עליון הוא הטאו, עליונים הם השמים, עליונה היא הארץ, עליון הוא האדם. ארבעה דברים בתבל עליונים המה והאדם אחד מהם – האדם מתנהל לפי חוקי הארץ הארץ מתנהלת לפי חוקי שמים שמים מתנהלים לפי חוקי טאו טאו מתנהל לפי חוקיו הוא" (טאו טה צ'ינג)

לאו טזה מבין כי רצונו של האדם שזור ברצונה של הבריאה הסובבת, והוא מראה שרצון המתממש יכול לקרות נכון או לא נכון – במידה שבה רצונו הפרטי של האדם תואם את רצונה של הבריאה, כאשר כל הרצונות למעשה שזורים זה בזה ומשפיעים זה על זה. זה מראה את כוחה של האחדות ואת חשיבותה של הבנת האחדות לגבי האדם שרוצה להגשים בעולם משהו. לאו טזה מבטא זאת כך:

"אלה דברים קדומים שהשיגו אחדות, שמים שמכוח האחדות נעשו זכים, ארץ שמכוח האחדות נעשתה מוצקה, רוח שמכוח האחדות לבש מסתורין, אפיקים שמכוח האחדות נתמלאו, כל היצורים שמכוח האחדות באו לעולם, נסיכים ושליטים שמכוח האחדות נהפכו לשליטים. אילולא השמים זכים, היו נקרעים ונופלים, אילולא הארץ מוצקה הייתה מתמוטטת, אילולא הרוח פעיל היה נמוג מן העולם, אילולא האפיקים מלאים היו מתייבשים ומתבקעים, אילולא היצורים באו לעולם היו כלא היו, אילולא הנסיכים והשליטים נהפכו לשליטים היו נדחים" (טאו טה צ'ינג 39)
בתוך כוחה של האחדות האדם פועל, רוצה ועושה כפי הבנתו את המציאות. המציאות של לאו טזה היא מציאות מלאה וגדושה בצורות חיים של שמים וארץ, ולכל צורת חיים יש רצון ומאוויים. מי יכול לומר שזכותו של משהו לבטא את רצונו עולה על רצונו של משהו אחר? ומהי זכותו של אדם לתבוע שרצונו יתממש בעולם על חשבון רצונו של אדם אחר? לאו טזה מראה את שלל הרצונות של צורות הנבראים כקשורים זה בזה, ואת הסינרגיה והסינכרוניזציה שיש באין סוף של פעולות העולם – בהשפעתן ההדדית.
הממד הנעלם המחבר את הרב גוניות של הבריאה על שלל ביטוייה לדבר אחד היא האנרגיה המכונה "צ'י".
צ'י הוא כוח יסוד המפעם בבריאה כולה. זהו הכוח המחיה את הכול ומזין את הכול. הוא שרוי בכול וחי תמיד. הוא מחבר את הכול לאחד והוא זה אשר פועל או מאפשר שתהיה פעולה או שיהיה המקום לפעולה. צ'י נמצא בכול באין ספור ביטויים וצורות. על אף היותו אחד, הוא בעל אין סוף איכויות, ובסינית תמיד מצטרף לשמו שם נוסף המבטא את איכות הופעתו. למשל טאי צ'י (הצ'י הגדול), צ'י קונג (הצ'י הנושם), יואן צ'י (אנרגיית המקור) וכן הלאה. לאו טזה אומר כך:
"טאו הוליד את האחד, האחד הוליד את השניים, השניים הוליד את השלושה. השלושה הולידו את כל היצורים, גבם על הין (צל) ופניהם על האור (יאנג) והתואם שביניהם הוא נשמת החיים (צ'י) נעדרת הגשמיות" (טאו טה צ'ינג 42)
כך שמה שמאחד ומאפשר את האחדות – זהו צ'י. בתוך המהלך של הטאו יש להכיר את הצ'י ולדעת כיצד עובדים איתו או באמצעותו. זוהי הדרך הטאואיסטית.
אופן אחד של ביטוי לעבודה עם צ'י הוא בסדרת התנועות שאף הפכה לאומנות לחימה – המכונה טאי צ'י. בתנועה הטאואיסטית האדם אינו חושב או עובד עם רגשותיו, אלא עם תנועת הגוף והנשימה, ואיזון עדין של חישת הגוף בתנועתו העדינה, עד לדרגה בשבה הוא חש את החיוניות המכונה צ'י. לבסוף הצ'י לבדו הוא זה שמניע את האדם המתרגל טאי צ'י. מגמתו של המתרגל היא לוותר לחלוטין על זהותו ומחשבותיו, ולאפשר לצ'י לשאת אותו ולהפעיל אותו כפי רצונו של הצ'י. אי אפשר לדבר על צ'י. וזה אבסורד גדול יותר אף ללמוד על צ'י בבית ספר או באקדמיה. זאת כיוון שצ'י הוא דבר שניתן להכירו רק דרך התנסות ישירה, ולא דרך הקוגניציה. בטאי צ'י אין מחשבה או רגש (על אף שהם עולים) יש חוויה של מיזוג עם נשמת העולם, היא הצ'י.
לאו טזה אומר כך:
"אין הוא יודע משגל מהו, ועם זאת קיימת בו התפתחות מינית. הווה אומר, שרוי הוא בחיוניות שאין למעלה ממנה; יישא קולו יממה תמימה וגרונו לא ייצרד. הווה אומר, שרוי הוא בהרמוניה שלמה. לדעת הרמוניה זו משמע לזכות בהארה; לשאוף אריכות ימים משמע לזמן לעצמך פורענות; להניח לרוח (צ'י) למשול במערכי הלב שלך משמע להיות אמיץ לב" (טאו טה צ'ינג 55)
הלימוד הטאואיסטי, אם כך, מראה את הדרך לאומץ לב שבו האדם מוותר על עצמו כדי לאפשר למשהו אחר לעבוד דרכו, וכך לקדם את העולם ולהיות שותף בהתפתחותו של עולם. האדם מתפנה מעצמו ומתמלא בצ'י, והצ'י נושא אותו ומראה לו את דרכו. בתוך הצ'י האדם אינו פועל, על אף שייראה כפועל. למעשה הוא מופעל על ידי הצ'י. בתוך הצ'י האדם אינו מתכנן או חושב. הוא פועל ספונטנית וטבעי, וכשמגיעה השעה להפסיק ולעצור, הוא עושה בהיותו עוצר.
לאו טזה אומר כך:
"טאו אין לו שם. בעת שעורר לפעולה, ניתן שם. ומאחר שניתן שם, יש לדעת היכן לעצור. היודע היכן לעצור, נוחל חיי עולם" (טאו טה צ'ינג 32)
כאשר הרוח מנשבת בלבו של אדם ומחשבותיו נעדרות ואין דבר מפריע, אזי האדם פועל בעולם מבלי ליזום דבר. השלב ראשון שעל האדם ללמוד הוא להיות כלי לצ'י על ידי תנועה, נשימה ושינוי הפרספקטיבה של תודעתו על עצמו ועל זהותו הבסיסית, דבר שמושג בתרגול טאי צ'י או צ'י קונג, וכן בלימוד כתבי טאו. ביום יום האדם לומד להיות בתוך שקט על אף רעשי תנועת החיים מסביב. לשקט זה חשיבות גדולה, כיוון שצ'י מניע את האדם באופן המודע לאדם – מתוך שקט. השקט הוא החלל הפנימי שבו מתרחש תהליך ההתהוות והתמורות של הצ'י באדם. באופן זה יש אפשרות למודעות לפעולותיו של צ'י על האדם. כשתרגול זה נעשה לאורך זמן, מתהווה באדם הבגרות הנדרשת לפעול ללא פעולה וליזום ללא יוזמה.
לאו טזה אומר כך:

"הלא קיים יכול חדור אל הבלתי חדיר, לפיכך יודע אני כי אפס מעש הוא מעשי. ללמוד ללא מילים, לעשות ללא מעשים, מעטים הם שהשיגו זאת" (טאו טה צ'ינג 41)

אספקטים תרבותיים – טור שני: על המספר הגדול בעולם – סין

לפי הגישה הסינית, המספר 1 הוא המספר הגדול בעולם והוא מכיל את הכול, וכל שאר המספרים הם חלקי האחד. 2 הוא שני חצאים מן האחד, 3 הוא שלושה חלקים של האחד, ומיליון הוא מיליון חלקים מן האחד. וכך לעד.
תפיסה זו משקפת הרבה מגישת היסוד של הסינים – תפיסת האחדות. העולם כולו אחד, הכול קשור ומחובר זה לזה, כל החלקים הנמצאים בעולם, קשורים ותלויים זה בזה ומשפיעים אלה על אלה. מתוך תפיסה זו נולדת תחושת אחריות כבדה של הפרט כלפי הכלל. זוהי אחת מן הסיבות לאחדות הקולקטיבית הנראית מבחוץ כקולקטיב שאינו מאפשר אינדיווידואליות ואפילו אוסר אותה. אך למעשה הקולקטיב הסיני נובע מתוך תפיסת קיום של העולם כאחד. בתוך הבריאה – כלל החלקים מושפעים ומשפיעים זה על זה, ואף על כן יש הייררכיה ברורה של גבוה ונמוך או מנהיג ומונהג. לכן העיר האסורה, העיר שבה שכנו הקיסר ופמלייתו, עיר שאדם ממעמד נמוך לא הורשה להיכנס אליה מעולם, בנויה כך שהיא מדמה את כלל חלקי העיר ומשכן הקיסר למערכות שמים. העיר כולה היא מעין מפה של העולם כולו, מערכות הכוכבים ומערכות הארץ, ובפעולותיה היא מקבילה לאופן שבו נוהגת הבריאה כולה. היא מדמה גם את אופן פעולת גוף האדם, והקיסר מסמל את לבו של האדם. והלב, שהוא עיקר האדם, מהווה מרכז לאדם ולעולם כולו. כל שאר הרבדים מבטאים את חלקי האדם ואת חלקי נפשו סביב הלב המהווה את המרכז של הכול, מרכז שבו שוכנת הנשמה. מבנה זה של העיר האסורה מדמה את אופן הזהות המלאה שיש לאדם אל מול העולם: עיר הקיסר היא הקשר בין העולמות ואף הטבעת הקושרת את העולמות לאחד. לקיסר סין, לפמלייתו, ולאורחות חייו הייתה אם כן משמעות עצומה בעבור הלאום הסיני. ולא רק בעבור הסינים לבדם, אלא בעבור שלומו של העולם כולו, כיוון שאורחות חייו של הקיסר, על שלל הטקסים, הגינונים וכל כללי הנימוס בחדרי המלך מהווים את החוליה המחברת את כלל העולמות לאחד. תפקיד זה היה מכריע לגבי האופן שבו כל הלאום הסיני, על אף היותו עצום במספרו, היה תמיד מגובש מאוד, ולכן הפגין כוח עצום. איכות זו נותרה ללאום הסיני עד היום, ויש שראו באולימפיאדה שהייתה בבייג'ין הפגנה של הכוח הסיני, המתבטא בעיקר באחדותם של יותר ממיליארד בני אדם, אחדות שנותרה מן העולם העתיק עד היום, על אף שהפן האזוטרי כבר אינו קיים היום בתוך הלאום הסיני, ואם כן – אז בהחחבא ולא בגלוי.

בתוך ההתפתחות של הפילוסופיה הסינית שתי דמויות מרכזיות בנו את התודעה של הלאום הסיני וזהותו. הראשון היה קונפוציוס (בסביבות שנת 550 לערך לפני הספירה) – איש מיוחד שעיקר תורתו נסבה סביב החובות של האדם החכם והמכובד כלפי החברה וכלפי המשפחה: כיבוד אב ואם, כיבוד אחים מבוגרים, ידיעת האדם את מקומו ותפקידו, ומילוי חובותיו כל ימי חייו ללא יכולת לשנות את מעמדו ומקומו, וכן ללא יכולת לפקפק בעצם המבנה שקונפוציוס יצר. מבנה זה נוצר למען סדר חברתי וארגון של כלל החברה הסינית על כלל גווניה. קונפוציוס הוא המייסד של החוק הסיני ושל הסדר החברתי העוקב אחרי חוק האחדות והתאמת חוקי החברה לחוקי שמים. לכן יש בניסוח חוקיו עומק עצום המתבטא ביכולת שלו לחבר את החברה ואת אורחותיה לחוק האחדות, ולחבר את כל המהלך החברתי באופן אורגני לתנועתו של היקום כולו. קונפוציוס היה בעצם ה"משה רבינו" של הסינים.
ציטוטים מאפיינים מתורתו של קונפוציוס:
"אמר יו טצה – נדיר שתמצא בנים הנוהגים כיבוד אב ואם, ואחים הנוהגים כיבוד אחים מבוגרים, ואם זאת נוטים לערער על סמכות הבכירים מהם […] אדם המעלה מתחקה על השורש, וכשהשורש איתן – צומחת הדרך. כיבוד הורים ואחים מבוגרים הלוא הם הווייתה של האנושיות" (ספר המאמרות פרק א, 2)
"טצה גונג שאל על מימוש האנושיות. אמר המורה: בעל מלאכה המבקש להיטיב את מעשה ידיו חייב להשחיז תחילה את כליו במדינה שאתה חי בה; שרת את הדגולים שבשרים והתרועע עם האנושיים שבמלומדים […]" (ספר המאמרות פרק ט"ו, 10)
"מי שאינם הולכים בדרך אחת, אל להם להשיא עצות זה לזה" (ספר המאמרות פרק ט"ו, 40)
"אמר המורה: הייתי רוצה לחדול מלדבר, אמר טצה גונג: אם לא תדבר אתה המורה, מה נמסור לילדינו? ולדורות הבאים? אמר המורה: וכי השמים, מה הם אומרים? ואף על פי כן ארבע העונות באות כסדרן וכל הדברים צומחים מתוכן, וכי מה אומרים השמים?!" (ספר המאמרות פרק ט"ז, 19)

מן הצד האחר, הקוטבי לתפיסת החסדר החברתי של הקונפורמיזם של קופוציוס בא לאו טזה. הוא זה שביסס את הטאו וכתב את "טאו טה צ'ינג" (ספר הדרך והסגולה). לאו טזה היה המהפכן השקט, בדרכו הנעלמת הוא חי עד היום, ואנשים רבים עדיין ניזונים מספרו ומדרכו הצנועה והמתבוננת.
(ראו מאמר "כמה מילים על אחד מידידיה הטובים של האנושות")
ציטוט מאפיין:
"המטפח את טאו בתוך עצמו – חסדו אמת. המטפח את טאו התוך משפחתו – חסדו רב. המטפח את טאו בארצו – חסדו מלא. המטפח טאו בעולם – חסדו חסד עולם. אי לכך, דרך אישיותו יוכל אדם להתבונן באנשים זולתו; דרך משפחתו – יוכל להתבונן במשפחות; דרך כפרו – יוכל להתבונן בכפרים; דרך ארצו – יוכל להתבונן בארצות; דרך עולמו – יוכל להתבונן בעולמות. כיצד אני יודע שהיקום כך מונהג? על ידי זוהי ההתבוננות" (טאו טה צ'ינג 54)
המושג "טאו" – ה"דרך" – עומד במרכז הווייתו של לאו טזה. קשה לתרגום ולהבין את המושג הזה. בתחילת ספרו טאו טה צ'ניג אומר: "הטאו שניתן להגדירו אינו הטאו האמיתי. השם שניתן להביעו – אינו השם המפורש". טאו אם כן הוא מהלך ההתהוות של האדם והעולם כאחד, למרות היות העולם עצום ורבגוני, עם אין ספור צורות חיים בתוכו – תורת האחדות של לאו טזה מלמדת שהתפתחותו של האדם באה במקביל להתפתחותו של העולם, ותהליך משתנה ודינאמי זה מכונה "טאו". טאו הוא תהליך ההתפתחות האינדיווידואלי של האדם בתוך ריבוי עצום של צורות חיים, ריבוי שאינו מבטל את חיותו הפרטית והמיוחדת של האדם היחיד.

דרך שני אנשים אלו אנו למדים על איכות היסוד של טור שני – התכווצות (קונפוציוס) והתרחבות (לאו טזה). רואים את אופיו של טור שני גם בכתבי קונפוציוס. שם מושם דגש על אחריות ללא עוררין ועל מקום חברתי שאינו משתנה, דבר הקשור לחוויה הסיזיפית של העשייה בטור שני. זאת ועוד, היסוד המתפתח ועבודה עצמית הקשורה לטאו (דרך) – דבר שאינו מוגדר, כשם שהטור מתחיל החוויה אמורפית (קנביס) ונהפך לקונקרטי מאוד במבנה הזהות שלו בסוף הטור (אלון). אנו גם רואים את האיכות הדו פסיגית של התורה, כאשר האדם מתפתח ב"טאו" הפרטי שלו במקביל ל"טאו" של העולם כולו. זה מול זה.

אספקטים תרבותיים מן הטור השני – "בהגווד גיטה": שיר האלוהים – הודו

"בהגווד גיטה" (שיר האלוהים) הוא חלק מן האפוס הגדול של האינדו הנקרא "מהברטה" ואשר מתאר את השתלשלות הקשרים המשפחתיים בין חמשת בני הפנדו ובני הקורו. המהברטה משתרכת על פני כמאה אלף פסוקים. 700 פסוקים מתוכם הינם החיבור המרכזי במחשבה ההודית, הנקרא שיר האלוהים – בהגווד גיטה. בתוך הטסקט הזה קרישנה האל (גלגולו השביעי של וישנו) מלמד את ארג'ונה הקשת את חוכמת היוגה ואת מרכז החוכמה הוודית. כל זה קורה על מול פני מלחמת עולמות אשר כל העולם מעורב בה (כך לפי האפוס האינדי). ארג'ונה, בחיר הלוחמים, קורס על מול המערכה ומסרב להילחם, שאז מלמד אותו האל קרישנה את ההכרח לעמול וללחום ועשות את חובותיו החברתיות. תוך כדי כך מלמד האל את ארג'ונה את מרכז כל החוכמה המזרחית. טקסט זה נחשב לבחיר כל הטקסטים ההודיים, הוא הטקסט המתורגם ביותר לשפות שונות מכל שלל כתבי הודו ומזרח כולו, ובתוך הודו הוא נחשב לכתוב הנלמד ביותר והקדוש ביותר. כמו כן, האל קרישנה נחשב לאחד מן האלים האהובים ביותר בתוך הקהל האינדי. הטקסט של הבהגווד גיטה קיבל את הכבוד להיות אחד הטקסטים שהכי הרבה פירושים נכתבו עליו – למעשה כמעט כול יוגי נחשב לאורך הדורות כתב לעצמו או לאחרים את פירושו שלו, כמו שהוא הבין את הבהגווד גיטה. ניראה כי היה זה חלק בהתפתחות היוגית של המתרגל, לכתוב את תפיסתו על טקסט זה, ויש שניתן לראות את האדם ואת מיבנה אישיותו לפי האופן בוא פירש את הבהגווד גיטה.

הטקסט של הבהגווד גיטה נולד ונכתב בתוך התקופה של טור שני (בטבלת הצמחים), ולכן הינו טקסט המשקף את טור שני ומגלה עומקים רבים לגביו. המעבר מטור ראשון ולשני מתאפיין בתחושת גבול והצטמצמות כואבת מאוד לאדם ולגוף האדם: בטור ראשון החוויה המרכזית הינה חווית יש והתמזגות, כך שהאדם והסובב אחד הם ואין כל שאלה לגבי גבול או "אני". חווית ה"אני" של טור ראשון מטושטשת עד לא קיימת, אך מהלך הטבלה, (כלומר מהלך התפתחות האדם) כולה מכוון ליצירת זהות מגובשת, נבדלת ומבוררת, עם ייחודיות מובהקת אשר איננה סותרת את מיוחדותו של האחר. בתוך מהלך זה יש לטור שני את הכבוד להתחיל מהלך בו לראשונה חש האדם את זהותו הנפרדת ואת נטישת האין סוף לטובת האינדיבידואליות הנפרדת, לכן הזמן התקופתי של טור שני מבחינה היסטורית מהווה זמן קשה מאוד לאדם, עקב היותו מופרד מחוויית אין סוף ומוגבל מאוד לתוך גוף. הגוף נהפך לגורם מגביל ונקרא בכתבי היוגה "כלא". תפיסת הגוף כמגביל את הנשמה וכולא אותה בתוך גבולות החומר, הביאה להתפתחות של תרבויות המזרח אשר מגמתן הייתה לחזור אחורה אל חווית האין סוף – על ידי הכחדת הגוף וצמצום חיותו, כדי שהנשמה תחזור ותזהיר בזוהרה הקודם. לכן, רוב הטכניקות היוגיות עוסקות בשאלה כיצד להעלים מן הקליפה הנקראת "גוף", כדי להיות את מה שהאדם היה אמור להיות בשורשו הבסיסי – כלומר נשמתו, או חלק אלוה שלו שנקרא במזרח "אטמן" – זרע האלוהים באדם. הגוף נהפך לדבר מגביל ואוסר שיש להילחם בו, והמלחמה בו הינה באמצעים של עינוי עצמי, צמצום צרכים, התבודדות ביער או הרחק בהרים עם מעט מאוד מכל דבר בסיסי. תהליך זה של הימנעות מכל דבר אנושי נהפך לחלק מאותה מגמה תרבותית אשר שאפה לשוב ולהתאחד עם האין סוף, עם האחד, כפי שהיה בזיכרון הקולקטיבי של תקופה זו.

בטור הראשון להיות אחד עם הסובב היה דבר טבעי, אך כאמור – תהליך האבולוציה לא חשב כך, אלא ביקש להמשיך את התפתחות המודעות האישית שבאדם, לשם כך נדרש האדם לעבור דרך טור שני, שם יש הפרדה וניתוק ולכן קושי גדול, התרבות ההודית בקשה לעבור מעל כאב זה. עדיין, בתקופת טור שני החוויה הגופנית הייתה עם גישה עמוקה ומידית לאנרגית החיים הנקראת במזרח "פראנה" (עליה מבוססת הסיסטמה של צ'קרות ונאדים, שהינם חלק מן התיאור של מה שהיה ידוע בחוויה לרוב בני האדם בתקופה זו, כיוון שהגוף היה יותר טהור ולכן יותר קרוב לחוויה האנרגטית, כך שהתיאורים של מרידיאנים או צ'קרות, מבטאות את מה שאנשים ראו וחוו אז). אופן זה של תיאור אנרגטי של המערכת אנושית, מתאר את השתרגות הנשמה בתוך הגוף החומרי, כאשר תנועת הנשמה מתרחשת באמצעות האנרגיה שנקראת "פראנה" או "צ'י" בסין. תיאור זה מגלה את האנטומיה של הנשמה ואת תנועת הנשמה בתוך הגוף וכן את האופן בו הנשמה נקשרה בתוך הגוף בקשר עבותות אשר ניתן לפרימה רק בתהליכים מפרכים או באמצעות המוות – בו מתרחש הפירוד הסופי. (לכן במזרח יש חשיבות רבה לאופן המוות, למשל – המחשבה האחרונה של האדם לפני מותו מכתיבה את תנועת נשמתו לאחר ההיפרדות מן הגוף. ומכאן המחשבה שמדיטציה מסוימת בזמן המוות יכולה להעביר את האדם למקום הרצוי לו, ואפילו לכפר על מעשיו ולנקות אותו מכול תוצאות מעשיו בחיים).

והינה מספר ציטוטים מן הבהגווד גיטה אשר מבטאים את מהלך ההתפתחות של טור שני :

"הו קרישנה, בראותי את קרובי ששים לקרב, רוחפים איברי גופי, ופי יבש, גופי רועד, שערותי סומרות, את קשתי גינדיווה שומטת ידי ועורי צורב, לא אוכל עמוד כאן בקרב הזה, ונפשי סחרחרה, אך מבשרי רע אני רואה, הו קרישנה". (פרק א' 28-30)

קטע זה מבטא את תחילת הטור השני בו יש חוסר וודאות לגבי מרכז הזהות. האדם חש בלבול לגבי היחסים עם הסובב ועם עצמו. האדם נמצא בין שני העולמות (טור ראשון ושני) ולכן חש מבוכה לגבי זהותו שלו, דבר שמתבטא היטב במשפחת ה Canibacea. ואכן, החשיש, הגראס והג'ראס הינם חלק בלתי נפרד מן התרגול הדתי של חלק מן הסדואים ההודיים, עד למקום בוא החשיש לא יוצא מן החוק בהודו כיוון שצריכה יומית שלו היה חלק מן הטכסיות היומית של קבוצות דתיות רחבות בהודו. דבר שנהוג אלפי שנים ולא ניתן להפסיקו בשום חוק פרלמנטרי.

"האנשים האלה אשר נפשם שקוע בחמדנות, אם לא יראו את הרוע אשר בהרס השושלת…. הלא בהרס השושלת, תחרב הדהרמה….. בהיחרב הדהרמה ישלוט האי-דהרמה במשפחה….בהישמד הדהרמה המשפחתית, לבני הבית מובטח שאול תחתיות". (פרק א' 38-46)

פסוקים אלו מבטאים את ראשית הדיכוטומיה של טור שני ואת חווית הניתוק ממה שהיה אחד, כאשר הניתוק חל על ניהול החברה והמרקם המשפחתי, כשם שהוא חל על האדם ונפשו, (כמו שנראה בהמשך). כאן אנו רואים את הפיצול במערכת החברתית והמשפחתית לה ארג'ונה חרד ודואג מאוד כאשר הוא נוכח כי היא מתפצלת לטוב ורע, דהרמה ואי דהרמה, דרך צודקת מול דרך חטאים. דבר שמתאפיין בסרפד (Urtica) וב אולמוס Ulmmus campestri.

"אני האיש אשר נפשו במבוכה, לא אבין את נתיב הדהרמה, אליך אפנה בצר לי, אני תלמידך, ומסור לי את הוראותיך, אנא הדריכני, הו קרישנה" (פרק ב' 7).

פסוק זה מבטא מהלך שלא היה בטור ראשון, והחל בטור שני: הספק – חוסר הוודאות – הקושי לראות ברור – האפשרות לטעות וחוסר (או אפשרות) הבחירה., זה חלק מן המהלך של תחילת תקופתו של הטור השני.
"לא היו זמנים אשר אני אתה וכל המלכים האלה – אל היינו בו, וגם בעתיד, לא נחדל מלהיות. כאשר הנשמה עוברת בגוף אשר היא עוטה מילדות לבחרות ולזקנה, כן היא עוברת לגוף אחר…. הופעתם בת החלוף של שמחה וצער והיעלמותן עם הזמן משולות לבואם של חום וקור, באים הם מתפישת החושים…. האיש שאינו נטרד משמחה ומצער והוא יציב בשניהם, ראוי לחיי נצח…… יודעי האמת הבינו את כי חוסר הממשות של הגוף הוא בן חלוף, והנצחי הנשמה אינו משתנה". (פרק ב' )12-16

פסוקים הלו משקפים את מהלך הנשמה בהשתרגותה בגוף האדם ואת הקושי של האדם למצוא עצמו בסבך הקיומי הזה, דבר שמתבטא דרך עצי הפיקוס. עץ הפיקוס הינו עץ קדוש – מתחתיו זכה הבודהה להארה הסופית שלו, העץ נחשב לקדוש בהודו, ויש לו סגולות רבות. מבחינה הומאופתית עצי הפיקוס קשורים לחדירת ופריצת גבולות ובעיות של כלי דם, דימומים קשים שקשה לעצרן וכן בעיות גינקולוגיות רבות של דימומים. כמו כן תחושת גדול מול קטן, וכעסים פתאומיים ללא סיבה. הפיקוס חש עצמו "מעופף" ולא מרוכז, ויש לו תחושה שלא מקשיבים לו. דרך העץ פיקוס (במובנים ההומאופתיים שלו) אנו רואים את האופן בו נוצר הבלבול של נשמה מול גוף. כאשר כלי הדם הם הסימבול הגופני נפשי לתנועת הנשמה בתוך הגוף. כלי הדם מבטאים זרימה של תנועת הנוזלים בכל תא בגוף, ולכן הרשמים או מצבי הרוח וכן המחשבות, משפיעים על המערכת כולה דרך זרימת הדם בכלי הדם – מכאן באה ההבנה שהנפש נמצאת בדם, כלומר הדם ספוג ונושא בתוכו את איכויות האדם או החיה.

"הנשמה אינה נחלקת….היא לובשת גוף כאדם הלובש בגדים….היא אינה נראית ואינה משתנה….. היא אינה נרטבת במים ולא נשרפת באש". (פרק ב' 22-27)

פסוקים הלו מבטאים את המקום החוויתי העמוק ממנו נובע טור שני, ואת גודל המצוקה של הפסד המקום הזה. הפסוק בא להראות את מה שהלך לאדם לאיבוד ואת משימתו העתידית- להחזירו באופן מודע, נושא חשוב שמראה את מהלך הטבלה כולה.

"ואם לא אמלא את חובותיי, יאבדו כל העולמות, אני אהיה הסיבה לערעורם, ואביא ייסורים על הברואים". (פרק ג' 24-25)
אחד מן נושאים המרכזיים של טור שני הינו המחויבות לעשות, אנשים מטור שני הם אנשי עשייה ופעולה, והם חלק מן המערכת והתחזוקה שלה. אדם בטור שני מאמין בעשייה, עשייה הינה חלק מהפילוסופית הבסיס שלו לגבי החיים וחלקו בחברה. אדם בטור שני מחויב מאוד למה שהוא עושה, אנשים אמינים, פשוטים אך פיקחים.

"ואם תחטא עם כל הרשעים, כאשר תעלה על ספינת הידע יצלח בידך לחצות את ים הרוע והחטא". (פרק ד' 36)

עוד נושא חשוב בטור שני, הינו תחושת העשייה הסיזיפית: משא החיים מרגיש ונראה ים אין סופי. לא משנה עד כמה האדם יעבוד או ישקיע, הסוף לא נראה באופק. דבר שניכר בסוף הטור במשפחת האשורניים Fagales)) אשר אצלם העשייה יכולה להיות ארוכה וסיזיפית, ללא קשר בין הפעולה לתוצאה של העשייה.

"האל המבורך אמר – נאמר כי עץ אשוטה (עץ התאנה ממשפחת הפיקוסים) נצחי הוא, שורשיו למעלה וענפיו למטה" פרק ט"ו 1 –

עץ התאנה שייך לטור שני והוא סימבול לשפע היורד מלמעלה, ששם שורשיו, והוא צומח עם ענפיו לכיוון העולם החומרי, סימבול לטור שני בתקופה בא דברים החלו להתעבות ולהתגשם לתוך גבול ותחום ברור מאוד, אך עדיין מקור השפע לכל זה קשור לעולמות עליונים, כלומר לאחדות הראשונית.
בתוך הבהגווד גיטה, מציע קרישנה האל גם כיצד על האדם לפעול נכון בתוך מצב זה של טור שני –

"האל המבורך אמר – גם נטישת הפעילות וגם פעילות היוגי, מובילות לטוב העליון". (פרק ה' 2 )
"אלו המכוננים בשיווין הנפש (על מול התופעות של העולם) הם הכניעו את מעגל הלידות….. אין דופי בו שהוא שווה נפש…. שווה נפש הוא לחוויות החושיות החיצוניות, מוצא את שמחתו בתוך העצמי (חלק אלוה באדם- אטמן)". פרק ה' 19-22

עצתו של קרישנה האל לארג'ונה הינה להיות שווה נפש מול תופעות העולם וכן לפעול בעולם ללא צפייה לזכות בתוצאות מן העשייה. בכך יתאפשר לו לא להיות קשור לפירות הקארמה החומרית, וזה מה שנקרא "עשייה לשמה".

סיכום – הבהגווד גיטה הינו ספר קדוש להינדו, והוא משקף את הנושאים המרכזיים של טור שני בשני מובנים מרכזיים: במובן הפתולוגי וסוגי הבעיות והאתגרים של הטור, ובמובן הרוחני הדן באפשרות להתפתחות רוחנית נפשית לאור הקושי שמעורר טור שני – כפי שקרישנה האל מייעץ לארג'ונה.

שאלה – האם המהלך של העצות של קרישנה האל מתאימות לדור שלנו? האם הדרך היוגית שעליה מדובר הרבה בתוך הבהגווד גיטה מתאימים לזמנינו? שאלות הלו יידונו במאמר נפרד.

שלושת סוגי הצומות

1- צום ראשון הינו הצום של ההימנעות ממזון – יש סוגי צומות רבים, חלקם מלאים ועל מים בלבד, וחלקם עם מיצים ותוספי תזונה כגון ויטמינים מינרלים וצמחים בעלי אופי מנקה ומחזק. בצוo ארוl טווח יש צורך בהשגחה רפואית עקב האפשרות לתגובות פיזיות קשות מאיבוד מלחים (נתרן ואשלגן). מומלץ לשהות במקום אחד, ערוך לסוגי תהליכים מסוג זה. לא מומלץ לעשות צום ארוך לבד וללא השגחה (הכוונה לצום מעל לשלושה ימים) . צום כטכניקת ניקוי, באה מן הגישה האיורוודית מהודו, בה קיימים מקומות טיפול המיוחדים לכך. באיורוודה טוענים כי תשעים אחוז ממחלות האדם, הן תוצר של רעלים הבאים מן המזון, או עקב מזון שאינו מתאים לאדם מסוים. החולי נוצר כאשר האדם צורך מזון שאינו מתאים לו או מזון מלא ברעלים לאורך זמן. לעיתים החולי נוצר גם עקב מערכת חלשה שלא יודעת להתמודד עם פינוי הרעלים, כך למשך זמן נוצרים שיירים במעיים הגורמים למחלות ולחולשה נוספת. תפקידו של הצום הינו לנקות את הגוף משיירי מזון ורעלים הנדבקים בדפנות המעיים והקיבה למשך זמן רב, וכן ליצור כמעין reset (היתחול) של המערכת המטבולית ושל מערכת העיכול, דבר המוביל לריענון והתחדשות בכל המובנים.
באיורוודה ניתן מקום מרכזי לתהליכי העיכול. הכוח המעכל של קיבה נקרא "אש הקיבה" (agni). ככל שאש הקיבה מאוזנת וחזקה, אזי הבריאות הכללית טובה ומאוזנת, אם האש נחלשת, אזי מופיעות כל המחלות באשר הן. לכן עיקר המחשבה באיורוודה הינה בחיזוק אש הקיבה ותהליכי העיכול. לגישתה, על ידי צום מושגת התכלית הזאת באופן היעיל ביותר. בספרות הוודית ממליצים על עריכת צום בתוספי צמחים מחזקים ומנקים על מנת לזרז תהליכים וכן לשמור על איזון מטבולי בזמן הצום. תמיד סיום צום מלווה בחזרה הדרגתית מאוד לדפוסי אכילה רגילים. ישנו דגש של איסור על חזרה מהירה לתזונה קודמת. אם הצום נערך ליותר משלושה ימים יש להיות תחת פיקוח מתאים, עקב האפשרויות לתגובות במערכת העיכול ( מערכת העיכול קשורה באופן ישיר לתפקודי כיס מרה וכבד, שמייצרים אנזימים לעיכול. הכבד עובר גם הוא ניקוי חזק ועמוק בעת צום מתוך היותו האיבר האחראי לניקוי הדם וייצור אנזימים ועוד, ולכן החזרה לתזונה איטית לאחר צום קשורה בתשומת לב רבה למה ש"עבר" על הכבד, ויש צורך להרגיל שוב את הכבד לפעילות באופן הדרגתי). באיורוודה גישת יסוד להבראה בכל סוגי המחלות, עוברת דרך תהליכי צום לפרקים שונים.
לצום יש אפקט נפשי עמוק , כיוון שצום קשור להרגלי האכילה, כלומר להרגלי צריכה, סיפוק והנאה ברבדים הבסיסיים ביותר. דבר שקשור גם ליחסי הגומלין עם הסובב, כגון יחסי זוגיות, הורות, חברה ועוד. האופן בו תינוק ניזון בילדותו בצורה לא נכונה, נהפך לאחר מכן בגיל מבוגר יותר לדפוסי התמכרות עקב חסכים מגיל מוקדם. סוגים שונים של הפרעות אכילה עלולים לנבוע מהרגלי תזונה מוקדמים קלוקלים שהשתרשו לאורך שנים בחיי אדם. צום עם תשומת לב למקומות אלו, מאפשר איזון והתחלה חדשה גם במקומות הנפשיים של הצורך לצריכה לא מאוזנת של מזון ולאחר מכן לכל אופני המגע עם הסובב.
2- צום מסוג שני, הינו צום נשימה. על ידי תרגול נשימות ועצירת נשימה מודעת, ניתן להגיע לרמות שליטה שונות בנשימה. דבר זה מחזק את הריאות ומומלץ לחולי אסטמה ואלרגיות. הנשימה קשורה לחוויית הלידה. הזיכרון הראשון של האורגניזם הנולד, הינו בנשימתו הראשונה. חוויה זו נחרתת עמוק מאוד בתוך המערכת הגופנית. עבודה עם עצירת נשימה נוגעת במישור זה ויש באפשרותה לשנות את הדפוס הראשוני של הטבעה זו. תרגול של עצירת נשימות חייב להיעשות עם מורה מוסמך לעניין שכן תרגול זה מעורר "תיבת פנדורה" שלא ניתן לצפות מה יעלה מתוכה. בתרגולי יוגה קיימים תהליכים מכינים לכך באמצעות "פראנה ימה" , תרגולי נשימה מודעת. לכן כדאי להתחיל "צומות נשימה" דרך תרגול יוגה המכשיר את הקרקע לתהליכים גופניים אנרגטיים מסוג זה. מכיוון שחווית הנשימה קשורה באופן ישיר לחוויית החיים הראשונית, ניתן ללמוד על האדם, מה הוא, האופן בו הוא חווה את בסיס קיומו, על פי דפוסי הנשימה שלו. נשימה קצרה – משקפת מתח וחוסר ביטחון. נשימה עמוקה לפרקים – משקפת מצוקה, חוסר סיפוק וצער רב. הפסקות נשימה – משקפות תחושת איבוד דרך, חוסר כיוון. תרגול של "צומות נשימה" קשור גם באופן ישיר למגע עם ה"אנרגיה" של המערכת, דבר הפותח מצבי תודעה חדשים.
3- הצום הקשה והחשוב מכל הינו "צום הדיבור". כחברה אנו לוקים במחלת הברברת האין סופית. מדברים ללא סוף וללא תשומת לב להקשרים של השיחה, מה האדם אומר, מה הוא רוצה לומר, מי הוא האדם המדבר. בכל פעם שאדם מדבר אלינו אנו מיד מגיבים אליו ונכנסים לדבריו בהיותו במהלך דבריו. רוב סוגי השיחות בין אנשים הינה ברמת הקשבה נמוכה ביותר וחוסר עניין גבוה. דבר זה מוביל לרוב לחוסר הבנה ובעיות תקשורת בין אנשים., כמעין מגדל בבל שמישהו אומר משהו וחברו הבין אחרת. במקרים אחרים – תוכן הדיבור, (דברי סרק, רכילות או שלון הרע), גורמים לנזק רב ויוצרים בזבוז אנרגטי יקר של האדם ממצבורי האנרגיה שיש לו. צום דיבור מתחיל בלהיות מודע למילים היוצאות מן הפה, וכן לנטייה התגובתית האוטומטית של האדם לפטפט ללא הרף. הצום מתחיל בלהשהות את התגובה ולא לדבר מיד, אלא להקשיב לזולת, "לספור עד עשר" ואז להגיב לאחר שמה שנקלט עבר תהליך של קליטה, הבנה ועיבוד. תרגול זה מביא אתו לימוד של האדם את עצמו מחדש. האדם התגובתי הינו אוטומטי ולא מודע. האדם המשהה את תגובותיו, מתבונן ומכיל את מה שמתעורר בתוכו, בודק ואז מגיב, ולכן הוא מודע יותר ועם קשת בחירה רחבה יותר. תהליך כזה מעלה את תבונת האדם ואת האינטליגנציה הבסיסית הקיימת בכל אדם, היא חוכמת ה"נשמה". בשלב השני התרגול עובר לפרקי זמן בו האדם בוחר לחיות בשקט וללא דיבור. לצורך כך הוא יוצר לעצמו מציאות של פרקים ביום בהם הוא נמצא במקום שקט וללא גירויים מיותרים המובילים להסחת דעת. דבר המביא לניקיון מחשבתי ודרגות ריכוז גבוהות יותר. בשלב השלישי בצום דיבור, האדם יכול להיות מרוכז ושקט, גם במקומות הומי אדם (במזרח הדבר נקרא "מדיטציית שוק"). במצב זה הוא בעל ציר מודע פנימי שלא מופרע או מוסט מעצמו החוצה. זוהי התכלית של "צום הדיבור".
יש עוד להבין שלדיבור עצמו יש כוח עצום. בכוח הדיבור לבדו יש אפשרות לשנות את פני המציאות וכביכול "לברוא" מצב חדש. לכן ניתנת תשומת לב רבה לתהליכים אלו בכל הדתות המתייחסות לאדם ולסיבת היותו ולתכליתו, מכיוון שכל זה מוגשם באמצאות הדיבור.

מחלת הנשיקה,מחלת היאפים ופיברומיאלגיה

על אף ש-3 המחלות האלה שונות זו מזו, יש להן הרבה מן המשותף.
ההבדלים בין המחלות הן בכך שבמחלת הנשיקה יש מעורבות של הכבד עקב הנגיף המכונה "אפשטיין-בר" הפוגע בתפקודי כבד. במחלת היאפים (שהיא קרובה מאוד למחלת הנשיקה ויש לעתים קשר ישיר בין שתיהן), המעורבות המרכזית היא נפשית, וכרוכה בתסמיני דיכאון. ברפואה הקונבנציונלית נוטים להמליץ על תרופות פסיכיאטריות לדיכאון במצב זה.
בפיברומיאלגיה, מופיע קשר ישיר לכאבים בשרירי הגוף. הכאבים נוטים לנוע מאזור לאזור, בשל תהליך דלקתי של שרירים, גידים ועצבים.

המכנה המשותף בין 3 המחלות הוא העייפות הקשה, שאיננה בת שיקום באמצעים רגילים. כלומר, גם אם אדם יישן יותר שעות או יאכל אוכל טוב יותר או ייקח משלימי תזונה עם צמחים מחזקים (כל זה טוב ומומלץ) זה לא יספיק ולא יעזור לחולשה הנוראית הזאת.
החולשה הזאת נותנת את אותותיה בתפקודי האדם, ובאופן גורף מתרחשת הידרדרות לדרגות מינימום עד להשבתה כללית של המערכת.
דבר זה ניכר היטב בבדיקות דם רגילות, המראות ירידה כללית בתפקוד – כל אחד לפי נטייתו האישית. כלומר, כל אדם יבטא את החולשה עם דקויות אחרות שהן על פי מבנה גופו ונפשו.

אפשר לומר שכמעט כל אדם בחברה שבה אנו חיים עבר זמנים של תופעות כאלו, אל אף שלא קיבל אף פעם "אבחנה" כלשהי. זאת מכיוון שלוקח זמן עד שמגיעים למצב הסופי של מחלה מאובחנת, והדרך אליה ארוכה.
3 המחלות הללו הן ביטוי ישיר של אורח החיים המערבי, ולא לחינם מחלת היאפים כונתה כך. מדוע אדם שבקושי מתאמץ מבחינה פיזית פתאום ייחלש עד לדרגה שלא יהיה מסוגל לצאת מן המיטה?
למעשה, ב-3 המחלות הללו אין קשר לרמת העומס הגופני, אך יש קשר ישיר לעומס נפשי לאורך זמן, עד שהמערכת תישחק ותחלה לבסוף.

החיים במאה ה-20 וה-21 בעצם יצרו את המחלות הללו.

עולה השאלה מה באורח החיים המערבי מייצר את זה?
באורח החיים המערבי יש דרישות מן האדם להיות בעשייה ולהצליח בתחומים רבים במקביל.
שום אדם אינו טוב בהכול, ושום אדם אינו יכול להיות בעשייה כל הזמן. החברה שלנו דורשת מן האדם להיות מחובר לעבודה שלו כל הזמן. רואים את זה למשל אצל אנשי ההיי-טק, שמכנים את מקום העבודה "כלוב של זהב". זה קיים גם במקצועות אחרים שדורשים שהאדם יישאר מחובר למחשב או למערכת העבודה שלו כל הזמן.
וגם מעבר לכך יש דרישה מן האדם להיות טוב בתחומים רבים נוספים: להיראות טוב, להיות הורה טוב, לנהל קשרים חברתיים, וגם לא לשכוח התפתחות אישית – להפגין הצלחה מקצועית הקשורה לאופן שבו האדם מציג את עצמו כלפי לעולם, וכדומה.
בחברה שלנו יש לאתגר פנים רבות, ומה שצוין הן נגיעות ממה שקורה בחיים האישיים של כל אחד ואחת.

הנקודה המרכזית, אם כן, היא שחיקה נפשית עמוקה והולכת עד לדרגות של הרס עצמי עמוק, שהביטוי הסופי הוא דיכאון או עייפות קשה.

בשונה מהרפואה הקונבנציונלית, שצמצמה את התופעה לכמה גרסאות הניתנות לזיהוי בבדיקות, ברפואה האלטרנטיבית יש הרבה יותר "שמות" לתופעה זו – לפי חוסר האיזון שנמצא בבדיקות אפשר מראש למנוע מצב כזה.
למשל, על פי הרפואה הסינית:
א. חוסר אנרגטי בטחול – ביטוי לקשיי עיכול עם נטייה לדכדוך.
ב. חוסר אנרגטי של הריאות – ביטוי לירידה חיסונית כללית, הידבקויות רבות בנגיפים ונטייה כללית לעצבות.
ג. קשר לא מאוזן ורציף בין לב לכבד – ביטוי למצבים נפשיים דיכוטומיים (קוטביים) ולמערכת הנעה בין תחושת יכולת לחידלון.
ועוד ועוד זוויות לעניין זה.

ההתמודדות עם מצב כזה, של שחיקה עד לדרגה של חוסר תפקוד, צריכה להתחיל בבדק בית.
בתחום האלטרנטיבי הגישה למצב זה היא טיפול "משקם" וכמובן יש לשאול מהו הדבר שיש לשקם.
כמעט בכל המקרים, הדבר שיש לשקם תלוי בשחיקה הנפשית ובמה שנשחק ברובד הנפשי.
בדרך כלל הרובד שנשחק קשור למערכות יחסים. לדוגמה, אדם שנפרד מאהובת לבו אך צריך להמשיך לתפקד בעבודה, כאשר אין לו זמן לעכל חוויה זו.
או אישה המחויבת לעבודה וחשה קרועה בין מחויבויות שונות של בית, בעל, משפחה מורחבת וכו'.
ככל שהזנחה נפשית זו הולכת וגדלה, כך תלך ותעמיק השחיקה הכוללת.
שחיקה נפשית היא חמורה בהרבה לקיום המערכת לעומת שחיקה גופנית, ולכן ברוב המקרים אנו בודקים קודם כול מה קרה ברובד הנפשי, הקשור לאופן שבו האדם חי את חייו.

לסיכום, מי שכבר נמצא בתוך מצב כזה צריך כמובן לנוח, לאכול היטב וליטול משלימי תזונה וצמחי מרפא. אך ההבראה האמיתית שמצב זה מצריך היא לבדוק ולשים את הפוקוס על אותם צדדים נפשיים שלא קיבלו תשומת לב ראויה,ולהזין אותם בדרכים שונות, כגון מודעות, מדיטציה, דמיון מודרך או כל דרך אחרת המובילה להחייאה של מקומות נפשיים מודחקים.
בדרך כלל כאשר תהליך זה נעשה נכון, האדם "מבריא" למקום קיומי שלם יותר, עם תקשורת נכונה יותר עם הסובב אותו.