נפש הכליה – אמוניה


שתנן חומר הנוצר בעקבות פרוק החלבונים בגוף האדם .
השתנן ( אוראה ) נוצר בכבד בתהליך מחזורי, הנקרא "מעגל האוראה".
השתנן הנוצר בכבד מופרש לדם, ומתנקה מן הדם דרך השתן על ידי הכליות.
מחלת כבד עשויה לגרום להפרעה במעגל האוראה ולעלייה של חומרי המוצא שלה בדם, ביניהם האמוניה, ריח השתן הינו תוצר של האמוניה המתפרקת מן השתנן בכבד.
עלית בכמות האמוניה בדם עלולה לגרם נזק מוחי או למחלת כליות קשה.
דבר שיוביל לפגיעה בסילוק השתנן מהדם לשתן, כאשר עליית ריכוז השתנן בדם והסתננותו לרקמות, תהווה סיבה לנזקים משניים רבים ברקמות,
כגון : אנמיה, נזק לקרום הלב, נזק למערכת העיכול, וכו'. .
אחת המטרות בטפול בכליה מלאכותית (דיאליזה) היא להפחית את רמת האוראה בדמם של החולים אשר כליותיהם חדלו לפעל.
לכן ריכוז השתנן בדם האדם הוא אחד המדדים החשובים המשקפים את רמת בריאותן של הכליות.

האיכות הבסיסית של אמוניה:
הצטברות של רגש נגטיבי פעיל כגון: כעס, קנאה, נקמה, תחושת פגיעה עמוקה.. וכו'

באמוניה תחושות אלו הופכות ל"רעל נפשי אקטיבי". לדינאמיקה נפשית שהאדם לא יכול מרצנו להניח לרגשות הללו, למרות שהוא חש כי עבורו, לא טוב לו להיות במצב הרגשי הנגטיבי הזה.
זהו מצב של חלחול נגטיבי עמוק לתוך הדינאמיקה הרגשית ומפריע לכל תפקוד רגשי ומנטאלי. ככל שעובר הזמן הנגטיביות של אמוניה מחלחלת בהדרגה ויוצרת אפקט של שקיעת הנגטיביות ברובד התאי של כל תאי הגוף, אז האדם מאמץ תפיסת עולם נגטיבית דרכה הוא מרגיש, מבין ורואה את העולם בכל האספקטים שלו.
בטווח הרחוק אדם "אמוניה" הופך להיות סגור ולא קומוניקטיבי, התחושות הנגטיביות לא מאפשרות לו להיות בקשר רגשי נורמטיבי. הוא מתנתק מקשרים חברתיים, מתכנס לתוך עצמו, וכך אותו הרגש הנגטיבי הופך להיות עצב עמוק – שככל שחולף הזמן, לאדם אין יותר יכולת לדעת או להבין מדוע הוא עצוב, מנותק ומרוחק..
ככל שהמצב הרגשי הפך עם חלוף השנים להיות גופני (סומטי) כך מידת ההתנתקות וההתרחקות של האדם מעצמו, במובן שלהיות עם רמת מודעות שאיננה יודעת יותר לזהות את תנודות הרגש שאדם חווה ומהו מקורן.
בחלוף השנים אדם זה מתקשה, הופך ל"שכלי" – כל דבריו הם דרך האינטלקט, גם כאשר הוא מדבר על רגשותיו.
החזות שלו תיראה רצינית, אדם חמור סבר, ללא הומור. הוא יראה כמי שמזדקן בטרם עת, דבר שיתבטא דרך קמטי הפנים והחזות הכללית שלו.
עקב כך הוא עלול לעיתים להיות בוטא ביותר, קשה, ביקורתי, גס רוח עם סוג של רוע לב, כאדם שאין בו רחמים על האחר.
יש בו עצבות עמוקה, עם צורך להיות מוערך – דבר שמן הזווית שלו, אין הוא חש הערכה, ללא קשר למעשיו או זכויות שיש לו במקום עבודה או בקריירה שבה השקיע את חייו.
זה אדם שאינו אוהב ולא רוצה בשינויים, לכן הוא מעדיף עבודה אחת יציבה לאורך שנים רבות, שם הוא עשוי להצליח מאוד, אך ללא תחושת ההערכה לה הוא זקוק (גם אם תהייה כלפיו הערכה – אין בו כלים לראות ולהרגיש אותה)
בקשרים אנושיים אין הוא זקוק לביטויי אהבה, הוא איבד את האמונה או את היכולת לחוש ולזהות את רגש האהבה, לכן מה שנותר במרחב הרגשי שלו, זהו בצורך להיות מוערך.

מכיוון שזהו תהליך מכניזם טבעי של הכליות והשתן לפלוט את הפסולת הלא רלוונטית, מכאן החשיבות הכל כך גדולה לתרגול של "מדיטציה השתן".
ראה מאמר: "כליות ג', שתן – אסטרטגית טיהור המערכת"
מן התיאור על נפשו של אמוניה, ניתן להבין עד כמה לא טוב לו לאדם לשמר בתוכו תחושות עם אופי נגטיבי ועד כמה תחושות אלו הרסניות.
תרגול "מדיטציית השתן" הינו פשוט, יעיל, ולרוב מביא לתוצאות טובות ומהירות יחסית, שעוקבות אחר הפעולה הטבעית של גוף האדם.

נפש הכליה – סודיום ביקרבונט (סודה לשתייה)


האיכות הבסיסית של סודיום ביקרבונט: איזון בין שני קצוות הדיכוטומיים זה לזה. חומצי-בסיסי.
הנקודה הבסיסית לגבי אופי התנועה של המערכת, שהיא נעה בין שני קצוות של איכויות הקוטביות זו לזו, אך הן אינן מתנגדות זו לזו, הן משלימות אחת את חברתה ובכך יוצרות את האפשרות לתנועה קדימה.
באופן הטבעי והבריא, אין במבנה האנושי דיכוטומיה מוחלטת.
אם הייתה כזו המבנה היה קורס ומת.
הדבר המאפשר את תנועת המבנה כולו, זהו המתח הבריא שקיים בין שני קצוות של חומרים או איכויות ניגודיות אך משלימות אחת את חברתה.

סודיום ביקרבונט צעיר:
זהו אדם לוחמני, בעל תפיסת עולם חד ממדית של "טוב" מוחלט מול "רע" מוחלט.
אדם זה נוטה לצור יחסים עם קונפליקטים מול אחרים, לבחור בדרך קיצונית בדרך כלל בכל תחום ונושא, להיות על הקצוות הקיצוניות במגע שלו מול העולם ואנשים בכלל.

לסודיום ביקרבונט יש דרך לעבור, אותה הוא מתחיל בנטייה להקצנה.
הינה שלבי ההתפתחות של סודיום ביקרבונט:
1- ההקצנה דרכה הנער (בדרך כלל) זוכה לחוש את עצמו יותר במדויק עקב ההקצנה דרכה האדם מחדד לעצמו את נקודות הייחודיות שיש בו על פני אנשים אחרים.
2- יצירת תפיסת עולם פילוסופית, המבססת את הרציונאל מדוע הקיצוניות נכונה, מוצדקת ורלוונטית.
3- לקיצוניות יש מחיר, היא מתישה ומעייפת וגורמת לשחיקה בתוך המבנה האנושי. היא מתאימה לצעירים, אך כאשר אדם מתבגר – גישה קיצונית צורכת אנרגיה שלא בהכרח קיימת שם יותר.
יש מחירים גופניים ורגשיים לגישה הדיכוטומית קיצונית, היא שוחקת ומביאה להתדלדלות של החיוניות הבסיסית של המערכת. לכן לירידה בוויטאליות שמשמועה: מחלות מסוגים שונים במישורים שונים.
ככל שאדם מחזיק לאורך שנים רבות יותר תפיסות עולם חד ממדיות וקיצוניות, כך רמת החולי תהייה עמוקה יותר ומערכתית יותר.
המבנה האנושי זקוק בטבע המולד שלו לשלום, אחווה, רעות ואהבה.
הגישה הקיצונית נכונה בשלב התפתחות המתאים לגיל הנעורים, לאחר מכן אין לה מקום יותר, היא הופכת לסיבה להתדרדרות לכוחות ולמשאבים המולדים של האדם.
4- מתחיל תהליך ההתפשרות המוביל לצוהר תודעתי באדם לראות ולהבין את אופיו וגישתו של האחר – שבעבר לא היה בידו לראות את טענותיו או גישתו של הצד האחר.
5- ככל שהוא מתבגר ונפתחת בפניו היכולת להבין את מקומו של האחר, הוא מזהה כי גם הוא עצמו היה יכול להיות במקום שכלפיו גילה התנגדות בצעירותו.
הוא מזהה את אותן התכונות או הגישות שנילחם כנגדם – בתוכו.
6- בנקודה זו, מתאפשרת גישה מתונה יותר של שלום וחיים ומשותפים למרות השונות.
7- אז האדם מגלה בתוכו את שני בקצוות, ואף לומד לאהוב את הקצה השני, כיוון שאותו הקצה קיים גם בו.
8- אז נחשף באדם דבר שקודם לא ראה ולא יכול היה לראות: את קו האמצע דרכו דבר חדש נולד.
"דרך האמצע" מראה וחושפת יסודות עמוקים יותר באדם שכעת ניתן לחוש או לראות אותם. בין השניים קיים האחד, היסוד המאחה, המחבר דואליות ליחידה אחת.
היסוד שהתנועה הדואלית מסתירה בדרך כלל.
אך איזון ושלום שם כל צד המקבל ואף אוהב את ניגודו – חושף.
חשיפה לאיכות האחת שממנה נולדת האפשרות לשתיים, היא הצד הבוגר של סודיום ביקרבונט.
9- אז תנועתו של האדם בעולמו, רכה, גמישה, נכונה ומביאה פרי הממשיך את האיכות האחידה של כל חלקי המערכת. אז האדם במקומו הנכון.
במקום זה המיתר הקיומי שבלב, שהיה עד כה ידוע באופן אינטואיטיבי, הופך להיות יסוד פעיל, מודע, מוחשי עם היכולת לתמלל את דבריו באופן נכון מדויק.
10- אז האדם מגשים את ייעודו באופן ההרמוני ומלא.
במקום זה האחדות נחשפת במלואה, הכול אחד, העולם אחד, האדם אחד, מן האחדות שמוצאה במיתר הקיומי.

נפש הכליה – גופרית


האיכות הבסיסית של גופרית: התפתחות והידוק תחושת ה"אני"
מציאות ה"אני" היא זו המייצרת מרחב וחלל לאדם, ללא "אני" אין לאדם מקום בעולמו.
"אני" הוא המרכז של כל אדם, היוצר מרחב עם שלושה ממדים:
קדימה – אחורה: היסטוריה – עתיד.
ימינה – שמאלה: זכרי – נקבי.
למעלה – למטה: ארץ מול שמיים.
שלושה ממדים המציירים מבנה חלל שהמרכז שלו ומה שמאפר לו קיום זהו ה"אני".

תחילתה של חווית ה"אני" מתחילה במקום ששם הילד (מגיל שנה וחצי לערך עד גיל 5) מזהה לראשונה כי יש בתוכו איכות שאיננה כשאר העולם, כי אותה האיכות ייחודית ומאפשרת לילד להרגיש ולומר "אני", ולחוש את השוני שיש בתחושה זו מול כל שאר צורות הקיום שהילד רואה וחווה סביבו.
עד לאותה הנקודה התינוק-ילד, מזדהה באופן סימביוטי ומלא עם כל מה שהוא פוגש:
הוא חווה קור וחום, הוא הקור והחום.
הוא חווה רעב ושובע, הוא הרעב והשובע.
הוא חווה צלילים מסוגים שונים, הוא זהו הדבר שהוא שומע.
אך כאשר נוצרה בתוכו בחוויה ראשונית התחושה והידיעה (עדיין איננה מגובשת) כי הוא אינו כל זאת, יש בתוכו יסוד המאבחן אותו מכל אותם הרשמים הסביבתיים או הפנימיים לישות ייחודית. משם מתחילה להבנות תחושת ה"אני", וצומחת ככל שהילד גדל, למבנה אישיות שלם ובוגר.

זהו היסוד העמוק שבאדם, המיתר הקיומי שבלב, שממנו נולדת חווית ה"אני" בגיל ילדות.
זהו היסוד הגופריתי שאחראי להמשכיות תקינה, רצופה ואוטנטית של ההתפתחות הנכונה של האדם ביחס למקום שממנו הוא אחל את תהליך הזיהוי וההתפתחות שלו, ועד למבנה זהות שלם ותקין.

במקרים רבים (אולי אף בכולם) המשכיות ההתפתחות של ה"אני" אינם גדלים בציר ליניארי רצוף העוקב אחר האיכות המולדת של המיתר הקיומי.
ההתפתחות מוסטת למקומות הזרים לאיכות המיתר הקיומי, דבר שיהווה סיבה למצוקות רבות בגיל בוגר יותר.
ככל שהסטייה של התפתחות ה"אני" תהייה חדה יותר, כך האדם מתרחק מעצמו באופן עמוק יותר, וזוהי תהייה סיבה מרכזית למצוקות גופניות ורגשיות בגיל בוגר יותר שיבואו לאדם על מנת לשקף לו כיצד סטה מעצמו, ומהי הדרך לתיקון ושיבה הפנימית לדרך הישר.

מדוע חלה אותה הסטייה של האדם מעצמו?
מסיבות רבות ומגוונות הקשורות למשפחה, סביבה, תרבות, חינוך, לעיתים ממצבים אובייקטיביים בהם הילד נולד לתוך מציאות מורכבת של תנאי מלחמה וכו'..
כאשר תנאים אלו אינם מכירים ומזהים את איכות ה"אני" של הילד.. באופן טבעי אותן ההשפעות עלולות להוות סיבה לסטייה של האדם מעצמו.

היסוד הגופריתי הוא שם כדי לוודא שתהליך הבנייה של הזהות המתפתחת לא יסטה באופן שאינו בר תיקון.
הוא אחראי מלכתחילה לבנייה ישרה, אוטנטית, עם סינרגיה תקינה של מערכות הקשר של האדם מול העולם החיצוני.. וכיצד האדם ממשיך את הקו הפנימי שלו בתוך העולם הגדול, כך שהוא נותר נאמן ליסוד הראשוני שממנו בקע ה"אני".
היסוד הגופריתי מוודא כמו כן, שהאינטראקציה של הילד (שיגדל לאיש) מול העולם, יהיה באופן שבו המפגש של העולם עם הילד יעודד את התפתחות התכונות הנכונות שהילד זקוק להן לשם בניית מבנה זהות שלם ואוטנטי.

היסוד הגופריתי הוא זה שייצור לעיתים סוג של זעזוע, גופני או נפשי כאשר האדם סוטה מדי מעצמו.. זעזוע שמגמתו להשיב את האדם לתחושת עצמי נכונה ומדויקת יותר.
בגיל ילדות אלו יהיו זעזועים על בסיס מחלות אקוטיות, שאולי יחשבו לסטנדרטיות, אך באמת יש להן חשיבות עליונה, עם השפעה מכרעת לגבי העתיד של הילד (כאן אופן הטיפול במחלות אקוטיות בילדים, הופך להיות בעל חשיבות דרמטית לגבי האופן בו הילד ימשיך את התפתחותו בהתהוות ה"אני" שלו)
בגיל בוגר יותר, כאשר יש מבנה "אני" מוצק יותר, ייתכנו זעזועים הקשורים למבנה הזהות של הנער והאדם הבוגר (חיסרון הידיעה עצמית, חיסרון ההבנה למה האדם פה, מהי דרכו, לאן עליו להפנות את עצמו, באיזה קריירה לבחור, עם אילו אנשים להתחבר, באיזה מקום עליו לחיות ועוד..)
שאלות שטבע הבסיסי לא היו אמורות להישאל, אם אדם היה מתפתח באופן העוקב אחר המיתר הקיומי שבלב.

בין אם תהליך ההתהוות של מבנה האישיות של האדם, תקין או שסטה מעצמו..
היסוד הגופריתי הוא זה שאחראי להידוק ההשפעות השונות שחלות על האדם, ולצור מהן מבנה אחיד. איכות השואבת את כוחה מעיקרון האחדות שהגופרית קרוב ביותר לעיקרון זה, ומשם הוא שואב את רוב חיוניותו.

גם במקרים בהם קיימת הסטייה, היסוד הגופריתי מביא לידי ההידוק של איכויות נפש המתפתחות סביב המרכז שבלב באדם, על מנת שהמבנה המתפתח יעקוב אחר עיקרון האחדות. דבר שיאפשר את תהליך התיקון וההבראה באופן יחסי קל יותר (אם תהליך זה רלוונטי)
עיקרון האחדות במקומו הנכון, מעוניין שכל הזרועות של תכונות הנפש שהאדם מפתח, ינבעו משורש אחד בלבד, הוא שורש המיתר הקיומי שבליבו של האדם.
אך גם במקרים בהם אין קשר או חיבור קוהרנטי בין התכונות הנרכשות ל"אני" הבסיסי בליבו של האדם, היסוד הגופריתי יהדק את אותן התכונות שיהיו קרובות ואוטנטיות כמה ניתן, כדי לאפשר לדרכו של אדם סטייה שאיננה מוחלטת ומאפשרת שינוי – כאשר הוא יגיע זמנו.

במקרים אלו, תכונות הנפש הופכות להיות צעיף ומחיצה שבעקבותיהן תבואנה לאחר מכן שיטות פסיכולוגיות שונות שיכונו את הפערים שנותרו מן הצעיפים "חצי מודע – תת מודע", כמו שיש באדם כמה דרגות מודעות..
במצב התקין, אין באדם חלוקה.. האדם אחד..
במצב בו האדם סטה מעצמו נוצרים השכבות במודעות משם תיתכן ההגדרות הפסיכולוגיות.

אם כן, תכליתו של היסוד הגופריתי:  היסוד המטהר
1- לוודא התפתחות ישרה והמשכית מול ה"אני" המולד שבלב.
2- לוודא כיצד התפתחות של תכונות נפש בילד ובאדם בוגר עוקבות אחר ה"אני" שבלב.
3- לוודא כי המבנה כולו עוקב אחר "חוק האחדות" שמוצאו ב"אני" – כאשר ביטויו של חוק האחדות קיים בעולם כולו.
4- להדק את המבנה המתפתח לישות אחת.
5- לזום ולצור לאדם תהליכים בעלי אופי המוציא מאיזון נרכש שאינו בריא, בכדי לרכוש מחדש איזון עמוק ואוטנטי יותר.
6- לטהר את האדם מהשפעות שאינן נכונות לו, שחדרו ויצרו אפקט מזיק להתפתחות ה"אני".
7- להווה יסוד הדוחה גורמים הזרים לאיכות הפנימית של האדם.
8- ליצור בגיל בוגר יותר גבולות מוחשיים ומודעים של האדם מול העולם.
9- לפתח באדם כלים קוגניטיביים דרכם האדם ילמד לזהות את היסוד הייחודי באופן מודע, הניתן לניסוח מילולי, וכן את התפתחות הקוגניציה.
10- לוודא כי האדם נותר בקו הנכון שלשמו הוא נולד – למן ההתחלה ועד לסוף ימי האדם.


נפש הכליה – מימן



האיכות הבסיסית של מימן: תחילת ההתעלות, העלייה לשמיים.

עיקרון המימן באורגניזם האנושי, בא להראות כי קיימת באדם נטייה ומשיכה אורגנית טבעית לחוש את הנסתר, ולחפש את הדרך אליו.
המשיכה של האדם ל"רוח", לנושאים המרוממים את נפש האדם, הם שם כנטייה מולדת.
האדם נולד עם הנטייה להימשך לנושאים בעלי אופי "רוחני".

מימן צעיר:
אדם שחש את ריק הקיומי, ויודע אינטואיטיבית כי התשובות לנושאי הריק הקיומי, קיימים ב"עולם הרוח".. עולם שבתחילה אינו ידוע, והוא עצמו אמורפי לחלוטין, דבר היוצר קושי ומבוכה רבה באדם..
כיוון שהצורך והמשיכה הטבעית, איננה ברת הכחשה ולא הדחקה או התעלמות.
אך בשלב צעיר נושא זה אינו נגיש בקלות ולא ניתן לגעת בו באופן ממשי, האדם חש את עצמו כמו שהוא מנסה לאחוז ברוח. אך הרוח חמקמק.
מתוך חוסר אונים זה האדם מתחיל את המסע שלו במעלה במדרגות..

במימן צעיר יש נפש חפצה, אך נושאים רבים אינם מובנים ולא מוגדרים דיים, דבר הגורם לקושי המרכזי בדרכו של האדם, והוא החיסרון שבעקביות.
מימן – בדרך כלל נוטה להתפזר, לנוע מנושא לנושא, להפוך לתזזיתי ולכן למגורה וסטימולטיבי.
חיסרון העקביות אינו מאפשר למימן להתבסס, וזהו מקום שבו אנשים רבים נעצרים…
כאשר מן הזווית שלהם הם טעמו וחוו דברים רבים (מתוך החיפוש והכמיהה הנכונה) אך התפזרו ולא היו עקביים דיים, וכך היה נדמה להם כי טעימה קלה של נושאי רוח מספיקה כדי להביא להעמקה ולגרביטציה של רוח לתוך חומר, דבר שבאמת מחייב זמן רב ודרך ממושכת.
במימן צעיר – הכוונה הראשונית נכונה, האינטואיציה נכונה – אך לא המעשים.

תהליך המימן והצלחתו בדרך תלויים באיכות אחת בלבד, והיא יכולת ההתמדה.
בתחילת דרכו של המימן, אין הדרך ידועה ואף לא הכיוון… כאשר האדם מתחיל את דרכו, היא עצמה נחשפת בפניו ונותנת לאדם עוד ועוד רמיזות והכוונות לדבר הנכון.

תכלית יסוד המימן בנפש האדם:
להצליח לממש את הרוח בתוך החומר.. להפוך תוכן רוחני לגשמי, לדבר שניתן להגיש באופן ברור מודע לעולם כתוצאה ותוצר של דרך "רוחנית" שהאדם הלך ועשה במהלך חייו.
יסוד זה ניזון מן המשיכה האורגנית של האדם לרוח דרך האיכויות של המיתר הקיומי המזין ומעורר את איכות המימן…
איכות המימן זקוקה להמשכיות רצופה, עיקשת, מתמידה.. כאשר לא הניצחונות ולא הכישלונות הם המדד לדרך נכונה, אלא רק איכות ההתמדה בדרך, היא זו הנחשבת. ההתמדה – למרות הכישלון או ההצלחה.
אותה הנקודה שאליה האדם חש משיכה מגנטית, אורגנית, הינה נקודה אישית.
נקודה זו היא תהייה ה"רוח" המובילה של אותו האדם. ייתכן כי הדבר יהיה ויגשים את עצמו דרך קריירת ספורט, וייתכן כי ה"רוח" המושכת תהייה סביב עבודה עם אנשים בשנואים שונים כגון הוראה, טיפול, הדרכה, יעוץ וכו', שם האדם יחוש כי מגשים בתוכו נושאים של "רוח" עקב סוג המגע שנוצר עם אדם נוסף..
וייתכן כי ה"רוח" באדם אחר תיקח אותו למחוזות חדשים שיפרו ויזינו את עולם כולו..

מה הם שמיים ורוח בעבור האדם, תלוי באיכות המיתר הקיומי שבלב. אך המימן הוא זה המוריד אותו לארץ, והופך את אותו התוכן למבוסס, מושרש ובר מסירה לאדם נוסף.

סיכומי הדברים:
א- מימן מסמן את "סולם יעקב" של האדם.
ב- לכל אדם סולם יעקב משלו.
ג- סולם יעקב מהווה יסוד מולד באדם, שלא ניתן להתעלם או להכחיש לאורך זמן, ותבוא השעה בחיי האדם שסולם יעקב יהפוך פעיל.
ד- מטרת מימן (סולם יעקב) לדחוף את האדם לכיוון הנכון, לתת לו את הבזקי התודעה המושכים אותו לדרך הנכונה, המראים לו את העתיד.
ה- מטרה נוספת: לאפשר למיתר הקיומי לצור לעצמו אקלים הזהים למקום ממנו הוא שאוב, לצור לעצמו "בית" בעולם חומרי וגס.
ו- למרות זיכרון אורגני שיש באדם, אין בדבר די. בכל מקרה "האדם לעמל יולד" (איוב ה-ז) ויהיה עליו לעבור כברת דרך ארוכה ומייגעת – אשר שכרה בצידה, לשם ההגשמה של שמיים בתוך ארץ, ובכך להנכיח את יסודות האמת במיתר קיומי כבית עם אקלים בעלי אופי חדש, המתאימים כלבוש למיתר הקיומי, ומגשימים רוח בתוך חומר.
ז- נקודה מרכזית: הצורך בהתמדה בדבר אחד לאורך זמן.
מה הם פרקי זמן בהם מדובר? בעשרים שנים לפחות, של דרך אחת ואחידה.


נפש הכליה – זרחן


האיכות הבסיסית של הזרחן: התרחבות חווית ה"אני" מבלי לאבד את המרכז.
האמפתיה של האדם לחברו. "אני מול האחר".

על הצורך באמפתיה:
כמו שנאמר במאמרים קודמים, לכל אדם יסוד ייחודי שלא היה ושלא יהיה.
למרות ייחודיות זו, יש בין בני אדם קווים משותפים, שדרכם קיימת המשיכה ההדדית בין שני אנשים או יותר..
כאשר אדם מזהה בחברו תכונות ואפיונים שהוא מזהה בעצמו, באופן טבעי תהייה משיכה בינו לבין אותו האדם..
משיכה זו היא אחת מביטויי האמפתיה, שדרכה האדם מזדהה עם תכונות הקרובות אליו.
אחת מן הסיבות המרכזיות להזדקקות של האדם לחוש אמפתיה כלפי האחר, זהו עקב תהליך ההתבררות העצמית שהוא עצמו עובר מול אותו זיהוי תכונה הקרובה לאיכות הייחודית שלו, שעדיין לא התגבשה דייה.
כיוון שלא התגבשה, והיא זקוקה לחידוד והבשלה, האדם יזהה את אותם הקווים במשהו נוסף שדרכו תתאפשר לאותו האדם התבהרות והתחדדות של איכויותיו שלו עצמו..
לכן כאשר האדם חש אמפתיה למשהו נוסף, אותו האדם מאפשר לחברו לראות את עצמו במראה דרכו, ובכך להעמיק את הוודאות הקיומית שלו עצמו..
תהליך זה מתרחש עקב "חוק האחדות" – כאשר חוק זה מאפשר את החיבור, ההזדהות והאמפתיה,שם שני אנשים כמו והופכים לאחד… סביב איכויות דומות, וקווים מקבילים.

חוק האחדות אינו מטשטש את הייחודיות, אלא מברר אותו. בעקבות אותה האחדות בין שני בני אדם או יותר, מתאפשר תהליך החידוד על הבדלי האיכויות שביניהם.
וזוהי אחת מן המטרות המרכזיות של הצורך לחוש אמפתיה (מעבר לכוח התרפאותי של האמפתיה לסבלו ומצוקתו של אדם נוסף , שמעצם האמפתיה תתאפשר ההקלה על מצוקתו של האדם)

תהליך ההתהוות וההתבגרות של הזרחן מתחיל בדרך כלל, במקום ששם האדם החש את האמפתיה, יוצר תחושת סימביוזה עם הצד השני, שם הוא מאבד את המרכז הנפשי שלו.
לאחר כמה מעגלים של "איבוד עצמי", לתוך מקומו של האחר, יתחיל באופן הדרגתי תהליך ההתבררות.

תהליך הבנוי מן השלבים הבאים:
1- האדם הולך לאיבוד לתוך עולמו של חברו, דבר המסב אי נוחות רבה ואולי אף סבל רב לאדם ש"הלך לאיבוד"
2- האדם מתחיל להבחין כי תהליך ההזדהות המלאה עם משהו או משהו חיצוני לו, אינו נכון לו ואולי אף מזיק.
3- האדם מבין כי יש לחדד את הגבולות בינו לבין חברו.
4- האדם מתחיל להבחין ביסוד בתוכו שאינו זהה למקומו של חברו.
5- האדם גיבש וחידד בתוכו את אותם ההבדלים ואת הנקודה המרכזית ששם הוא שונה.
6- האדם בא לחברו כאשר אותה האמפתיה, השתכללה בעשרות מונים, כעת הוא יציב, אינו נאבד ממקומו של האחר. כעת האמפתיה שהוא חש – אפקטיבית.. ומשרתת את האחר באופן הטוב ביותר, ואינה פוגעת באדם החש אותה.
7- הגיבוש פנימי מלא – עם ידיעה עצמית מלאה, הופכת את האמפתיה לכוח רפואי עמוק ביותר.
אז האדם יודע להיעזר ביכולת זו, ולהגיש עזרה אמתית.
דבר המסתכם בגיבוש מודעות מלאה לייחודיות החד פעמית שכל אדם נושא בליבו.
8- בתחילה, עקב משיכה מגנטית בין בני אדם, וחוק האחדות שיוצר את הקשר, האדם זקוק לאחר כדי לראות ולפגוש את עצמו דרך האחר..
זהו השלב הראשוני של הזרחן הצעיר.
במקום הצעיר תיתכן שחיקה עמוקה, ואיבוד כוח רב, עקב חיסרון גבולות ברורים.
9- הזרחן הבוגר – חש אמפתיה כמעט תמיד, זוהי איכות טבעית שאיננה זקוקה לחידוד או תמריצים הגיוניים (מדוע עליו להיות כך)
אך הדבר אינו גוזל ממנו כוחות או אנרגיות, הוא נותר מרוכז ויציב במרכז של עצמו.
באמפתיה בוגרת יש כוח המזין את עצמו.. עקב האמפתיה היודעת את עצמה ואת גבולותיה, האדם שואב מן הקשר עם האחר כוחות רבים.
10- זיכוך האיכות האמפתית, מאפשר קשר אנושי שם יש חופש הדדי של שני בני אדם, להיות מה שהם וכמו שהם, ללא שיפוט או גבולות חונקים.
אז האדם חופשי, וככל שדרגת החופש מעמיקה, כך רמת הגיבוש של ייחודיות במיתר הקיומי הולך ומתגבש לידיעה מודעת הניתנת להגדרה במילים.

נפש הכליה – כלור


האיכות הבסיסית של הכלור: עיקרון האחדות, הערבות ההדדית, השוויון. הכול אחד.
עיקרון האחדות, בא ואומר את הדברים הבאים:
העולם כולו אחד. יש בעולם רמות שונות ורבות של צורות חיים, היוצרים פסיפס רב גוני ועצום באופני הביטוי שלו.. אך כמבנה שלם וכולו חי, נושם ופועל באותה במסגרת (העולם) כולם הם חלק מן המארג של השלם, של עולם כיחידת קיום בפני עצמה – המורכבת מן הפרטים.

כל פרט מן הפרטים הלוקחים חלק בשלם, יש לו קיום ואיכות בפני עצמו.
ייתכן כי אותו הפרט יראה כמו שהוא עצמאי, כמו שהוא פני עצמו, חי לעצמו, פועל למען עצמו, כמו שאינו קשור ולא שייך לסובב או למכלול הרחב של האקלים והעולם שבו הוא פועל..
אך אין הדברים כך.. גם אם אותה צורת קיום מדמה בנפשה שהיא אינדיווידואלית עד לרמה שאין לה חלק בסובב אותה, אותה צורת קיום טועה (טעות המתאימה לבני האדם)
אותה צורת קיום איננה יכולה להתקיים אלמלא העולם על כל פרטיו תומך ומאפשר את קיומה..
הקיום של כל פרט נתמך ונשען באמצעות כל שאר בפרטים המקיימים את הפסיפס השלם.
כל צורת קיום מושפעת ומשפיעה בתוך הפרטים מהם השלם מורכב.
לשלם בעצמו יש אופי ואיכות והוא עצמו כצורת חיים עם איכות אישית ואינדיווידואלית.

לכלור דרגות התפתחות רבות, שכולן הן תוצר של ההבנה של האדם שאיזה עולם הוא חי, מהם הגורמים הסביבתיים התומכים בקיומו, כיצד הוא עצמו מהווה יסוד היוצר אפקט על השלם עקב מחשבותיו, דיבורו ומעשיו.

לכלור מפותח יש מודעות מלאה שממנה נובעת אחריות, צניעות וענווה ביחס למיקומו ולתפקידו בתוך התנועה המתהווה של השלם, הוא העולם בכללו.

כלור צעיר הזקוק להתעוררות, עדיין לא הכיר בתוצאות של האפקט של מעשיו על הסובב, הוא חי למען עצמו, למען אינטרסים אגוצנטריים של רווח מול הפסד, הוא חי כלקחן וכמנצל..
ייתכן כי כלור צעיר (אין לדברים קשר לגיל הכרונולוגי, אלא לדרגת התפתחות שהאדם יזם לעצמו, ברצונו, בבחירתו האישית שאיננה תלויה בגורמים חיצוניים) יביא לידי נזק סביבתי רב מערכתי עקב גישה אגואיסטית – אגוצנטרית.
הנקודה העיוורת בתודעתו של כלור צעיר, הינה העובדה שמעשיו המובילים לנזקים סביבתיים, חוזרים אליו ומשפיעים עליו, בין אם הוא חש בכך ובין אם לא..
בדך כלל כאשר הכלור הצעיר יתעורר לדברים, מצבו יהיה קשה מלתקן… לכן מוטב התעוררות מוקדמת של איכות הכלור הנפשי.

איכות הכלור הנפשי:
כאשר איכות זו החלה להיות פעילה, האדם חש את צורך לטהרה ולניקיון. אין הכוונה שהוא התלכלך והזיע מקשיי היום יום ולכן זקוק למקלחת…
הניקיון הינו נפשי. עליו להיטהר מנושאים רגשיים מעוררי קושי ונגטיביות, תפיסות עולם מעכבות כגון: תחרותיות – שתמיד יש בה מנצח ומפסיד.
קנאה – שתמיד יש בה התכווצות נפשית המובילה לאפשרות להכאבה לאדם שהוא המשקף את הסיבות לקנאה.
מרמור, עצבות, דיכוי רגשי – שתמיד יביאו גישה שאיננה מאפשרת לאדם לגלות יסודות נוספים ביכולות שלו. ועוד….
וכן טהרה מדפוסי התנהגות שהתבססו באדם בגיל צעיר, עוד לפני התעוררות הכלור כיסוד נפשי פעיל, שאינם מתאימים ממקומו של האדם במצבו בהווה – המופנה כלפי עתיד טוב יותר.
או מאירועים מן העבר ההופכים להיות מעכבים בתהליך ההתפתחות של האדם (טראומות, יחסי אנושי, קשרים חברתיים שהאדם היה חלק מהם הזקוקים לשינוי למקומו בהווה ועוד..)

טהרה אמתית הינה הזיהוי של יסוד הנפש האדם, אותו היסוד שלא התלכלך מעולם..
אך הוא עצמו מכוסה ואינו פעיל עקב מערכות התנהגות שגויות המכסות ומצפות אותו.
התעוררות נפשית הינה הזיהוי של אותו היסוד הנפשי העמוק הבלתי תופס לכלוך וזוהמה.

היסוד הנפשי שאינו נדבק בזוהמה:
ככל שאדם טהור רגשית ומחשבתית, אותו היסוד הופך לפעיל יותר, המכתיב את דרכו של האדם.
אז האדם הופך לגורם משפיע באופן פעיל על תנועת השלם ומגמתו.
מתוך היסוד בנפש האדם שאינו תופס לכלוך, נובעת תודעת השלם, ההבנה של תנועתו וחלקו היחסי של האדם בתוך תנועה זו.

כאשר אותו היסוד הופך פעיל, האדם מכיר את עצמו באופן יותר ישיר, אוטנטי, נכון ומדויק.
משם צומחת התבונה של "תורת הכאוס" – אין בעולם כאוס, קיים בעולם סדר והיגיון מופתי, כיוון שכל חלקי עולם שזורים זה בזה.. ומשפיעים זה על זה…
לראות את המכלול השלם ולהבין את כלל חלקיו וכיצד הם חוברים ביחד לשלומות, ומהו האופן בו הם יוצרים אפקט הדדי (לכל צורת חיים איכות ומשקל סגולי המאפיין אותה, ומכאן אופן השפעתה על השלם) ידע זה נובע מכלור בוגר ומפותח, שמשמעותו: הפיכת היסוד שתמיד טהור, בנפש האדם ליסוד מודע, פעיל ומרכזי שהופך להיות המרכז של ההוויה האנושית.

עיקרון השוויון:
עיקרון זה מתפתח באדם באופן טבעי וספונטני עקב כל מה שנאמר למעלה.
אכן יש לאדם מיקום רב משמעות בתוך השלם של העולם, אך להכיר את הפרופורציה הנכונה של מיקומו תלוי רבות בהבנה של הנושאים הקודמים שנכתבו.
אם הם הובנו כראוי, הדבר מביא את האדם למקום ששם הוא משתווה ושווא לכל צורות החיים (כיוון שכל חלקי השלם עקרוניים למבנה של השלם)
אז יתאפשר לו תהליך ההשתוות. להיות בשוויון, כמו שהאדם שווא בקומתו לאותה צורת חיים השונה ממנו (אולי גבוהה ממנו ואולי נמוכה)
כאשר האדם שווא ומשתווה לצרות חיים באשר היא, אותה צורת חיים נפתחת לאדם באופן ספונטני, כך שנוצר קשר קומוניקטיבי בינו לבין אותה צורת חיים…
עקב סוג זה של קומוניקציה, קשר וחיבור, האדם זוכה להבנה ולידע אמתי על אותה צורת חיים.
וכאן "השמיים הם הגבול".


נפש הכליה – מגנזיום


האיכות הבסיסית של מגנזיום: יחסים הרמוניים, שלום, יצירת עולם שיש בו הרמוניה.

שלום והרמוניה אמתיים, מתאפשרים כאשר האדם יודע את ערכו האמתי.
זוהי דרגת התפתחות התלויה ביסוד הקיומי (המיתר הקיומי) שהפך מודע ופעיל, ויצר אורח חיים הנובע ממנו. אורח חיים שהביא לבירור האיכות שמייחדת את האדם.
בירור זה מביא לידי הגדרת ערך וידיעת הערך של האדם את עצמו..
ידיעה שהיא עצמה בעלת שורש עמוק במציאות, שרוחות וסערות החיים לא בקלות יעקרו שורש זה.
כאשר האדם יודע את ערכו, יודע את עצמו, מכאן מתאפשר לו לחוש בנינוחות מול אדם נוסף בעל ערך ששונה משלו, שאולי אך ניגודי אליו באופן דיכוטומי.
אדם המכיר את ערכו, לא נבהל מקונפליקט, דעות וגישות ההפוכות לו.
אדם היודע את עצמו אינו נבהל ואינו מוסט מעצמו ומדרכו כאשר פגש מציאות השונה ממנו.
הוא נותר יציב, אך יציבות זו איננה מספיקה.
ככל שהכרת ערכו גדלה, כך מתפתחת בקרבו היכולת להכיל ולהיות בעצמו מופרה מגישות שונות הסותרות את ערכו, וזוהי מעלה גבוהה ביותר.
ככל שאדם מכיר בערכו, הוא מבוסס באחדות (המיתר הקיומי, שורשו מן האחדות)
באחדות הכל קיים בהרמוניה, האחדות בנויה מן הפסיפס של גווני קיום רבים, שייתכן כי כאשר חלקי האחדות יפגשו זה את זה, הם יחושו את זרות והשונות.
גדילתו של המגנזיום, הינה בידיעת הערך המוחלט שיש לו, של מקורותיו של מה שהוא..
אז המפגש העם השונות, קלה ומפרה.

אם כן – דרך ההתפתחות של המגנזיום, הינה בצורך להכרת ולהגדרת הערך העצמי.

מגנזיום צעיר, שאינו בטוח בעצמו, באיכויותיו, במקורותיו… נוטה להסתגר, לרצות לברוח מן העולם, לא להיות בעולם… כיוון שכל מפגש עם עולם יוצר בתוכו קונפליקט, ומזעזע את אי הידיעה הפנימית של ערכו (שיש לו ממנה – אך במידה מועטה)
החוויה שלו את העולם: עולם אגרסיבי, לוחמני, קשה, מחרחר ריב ומדון. עולם של יריבויות החסר את האהבה והשקט וההרמוניה.
מגנזיום צעיר נוטה להיות מכווץ.. גופנית ונפשית, עקב התחושה שאין לו מקום להיות בו.
לכל מקום ללשם הוא מסתכל, הוא רואה נוקשות, קונפליקט, ריבים ומדון…
עבור טיפוס מגנזיום – המפגש עם עולם מסוג זה, אינו מאפשר למגנזיום לחיות בו, זהו עולם שמערער אותו לחלוטין… עקב הזיקה העמוקה שיש למגנזיום לכוחה של האחדות שממנה באה ההרמוניה.
כל אלו באים כדי לאתגר את יסוד מגנזיום בנפש האדם, להבשיל לחדד מול עולם קשה, נוקב ואגרסיבי. מהי זהותו וערכו "מאין אתה ולאן אתה הולך" (אבות ג-א)
בתחילה של דרך הדבר יביא לידי נוקשות יתר, אולי אף לוחמנות שאינה פרופורציונאלית (כפי ששכיח לראות בבני הנעורים, שזהו פרק חיים בו יסוד מגנזיום גדל בתאוצה)
לאורך תהליך המאבק שהוא מנת חלקו של יסוד מגנזיום, האדם באופן הדרגתי יגבש את סוג הנגיעה האוטנטית בנפשו, משם תתפתח מאוחר יותר ההגדרה העצמית, ומשם הערך העצמי, ומשם היכלות להיות בעולם הזה, ולראות בו מקום ובית מקום שניתן לחיות בו.

אם כן – מגנזיום בוגר שואב את כוחו מן האחדות, שהיא נודעת לאדם כחלק מאיכויות המיתר הקיומי שבלב.
השאיפה הינה להרמוניה, אך בתחילתה של דרך האדם בעולמו, הוא עלול לחוות את ההיפך הגמור ומשם לגדול ולהתפתח להגדרת הייחודיות וערכה.
שם אין עוד אפשרות כי אדם או מציאות השונה ממנו, תערער את יסודותיו, המקום שגדל מגנזיום מבין כי והדיכוטומי וההופך ממנו (שקודם יצר לו קושי עצום) מעשיר והכרחי לשם השלמתו שלו עצמו.

הדגרה האחרונה והגבוהה של מגנזיום, הינה שמה שהיה בנעוריו "אויב", בבגרותו הופך ליסוד הכרחי להשלמתו….עקב החיכוך שיש עם אדם השונה ממנו וכיצד אותה השונות מחדדת את ערכו וחלקו בפסיפס של האחדות.
מגנזיום בריא אם כן – יודע ומקבל כי לכל חי יש מקום, כל אדם לגיטימי, כל דרך חיים חשובה. ואין בכל זה מלהוריד או לגמד את ערכו וחשיבותו.

נפש הכליה – סידן


האיכות הבסיסית של סידן: ביטחון, יציבות.
מבנה מוחשי המקנה תחושת בית וודאות שורש ידיעה וביטחון.

80% מן האבנים שנוצרות בכליה, עקב משקעים של מינראלים, עשויות מסידן. סידן הוא אם כן המרכיב המרכזי בהתפתחות אבן בכליה.
דבר המעיד כי יסוד הסידן בנפש האדם זקוק להתפתחות נוספת.

מהי ההתפתחות של הסידן בנפש האדם?
מצד אחד לכל אדם יש צורך בבית, במנה קונקרטי ששם הוא חש מוגן ובטוח (ביתי הוא מבצרי)
שם הוא במקומו, באקלים שנוח ומזין אותו.
וזהו צורך בסיסי, אנושי, הכרחי ולגיטימי, כאשר בקרב רוב בני האדם נושא "ביטחון, וודאות, ובית" נתפס דרך מושגים חומריים אשר מבטיחים את ההישרדות הפיזית, ומכאן הם הופכים למושא הרדיפה.
נושאים כמו: כסף, עבודה יציבה, רכוש ובית המשויכים לאדם.. באמצעותם האדם כביכול חש מבוסס ובטוח.

ומצד שני – קיימת אפשרות שהצורך במבנה קונקרטי יהפוך לנושא ההופך למרכז חייו של האדם (דבר שכיח מאוד) שהוא הרדיפה האין סופית אחר צבירה של עוד ועוד חומר (כסף, רכוש, נדל"ן ועוד) שעוד ועוד מכל אלא מביאים לידי האדם תחושה של ביטחון ויציבות.
התחושה של רוב בני אדם הינה שאושרם הפרטי תלוי ברמת ובכמות הרכוש שהם צברו.
הצבירה של כסף ורכוש מקנים לרוב בני האדם תחושת התרחבות, ביטחון, מסוגלות לעשות דברים ממרחב רחב יותר (עקב האפשרויות שכסף כמרכיב מרכזי בעולמנו פותח לאדם)
היסוד הנפשי המרכזי העומד מאחורי הרדיפה אחר הממון והרכוש (שמגמתו להביא לידי תחושת ביטחון ויציבות) זוהי החרדה…
חרדה עמוקה מאיבוד הקרקע…
איבוד הקרקע – משמעותה: מוות.
מכאן קיימת האפשרות כי האדם יבנה חיים שבמרכזם: השאיפה לעוד עוד חומר שמחפה על אי הוודאות, החרדה והאפשרות לא להיות, למות.

סידן לא בשל:
1- אדם שאינו יודע שובע, בור ללא תחתית. אף פעם אינו שבע.. ככל שיש לו – הוא רוצה עוד.
מצב זה גורם לרדיפה אין סופית אחר עיבוי הרכוש הנצבר, וגורם לאדם להתקבע ברובד החומרי של החיים (במקום להפוך את פלטפורמה של העושר החומרי לקרקע המאפשרות את הגשמת הרוח בחומר)
2- החרדה מן האי וודאות והדרישה הפנימית לצור בכל מחיר וודאות שדרכה האדם יכול לחוש, לפחות באופן זמני, את חווית הביטחון השואבת את כוחה מגורמים חיצוניים של מבנה, רכוש או מעמד.
במצבים אלו, האדם יוצר תפיסות עולם (שחרדה מאחוריהן) שאינן מאפשרות שינוי או גמישות, אלא יוצרות נוקשות יתר כדי להקנות תחושת וודאות..
3- יצירת מבנים שהאדם יודע בנפשו כי אין הם נכונים (זוגיות שאינה מכונה, חברה להיות בא שאינה נכונה לאדם, עבודה שאינה נכונה לאדם) אך הם מאפשרים ביטחון…
לביטחון מלאכותי – יש מחיר כבד להתפתחות נפש האדם, המחיר הוא בשעבוד לאורח חיים שגוי המקנה ביטחון מלאכותי. העבדות לחומר והשעבוד של מיתר קיומי שבלב, הוא המחיר.

ברוב המצבים בהם סידן לא הבשיל בנפש האדם, תחושת חוסר הביטחון וחוסר הוודאות על העתיד שאינו ידוע, דוחף את האדם לפתרונות שאינם מכונים לו, דבר המוביל לשעבוד נפש האדם לחיים שמאוחר יותר, כאשר יתגבר, יראה כי כעת הוא משועבד וכעת לשנות קשה ביותר, עד לכניעה לחיים שאינם נכונים לו… אז תיתכן אפשרות כי הכליות יחלו כדי לשקף לאדם את סוג ההתבוננות ההכרחית להמשך דרכו.
מזווית אחרת – אוסטיאופורוזיס (בריחת סידן מן העצמות) הינה מצב קליני הבא לשקף לאדם כיצד ניכנע להטבות של מבנה שגוי שאינו נכון לו.

אבנים בכליות, שהמרכיב המרכזי בהן הוא הסידן, מלמדות כי הכליות אינן יכולות לייצר את המים האישיים (הפלזמה בדם) לשם האקלים הנכון והמתאים למיתר הקיומי, ולתנאים ההכרחיים להגשמת התכנים שיש בו.
כאשר האבן בכליה מסידן באה לשקף לאדם את מה שנאמר עד כה.

סידן בשל:
סידן בוגר ובשל, אינו תלוי בחומר, אינו זקוק לחומר כדי לחוש יציבות וביטחון.
הוא עוסק בחומר, מתנהל עימו ומנהל אותו ללא תלות בו.
סידן בשל ביסס מבנה שאין בו קיבעון, הוא גמיש ומשתנה לפני צורכי המיתר הקיומי.
אדם המבוסס במיתר הקיומי, נעזר במבנה לפי צורכי השעה, אך איננו תלוי בו ולא משועבד לתחזוק שלו.
מבנה נכון, מהווה בית לאדם, לשם מגורים, מנוחה והתחדשות המאפשרים למיתר הקיומי חלל להשרשה של רוח ממנו חומר מקבל את איכותו והגדרתו.
מכיוון שרוח ילד חומר, רוח לבש חומר. החומר גמיש ומשתנה על פי תנודות הרוח.

חומר נוקשה שהעביר את האדם שעבוד, כלא בתוכו את רוח, והפך את יוצרות, כעת חומר הוא הסיבה לקיום. דבר שיביא לאדם בסיכומו של יום, כאב, מחלה ומצוקה – שתכליתה לעורר את האדם לשיבה ליסודות האמתיים שבנפש האדם.

נפש הכליה – טראומה


התנאי הראשוני ליצירת טראומה:
כאשר האדם אינו נוכח בתוך אירוע שהוא עצמו שותף בו. שם מתרחשת הטראומה.

טראומה הינה תוצר של היעדרות האדם, התנתקות התודעה, דיס-אסוציאציה שם קורה דבר מה לאדם, אך הוא אינו נוכח. היעדרות של האדם מעצמו.

כל אותם האירועים שאדם חווה באותה הסיטואציה, נחרטות ברובד התאי של הגוף, כחוויות ההופכות לזיכרון של דבר מה שמעולם לא עובד או קיבל מענה והדהוד תודעתי.
זוהי תחילתה של טראומה.

יש טראומות מסיבות רבות ובדרגות רבות, בכולן נותר אותו היסוד:
קרה דבר מה שהאדם לא היה עם כלים נפשיים להתמודדות, דבר שהוביל להתנתקות של האדם והתפנות שלו מעצמו..
התפנות זו (של האדם מעצמו) היא זו הפותחת את החלל למה שייוותר לאחר מכן כזיכרון של חוויה טראומטית.
כמובלעת רגשית שלא ניתן לגשת אליה, או לגעת בה. אך היא איננה ניתנת להתכחשות.
אותה המובלעת באה בחלומות, בזיכרונות קטועים, בהבזקים ספונטניים ללא קשר לתנאי הסביבה.
היא שם תמיד – מכיוון ששם לא האדם לא נכח.. מה שהופך את אותו פרק הזמן למובלעת עם אופי טראומתי.

אי היותו של האדם באירועים כלשהם, היעדרותו והתנתקותו, הם כמעין מוות קטן, חוויה של אי היות, של להפסיק להתקיים. לכן מצבים אלו ההופכים למובלעת רגשית, בדרך כלל לא נעלמים ולא מבריאים באופן ספונטני.
ייתכנו מצבים בהם אנשים שחוו סוגים של חוויות אלו, עלולים לאמץ מנגנון רצוני של התנתקות והיעדרות ספונטנית במצבים ששם הם חשים קושי בהתמודדות במצבי לחץ כלשהם.
עם קיימת בידם הבחירה, היה מוטב להישאר ולהיות נוכח תמיד. מחיר ההיעדרות העצמית גובה מחירים קשים לאחר מכן, בדרך בבקשה לפיצוי רגשי דרך התמכרות הממסכת את הקושי.
התמכרות לסמים, ספורט אתגרי, אלכוהול, מין, ועוד.. המהוות טכניקות של מיסוך שמאפשר לאדם את ניתוק העצמי דרך הסחי הדעת למקומות אחרים.

מאחורי רוב סוגי הטראומות קיימת חשיפה לכאב שאינו ניתן להכילו. שהוא הופך לסיבה המיידית לתופעת ההיעדרות העצמית.
כיוון שהאדם נעדר מאותן ההתנסויות, חוויות הכאב הפכו להיות גופניות דרך התהליך הסומטי, במקום שיהיו קוגניטיביות, אז העיבוד של החוויה מתאפשר.
המקום בגוף ש"אימץ" את הסומטיזציה של חווית טראומה והיעדרות עצמית, הוא המקום המלמד על סוג הטראומה, על מה הייתה הסיטואציה שהאדם חווה, כאשר האופן שבו האדם מרגיש את אותו המקום (איכות התחושה: כאב דוקר, חום –קור, תחושת עקצוץ, תחושת הירדמות ונימול עוד) מגלה את הסיפור הרגשי שמאחורי הטראומה, מה הייתה החוויה הרגשית בעת הטראומה ומה היא הגישה של הרגשית של האדם כלפי אותה החוויה.

דוגמה שכיחה:
מקרים של טראומה מינית (בדרך כלל במצבים בהם האישה היא הקורבן, אך בשנים אחרונות נחשפים יותר ויותר מקרים של גברים שעברו טראומות מיניות באופנים שונים, לעיתים במשפחה ולעיתים בתוך מבנה חברתי מסוים) ששם האדם מתנתק בדיס-אסוציאציה (היעדרות עצמית) כאשר ברוב המקרים חווית אלו, נחתמות בתהליך הסומטיזציה באזור האגן, ובאברי המין.
המשמעות הקלינית של תהליך הסומטיזציה שאזור זה יהפוך לרגיש יותר, עם סוגים שונים של מחלות חוזרות (דלקות, פריחות עור, יבלות או גידולים ועוד) מחלות שיעידו ויאפיינו את סוג המצבים הנפשיים העומדים מאחורי המחלה, ומהווים סיבה לה.
יותר מאפיון החולי חשוב האופן בו האדם חווה את הסימפטומים שיש באזור זה, דבר המעיד על האופן בו האדם חווה את אותה ההתנסות ומה הייתה הגישה הרגשית שנכחה שאותה השעה.

אפשרויות שכיחות:
1- הירדמות של אברי המין, אין תחושה באזור זה, כמו שהאזור משותק ולא מורגש:
המציאות הרגשית שמאחורי התחושה: חווית שיתוק, חרדה עמוקה שעוצרת יכולת תגובה, האדם רוצה להגיב אך חש משותק.
2- בנוסף למחלה מקומית כגון דלקת חוזרת בשלפוחית השתן, יש תחושת הנאה מסוימת במקביל לתחושת הכאב..
המציאות הרגשית שמאחורי התחושה: למרות שהאדם חווה אירועים קשים ואסורים, היו שם תחושות נעימות, דבר שהביא עימו מבוכה ובלבול…
3– תחושת שריפה באזור המקומי:
המציאות הרגשית שמאחורי התחושה: כעס וזעם עמוק כלפי אותו הגורם שהיה שם כדמות מתעללת.
4- תחושת קור וקיפאון של האזור היורו-גניטלי:
המציאות הרגשית שמאחורי התחושה: האדם חווה קיפאון רגשי בעת האירוע, החיים כמו שנעצרו, חוויות שהביאו לידי עצירה של תנועה רגשית בנושא המיני או הקשר האינטימי.
5– חולי כלשהו של אזור האגן, ואברי המין כאשר התחושה המקומית מחייבת את האדם לגעת, להחזיק, לגרד באזור הנגוע, ללא יכולת להפסיק.
המציאות הרגשית שמאחורי התחושה: משיכה קומפלסיבית תמידית לחזור למקום החוויה שם הייתה טראומה ולשחזר אותה שוב ושוב, כאשר הקול הפנימי והמגמה הסמויה הינה, שאולי עקב השחזור של החווית, יבוא בעקבות השחזור תהליך ההחלמה ממה שקרה שם.

מסקנות טיפוליות:
א- אם קיים לאדם מרחב הבחירה, מוטב להישאר עם החוויה למרות הקושי.
להיעדרות האדם מעצמו, יש מחיר קשה ועמוק יותר.
ב- אם האדם אינו יכול לגעת במוקדי הטראומה כיוון שיש שם כאב שאינו בר מגע קוגניטיבי ורגשי. לא עובדים עם הרגש והקוגניציה – עובדים עם תחושות הגוף ששם קיימת הטראומה באופן בו היא המירה עצמה בתהליך הסומטיזציה.
ג- את לימוד משמעות המיקום של טראומות בגוף האדם, ניתן למצוא בקטגוריה "סימבוליקה גופנית נפשית".
ד- תשומת לב מיוחדת יש לתת לתחושות הגופניות באזור שם טראומה הותירה חותם גופני.
תחושות אלו מתארות את מה האדם חווה ומה היה מצבו הנפשי ותגובתו הרגשית בעת הטראומה.
ה- בכל סוגי הטראומות, מטרת התהליך: להשיב את התודעה ואת חווית ה"אני" למובלעת ששם קיים ההיעדרות העצמית.
תהליך שעליו להיעשות בזהירות וברגישות רבה, בו בונים כלים להכלה של חווית כאב קיצוניות, וליכולת שיחה ישירה עימהן.