קורס שנתי למטפלים – הבנות גופנפש

קורס שנתי למטפלים – הבנות גופנפש

סימבוליקה של איברים ואבחון הוליסטי
קורס "חובה" למטפלים

למי מיועד הקורס:
למטפלים מגישות טיפוליות שונות המעוניינים להרחיב את "ארגז הכלים" האבחנתי והטיפולי שלהם. הידע מתאים להומאופתים, נטורופתים, לעוסקים ברפואה סינית על כל ענפיה, רפלקסולוגים, פסיכותרפיסטים ועוד.

מטרת הקורס:
מטפלים הוליסטים משתדלים להבין את שורש הבעיה של המטופלים. הם מסתכלים על האדם ומחלתו בגישה כוללת ומקיפה. במהלך הקורס ניצור שפה חדשה המבוססת על עקרונות החיבור של גוף ונפש. נרחיב את המושגים של איברים ומערכות הגוף, תפקודם והפתולוגיה שלהם בהקשר הרגשי רוחני. כמו כן נרחיב את הבנתנו לגבי מושגי יסוד שונים כמו מחלה ומה היא מייצגת כארכיטיפ. מטרת הקורס הינה לעשות אינטגרציה של הידע כולו לשיטה אחידה ויסודית, דרכה מבינים את חיי האדם ובריאותו מנקודת מבט נוספת ומעשית. הבנת ההקשרים וההקבלות בין גוף ונפש תשפר את יכולת האבחון והטיפול באופן משמעותי. מקור הידע הינו מהקבלה, חסידות, רפואה סינית, הינדואיזם ועוד.

במהלך הקורס נתייחס בין השאר לנושאים הבאים:
• מדוע התפרצה דווקא מחלה מסוימת (דלקת, אלרגיה…)?
• מה הסיבה שדווקא איבר מסוים נפגע וחלה? (ריאה, כבד…)
• ההקבלה בין האנטומיה והפיזיולוגיה לממד והקשר הרגשי רוחני.
• נביא דוגמאות קליניות ככל שנוכל לכל נושא.
• נראה מקרים בכתה וננתח אותם על מה שנלמד.

פירוט הנושאים שיילמדו בקורס:

הבנת המשמעות הפנימית של הסימפטומים בגוף ובנפש
• מיקום הסימפטום
• המשמעות הרוחנית של האיברים והמערכות.
• משמעות הפתולוגיה הספציפית.
• הבנת הקשר בין הסימפטומים השונים של המטופלים – גוף ונפש.

הדרכים לאבחון שורש הבעיה על פי המודלים הבאים:
• ארבע הכוחות ביקום ובאדם
• ארבע היסודות (אש, רוח, מים , עפר)
• ארבע דרגות ההתפתחות בעולם (דומם, צומח, חי, מדבר)
• עשר הספירות
• מודל האדון והמרכבה
• ניתוח סוג הסימפטום (דלקת, אלרגיה)
• הבנת המשמעות הפנימית-נפשית למיקום הסימפטום

ניתוח ופתרון מקרים
•
• אופן לקיחת המקרה על פי המשמעות הפנימית והמיקום של הסימפטומים.

• אבחון המקרה והבנתו על פי "מודל הארבעה"

• הבנת מהות הטיפול הנדרש ומטרת התהליך הטיפולי.

• הדרך להתמקד בשורש הבעיה והסברתה למטופל

אופן התנהלות המפגשים:

כל מפגש יימשך 6 שעות (5 שעות נטו).
בחלק הראשון (3 שעות):
יועבר החומר העיוני הנוגע לסימבוליקה של איברים ואבחון הוליסטי.
בחלק השני (2 שעות):
יוצג מקרה (חי, וידיאו). הלימוד בחלק השני יתרכז בלקיחת המקרה, הבנת שורש הבעיה וניתוח המקרה, בחירת הטיפול וטכניקות ההסבר למטופלים.
לקיחת המקרה:
בתהליך לקיחת המקרה נלמד מה שואלים ואיך מתקדמים בהתאם לעקרונות שיילמדו ב"מודל הארבעה".
הבנת וניתוח המקרה:
ננסה להבין יחדיו את מהות ושורש הבעיה על פי מה שנלמד בקורס.
נגדיר – מה יש לתקן או לרפא אצל המטופל/ת
בחירת הטיפול:
ננסה למצוא יחד את הרמדיואת הטיפול המתאים בהתאם להבנת המקרה.
הסבר למטופלים:
נלמד איך מוודאים שאכן הבנו נכון את הקלקול הפנימי ואיך מסבירים זאת למטופלים.

משך הקורס:
30 מפגשים שבועיים (כל מפגש נמשך 6 שעות).

ניתן להצטרף רק לאחד משני חלקי הקורס.
יש אפשרות ללמוד באמצעות "זום".

מועד התחלת הקורס:
יום **** אוקטובר 2020

צוות המורים:

קובי נחושתן
• למד רפואה סינית, הומיאופתיה, נטורופתיה. בישראל, הודו, ארה"ב, אנגליה, יוון. לימד את נושאים אלו בכל אותן הארצות.
• מלמד בשנים האחרונות הומאופתיה ורפואה סינית בספרד.
• חוקר ומלמד את נושא גוף נפש מזה 35 שנים. כתב ספרים בנושאי גוף נפש. מלמד מחשבת ישראל, דתות ופילוסופיה.

דר' חיים רוזנטל
• רופא MD (40 שנה) והומאופת (37 שנ'). עובד במרפאה ברעננה וטיפל במשך השנים בעשרות אלפי מטופלים.
• ייסד את בית הספר הישראלי להומאופתיה לפני 30 שנה ועומד מאז בראשו.
• מרצה ומלמד שנים רבות בנוסף להומאופתיה וריפוי טבעי, גישות גופנפש, ארבע יסודות, קבלה, כוח המילים והאותיות ועוד.

• כל מפגש ינוהל על ידי אחד מהמורים לסירוגין.

תשלום:
עבור קורס מלא (30 מפגשים) – 9600 ש.ח.
עבור מפגש בודד -480 ש.ח.

היכן יתקיים הקורס?

לפרטים והרשמה:
קובי 0523521134

חיים  0505313775

מזכירות -097602979

אספקטים תרבותיים מן הטור השני – "בהגווד גיטה": שיר האלוהים – הודו

"בהגווד גיטה" (שיר האלוהים) הוא חלק מן האפוס הגדול של האינדו הנקרא "מהברטה" ואשר מתאר את השתלשלות הקשרים המשפחתיים בין חמשת בני הפנדו ובני הקורו. המהברטה משתרכת על פני כמאה אלף פסוקים. 700 פסוקים מתוכם הינם החיבור המרכזי במחשבה ההודית, הנקרא שיר האלוהים – בהגווד גיטה. בתוך הטסקט הזה קרישנה האל (גלגולו השביעי של וישנו) מלמד את ארג'ונה הקשת את חוכמת היוגה ואת מרכז החוכמה הוודית. כל זה קורה על מול פני מלחמת עולמות אשר כל העולם מעורב בה (כך לפי האפוס האינדי). ארג'ונה, בחיר הלוחמים, קורס על מול המערכה ומסרב להילחם, שאז מלמד אותו האל קרישנה את ההכרח לעמול וללחום ועשות את חובותיו החברתיות. תוך כדי כך מלמד האל את ארג'ונה את מרכז כל החוכמה המזרחית. טקסט זה נחשב לבחיר כל הטקסטים ההודיים, הוא הטקסט המתורגם ביותר לשפות שונות מכל שלל כתבי הודו ומזרח כולו, ובתוך הודו הוא נחשב לכתוב הנלמד ביותר והקדוש ביותר. כמו כן, האל קרישנה נחשב לאחד מן האלים האהובים ביותר בתוך הקהל האינדי. הטקסט של הבהגווד גיטה קיבל את הכבוד להיות אחד הטקסטים שהכי הרבה פירושים נכתבו עליו – למעשה כמעט כול יוגי נחשב לאורך הדורות כתב לעצמו או לאחרים את פירושו שלו, כמו שהוא הבין את הבהגווד גיטה. ניראה כי היה זה חלק בהתפתחות היוגית של המתרגל, לכתוב את תפיסתו על טקסט זה, ויש שניתן לראות את האדם ואת מיבנה אישיותו לפי האופן בוא פירש את הבהגווד גיטה.

הטקסט של הבהגווד גיטה נולד ונכתב בתוך התקופה של טור שני (בטבלת הצמחים), ולכן הינו טקסט המשקף את טור שני ומגלה עומקים רבים לגביו. המעבר מטור ראשון ולשני מתאפיין בתחושת גבול והצטמצמות כואבת מאוד לאדם ולגוף האדם: בטור ראשון החוויה המרכזית הינה חווית יש והתמזגות, כך שהאדם והסובב אחד הם ואין כל שאלה לגבי גבול או "אני". חווית ה"אני" של טור ראשון מטושטשת עד לא קיימת, אך מהלך הטבלה, (כלומר מהלך התפתחות האדם) כולה מכוון ליצירת זהות מגובשת, נבדלת ומבוררת, עם ייחודיות מובהקת אשר איננה סותרת את מיוחדותו של האחר. בתוך מהלך זה יש לטור שני את הכבוד להתחיל מהלך בו לראשונה חש האדם את זהותו הנפרדת ואת נטישת האין סוף לטובת האינדיבידואליות הנפרדת, לכן הזמן התקופתי של טור שני מבחינה היסטורית מהווה זמן קשה מאוד לאדם, עקב היותו מופרד מחוויית אין סוף ומוגבל מאוד לתוך גוף. הגוף נהפך לגורם מגביל ונקרא בכתבי היוגה "כלא". תפיסת הגוף כמגביל את הנשמה וכולא אותה בתוך גבולות החומר, הביאה להתפתחות של תרבויות המזרח אשר מגמתן הייתה לחזור אחורה אל חווית האין סוף – על ידי הכחדת הגוף וצמצום חיותו, כדי שהנשמה תחזור ותזהיר בזוהרה הקודם. לכן, רוב הטכניקות היוגיות עוסקות בשאלה כיצד להעלים מן הקליפה הנקראת "גוף", כדי להיות את מה שהאדם היה אמור להיות בשורשו הבסיסי – כלומר נשמתו, או חלק אלוה שלו שנקרא במזרח "אטמן" – זרע האלוהים באדם. הגוף נהפך לדבר מגביל ואוסר שיש להילחם בו, והמלחמה בו הינה באמצעים של עינוי עצמי, צמצום צרכים, התבודדות ביער או הרחק בהרים עם מעט מאוד מכל דבר בסיסי. תהליך זה של הימנעות מכל דבר אנושי נהפך לחלק מאותה מגמה תרבותית אשר שאפה לשוב ולהתאחד עם האין סוף, עם האחד, כפי שהיה בזיכרון הקולקטיבי של תקופה זו.

בטור הראשון להיות אחד עם הסובב היה דבר טבעי, אך כאמור – תהליך האבולוציה לא חשב כך, אלא ביקש להמשיך את התפתחות המודעות האישית שבאדם, לשם כך נדרש האדם לעבור דרך טור שני, שם יש הפרדה וניתוק ולכן קושי גדול, התרבות ההודית בקשה לעבור מעל כאב זה. עדיין, בתקופת טור שני החוויה הגופנית הייתה עם גישה עמוקה ומידית לאנרגית החיים הנקראת במזרח "פראנה" (עליה מבוססת הסיסטמה של צ'קרות ונאדים, שהינם חלק מן התיאור של מה שהיה ידוע בחוויה לרוב בני האדם בתקופה זו, כיוון שהגוף היה יותר טהור ולכן יותר קרוב לחוויה האנרגטית, כך שהתיאורים של מרידיאנים או צ'קרות, מבטאות את מה שאנשים ראו וחוו אז). אופן זה של תיאור אנרגטי של המערכת אנושית, מתאר את השתרגות הנשמה בתוך הגוף החומרי, כאשר תנועת הנשמה מתרחשת באמצעות האנרגיה שנקראת "פראנה" או "צ'י" בסין. תיאור זה מגלה את האנטומיה של הנשמה ואת תנועת הנשמה בתוך הגוף וכן את האופן בו הנשמה נקשרה בתוך הגוף בקשר עבותות אשר ניתן לפרימה רק בתהליכים מפרכים או באמצעות המוות – בו מתרחש הפירוד הסופי. (לכן במזרח יש חשיבות רבה לאופן המוות, למשל – המחשבה האחרונה של האדם לפני מותו מכתיבה את תנועת נשמתו לאחר ההיפרדות מן הגוף. ומכאן המחשבה שמדיטציה מסוימת בזמן המוות יכולה להעביר את האדם למקום הרצוי לו, ואפילו לכפר על מעשיו ולנקות אותו מכול תוצאות מעשיו בחיים).

והינה מספר ציטוטים מן הבהגווד גיטה אשר מבטאים את מהלך ההתפתחות של טור שני :

"הו קרישנה, בראותי את קרובי ששים לקרב, רוחפים איברי גופי, ופי יבש, גופי רועד, שערותי סומרות, את קשתי גינדיווה שומטת ידי ועורי צורב, לא אוכל עמוד כאן בקרב הזה, ונפשי סחרחרה, אך מבשרי רע אני רואה, הו קרישנה". (פרק א' 28-30)

קטע זה מבטא את תחילת הטור השני בו יש חוסר וודאות לגבי מרכז הזהות. האדם חש בלבול לגבי היחסים עם הסובב ועם עצמו. האדם נמצא בין שני העולמות (טור ראשון ושני) ולכן חש מבוכה לגבי זהותו שלו, דבר שמתבטא היטב במשפחת ה Canibacea. ואכן, החשיש, הגראס והג'ראס הינם חלק בלתי נפרד מן התרגול הדתי של חלק מן הסדואים ההודיים, עד למקום בוא החשיש לא יוצא מן החוק בהודו כיוון שצריכה יומית שלו היה חלק מן הטכסיות היומית של קבוצות דתיות רחבות בהודו. דבר שנהוג אלפי שנים ולא ניתן להפסיקו בשום חוק פרלמנטרי.

"האנשים האלה אשר נפשם שקוע בחמדנות, אם לא יראו את הרוע אשר בהרס השושלת…. הלא בהרס השושלת, תחרב הדהרמה….. בהיחרב הדהרמה ישלוט האי-דהרמה במשפחה….בהישמד הדהרמה המשפחתית, לבני הבית מובטח שאול תחתיות". (פרק א' 38-46)

פסוקים אלו מבטאים את ראשית הדיכוטומיה של טור שני ואת חווית הניתוק ממה שהיה אחד, כאשר הניתוק חל על ניהול החברה והמרקם המשפחתי, כשם שהוא חל על האדם ונפשו, (כמו שנראה בהמשך). כאן אנו רואים את הפיצול במערכת החברתית והמשפחתית לה ארג'ונה חרד ודואג מאוד כאשר הוא נוכח כי היא מתפצלת לטוב ורע, דהרמה ואי דהרמה, דרך צודקת מול דרך חטאים. דבר שמתאפיין בסרפד (Urtica) וב אולמוס Ulmmus campestri.

"אני האיש אשר נפשו במבוכה, לא אבין את נתיב הדהרמה, אליך אפנה בצר לי, אני תלמידך, ומסור לי את הוראותיך, אנא הדריכני, הו קרישנה" (פרק ב' 7).

פסוק זה מבטא מהלך שלא היה בטור ראשון, והחל בטור שני: הספק – חוסר הוודאות – הקושי לראות ברור – האפשרות לטעות וחוסר (או אפשרות) הבחירה., זה חלק מן המהלך של תחילת תקופתו של הטור השני.
"לא היו זמנים אשר אני אתה וכל המלכים האלה – אל היינו בו, וגם בעתיד, לא נחדל מלהיות. כאשר הנשמה עוברת בגוף אשר היא עוטה מילדות לבחרות ולזקנה, כן היא עוברת לגוף אחר…. הופעתם בת החלוף של שמחה וצער והיעלמותן עם הזמן משולות לבואם של חום וקור, באים הם מתפישת החושים…. האיש שאינו נטרד משמחה ומצער והוא יציב בשניהם, ראוי לחיי נצח…… יודעי האמת הבינו את כי חוסר הממשות של הגוף הוא בן חלוף, והנצחי הנשמה אינו משתנה". (פרק ב' )12-16

פסוקים הלו משקפים את מהלך הנשמה בהשתרגותה בגוף האדם ואת הקושי של האדם למצוא עצמו בסבך הקיומי הזה, דבר שמתבטא דרך עצי הפיקוס. עץ הפיקוס הינו עץ קדוש – מתחתיו זכה הבודהה להארה הסופית שלו, העץ נחשב לקדוש בהודו, ויש לו סגולות רבות. מבחינה הומאופתית עצי הפיקוס קשורים לחדירת ופריצת גבולות ובעיות של כלי דם, דימומים קשים שקשה לעצרן וכן בעיות גינקולוגיות רבות של דימומים. כמו כן תחושת גדול מול קטן, וכעסים פתאומיים ללא סיבה. הפיקוס חש עצמו "מעופף" ולא מרוכז, ויש לו תחושה שלא מקשיבים לו. דרך העץ פיקוס (במובנים ההומאופתיים שלו) אנו רואים את האופן בו נוצר הבלבול של נשמה מול גוף. כאשר כלי הדם הם הסימבול הגופני נפשי לתנועת הנשמה בתוך הגוף. כלי הדם מבטאים זרימה של תנועת הנוזלים בכל תא בגוף, ולכן הרשמים או מצבי הרוח וכן המחשבות, משפיעים על המערכת כולה דרך זרימת הדם בכלי הדם – מכאן באה ההבנה שהנפש נמצאת בדם, כלומר הדם ספוג ונושא בתוכו את איכויות האדם או החיה.

"הנשמה אינה נחלקת….היא לובשת גוף כאדם הלובש בגדים….היא אינה נראית ואינה משתנה….. היא אינה נרטבת במים ולא נשרפת באש". (פרק ב' 22-27)

פסוקים הלו מבטאים את המקום החוויתי העמוק ממנו נובע טור שני, ואת גודל המצוקה של הפסד המקום הזה. הפסוק בא להראות את מה שהלך לאדם לאיבוד ואת משימתו העתידית- להחזירו באופן מודע, נושא חשוב שמראה את מהלך הטבלה כולה.

"ואם לא אמלא את חובותיי, יאבדו כל העולמות, אני אהיה הסיבה לערעורם, ואביא ייסורים על הברואים". (פרק ג' 24-25)
אחד מן נושאים המרכזיים של טור שני הינו המחויבות לעשות, אנשים מטור שני הם אנשי עשייה ופעולה, והם חלק מן המערכת והתחזוקה שלה. אדם בטור שני מאמין בעשייה, עשייה הינה חלק מהפילוסופית הבסיס שלו לגבי החיים וחלקו בחברה. אדם בטור שני מחויב מאוד למה שהוא עושה, אנשים אמינים, פשוטים אך פיקחים.

"ואם תחטא עם כל הרשעים, כאשר תעלה על ספינת הידע יצלח בידך לחצות את ים הרוע והחטא". (פרק ד' 36)

עוד נושא חשוב בטור שני, הינו תחושת העשייה הסיזיפית: משא החיים מרגיש ונראה ים אין סופי. לא משנה עד כמה האדם יעבוד או ישקיע, הסוף לא נראה באופק. דבר שניכר בסוף הטור במשפחת האשורניים Fagales)) אשר אצלם העשייה יכולה להיות ארוכה וסיזיפית, ללא קשר בין הפעולה לתוצאה של העשייה.

"האל המבורך אמר – נאמר כי עץ אשוטה (עץ התאנה ממשפחת הפיקוסים) נצחי הוא, שורשיו למעלה וענפיו למטה" פרק ט"ו 1 –

עץ התאנה שייך לטור שני והוא סימבול לשפע היורד מלמעלה, ששם שורשיו, והוא צומח עם ענפיו לכיוון העולם החומרי, סימבול לטור שני בתקופה בא דברים החלו להתעבות ולהתגשם לתוך גבול ותחום ברור מאוד, אך עדיין מקור השפע לכל זה קשור לעולמות עליונים, כלומר לאחדות הראשונית.
בתוך הבהגווד גיטה, מציע קרישנה האל גם כיצד על האדם לפעול נכון בתוך מצב זה של טור שני –

"האל המבורך אמר – גם נטישת הפעילות וגם פעילות היוגי, מובילות לטוב העליון". (פרק ה' 2 )
"אלו המכוננים בשיווין הנפש (על מול התופעות של העולם) הם הכניעו את מעגל הלידות….. אין דופי בו שהוא שווה נפש…. שווה נפש הוא לחוויות החושיות החיצוניות, מוצא את שמחתו בתוך העצמי (חלק אלוה באדם- אטמן)". פרק ה' 19-22

עצתו של קרישנה האל לארג'ונה הינה להיות שווה נפש מול תופעות העולם וכן לפעול בעולם ללא צפייה לזכות בתוצאות מן העשייה. בכך יתאפשר לו לא להיות קשור לפירות הקארמה החומרית, וזה מה שנקרא "עשייה לשמה".

סיכום – הבהגווד גיטה הינו ספר קדוש להינדו, והוא משקף את הנושאים המרכזיים של טור שני בשני מובנים מרכזיים: במובן הפתולוגי וסוגי הבעיות והאתגרים של הטור, ובמובן הרוחני הדן באפשרות להתפתחות רוחנית נפשית לאור הקושי שמעורר טור שני – כפי שקרישנה האל מייעץ לארג'ונה.

שאלה – האם המהלך של העצות של קרישנה האל מתאימות לדור שלנו? האם הדרך היוגית שעליה מדובר הרבה בתוך הבהגווד גיטה מתאימים לזמנינו? שאלות הלו יידונו במאמר נפרד.

אנקדוטות בטור החמישי בטבלת הצמחים

הטור החמישי עוסק בשלב שבו נרכשת מודעות של האדם אל מחוץ לעצמו, מחוץ למה שקרוב אליו. במובן זה מופנה בטור החמישי מבטו של האדם אל העולם, אל מה שאחר ממנו. מתוך תהליך זה, בו מוגדר באופן סופי כל מה שהוא אחר, מוגדר גם כל מה שהוא "אני" – כחלק מתהליך התפתחותו של האדם ("צא ולמד").

משום כך, טור זה נקרא גם טור ה"דרך": הדרך שהטור החמישי מציע היא הדרך שאדם צריך לקחת עליו על מנת להתפתח לאינדיווידואל, על מנת שכל מה שייחודי בו יוכל להתפתח. לאו צ`ה אומר שכל מסע של אלף מייל מתחיל בפסיעה הראשונה. ואולם לעתים הפסיעה הראשונה היא הקשה מכול, הקפיצה הראשונה לתוך המים, חוסר הידיעה איך יהיה בתוך המים (וצריך ללמוד לשחות). ההתחלות קשות, ולאחר מכן נעשה קל יותר: תוך כדי תהליך הלמידה האדם לומד להכיר בבעיות, מגדיר את עצמו וזוכה ביתרונות שקשורים לדבר שנבנה בו עקב המאבק הממושך.
הדרך היא המסלול שעל האדם לעבור כדי לרכוש את מקומו החדש. הדרך מתחילה ממשאלת לב – הלב חש את מה שהשכל אינו יודע להבין ולתרגם, והוא המנחה את המהלך. ואולם בטור חמישי התודעה המבטאת את מודעות האדם בשיאה מתחילה לדכא את הלב, וכך לרוב משאלת הלב מתפוגגת לאיטה במהלך הדרך ונשכחת (ואכן, בעיות לב נמצאות כבר בתחילת הטור, בסדרת הוורדניים). תהליך השכחה נובע מאופיו של הטור החמישי, שקורא ליציאה של האדם מעצמו. למען התפתחות והוספה של כוחות הנדרשות לו. היציאה החוצה של האדם מעצמו כרוכה בשכחה עצמית כך שתוכל להיות דרך בא האדם ילך ודרכה ירכוש את כוחותיו.
הדרך שהטור חמישי קורא אליה הינה פיתוח כלים, איכויות ומיומנויות הנדרשים לאדם על מנת לצעוד קדימה ולממש את הפוטנציאל הפנימי האמיתי שלו.

הטור החמישי קורא למאבק – המאבק הפנימי של אדם בעצמו, מאבק שמביא לחיכוך בין המודע של האדם לבין מה שצפון לו בעתיד, כלומר בדרך שעל האדם לעשות על מנת שיבנה בתוך עצמו יסודות שעדיין אין לו. למשל, אדם שרוצה להיות ארכיטקט, והוא בנטיותיו בעל נפש פיוטית, יצא כעת לדרך של בניית כישורים שאין לו באופן טבעי, ועליו לעבוד קשה ולמתוח את גבולותיו למקום חדש כדי להגשים את חלומו – להיות ארכיטקט. טור מספר חמש עוסק בעבודה קשה. נראה במקרה שהאדם משקיע הרבה עבודה להשיג את מטרתו – בין אם היא להיות גנן, יוגיסט או איש עסקים.

לכן תהליך זה נקרא ה"דרך": היציאה למהלך שקורא לאדם לבנות איכויות שאין לו. יש שני סוגי יציאות ל"דרך". האחת הולכת כלפי העולם – דרך רכישת מקצוע, מעמד או כל דבר אחר של העולם. הדרך השניה היא הפנייה של האדם כלפי עצמו ("בוא וראה"). דרך זו אינה נראית לעין, איש אינו יודע עליה והאדם לא יקבל שום ציון לשבח על הישגים בדרך זו. אין מי שיכיר בה, ואין בסופה תעודות. זוהי דרכו של יחיד, דרך של הפריה נפשית שרק האדם לבדו יודע אותה והיא מגדירה אותו מבפנים – ובזה שכרו. אם יש שותפים לדרך הפנימית – זו ברכה גדולה. לרוב אין. הנחמה שבאה לאדם ההולך בדרך היא עצם הזמן שעובר: יש קסם בדבר – ככל שהאדם מתקדם, נפתחות לו דלתות שלא היה יכול לשער ולחלום עליהן, ולכן עצם ההליכה בדרך מביאה איתה ברכה שהופכת למזון ולנחמה להולך בה.
הטור החמישי מאמין בעבודה, וצריך את העבודה על מנת לבסס את זהותו ואת התוכן הפנימי שלו, שמושג בעבודה. לכן אנשים מטור זה הם אנשים עושים, אנשים עובדים שמעריכים עבודה ומוגדרים על ידי עבודתם. לאור זה נבנה אצלם מבנה ערכי מוצק מאוד שמבוסס על הפרודוקציה שבאה בזכות העשייה, עשיית יתר. היא גם יכולה להיות פתולוגית. עשיית יתר מביאה לתנועתיות מרובה ולחוסר שקט, למצב שבו האדם אינו יכול לנוח ולהרפות. מצבים אלו נהפכים לנטיות אובססיביות שבאות לידי ביטוי בכל תחום בחיים בטור החמישי.

בסופו של הטור, במשפחת הסוככיים, יש לאדם נוקשות וקיבעון מנטלי, חוסר יכולת להשתנות וקושי גדול לראות אופציות נוספות. הריפוי למצבים אלו נמצא ברגש ולא בשכל, מאחר שהפתולוגיה המתפתחת היא דיכוי של הלב, דיכוי שהחל בתחילת הטור, בתחילת התהליך (בוורדניים).

מאחר שבטור חמש מגיעים לשלב שבו המודעות נדרשת במלואה כדי להתבונן בעולם, לראות אותו כמות שהוא ולהגדיר את עצמנו כמה שאנו בנפרד, יוצא שהנקודה המרכזית שנבנית וגדלה בתוך הטור החמישי הינה התודעה, השכל הקוגניטיבי, השכל כאיכות שדרכה העולם מובן ומפוענח. אם השכל עובד ככלי שרת למערכת כולה, אזי יש לאדם הכלי הטוב ביקום למען ההבנה ולמען הבירור, אך אם השכל הופך למוקד המרכזי והיחידי שקיים באדם ומדכא תפקודים נוספים של המערכת, והאדם נעשה מנותק ורחוק, קר וביקורתי, נטול חסד ואהבה. ואם החסד והאהבה חסרו, מה ייוותר לו לבסוף? רק שכל. ושכל לבדו הוא בדידות כואבת.
אלמנט נוקב בתוך הטור הוא הפיצול בין יסודות נפשיים, בין התודעה לבין הרגש, ולכן יש להליכה בטור שתי אפשרויות – הקשה והרכה, העגולה או הישרה, המפצלת או המאחדת. מה שקובע אם כך או כך תלוי בסינרגיה הנכונה שבין רובדי הנפש. הפיצול השכיח ביותר היא הנטייה של האדם לאהוב ולקדם חלקים מסוימים בתוכו, אלה שיהפכו ל"מודע" שלו. חלקים אלו, שהוא בעצמו מגנה או חש מולם מבוכה וחוסר אונים ומדכא, החלקים שבין רובדי הנפש יהפכו ל"לא מודע" שלו. הנטייה לאהוב חלק נפשי מסוים (כגון ההופעה החברתית) ולשנוא חלקי נפש אחרים (כגון מיניות או חוסר ביטחון) היא הנטייה שקרויה "פיצול" והיא היוצרת חלק גדול מהפתולוגיה בטור זה.

מסעו של הטור החמישי מבקש להציע ריפוי של דרך האמצע, הדרך שבה האדם חי עם סך חלקיו (תודעה, רגש וגוף) באופן מודע ולא מודחק, באופן שמכיר את היתרונות של כל חלק וחלק ויודע כיצד להשתמש בהם, באופן שיש קשר ואינטגרטיביות של הכול בכול. בתוך דרך האמצע האדם נחשף לממד חדש בתוכו – ממד שנולד עקב פעולה נכונה של המערכת שלו – ולרוב זה דבר חדש. כשהלב פועל במערכת כאילו רק הוא קיים, והכליות מתפקדות כאילו רק הן לבדן קיימות וכן הלאה, יש באדם בלבול גדול שסופו מחלה. כשכל חלק נותן את עצמו ואת חלקו כך שהכול עובד ביחד כאחד, אז מופיע באדם גורם חדש. הגורם החדש הוא תוצר של פעולה נכונה והרמונית של האורגניזם, שמתבטא בשקט, תבונה, יצירתיות והתחדשות.

נכתב בשיתוף עם מיכל יקיר

סיכום ב' לפגישה על הטור החמישי – על המושג "פיצול"

משמעות המושג "פיצול" הינו שניים, שני יסודות או שני מצבים נפרדים, בעלי זהות ואיכות שונה זה מזו, אשר יוצרת לכל חלק ישות אינדיבידואלית עצמאית. החלקים שמתפצלים, יצאו מן השלם. כל דבר שנחלק, היה קודם לכן "אחד" שלם, כך שכל חלקי הדבר שהתפצל – שומר בתוכו את זיכרון האחדות, וזה מכיוון שכל החלקים הם סך השלמות. יש לזכור נקודה זו כאשר עוסקים בתהליכי גיבוש חוזר לחלקים שהתפצלו ונראים כנפרדים, וזה מכיוון שיש זיקה עמוקה מאוד בין החלקים המפוצלים, אף פעם אין דיכוטומיה מלאה, או קרע של חוסר תקשורת מוחלטת. קיים קשר לא נראה לעין בין חלקים שעשויים להראות כעוינים זה לזה, ויש לזכור זאת בכל התחומים שבהם יש חוסר הסכמה או קונפליקט או מלחמה וכו'. למשל זוג שרוצה להיפרד, קודם הם היו כיחידה אחת וכעת הם מתפצלים לשתי ישויות שונות. וכך הלאה, בכל תחומי החיים, ניראה דוגמאות רבות למשהו שהיה אחד ואז הוא מתפצל לשניים או יותר.

הפיצול שהוא יותר עמוק ויותר בעייתי הינו הפיצול של חלקי נפש האדם. הפיצול הידוע לכל הינה החלוקה בין "שכל" ל"רגש". בעיקר כאשר קיימת דינמיקה של חוסר קשר בין חלקים אלו, או כאשר יש דומיננטיות של חלק אחד באופן מובהק על האחר, כך שהחלק החלש נהפך ל"מודחק" ולחלק היכול להיקרא "לא מודע" של האדם (עקב גינוי של חלקי נפש או ביקורת קשה על מצבים נפשיים). בתוך הטור החמישי קיימת נטייה חזקה של ביקורתיות של האדם כלפי עצמו, שזה תוצר של חלק נפשי דומיננטי מאוד היוצר גינוי על חלק חלש יותר. פיצול כזה באדם יכול להיווצר עקב השפעות חינוכיות כגון חברות דתיות קיצוניות שמראש לא יסכימו לילד לבטא ביטויים רגילים לזמן ולגילו. או – אם קרה אסון או טראומה היוצרת חלוקה נפשית, שחשיבותה של חלוקה זו הינה בלשמור על האדם כחי ומתפקד, עד שהוא יגיע לזמן בו הוא חזק מספיק או יציב ובוגר מספיק, כדי להתמודד עם מצבים טראומתיים. בתוך הטור החמישי נוצרו דתות ותפיסות שיש להן זיקה עמוקה ל"אחד", אך בפועל הן יצרו השפעות קשות ומזיקות מאוד לנפש האדם ולתהליכי התפתחותו (נושא זה יידון בהמשך)

אבל הפיצול היותר עמוק והיותר בעייתי לאדם ולהתפתחותו האפשרית, הינו הפיצול בין דעותיו לבין מה שהוא, בין הבנותיו את החיים לבין איך הוא חש את עצמו, בין ההצהרה שלו כלפי העולם על מה הוא לבין מה הוא האמת. ונושא זה קשה במיוחד, כי אצל כל אדם – כמעט – יש פיצול כזה.
נקודה זו קוראת להתבוננות של האדם על עצמו, באיזה מקומות פיו וליבו אינם שווים, ומדוע? מדוע נוצר פער בין פיו וליבו? פער בין הפה ללב משקף חוסר נוחות של האדם כלפי עצמו, כך שעליו לכסות שאף אחד לא יראה אותו ב"קלקלתו". הנטייה לכסות או להעמיד פנים משקפת הדחקה של חלקים מסוימים בנפש האדם, ויוצא כך שהאדם לבסוף מוצא עצמו כשקרן, כאחד שמתעתע באחר. דבר זה מזיק בראש ובראשונה לאדם עצמו, וככל שהוא יותר מאמין ל"שקרים" שהוא מספר, כך יש יותר פיצול שקשה להבחין בו וקשה לאחות לאחר מכן.

כפי שנאמר למעלה, קיימת זיקה עמוקה בין שני חלקים שנראים כמפוצלים, ולכן כאן יש זיקה עצומה למדוע אדם מסוים "בחר" לעצמו "שקרים" מסוג מסוים. בדרך כלל יש קשר בין ה"שקר" לבין פנימיותו העמוקה של האדם, ולכן אין לזלזל או לגנות את ה"שקר" ואת הופעתו. יש לו תפקיד נחוץ לפרק זמן שהוא לקח חלק במכלול של נפש האדם. הנקודה המרכזית להתבוננות היא – שהמסכה או השקר או הסיפורים של האדם על עצמו, הינם שער הכניסה שדרכו ניתן להחזיר את האדם אל האחדות, שזה ריפוי עמוק ביותר (ריפוי כזה – משמעותו לחזור חזרה הביתה – האדם יצא מ"גן עדן" שזו האחדות, עד הפיצול שזה הגירוש)

כאשר האדם מוכלל על סך חלקיו לאחד, הוא הולך בדרכו האוטנטית ואז הוא מביא את עצמו לידי ביטוי באופן הנכון והמלא ביותר. אז דרכו שעשה בחייו נותנת פרי אמיתי, וזה למעשה היא התכלית במסע של האדם בחייו, מסע שנראה שהיה חייב לעבור דרך הפיצול וחזרה.

סיכום א' לפגישה על הטור החמישי

"ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים, ויברא אלהים את התנינים הגדולים ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם ואת כל עוף כנף למינהו וירא אלהים כי טוב" (בראשית א- כ-כ"א) נפש חיה נבראת, ה"נפש" היא זו שנבראת, והיא נבראת מן המים ש"משריצים" ומן האוויר "על פני הרקיע", דבר המייצג את ארבעת האלמנטים, וכך נוצרת הפרדה בין שני האלמנטים של מים ואוויר. יותר כבד מן המים זה אלמנט העפר, ויותר קל מן האוויר הינו אלמנט האש, כך שקו האמצע המפריד בין הצמדים של מים ועפר ואוויר ואש, מתרחש בין מים לאוויר. דבר זה מלמד על שתי צורות חיים שונות מאוד זו מזו. העוף המעופף הינו צורת חיים הפוכה לדגה אשר במים. עניין זה מקביל לטור חמישי לפיצול שקיים בו, ומראה את הדיכוטומיה בין שני קצוות שהן הרגש והאינטלקט. ניתן לאמר שהרגש מיוצג על ידי המים והדגים, והאינטלקט על ידי האוויר והציפורים. פיצול בין שני מישורים אלו הינו מוטיב מרכזי בתוך הטור החמישי.

אך עולה השאלה – פיצול זה, עד לאן הוא יכול להגיע? עד לאיזה מישורי נפש הוא יכול לחלחל ולהוות גורם מפריע להרמוניה הדרושה לקיום? והאם יש דרך לריפוי לאיחוי פיצול נפשי כמו שרואים בטור חמישי? ואם כן מה היא הדרך לריפוי כזה? אפשרות אחת לשאלות הלו, מופיעה בפסוק הבא "ויברא אלהים את התנינים הגדולים" התנינים הגדולים הינם סוג של חי שיכול לחיות בתוך המים ומחוץ למים, באוויר. יש עוד בעלי חיים שהם דו חיים כגון הצפרדעים, אך כאן התנין הגדול הוא לא רק קו אמצע בין מים לאוויר (או צורת קיום שמכלילה בתוכה את שני הניגודים). התנין הינו גם הסימבול לאנרגית המין שבאדם. במזרח הוא מופיע כ"דרקון" או בשם "קונדליני". בתוך כתבי היהדות יש לו שמות נוספים המשתנים לפי הכוונה של פעולת האנרגיה הזו, כגון "נחש עקלתון" "נחש רב בריח" , "לוויתן". השם לוויתן זהה כאן במשמעותו לתנין הגדול, שמלמד על אנרגית היסוד באדם. אותה חיוניות היסוד המביאה לפעולה שגורמת לצמיחה ומכלילה את האורגניזם ליחידה אחת פועלת ונושמת, חיה ומתפקדת, מרגישה ולומדת, מתפתחת ועוברת שינויים. הביטוי הראשון של אנרגית יסוד זו, הינו האימפולס המיני, שיוצר קודם כל את המבנה ונטייתו(זכר או נקבה) כך שאנרגיה זו הינה בעלת איכות בוראת. ולאחר מכן אנרגיה זו מקבלת את הלבוש של הביטוי המיני על שלל גווניו. מיניות האדם היא לא רק האקט המיני הפיזי, היא גם. אך האקט המיני הינו פלח קטן ביותר בתוך אנרגית המין. (היום התרבות מבוססת רבות על הביטוי הגס ביותר והקטן ביותר של אנרגית החיים) המין הינו ה"לבוש" הראשון של אנרגית היסוד, ויש לאנרגיה זו עוד ביטויים רבים. למשל הנוכחות הבסיסית של האדם, הינה ביטוי למיניות שלו, איך הוא נראה ומרגיש? חי או כבוי, זוהר או אפרורי, מושך כמגנט או דוחה, מזמין ונינוח או סגור ודוחה ועוד ועוד. הנוכחות של האדם הינה אינדיקציה לאנרגית יסוד שלו ולאופן בו היא באה לידי ביטוי.

כל זה נאמר משום שהדרך לעבודה על ריפוי הפיצול נעשית באמצעות אנרגית היסוד שבאה לידי ביטוי מרכזי דרך המיניות של האדם. המיניות של האדם היא אחד מן הנושאים שעברו הרבה הדחקות וגינוי בתוך טור חמישי (טור חמישי מקביל לאלף החמישי לספירה היהודית מ 240 לספהנ' עד ל1240 לספהנ'). בדתות שקמו או התהוו בזמן זה, נוצרה מגמה מובהקת של קטיעת האדם מן החיות יסוד שלו והפיכתו לאדם חושב יותר מאשר כל אספקט קיומי אחר. בתוך הטור החמישי, נראה כי האידיאל התרבותי היה להפוך רק לחושב, כלומר ללא רגשות ובוודאי שללא יצרים כל שהם. האידיאל היה להפוך ל"שכל", ולא בכדי יש בכתובים של תקופה זו (בכל הדתות המערביות) את המושג "שכל פעיל" "שכל נפעל" או "שכלים נבדלים" . "שכל נבדל" הינו שם אחר למלאך. אפילו המלאך נהפך ל"שכל" בטור זה. אך מתוך פסוקי המקרא, אנו רואים שהתנינים הגדולים ומה שהם מייצגים, בא כדי להראות את המהלך המאזן ואת האופן של "אייך לגשת" לתופעת הפיצול באדם. כאשר הדרך היא לא מנטלית ולא רגשית, אלא תחושתית חווייתית דרך אנרגית היסוד שנרמזת במילה "תנין". עבור אדם מנטלי – להתחיל לחוש אנרגיה זו מהפכה בכל המבניות שלו. לאדם רגשי וגדוש עם נטיות היסטריות – ללמוד לחוש אנרגיה באופן הבסיסי שלה כלומר באופן הניטרלי שלה, זו ברכה גדולה מאוד. כך שטור חמישי מציע לאדם את "דרך האמצע" באופן החוויתי ולא באופן הלמדני. דרך האמצע (כמו שהיא משתקפת בטור חמישי) מראה את הדרך לעבוד עם אנרגית היסוד ומה קורה כאשר האדם מבסס בתוכו רק בצד אחד שלו, ומקצין אותו. התרבויות של תקופה זו מייצגות את מה שקרה לאדם במובנים אלו. הם נהפכו לקיצוניות מאוד, עם מתן דגש רק לצד אחד במכלול של נפש האדם. וגם בטור החמישי ניכרת הנטייה לתהליך זה.

טבלת הצמחים – טור רביעי – עיקר העניין

טור רביעי מתעסק בתהליכי ההזנה שהאדם חייב לעצמו על מנת לגדול. ולגדילה זו יש כמה רמות, פיזית – נפשית – ורוחנית. לכל רמה יש מזונות שהכרחיים לה כדי שתוכל להגשים את הפוטנציאל שלה לכל מה שהיא יכולה להיות. אם חסר מרכיב אחד או אם מרכיב זה ניתן לאדם בכמות גדולה או קטנה מדי, או שאולי מזון מסוים ניתן לא בזמנו, כל זה מוביל להתפתחות לא נכונה ויוצר באדם סוגים שונים ורבים של בעיות. כל מזון – צריך שיינתן לאדם בכמות הנכונה ובזמן הנכון. (על סוגי המזונות נכתב במאמרים קודמים).

מכיוון שהאדם ניבנה ממה שהוא ניזון דרכו, נוצרת זהות עמוקה בין האדם לבין המקור המזין, כך שהאדם בונה לעצמו מיבנה אישיות סביב סוגי מזונו. המזון החשוב ביותר הינו המזון שממנו נבנת תחושת ה"אני" של האדם. לרוב – מה שיוצר תחושת "אני" הן השפעות שבאות מן הבית בו גדל האדם ומן הסביבה והתרבות שבה הוא חי. ויותר חשוב- אם האדם בחר לעצמו "מורה" או "דרך" של התפתחות רוחנית כלשהי (שדרך כזו מהווה עבור האדם מקור להזנה ברבדים העמוקים של אישיותו). בכך נוצרת הזדהות עמוקה ביותר סביב מקור ההזנה מסוג זה. הזדהות סביב מורה או סביב דרך הינה ההזדהות היותר קשה לפירוק וכן המודעות על השלכותיה הפנימיות. בבודהיזם שגורה האמירה – "בהולכך בדרך, אם תפגוש את הבודהה, הרוג אותו". הכוונה ב"להרוג את הבודהה", זה בלא להיות מותנה ומשועבד שלא מתוך חופש בחירה אמיתי לגורם ההזנה שמורה מסוים היווה בעבור התלמיד.
לכל אדם ההולך בדרך קיימת הסכנה שהוא ייבלע אל תוך הכריזמה של המורה או לתוך האתגר שדרך מסוימת פורשת לפניו (למשל – דרך הלימוד היהודית נראית כאין סופית מרוב ספרים והקושי להבין ולהקיף את כולם) כך שהאדם עשוי "להעלם" לתוך הדרך ולעולם לא "להיות".

טור רביע מעורר את השאלות הללו וכן מראה את המקומות שבהן יש אפשרות של האדם "לשכוח" את עצמו ואת העיקר של תהליך ההזנה שהכרחית לגדילתו, לשם מה תהליך ההזנה נחוץ, ומתי הגיע השעה להתנתק מגורם ההזנה, שעד כה היה נחוץ וכעת הוא נהפך לחונק, בולם ומקצץ כנפיים.

לכל אדם יש את מערכת ההזדהות שלו. לעיתים עיקר ההזדהות היא עם מקומו המשפחתי או תפקודיו החברתיים או יכולותיו שפיתח לאורך חייו (כמו אדם שלמד עורכות דין ונהפך לעורך דין מפורסם, וכל זהותו הינה סביב המקצוע שלו, כך שעולה השאלה – מה יקרה לו אם יילקח ממנו התואר שרכש ופועל בחייו, מה יוותר ממנו אז) בירור מוקד ההזדהות המרכזי של האדם קורה בתוך טור רביעי. לא תמיד התרופה הרלוונטית תהיה מן הטור הזה, אך מתוכו ודרכו ניתן להבין היכן נימצא מקור ההזנה המרכזי שדרכו האדם פיתח מערכת זהות שיש "לעבוד" עליה כי נהפכת לגורם מעקב, או ל"סימפטום".

טור רביעי, אם כן, הינו טור ה"אלכימיה" שדרכו נוצר תהליך ההפרדה בין רבדים באדם שזקוקים למזון כדי לגדול, לבין רבדים באדם שאינם זקוקים למזון כלל, בין עיקר לטפל, בין דבר החשוב למטרה ספציפית והפרופורציות של גבולותיו לבין תהליך שחורג מגבולותיו. טור רביעי עוזר לברר את כל זה ועניין זה חשוב ביותר לאיזון התקין וההרמוני של התפתחות האדם.

הבדלים בין חד פסיגי לדו פסיגי (הדגניים)

מבחינה בוטנית, דו פסיגיים מתחילים את חייהם (בנביטה) עם שני עלים ראשוניים, ואילו החד פסיגיים מוציאים נבט בן עלה אחד בלבד; החד פסיגיים הם קבוצה צעירה יותר, שאפשר לומר כי לא הספיקה להתמיין ולהתפתח. תכונה מהותית זו מתבטאת גם באופן שבו רמדיס מקבוצה זו מתייחסות אל העולם: דו פסיגי חי כך שאינטראקציה עם האחר היא חלק מצרכיו הפנימיים – הוא זקוק לאחר, ויש בו היכולת לפנות את עצמו למען האחר, להצטמצם בנוכחותו כדי שלאחר יהיה מקום. הגדילה וההתפתחות של הדו פסיגי מתרחשת כנגד השיקוף שהאחר נותן לו. לעומתו, החד פסיגי תופס את עצמו כיחיד – העולם כולו נברא לרשותו, וכל הסובב אותו הוא חלק בהצגת יחיד – ההצגה הפרטית של החד פסיגי. אין הכוונה לאגואיזם או לגאוותנות, אלא למצב שבו חד פסיגי, בתמימות, נבנה כיחיד, ולכן הוא כעיוור שאינו רואה את האחר. לא ממקום של "ניצול" האחר או שימוש בו, פשוט מקום ראשוני וצעיר.
מבחינה זו, החד פסיגי הופך למשוכלל יותר באופן הביטוי ההתנהגותי והחברתי ככל שהטורים מתקדמים. אם בצד הראשוני של הטבלה (צד שמאל), בדקליים ובלופיים של טור שני אפשר לראות התנהגות לא מתוחכמת, פשוטה ובסיסית וכן מבנה זהות לא מורכב במיוחד, אזי בצד המתקדם (הימני) של הטבלה, בטור האחרון של השושניים (LILIALESS) עולה ביטוי רב גוני (ולכן פחות קל לזיהוי) לאותה תחושת יסוד "יחידית" של החד פסיגי ולמצוקה שכרוכה בכך ("איך ייתכן שאני יחיד אם יש סביבי כל כך הרבה אנשים?", "איך אשמור על היחידות שלי מול כל כך הרבה אנשים"). מול תחושה זו יש הרבה סוגי התנהגות שמחפים על קושי זה.
בין החד פסיגיים, טור הדגניים (טור רביעי – קומליים) מהווה קבוצת אמצע בין טור שני לשישי. מקום זה משקף, מנקודת מבטו של יחיד, את הצורך באיזון האיכויות הזכריות והנקביות, בתוך האלמנטים של טור ההזנה. איזון שתפקידו ללמד את האדם להפריד את עצמו ואת מהותו מהגורמים המזינים אותו – ברמה הפיזית, הרגשית והמנטלית, האישית והחברתית – כדי שיוכל לפתח מודעות גבוהה יותר.

מתוך כך עולות כמה תמות:

א. הדגניים צריכים להיות מחוברים, באחדות, בקשר עם מקום, ארץ, תרבות, או האדמה הפיזית בעצמה (חווית שייכות). לכן, אם יש התנתקות כלשהי מדבר מוכר שמביא לידי משבר זהות או הסתגלות, יש לחשוב על דגניים, החל בהתנתקות מהאם ומהמשפחה, וכלה בהתנתקות ממקום. למשל, אנשים שעלו לארץ ומסים להתערות בחברה המקומית ולשכוח את שורשיהם, או אנשים שנעקרו בכוח ממקומם: הדור של מפוני גוש קטיף הם ביטוי חברתי לנושא זה. ראיתי מקרה של בחור צעיר שחש שהוא אינו שייך יותר למדינה ולעם ישראל לאחר הפינוי מגוש קטיף. הוא קיבל trit-v שעזרה לו מאוד. רמדי זה הוא העיקרי לתחושת העקירה ממקום, ולכן חוסר שייכות. במקביל, מבחינה פיזית ייתכנו פתולוגיות של גב וכפות הרגליים.

ב. הדגניים מבקשים להיות בתוך קשרי משפחה, הם זקוקים לתחושת קבלה והזנה מן המשפחה, בעיקר מן ההורים, ובקלות הם מגיעים לתחושת נטישה ואהבה לא מוחזרת. בעיקר בדגני המאכל, למשל ב-Sacc-alb או ב-Choc, המכיל מרכיב של סוכר. בשניהם יש רגישות להזנה מצד ההורים.

ג. ניהול משק המים (האיכות הנקבית) איננו מאוזן – אין ידע איך לעמוד באיזון בתוך השפע הנקבי. לדוגמה, Arund – עם הנטייה האלרגית והנזלות, וכן Annan – עם תחושה של צריבה ודקירה אופייניות.

ד. טור ההזנה מבקש להגיע לאיזון. כפתולוגיה, לא נוצר איזון בין הזכרי לנקבי באדם, ולכן המערכת ההורמונלית (בעיקר הנקבית) והמערכת האורגניטלית אינן מאוזנות ומתבטאת גם כפתולוגיות של כליות, אברי הרבייה ומיניות לא מאוזנת, ראשונית יותר.

ה. תחושת חסר של משהו בסיסי שאינו קיים, משהו בהזנה הבסיסית נעדר.

ו. עקב הקשרם לטור ההזנה (רוב צמחי האכל הבסיסיים מצויים כאן – מחיטה, שעורה וסוכר ועד לאורז ותירס) אפשר למצוא רגישות למזונות ובעיות עיכול. קבוצה זו היא המרכזית לטיפול ברגישות לגלוטן או באלרגיה לחומר זה.

נכתב בשיתוף עם מיכל יקיר.

אספקטים היסטוריים של הטור הרביעי – טבלת הצמחים

הטור הרביעי עומד בסימן יום הבריאה הרביעי, שבו נאמר "ויאמר אלוהים יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה, והיו לאותות ולמועדים ולימים ולשנים, והיו למאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ. ויהי כן. ויעש אלוהים את שני מאורות הגדולים, את המאור הגדול לממשלת היום, ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים, וייתן אותם אלוהים ברקיע השמים להאיר על הארץ ולמשול ביום ובלילה ולהבדיל בין האור ובין החושך. וירא אלוהים כי טוב, ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי" (בראשית א, י"ד-י"ט). היום הרביעי עומד בסימן בריאת גרמי השמים, כלומר בריאת ה"זמן". לאחר שנבראו שמש, ירח וכוכבים, נברא האמצעי למדוד את הזמן (והיו לאותות ולמועדים ולימים ולשנים), כלומר היכולת לספור, לחשב ולראות יחסים של הרבה מול מעט. זהו עניין חשוב ביותר, מפני שהטור הרביעי ברובו עוסק בנושא ההזנה, ולכן בספירה ומדידה של כמה ומה יש לאדם (באוכל, בכסף, בביטחון, בבני הבית וכו') האדם סופר ורוצה לצבור עוד כדי לבנות לעצמו משהו מזה, או כדי לבנות את עצמו.

היום הרביעי מקביל לאלף הרביעי לפי הספירה היהודית (760 לפנ"הס – 240 לספירה), כלומר שיבת ציון, תקומת בית שני, שלטון הסנהדרין והחכמים, חורבן הבית (70 לספירה), וכתיבת רוב התורה שבעל פה (משניות, מדרשים, ועוד). הופעתו של ישו הנוצרי בסופו של האלף אף היא משמעותית מאוד, גם מבחינה הומאופתית בטור. עוד דבר חשוב שקורה באלף זה – היעלמותה של תפיסת הזהות השבטית. באלף השלישי האדם הוגדר בזהותו לפי השיוך השבטי שלו, כך שלזהותו הפרטית יש פחות חשיבות. לאחר חורבן בית ראשון, מכיוון ששבט יהודה היה הציבור המרכזי שחזר לארץ מבבל, החברה היהודית שמה דגש על ה"משפחה" – אין עוד זהות של שבט, יש זהות של השתייכות משפחתית, התא המשפחתי נהפך למרכז, ותאים משפחתיים בונים את הלאום. באלף השלישי הזהות הייתה זהות שבטית, כך שהאדם נבלע בתוך השבט; באלף הרביעי האדם בונה לו תא משפחתי, מה שנותן חשיבות עקרונית לכל פרט ופרט. מושג המשפחה, הזוגיות, היחסים בתוך המשפחה, קבלה ונתינה, ויחסים בכלל הם נושא מרכזי בטור הרביעי.

דבר חשוב נוסף שקורה באלף רביעי, והוא קורה בכל התרבויות, מזרח ומערב – כל מה שהועבר עד אז באופן אוראלי מתחיל להיכתב – מן החשש שהתוכן והתרבות ילכו לאיבוד. וכך רואים במזרח את כתיבתן של האופנישדות בהודו ואת הטקסטים הסיניים של הקיסר הצהוב, לאו טצה וקונפוציוס. גם ביהדות נכתבה התורה שבעל פה, מתוך החשש שידע זה ילך לאיבוד. דבר זה מלמד על כלים קוגניטיביים אחרים שהתפתחו באלף זה. כדי להעביר תרבות מפה לאוזן דרושים אנשים עם רגש ואינטואיציה חזקים מאוד. כאשר התרבות נכתבת, זה סימן לבניית שכל ואנליטיות, שתופסים את מקומה של האינטואיציה. באותה תקופה מופיעים הפילוסופים היוונים הגדולים כגון סוקרטס, אפלטון, אריסטו, ארכימדס, פיתגורס, ועוד רבים חשובים אחרים. הפילוסופיה היוונית היא זו שמתחילה את המחשבה של המדע כפי שהוא נראה היום, מדע שנבנה על הוכחות ושכל, נטול רגש ואינטואיציה. בימים ההם ניטש מאבק קשה בין התפיסה היהודית ליוונית. ביטוי לכך ניתן ב"תרגום השבעים".

ביום הרביעי התקיים תהליך שמאפשר לספור ולמדוד. זו המשמעות של כתיבת הטקסטים. כעת, המילה הכתובה היא זו שסביבה נוצרת האטמוספרה התרבותית. וזה קורה בעולם כולו.

עניין נוסף, סידהרתא גוטהמה, הידוע בכינוי "בודהה", מופיע בהודו ב-500 לפני הספירה בערך, במקום שמקביל בטבלה ל"רקפתיים". בודהה בא כרפורמטור גדול לתרבות ההינדית, שהייתה עשירה מאוד ומסואבת. הוא מביא עקרונות של פרישות ונזירות והתנתקות מעולם החומר. הוא עצמו היה בן של מלך, ועזב את הכול למען הגשמת שאיפות קיומיות ורוחניות. לפני בודהה, הודו היא מקום עשיר מכל בחינה, ולאחר בודהה הודו נהפכת לענייה להחריד, דבר שהולם את מיקומו של בודהה בתוך הטור הרביעי, ב"רקפתיים" (עניין זה יידון במפגש). זה קשור למוטיב המרכזי בטור: רכוש, עוני ועושר מול הנפש הפועמת – אם היא תיעלם בעושר או תזרח למרות השפע.

כל זה על קצה המזלג ממש, דברים רבים עוד קרו בזמן שמקביל לטור. על כך נלמד במפגשים.

נקודות להתבוננות על הטור הרביעי (טבלת הצמחים)

לטור הרביעי, טור ההזנה, יש הרבה יותר צדדים ממה שנראה לעין ממבט ראשון. בטור זה נמצא את כל אותם "חומרי הבניין" שמהם האדם נבנה בפועל.
ומה הם אותם החומרים?
א. אוכל. היחס לאוכל נמצא לאורך הטור כולו. הכוונה היא, ראשית, לאוכל במובנים הפשוטים והמידיים. מן האוכל הגוף נבנה. לנושא זה יש אספקטים רבים, כגון סוגי המזונות ועד כמה הם מזינים, הרגלי האכילה ואיך האדם מתייחס לאוכל (אכילה כפייתית או רזון פתולוגי). כך שאוכל והיחס אליו משקף צדדים של בניין הגוף והנפש. בדרך כלל היחס לאוכל הוא ביטוי עמוק לתחושת קבלה ואהבה מן הגורמים הנותנים על פי צו הטבע – כלומר ההורים.
ב. האיכויות הפנימיות הנבנות באדם בהיותו ילד. עד כמה הוא נבנה מן היחס של הוריו אליו, ומה היה מקומו בתוך הבית (ילד תומך, מורד, כנוע, וכו'). בזמן תקופת הילדות, האדם נבנה הלכה למעשה מן הסובב ומן היחס של הוריו כלפיו
(נושא דפוסי הילדות – בשורות 2-3-4)
ג. העמדה של האדם כלפי יחסים זוגיים. לשם מה הוא או היא צריכים זוגיות? – האם לשם סיפוק מיני, כדי להימנע מרגש הבדידות, או אולי כי כך קבעו ואי אפשר אחרת (כפי שמקובל בחברות אורתודוקסיות). מה היחס של קבלה ונתינה בתוך יחסים זוגיים, מי יותר דומיננטי ומדוע.
(גישות של תפיסת הזוגיות – בשורות 5-6-7)
ד. תפיסת ההורות הבסיסית של האדם. איזה מן הורה הוא? מהי עמדתו ותפיסתו ההורית? האם על פי תפיסתו יש לדאוג לילד לכל פרט ולמנוע ממנו חוויות כישלון, או האם יש לשחרר אותו. מהי דרגת המחויבות של ההורה לתא המשפחתי שבנה, נוכחת או לא.
(גישות הוריות – בטור כולו, ובעיקר לקראת סוף הטור, בשורות 8-9)
ה. הטור הרביעי קשור למושגי המשפחה והזוגיות, ולכן נושא מרכזי בטור הוא תפישת "הבית". כלומר, כיצד האדם חווה את ביתו. האם הבית הוא מקום מפלט, מקום של הגנה או מקום מאיים? האם יש לברוח מן הבית, ואם כן – מדוע. או: האם יש להכות שורש ולא לעזוב, לא משנה מה קורה מסביב. האם הבית מרוקן את האדם או ממלא אותו.
(מושג הבית קיים יותר בחד פסיגי, ה"דגניים", וכן בסוף הטור, בדו פסיגי במשפחת המצליבים).

טור ההזנה מתייחס לכל אותם הגורמים האנושיים שהאדם צריך על מנת להיבנות נכון. בכל גיל נמצא נושא מודגש אחר המתייחס ליסודות שמהם האדם נבנה. למשל, בגיל ינקות התינוק נבנה בעיקר מאוכל ומחוויית העטיפה של ההורים. בגיל הילדות קיימת חשיבות גדולה למקום חברתי. הילד ניזון ונבנה ממקומו החברתי (עקב תהליך בנייה זה אנו רואים אנשים שחוו חוויות כגון דחייה בגיל זה, והן נחקקו בהם, כך שנוצרו בקרבם גישות מסוימות, שנותרות פעילות עד גיל מאוחר). יש להבין שבגיל ילדות הקשרים החברתיים בונים בילד מבנה, והילד ניזון מאירועים חברתיים ממש כמו אוכל גשמי. לכן רואים מדי פעם את הטוטליות ואת חוסר הפרופורציות באופן שבו ילד ונער חווים את הקשרים החברתיים שלהם. בגיל מבוגר יותר עולה שאלת הפרנסה – איך האדם יפרנס את עצמו ואת משפחתו. מושג ה"כסף" וערכו נהפכים למזון אמיתי בגיל זה, וכאן יש מקום לברר את החשיבות של מושג ה"כסף" כגורם מזין.
(המושג מקבל דגש במשפחת ה"דלועיים" בשורה 7-8).

טור ההזנה הוא טור שלכל אדם, בלי יוצא מן הכלל , יש נגיעה אליו, מכיוון שהוא עוסק בכל אותם המרכיבים שמהם האדם נבנה. בקרב כל אדם קיים קושי או חוסר כזה או אחר. ייתכן כי מקורו בילדות או בגיל הנעורים (כשמקומו החברתי משתנה או שהוא עבר לארץ אחרת עם הוריו). ייתכן כי מקורו ביחס לפרנסתו ולהתנהלותו עם כסף ומשאבים. לכן טור זה קורא לאדם להתבוננות עצמית בהיבט של אבני הבניין שלו. בירור זה הוא הכרחי, מכיוון שהשאלות המרכזיות שהטור מעלה הן "אילו חלקים בי צריכים הזנה? איזה סוג הזנה? איזה חלק בי זקוק להזנה כלל?
זאת מכיוון שיש באדם חלקים שאינם זקוקים להזנה, וקיימת האפשרות שהאדם לא יבחין בחלקים אלו, עקב עודף הזנה או הזנה לא נכונה שמביאה להזדהות מלאה עם מקורות ההזנה. שאלה זו מעבירה את טור ההזנה לטור החמישי, ויוצרת בירור בין רבדים שונים בתוך האדם.

טור רביעי – ארבעת סוגי הרעב

קיימים ארבעה סוגים של רעב:

א. רעב פיזי, גשמי. משמעותו שהגוף צריך אוכל, ואם אין לו האוכל שהוא צריך, מגיעה תחושת הרעב. רעב ברובד הגופני משקף לאדם את צורכי הגוף. ככל שהאדם קשוב יותר לעצמו, ומחובר באופן מאוזן למה שקורה לו, הוא ידע מה נכון לו לאכול, ומה הגוף מאותת לו . סוגי רעב שונים יאותתו על הצורך לסוגי מזון שונים. אדם שהקשר שלו עם גופו אבד, יימשך בתחושת הרעב שלו למזונות שאינם בריאים בעבורו. לכן רואים שהסוכרתיים נמשכים למתוק, ואלה הסובלים מגסטריטיס (דלקת בקיבה) נמשכים לאכול מזון חריף. את האנשים שאיבדו קשר מודע עם מה שנכון להם לאכול, יש להנחות לדיאטות מבוקרות, שלרוב הפוכות למה שהם נמשכים באופן טבעי. מזווית אחרת – אדם שחווה תקופות שלא היה לו מה לאכול, שהוא קם בבוקר ואין, שהוא רעב על פני תקופות זמן ארוכות – אם יצא מתקופת חיים זו, זיכרון הרעב יישאר אצלו לעד כחוויה מכוננת. גם אם יהפוך לעשיר, הוא יזכור תמיד את תחושת רעב ההיא. לרוב, לאנשים שחווים זמנים כאלו, קורה מהפך בעקרונות המוסר שלהם. מושגי הטוב ורע שלהם משתנים לחלוטין לנוכח הרעב. איש שצריך לדאוג לילדיו ולאשתו, והיא בהריון, וקרה שאין להם אוכל בבית, איש כזה עשוי להפוך לאדם אחר, עד כדי כך שהוא עצמו לא יאמין שהוא כזה. זווית נוספת – הטיפול בנטיות של דפוסי אכילה של ילדים קשור למבנה גופני מולד. ילד שאינו מוכן לטעום דבר מלבד לחם למשל, יש בכך סימן למבנה מסוים, והטיפול צריך לקחת בחשבון את הוריו. אצל מבוגרים – דפוסי האכילה מלמדים על דפוסים רגשיים, כפי שרואים בהפרעות אכילה בגיל ההתבגרות למשל.
ב. רעב אנרגטי. רעב זה הוא ביטוי למערכת שבורה, האדם חי אורח חיים קשה ומאתגר עד לדרגה שהוא אינו יכול עוד, ואז הוא קורס. קריסה זו היא חוסר יכולת של המערכת שלו לייצר לו עוד אנרגיה זמינה. הדבר אך ידוע כ"מחלת היאפים". מצב אחר – כאשר אנשים מתמודדים עם מחלות כרוניות. לאט לאט, במשך הזמן, עקב המחלה ותרופות כימיות היוצרות עומס על המערכת, מתרחשת לבסוף קריסת מערכות האחראיות ליצור אנרגיה. ואז מתרחשת אצלם הידרדרות מהירה מאוד מכל הבחינות. הדרך להתמודד עם מצבים אלו תלויה בשינוי בסיסי של כל תפיסת החיים, על מנת ליצור התחדשות בתוך המערכת. שינוי בתפיסה של החיים באופן בסיסי, וכן של אורחות חיים כגון פעילות גופנית, תזונה, קשב עצמי, שעות שינה, זמן איכות עם מה שממלא את האדם וכו'.
ג. רעב רגשי. הרעב הרגשי נובע מהצורך הבסיסי והאנושי למגע ולאהבה, ליד מלטפת ולהרגשת תמיכה וביטחון. דבר זה מוזן בדרך כלל מן הקשר הטבעי שיש לילד עם ההורה, מתוך הנחה שיש שם הורה המעניק זאת. בקרב ילדים מאומצים למשל, קיים לעתים "בור פנימי" שקשה מאוד למלא, ולא משנה כמה ההורים המאמצים נותנים מעצמם. רעב רגשי הוא סימן לדבר שחסר במרכיבים של בניית הנפש. ואולם גם אם הוריו של הילד לא מילאו את המקום הזה באופן הנכון בעבורו, עדיין יש לילד אפשרויות רבות לתיקון במקום זה כשיגדל. תיקון זה ייעשה בעיקר על ידי תיקון ועבודה דרך מערכות יחסים. היחסים עם אנשים שמסביב הם תמיד הזדמנות לשינוי ולתיקון במקומות כואבים אלו.
ד. רעב רוחני. הרעב הרוחני הוא סימן לאדם חי ונושם. זה סימן לרבדים עמוקים באדם, שנהפכים לפעילים. היום אנו עדים להרבה מאוד אנשים שיוצאים "לחפש". תופעת ה"ניו אייג'" היא עוד סימן לכך. הרעב הרוחני בא ממקומות עמוקים ביותר. ייאוש הוא רגש שמאפיין את תחושת הרעב הזה. רעב זה הוא רעב שרק אלוהים יכול למלא, ורעב זה קורא לאדם לצאת למסע שלשמו הוא כאן.