ד- לבלב, המשמעות הרגשית של סימפטום ייחודי בסוכרת

כפי שנאמר בסוף המאמר הקודם, הסימפטום המרכזי, המציק ביותר לאיכות החיים,
הסימפטום המסוכן ביותר לחיי האדם,
הסימפטום הדומיננטי ביותר במכלול הסימפטומים,
הוא זה המגלה את הסיבה המרכזית של סוג אורח החיים שקדם להופעת הסימפטום,
שהביא לידי איבוד "טעם החיים", משמעות החיים,
לשבירת המנגנון הנפשי היודע לייצר תוכן ומשמעות לחיי האדם.

הסימפטומים המרכזיים בסוכרת, ומשמועתם הרגשית:

1- יובש בפה:
קושי בקומוניקציה, בדיבור, בתמלול של הדברים אותם האדם רוצה לומר, ומתקשה בלבטא אותם.
הקושי אינו בהבנה של האדם את עצמו, אלא ביכולת לתמלל את מחשבותיו ורגשותיו למילים.
הסיבות לקושי:
א- הצפה רגשית הגורמת לערפול התודעה.
ב- תחושה של האדם, כי הצד השני אינו זמין, לא פנוי להקשבה. אין שם אדם שיהיה עימו בקשר. תחושת בדידות קיומית.
ג- חינוך תרבותי נוקשה שאינו מאפשר לגיטימציה לדיבור רגשי.

2- צמא קיצוני ולא פרופורציונאלי, האדם שותה ואינו מרגיש את הרוויה:
היסטוריה של הזנה רגשית, מחשבית ורוחנית, שלא התייחסה לצרכים האמתיים של האדם.
קיים באדם רעב וצימאון להזנה מסוג מאוד מסוים, שלא היה שם.
סוג מסוים של רגישות אנושית, או תוכן קיומי שחי באדם, מפעפע, ומעולם לא קיבל מענה.
"רעב רוחני", וצמא לקשר של לב ללב, עם אדם נוסף – בדידות.

3- מתן שתן מוגבר, עקב הצמא וצריכת מים:
היסטוריה של נושאים רגשיים שהביאו לידי תחושת "לכלוך" של עולם הנפש של אותו האדם.
האדם אינו מצליח לשמור על ההיגיינה הנפשית שלו.
האדם אינו מצליח לייצר לעצמו את הסביבה והאקלים שהוא זקוק לו לשם חוויה של שהייה בבית, במקום בטוח.
האדם אינו מצליח לייצר את האקולוגיה ההכרחית להתפתחות שלו.

4- רעב לא טבעי, "חור" בבטן, אין תחושת שובע (בעיקר בסוכרת סוג 1, נעורים – שם אין תגובה תאית לאינסולין, דבר היוצר תחושת חוסר תמידית של אנרגיה זמינה, לכן הרעב)
היסטוריה של הזנה רגשית מדברים לא נכונים.
האדם נחשף מגיל צעיר לתכנים שאינם מתאימים, לא ראויים, שאולי אף פוגעניים.
דבר שהביא לידי הזנה רגשית לא נכונה, ועקב כך להתפתחות רגשית לא נכונה לטבע הבסיסי של אותו האדם.
מכאן הרעב – לסוג הזנה הנכון שהאדם מחפש וזקוק לו.

5- חולשה משמעותית ביחס ליכולת הטבעית של האדם (עקב היעדר ההזנה התאית)
חולשה משמעותה עייפות לאחר מאמץ גדול. האדם היה במאמץ לאורך זמן רב, לכן הוא חש עייפות וחולשה.
המקום בגוף שם מופיעה העייפות והחולשה, מעידים על מקור העייפות.
מדוע האדם חלש ומה הסיבה לחולשה.
(ידיים –עשייה. רגליים – הליכה, שורש. גב – תמיכה. חזה – השם והחזות של האדם, וכו')
במקרים של עייפות כללית, ללא ספציפיקציה של מקום מסוים, שם הדבר מעיד על תחושת הייאוש מן העבודה והמאמץ שלא העלו פרי.
בהיפו גליקמיה – ירידה ברמות הסוכר בדם, ייתכן גלי עייפות מהירים וקיצוניים מאוד, עד לאפשרות של עילפון, סחרחורת ואיבוד הכרה.
הדבר מצביע על היסטוריה של מאמץ שיצר תשישות מערכתית, שהיא עצמה הפכה להיות התשתית של המערכת, כך שהאפשרות ליציאה מאיזון הפכה למערכתית.
יש לברר על ההיסטוריה של סוג המאמץ הרגשי. ביחס למה היה המאמץ ומדוע הוא הותיר עייפות ותשישות. בדרך כלל – הדבר אמור ביחסי אנוש עם דינאמיקה סיזיפית, כפי תחושתו הסובייקטיבית של האדם.

6- זיהומים של פצעים בעור והחלמה איטית שלהם (עקב עלייה של גלוקוז בזרם הדם, הדבר מעקב תהליכי הלחמה של פגעי עור, וכן מייצר את התשתית לזיהומים על פני העור, דבר שללא טיפול עלול להסתבך לנמק ומכאן אף לכריתת אותו האיבר)
ירידה ביכולת התגובה של האדם.
צמצום חווית הקיום לצרכים הבסיסיים בלבד.
וויתור הדרגתי על מה שהיה בעבר זכות קיום טבעית ובסיסית, ביכולת הביטוי האישי והעשייה של האדם כהמשך לביטוי האישי, וכעת זכות בסיסית זו איננה "טבעית" יותר.
יש לברר עם האדם – מה היו נסיבות החיים שהפרו את אותה הזכות הטבעית שהפכה לממוסכת.

7- עקצוץ בגפיים, עד לחיסרון תחושה – Neuropathy , עקב הולכת דם שאיננה מזינה את העצב. ניוון עצבי הדרגתי:
בדרך כלל, תופעה זו באה לידי ביטוי בכפות הרגליים, ושם היא עשויה לעלות לכיוון הברכיים. נדיר יותר שתופעה זו מתרחשת בידיים, אך היא אפשרית.
למקום המדויק שם האדם חש את הנימול, יש משמעות רבה. זהו המקום המבטא את המרכבות הבאה:
א- כלי דם והולכת דם: זרם החיים. המקום שם יש פגיעה בהולכת הדם, מלמד על המקום בנפש האדם ששם התנועה איננה תקינה ואולי אף פסקה.
ב- עצבים: תפיסת חיים נכונה (כאשר אין סימפטומים) תפיסת חיים שאיננה נכונה (כאשר יש סימפטומים)
המקום ששם יש סימפטומים עצביים, מלמד על המקום בנפש האדם, ששם יש תפיסת קיום שאיננה נכונה לאיכות הנפשית של האדם, דבר היוצר תנועה נפשית לא נכונה, עם פיצול מן השורש.

8- פגיעה בכלי דם. כלי הדם הם השלוחות של הלב. הלב זהו מרכז האדם. דרך כלי הדם, המבנה האנושי כולו יודע את רצון הלב. כלי הדם יוצרים את הקשר בין הלב לפריפריה, המקום ששם יש פגיעה בכלי דם, מלמד על זרימת חיים שאיננה לפי רצון הלב, הרצון הופר.
ניוון בכלי הדם מלמד על הניוון ההדרגתי של האדם לחיות לפי הרצון הלבבי.
המקום שם יש ניוון בכלי הדם, מלמד על הדינאמיקה הנפשית שהביאה לידי ההתרחקות של האדם מליבו.
עיניים: נושאים שהאדם פגש וראה שפגעו בו.
נושאים שהאדם נמשך לראות שאינם נכונים לו.
תפיסת עולם נרכשת שהאדם עמל כדי לרכוש אותה, כאשר בדיעבד הסתבר לו כי עמל על דבר שאינו נכון לו.
רגליים: אופן ההליכה של האדם בחיים. תנועת היום יום של האדם, איננה משרתת את היסוד הפנימי העמוק של האדם, עד שנוצר פיצול בין הכוונה הפנימית של האדם, לפרקטיקה של ההליכה בדרך. ההליכה איננה אוטנטית.
כליות: היסטוריה של עמל רב של האדם לנסות לייצר לעצמו את סוג התנאים הדרושים לו כדי לחיות לפי איכותו הנפשית.
לב: האדם יודע את עצמו, ואת תנודות הרגש העמוקות שלו, אך לא הצליח להנכיח אותם בעולם, כך שאיננו חי על פי אותן תנודות הנפש – המודעות לו, דבר שהוביל להדחקה עמוקה ומשם לפגיעה בלב.

ג- לבלב, איסולין וגלוקגון – פתולוגיות ומשמעותן

ארבעת האפשרויות הקליניות הנפוצות בסוכרת, והמכנה המשותף ביניהן:
1- סוכרת סוג 1 (נעורים)
הרס של כל תאי בטא המייצרים אינסולין, עקב תהליך אוטואימוני.
תהליך העשוי להתרחש לאחר מחלות וויראליות אקוטיות סטנדרטיות, או כתגובה לטראומה רגשית.
מחלה אוטואימונית: הרצון להימנע משדה קיומי מסוים, או – ששדה קיומי מסוים, אינו "נפתח". שדה קיומי מסוים העקרוני לאדם, חסום.
ביטוי המחלה: סוכרת שעשויה להיות קטלנית ללא טיפול בתרופות המשלימות אינסולין.
מנגנון ה"מתוק", אינו עובד – תהליך חוויית המשמעות, המכניזם בנפש האדם היוצר משמעות, איננו מתפקד, פסק מלתפקד.
בדרך כלל, הדבר אמור באנשים צעירים, ואף בילדים. יש לבחון במקרים אלו את ארבעת שלבי החיים הראשונים של חיי האדם (לפי שיטת 12 שלבי החיים)
שלב 1, חיי ההורים לפני העיבור.
שלב 2, אופן העיבור – אפשרות לשימוש בסמים בזמן העיבור.
שלב 3, הלידה וכל מה שקרה לאם היולדת בזמן הלידה, גופנית ובעיקר רגשית (זעזוע או טראומה)
שלב 4, הלידה – אופן הלידה (מלקחיים, מעורבות של חומריים ממסכי כאב)
בדרך כלל – בבירור מה שקרה בארבעת הפרקים הראשונים לחיי האדם, שם תהייה הסיבה ליסוד המאפשר את ההתפתחות האוטואימונית בגיל בוגר יותר.
2- סוכרת סוג 2 (מבוגרים)
תהליך הדרגתי שבו הקולטנים על פני התאים בגוף, אינם מגיבים לאינסולין, כך שהדלת לכניסת גלוקוז לתא, נותרת סגורה. מצב מטבולי שבוא, גם אם יש מספיק גלוקוז, התא נותר בתחושת רעב, כיוון שאין כניסה של גלוקוז אליו, דבר הגורם לתגובה בתא כמו שיש חסך בקלוקוז, הגורם לפירוק שומן ורזון לא טבעי עקב כך, למרות ה"שפע" הקיים.
תהליך זה קורה בגיל בוגר, עם קשר בולט לתזונה והשמנת יתר ואורח חיים ללא תנועה גופנית.
משמעות המחלה: איבוד טעם החיים, איבוד משמעות החיים, איבוד היכולת לחוש אהבה.
למרות שיש שפע רב סביב האדם, האדם אינו מזה את השפע, כדבר מזין. עקב איבוד הערך, הטעם והמשמעות של החיים. חוויית ההווה של האדם נפגעה, האדם מתקשה לחוות הווה ולהיות מסוגל לשהות בו, יותר קל לו להיות למרוץ לעתיד כלשהו, כדי להימנע מן השהייה בהווה.
3- סוכרת היריון:
בדרך מופיעה בשליש האחרון של ההיריון. ניתן לבקר את סוכרת ההיריון דרך תזונה, בדרך כלל. לעיתים יש הכרח בתרופות, עקב ערכים גבוהים של סוכר בדם, והחשש מן הפגיעה בעובר. ברוב המקרים סוכרת היריון חולפת לאחר הלידה.
יש מקרים בהם הסוכרת נותרת גם לאחר ההיריון, דבר הקשור לנטיות גנטיות, להשמנת יתר, לרקע בריאותי קודם, ובעיקר לנושא הנפשי הקשור למשמעות הסוכרת, שקיים כהליך מוקדם באם היולדת עוד לפני העיבור.
משמעות סוכרת היריון: איבוד הטעם והמשמעות של האם היולדת בלהיות אימא, בלהוליד ילד, ובמשמעות בהגדלת המשפחה ומה זה אומר לאם היולדת מן הזווית של הרחבת האחריות, העומסים, ושאר אתגרי החיים.
דבר המגיע בדרך כלל כתגובה לעומסים גבוהים מדי, שליולדת אין את הכלים להכיל.
איבוד הטעם והמשמעות של תהליך ההולדה וחווית האימהות, דבר שכרוך המקרים רבים באיבוד חווית הנשיות.
כביכול חווית הנשיות נלקחה עקב השינוי הגופני והמשמעות של מהו להיות "אימא" בעבור היולדת, כסיבה לאיבוד הנשיות.
4- תסמונת מטבולית:
סינדרום של מכלול תופעות מטבוליות שאינן קשורות זו לזו, אך כאשר הן נוכחות באדם מסוים, אדם זה מוגדר בחולה סוכרת פוטנציאלי, מצב קדם סוכרתי.
חמשת הגורמים השונים השייכים לתסמונת מטבולית הם:
א- השמנה בטנית.
ב- עלייה בטריגליצרידים.
ג- סוכר בדם, גבולי, עדיין לא פתולוגי.
ד- יתר לחץ דם, גבוה – גבולי.
ה- ירידה בכולסטרול ה"טוב" HDL
מולקולות שומן אלו משיבות גמישות לעורקים, מונעות הצטברות שומן על דפנות העורקים, מחזירות את השומן לכבד לפירוק ומשם לעיבוד שאינו מצטבר על דפנות העורקים. עלייה ב HDL טובה לשמירה על לב וכלי דם, ירידה בו מעלה את הסיכון למחלות לב כלי דם.

כאשר קיימות לפחות שלוש נטיות מתוך החמש, האדם מוגדר כסובל מתסמונת מטבולית. עם דרגת סיכון להמשך סוכרתי, ואפשרות למחלות לב.
משמעות הסינדרום:
קשור לאורח חיים מערבי טיפוסי, של תזונה לקויה וחיסרון בתנועה גופנית.
אך בעיקר בנושא הרגשי: לאות, מכניזם אוטומטי של החיים, עם איבוד תחושת הטעם, המשמעות. הנגיעה בדופק החיים – אבד. החיים הפכו לסיזיפיים, עם מחויבויות אין סופיות – כאשר אין למטלות החיים סוף הנראה לעין, דבר המוביל לתשישות, תחושת ייאוש, ואיבוד השמחה, וחיסרון הריענון מאירועי החיים היומיים.

המכנה המשותף לארבעת האפשרויות הקליניות:
1- תחושת "טעם" החיים, מטשטשת, עד שנעלמת. דבר הקשור ישירות לפתולוגיות של היעדרות הטעם מתוק.
2- התהליך הטבעי בנפש האדם, היודע לייצר תוכן, משמעות, ונגיעה בדופק החיים, הופך למעורפל ומהומהם.
החיים עקב כך, הופכים למכאניים, לנטולי חוויה רגשית. בדרך כלל למשימתיים מדי כפיצוי על חסרון ההתנסות ההכרחית ליצירת תחושת המשמעות. (אדם משימתי)
3- קיימת אפשרות בסוכרתיים, שקרה דבר מה בחייו של האדם (טראומה, שוק רגשי עמוק, אירוע מטלטל) שהסוכרת פרצה בעקבות אותו האירוע.
אותו האירוע, פגע בדינאמיקה הנפשית המקנה טעם ומשמעות, ולאחר אותו האירוע החיים מכאניים ונטולי רגש ביחס למצב שקדם (יש לבחון במצבים אלו – מה היה אותו האירוע, כיוון ששם מקור המחלה ויציאה מן האיזון של טעם המתיקות – היוצר משמעות)
4- במצבים אחרים, קיים אורח חיים איטי ושוחק, אשר תוצאות השחיקה הינו איבוד הקשר והמגע של האדם עם תנועת החיים. חוויית החיים של האדם נשחקת, לרוב עקב איבוד הקשר של האדם לעצמו, עקב חיים מאתגרים ללא פסקי זמן, מנוחה ואתנחתא.
דבר המביא לידי מרירות נפשית שהיא ההיפך מן המתיקות ההכרחית ליצירת חיים עם תוכן, משמעות ותחושת הגשמה וסיפוק.
5- כאשר האדם מתנתק מעצמו, ממה שנכון לו, מן ידיעה הראשונית על מסלול החיים הנכון, והוויתור על קו החיים האוטנטי. חייו הופכים לחיים נטולי ברק, טעם, שמחה וחדווה.
התגובה הגופנית לדינאמיקה זו, הינה בשינוי מטבולי של ניהול משק הסוכר בדם,
המבטא את איבוד הטעם המתוק (משמעות החיים)

מסקנה קלינית, שתי אפשרויות מרכזיות:
1- בכל סוגי המחלות בהן רואים שינויים מטבוליים של ניהול משק הסוכר בדם, המשמעות היא:
איבוד תחושת הטעם – ממנו נוצרת משמעות למה שהאדם חי ועוסק עימו.
כאשר לכל מחלה יש את האפיונים הקליניים שלה.
אותם האפיונים הקליניים (הסימפטומים) הם אלו המגלים מה קרה לאדם בחייו שעקב כך אבד לו הטעם היוצר, נותן ומאפשר משמעות.
הסימפטומים – כפי הופעתם בכל מקרה אינדיווידואלי, הם אלו שיספרו על הרקע לאורח החיים שחי האדם, שהוביל אותו למקום שם חלה.
בכל מקרה קליני אינדיווידואלי, למרות ששם המחלה זהה, וקבוצת הסימפטומים, אף היא זהה.
בכל אדם יהיה סימפטום החורג בכך שהוא אינטנסיבי יותר, מפריע יותר (כפי החוויה הסובייקטיבית של האדם) לתחושת הבריאות והתפקוד היומי.
סימפטום זה, הוא המגלה את הסיבה המרכזית לאורח החיים שהאדם חי, שבעקבותיו האדם חלה.
הסימפטום מכיל בתוכו את סיפור חייו של האדם, מה קרה לאותו האדם שחלה, מדוע חלה, מה היו הנסיבות שהובילו לחולי – כל אלו הפרטים גנוזים בסימפטום החזק ביותר – כפי החוויה הסובייקטיבית המופיעה באדם סוכרתי.
לכן – כדי להבין את הסיבות שהביאו אדם למצב סוכרתי, יש לבחון במכלול הסימפטומים, את אותו הסימפטום האחד שהוא הפריע ביותר לאיכות החיים, אותו הסימפטום, הוא זה החשוב יותר להבין את הסיבה המרכזית לחולי. הוא זה המתאר את התהליך שבעקבותיו האדם חלה (בכך שאיבד את תחושת המשמעות)

2-  יש מצבים קליניים רבים אחרים, בחולי סוכרת, שבהם האדם חווה מכלול רחב של סימפטומים הקשורים למחלה, ואין הוא יודע או יכול, לתאר מהו אותו הסימפטום המציק ביותר, מבחינתו כולם מציקים, המצב כולו מציק ואינו מאופיין בסימפטום אחד מרכזי הקשה יותר ביחס לאחרים.
במצבים אלו – שיקול הדעת להבנת המצב, נשענת על החומרה הפיזית, רפואית של החולה.
יש לשקול מן הזווית הקונבנציונאלית – מהו הסימפטום המסכן חיים החזק ביותר במצבו של החולה. סימפטום זה (שאינו מיוחד בחוויה של החולה) הוא זה המגלה את אורח החיים בקדם לחולי. הסימפטום המסכן חיים, מכיל בתוכו את סיפור החיים של האדם.
מצבים קליניים אלו שייכים לחולי ה"לילה" – החולי הלא מודע, שם האדם אינו מודע להליך הרגשי שקדם לחולי.
כאשר האדם כן מודע לסימפטום אחד המציק יותר מן השאר, הדבר מעיד על אדם המודע למצבו הרגשי שקדם לחולי, ואף ייתכן כי יידע לתאר אותו.
במצב זה האדם (באופן יחסי לאדם שאיננו חש ייחודיות סימפטומטית, למרות חומרת המצב) בדרגת קרבה עמוקה יותר לעצמו.

ב- לבלב, אינסולין וגלוקגון, מזונותיו של אדם – הטעם המתוק

ברפואה הקונבנציונאלית מבינים את האינסולין מול הגלוקגון, כשני הורמונים המעורבים ביצירת אנרגיה, ולחילופין באגירת אנרגיה. וכאשר נוצרה האנרגיה, אין חשיבות רבה ממה היא נוצרה, מאיזה מרכיבים היא נוצרה. התהליך המוסבר ע"פ המדע – הינו מטריאליסטי לחלוטין.
אמנם גם במדע כפי שהוא היום, מזהים קשר ישיר בין השמנה ותזונה לקויה למחלות כגון סוכרת.
אך אין יחס למכניזם בגוף האדם, שיודע לבקע את המזון, ולהפיק ממנו את החיוניות הגלומה במזון.
למשל – איכות ההזנה לגוף מאגוזים, איננה דומה לאיכות ההזנה מדגים או ביצים, גם ביחס למרכיבים הזהים בין המזונות. וויטמינים שיש באגוזים ובדגים, אינם פועלים את אותו האפקט על הגוף האנושי, כיוון שחיוניות אגוז מול חיוניות הדג, איננה זהה, ולכן גם המרכיבים הזהים שיש בשני מזונות אלו, יפעלו באדם פעולה שונה בגוף האדם, אותם יש להכיר.
באיזה אופן B12, B6 או וויטמין C וכו'.. פועלים פעולה שונה בגוף האדם, כאשר הם באים דרך מזון השונה זה מזה בהרכב שלו וכן המוצע שלו (מן החי או מן הצומח)

בתפיסה של "גוף-נפש", זוהי הקוטביות בין שני גורמים הפוכים (איסולין-גלוקוגן) באותו האיבר (לבלב) שהמתח ביניהם איננו רק לשמירה של רמות סוכר בדם, אלא גורם עקרי ומרכזי במיצוי החיוניות האינדיווידואלית של כל מזון בפני עצמו, וכיצד אותה איכות מזון אינדיווידואלית, הופכת מרכיב מזין. דבר הקשור כמו כן לפעילות מע' העיכול כולה, כמכלול.
לכן ההקדמה על נושא "מזונותיו של אדם" הכרחית בדיון על הלבלב וההורמונים שקשורים באיבר זה.

בדרך כלל יש כללים תזונתיים הנכונים למצבים קליניים מוגדרים, כגון ההימנעות ממלח ביתר לחץ דם, או ההימנעות מסוכר ופחמימות בסוכרת, וכן ההימנעות ממזון מגרה, חריף או סטימולטיבי בדלקות קיבה וכו'..
אך נושא "מזונותיו של האדם", רחב הרבה יותר.
כיוון שכל מזון, מזין את האדם בארבע רמות:
ברמה גופנית, נפשית, רוחנית ואנרגטית. איכויות הקיימות באותו המזון.

תמצית נושא איכויות המזון, התזונה ומשמועתן:
1- המזון מיועד לחיוניות הגוף וצרכי התפתחות הגוף
2– לצרכי הפעילות של האדם לפי עיסוק או אורח חייו (עבודת כפיים מחייבת תזונה השונה מעבודה משרדית)
3– לצרכי ההתפתחות העתידית של האדם, הדורשים מרכיבים מהם חל תהליך ההתהוות לעתיד (מרכיבי מזון שהם חומרי הבניין למבנה העתידי)
4- לצרכים אנושיים במובן הרגשי, מחשבתי ורוחני. לכל סוגי הצרכים השונים, הקשורים בהתפתחות האדם, יש מזון קונקרטי המזין את אותו הצורך, בכל המישורים של צורכי ההוויה האנושית.
5- כל מזון ויחודו, מזין באדם צדדים גופניים, אך בעיקר את הצדדים הפסיכו רוחניים.
לכל מזון יש איכות רגשית, מנטאלית ורוחנית, שמעצם האכילה של אותו סוג מזון, האדם מקדם בתוכו עקב כך את אותה האיכות שאותו המזון, מכיל בתוכו.
6- לכן, כאשר אדם נמשך למזון מסוים, הדבר מצביע על שתי אפשרויות מרכזיות:
א- חיסרון עמוק של איכות רגשית שאותו המזון מהווה תשובה לחסך הרגשי (בדרך כלל, תשוקה זו, הינה על בסיס פתולוגי, כגון תשוקה למתוק, לפחמימה, לשוקולד וכו')
ב- הצורך בהזנה מאיכות רגשית, מנטאלית ורוחנית שהיא תהפוך לאיכות דומיננטית בעתיד המתהווה באותו האדם (בדרך כלל, תשוקה זו, בריאה)
7- כאשר האדם חש דחייה ממזון מסוים, הדבר מלמד על איכות רגשית המציפה את האדם, שאיכות זו קיימת באותו המזון . לכן הדחייה מאותו המזון.
האדם דוחה מעצמו את כל מה שיוצר עומס עד לרמות של נזק בחוויית הקיום שלו. דבר שמתבטא דרך חוויית הדחייה ממזון המכיל איכות זהה למקום באדם שחש קושי ביכולת להכיל או להתייחס לנושאים רגשיים כלשהם.
8- כאשר יש לאדם מסוים, אלרגיה למזון מסוים. כגון ללקטוז בחלב, או גלוטן וחיטה, תותים, בוטנים, וכו'….. רשימת המזון שיש היום, המוכרים כאלרגניים, ארוכה ומתארכת ככל שחולפות השנים, באורח החיים המערבי, היוצר תהליכים אלרגניים מסוג זה.
אלרגיה למזון מסוים, מלמדת על נושא רגשי וקיומי באדם, שהאדם איננו סובל ולא יכול להיות במגע עם אותו התוכן רגשי קיומי, המתגלם בסוג המזון שמייצג ומשקף לאדם את אותו הנושא הרגשי קיומי, אליו הוא אלרגי (דרך איכויות מקבילות, בין הקושי הרגשי, לאיכות במזון המכילה את אותה האיכות, ומזינה את האדם באותה האיכות)
9- עיקר ההזנה ממזון, אם כן, איננה גופנית ואף לא חומרית, כי עם רגשית, מחשבתית ורוחנית.
על האדם להיזון ממרחב יריעה תזונתי רחב ככל הניתן, כך הוא מזין בתוכו את פסיפס האיכויות הנפשיות שיש בו.
כאשר אדם ניזון מדיאטה החסרה במרכיבים כלשהם (פירות, ירקות, בשר, דגים וכו') באופן הדרגתי אותה איכות נפשית שיש בו כפוטנציאל, מפסיקה לגדול עקב החיסרון שבהזנה.
כמו כן – האדם יכול לבחור איזו איכות הוא מעוניין לגדל בתוכו, עקב תזונה המכוונת לאותה האיכות הפסיכו – רוחנית שהמזון מכיל בתוכו.
דבר ההופך את התזונה להליך התפתחותי מובהק – דבר המחייב מן האדם הבנה בנושאים שאותם היה רוצה לקדם בתוכו ומהו סוג המזון המקביל ומזין את אותה האיכות (איכות למדנית, איכות מדטטיבית, איכות אסרטיבית, איכות סולחת סובלנית ואוהבת וכו'… כל סוג מזון מגדל באדם איכות קונקרטית)
10- הכללים לדעת ולבחון את האיכות הפסיכו- רוחנית במזון, שמאיכות זו האדם ניזון באופן עמוק יותר, ביחס להזנה הפיזית:
א- הצורה הוויזואלית, מורפולוגית של המזון, מראה את סוג האיבר בגוף האדם המושפע ממנו, למשל: שעועית – כליות. אגוז מלך – מוח.
ב- צבע המזון: ירוק – רעננות. אדום – אקטיביות. כתום – החייאה.
ג- טעם בסיסי של המזון: כפי שהוסבר במאמר הקודם (בתמצית: מתוק –משמעות, מלוח –קשר ואינטימיות, חריף- תנועה ופעילות, חמוץ – כיווץ וריכוז, מר – דחייה)
ד- קבוצת המזון אליה שייך אותו המזון, לכל ענף תזונתי יש ארכיטיפ פסיכו – רוחני המגדיר אותו. למשל
חלב: חום אימהי, קשר אימהי בסיסי, הזנה אימהית.
בשר: איכות זכרית, אבא, צייד, תחרות.
צומח: לכל צמח איכות המגדירה אותו לפי הכללים של צורה, צבע, מרקם, טעם, ומשפחה בוטנית שהצמח שייך לה.
בשיטות הרבולוגיות מן העולם העתיק (רפואה סינית, הודית, עברית ואף שבטית) מראים את הקשר בין הצומח לכוכב ולמינרל המשפיע את חיוניותו על צמח מסוים, ללמד כי כל צמח מכיל בתוכו חיוניות של כוכב ומינרל.
ה- המרקם של המזון, יבש – לחלוחי, רך או קשה. מלמד על האיכות הגופנית שאותה הוא מזין. רך ולחלוחי מזין את מערכת העיכול. יבש וקשה, את העצמות, שיניים, מפרקים, מוח.

טעם המתוק שייך באופן ישיר לפעילות הלבלב דרך האינסולין-גלוקגון, ומטבוליזם של ייצור אנרגיה.
מהו הטעם המתוק, ואת מה הוא מגדל ומזין בנפש האדם:
1- תחושת הנאה מיידית, שמחה.
2- סיפוק והתרחבות האדם במקומו בהווה. שהייה בהווה. הרחבת המקום שבו נמצא האדם בחוויית ההווה שלו.
3- סיפוק אנרגיה מיידית, גופנית ונפשית.
4- תפיסת תוכן, יצירת משמעות, הבנה של המשמעות העמוקה בנושאים שחשובים לאדם. עומק העניין.
5– משמעות: היכולת להעריך את המשמעות, היכולת ליצור משמעות, ההבנה של "מהי המשמעות" (עיקר וטפל בחיי האדם)
6- הטעם המתוק קשור לידיעת התכלית, המשמעות העמוקה של תכלית חיי האדם, ממקומו היחסי כלפי העתיד שלו. זהו טעם המפיח תקווה.
7- אספקט עקרוני בטעם המתוק: בניית חוויית ה"אני" של האדם.
זוהי הסיבה מרכזית מדוע ילדים בגיל צעיר, נמשכים באופן טבעי לטעם המתוק, ואולי רק אליו. מכיוון שהטעם המתוק מזין ומגדל את חוויית ה"אני" שגודלת ומתהווה בגיל ילדות, עד לסוף גיל הנעורים.
הטעם המתוק מרחיב ומגדל את חוויית ה"אני", ממקומו של האדם כלפי עתידו, דרך ההוספה המצטרפת של התנסויות החיים ליסוד הבסיסי הנפשי, ממנו האדם החל את התפתחותו ועד ליום מותו.

סיכום: הטעם המתוק מאפשר, נותן ומעניק את "טעם החיים" את ידיעת משמעות החיים, את התוכן מעניק לחיים אושר, הבנה, תבונה. דבר היוצר באדם שורש עמוק בקיום שהולך ומעמיק עם השנים.

א- לבלב, אינסולין, גלוקגון וטיפוסי אדם לפי תשוקת המזון

98% מבלוטות הלבלב מפרישות אנזימים לצורכי עיכול, לתריסריון ולמעיים. (הפרשה אקסו קרינית)
2% מתאי הלבלב הם בעלי אופי הורמונאלי המפרישים לתוך זרם הדם (אנדו קריני)
2% הללו מכונים איי לנגרהנס, על שם ביולוג גרמני, פאול לנגרהנס, שזיהה אותם לראשונה ב – 1869.
הן בלוטות הורמונאליות, אשר מפרישות 4 סוגי הורמונים:
1- תאי אלפא המפרישים גלוקגון, הורמון ה"יודע" לזהות כי אין מספיק גלוקוז (סוכרים) בדם, אז הוא מתחיל בתהליך פירוק מולקולות סוכר מורכבות (גליקוגון) בכבד לשם ייצור אנרגיה, ועם אין בכבד גליקוגון, אז יחל תהליך פירוק שומן לשם צורכי משק האנרגיה ונשימה התאית בכל הגוף.
תאי אלפא הם בין 15-20% מתאי לנגרהנס.
2- תאי בטא המפרישים אינסולין, שהוא "יודע" לזהות כי יש עודפי גלוקוז בדם (סוכר) והוא זה האחראי להכנסת גלוקוז לתא, לבנייה של גליקוגון בכבד ויצירת שומן, וכן הוא לוקח חלק בבניית חלבונים, גדילה של תאי הגוף, והגברת תהליכים מטבוליים.
תאי בטא הם כ- 65-80% בתאי לנגרהנס.
3- תאי דלתא המפרישים את הורמון ה – סומטוסטטין, שהוא האחראי על ביקורת ועיקוב תהליכי גדילה ביחס להרמון הגדילה המופרש מן ההיפופיזה במוח, אך כאן תפקידו למתן ולסנכרן את היחסים הניגודיים בין הגלוקגון לאינסולין.
תאי דלתא הם כ – 3-10% מתאי לנגרהנס.
4- קיימים קבוצת תאים המכונה תאי F, המפרישים פפטיד שתפקידו ופעולתו עדיין אינם ברורים דיים במחקר הרפואי, הדעה הרווחת כי הוא קשור לסנכרון פעולת הלבלב במכלול התפקודים שלו (pancreatic peptide)

עיקר הדינאמיקה של ההפרשות ההורמונאליות בלבלב, קשורות לנושא המטבולי העקרוני לחיי האדם, שזהו בניהול משק האנרגיה דרך ההפקה שלו – בעיקר מגלוקוז (פחמימות, סוכרים)
כאשר בתוך מבנה תאי לנגרהנס, קיימת דינאמיקה דיכוטומית, שכביכול נאבקת זו בזו.
הניגודיות שבין האינסולין המגיב ליתר ריכוז סוכר בדם ומוריד אותו.
מול הגלוקגון המפרק סוכר מורכב ושומן כדי להעלות את ריכוז הגלוקוז בדם.
הגלוקוז הוא חד סוכר (ענבים, דוגמה לפרי המכיל גלוקוז חד סוכר) והוא המרכיב המרכזי בתהליך ייצור אנרגיה בגוף כולו, בנשימה התאית.
כל תאי הגוף רגישים לאינסולין המאפשר את חדירת הגלוקוז לתוך התא. חוץ מן משני איברים: המוח והכבד, שהם אינם זקוקים לאינסולין כמתווך להזנה של גלוקוז.
המוח הוא הצרכן המרכזי בגוף לגלוקוז, בערך כ 70% מכמות הגלוקוז במערכת נצרך על ידי המוח.
הכבד אף הוא אינו נפעל מאינסולין כיוון שהוא מכיל את חלקי הסוכר ובונה את הסוכר מורכב במאגרי אנרגיה.

אם כן, אלה הם ההורמונים הקשורים ישירות לנושא ההזנה בגוף האדם. לניהול משק האנרגיה לכל צורכי הגוף.

נושא צידי לכוונת המאמר, אך עקרוני להבנת ההמשך: מזונותיו של האדם.

האדם ניזון לשתי מטרות מרכזיות – האחת ליצירת אנרגיה מידית לצורכי הגוף כולו.
השנייה, לסוגי מזונות שיהוו חומרי גלם ובניין למקום העתידי אליו האדם מתכוון להתפתח, במודע או שלא במודע.

המזון מחולק לשלושת אבות המזון: פחמימות, חלבונים ושומנים.
תשוקת האדם למזון כלשהו, מלמדת על הצורכים הרגשיים של האדם, על צרכים התפתחותיים כלפי העתיד של שלו, ועל השפעות רגשיות החלות על האדם ומאיזה מוצא הם.
התשוקה למזון מסוים, מלמדת על ארבעה גורמים המהווים סיבה לתשוקת מזון מסוימת:
1- נטייה בסיסית במבנה האישיות.
2- צרכים עכשוויים, עקב אתגרי קיום מסוימים.
3- תפיסות קיום שאינם אורגניים לאדם, אך עקב השפעות חיצוניות, הפכו לדומיננטיות.
4- השפעות תרבותיות ואקולוגיות היוצרות אפקט על נפש האדם, ובונות בו איכויות התנהגותיות.

לפי תשוקת המזון של האדם ניתן לדעת מה הם היסודות הנפשיים הפעילים בו כעת, מהם הם הווקטורים החיצוניים לו המשפיעים על מבנה אישיותו, מהם הצרכים העכשוויים – הנפשיים של אותו האדם (הניכרים דרך סוגי המזונות אליהם האדם משתוקק)

על פי שלושת אבות המזון, מוגדרים אם כן, שלושה טיפוסי יסוד:

1- טיפוס הפחמימה: זמינות תמידית.
צורך בחום אנושי בקרבה אנושית. צורך בסיפוק מיידי, קשה לאדם זה לדחות סיפוקים (נטיות אוראליות) אדם הזקוק למגע הפיזי – אז הוא חש עצמו בטוח יותר.
אדם מהיר תפיסה, אינטואיטיבי, רגיש, נוטה להצפות רגשיות.
אדם של כאן ועכשיו, לכן יש תחושת אי סיפוק תמידית ברקע הנפשי, כמו שמשהו תמיד חסר.
2- טיפוס החלבון: בניין ויציבות.
אדם הזקוק לביטחון הנובע מחומר, מבית, כסף, או כל דבר אחר שהוא קונקרטי. אדם הזקוק למבנה יציב – בעבודה, בשיוך החברתי, המעמד החברתי – כך הוא חש עצמו בטוח.
אדם תנועתי, גמיש, אלסטי. בדרך כלל חזק – עם מבנה גוף יציב, ושרירי.
נושא היציבות בא לידי ביטוי בכל תחום, יחסים, עבודה, קריירה, תפיסת העתיד. חשיבות לנושא היציבות.
אדם של משפחה, שבט וקהילה.
צייד באופי שלו. רואה למרחקים – את חזון החיים שלו.
אדם שנוטה לאבד את תחושת המרכז שלו, דבר המביא לערעור כל יציבות המערכת.
3- טיפוס שומן: אגירה לשם עתיד בטוח.
אדם הזקוק לביטחונות, קיים חוסר ביטחון בכל נושא באדם זה, לשם כך הוא אוגר ונוטה לאגור כל דבר לשם תחושת הביטחון, כדי שיהיה, כדי שלא יחסר.
יש תחושת חסר וחסך אפשריים בכל נושא בקרב אדם זה.
ככל שהוא אוגר יותר, הוא חש בטוח יותר.
הקושי המרכזי בטיפוס זה, זוהי אי ידיעת השובע, בור ללא תחתית.
אין קשר בין אדם שמן לרזה, במובן של איזה טיפוס הוא נוטה להיות.
ייתכן אדם רזה מאוד שהוא טיפוס שומן, ולהיפך – ייתכן אדם שמן שהוא טיפוס חלבון ולא שומן.

מכיוון נוסף, לכל טעם במזון יש ארכיטיפ רגשי, מנטאלי ורוחני. המשיכה הטבעית של האדם לטעם מסוים, משקפת על נטיית הנפש שלו, כאשר הנטייה של האדם לטעם מסוים, מלמדת על חוויית ה"אני" של האדם.
1- טעם מתוק:
סיפוק, הנאה, שהייה, התרחבות.
2- טעם מלוח:
קשר, אינטימיות, העמקה רגשית, נטייה לעצבות ומלנכוליה.
3- טעם חריף:
זרז, אקטיבי, צורך לתנועה, תחרותי, "מולטי task", אינטנסיבי, קשיי שינה, קושי להרפות, נטייה לכעס ולהתפרצות.
4- טעם חמוץ:
מביא לידי כיווץ, גורם לריכוז, הידוק, להוצאת הלא שייך, בירור בין נושאים שונים. אי סיפוק ואי שביעות רצון.
5- טעם מר:
דחייה, רצון להדוף דבר מה שאינו מתאים לאדם, צורך להסתגר, להימנע מקשר, להיות רחוק. מרירות נפשית – יש נושאים סביב האדם שאינם מתיישבים טוב בנפשו.

בכל האמור בלבלב ובהורמונים של איזון הסוכר (גלוגקון ואינסולין) והעיסוק המרכזי השייך לתנועה ההורמונאלית זו ולמשמעותה הנפשית, קשור ישירות לאופיו של הטעם והמתוק ולתשוקה לפחמימות.
על משמעות הטעם המתוק באופן רחב יותר, במאמר הבא.

ה – בלוטת התימוס, אפילוג

" כֹּה אָמַר יְהוָה אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם-יְהוָה" (ירמיהו ט –כב,כג)

האם הפסקת פעילותה וניוונה, של בלוטת התימוס, בגיל כה צעיר (18) הכרחית מן הזווית הביולוגית?
מדוע הבלוטה מפסיקה את פעילותה?
מהן ההשלכות הביולוגיות של הפסקת פעילות זו?
הפסקת פעילותה של בלוטת התימוס בגיל צעיר יחסית, מהווה "תעודת עניות" לאדם.
זוהי העדות הביולוגית שהאדם עמד מלכת, שהפסיק את תהליך האבולוציה האישי, שלמענו ובעבורו, הוא פה.
עצירת פעילותה של בלוטת התימוס, מראה ומשקפת כי שם נעצרה ההתפתחות של אותו האדם (האנושות ברובה המכריע)
אם האדם היה ממשיך את תהליך ההתפתחות שלמענו הוא כאן, לדבר היה עדות ביולוגית דרך המשך פעילותה של בלוטת התימוס.
מכאן שדרגת הקיום של רוב בני האדם, נותרה בגיל ההתבגרות ואף למטה מזה (בכיוון שבגיל 18, היא עצרה את פעילותה)
בלוטת התימוס שהיא זו המגיבה ללמידה של האדם את נסיבות חייו וההסתגלות למצבים חדשים, היא מלמדת על דרגת ההתפתחות שאליה האדם הגיע, דרך הספקת פעילותה שלב חיים מסוים.

ההתפתחות הרצויה:
התפתחות של ה"אני" על שלל רבדיו. כאשר בכל שלב חיים יש אתגר חדש ושונה לביטוי של ה"אני" וכיצד הדבר מוצא את ביטוי באופן מעשי.
השינוי הביולוגי מכריח שינוי באדם בחוויית ותפיסת ה"אני" שלו עד לסוף גיל ההתברגות.
מסוף שלב גיל ההתבגרות, המשך ההתפתחות תלויה באדם לבדו.. בו לבדו…
כאשר לקיחת יוזמה אקטיבית לצרכי אותה ההתפתחות – זהו המהלך הקיומי גופני שתוצאותיו, בהמשך תפקודה של בלוטת התימוס.

מכיוון שברוב בני העולם, הבלוטה עצרה את תפקודה, מכאן אנו למדים שהאנושות כולה עצרה את התפתחותה. וההתפתחות הטכנולוגית איננה תשובה ואף לא פיצוי, העונה של סוג ההתפתחות ההכרחי לאדם.

ההתפתחות של אנשים רבים מגיל 18 ומעלה, וההישגים שהשיגו בחייהם: בנייה של עסקים, הצלחה באקדמיה, מעמד חברתי עקב פרסום תקשורתי, הישגים ספורטיביים וכו'. כל אלו אינם בהכרח הישג אמתי, אלא המשך מקומו ההתפתחותי של האדם ממקום הנער ואולי עוד קצת.
כל הישגי התרבות והאדם בזמננו, אינו אלא המשך של האיכות האבולוציונית שם נעצר האדם, ולא התקדם (גיל ההתבגרות)
התפתחות אמתית: כשאר האדם ממשיך את תהליך ההתהוות של ה"אני" שלו, שחייב לעבור כל כמה שנים מטמורפוזה בתפיסה העצמית, וחוויה האישית.

מרחב ההתפתחות של ה"אני" ע"פ 12 שלבי החיים:

1- שלב 6 – "אני" ביחס לעולם התופעות והטבע, מגיל שנה עד לגיל 5 בערך:
זיהוי איכות ה"אני": הזיהוי של הילד כיצד יש בתוכו איכות אינדיווידואלית שדרכה הוא מתייחד, שיש בו איכות ההופכת אותו לייחודי.
בשלב זה חווית ה"אני" הינה בחילותיה, והעולם מהווה שיקוף ומראה לאותה האיכות, כאשר האדם – ילד, מגיב לעולם, מגלה את העולם דרך הגילוי האישי.
2- שלב 7 – "אני" ביחס לחברה, מגיל 5 עד לגיל ההבשלה המינית:
בשלב זה ילד לומד את איכות ה"אני" שלו, דרך חיכוך ומשחק עם בני גילו, דבר המפעיל את "כוח הדמיון", כוח שמשמעתו לחיים הבוגרים – דרמתי… ליכולת היצירה וההגשמה עתידיים של היכולות שיש בו.
3- שלב 8 – "אני" ביחס לעצמי, מגיל ההבשלה מינית ועד לסוף גיל ההתגרות בין 18-20 בערך:
חווית ה"אני" בשלב זה עוברת גיבוש דרך החשיפה לזהות המינית, עם יכולות גופניות המגדירות את איכות הנפש של האדם.
בשלב זה ה"אני" של הנער/ה זקוקים לשיקוף חברתית, דרכה הם מגבשים תכונות אופי קורקטיות, דרכן הם זוכים להגדרה אישית, להרחבה של איכות ה"אני", לגיבוש מבנה הזהות נכון נער/ה. תכונות האופי המתגבשות בשלב זה, צריכות ואמורות להיות בהתאמה ולתאר את איכות הנפש העמוקה, להיות ביטוי ישיר לאיכות זו.
זהו שלב עקרוני ביותר. שבסופו כמו שראינו, בלוטת התימוס נעצרת בתפקודה.
דבר שקורה עקב שלבים קודמים שלא גובשו דיים.
4- שלב 9 בגרות ראשונה, ו10 הזדמנות שנייה, "אני" ביחסי גומלין עם העולם, לוקח חלק פעיל בצרכי האבולוציה של העולם. מסוף גיל ההתבגרות עד גיל 60 בערך:
בשלב זה על האדם (עם גדל נכון) לחיות על פי קו החיים שלו כפי שנגינת הלב מכתיבה.
כל מה שהיה עד כה, היה הכנה ל"דבר האמתי" שם האדם יחיה את תבונת הלב, ניגון המיתר הקיומי שבלב.
אם חי ע"פ אותו הניגון, הוא ממשיך את תהליך האבולוציה הפרטי שלו, דבר יהיו לו תוצאות ביולוגיות בהמשך פעילותה של בלוטת התימוס.
למשמעות אותה הדרך יש אדוות שהעולם כולו מושפע ממנה.
5- שלב 11, זהו שלב הזקנה, מגיל 60 בערך עד לסוף החיים, ה"אני" מביא פרי, שהוא תוצר של המסע של האדם בעולמו, פרי הנותר בעולם כצוואה לדור שיבוא.
אם אדם חי נכון עד שלב זה, ה"אני" שלו איננו פרטי יותר, אלא עולמי ואוניברסאלי.
דבר המביא עימו תבונת קיום עמוקה שחורגת מזמן וממקום.
בקרבו של אדם זה, בלוטת התימוס לא פסקה להיות אקטיבית מעולם.

מכאן שהחייאת בלוטת התימוס, זהו "סוד הנעורים".
ניוון שלה יביא למחלות ולמוות, החייאה שלה יביא לחיים, יצירה, הגשמה והתפתחות.

על הדרך להחייאת בלוטת התימוס:
אין לדבר פרקטיקה קונקרטית, כיוון שאין בדבר מכניזם אוטומטי. למעשה דפוסים המתאפיינים במחזוריות, הופכים לאנטי טזה לתהליך ההתעוררות דרכו בלוטת התימוס קמה לתחייה.

יש המציעים תהלכי נשימה (פראנה ימה יוגית) ויש המציעים תזונה נזירית קשה לתרגול, יש המציעים מדיטציות וסוגי טיפולי מגע ויש המציעים נזירות מתבודדת.
כל אלו לא יועילו לנושא זה של החייאת התימוס.
מכיוון שכל מכניזם ריטואלי איננו עוקב אחר צרכי ההתפתחות הרלוונטית של ה"אני" ואיכויותיו.
ההחייאה של בלוטת התימוס, תלויה באוטנטיות של הקשר שיש לאדם לעצמו (לליבו)
והנאמנות לאיכות הלב שיש לו.
ההגשמה של קולות הלב
ההתפתחות של האדם למקום ממשם הוא יודע לשמוע ולהבין את אדוות הלב, במובן הפרקטי, המעשי.
לדינאמיקה זו אין כללים, איך יש בין אנשים מכנה משותף בתהליכים אלו, כיוון במדובר בלב האדם, יש בין כולנו מכנה משותף – אך ייחודי לכל אדם, ומכיוון שיש מכנה משותף, ניתן להיעזר אחד בשני בדרך זו.
דרך המשתנה באופייה ובצרכיה כל כמה שנים, היא דרך עדינה, קשובה, ואוטנטית.
אם האדם הולך בא, הוא הולך את תכליתו, אז הדבר משתקף כמו כן בהתעוררות בלוטת התימוס, ובשמירה על רוח הנעורים החיה, התוססת והמתחדשת (רוח הנעורים, אגב, איננה אותה הרוח בכל שלב חיים, היא עצמה מתפתחת, ואיננה נותרת ברמת גיל ההתבגרות, כפי ששמה מציע)

ד- תימוס, myasthenia gravis

תיאור קליני ע"פ 12 שלבי החיים, וסימבוליקה, כפי שלמדנו

מיאסטניה גרביס, איננה מחלה ישירה של בלוטת התימוס.
זוהי מחלה השייכת לקבוצת המחלות האוטואימוניות, בהן מע' החיסון מזהה חומרי גוף טבעיים ורצויים למערכת כאויבי המערכת, שיש לתקוף. הגוף תוקף את עצמו.
ארכיטיפ של מחלה אוטואימונית: הרצון לא להיות, בתוך שדה קיומי מסוים, אך בחוסר הברירה האדם מחויב להיות במקום שאינו רוצה להיות, אז הדבר מתרגם למחלה בעלת אופי של הרס עצמי.
במיאסטניה גרביס, מע' החיסון מזהה את האציטילכולין (רצפטור הקשור להולכה של הפולס העצבי במעברי העצב. חומר מרכזי בהולכה העצבית) כיסוד עוין שיש לתקוף ולהשמיד.

דבר המביא לידי הסימפטומים הבאים:

1- החלשות התגובות השריריות, עם האטה וכבדות תנועתי.
משמעות: מע' שלד שריר – דרכה ה"רצון" מתבטא.
החלשות יכולת ההוצאה של הרצון מן הכוח על הפועל.
2- צניחת העפעף.
משמעות: עייפות מן המאמץ להבין דברים, עייפות מן ה"עבודה עם המוח" ככלי מרכזי לבקיעות הסביבתית.
3- ראייה כפולה (דיפלופיה)
משמעות: קושי בתפיסה המיידית של המציאות, התודעה איננה מצליחה לעמוד בקצב האירועים, והאדם מאבד את יכולת ההבנה של מה שהוא רואה.
יש לברר עם האדם, מה הוא ראה, למה היה? שלא יכול היה להתמודד עם התוכן של הנושא אותו ראה.
4- קשיי בליעה, ולעיסת מזון.
משמעות: המפגש של האדם עם העולם קשה להבנה, לעיכול, החוויות האדם חווה נותרים ללא עיבוד, הבנה ויכולת בהתמצאות. חוויות היום יום, הופכות למכבידות, קשות, הנותרות ללא תגובה.
5- דיבור איטי עד ללא ברור.
משמעות: האטה מנטאלית עקב עייפות האדם לעקוב אחר המתרחש, להבין אותו ולהצליח להתבטא באופן הנכון לכוונה הפנימית, לשורש הפנימי, לאיכות הפנימית.
האדם לא מצליח לבטא את עצמו ביחס למה שנקלט מן הסובב.
6- במצבים חמורים יותר המחלה מביאה לשיתוק של עצבוב תהליך הנשימה, דבר שעשוי המביא לקשיי נשימה ואף למוות.
משמעות: תהליך הנשימה זהו הקשר המיידי בין פנים האדם לעולם החיצוני.
קשיי נשימה משיתוק או האטה עצבית, מלמדים על חוויות בעלות איכות טראומטית המצטברת והופכת לחסימה ביכולת של האדם לסנכרן את עולמו הפנימי עם מה שנקלט מבחוץ.
7- יש לסימפטומים תנועה משתנה במהלך היום, בבקר האדם קם עם שורה של תופעות שחולפות במהלך היום, ובערב מופיע מכלול סימפטומים אחר החולף עד לבקר.
משמעות: יש לדעת מהם הסימפטומים המופיעים במחזוריות היומית ומתי ביום.
לפי השעה של הופעת הסימפטום, יודעים מהו האתגר עימו האדם מתמודד.
בקר – מתח עקב הקונפרונטציה עם היום חדש.
צהריי היום – זמן ההתמודדות ב"זמן אמת".
ערב – חשבון נפש על היום שחלף.
לילה – כל אותם הנושאים שהאדם איננו יכול להתמודד עימהם קוגניטיבית, אז הם עולים בלילה (תת מודע)

ארכיטיפ המחלה: תפיסת עולם שאיננה הולמת את האיכות הנפשית העמוקה והבסיסית של האדם (יש לברר עם האדם מהי אותה התפיסה) כאשר תפיסת מציאות שגויה זו (המע' העצבית) מובילה לרצון שאיננו יוצא לפועל (הרצון קיים בלב) קיים באדם רצון שנותר ללא ביטוי. האדם מודע לרצון – אך אין לו את הכלים הדרושים להוצאה לפועל של אותו הרצון (מע' שלד שריר) עקב רכישה של תפיסת חיים שגויה (לאדם)

בקרב נשים, המחלה נוטה להיחשף בגיל 20 -30, זמן קצר לאחר סיום פעילות בלוטת התימוס, ותחילת הניוון שלה.
שלב 9 ( ב12 שלבי החיים) שלב המכונה: בגרות ראשונה וביסוס.
הזמן בו מופיעה המחלה בנשים מלמד על סוג האתגר שניצב בפנייה: להגשים את היסוד העמוק בעולם תחרותי ומהיר, תזזיתי ולא תמיד מעריך את האיכויות האמיתיות של נפש האדם.
עיקר הקושי בגיל זה המביא למחלה זו, הינה המחויבות לביטוי ולהגשמה העצמית באופן אוטנטי, וחיסרון הכלים ל"איך" עושים את זה.
בקרב גברים המחלה נוטה להיחשף בגיל 50-60. שבלב זה בלוטת התימוס מנוונת והפכה לרקמת שומן.
שלב 10 (ב12 שלבי החיים) שלב המכונה: הזדמנות שנייה.
דרך המחלה ניתן להבין את סוג המאבק שעימו האדם מתמודד והיכן הוא חש כי דרכו לא צלחה לו.
זהו מקום שם האדם מתחיל את שלבי הסיכום של המסע החיים , ומתמודד עם השאלה אם אכן חייו הביא את הפרי הרצוי.
בדרך כלל זהו שיקוף על עומסים רגשיים שהאדם חי עימהם שנים רבות, שלא הגיעו לפתרון באופן ההתמודדות איתם. יש לברר אם האדם, את סוגי הרגשות שנותרו בתוכו ללא מענה, בדרך כלל זהו רגש מודע וחי, שהתמודדות עימו הייתה קשה ומעייפות, לאורך שנים רבות.

נתגלה קשר סטטיסטי, שהרפואה הקונבנציונלית איננה יודעת להסביר על הקשר והתופעה, כי בשליש מחולי מיאסטניה גרביס, יש התפתחות של תימומה (גידול סרטני בתימוס)
ולהיפך – בקרב כשליש מחולי תימומה, מתפתחת בשלב מסוים מיאטניה גרביס. .
מכאן זיהו קשר (שסיבתו איננה ידועה ) בין שתי התופעות הקליניות המורכבות הללו.

כאשר בלוטת התימוס עצרה את פעילותה, והחלה את תהליך הניוון שלה עד להצטמקות בגיל זקנה. זהו המקום ששם מתחיל תהליך סוף החיים.
עם בלוטת התימוס איננה מתפקדת, מע' החיסון נותרת ללא יכולת ההתחדשות והלמידה שלה. היא נסמכת רק על ההיסטוריה של הניסיון שנרכש לה עד כה.
וברוב המקרים אין לניסיון הנרכש די… עקב העולם המשתנה באתגרים שהוא מציב לאדם, מדי יום ביומו.

כל כשל חיסוני, בלבול חיסוני, אי ידיעה של מע' החיסון בהתמודדויות שונות, קשורות ישירות לבלוטת התימוס – ובעיקר לניוון שחל בה בגיל 18-20.
מכאן מתבקש הקשר בין בלוטת התימוס למיאסטניה גרביס. אם כי קשר זה של אי פעילות התימוס נכון לכל סוגי המחלות האוטואימוניות.

מה אם כן מייחד את הקשר של פתולוגיה בבלוטה למיאסטניה גרביס, ולהיפך?

תשובה ע"פ תפיסת גוף-נפש:
היטשטשות הקשר של האדם לליבו (לעצמו) עד למקום שם נוצר נתק ביכולת של האדם להרגיש את עצמו. בדרך כלל עקב מהירות היתר של תנועת החיים, והקושי למצוא דרך להתמזג עם תנועת החיים, עש למקום שם האדם מאבד את עצמו במהלך התנועה.
אז מע' החיסון מאבדת אף היא את הידיעה על מה היא אמורה להגן ולשמור.
סיכום:
1- מאמץ לשמר את הקשר של האדם עם היסוד העמוק שחי בלב.
2- קושי בסינכרון של האדם עם דרישת החיים.
3- עומסים רגשיים שמצטברים עקב כך.
4- אי רצון של האדם לחיות באופן זה, אז מתחיל התהליך האוטואימוני.
5- פיצול המתחיל במאמץ לאחוז בשני קצוות החבל (הפנימי והחיצוני) עד להיווצרות נתק המחייב דינאמיקה כפולה ברמה החיסונית והמטבולית (הבסיס להתפתחות גידול)

ג- תימוס, תימומה thymoma – גידול על התימוס

ניתוח המחלה ע"פ הגישה הפסיכו סומטית, כפי שלמדנו:

גידול סרטני – "סכיזופרניה" גופנית, פיצול גופני בנושא עקרוני.
גידול סרטני בבלוטת התימוס – פיצול באינטליגנציה החיסונית האמורה לשמור על האדם מפני גורמי מחלה חיצוניים ופנימיים, למקום באדם שעליו יש לשמור.
מע' החיסון מתפקדת ביעילות כאשר היא יודעת על מה היא שומרת, אך כאשר הקשר עם היסוד המרכזי שעליו יש להגן, אבד או היטשטש, אז למע' החיסון אין בהירות על הנקודה העקרונית ביותר: "על מה אני אמורה להגן? ומפני מה?"
ברובד עמוק יותר – זוהי התנתקות של האדם מעצמו, איבוד תחושת הדרך והסיבה למקומו בעולמו, המביא לנתק זה.
בדרך כלל לאחר תקופות של דיכוי רגשי ממושך, בהם האדם היה מודע לרצונו למאווייו, אך הם דוכאו לאורך השנים, עד שהפכו לאדוות נפש נשכחות.

גידול בלוטת התימוס, נדיר אך הופך לנפוץ יותר ב20 השנים האחרונות.
סטטיסטית (ע"פ ארגון הבריאות העולמי) במערב 1 למאה אלף, בסין 6 למאה אלף.
דבר מעיד על קשר תרבותי היוצר דיכוי באדם.

סימפטומים קליניים של גידול בלוטת התימוס, ומשמעותם הרגשית:
1- שיעול יבש טורדני: ניסיון לדחות החוצה גורמים שחדרו פנימה.
יסודות רגשיים שחדרו לנפש האדם, שאינם שייכים להרמוניה הטבעית של האדם ויוצרים הפרעה בהיותם שם. גורמים לאי נוחות, דבר שהמתבטא דרך השיעול, שזהו רפלקס המנסה לדחות דבר מה, מן הפנים לחוץ.
יש לברר עם האדם, מה הוא חש שחודר לתוכו, שהוא אינו מצליח לפלוט, והדבר שחדר – קשה וכואב.
2- כאב בחזה: כאב מעיד על דבר שאיננו במקומו, דבר שיצא ממקומו. מיקום הכאב מלמד על הדבר שאיננו במקומו – כאבי חזה: השם של האדם, החזות שלו, האופן בו אדם מבין את התדמית שלו כפי שהוא חושב על מה שחושבים עליו.
יש לברר עם האדם, כיצד הוא תופס את התדמית שלו בעולם.
3- קשיי בליעה: נושאים רגשיים שלא ניתן להתייחס עליהם, הם אינם ניתנים לעיכול (עלבון, קונפליקט, יחסים קשים וכו') לא ניתן "לבלוע" מצבים רגשיים מסוימים.
יש לברר עם האדם, את אותם הנושאים הרגשיים הוא לא יכול "לבלוע" (יחסים אינטימיים, אירועים שקרו לו בחייו, מצבים רגשיים חברתיים ועוד)
4- קשיי נשימה: נשימה זהו החיבור הראשוני והמיידי של עולמו הפנימי של האדם, עם העולם החיצוני. הסינכרוניזציה בין עולמו הפנימי של האדם, לעולם במחוץ, איננו מסונכרן, מסיבות רבות, אולי נוקשות יתר של האדם, אולי העולם החיצוני קשה והאדם אינו מוצא את מוקמו בעולם גס רוח, אולי האדם חווה משברים וקשיים ביכולת הביטוי האישי שלו, דבר הביא לוויתור על הרצון למגע עם העולם.
ייתכנו סיבות רבות לנושא זה, ויש להבין את הדינאמיקה האישית ואת נסיבות חייו של האדם.
5- צרידות בקול האדם, ללא סיבה: הקול זהו הביטוי האישי העמוק ביותר, קול צרוד מלמד על קשיי ביטוי במובן הבסיסי, האדם היה רוצה לומר דברים שהם אינם אפשריים לו, לכן קולו הופך צרוד.
יש לברר עם האדם, האם קיימים מצבים שהם אין צרידות, במקום ששם יש צרידות – שם יש קושי קומוניקטיבי עמוק ובסיסי בין האדם לסביבה.
במקום ששם אין צרידות, שם זו המקום בטוח, המוגן, שהאדם חש שם בבית.

בלוטת התימוס היא העיקרון האוחז בתוכו את עיקר האינטליגנציה החיסונית (adaptation) לכן מחלה של הבלוטה מלמד על בלבול עצמי עמוק של האדם מול עצמו, עם אלמנטים של שכחה והזנחה עצמית (האדם נטש את עצמו)
גידולים על התימוס מתפתחים לאט, לאורך שנים רבות:
תהליך הנטישה, ההזנחה והשכחה העצמית מהווה את המהלך הרגשי, המקדים להופעה הסומטית הזו, גם באופייה של התפתחות המחלה (איטית) תהליך הניתוק ותוצאותיו מתרחשים על פני זמן רב, עד שהם הופכים לדפוס קיומי, אז מתרחש התהליך הסומטי.
כאשר הגידול חורג מגבולות הבלוטה – אז הוא הופך לממאיר, עם גרורות, בתחילה לרקמות מקומיות הקרובות לגידול, ולאחר מכן לגוף כולו.

כמו שנאמר במאמר הקודם, מע' החיסון והתימוס בעיקר, יודעים את כיוון ואופן פעולתם עקב הקשר הישיר ללב.
ללא קשר ללב, מע' החיסון והתימוס – אינם יודעים את מסגרת פעולתם, וזוהי תחילתן של המחלות החיסוניות, כאשר בכל מחלה – אופייה של המחלה, מלמד על סוג הנתק של האדם מליבו (מעצמו)
בגידול בתימוס – קיים נתק בסיסי, הקשור לפיצול בין שתי מערכות נפש.
האחת היא העמוקה והאינטימית, שם האדם לבדו, מרגיש את עצמו בטוב ומוגן.
השנייה היא מערכת גומלין עם העולם מבחוץ, כאשר הפיצול הוא – כמו שאין זיקה בין העולמות.
אז מע' החיסון יוצרת מהלך חיסוני כפול, דבר שלאט ולאורך זמן יוצר את הביטוי הקליני של גידול.
בדרך כלל – מציאות רגשית כפולה זו, מהווה גורם המסב לאדם סבל רב.
נקודת המפנה במובן הפיזיולוגי, היא במקום ששם האדם כביכול "נכנע" וויתר על אפשרות קיומית טובה ונכונה לו יותר.

בדרך כלל – גידול בבלוטת התימוס, מתפתח בממוצע בגיל 40- 60.
מה מאפיין שלב חיים זה (ע"פ 12 שלבי החיים) ?
זהו הזמן שבוא האדם מקבל הזדמנות שנייה – נוספת, לחיות נכון, להגשים את הדבר הנכון, "לתקן" את מה שיש לתקן (מע' יחסים, משברים מן העבר המהווים חסם, תכונות אופי שלא התגבשו במלואן, ביטוי אישי דרך עבודה בעולם וקריירה, היכולת לבטא רגשות – אהבה וכו')
כמו שראינו במאמר קודם, הבלוטה מפסיקה את פעילותה בגיל 18 בממוצע, ואז היא עוברת תהליך ניוון הדרגתי.
כאשר דפוס קיומי לא נכון, מגיע לגיל ששם על האדם לפגוש את מה שאינו נכון, לתקן ולשנות.
לא בהכרח המבנה הגופני יהיה בעל יכולת לעקוב אחר השינוי הנפשי. בעיקר עם האדם מתמהמה בצורך הקיומי לשינוי ודוחה את ההחלטות שעליו לקבל – בדרך כלל כיוון שהן קשות.
קיבעון רגשי ומחשבתי עם הידיעה הפנימית באדם על חיים שהיה אמור לחיות ולא חי אותם, כפי שהדבר משתקף בגיל 40-60, זוהי הסיבה להתפתחות של גידול בבלוטת התימוס.
בעיקר לאחר שהאדם וויתר לאפשרות קיומית אחרת טובה יותר, ונכנע לדפוסים שאינם נכונים לו.

ב- בלוטת התימוס, Adaptability

"בחייו אדם הוא רך ועדין, במותו – גס ונוקשה….
הילכך נאמר: הנוקשות והגסות הן מסימני ההיכר של המוות,
הרוך העדינות – מסימני ההיכר של החיים"
(לאו טזה, טאו טה צי'נג ע"ו, תרגום: שלמה קאלו)

האיכות המרכזית של מערכה החיסון, שלבלוטת התימוס חלק מרכזי בה, הינה ביכולת הלמידה וההסתגלות למצבים המשתנים של הטבע ותנועת החיים.
גמישות מהווה סמן לבריאות – נוקשות מהווה סמן לחולי.
בשלושה מישורים:
1- במישור המנטאלי: קיבעון ונוקשות מחשבתית בתפיסות העולם, מול גמישות ופתיחות מחשבתית, עם אפשרות לראות את נקודת המבט של אדם נוסף
2- במישור הרגשי: נוקשות רגשית, קור וקיפאון רגשי, ללא תנועה וללא מרחב ההתנסות. מול מרחב חוויתי פתוח וגמיש מן הזווית של תנועת הרגש.
3- במישור הגופני: נוקשות במערכת שלד שריר, מביא למחלות. גמישות במערכת הגופנית מהווה סמן לבריאות.

איכות זו קשורה ישירות ליכולת למידה, אינטליגנציה רגשית, גמישות מחשבתית הקשורה להבנה של המציאות המשתנה.
איכות זו הינה חלק אורגני ממערכת החיסון.
איבוד יכולת הלמידה – מוביל לפיקסציות המביאות לחולי.
מכאן – שלבלוטת התימוס יש חלק נכבד ביותר בתהליכי למידה, הסתגלות, הבנת המציאות המשתנה, יכולת גמישות ברמות שונות, שההשלכות של איכויות אלו הן בעלות משמעות אדירה לחיי האדם.

בלוטת התימוס אקטיבית בעובר, עד לסוף גיל ההתבגרות (בממוצע בין גיל 18-20)
בסוף גיל ההתבגרות, הבלוטה נעצרת בפעילות שלה, ולאורך השנים משנה את המרקם ההיסטולוגי שלה מרקמה אנדוקרנית פעילה, לרקמת שומן.
בממוצע – בגיל 50+ הבלוטה הופכת למנוונת לחלוטין – כביכול למיותרת, ללא כל פעילות אימונולוגית. עקב כך היא הולכת ומצטמקת לאורך שנים.
בממוצע המשקל שלה בגיל הזהב, הינו 5 גרם, כאשר בגיל ילדות המשקל של הבלוטה עד 50 גרם.

מן הזווית של המחקר המודרני, רק ב50 שנה האחרונות יש יותר מידע קונבנציונאלי על פעילות ומשמעות הביולוגית של הבלוטה.
שנים רבות סבר המדע הרפואי כי אין לבלוטה משמעות רבה לאחר סיום תקופת הרלוונטיות שלה (עד לגיל ההתבגרות) בשנים האחרונות, יש יותר גילויים ביחס לקשר שלה לתהליכי זקנה.
(נראה הקשר, במחקרים חדשים, בין הפסקת פעילותה לתהליכי הזקנה)
עוד הוכח הקשר בין מחלות אוטואימוניות לפעילות הבלוטה האחראית על ייצור ואימון תאי הדם הלבנים (לימפוציטים)

כל המתואר עד כה איננו הגיוני, לא סביר ולוטה בהרבה מאוד ערפל, מדוע?
עד גיל 18 האדם עם זיכרון תאי עצום לגבי פתוגנים מסוגים שונים שאיתם המערכת נפגשה, התעמתה ויצרה נוגדנים. אך האם מכאן ועד לסוף חיי האדם, לא יהיו עוד סוגי מחוללי מחלות מסוגים שונים? בקטריות, ווירוסים, חיידקים, ועוד..
בוודאי שיש ויהיו….
אך בלוטת התימוס עברה ניוון ואיננה מתפקדת יותר בזיהוי ואימון הלימפוציטים.
כך שהמערכת נותרת ללא אפשרות למידה, וללא יכולת להסתגלות (adaptability) למצבי קיום רב גווניים, שהחיים מאתגרים את האדם (בעיקר בחברה המודרנית) למשך כל תקופת החיים, במישור האקולוגי ובמישור הרגשי – פנימי.

מתוך 12 שלבי החיים:
עד שלב גיל ההתבגרות (שלב שמיני) טבעו של הגוף האורגני, הוא זה הדוחף את האדם לשינוי, לגדילה, שהיא עצמה (הגדילה) בעל כורחו של האדם. האדם גדל ללא בחירה או רצון. תהליך השינוי הוא לא רצוני המחייב ויוצר באדם תהליכים גופניים והתנהגותיים.
דבר שניכר בהופעה הפיזיולוגית של האדם וכן במערכות הזהות האישית ובביטויי ההתנהגות עד לסוף גיל ההתבגרות.
בתהליך זה – יש לבלוטת התימוס חלק נכבד והיא אקטיבית לאורך תקופת זמן זה כחלק מתהליך השינוי, ההסתגלות והלמידה (אדפטציה)
כאשר הטבע המכריח שינוי איננו פועל יותר את פעולת ההכרח והאילוץ.
האדם אינו מוכח יותר לגדול, הוא יכול להסתפק במה שהטבע יזם לו למשך כל חייו.
רוב בני האדם – אכן מסתפקים במה שהכריח ואילץ הטבע בתהליכי ההתבגרות והשינוי.
לכן רוב בני האדם, נותרים ברמה התפתחותית של גיל ההתבגרות, ומטה.
לכן בקרב רוב בני האדם, גיל ההתבגרות ומטה, מהווה כל החיים את זיכרון המרכזי לחוויית החיים וחיות משמעותית ביותר, כיוון ששם הייתה חווית החיים המשתנה והגדלה.
לאחר גיל ההתבגרות, החיים עברו קיבעון (פיקסציה) האדם חי על אותו הממד כל חייו ללא המשך תהליך האבולוציה.

מגיל 18-20, אם האדם לא ייזום לעצמו שינוי יזום, ברצונו ובכוחותיו, שינוי מעצמו לא יגיע.
אלא אם כן, יהיו סוגי קשיים, בעיות או קטסטרופות שהן יהוו את מנוף המאלץ ומכריח את האדם לשנות, להשתנות ולהמשיך את תנועת מסע החיים שלו.

תהליך השינוי הינו חלק ממסע החיים של החובה הקיומית של האדם, להגשמה של הפוטנציאל שלו.
לאחר גיל ההתבגרות יש לאדם את הכלים להמשיך את דרכו שלו בכוחותיו.
אז מופיע עיקרון הרצון החופשי, יכולת הבחירה, המשמעות שיש לה למרחב ההתפתחות של האדם.
ללא המשך האבולוציה של האדם, ברצונו האישי – החיים והאדם הופכים למנוונים בבלוטת התימוס.
לכן – הניוון של בלוטת התימוס, מהווה אינדיקציה להפסקת תהליך המסע ההכרחי של האדם.
כלומר – אנשים שהמשיכו את תהליך האבולוציה הפרטי שלהם, אצלם הבלוטה לא התנוונה וממשיכה לתפקד.
הניוון או המשך פעילותה של בלוטת התימוס מהווה אם כן, אינדיקציה לרמת ההתפתחות של האדם.
דבר הניכר בגמישות, בוויטאליות, ביכולת הלמידה וההסתגלות של האדם למצבים משתנים.

מצבי השינוי שעליהם מדובר, הם בקונסטרוקציה של חוויית ה"אני" של האדם.
חווית "אני" (האופן שבוא האדם מכיר את עצמו, דרך חווית ה"אני") צריכה להשתנות כל כמה שנים. אם אין היא משתנה, האדם חי חיי ניוון, דבר שניכר דרך תהליכי זקנה, ירידה בוויטאליות, וכמובן הפסקת התפקוד של בלוטת התימוס.
כאשר חווית ה"אני" עוברת את השינוי ההכרחי כל כמה שנים, האדם נותר צעיר, חי, נושם, יוצר, חווה, מתחדש, כאשר לדבר זה יהיו כמו כן השלכות פיזיולוגיות בהמשך הפעילות של בלוטת התימוס, ברמה החיסונית וברמת הכוחות והוויטאליות הזמינות לאדם.

המחקר המודרני (בשנים האחרונות) מראה כי בשעת היריון, בלוטת התימוס – באופן חלקי, הופכת שוב לפעילה.
דבר המלמד כי מעצם חווית ההיריון, והשינוי הגופני של האם היולדת, נוצר בה תהליך שינוי של חוויית ה"אני" שלה, שהוא עצמו חלק ממסע ההתפתחות הרלוונטי שלה.
יש כמו כן, במצבי קיצון במשברי חיים, כגון מחלות סופניות שהאדם מתמודד איתן שהביאו אדם לשינוי פנימי מרחיק לכת, גם שם יש סימנים קליניים המעידים על חזרה של פעילות הבלוטה.
כמו כן – כאשר האדם עובר שינוי אמיתי בתוכו, עקב תהליך שהוא עצמו יזם לעצמו – בתהליכי נפש ורוח, גם שם יש התעוררות של פעילות הבלוטה.

התעוררות ופעילות של בלוטת התימוס, בגיל בוגר – מלמדת על המשך תהליך האבולוציה של האדם, על אדם הנותר צעיר שלא מתנוון, ולא מזדקן.
תהליך הזנה אינו גופני אם כן, אלא נפשי, הקשור ישירות לתהליך ההתפתחות ההכרחי שהאדם חייב לעבור, כיוון שלשם כך הוא כאן.
סוג ידע ההתפתחות, מסע חיים. סוג הפוטנציאל שחי באדם וההכרח להגשמה שלו, קיים בלב, במיתר הקיומי בלב.
מכאן הקשר במיקום האנטומי של בלוטת התימוס היושבת על גג הלב, ללב למשמעותו.

א- בלוטת התימוס – הרת (thymus) האינטליגנציה של מערכת החיסון

כיצד בלוטת התימוס מתפקדת, דרך לימוד 12 שלבי חיי האדם (מומלץ לעיין בקטגוריה זו)

תימוס ביוונית עתיקה – איכות הנפש. היוונים יחסו לבלוטה כוחות ריפוי הקשורים ללב, עקב המיקום האנטומי שלה, מעל ללב – כמו גג על הלב. לכן הם קראו לה בשם המתייחס לאיכויות הלב, כיוון שהלב הוא מרכז האדם.
בעברית, שם הבלוטה "הרת", שמקורה בתלמוד: "ששה דברים מרפאין את החולה מחליו, ורפואתן רפואה, ואלו הן: כרוב ותרדין ומי סיסין דבש וקיבה והרת ויותרת הכבד" (בבלי, מסכת ברכות – דף מד, עמוד ב)

בלוטת התימוס שייכת למערכת החיסון והלימפה, היא ממוקמת מעל הלב, צמוד ללב, במקביל לדופן עצם בית החזה (sternum) בקדמת החזה.
היא מהווה מפעל ייצור של תאי דם לבנים המשופעלים על ידי הורמון שהיא עצמה מייצרת, הורמון המכונה על שם הבלוטה: תימוזין – הורמון שמרחב התפקוד שלו, עדיין לא מובן דיו בכלים הקונבנציונאליים, כאשר אחת מן הסיבות לאי ההבנה סביבו, זהו ההרכב הביוכימי שלו, הנראה כחלבון, הלוקח חלק במרכיבים להתפתחות תאי הT (תאי T מכונים כך על שם הבלוטה thymus)
כלומר להורמון פעולה כפולה:
א- שפעול רקמות הבלוטה לייצור, מיון , והכשרת תאים לבנים לפעילות חיסונית.
ב- חומר בניין העשוי מחלבון, לייצור אותם התאים.
הבלוטה בעלת שתי אונות, היוצרות מראה של פרפר, בדומה לבלוטת התריס.
שתי האונות משני צדי קנה הנשימה, מעל ללב.

משמעות המיקום:
1- מעל ללב: כיוון שזהו הלב הנושא את הידע הקיומי, אותו הידע שמערכת החיסון נשענת עליו לחלוטין.
מערכת החיסון איננה יודעת על מה להגן וכיצד להתגונן, אם אין לה קשר ישיר, מיידי, רצוף וקבוע עם הידע הקיומי הנובע מן הלב.
ללא קשר זה (ללב) הבלוטה ומערכת החיסון, הופכות ל"מבולבלות", דבר המסתיים בכשל חיסוני, ירידה ברמה חיסונית, מחלות אוטואימוניות, סרטנים ועוד…
2- קדמת החזה: מערכת החיסון עניינה, הכשרת הקרקע לעתיד שאליו האדם מכוון את דרכו, לכן היא ממוקמת בקדמת החזה.
מערכת החיסון נשענת אם כן, על שני יסודות:
א- הידע ההיסטורי של כל מה שקדם לרגע ההווה.
ב- ההבנה הנובעת מן הלב לגבי הדרך העתידית של האדם, עם האתגרים עימם הוא עתיד להתמודד. לכן ההכנה של סוגי החומרים שיהיו בעתיד קרקע לאדם, לאתגרים העתידיים, דרך תאי דם המוכשרים להגנה ממכשולים שבדרך.
מכשולים משני סוגים, פנימיים – רגשיים, חיצוניים – אקולוגיים
3- הצורה המורפולוגית של הבלוטה, שתי אונות הפורשות כנפיים, עם רקמת חיבור באמצע הבלוטה היוצרת ציר מרכזי המחבר את שתי האונות. צבע הבלוטה ורדרד:
להורות כי "התכוונות" הבלוטה, להגיע לכל פינה במערכת, כאדם העומד עם זרועות פתוחות. פתוח, ללא שפיטה או ביקורת, עם חמלה ואהבה לדבר שעימו הוא עוסק.

בלוטת התימוס, הופכת לאקטיבית כאשר בוולד ברחם אימו, היא אחראית למיון וההכנה של תאי דם לבנים (t cells) המיוצרים בבלוטה, והופכים לכשירים לפעולה חיסונית לאחר ההתאמה, ההכשרה והמיון לווירוסים, חיידקים והתפתחות גנטית בחלוקת תאים שאיננה נכונה – פעילות סרטנית.
כאשר תא לבן הוכשר לזיהוי של מחולל פתולוגי כלשהו – הוא יישאר כל חיי האדם בזרם הדם (דם – זרם החיים) הוא יזכור כל חיי האדם את הייחודיות של הזיכרון שאותו הוא נושא. כאשר פתוגן כלשהו חדר למערכת, אותו התא הלבן, שהיה במיעוט מספרי בדם, יהפוך לאקטיבי וישכפל את עצמו באופן מזורז ומיידי, דרך התימוס, מח העצמות והטחול.
התינוק אם כן, נולד עם זיכרון ראשוני בעל ריכוזיות גבוהה מאוד ומרחב רחב ועצום של זיכרון תאי פעיל ברמה החיסונית, עוד לפני לידתו.
בזמן העוברות – וכן בינקות וגיל ילדות, הפרופורציה של הבלוטה, גדול פי 3 ביחסיות לפרופורציה של הבלוטה בגוף אדם בוגר. מכיוון שבגיל צעיר, הוולד, הילד לומדים מהר את העולם, וזקוקים לפעילות מהירה ונמרצת של זיכרון תאי חיסון, עקב המגע עם העולם וכל מה שחי בעולם, וכן עקב תהליכי השינוי והגדילה הטבעית שהוולד – ילד עוברים, עד לבגרות מלאה.

הזיכרון התאי ברחם, בוולד, הינו תוצר של העברה בין דורית, שהזיכרון התאי שחי בזרם הדם של אם הוולד, וכן המטען התורשתי של אב הוולד, מעבירים לוולד זיכרון של החיים שהם עצמם חיו, והחיים של דורות קודמים ומה שהם התמודדו עימו, ברמה הגופנית (סוגי מחלות) וברמה הנפשית (סוגי ההתמודדויות הנפשיות שהפכו לסומטיות – לפיזיולוגיות, בגוף)
לכן אף ילד לא נולד "דף חלק", כל ילד נולד עם זיכרון העובר מדור לדור דרך תאי הדם הלבנים, העוברים את ההכשרה לזיכרון שאותו הם נושאים בבלוטת התימוס.
לזיכרון חיסוני זה יש שני ווקטורים:
א– התגוננות מפני פתוגנים חיצוניים – מיקרו אורגניזם מסוגים רבים ושונים, חיידקים, וירוסים וכו'.
ב- התגוננות מפני מוטציות גנטיות שגויות, העשויות להוות סיבה לגידולים סרטניים.

כיוון שמטען זה עובר לוולד ברגע החיבור של זרע וביצית – מומלץ מאוד עקב כך, ששני ההורים ולאם היולדת באופן מיוחד יותר, לשמור על אקולוגיה רגשית, פיזית וסביבתית נקייה וידידותית. כיוון שהאטמוספרה שבה חיה היולדת, מכתיבה את אופן הפעילות של בלוטת התימוס, האיכות שלה, כושר הדיוק שלה, ורמת המרחב החיסוני שהיא מקנה לוולד עוד לפני שנפגש עם העולם.

שאלה:
התגוננות מפני גורמי תחלואה חיצוניים, וכיצד תאי דם לבנים מזהים אותם, נראה ברור, כיוון שגורמים אלו זרים באופיים לטיבעה ולצרכיה של המערכת. לכן למערכת החיסון, קל לזהות את מה שאינו שייך לאופייה של המערכת עליה היא מגינה.
אך מהיכן הידע של המערכת החיסונית לזיהוי של תאים פנימיים לגוף, שהיא עצמה לוקחת חלק בחלוקה וההתפתחות שלהם, כגון בתאים סרטניים.

תשובה אפשרית:
הידע של מערכת החיסון, שלבלוטת התימוס יש מקום מרכזי בה, עקב מיקומה של הבלוטה (מעל וצמוד ללב) מקבלת את הידיעה על איכות האדם, טבעו כיוון הליכתו בחייו, תכלית ההליכה ומהם התכונות והאיכויות שיהיה עליו לפתח בתוכו, ישירות מן הלב (מקום מושבו של המיתר הקיומי) כל עוד וידיעה זו קיימת באדם, היא עוברת ישירות למע' החיסון דרך בלוטת התימוס.
אז היא מתפקדת ביעילות לזיהוי חלוקת תאים סרטנית ו"חיסול" שלהם. דבר המתרחש בכל יום, בכל אדם.
קשר מודע של האדם לעצמו (ברמות שונות ורבות, אך חיות ונוכחות) מהווה קרקע יציבה למע' החיסון לדעת ולהבין מהי האיכות האנושית שעליה יש לשמור, ולעיתים קרובות, אף מפניה שלה בעצמה.

כאשר האדם איבד את המגע עם עצמו, עם איכות המיתר הקיומי, המתגורר בלב.
כאשר האדם מנותק מסיבת הקיום שלו. תכלית הקיום.
זוהי הנקודה ששם מתחיל הבלבול בחלוקת התאים ואי ההבנה של מע' החיסון כיצד לזהות רקמות שאינן מתחלקות טוב ביחס לאיכות האנושית של אופי האדם, ועלולות להוות קטסטרופה לחיי האדם.

מסקנת ביניים:
מערכת החיסון ובלוטת התימוס, יודעות כיצד לתפקד ברמה גבוהה, כאשר יש לאדם חיבור וקשר לעצמו, דבר התלוי באינטליגנציה הרגשית שיש באדם.
כך מע' החיסון יודעת על מה עליה להגן, מפני מה יש להישמר, היכן קיימת הסכנה ומה עושים כאשר היא מופיעה.
איכות חיסונית אם כן, תלויה בקשר של האדם לליבו.

בלוטת יותרת התריס – parathyroid

הסימבוליקה של האנטומיה והפיזיולוגיה של בלוטת יותרת התריס, וכיצד האנטומיה והפיזיולוגיה מלמדים את הדרך הנכונה להתפתחות הנפשית – רוחנית של האדם.

ארבע בלוטות בגודל של גרגר אפונה, כל אחת, הממוקמות על הדופן האחורית של בלוטת התריס. בזוגות – זוג אחד בימין ושני משאל, בדרך כלל באופן סימטרי.
ארכיטיפ הצד האחורי: ההיסטוריה שקשורה לצורך במבנה התומך בעולם הרגשי של האדם.
הבלוטות מפרישות את ההורמון הקרוי על שם הבלוטה: הורמון יותרת התריס, (PTH – parathyroid hormone)
הורמון זה אחראי לניהול משק הסידן בזרם הדם.
ארכיטיפ הדם: זרם החיים, התלוי בלב – מקום מושבו של המיתר הקומי.
הארכיטיפ ומשמעות הסידן: יציבות, בנין, עמידה ועמידות, בית, ביטחון, מבנה.

על הסידן:
99% מן הסידן בגוף, קיים בעצמות ובשיניים. שם זהו סידן יציב כמינרל.
סידן זהו המרכיב המרכזי לבניין העצמות.
0.9% סידן קיים בתוך הרובד התאי בגוף, ולוקח חלק פעיל בפעילות התא, בעיקר במיטוכונדריה, בתהליך ייצור אנרגיה. זהו סידן אקטיבי ומיונן לכן קשור לתהליכים אורגניים אקטיביים.
0.1% סידן, קיים בזרם הדם. זהו סידן מיונן, הלוקח חלק פעיל בתהליך תנועת השרירים, חלוקת תאים (גנטיקה) פעילות עצבית ובעיקר בעצבוב של הלב.
על סידן זה (הזורם בדם) אחראי ההורמון המופרש מיותרת התריס.
הורמון הקשור לאיזון הסידן המיונן בזרם הדם, הוא איננו מופעל מבלוטת יותרת המוח (היפופיזה) כמו בלוטת התריס, שעליה הוא שוכן, אלא שזוהי בלוטה עצמאית המגיבה רק לנושא הסידן וריכוז שלו בדם.
נקודה נוספת: הורמון הקלציטונין המופרש מבלוטת התריס, אחראי לירידה ברמות הסידן הדם, ואילו בלוטות יותרת התריס, אחראיות לעלייה שלו.
דינאמיקה הפוכה, המאזנת זו את זו, הקיימת במקביל על אותו הציר האנטומי (גרון – על בלוטת התריס)
מסקנה:
קיומה של דינאמיקה הפוכה זו, משקפת את הנטייה לדיכוטומיה הרגשית שהיא טבעית ואף הכרחית באופייה.
דיכוטומיה רגשית הכרחית לתנועה המזינה של יצירתיות הנובעת מעולם הרגש. נושא שאין לדכא או לבקר. אדם עם נטייה רגשית אחת – ללא ההופעה ההפוכה לרגש כשלהו, מלמד על תהליך קיבעון שעשוי לעצור ולהפריע בתהליך ההתפתחות והיצירה של האדם, תהליך הזקוק לדינאמיקה הדיכוטומית של תנועת הרגש.

ארכיטיפ ומשמעות:
הגרון זהו המקום ששם קיים המוקד לביטוי קומוניקטיבי רגשי.
רגשות והיכולת לבטא אותן, מתבטאות דרך הגרון.
לכן רוב התופעות הקליניות המופיעות בגרון (דלקות שקדים, אפטות, בעיות בתירואיד – גוייטר וכו', כולן מלמדות על קשיים רגשיים קומוניקטיביים, כאשר כל בעיה עם המשמעות הספציפית שלה מעידה על אופיו של הקושי הקומוניקטיבי)
בלוטת התריס אחראית לנושא איזון מטבולי – המושפע מתנועת הרגשות, מיכולת האדם לבטא רגשות וכן בקשר הרגשי של האדם עם אנשים נוספים.
יכולת זו תלויה בעיקרה בצורך למבנה, לבניין הממוקם ביציבות באדם, אז לרגשות יש אפשרות ביטוי נכונה לדינאמיקה שהרגש זקוק לו (נושא הסידן)
בנין במובן של איכויות נפשיות בשלות ומבוססות כנתיב התנהגותי מוגדר ויציב (תפיסת עולם, איכויות אופי, גישות מוגדרות לחיים)
רגש ללא מבנה מתחם – גודש ואינו יודע כיצד לבטא את עצמו (בדרך כלל ביחס למשהו נוסף)
לכן שני צדי המטבע של ניהול משק הסידן בגוף קיים באזור זה (בלוטת התירס, והקלציטונין המורידים את רמות הסידן בזרם הדם, יותרת התריס מעלה את הסידן בזרם הדם)
סידן שעניינו מבנה, איננו מבנה מקובע שאינו משתנה, אלא קשור בגמישות של יכולת ריאקטיבית לעולם הסובב (הסידן המיונן הלוקח חלק בפעילות העצבית)
איכותו של מבנה בריא ויציב אם כן, ביכולתו להפיק כוח ואנרגיה, וכן בגמישות שיש לו – במקביל לצורך במבנה המעניק יציבות וביטחון.
יציבות וביטחון אמיתיים – אם כן, אינם מקובעים, אלא גמישים.
המבנה האורגני מלמד ומראה את האיכויות ההכרחיות שעל האדם לפתח בתוכו, לשם תהליך ההתפתחות וההגשמה הנכונים לאיכות שיש לו להביא לעולמו.
בהקשר הנוכחי: הצורך לפתח מבנה יציב התומך בתנועה הרגשית.
מסקנה:
רגש פתוח, "טבעי", ללא תיחום, ש"זורם" איך שבא לו, אינו נכון לאדם, לא טבעי לאדם ובוודאי שאינו מועיל, אלא מוביל לבסוף לפתולוגיות מסוגים רבים.

הורמון יותרת התריס, יוצר בקרה על ארבעה מוקדים:
1- תאים הבונים עצם (אוסטאובלסטים) וכן לפירוק תאי עצם במקרים שהם יש חיסרון סידן בדם (אוסטאוקלסטים)
2- כליות: תהליך הסינון של סידן בכליות, כדי לחסוך סידן שלא יחמוק לשתן.
3- תהליך הספיגה של סידן במערכת העיכול, במעיים.
4- רמות הסידן האקטיבי שבדם.

תהליכים אלו מערבים בתוכם פעילות ישירה עם ויטמין D3, הלוקח חלק פעיל באיזון של רמות הסידן, וההמרה שלו מסידן פסיבי בעצמות לסידן אקטיבי מיונן הקשור לתנועת השרירים ותהליך העצבוב בכל המערכת, בעיקר בעצבוב הלב.
ארכיטיפ ומשמעות: העצמות בחלוקה ושינוי מתמיד (המבנה הקבוע משתנה, מבנה בריא משתנה ואיננו מקובע)
כליות – זהו האיבר האחראי ליצירת האקלים שהאדם זקוק לו לשם התפתחותו, האקלים המתאים לאיכותו של האדם. הכליות יודעות לייצר את סוג האקלים הסביבתי שנחוץ לאדם עקב האיכות הפנימית שלו.
המעיים – יודעים את מה לספוג עקב הבנת הצרכים האבולוציוניים של האדם. כיוון שהם סופגים רק את מה שחשוב לאדם לשם התפתחותו. חומרים מהם האדם נבנה כלפי העתיד שלו. ידע זה בא למעיים מן הלב – שם שוכן המיתר הקיומי עם ידע מסוג זה.
סינכרוניזציה זו, בין כל אותן המערכות, מתרחשת דרך הורמון יותרת התריס (היבטים של מערכות נפש באדם)

ויטמין D, משופעל עקב המגע של העור עם השמש – קרינה אולטרה סגול UV. ללא השמש אין הוא משופעל. דבר שיוביל לפגיעה רב המערכתית עקב היציאה מאיזון במשק הסידן בגוף.
הסידן אם כן (דרך הקשר שיש לו לויטמין D) קשור ישירות לתגובה של האדם והקשר שלו לאטמוספרה ולאקלים הסביבתי, המתבטא דרך קרינת השמש, קרינה עם אופי קוסמי.
דבר המלמד כי הסידן קשור ליכולת בקליטה של איכויות דקות עם אופי "אנרגטי" איכויות אסטראליות כוחות טבע.
האופן בו האדם מגיב לירח, לשמש ולכוכבים, שייך לאיזון בסידן בזרם הדם.

הסידן אם כן – המייצר מבנה, מחבר כמו כן את האדם ליקום הסובב.
משמעות הדבר: קשר לאיכויות טבע עדינות יותר, תלוי בדינאמיקה הרגשית – אך בעיקר ביציבות הרגשית, שכאשר יש לרגשות מבנה תומך ברור ויציב, הם הופכים לאיכות המחברת את האדם, לתקשורת (התלויה ביציבות הרגשית) בשלושה מישורים:
א- החברתי – הבין אישי, האינטימי.
ב- הסביבתי – אדם, עולם, טבע.
ג- הקוסמי – אדם כוכבים ומזלות.
כל אלו תלויים בדינאמיקה הרגשית, ביציבות הרגשית ובעיקר בסוג המבנה הפנימי שיש באדם, היוצר תמיכה ומאפשר תנועה גמישה ורב גוונית ביכולות תקשורת ואיזון עם הסביבה החיצונית ביחס לתכנים הפנימיים של האדם, וכיצד הם מקבלים ביטוי מהימן הנאמן למיתר הקיומי בלב (הפוטנציאל העמוק של סיבת הקיום של האדם בעולמו)

מכאן שמחלות של בלוטת יותרת התריס והביטויים הקליניים של מחלות אלו, הן ביטוי ישיר לכל הנאמר עד כה.
מחלות כגון: גידולים – אדמונה או סרטן על הבלוטה, הפרשות יתר של הורמון הגורם לסידן עודף בזרם הדם, או חיסרון של סידן בדם.

הינה סיכום לסיבות רגשיות המקדימות למחלות בבלוטת יותרת התריס:
1- אנשים בעלי עוצמות נפשיות, ללא עוגנים וללא תחושת יציבות המאפשרות קומוניקציה רגשית בטוחה.
2- אנשים העוסקים בניהול, בכל מימד (משק בית, חברה פרטית, מיקום ניהולי בחברה עם חטיבות רבות והרבה בני אדם)
כאשר הקושי הינו ביכולת הקומוניקטיבית הבין אישית, ביחס לתוכן הניהולי ולצורך בסדר ובארגון.
3- ככלל – אנשים עם גודש רגשי, המציף – ללא יכולת לנתב רגשות באופן קונסטרוקטיבי.
4- כאשר מערכות קשר עם הסביבה הפכו לאטומות – ביחס לתנועת העונות והטבע. ובעיקר ביחס ליכולת של האדם להסתגל לשינויי האקלים
5- אנשים עם תפיסות עולם הישרדותיות, כאשר עיקר תשומת הלב שלהם, הינה על החשיבות ההישרדותית המתבטאת בצורך ליציבות בעבודה, כסף, בית, משפחה ועוד… כל אותם הנושאים המקנים לאדם תחושת יציבות בקיום שלו.
6- חיסרון תחושת היציבות, עלולה להפוך אדם לחרד ברמות שעשויות להתבטא דרך יציאה מאיזון של משק הסידן, המגיב לצורך של האדם בביטחון.
7- כאשר האדם הפך עקב החרדה, לנוקשה מדי, עד לרמה שאין הוא מסוגל להשתנות עם מה שהמציאות מחייבת, והוא מתעקש לשמור על מבנה שאולי היה בעבר הכרחי, אך כעת אותו המבנה הפך למעקב ולאבן נגף בהתקדמות של האדם. זהו המקום שם בלוטת יותרת התריס ומשק הסידן בגוף, עלולים להיפגע.

למדנו אם כן, שההורמונים בבלוטת התריס, וביותרת התריס – מגיבים ישירות למצבו הרגשי של האדם. לתפיסת העולם שהוא מחזיק בה. כך שחולי בבלוטות אלו, אינם אלה תוצאה למצבים רגשיים וקיומיים שקדמו לחולי הגופני.
שינויים בבלוטות אלו, הן התוצאה ולא הסיבה, כתגובה להליך הרגשי והקיומי שקדם להופעה הקלינית.
התבררות קלינית זו, חשובה ביותר להבנה ולמיקוד על הנושאים שיש לגעת בהם לשם טיפול הולם ויציב של תופעות קליניות אלו.