פרשת בחוקותי ב', הזוועה שבדבר

1- רְפָאֵנִי יְהוָה וְאֵרָפֵא, הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה: כִּי תְהִלָּתִי, אָתָּה (ירמיהו י"ז, י"ד)
מהי המחלה בתוכה שרוי הנביא כי זקוק הוא לרפואה הבאה מאת האל?

2- על הזוועה שבדבר:
"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, וְהַתּוֹרֹת, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה, בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–בְּהַר סִינַי, בְּיַד-מֹשֶׁה" (ויקרא כ"ו, מ"ו)
פרשה זו (כמו כל ספר ויקרא) נאמרת למשה בעת היותו מתאחד עם האלוהות בהר סיני, ארבעים וארבעים לילה, ללא שינה, אכילה ושתייה….
כלומר נבואות החורבן של הגירוש מן הארץ וחורבן בית המקדש, העתיד להיבנות, ניתנות למשה עוד לפני היציאה לארבעים שנות ההליכה במדבר, כיבוש הארץ ויישובה, תקופת השופטים, המלכים ובניית בית המקדש הראשון.
בני ישראל, עוד לא שהספיקו להתאושש מן העבדות ומצרים, וכבר הם מקבלים את הנבואות המחרידות לחורבן, לרעב, ולהורים שאוכלים את ילדיהם (כפי שהיה בתקופת סוף בית ראשון)
"וַאֲכַלְתֶּם, בְּשַׂר בְּנֵיכֶם; וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם, תֹּאכֵלוּ"
"וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת-בָּמֹתֵיכֶם, וְהִכְרַתִּי אֶת-חַמָּנֵיכֶם, וְנָתַתִּי אֶת-פִּגְרֵיכֶם, עַל-פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם; וְגָעֲלָה נַפְשִׁי, אֶתְכֶם"
"וְנָתַתִּי אֶת-עָרֵיכֶם חָרְבָּה, וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת-מִקְדְּשֵׁיכֶם"
"וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם, וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב; וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה"

הזוועה היא מעצם ידיעת החורבן, עוד לפני תהליך הבנייה לדבר שמתעתד להיחרב.

3- המחלה:
"עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל, וְאָנֻשׁ הוּא; מִי, יֵדָעֶנּוּ. י אֲנִי יְהוָה חֹקֵר לֵב, בֹּחֵן כְּלָיוֹת: וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָו, כִּפְרִי מַעֲלָלָיו" (ירמיהו י"ז, ט')
את הלב הוא חוקר, את הכליות הוא בוחן.
בלב שוכן האדון, הגרעין האלוהי. ביטויו של הגרעין האלוהי, הינו ביכולת לבטא רצון. הרצון הבא מן הלב מקורו באלוהים. אך יש לו דרגות ביטוי רבות שהן תוצר של דרגת הבשלות וההכנה של האדם להיות בקשב ולהיות בעל יכולת להגשים את הרצון ואת מבוקשו.
אם הרצון הבא מן הלב, נשמע בקול רם וצלול, אז רצונו של אדם שזור ברצונו של האל. אז כל דבר המתרחש בחייו הינו בעל היגיון עמוק וצרוף, עם טעם ומשמעות עמוקה.
רצון הבא מן הלב שאינו מודע, שקטוע ולא בשל, או שאינו נשמע כלל, מוביל למבוכה רבה, ולייסורים רבים.
את הנקודה הזו האל חוקר. עד כמה הרצון הנובע מן הלב, שזור ברצונו שלו, ועד כמה רצון זה נגיש ומודע באדם.
את הכליות הוא בוחן. הכליות הן הכלי, האיבר שדרכו הרצון הופך לקו חיים ממשי, קונקרטי. הכליות יודעות להבין את הרצון וכיצד לממש את דיבורו לתוכן לדרך ולמעשים.
את נקודה זו האל בוחן, עד כמה צעדי האדם מבטאים באמת את הרצון העמוק שבתוכו, עד כמה החיים שהוא בונה לעצמו, אכן אותנטיים, אכן אמיתיים. שפיו וליבו שווים.

בכל אדם יש פערים בין רצון הלב. המודעות אליו, ויכולת הביטוי הקונקרטית של הכליות את הרצון, והקושי לייצר את ההרמוניה הנכונה בין ידיעת האמת הפנימית בלב האדם לאופן בו אמת זו מבטאת בחיי האדם, יוצרת פער.
בתוך הפער הזה, מתרחשת המחלה.
מחלה זו, הינה אם כל מחלות. זהו השורש לחוליים כולם.
זוהי המחלה שהביאה את החורבן, אותה ידע משה עוד מראשית היציאה למסע במדבר.
מן המחלה הזו מבקש הנביא להירפא על ידיו של האל. זוהי מחלה שרק האל עצמו הינו בעל התרופה המשיבה לאחדות ההרמונית והמתקנת. האל יצר פיצול והאל לבדו יביא ריפוי לפיצול.

4- היום:
היום בעיקר (אך בכל דור ובכל תקופה היסטורית) זו השאלה המרכזית המתעוררת בלב האדם.
א- האם אני יודע את ליבי, במובן של הרצון הבסיסי. מי אני ומדוע אני כאן?
ב- האם אני חי על פי ליבי או על פי תכתיבים חיצוניים, אני חי חיים אותנטיים או חלקיים.
ג- האם חיי באמת מבטאים אותי ואת מי שאני.
ד- האם אני הולך בדרך שיש בה תוכן ומשמעות הממלאים אותי ומגשימים דבר מה שנכון לי.
ה- האם יש קשר בין מי שאני לאופן בו דבר זה מתבטא בחיי היום יום שלי.

אלו הן שאלות "דתיות" במובן האמיתי, אלו הן השאלות שהתמודדות אמיתית וכנה איתן, מונעת מחלות עתידיות וכן מגשימות את חיי האדם, דרך החיבור והקשר לאלוהים.

מודעות פרסומת

פרשת בחוקותי א', הֲיַעֲשֶׂה-לּוֹ אָדָם, אֱלֹהִים; וְהֵמָּה, לֹא אֱלֹהִים

"הֲיַעֲשֶׂה-לּוֹ אָדָם, אֱלֹהִים; וְהֵמָּה, לֹא אֱלֹהִים"
כן, טבעי לו לאדם שיעשה לו אלוהים. לא טבעי שאין כך. כל אדם באופן טבעי לחלוטין, כחלק מתהליך ההתפתחות הנורמטיבי שלו, עושה לעצמו אלוהים.
איזה אלוהים אדם עושה לעצמו?
כל ילד שרואה באביו דמות נערצת, דמות לחיקוי, דמות שדרכה ניתן לשאוף למקום גבוה יותר. אותה הדמות – שבתחילה היא דמותו של אב או אם, ולאחר מכן, היא דמות כלשהי שהאדם בוחר ורואה בא סגולה מיוחדת שיש לשאוף להידמות לה, היא בחינת אלוהים לאותו האדם.
דמות נערצת שהאדם בחר לעצמו, הינה סוג של "סולם יעקב" עבור אותו האדם. זוהי דמות שההזדהות עימה, והרצון להידמות לה מוציאים (במקרה הטוב) את הפוטנציאל הגבוה של האדם, לשם ההגשמה של החלקים העמוקים והטובים יותר הטמונים בתוכו.

לכן צריך האדם לעשות לו אלוהים, וכדאי לו שיבחר לו "אלוהים" מן הסוג שדרכו הוא יגדל, יתפתח, ויעלה בסולם העלייה שלו, עד לדרגה הגבוהה ביותר האפשרית לו.
מכאן שהבחירה באלוהים, ואופן בו האדם עושה לעצמו אלוהים, הינו חלק טבעי ובסיסי בתהליכי ההתפתחות והגדילה של האדם. תהליך שבאופיו היסודי הינו דינאמי בתנועה שלו לכיוון האלוהים הנבחר.
ברגע שאותו האלוהים הנבחר הופך לדמות הרסנית, מסרסת, מדכאת, אז אין הוא יותר "האלוהים", הוא הופך למחלה שניתן לקרוא לה "עבודה זרה" עקב היסוד המקבע, העוצר, המהווה שמירה על הקיים ועל הישן במקום התהליך השואף להתהוות לאלוהים.

יש הרבה סוגי אלוהים אם כן, וכולם רלוונטיים כאשר הם מובילים להתפתחות נפש האדם למקומות גבוהים יותר. כאשר אין יותר התפתחות, אז אותו האלוהים הופך לאליל ועבודה זרה, הכופה ומכבה את האש הפנימית השואפת לאיחוד האלוהי.

אלוהים שהאדם עשה לעצמו הינו זמני, מכיוון שכל תקופת זמן – האדם שהולך אחר אותה הדמות, יאלץ להתמודד עם המשמעות של דמות אלוהים שעשה ולשדרג את התוכן והמשמעות שלה לאור תהליך ההתפתחות שלו עצמו.
האלוהים החלקי היחסי שהאדם בחר לעצמו הינו ביסודו אמיתי, אך חלקי. ככל שהאדם יעלה בסולם העלייה שלו, תפיסתו את מושג אלוהים ישתנה, עד למקום בו אין יותר דמות מסוימת, אב או מורה, שהם סוג של "אלוהים", אלא האדם יפשוט מעליו כל צורך לאחיזה במורה, דמות, מושג או מילים, ואז האדם יהיה במקום המאפשר קשר ומגע עם אלוהים במובן האמיתי.

אלוהים במובן האמיתי:

כשם שכל איבר מאיברי הגוף, יש לו חיים משל עצמו, יש לו זהות משל עצמו, יש לו ייחודיות משל עצמו עקב פעולתו המגדירה את זהותו וחלקו במערכת.
וכשם שכל חלקי המערכת כולם חוברים יחד כיחידה אחת, כאשר הם כולם גוף אחד המורכב מחלקים רבים, וכשם שכל איבר עקרוני וחשוב לקיומה של קומת האדם, אך כל חלק כשהוא לבדו – אין לו משמעות רבה, הוא כלום כאשר הוא לבדו, ומה שהופך כל איבר לבעל תוכן, חשיבות ומשמעות, הינה הצטרפותו של האיבר לפעולה משותפת עם כל איברי הגוף, לשם הקמת קומת האדם, אז אדם, נשמת אדם, חלק אלוה ממעל של האדם יכולה לדור במרכבה האנושית.
והיא זו החשובה, היא זו המחברת את כל החלקים לקומה אחת, בזכותה נוצרת האחדות והשותפות וההסכמה של כל איברי המערכת לשיתוף הרמוני מרצון ושמחה, והיא זו שמחייה את קומת האדם כולה.
כך גם העולם הגדול הסובב, מורכב כולו מחלקים, חלקים רבים ומגוונים לאין ספור, שכל חלק הינו עולם בפני עצמו, עם ייחודיות וזהות עצמאית, וכל עולם הינו עשיר ורב גוני בחיים שהוא מכיל בתוכו.
וכולם ביחד מהווים בהרמוניה אחידה, השזורה זו בזו, ומשפיעה זו על זו, ויוצרת את היקום רחב הידיים ואת הטבע השלם.

אז הפסיפס העשיר הזה, הוא זה המהווה את בית שם שוכנת האלוהות נשמת העולם, המחייה אותו, נותנת לו מקום, מאפשרת לו קיום בעושר ורוחב לב אין קץ.

לכל חלק זיקה לאלוהות, איך אין הוא האלוהות עצמה. כל חלק ניזון מן האלוהות, לכן יש בו שאיפה לחבור לאלוהות.
לא ניתן לראות את אלוהים בעין, כיוון שאין צורה או כלי להכלתו, אלוהים הינו התחברות הפסיפס לשלומות אחידה, יש צורך בראייה שאינה פיזית, ראייה הרואה את השלם וכיצד הוא מחייה, וכיצד הוא דובר את עצמו דרך הפרטים הרבים שכולם חלק ממנו.
אלוהים אם כן, הינו הדבר המחבר את כל הפרטים לאחדות מופלאה, האחדות שניכרת דרך תנועתה, דרך איכותה, דרך החיים שהיא מחייה.
לכן תנועה והתפתחות הן מסימני ההיכר של מגע אלוהים באדם.
סטגנציה, עמידה על המקום, קיבעון, הם מסימני ההיכר של עבודה זרה.
הנביא ידע את הקושי שבדבר, לכן סיים בתפילה "רְפָאֵנִי יְהוָה וְאֵרָפֵא, הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה: כִּי תְהִלָּתִי, אָתָּה"
כפי התקרבות האדם לאחדות, כך הרפואה למה שהיה קודם תפיסה חלקית של המציאות.

פרשת בחוקותי כולה, יוצאת מתוך ההנחה של האחדות האלוהית שהאדם שותף לה באופן מלא, מכאן הדברים המצטיירים כעונש בפרשה, כאשר "וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי, בְּקֶרִי", הינה האינדיקציה להפסקת תהליך ההתפתחות לטובת הליכת מקרה, הליכת קרי, שם יש קיבעון המחלק את השלם לפרוטות, והופך את היחסי לדבר המוחלט.
מכאן מאמר חז"ל ש"הקדוש ברוך הוא מדקדק עם חסידיו כחוט בשערה" (בבא קמא נ', ע"א)
ככל שהאדם קרוב יותר לנשמת עולם, כך היא פועלת בחייו באופן מודע וגלוי.
למקום זה כיוונה הפרשה.

פרשת בהר, מְשַׁלֵּם עֲוֺן אָבוֹת, אֶל-חֵיק בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם

"וָאֶתְפַּלֵּל, אֶל-יְהוָה, אַחֲרֵי תִתִּי אֶת-סֵפֶר הַמִּקְנָה, אֶל-בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּה לֵאמֹר. אֲהָהּ, אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה: לֹא-יִפָּלֵא מִמְּךָ, כָּל-דָּבָר. עֹשֶׂה חֶסֶד, לַאֲלָפִים, וּמְשַׁלֵּם עֲוֺן אָבוֹת, אֶל-חֵיק בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם" (ירמיהו לב –טז,יח)

על העיקרון של העברה בין דורית: "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר; וְשִׁנֵּי בָנִים, תִּקְהֶינָה" (ירמיהו לא, כח)

על פי עיקרון זה, לא ניתן למצוא בעולמינו ילד שנולד "דף חלק". כל ילד ללא יוצא מן הכלל, נושא כבר בלידתו את תוצאות מעשי ההורים שלו, ומתעתד לסבול ממעשי הוריו על לא עוול בכפו, ללא שום קשר למעשיו ולנטיות האופי המולדות שלו.
דבר זה מראה כי במקרים רבים ההורים עשו דברים, שהתיקון למעשיהם (במקרה הטוב והאופטימאלי) מתרחש על ידי הילדים שלהם, כאשר הם יגדלו. ובכל מקרה, הילדים צפויים לסבול בחייהם האישיים מגורמים הקשורים למציאות הפרטית הקשורה לאישיות ולקו החיים שלהם, אך יותר מזאת, הם צפויים להיתקל במהלך חייהם במהמורות רבים שאינם קשורים כלל אליהם באופן ישיר, אלא שהם קשיים ומורכבויות שונות שהן תוצר של ה"ירושה", (שלרוב היא אינה קלה ואינה נעימה) שירושה זו הינה חלק מן הדרך שהם מחויבים להתמודד עימה.

מה קורה במקרים בהם ילד קיבל "ירושה" לא נעימה מהוריו, שהוא לא מצליח לתקן אותה עקב הקושי הפרטי ועוד סוגים של התמודדויות שהופכות את דרכו לבלתי אפשרית?
במקרים אלו הדור הבא מקבל "ירושה" טעונה וקשה יותר להתמודדות, וכך הלאה, מדור לדור. עד שיקום אדם שיהיה בכוחו לשאת על גבו את תוצאות ה"עוונות", המעשים של אבותיו, במקביל לחייו הפרטיים, ולתקן את כל המכלול כולו כיחידה אחת.
אדם זה הינו איש מעלה יוצא מן הכלל, ובדרך כלל – כל אדם מצליח להתמודד "ולתקן" במידה מסוימת את תוצאות החיים של הוריו, כפי יכולתו, כפי הבנתו, על פי הקושי וה"ניסיונות" שהוא עצמו עמוד מולם באתגר של חייו הפרטיים.

האחריות ההורית אם כן, הינה בשלושה כיווניים:
א- כלפי ההיסטוריה המשפחתית: על כל אדם להכיר ולחקור היטב את שורשיו, מכיוון שידיעת ההיסטוריה המשפחתית, תאפשר לו הבנה רבה על מצוקות מסוגים שונים שהוא עצמו חי אותם, שאינם תוצאה ישירה של חייו הפרטיים, ומתוך התבוננות זו, יש אפשרות לריפוי עמוק.
ב- כלפי עצמו: מעצם הכאב והקושי נובע הצורך להתמודדות. הכאב מניע את האדם לפעולה, ממנה נובע תהליך התיקון והריפוי.
ג- כלפי ילדיו שלו, כלפי הדורות הבאים: אף הורה, אימא ואבא, אינם מעוניינים (באופן טבעי) ללדת ילדים ולהביא להם במקביל קושי וייסורים. כל הורה (באופן טבעי) רוצה עבור ילדיו את הטוב ביותר, רוצה שהם לא יעברו את מה שהוא עבר, רוצה לראות את ילדיו מתפתחים, גדלים, שמחים, מאושרים…

אחריות ההורה במובן הזה, הקשורה לאיכות החיים של הדורות הבאים, מחייבת את הורה ללקיחה של אחריות מסוג שאינו קל כלל. עליו לקחת על עצמו "סבל מרצון" סבל שהוא ירושה מאבותיו, להתייחס לסבל הזה, להכיר את ההיסטוריה שלו, לפתח בקרבו את החמלה, את הסליחה, את המוכנות לכניעה מלאה לנושאים קשים ומורכבים, בכדי להביא ל"המסה" של המסה הכבדה של ההיסטוריה הלא פטורה שהוא נושא על גבו בכל מקרה (בין אם הוא מודע לזה או לא)

על ההורים לעמוד במקומם, לא להאשים, לא לנסות להעביר את הקושי למשהו אחר, לא לכעוס על "גורל קשה". אלא להיכנע ולקבל את המציאות כפי שהיא, מתוך ההבנה על האחריות הבין דורית ועל הרצון הבסיסי ליצור עתיד טוב יותר עבור הילדים.
אז כל אדם וכל הורה מהווה צומת, דרכו מתאפשרת דרך חדשה כלפי העתיד.

הקסם הנפלא להתבוננות:
אם קם אדם, הורה, המבין את הסבל של ילדיו, ומבין את חוסר האונים שבקושי הגדול, של סוגי בעיות ומצוקות רבות אותם כל הורה פוגש כאשר הוא והיא מגדלים את ילדיהם. והם עוצרים ומתבוננים פנימה לתוכם. בתוכם קיים כל התוכן המועבר מדור לדור (אותו הם עצמם הורישו לילדיהם)  אם ההורים הצליחו לגעת במישור של התוכן המועבר מדור לדור, ולשנות את עצמם, ולתקן בתוכם גישה לא מאוזנת, מצב רגשי מורכב, מצבים שונים של דרכי התייחסות לא נאותה וכל הלאה…
הפלא הגדול הוא שמעצם התיקון של עצמם, האם והאב, הילדים מייד יוצאים נשכרים מתהליך השינוי המתקן.
במקרים רבים, כאשר רואים בעיות חברתיות או התנהגותיות מורכבות בקרב ילדים, כאשר ההורים עצמם ללא קשר לילד, מייצרים בתוכם תהליכי מודעות, ריפוי ושינוי של גישות יסוד (המתחילות בדרך כלל בלקיחת אחריות מלאה על עצמם) אז ניתן לצפות ולראות בשינוי מפתיע ועמוק בקושי של הילד עצמו.
במקרים רבים ריפוי של הילד, מתחיל בריפוי של ההורה עצמו, עקב השרשרת ארוכת הדורות של "העברה בין דורית" אותה הדורות הקודמים, לא יכלו לתקן, אך היום אנחנו, הדור שלנו, ניצב במקום בו קיימת אפשרות (קלה יותר יחסית לדורות קודמים) להבין ולתקן את מהלך הדורות הקודמים שאנו כולנו נושאים בתוכנו.

חוק השמיטות, עיקרון השבע, שהוא עצמו חוק אלוהי דרכו נברא העולם, מלמד ומראה כי כל שבע שנים, יש לכל אדם "שעת רצון", זמן מסוים שאז קל יותר לתקן ולעשות את העבודה של תיקון דורות קודמים.
חוק השמיטות מראה כי גיל חמישים בחיי האדם, הינו גיל עם משמעות עצומה. בגיל זה האדם יוצא לחופשי, וחוזר למקורותיו הראשוניים. בגיל חמישים קיימת האפשרות לשחרור מלא מן הקושי הגדול של המטען ה"גנטי" מן הדורות הקודמים. אז קיימת האפשרות לאינדיווידואליות מלאה.
אלא אם כן האדם יבחר אחרת: "ואִם-אָמֹר יֹאמַר, הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי; לֹא אֵצֵא, חָפְשִׁי וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו, אֶל-הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁו אֶל-הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם" (שמות כא, ה-ו)
גיל חמישים הינו זמן שמיטה בחיי האדם שם נפתחת הדלת לחופש המלא, או לחילופין (עקב כוחו של ההרגל) לשעבוד הסופי.

נבואה או הלכה? פרשת ’אמור‘

פרשת 'אמור' מגלה תורות וכללים עצומים מאוד על החיים, הבריאה, אופי העולם ותנועתו. ההפטרה של הפרשה מחדדת את התוכן שמגיע בפרשה כתוכן גולמי שאינו קל להבנה. נתרכז בפסוק אחד בהפטרה, על מנת להבהיר את רעיון הנבואה מול רעיון ההלכה בישראל.

טו וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק, אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי–הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי, לְשָׁרְתֵנִי; וְעָמְדוּ לְפָנַי, לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם–נְאֻם, אֲדֹנָי יְהוִה. טז הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל-מִקְדָּשִׁי, וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל-שֻׁלְחָנִי–לְשָׁרְתֵנִי; וְשָׁמְרוּ, אֶת-מִשְׁמַרְתִּי יחזקאל מד

בני צדוק הם אלו השומרים על משמרת אלוהים והולכים בדרך הנכונה – בשעה שכל בני ישראל תועים וטועים.

מי הם בני צדוק?

בני צדוק הם בניו של צדוק הכהן הראשון מבית אהרון, שנבחר מתוך כל עולם הכהונה בימיו לכהן בבית המקדש ראשון של שלמה המלך, וכיהן שנים רבות, כיובל שנים. צדוק הוא צאצא של אהרון ולכן גם קרוב משפחה של משה רבנו. מאז צדוק ישנה שושלת של כהנים גדולים, כולם בני צדוק, המשכיות של צדוק, והם נקראים הצדוקים.

בסוף בית שני נהרגו אנשים מקרב הצדוקים, בדיוק בגלל שהם שמרו את הדבר אלוהים באופן שאלוהים רצה. בשעה שהצדוקים והאיסיים שמרו את המסורת של עבודת האל דרך נבואה, דרך התגלות – טענו הפרושים, קבוצה אחרת שקמה אז בעם ישראל, שלאחר פטירת אחרוני הנביאים, חגי, זכריה ומלאכי – 'פסקה נבואה מישראל'. את מקום הנבואה תפסה החכמה של חכמי ישראל שהפכה ברבות השנים להלכה ולמשנה סדורה שקיבלה מעמד מחייב ואמיתי בדיוק כמו התנ"ך. מכיוון שפסקה הנבואה, הם אמרו, עדיף חכם על נביא.

הצדוקים לא האמינו ולא חשבו שהנבואה בישראל פסקה. עבורם הנבואה היא מוטיב מרכזי, דינמי ומתפתח בתוך התודעה היהודית ומשמעותה הקשר החי בין האדם לאלוהיו, כך שכל אדם – אם ילך בדרך הנכונה – יוכל להגיע לרמת התודעה שאפיינה את הנביא, שביטויה הוא בהתגלות ישירה של הרוח לאדם, בצורות שונות.

מהלך ההיסטוריה מוכיח שהפרושים נצחו. גישתם של הפרושים מאפיינת את היהדות עד עצם ימינו, ומוצאת ביטוייה בקרב רבים מהאנשים בעלי הכוונות הטובות באמת.

ונשאלת השאלה – מדוע נעלמו הצדוקים מבמת ההיסטוריה?

המבנה שבו שימרו הצדוקים את הקשר עם אלוהים היה דרך עבודה נכונה בבית המקדש. מטרת עבודת בית המקדש הייתה לחבר שמיים וארץ. מאז שחרב בית המקדש חיים בני ישראל בפירוד, בהפרדה ובמחיצה.

בית המקדש חייב לקום בפעם השלישית – אך הפעם לא כמבנה פיזי-מינרלי, אלא בתוך ליבו של האדם עצמו. האדם היחיד הוא מקדש לרוח השוכנת בתוכו, שם יכול להתרחש חיבור בין שמים לארץ. העבודה הפנימית של כל אחד מאתנו על תיקון הפירוד בתוכנו, הפירוד בינינו לבין האחר – יכולה ואמורה להקים את המקדש מהריסותיו. אם לא נצליח לעשות זאת נמשיך לקיים 'הלכות-גרידא' – בין אם מתוך המסורת היהודית ובין אם מתוך כל תורה מובנת אחרת – מבלי שנשים לב שאנו משרתים מבנה מת, ושאנו עובדים רק את הגווייה של הרוח ונרדמים בעונג לתוך המצב. מצב כזה, של שינה, רצוי לכוחות הנגד העומדים בפתח ומנסים למנוע מהאדם ללכת בשביל הרוחני הנכון עבורו.

בידע-האדם האנתרופוסופי מכונים כוחות אלה בשם: אהרימן. אהרימן מעוניין שנסתפק בחכמה הארצית, בחכמה האינטלקטואלית, ושחלילה לא נרגיש בחסרונה של חכמה-חיה. הוא יעשה הכל על מנת שנקבל את כל מאוויינו הארציים – גם כשהם ניתנים לנו בתחפושות רוחניות.

אין הכוונה חלילה להעביר ביקורת על אמונה או תורה זו או אחרת – איש באמונתו יחיה – אך כולנו, בין אם ’שומרי מצוות‘ ובין אם לאו – צריכים להיזהר שלא להירדם לתוך המבנה.

התורה ניתנה לעם ישראל עבור כל העמים. עם ישראל אמור לתקן את הפירוד בכל העולם כולו. נכון להיום, נראה שעם ישראל מחטיא את מטרתו ולא מקיים את תכליתו. עם זאת, גם ליחידים בעם יש אפשרות 'לתקן עולמות', משום שהתקופה שלנו היא התקופה האינדיבידואלית ביותר מאז ומעולם, בה ליחיד יש תפקיד ומשמעות הרי-גורל – ובתנאי שינסה קודם כל לתקן את עצמו ולא את האחר. במובן מסוים זוהי תחיית המתים עלי אדמות – לפגוש את אלוהים בתוכך ולפנות לו מקום בתוך בית מקדשך. לשם כך עלינו לטפח אמונה – לא כצבירת ידע וכהשקפת עולם, אלא בכך שנפנה מקום בתוכנו לאלוהות להיכנס אף אם 'כחודה של מחט'. אמונה עניינה פיתוח של חלל, יכולת נפשית, תכונת נפש שהיא פוטנציאל בכל אדם, הפותחת אפשרות שבה האדם – עקב האמונה שבתוכו – נהפך לכלי לקבלת השפע מהשמים. לתוך כלי זה נכנסת אנרגיה מסוימת שמגיעה מלמעלה, כך שהאדם עובר התנסויות רוחניות השונות מהחוויות הארציות. כאשר אדם נהפך לבית מקדש בתוכו חי אלוהים – זו האמונה, אמונה חיה.

נכתב ונערך על ידי אורנה בן דור

 

נכתב על פי שיעור של קובי נחושתן

שבת שלום

 

פרשת אמור, העיקרון השבעיוני

הפטרה:
וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק, אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי–הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי, לְשָׁרְתֵנִי; וְעָמְדוּ לְפָנַי, לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם–נְאֻם, אֲדֹנָי יְהוִה. הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל-מִקְדָּשִׁי, וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל-שֻׁלְחָנִי–לְשָׁרְתֵנִי; וְשָׁמְרוּ, אֶת-מִשְׁמַרְתִּי (יחזקאל מד, טו-טז)

זוהי אמירה (מתוך ההפטרה) של הנביא יחזקאל בגלות בית ראשון, גלות בבל. כאשר אין בית מקדש, המקדש חרב. נותרו ממנו שיירים ומסורת.
לכן השאלה שמתעוררת מן האמירה של הנביא הינה:
א- מה היא ההליכה הלא נכונה של ישראל: "בִּתְעוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי".
ב- מהו האופן בו הכוהנים למשפחת צדוק, הולכים בדרך הישר "אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי".

פרשה:
"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, מוֹעֲדֵי יְהוָה, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ–אֵלֶּה הֵם, מוֹעֲדָי" (ויקרא כג – א-ב)

הפרשה מלמדת כי מועדי האלוהים, כולם, הם לפי העיקרון השביעוני (שבע)
"שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ, כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ: שַׁבָּת הִוא לַיהוָה, בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם" (ויקרא כג,ג)

ואז הכתוב מונה את שבעת החגים שהם מקראי קודש.

1- בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ–בֵּין הָעַרְבָּיִם: פֶּסַח, לַיהוָה.
פסח ראשון, הוא החג המקראי הראשון, החודש הראשון, הוא חודש ניסן.

2- בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ, כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ
חג פסח שני.

3- וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה….
וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם–כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ: חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל-מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, לְדֹרֹתֵיכֶם
הספירה לעומר שהיא על פי עיקרון ה-7 גם כן, המסתיימת בחג השבועות.

4- וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן–זִכְרוֹן תְּרוּעָה, מִקְרָא-קֹדֶשׁ כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ.
חג זה הינו "ראש השנה" כפי שחז"ל הכתיבו אותו, אין הוא ראש השנה מן התורה, אלא "זִכְרוֹן תְּרוּעָה" בלבד. הוא אינו החודש הראשון בשנה, אלא החודש השביעי , חודש תשרי.
מהו ההבדל המרכזי בין החגים כמו שהם ניתנו למשה על ידיו של האל, לבין החגים כמו שהם עוצבו מחדש על ידי החכמים בסוף תקופת בית שני.
שבימי המקרא ספירת הזמן הינה על פי השמש, ואילו חז"ל ביטלו את ספירת השמש לטובת ספירת הזמן על פי ירח מול השמש, מכאן מנהגים חדשים כגון "חידוש הלבנה".

5- וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, וְעִנִּיתֶם, אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם; וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה, לַיהוָה. וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: כִּי יוֹם כִּפֻּרִים, הוּא, לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
זהו יום כיפורים. כפי שהוא נחוג גם היום כמו במקרא, עשרה ימים לאחר יום זיכרון תרועה הוא "ראש השנה" החדש. על פי חז"ל.

6- וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם, לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה, חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים, לַיהוָה.
חג סוכות.

7- בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה, עֲצֶרֶת הִוא–כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ.
שמיני עצרת, שימחת בית השואבה, "איסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח".

ובכך הדבר עונה לשאלות שנשאלו למעלה, שבני ישראל , על פי הנביא, אל ידעו ולא הבינו את עיקרון השבע, כאשר "בִּתְעוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי". ואילו הכוהנים ידעו והבינו את עיקרון השבע, לכן הם – בסוג העבודה שלהם, הלכו בהליכה נכונה, הליכה שאינה זקוקה במישרין את בית המקדש שחרב. שהרי עיקרון זה ממשיך דרך הנביא היושב בבל, ללא בית המקדש, רק מתוך ההבנה והידיעה על משמעותו.

מהו עיקרון השבע?

עיקרון השבע הינו חטיבת הזמן שנבראה. כך בבראשית א'.
הזמן שנברא מחולק לשבעה ימים, ולאחר מכן, הוא חוזר על עצמו שוב ושוב. לא נברא חודש או שנה, כמערכת הסופרת זמן. אלא שבוע, היא היחידה הסופרת זמן.
לכן עיקרון השבע הינו העיקרון כיצד לחשב את התקופות העולם למן בריאותו ועד לסופו.
כמו שהשבוע מסתיים ביום השבת , כך גם העולם מסתיים בשבת היחסית לעולם.
הכוהנים בבית המקדש, בספירה בקודמת על פי חמה, קיימו את ספירת העולם מיום בריאתו, על פי עיקרון השבע, שהחגים שנחוגו, הן אחת מן הדרכים לשמר את הידע של ספירת הזמן לפי סדר בריאת העולם.
ספירה לפי שבע, הינה אם כן, הספירה הטבעית, האלוהית, שדרכה העולם נברא. כאשר יש לצעדים בתוך השבע משמעות המייחדת כל צעד בנפרד משבעת הצעדים.
את משמעות הצעדים לומדים מסדר החגים שהם צעדי הסדר השביעוני.
כך שהידע שהיה ברשות הכוהנים, ששמרו והלכו על פי מסורת זו, היה כיצד לפעול כל פעולה בחיי היום יום, על פי עיקרון השבע.
אם חיים נכון על פי עיקרון השבע, לכל פעולה שמתחילה ומסתיימת, יש שבעה צעדים, לכל מעשה יש שבעה שלבים. לדלג על שלב כלשהו הינו "בִּתְעוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי", כלומר לעשות מעשים ופעולות שמובילות לטעות, להחטאת המטרה, לכישלון ולסבל. ואילו לפעול כל פעולה לפי עיקרון זה, הינו לעשות ולפעול עם "סינרגיה", הרמוניה ואחדות לרצון האלוהי שמאחורי כל התופעות.

שבעת הצעדים הם:

1- פסח:
לידה, יציאה לחופשי, כניסה לעולם (או תחילת כל תהליך) דבר הבא עם כוחות מחודשים, רעננים, התרגשות של התחלה חדשה..

2- פסח שני:
הצורך לוודא שההליכה הינה אכן בכיוון הנכון. הליכה הנושאת את התוכן אותו יש בכוונת האדם להגשים.

3- ספירה לעומר, חג שבועות:
האופן בו ההליכה נספרת, והופכת לצעדים בחיי היום יום של האדם, כאשר עיקרון השבע אינו נשכח בכל צעד. הצורך לדייק, לזכור, לא לשכוח את המקום ממנו האדם החל ללכת ולפסוע את צעדיו. יש היגיון להליכה, ואת היגיון זה יש ללמוד לפי הספירה השבעיונית.

4- זיכרון תרועה (ראש השנה החדש, ע"פ חז"ל)
הגשמת הדבר שהאדם עוסק עימו. הדבר הפך ל"מציאות", הדבר הפך למשהו שהוא בר מסירה לאחר, ניתן לספור אותו, לעמוד אותו על פי איכותו (מקביל ליום בריאה רביעי, שם נבראים שמש, ירח וכוכבים, שהם הכלים לספירת הזמן, חגים ומועדים. עד ליום רביעי הזמן אינו ניתן לספירה, כיוון שאין את גרמי השמיים על פיהם הזמן נמדד, כך שביום רביעי, הצעד הרביעי, הזמן הופך לקונקרטי, בר ספירה)

5- יום הכיפורים:
הדבר שהאדם פועל, הפך לדבר מציאותי המחייב זיכוך, לשם הדיוק שלו, לשם הווידוי שהדבר אכן ממשיך את כוחו וחיותו מן המקור הראשוני שממנו הוא נובע.
כל דבר שנעשה בעולם, לאחר שהוא נמסר לעולם, אינו שייך יותר לאדם שעשה, אך חובתו של העושה, כאשר הוא מוסר משהו לעולם, הינו שמה שנמסר ממשיך את חיותו של הדבר הנסר ממקור החיות שלו, וזוהי המשמעות של דברי חז"ל "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" (מגילה טז, ע"א)
צעד זה הינו משמעותי ביותר, יש לו צדדים רבים לחשיבותו.
חובתו של האדם לוודא שפעולותיו מושכות את חיותן מן המקור, גם לאחר שתוצאות המעשים אינם בידיו יותר, מאפשרים לו המשך קשר עם המקור שמשם נובעת החיות לפעולה.

6- חג סוכות:
הדבר שהאדם פעל, פועל את פעולתו בעולם עם השלכות רחבות שאינן קשורות יותר לאדם עצמו. כמו אדם שכתב ספר, ותוצאות תוכן הספר ופעולתו על אדם אחר שקרא את הספר, אינן בידו של הכותב יותר.
זהו צעד שיש עימו בגרות עמוקה של יכולת העזיבה, הפרידה, מן הדבר שהאדם מסר את נפשו עליו.
זהו היחס הנכון בין העשייה למנוחה, בין הכוח לעשות לאפשרות לסגת, בין החיבור עם הדבר להיפרדות ממנו, שאינו ממקום של צער, כאב, נטישה. אלא ממקום של הבנה ובגרות של אופי התהליך.
(לכן צעד זה שייך לחג שסוכות, שם האדם יושב בבית ארעי)

7- שמחת בית השואבה:
סוף תהליך, הדבר הגיע ליעדו, האדם פועל פעולה שהיא חלק מרצון שמיים. האדם לוקח חלק פעיל בתנועת ההתפתחות של העולם, כפי שרצון שמיים מכוון.
אין שמחה גדולה מזו.
זהו מקומו היחסי של האדם מול עצמו, מול נושאים שהיה קשור עליהם כאשר עשה את מה שעשה, זוהי הפרופורציה המדויקת של חלקו והליכתו המשותפת עם האל.
לדעת את היחס הנכון של פעולת האדם, מעשיו, ותוצאות מעשיו בעולם, וכיצד הם שזורים ברצונו של האל, אין שמחה גדולה מזו.

ארכיטיפ נ"א – כאב ג', העבודה

על הסיבה המרכזית, של טבע האדם להימנע מן המגע עם הכאב, לברוח ממנו בכל מחיר, לבקש את הנועם וההנאה ולסלוד מן הכאב, עומדת הידיעה האינטואיטיבית כי כל התמודדות עם הכאב, משמעותה לבחור לזמן מה להיות באופן מודע, מתוך בחירה הכרוכה במאמץ גדול, שהייה בתוך כאב. ודבר זה אינו קל כלל, אנשים רבים, באופן טבעי נמנעים משהייה במקום זה העשוי להביא עימו "הפתעות" לא נעימות של עוד סוגי התמודדות עם גורמי הכאב והסבל.

אף אדם לא ישים את ידו בתוך להבת האש, כדי להוכיח שהוא אינו נרתע מהתמודדות עם הכאב. אין הכוונה בהקשר זה ליכולתו של האדם לסבול כאב פיזי. רפלקס גופני בלמשוך את היד ממקור שורף, הינו טבעי, בריא ועניינו של רפלקס זה הינו בשמירה על החיים ושלמותם מגורם חיצוני המהווה סכנה.

אדם במימד הנפשי, אינו שש להיכנס למהלך הקשור בייסורים, לכל מהלך המביא עימו קושי, סבל, ייסורים, או כל דבר שבטבעו אינו נעים. האדם בטבע הבסיסי שלו מעוניין לחוות תחושות נעימות ולהימנע מן התחושות הלא הנעימות המביאות לקושי וסבל. כאשר אין בדבר סוד, שחיי האדם שזורים בכל רגע נתון עם סבל וקושי מסוגים שונים.

הארכיטיפ של כאב: דבר שהיה במקומו הטבעי, ונלקח מן האדם.

לעצור ולעמוד מול גורם הכאב, משמעותו להתמודד עם דבר שנלקח, שהיה בעבר מנת חלקו הטבעית של האדם, וכעת מה שהיה בעבר מובן מאליו, כעת אינו כך יותר. כעת האדם חי עם היעדר של יסוד משלים בתוכו.
ולעמוד מול כאב ההיעדרות, משמועתו להיכנס לתוך דרך ו"מסע", העשוי להיות מסע של כל משך חיי האדם, כדי להחזיר, להשלים, למצוא, או לעבור תהליך של למידה למען ההשבה של הדבר שאבד.

זהו מסע חייו של האדם, והוא מתחיל מן המקום שם האדם עצר לאחר שהבין דבר מה עמוק ביותר, שאין לאן ללכת, ואין אפשרות לברוח, ולא ניתן להימנע מן הכאב. אולי לפרקי זמן קצרים דרך שימוש בממסכים כמו סמים ואלכוהול, או סוגים שונים של כיווני חיים המהווים מסך והסחי דעת, אך לא לעד.

מסע החיים של האדם מתחיל לאחר שהבין כי אין לאן לברוח או ללכת, ועומדת מולו רק אפשרות אחת והיא לעמוד מול הכאב, לעבוד עימו, לדבר עימו, להכיל את הכאב לאורך זמן ללא נסיגה או הימנעות, עד למקום שם הכאב מתפוגג, נעלם, ודבר חדש נפתח – דלת חדשה.
אותה הדלת הנפתחת הינה הכניסה לתוך מקום שם ניתן להשיב את האבדה.
השבת האבדה מחייבת התפתחות של איכויות מסוימות באדם, שהעמידה מול הכאב בונה באדם, וזוהי אחת מן המטרות של הימצאות הכאב.

האיכות המרכזית שהאדם בונה בתוכו לאור העמידה מול הכאב, הינה העמידה היציבה בתוך ההווה, עמידה של נוכחות בלבד, שאינה מתחמקת ואינה נמנעת. אלא נוכחת, חיה וקיימת, בפשטות, רציפות ומוכנות.
מכיוון שהדלת שנפתחת, נפתחת כאן, עכשיו, ליד האדם.
סוד הדבר, שמה שהאדם זקוק לו ביותר, אינו קיים שם מעבר לים בארץ אחרת, רחוקה. וגם לא במימד אחר, שם מעבר לשמים רחוקים. אלא ממש לידו, בתוכו, מולו ממש.

צריך האדם לשאול את עצמו: מה קיים סביבי שאני לא רואה, לא מבין, ולא יודע להעריך נכון.
מכיוון שהדבר שאבד המסב כאב בהיעדרותו, בדרך כלל לא הלך למקומות נסתרים, אלא נותר נוכח בקרבת מקום, עד לזמן שהאדם יהיה מוכן, בשל ובוגר דיו, לעיסוק ועבודה עם היסוד שאבד.

בדרך כלל הבגרות הנדרשת מן האדם להבשלה הנכונה, הינה יכולתו של האדם לקחת אחריות מלאה על הסיבות הרגשיות והפנימיות שהביאו אותו לידי המצוקה והכאב.
אחריות זו הינה טוטאלית במובן שגם אם קיימת הצדקה להאשים את העולם החיצוני, על עוול שנעשה לאדם, על אי צדק ואולי גם פגיעה אקטיבית, הרי שבסיכומו של יום האדם נותר עם עצמו, עם הקושי והייסורים שלו עצמו, והוא לבדו בלקיחת האחריות על מצבו והעמידה מול הקושי, עם הבנה שתהליך ההבראה והיציאה למקום טוב יותר, בסיכומו של יום אפשרית ותלויה רק בו לבדו. היא זו המייצרת את התשתית הפנימית לתהליך מקדם, המביא לידי החלמה ופיתרון למה שהיה קודם כאב גדול.

מכאן שלכאב, ולייסורים מן הזווית הנפשית, יש תפקיד חשוב (מתוך ההנחה שהאדם צמח דרכו)
1- להביא לידי מודעות על הדבר שאבד.
2- להביא לידי תנועה אקטיבית להשבת הדבר שאבד.
3- למרק בנפש האדם מקומות הזקוקים לעבודה, למען ההבשלה המביאה עימה תבונה לאור חוויה והתנסות.
4- ידיעת הכאב גורמת באדם התפתחות של חוכמה הקשורה ליחסיות במקומו בעולם, לחלקו ולתפקידו היחסי.
5- הערכה מחודשת לקיים, למה שלפני הופעת הכאב, האדם היה עיוור לגביו.

ארכיטיפ נ' – כאב ב', הייסורים

הכאב הראשון, המשמעותי, המותיר את חותמו בכל תקופת חייו של האדם, הינו כאב הלידה.

האדם רגיל בזיכרון קוגניטיבי רגיל, זוכר אירועים, אינפורמציה נלמדת, תהליכים שהאדם עבר. הזיכרון פועל על פי יכולת ההכלה הקוגניטיבית שיש לאדם. ככל שהאדם מוכן יותר "לפגוש את סודו", הזיכרון משחרר רשמים מוקדמים עמוקים יותר הטמונים ברובד התאי.

כל תא מהווה "מגרה" השומרת על זיכרונות מסוגים ספציפיים, וכל רושם, ברמות שונות טמון כזיכרון הממתין לשלב בו האדם יהיה במקום המוכן לחשיפה של עומקים נוספים, מעבר לידוע לו ברמת הזיכרון שהקוגניציה שלו מאפשרת. התאים בגוף זוכרים של דבר (ואף יותר) שהאדם חווה, למן חיבור זרע וביצית, דרך התפתחות העובר ברחם האם – כאשר כל מה שהאם חוותה בעת הריונו של העובר, נחתם כזיכרון ברובד התאי של גוף העובר. דרך הלידה וכן כל החיים, מן הינקות ועד לסוף החיים, כל תא בגוף מהווה מרכז, "מגרה", שם שמור זיכרון מסוים.

בעת שעובר מתפתח ברחם האם, שם העובר חווה סוג של "גן עדן", הרמוניה שם כל הצרכים מסופקים. הטמפרטורה קבועה, התנאים נוחים, שם הזיכרון התאי משמר חווית אחדות עמוקה ביותר.
דבר זה נכון בתנאים נורמטיביים, כאשר האם חיה אורח חיים רגיל, שאינו בתוך אימת מלחמה, או מצבי קיצון כדוגמת הגטאות בשואה, שם החוויה של האם חודרת לעובר וחותמת בעובר זיכרון תאי המכתיב לאחר הלידה דפוסי קיום המבטאים את מה שהעובר קלט בעת התפתחותו ברחם האם.
דפוסים כמו: תחושת סכנה, תחושת אימה, תחושת רדיפה, ועוד…ההופכים לאורח מכן לדפוסי חיים ולגישות קיומיות, המבטאות את התחושות המולדות הנובעות מחותם החתום כזיכרון הרובד התאי לאחר שהחוויה של האם הועברה לעובר.
דבר זה נכון לגבי כל טראומה שהאם חוותה בשעת ההיריון, טראומה זו נחתמת בגוף הוולד, ונרשמת בוולד כזיכרון ברובד התאי של הגוף.

החוויה הדרמטית ביותר בחיי האדם הינה חווית הלידה שלו. חוויה זו, נוטעת באדם את חרדת הניתוק מן האחדות שאותה הוולד חווה בעת היותו ברחם האם. הניתוק מן האחדות והיציאה לעולם מתלווה עם חרדת מוות עמוקה ביותר, עקב אי יכולת ראשונית לנשום, מאבק לנשימה הראשונה, וחרדה עצומה ל"נפילה" לתוך עולם קשה ביותר, שכל דבר בו כרוך במאבק, קושי, אי וודאות והשתנות מתמדת.
כאב הניתוק, היציאה לעולם, כאב המפגש הראשוני עם העולם, נחתם כזיכרון בסיסי בכל תא בגוף האדם. דבר הממשיך להדהד בחיי האדם במשך כל חייו.

זוהי חוויה שראשיתה גופנית, טבעית, אך החותם והמשמעות שלה ממשיכה לצמוח ולהתפתח לאורך חיי האדם. ויש לה ביטויים שונים בשלבי התפתחות גיל שונה.
זהו הכאב הקיומי (existential) ברמה העמוקה ביותר. מכיוון שהיא עמוקה מאוד, לא תמיד יש לאדם את הלגיטימיות הרגשית לחוש בה, עקב עומק הכאב, החסר , חוסר האונים וחוסר הידיעה כיצד להתייחס לכאב זה. כך שאנשים רבים מתגוננים מכאב זה באמצעות "עיבוי רגשי", עיוורון רגשי, גסות רוח, וזאת כדי להפחית את דרגת הכאב שלעיתים בוקע ללא הכנות מוקדמות ו"תופס" את האדם לא מוכן, אז האדם עשוי לעבור סוג של זעזוע ממה שבקע בתוכו ומן העמוק של התחושות.

פחד המוות, הפחד הבסיסי של "לא להיות", של להפסיק להיות – "יום אחד אני לא אהיה פה יותר, יום אחד העולם ימשיך בלעדי", זהו פחד קשה מנשוא, ולאנשים רבים יש העדפה לא מודעת להעדיף לא להתעסק עם תחושות אלו כלל. כאב הלידה והחותם שהוא הותיר הרובד התאי, משם נובע הכאב הקיומי, הפחד מן המוות, החשש מ"לא להיות".

כאב הלידה הראשוני, התפתח לאורך השנים, מן הרובד התאי, ומשם לתחושות היוצרות תפיסות חיים מסוימות, הוא המנוע הפנימי שיוצר את הדחף לתנועה בכמה כיוונים.
אם הכיוון נכון – האדם אינו בורח מן הכאב, אלא מאפשר לו מקום, עם מוכנות "נכנעת" לקושי בקבלת המוות בחלק מן המציאות היסודית של המסע הפרטי בחיים.
אם הכיוון אינו נכון – האדם מפתח בתוכו חסמים רגשיים רבים שעניינם הימנעות מן הכאב, על ידי טכניקות רבות ומגוונות.
דוגמה:
גישה לוחמנית – " החיים הם מלחמה ומאבק, אני הוא זה שבו הכול תלוי, אלי להיות חזק כל הזמן"
גישה נסוגה – "אלי לחסום את עצמי, אלי להרוג את רגשותיי, יש בי תכנים שמאימים אלי, עדיף לי להירדם רגשית"
גישה של הסחת דעת – "העולם החיצוני, עשיר דיו, אני מעדיף לעסוק עם שלל הגירויים של העולם החיצוני, לחוש את עצמי, זוהי התמודדות שמשמעותה כאב, עדיף לי לברוח לגירויים של העולם החיצוני"

ככל שהאדם גדל בגיל, כך הכאב הראשוני מקבל ביטויים שונים, ומפתח באדם דרכי התמודדות שונות שהן חלק מן הטבע המולד, או מתכנים אישיים שהם חלק ממארג פוטנציאלי שיש לאדם.
מוכנות פנימית של האדם לעמוד מול האפשרות שלא ייוותר ממנו כלום, שיבוא יום שהוא לא היה פה, שהמוות מבצבץ מכל פינה. מחייב בגרות פנימית עמוקה ביותר, והיא זו המהווה מפתח להתמודדות עם הכאב הקיומי.
לצחוק על שאלה זו, לדלג מעליה באמירה טריוויאלית ש"ברור שיום אחד אני אמות" וכך להתעלם מעומק החוויה, מהווה סוג נוסף של בריחה מן הכאב הבסיסי של "לא להיות".

בדרך כלל האיכויות המתלוות למוכנות הבשלה לעמוד מול הכאב הקיומי, הינן:
א- גישה של כניעה שאינה וותרנית.
ב- פתיחות וסובלנות מן הסוג שאינו דוחה כלום, אינו משהה תגובה, אך גם נינוח מול תהליך שאינו ידוע.
ג- ידיעת הגבוליות והזמניות של החיים, ולכן צניעות ביחס ל"אני" על כל המעשיים והזכויות שהאדם עשה או זכה להם.
ד- הבנת היחסיות ביחסי האנוש. סלחנות לחולשות האנושיות, מתוך בהירות על משמעותן.
ה- גישה בסיסית של ידידות ואהבה אוהדת כלפי העולם, ובני האדם המתמודדים כולם עם אותו הכאב, באופנים שונים.

התפתחות של איכויות אלו באדם, מאפשרות לעסוק עם הכאב הקיומי כך שכאב זה הופך למנוע גדילה, התפתחות ואפשרות לפיתרון אמיתי של הכאב הקיומי.
במקרים רבים כאשר כאב זה באמת נתפתח, נמס ונמוג מן הרובד התאי והנפשי באדם, אז מתחילה הדרך, עד אז זוהי ההכנה והכשרת הקרקע לבאות.