רגשות י"ז – אדישות, ביטויים פיזיולוגיים

באדישות כוח הרצון אינו פעיל, אדם מאבד מן הפוטנציאל של כוח הרצון שיש לו.
לעיתים האדישות תהייה "עיר מקלט" שם האדם עובר תהליך זמני של התחדשות, לעיתים האדישות הינה חלק מן המבנה המולד של האדם.
האדישות מייצרת מצב בנפש ובגוף של אי תנועה, המערכת "מורידה הילוך" באקטיביות היזומה שלה, עקב היעדרות הרצון הפעיל.
האדישות מובילה לסטגנציה, במערכת כולה, היא גורמת לאיבוד עניין, לאיבוד קשר עם העולם ולאיבוד התגובות הגורמת לתנועה במערכת החושים.
כל אלו גורמים לסטגנציה מטבולית שהולכת ומעמיקה ככל שהאדם הופך לאדיש במישורים עמוקים יותר.
רצון מייצר תנועה, בהיעדרות הרצון, אין תנועה. כאשר אין תנועה – המערכת כולה עומדת. כאשר המערכת כולה עומדת אין תנועת נוזלים, הגוף עומד ותהליכי חילוף חומרים במישורים רבים הופכים לאיטיים יותר, לפחות יעילים, ללא אפקטיביים – דבר שפוגע באופן הדרגתי בתהליך פינוי הרעלים של פונקציות גופניות שונות.
ככל שיותר רעלים נאגרים בכבד, בזרם הדם, בשכבות שרירים, האדם חש עצמו יותר כבד, יותר מגושם. דבר זה גורם לקושי גדול יותר להחזיר את התנועה ההכרחית לבריאות המערכת.
כך נוצר תהליך של מעגל סגור ששם האדם הולך ומתבסס בתוך מצב גופני, שהחל אולי כמצב רגשי, אך כעת אותו המצב הרגשי הפך להיות גופני. המצב הגופני כופה את עצמו על האדם ומכריח אותו להמשיך ולהעמיק את המצב האדיש, את היעדרות כוח הרצון ואת הסטגנציה הקיומית שמצב זה מקבע.
תהליך זה נכון לגבי ההתהוות של דפוסי התנהגות רבים, כיצד מצב נפשי מיצר תגובות גופניות שהן לאורך הזמן, הפכו למציאות גופנית המכריחה התנהגות נפשית (גולם שקם על יוצרו)
באדישות התגובות הגופניות הן מערכתיות, הגוף כולו הופך לאיטי ולסטגננטי יותר.
האדישות הפכה את המבנה הגופני לכבד, איטי, תקוע, מגושם וכו', אך תמיד יהיה מקום מסוים בגוף ש"יסבול" יותר משאר האזורים. האזור ה"סובל" יותר, זהו האזור המלמד על מקום באדם ששם החלה האדישות להתפתח, וכן אותו האזור (הפגוע או הסובל יותר) מכיל בתוכו את הסיבות ואת אירועי החיים שהובילו את האדם למציאות זו.
לכן כאשר נתקלים באדם אדיש, אדישות שהיא ברמה פתולוגית, יש לזהות בגוף את האזור הפגיע. הוא זה שיעיד ויספר מדוע האדם הגיע למצב זה, ומה הייתה הסיטואציה הנפשית שבעקבותיה הוא הפך אדיש.

דוגמאות:
1- לאות ועייפות, תחושת כבדות כללית, כאשר הסימפטום המרכזי הינו סחרחרות (vertigo)
האדם עבד קשה עם הצד המנטאלי, דבר שאופייני לסטודנטים ולתמידי ישיבה, ששם המאמץ וכוח הרצון הושקע רבות, עד שהאדם הגיע למצבי קריסת המערכת לאור התשישות, ולאור הסחיטה של הצד המנטאלי.
דבר זה הוביל לשיברון הכלים של האדם, ולאיבוד יכולתו להמשיך לעבוד עם היכולות המנטאליות.
לכן מופיעות הסחרחורות שהן ביטוי גופני, לאיבוד היכולת לחשוב ולעבוד עם הצד הקוגניטיבי. סימפטום זה מלמד, על אדישות שנפלה על האדם לאור השבר של הכלים המחשבתיים.
2- אותם הסימפטומים: לאות, כבדות, חולשה, איבוד כוח הרצון. כאשר הסימפטום המוביל הוא קושי בנשימה, כבדות בחזה, נטייה אסטמטית:
זהו מצב המלמד על אדם שרץ ורץ קדימה, ללא עצירה, ללא התחשבות שלו בעצמו, ללא הצורך להתבוננות ולעיכול של מה שהוא חווה ומרגיש תוך כדי התנועה בדרך. המערכת שלו הגיע לקצה היכולת להמשיך כך, ללא העצירה ההכרחית למנוחה ולהשבת הכוחות והעיכול הרגשי.
מצב זה מלמד על אדם שיש לו מוטיבציה וכוח רב, והוא בעל יכולות גבוהות, אך כוח הרצון שלו חזק מן הכלים התומכים בכוח הרצון, הכלים הרגשיים אינם עומדים ביחס הולם לתועה קדימה, לכן באה הקריסה לבסוף, המתאפיינת באדישות, ומתבטאת בקוצר נשימה.
3- אדישות שהיא תגובה לטראומה מטלטלת:
הסימפטומים- אדישות, כבדות, חיסרון תגובה, איטיות מערכתית, תגובות חושים איטיות יותר, חיסרון בתחושת כאב.
כאשר מצב זה הינו תוצר של טראומה, המקום בגוף המהדהד את הצד הנפשי שחווה את הטראומה, הוא זה שיפתח סימפטומים.
דוגמאות:
א- אונס, ניצול מיני: האזור הגניטאלי, הוא זה שיפתח סימפטומים, כגון: הפרשות ודלקות וואגינליות, דלקות שתן חוזרות, כיווצים בנרתיק, תחושת כבשות באגן ובפלג גוף תחתון.
תופעות גופניות אלו, עשויות להתלוות עם אדישות אפאטית, כאשר קיימת האפשרות לפרצים רגשיים לאור הגירוי של נושא זה.
ב- טראומה בתאונה, הכרוכה במראות קשים והאיבוד דם:
בדרך כלל הנשימה מושפעת במצבים אלו, האדם חש כי קשה לו להרים את בית החזה ולנשום, הקושי הוא בתנועה האקטיבית של בית החזה, בהרמה של בית החזה, על מנת שהאוויר יכנס פנימה. הקושי להרים את בית החזה מהווה סימפטום שדרכו האורגניזם מנסה להשיב תנועה, לאור אדישות מערכתית שעצרה תנועה. הסימפטום – למרות שהוא מציק או כואב, הוא מהווה כלי בידי המבנה האורגני להראות ולהזכיר לאדם את מקום העבודה וההתבוננות.
ג- במצבים רבים טראומה שהתרחשה בהיסטוריה המוקדמת ולא עברה תהליכי שיקום, נותרת בתוך המערכת חיה ועומדת, ויוצרת אפקט כלל מערכתי. בחולשה, אדישות, חוסר תגובה וכבדות כללית.
כאשר השיניים מושפעות מן האפקט המערכתי, ונחלשות או נושרות, זוהי אינדיקציה לחיסרון היכולת של האדם לפרק לגורמים את מה שחווה, החוויה נותרה כמו שהיא ללא תנועה, האדם חש את הצורך לגעת בדבר כדי להחלים, אך אותה החוויה איננה ברת פירוק. אז השיניים נחלשות.
כאשר האדם הופך לסוכרתי בעקבות טראומה שהפכה כרונית, אם אדישות, חולשה, כבדות וכו'. הסוכרת זוהי אינדיקציה לאיבוד הטעם, לאדישות שהובילה לאיבוד היכולת לחוות את תנועת החיים הנורמטיבית, החיים הפכו ללא תנועה, חסרי שמחה והנאה. חיסרון השמחה מוביל לסוכרת.
אחד מן ההיבטים של טראומה כרונית, הינו הבעבוע הפנימי העמוק של כאב שאין ממנו מוצא, אך מבחוץ החיים ממשיכים כהרגלם, כמו שלא קרה כלום. אחד מן הביטויים הקליניים הנפוצים של תופעה זו הינו יתר לחץ דם מסיבה לא ידועה.
כאשר כלפי העולם האדם נראה מאוזן, שקול ונינוח. אך כלפי פנים חי בתוכו הקושי והבערה, דבר המייצר מתח פנימי שאין ממנו מוצא  והוא מהווה תשתית ליתר לחץ דם.

סיכום:
אדישות הופכת את האדם למנותק מקשרים עם העולם.
אדם אדיש מצמצם את עצמו, לעצמו בלבד, עד לדרגה שהוא עצמו נפגע מזה.
האדישות גורמת לעצירת התנועה הטבעית של החיים, לעיתים היא הכרחית לשם שיקום זמני של כוחות נפש האדם, וכאשר היא הופכת לגישה ולדפוס קבוע, היא יוצרת אקלים נפשי סטגננטי, המונע את המשך האבולוציה של האדם. היא גורמת להצטמצמות מרחב ה"אני" של האדם, ולכן לגניזה של אפשרויות הפוטנציאל של התפתחות נפש האדם
האדישות מתורגמת למציאות גופנית שעצרה את תנועתה, המטבוליזם הטבעי הולך ונעצר.
אדישות מהווה אינדיקציה להיעדרות הרצון, בהיעדר הרצון – אין תנועה (ברצון במשל המרכבה בוקע ונובע מן האדון, היושב במרכז המרכבה)

רגשות ט"ז – אדישות א'

רגש מאופיין עקב תנועתו, עקב אופן ביטוי האקטיבי, כמו הרוח שנודעת עקב תנועת האוויר. כמו גלי הים הנודעים בתנועת המים, כך רגש נודע עקב איכות התנועה שיש לו. לפי אותה איכות התנועה ניתן להכיר את התוכן שאותו הרגש נושא עימו.
אין כך באדישות. באדישות אין תנועה. האדישות איננה תנועתית, היא אחידה בחיסרון התגובה שלה, בהיותה "מצב" (state)

האדישות הינה מצב נפשי, תודעתי מסוים שאינו עולה בקנה אחד ומדויק עם תנועת הרגשות כמו הכעס, ואפילו הדיכאון העשוי להוביל לבכי למשל.
באדישות יש אי תגובה, אי תנועה, חיסרון הקשר הרגשי הטבעי של האדם לדבר אליו הוא קשור.
קודם היה קשר, דרך דפוסי התנהגות רגשית כלשהן, וכעת אותו הקשר אינו קיים. האדישות מהווה סימן לעצירת הקשר של האדם עם דבר מסוים או עם סביבתו (החברתית, משפחתית , עסקית ועוד)
"מצב" האדישות מלמד על עצירה, קטיעה והפסקת היחסים של האדם לנושא אליו היה קשור בעבר.
האדישות מלמדת על הצורך של האדם לעצור את סוגי המגע עם המציאות החיצונית, כאשר אותה העצירה מאפשרת לאדם לעבור מול עצמו תהליך של הבראה או ריפוי ממשהו (דבר זה נכון למצבים בהם קדם לאדישות קשר אקטיבי, שפסק לאור אירוע כלשהו)

אדישות, כמו כן, עשויה להופיע כתכונה מולדת בנפש האדם. אז האדישות הינה חלק מן הגישה למציאות, והיא חלק ממרקם ה"אני" של האדם.
אדם שנולד עם נטייה לאדישות, אינו לוקח חלק פעיל ואקטיבי במתרחש, כיוון שאדישות קשורה באופן ישיר להיעדרות כוח הרצון, כוח המניעה לפעולה, כוח המגלה את מגמת הנפש של האדם.
אדישות אינה מעוניינת בתנועה, אינה מגיבה לסימולציות של העולם מסביב, אינה רוצה למעשה כלום. דבר המעיד על היעדרות בתנועת החיים.

אדישות מגלה היבטים של איכות ה"אני" שיש לאדם.
אדישות לסבל של אדם קרוב, מלמדת על האופן בו האדם מרגיש את עצמו. האדם האדיש אולי אדיש לזולת אבל לעצמו לא יהיה אדיש, דבר המלמד על מרחב ה"אני" של האדם. ביחס למה הוא אדיש וביחס למה הוא אינו יכול להיות אדיש.
יש אדם האדיש לכל הסובב, והוא מרוכז בעצמו לבדו. ויש אדם שאינו יכול להיות אדיש כלל, לכל הסובב אותו ולעולם כולו, דבר המלמד על החיבור וקשר של ה"אני" של אותו האדם.
לכן הנושאים שאליהם האדם אדיש מלמדים על סוג ה"אני" שיש לו, ועל דרגת ההתפתחות של האדם.

דוגמאות לסוגי אדישות, וכיצד אדם מגיע לאדישות כפי שהוגדר למעלה:

א- אדם שהשקיע את כולו בבניית עסק, וכאשר העסק עמד והחל לתפקד ולעבוד טוב, האדם שקע לאדישות מלאה לדבר שעד לנקודה מסוימת הוא מחויב ומלא בתשוקה והתלהבות אליו.
מה קרה?
אותו האדם השקיע את כל כוחותיו בפרויקט, שם את כל יהבו בדבר. וכאשר הגיע לקו הסיום, לא נותרה בו וויטאליות, לא שמחה, לא התפעמות מן ההישג וההצלחה.
להיפך – מכיוון שהגיע לקו הסיום, וכעת עליו לתחזק את העסק, ששם אין מתח ואדרנלין, אלא קושי יומי סיזיפי. זוהי הנקודה ששם הוא איבד את כוחותיו, והפך לאדיש לחלוטין לדבר שהשיג, עד לסכנה של איבוד כל הדבר כולו.

ב- אישה שאהבה בכל ליבה את ילדיה, ונתנה את כולה לבית וגידול הילדים. קרה אסון – והיא איבדה אותם בתאונה.
לאחר תהליך של שוק וטראומה, המוביל לסירוב לקבל את המציאות חדשה, דבר המוביל לאחר מכן לכעס וזעם על מציאות זו, ולאחר מכן לשקיעה לאבלות עמוקה. היא הפכה לאדישה לחלוטין – כמו אדם מת חי.
מה קרה?
עד לנקודה זו, היה טעם לחיים. טעם טוב, חי ונושם. כעת החיים איבדו את כול האפשרות לטעם, לתקווה, לאפשרות עתידית נוספת. לא נותר דבר. מצב שהוביל לייאוש עמוק ואז לאדישות לכל הקיים.

ג- אדם שגדל בבית של הורים אלימים, דומיננטיים. דבר שהעלים את האפשרות של הילד לחוות עצמו בכיוונים רגשיים טבעיים ספונטניים האופייניים לילד.
אותו הילד כשגדל, גדל ללא האפשרות ללהט רגשי, או לביטוי רגשי כלשהו לאור החינוך המדכא.
דבר שהוביל להתפתחות של מצב אדיש, כמו שלא איכפת לו מכלום, כמו שדבר אינו נוגע בו, כמו שאין לו קשר עם העולם מסביב, כמו שדבר אינו יכול לפגוע בו.
מה קרה?
כוחות החיים של הילד דוכאו עד למקום ששם היה מוכרח להגן על עצמו, להפסיק להרגיש. כאשר לא הרגיש, לא הרגיש גם את פחד, את המתח, את הכאב ואלימות. עד למקום ששם הפסיק להרגיש והפך אדיש. אדיש לכאב של עצמו ושל אנשים בסביבתו.

ד- אדם שנכח במקומות בהם נהגו באחרים באלימות קשה. מלחמות, שואה, מקומות שם עוסקים בהרג של אנשים אחרים. כך החל לפתח בתוכו אדישות לסבל של ההרוגים ושל המעונים. עד שאינו מרגיש יותר כלום. הוא הפך לאדיש לאדם אחר.
כאשר חזר אותו האדם לחיים "נורמטיביים" ראה כי אינו יכול ליצור קשר רגשי עם מישהו או משהיא, כיוון שהוא "אטום" לא מרגיש, אדיש לאחר, אינו יכול לחוש את האחר, אינו יכול להתחבר לאחר. קיימת בו האדישות האוטמת אותו לאפשרות לקשר אינטימי.
מה קרה?
היה עליו לאטום את עצמו מול הזוועות שנכח בהם, עד שאיבד את היכולת להרגיש. כמו שהוא "מת" מבפנים. מצב זה הפך אותו לאדיש לסובב, וכך למוגן מפני חדירה של סבלו של האחר לתוכו, דבר שהיה מסוגל לערער את תפקודו. כעת הוא עומד מול המחיר שנפשי שהיה עליו לקבל על עצמו לאור המציאות שלקח בה חלק.

ה- אדם שחי אורח חיים נזירי, או פילוסופי. ששם הוא חי את "הרעיונות" שלו או את הפילוסופיה שלו. לאור ההתכנסות לתוך עולם הנפש, הוא מאבד עניין בעולם הסובב, והופך לאדיש לחלוטין למראה ולהופעה החיצונית שלו. כלפי העולם הוא נראה מוזנח, עם ריח קשה, מלוכלך, בגדים ללא היגיון. באמת הוא מלא בגודש נפשי עשיר.
מה קרה?
אדם זה התנתק מן העולם החיצוני החומרי לתוך עולם הרוח, שם אין לערכים חיצוניים כל ערך. שם העולם החומרי אולי אפילו מגונה.
הוא הפך למסור לעולם זה, ולכן איבד כל תשומת לב ועניין בעולם החומר, דבר שהפך אותו לאדיש להופעתו החיצונית.

מסקנות ביניים:
1- אדישות מהווה סימן ל"אני" מנותק.
2- היה כוח רצון שקדם לאדישות, באדישות כוח הרצון ומגמתו נעדר.
3- האדישות מהווה את ההיפוך לחוויות חיים אינטנסיביות מדי, כשלאדם לא היו הכלים הנכונים להכיל את אותם החוויות. דבר שגרם לו לעבור לצד של האדישות כמו כלי שנישרף ואינו יכול להיות יותר ב"שימוש".
4- האדישות מראה את איכות ה"אני" שיש לאדם, את דרגת הקשר והחיבור שיש לו לעולם הסובב. למה הוא קשור ולמה אינו קשור.
5- האדישות מאפשרת לאדם "לנוח" ממצבים שבהם אין לו את הכישורים הנפשיים לעסוק בנושאים קשים. זאת כדי לעצור את התהליך של קשר עם הסובב העלול להרוס אותו, וכך הוא הופך אדיש כדי לעצור חיבור לא נכון, חיבור שעשוי להרוס בו מקומות עקרוניים יותר. כך הוא נח, באמצעות האדישות, עד שיתבגר או יתחזק למקום מסוגל יותר.

רגשות ט"ו – דאגה ב', ביטויים קליניים

1- היחלשות הכוח הוויטאלי:
האופן בו דאגה משפיעה על הגוף, במובן הפתולוגי, מתחיל דרך היחלשות הגוף.
האדם נחלש מן הדאגה. דאגה זהו אחד מסוגי הרגשות המחלישים ביותר של הוויטאליות הבסיסית באדם. עקב אי הוודאות, איבוד היציבות והקרקע, כאשר ברוב המקרים דאגה איננה מעשית, איננה מובילה למקום שם יש פיתרון אמיתי המשיב לחרדה הסמויה שמאחורי הדאגה ומשמעויותיה.
בעקבות אותה ההיחלשות של כוחותיו של האדם, הדאגה פוגעת במקום המולד הרגיש, שזוהי נקודת התורפה של אותו האדם מן הזווית המולדת.

2- הופעת הסימפטום ע"פ הנטייה המולדת הגנטית של האדם:
אדם שנולד עם מבנה גנטי של חולשה במערכת העיכול למשל – דאגה המהווה סיבה להיחלשות המערכת, תתבטא דרך מערכת העיכול, ולכן לסימפטומים של קשיי עיכול כגון:
נפיחות וגזים, שלשולים עם מזון לא מעוכל, כאבים המלווים עם תחושת כבדות בחלל הבטן.
כמו כן, אדם הנולד עם מבנה גופני הנוטה לחולשה במערכת העצבים, עשוי לפתח פתולוגיות שונות של מערכת העצבים לאחר תקופה של דאגה הגורמת להיחלשות המערכת. מחלות כגון:
רעד בגפיים, חלשה של שרירי הצוואר, איבוד תחושות סנסוריות ברגליים ועוד…
הדרך לזיהוי מצבים קליניים מסוג זה (דאגה שפגעה באזור מולד חלש בגוף) זוהי על פי ההיסטוריה המוקדמת של אותו האדם. לרוב אדם עם מבנה הנוטה לחולשה מסוימת, מראה ניצנים של סימפטומים שונים המתחילים להראות את הנטיות המערכתיות המולדות של האדם, בגיל צעיר יותר, ללא קשר לסיבה רגשית מעוררת כלשהי.
מדוע נקודה חשובה?
מכיוון שהיא מגדירה את העיקרון הטיפולי שמאחורי זיהו זה.
העיקרון הטיפולי – לחזק את הוויטאליות המערכתית, לחזק ולאזן את המבנה האורגני מן הזווית של הנטיות המולדות.

3- דאגה הפוגעת באזור גופני המבטא את סוג ההתמודדות של האדם עם הדאגה:
ברוב המקרים, הדאגה גורמת להיחלשות רב מערכתית, המחייבת מן האדם לגייס כוחות נפש וגוף רבים כדי להתמודד באופן הטוב ביותר הידוע לאדם עם סוג המצוקה שמולה הוא מתמודד.
לכן האופן בו הדאגה מתבטאת בגוף האדם, מלמדת על דרכי ההתמודדות וסוגי האסטרטגיות הידועות לאדם לשם גיוס הכוחות לחזית התמודדות מסוימת.
דוגמאות:
א- דאגה הפוגעת ביכולת הנשימה של האדם:
אסטמה – תחושת לחץ שגורמת לאדם להזדרז, למהר.
קיימת בתוכו תחושת דחיפות המהווה סיבה לעשות דברים באופן מזורז, מפני החשש שאולי האדם עומד לאחר את המועד.
אסטרטגיה:
גיוס כוחות הקשורים ליכולת העשייה, מתוך יצירת קשר ואינטראקציה עם העולם החיצוני (כלי הנשימה מהווים סימן לקשר של האדם והאיזון שיש בינו לבין העולם החיצוני) כאן תשומת הלב המרכזית באסטרטגיה, הינה היכולת של האדם להיות קשוב ומסונכרן עם תנועת העולם החיצוני, ביחס למרכז הפנימי שלו.
ב- דאגה הפוגעת בקיבה:
כאבים בקיבה, קשיי עיכול, האוכל אינו זז – אינו מתעכל. הקיבה כמו שאיננה זזה- כאילו שהיא משותקת. לעיתים כיווצים ועיוותים עוצמתיים בקיבה, אשר מנסים להשיב את התנועה של פעילות הקיבה – קיימת תחושה של חוסר אונים באדם על כי אינו מצליח להבין, לעכל, לדעת קוגניטיבית כיצד להתייחס ולהגיב לנושאים הגורמים לו דאגה.
אסטרטגיה:
מאמץ גדול מושקע להבין, לדעת, ללמוד, להכיר, לפצח את מה שמאחורי נושא הדאגה, ולדעת את דרך הפעולה הנכונה ביותר, המאוזנת ביותר.
תחושת שיתוק בקיבה מלמדת על אי תנועה קוגניטיבית של יכולת האדם להבין את המתרחש וכיצד להגיב אליו.
כאשר תחושת השיתוק בקיבה משתנה לכאבי כיווץ עם עיוותים בקיבה, הדבר מלמד על שינוי באסטרטגיה של דרך ההתמודדות למצב קיצוני שעשוי לבטא תגובות קיצוניות עד לאלימות כפלי הנושא המעורר דאגה.
תנועה בין שיתוק – אי תנועה, להתפרצות אלימה שעניינה השבת התנועה ויכולת התגובה.
ג- דאגה שבעקבותיה האדם מפתח "טיקים" פנים:
קפיצות לא רצוניות של שרירי הפנים, הלחיים, הפה או העיניים.
לעיתים כיווצים לא רצוניים אלו אף מלווים בכאב מקומי הגורם לאי נוחות.
תופעה זו מחמירה ביחס לדרגת הדאגה והאופן בו האדם עוסק עם נושא הדאגה.
אסטרטגיה:
טיקים בפנים מלמד על תחושת חשיפה חסרת הגנה מן המוקד הגורם לדאגה.
האדם חש עצמו חשוף ללא הגנה, מגייס מאמצים להתגונן, להיות חסון ביחס לדבר המעורר בו דאגה. קיים באדם תחושת דחיפות עד למקום של "סכנת חיים". האדם מחפש דרכים לגעת באתגר הגורם לדאגה ממקום שאינו מסכן אותו ואינו מוביל למאבק חציתי.
סימפטומים של מערכת העצבים בפנים מלמדים על הקונפרונטציה של האדם מול האתר, על הגישה היסודית שיש בתוכו בדרכי ההתמודדות, על מאמץ לשמור על איזון נפשי מול לחץ המערער בתוכו את היסודות הפנימיים, וכן על ניסיונו של האדם ללמוד תוך כדי ההליכה בדרך דרכי התמודדות חדשים שאינם טבעיים לו.

4- הדרך לזיהוי מצבים קליניים הנובעים מדאגה, שאינם קשורים למבנה המולד של האדם, זהו על פי הבירור של נקודת ההתחלה ששם הסימפטום הגופני החל להתפתח.
בדרך כלל אין לסימפטום זה היסטוריה מוקדמת, ולא כל סימן גופני קודם בהיסטוריה של האדם.
לכן הופעת הסימפטום מהווה אינדיקציה לאופן בו האדם עושה "סומטיזציה" של מצבו הנפשי לכיוון של תופעות גופניות, עקב הקושי בהתמודדות הקוגניטיבית עימהן.
במצבים אלו הכיוון הטיפולי הינו בלהעצים את יכולת ההתמודדות של האדם, על ידי התפתחות הכלים הנפשיים של האדם, שינויי הגישה של האדם לסוג ההתמודדות שמולה הוא עומד והתמקדות על המקום הגופני ששם נעשתה ה"סומטיזציה" המעידה על המקום הרגשי הזקוק לתשומת לב, חיזוק, איוורור ושינוי בתפיסה ובגישה.

רגשות י"ד – דאגה א'

מהם התנאים הפנימיים המאפשרים את התעוררות הדאגה?

כאשר הביטחון של חוויית ההווה באדם מתערערת, אז מופיעה הדאגה.
ביציבות וביטחון, אין דאגה.
המכנה המשותף בין כל מצבי הדאגה השונים, הינו התחושה של איבוד היסודות במציאות ההווה של האדם, התערערות שלהם, שעשויה להוביל לקטסטרופה בעתיד הקרוב.
הדאגה כלפי נושא מסוים, מעידה על דרגת הקשר של האדם עם אותו הנושא.
במקרים רבים – הדאגה מלמדת על נושא שהוא עצמו מרכיב חיוני ומרכזי מן המארג הנפשי של האדם. ובהתערערותו של מרכיב זה, האדם חש כי ה"אדמה" שלו אינה יציבה יותר, אינה בטוחה יותר, מסתתרת ועורבת לה שם הסכנה, והיא ממשית.

דוגמאות לדבר:

א- דאגה כלכלית, לפרנסת הבית, זוהי דאגה מאוד נפוצה.
ככל שהאדם חש חוסר יציבות בהווה שלו, לגבי היכולת להבטיח את עתידו שלו ושל בני ביתו, במובן הכלכלי. כך באותה המידה מחלחלת הדאגה לליבו, עקב איבוד היציבות והביטחון האישי בהווה וביכולת לייצר לעצמו ולביתו את כלכלת הבית.
דאגה במובן הזה, מובילה בדרך לפעולה. פעולה ששואבת את כוחה מן הדאגה, ויוצאת לעולם לשם מתן תשובה למקור הדאגה.
ב- דאגה למישהו קרוב, הורים, בני-בנות זוג, ילדים, חברים קרובים.
ככל שאדם קרוב יותר, יש באפשרות של היעדרותו דבר המערער את קיומו של האדם שחש דאגה.
כמו שהיה אומר: מה יהיה עלי בעת מותו או היעדרו של אותו אדם קרוב.
הדאגה האקטיבית לאדם קרוב, הינה לבסוף דאגה ליציבות של הפנימית של האדם הדואג. שהוא עצמו חש את ערעור הביטחון בהווה לאור האפשרות של היעלמותו של האדם הקרוב.
אפשרות שכיחה נוספת היא הדאגה לאדם קרוב, ללא קשר ל"מה יהיה עלי", אלא מתוך אהבה ודאגה שאינה קשורה לאדם הדואג עצמו.
זוהי אינדיקציה לדרגת "אני" עם מעגלי מרחב מקיפים ורחבים יותר.
ג- דאגה לביטחון המדינה:
יש כי האדם הדואג למצב המדינה, חש דאגה עקב קשר אמיתי, מחויבות אמיתית למדינה.
אז זהותו האישית קשורה במצב המדינה ומה שמתחולל בה.
ויש כי האדם יחוש את הדאגה לדבר הגדול ממנו, כמו ה"מדינה", דאגה שנובעת ממראית העין הציבורית שיש לאותו האדם. דבר השכיח ביותר היום – אדם שחש דאגה למדינה, אך באמת זוהי דאגה למעמדו ולמראית העין הציבורית שיש לו.
בשני סוגי הדאגה, הזהות של האדם עצמו, מתערערת לאור האפשרות של אי היציבות של המדינה, ואיך הדבר עשוי להשפיע על אותו אדם.

שתי דרכים בסיסיות להגיב לדאגה:

1- הדרך האקטיבית:
הדאגה בדרך כלל, חזקה מספיק כדי לדחוף את האדם לפעולה. שמטרתה של הפעולה הינה במניעת האפשרות להגשמתו של מוקד הדאגה, למציאות מתממשת.
עשייה נכונה:
אותה העשייה המבינה את גבולות יכולתו של האדם, עד לאן ידו מגעת, מהי יכולתו לחולל שינוי, ומהם הגבולות של כוח העשייה שלו.
לעיתים אין צורך לעשות יותר מאשר לארגן מחדש את המציאות החיצונית המשפיעה על מוקד הדאגה. כגון הורה הדואג לביטחונו ולשלומו של ילדיו, והוא מארגן את הבית כך שיהיה בטוח לילדים.
עשייה שאינה נכונה:
דאגה עשויה להעצים ולהפוך לפחד ומפחד לחרדה. ככל שהחרדה עמוקה יותר עקב ביטחון בהווה שנתערער, האדם עלול להידחף לעשייה קיצונית שאינה הולמת את צרכי המציאות ואינה מתייחסת לגבולות של יכולת העשייה של האדם והתוצאות שנובעות ממנה. אז העשייה הופכת לאובססיבית, קומפלסיבית, המזיקה לאדם וברוב המקרים אינה משיגה את יעדיה.
2- הדרך הפסיבית:
יש שהדרך הפסיבית הינה תוצר של שיתוק יכולת התגובה של האדם, לאור איבוד הקרקע, לאור החוויה שנושא הדאגה מציף והוא גדול מדי לכוח ההכלה של האדם, וליכולתו לעסוק עם הדבר.
אז עוצמת הדאגה הופכת למשתקת את יכולת התגובה באדם.
ויש דווקא שהדרך הפסיבית, כאסטרטגיה להתמודדות עם נושא הדאגה, הינה תוצר של "האדם המאמין" המבין כי הדברים אינם בידו, וכי המציאות כולה מורכבת מאין ספור פריטים, וכי אף הוא עצמו בתוך תנועת העולם, ומעט מאוד בתנועת העולם בידו. לכן הוא מתייחס לנושא הדאגה באופן פסיבי, המאפשר לו התבוננות ושקט יחסי בתוך התנועה הכללית של המציאות המייצרת דאגה.

מתי ובאילו תנאים דאגה הופכת לתפיסת עולם פנימית קובעה ומבוססת בליבו של האדם:
בדרך כלל, דאגה שנבנית כגישה תמידית באדם, מלמדת על אדם שחש לאורך תקופת חיים ארוכה אי יציבות, ערעור תמידי, אדמה שאינה יציבה. דבר זה הופך לאורך זמן לתשתית אשר בה האדם אינו יכול להרפות מן הדאגה, והיא הופכת להיות חלק מן החוויה היומית הקבועה שלו.
היא הופכת לתפיסת עולם מבוססת והאדם מצדיק אותה דרך לוגיקה המסבירה מדוע החיים אינם בטוחים ומדוע הדאגה היא האסטרטגיה ההכרחית לחיים לא בטוחים.
מצב זה אופייני לאנשים החיים לאורך זמן בחוויית הישרדות קיומית תמידית (ללא קשר עם חווית ההישרדות מוצדקת או לא, יש אנשים הנוטים בטבע המולד שלהם לחוות את המציאות כדבר שאינו יציב ולכן מסוכן)
למשל: ניצולי שואה, נוטים לפתח את גישת הדאגה. או אנשים החיים באטמוספרה של סכנת חיים מתמידה (כגון, הציבור הישראלי) נוטים לפתח גישת חיים דואגת.
הדבר המרכזי מאחורי גישת החיים הדואגת הינה התחושה כי אין לאדם ביטחון אישי ביכולת שלו לבסס קו חיים בטוח ונורמטיבי, והחיים עלולים להסתיים בכל רגע נתון וללא כל הזהרה, וללא כל קשר למה שהאדם יעשה.
בדרך כלל – תפיסת חיים דאגנית, מחלישה את כוחותיו של האדם, ולכן אדם שחי בתוך תפיסה דאגנית ,בדרך כלל סובל ממחלות שונות על בסיס חולשה כרונית.
לרוב אנשים אלו חשים עצמם חלשים ופגיעים יותר.

סיכום ביניים:

1- דאגה ויציבות:
דאגה הינה עדות לערעור הביטחון של האדם בתחושת ההווה שלו.
2- דאגה ואמונה:
דאגה מהווה אינדיקציה לדרגת ה"אמונה" שיש באדם. ככל שאדם מאמין יותר, כך הנטייה לדאגה פחותה יותר וקיימת בפרופורציות שניתנות להכלה.
ככל שהאדם פחות מאמין, קיימת האפשרות לאיבוד הביטחון בקיום ולערעור חווית ההווה של האדם וכך הדאגה מובילה במהרה לחרדה.
3- דאגה מהווה אינדיקציה לדרגת ה"אני":
דאגה תמידית מתייחסת לחוויית ה"אני" של האדם, אם נושא מסוים אינו קשור ישירות לאדם, אין סיבה לחוש דאגה כלפיו. הדאגה מלמדת על הנושאים הקשורים ל"אני" של האדם וממה ה"אני" בנוי. הדבר שממנו האדם מודאג מלמד על הדבר שהאדם בנוי ועומד עליו, דאגה לבני האדם – מלמדת על זהות משפחתית. דאגה לכסף וכלכלה – מלמדת על אדם הזקוק להישענות על חומר כדי לבנות לעצמו יציבות וכו'.
מכיוון שהדאגה מופיעה לאור יסודות נפשיים שהתערערו בהווה, הדבר מלמד ומצביע על אותם היסודות שמהם מורכב ה"אני", אשר בהתערערותם מופיעה הדאגה.

רגשות י"ג – געגוע ב', צביטה בלב

הביטוי הגופני (התהליך הסומטי) של הגעגוע, מתרחש בלב ובבית החזה.
געגוע "שטחי" מתבטא בבית החזה כתחושה באזור כולו, ככל שהגעגוע עמוק יותר, איבר הלב האורגני – הוא זה שדרכו הגעגוע מתבטא.
איבר הלב, מהווה את המקום באדם העמוק ביותר. הלב הוא מרכז ההוויה של האדם.
הגעגוע נוגע ישירות בלב, לאור קשר לדבר מה שבנה יסודות במבנה הרגשי של אותו האדם. מבנה שהפך לחלק אורגני של אישיותו. לכן הגעגוע נוגע ביסודות בסיסיים באישיות האדם לאור אירועים או אנשים שלקחו חלק בחייו של אותו האדם, והשותפות עם אדם אחר שהביאה לצמיחה ולהתפתחות של נדבכים נוספים במורכבות הנפשית של האדם.

הופעת הגעגוע הינה אינדיקציה שאותו האדם עבר תקופת חיים ששם האדם התפתח באינטראקציה עם מציאות חיצונית לו. אותה המציאות החיצונית עוררה בתוך אותו האדם פוטנציאל גנוז, שרק אדם אחר מסוים, או אירועים מסוימים הם בעלי המפתח הנכון, לעודד ולגעת כך בליבו של אותו האדם למען ההתפתחות של כוחות הנפש הפוטנציאליים שיש בו.
אותו האדם שהיה שם והיה בידו המפתח לעורר את נדבכי הנפש של חברו (ביחסים חבריים, חברתיים או ביחסי זוגיות) הוא זה ה"חתום" על הגעגוע שעשוי להתעורר בעתיד.

דוגמה:
איש ואישה, זוג, חיים את חייהם, בסך הכול חיים טובים על כל המרכבות של חיי המשפחה.
לפתע בן הזוג הלך ועולמו. בתחילה מופיע הכאב החד, אך לאחר שנים, נותר בליבה של בת הזוג, געגוע עמוק.
האיש בן זוגה, הוא זה החתום על הגעגוע, דרכו ובאמצעותו היא נחשפה בקשר ההדדי שהיה ביניהם להתפתחות של נדבכי נפש נוספים שהיו בתוכה באופן פוטנציאלי.
הוא עורר את אותם כוחות הנפש החבויים. לכן יש לו חלק פעיל ואקטיבי באופן שבו היא התהוותה לאורך השנים. לכן איכותו שלו שזורה בשיתוף עם תהליך ההתפתחות שלה, ואיכותו חיה בתוכה, שהיא (אותה האיכות) כחוטים דקים השזורים בליבה של האישה.
כך הוא חי בתוכה, ומשם נובע הגעגוע.
דינאמיקה זו נכונה בכל שטחי החיים, כאדם המתגעגע לתקופה בחייו, תקופה זו עודדה בתוכו כוחות חיים שבנו בו איכויות במבנה הכללי שלו. כך שאותה התקופה – האנשים שהיו שם, הריחות, המראות, המקומות הגאוגרפיים ועוד…. כל הציור של אותה התקופה, חתומה על תהליך ההתפתחות של אותו הזמן שם האדם נע קדימה. לכן אותה התקופה נותרת כחוטים השזורים בליבו של האדם.

הגעגוע תמיד מתעורר מתוך הפרספקטיבה של הווה כלפי העבר.
מה היה בעבר שיש בכוחו לעורר את הגעגוע בהווה?
אין זה כי אם אותו התהליך של התממשות האדם והחיים שבקרבו, שהם היו בעבר בתנועה, בחשיפה, בחוויית חיות גבוהה, בתחושת יצירה ונגיעה, בתנועה של החיים המפעמת בלב.
הגעגוע הינו לתנועה הזו, לחוויית החיים הזו, ליצירה המשותפת של האדם עם בת זוגו או עם הסביבה ותנועת העולם ששם הוא גר.

הגעגוע מהווה זיכרון חי, גשר על זמני המחייה את האפשרות להמשיך להיות ניזון מאותה התקופה או מאותו הקשר האנושי שהביא לידי ההתפתחות של כוחות החיים באדם.
כך שקיומו של הגעגוע מחייה את המקום שהתפתח בעבר ועדיין מהווה יסוד פעיל בנפשו של אותו האדם.
לכן, לגעגוע יש תפקיד עצום לאדם, הוא ממשיך לגלות ולחשוף את העומקים של חוויית הגדילה וההתפתחות שהיו בעבר, אך לא הגיעו להבשלה מלאה עדיין.
יש עוד כברת דרך לעבור על מנת לגלות את הרבדים הנוספים שהחלו לפעם בעבר, ועדיין לא נסתיימה דרכם.
אולי תבונה, אולי חוכמה, אולי חוויה והתנסות שעדיין ממתינים להתגבש בנפשו של האדם, והגעגוע מחייה את הפינה הזו באדם, עם החוטים השזורים בליבו השייכים לתקופה (אן לבן או בת זוג) ששם החלה הדרך.

צביטה בלב:
זהו הכאב שנותר. הצביטה, הזיכרון של האהוב, שהיה, ולקח חלק פעיל בחיי האוהבת.
והיא המשיכה את דרכה, ואכן נעזרה בכוחות שנחשפו בתוכה לאור החיים המשותפים, כאשר החוטים השזורים בליבה, היו לה לא אחת לעזר ולכוח.
ועקב תנועת החיים, היא המשיכה ונבנתה.
אך הצביטה, היא נותרה.
לעיתים הצביטה באה בעקבות ריח הערפילים, ששם הם היו יחד.
לעיתים היא הופיעה בעת היקיצה מוקדם בבקר, בערפלי השינה.
לעיתים היא מופיעה כך סתם, ללא כל קשר לגורם המעורר אותה,
והיא כואבת, כאב מתוק, המותיר את טעם הדרך משותפת, האחדות שהייתה שם בעבר, ומהווה עד להיום אבן כוחות שואבת.

הצביטה שבלב, נכונה לכל סוגי הגעגוע.
היא אינדיקציה לדרך שהמשיכה, ולמקום בלב האדם, שיש לתקופה, או לאדם בדרכו של משהו אחר.
היא מהווה אבני דרך המסמנים את כיוון ההליכה.
יש שהצביטה מכאיבה את הלב עד מאוד, זוהי אחת מן הדרכים של החוטים השזורים בליבו של האדם, להחיות את הזיכרון של האהוב, וכך להתניע – דרך כאב הצביטה – את ההמשך של תכלית האינטראקציה שהייתה לאוהב עם אהובתו (או להיפך)

כאב הצביטה שבלב, בדרך כלל, בה בהפתעה.
יש צביטה בלב שהאדם יודע מיידית מיהו (או מי היא) זה הקיים שם מאחורי הצביטה (אהובה, אהוב, חבר קרוב, תוקפה מסוימת וכו')
אך יש צביטה בלב, הפותחת געגוע לדבר שאינו ידוע לאדם, נפתח בליבו של האדם חלל שם יש רק הגעגוע.
צביטה כואבת, שאין לה כל קשר לאדם או לתקופה, והיא באה ופתחה באדם רק את הכאב, רק את הגעגוע. זוהי הערגה שהחלה לפעם את לב האדם, ויש כי היא באה בצביטה מעוררת.

רגשות י"ב – געגוע א'

לא ייתכן שיבוא הגעגוע, אלא אם כן האדם ידע את אותו הדבר שהפך לחלק ממנו, ואותו הדבר הלך ואיננו, והוא הרחיק מאוד מן האדם, והותיר בו חלל וריק על דבר מה שאבד, על דבר מה שהיה חלק מן האדם, חלק טבעי ואורגני. חלק ששייך למהותו, לחוויית הבית והשייכות, של האדם.
וכעת אותו חלק אורגני לאדם, הלך ואיננו, והותיר מאחוריו שובל של זיכרון חי. זיכרון אינטימי שאין להכחיד ולא ניתן להאמיר בשום גורם זר, זיכרון וודאי, זיכרון שלא ניתן להכחיש ולשכוח על אף הזמן החולף.
יש כי עצם הזמן החולף אף מעורר ומחדד את הזיכרון של אותו הדבר שהיה חלק מן האדם וכעת איננו.
הגעגוע מהווה חבל שאינו נראה לעין, לאותו הדבר שהיה חלק מן האדם (או שהאדם היה חלק ממנו)
רגש זה מהווה עוגן, ואף מצפן המכוון את האדם אל המקום שם חוזרת האחדות בין האדם לדבר שניתק ממנו.
הגעגוע אף מותיר סימני דרך, באמצעות גווני ריח, טעם ומראות, שתמיד יעוררו את האדם להמשיך ולקוות לאחדות שהייתה בעבר, וכעת איננה.
כל עוד קיים הזיכרון, קיים הגעגוע.
הגעגוע נשען אם כן על הזיכרון.
יש שהזיכרון הינו רגשי, לאור התנסויות העבר, ויש כי הזיכרון הינו אורגני. האדם נולד עם זיכרון אורגני שאותו הזיכרון הינו חלק מן המבנה הגופני והנפשי של אותו האדם

סוגי הגעגוע:  יש לגעגועים סוגי ביטוי שונים.
לגעגוע יש מקורות כמיהה שונים. לכל באר כמיהה יש שם אחר המבטא את המקום בנפש האדם שמשם מבצבצת הבאר עם זיכרון המים החיים שהיו שם בעבר וכעת נלקחו מן האדם.
הינה כמה דוגמאות:

1- געגוע הינה הזיקה הנפשית לדבר קונקרטי שהיה מנת חלקו של האדם בעבר, וכעת איננו:

א- ילד שיצא לטיול שנתי, יש לו "מחלת געגועים" (homesickness) הביתה:
זהו געגוע עמוק ביותר בנפש בילד, המבקש לשוב לחלל הבטוח, הידוע, המוכר, המגן.
חלל רחמי, שם הילד חש שייכות מוחלטת, ביטחון מרחיב, נינוחות המאפשרת אף לכעוס.
ב- נער ונערה עם געגועים לאהוב\ה שעדיין לא נימצא:
נפתח בנפשו של הנער, המקום ששם קיים זיכרון וודאי שאין לא צידוק עדיין במציאות הקונקרטית, לבת זוגו – אותה האחת הממתינה לו, השייכת לו, שלו לבדו. (כמו כן בנפשה של הנערה) ונפשו יוצאת אליה. ויש כי הגעגוע והזיכרון כה חזקים עד כי הם מבלבלים את נפשו של הנער, הוא הלך וטעה, והלך וטעה שוב. אך זיכרון והגעגוע היה לו למצפן שכיוון את צעדיו.
ג- געגוע של איש מבוגר לימי נעוריו:
זהו געגוע לחוויית החיות, לתחושת ההתחדשות, לרעננות הגוף ויכולת העמידות. זוהי תחושת הגעגוע לימים בהם בחירה, חופש, וצמיחה המתרחשת מאליה הייתה טבעית ולא חייבה מן האדם כוונה או מאמץ.
הגעגוע הינו לתחושת זכותו המולדת של האדם, ליצירה, לחופש, לבחירה, לעצמאות.
זהו הגעגוע למקום ששם האדם חש עצמו חי, נושם, חווה את ההווה של הזמן החולף ללא מצוקה או כאב.
זהו געגוע האופייני לאנשים רבים החשים זיקה לתקופה בחייהם ששם היה חופש ופתיחות.
ד- געגוע לאדם קרוב שהלך לעולמו:
געגוע זה, הינו לאור האחדות ששרתה בינה לבינו, כמו שהיו גוף אחד. וכעת הוא הלך לעולמו, והיא נותרה מאחור, מתגעגעת. חצי ממנה נלקח, חצי שהיה היא ממש נלקח ואיננו, ונותר החלל.
חלל ובתוכו זיכרונות הגעגוע.

2- כיסופים, זוהי המשיכה המגנטית ל"מושג", רעיון וערך.

כיסופים זהו רגש עמוק מן הגעגוע.
בשעה שגעגוע זהו רגש המכוון לזיכרון של דבר מה קונקרטי. הכיסופים הם הכמיהה למושג, לערך, לאידיאל, ליסוד אמונה.
ככל שעוצמת הכיסופים חזקה יותר בנפש האדם, יש בכוחה לגשר על המרחק בין מקומו של האדם היודע את חוסר והחסך, ליצור ולממש את אותה המציאות הנחשקת.
הכיסופים זה "געגוע" פעיל, אקטיבי, המסוגל לשנות מציאות שנראית בהווה כמו שהיא מוחלטת ובלתי אפשרית לשינוי.

א- כיסופים לעצמאות:
קיימת באדם ידיעת העצמאות. הכיסופים הם לאור היעדרות העצמאות. הכיסופים הם מגמת נפש האדם להשיב לעצמה את זכותה הקיום הבסיסית שלה לעצמאות, לעצמה לכל אותם האנשים השייכים לאותה הקבוצה או הלאום.
ב- כיסופים של העני לעושר:
העני החש את הכיסופים למצב קיומי "עשיר", חש את זכותו לחיים רחבים (עושר) ולא צרים (עוני)
ג- כיסופי הגלות: "לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב" (ר' יהודה הלוי)
הזיקה של ישראל לארץ, למולדת האבות, חזקה מכאב הגלות.
זיקת ישראל לארץ המובטחת משמרת בחובה את זיכרון ההגשמה המלאה של חיותו של האדם. הארץ המובטחת מהווה רעיון וזיכרון לאפשרות לאותה ההגשמה, והכיסופים לארץ ושיבה למולדת, הם היו לכוח שהביאו את ישראל לארץ המובטחת. אך אותם הכיסופים עדיין לא מצאו מנוח, כיוון שיש את השיבה למולדת ויש את ההגשמה של חיי האדם במלואם, בשיא הדרם – ואפשרות זו עדיין עומדת ואיננה, והכיסופים למולדת ולארץ המובטחת עדיין עומדים בעיינן וממתינים שהכיסופים יחצבו ויהפכו את חיי האדם לדבר למלאים
הכיסופים מהווים את הגשר המאחד לבסוף את החלקים שנפרדו וחזרו על האחדות.

3- ערגה, איננה אדוות רגש, אלא קול נביעה מן היסוד העמוק ביותר באדם.

"כְּאַיָּל, תַּעֲרֹג עַל-אֲפִיקֵי-מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים.
צָמְאָה נַפְשִׁי, לֵאלֹהִים לְאֵל חָי:
מָתַי אָבוֹא; וְאֵרָאֶה, פְּנֵי אֱלֹהִים" (תהילים מב- ב,ג)

זהו ניגון וזמר נפשי שאינו שייך לתנאיו ולתנועת העולם הזה.
זהו ניגון לב האדם שהחל להתעורר ולהיות מודע.
מודע לאובדן ולחוסר הבסיסי שקיים בליבו, שאין לא תשובה או מענה בתוך תנועת העולם.
זהו קול קדום המפעם את לב האדם, על מקום הנביעה, על הבית, על המקורות שם האדם שייך לאחדות, פועל עימה, חי ונושם אותה.

רגשות י"א – בושה

1- "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁו" (בראשית ב-כה)
כאשר האדם שלם, אחיד בנפשו, ללא פיצול וחלוקה, ללא "מודע" ו"תת מודע", אין סיבה שהאדם יבוא לידי הבושה.
בושה זוהי אינדיקציה לאדם שצד חסר בתוכו, צד שהיה נסתר – נתגלה לעיני הרבים.
קודם אדם זה היה ידוע כאדם בעל מעלה, וכעת אותו האדם נחשף כלפי העולם (וגם כלפי עצמו) לאור גילויו של צד שאינו הולם את מעלתו.
אז יש לרגש הבושה תפקיד עקרוני בתהליך הניקוי, העיבוד, הזיכוך הכרחי לאדם על מנת לחזור לשלמותו הפוטנציאלית.

מכאן שעל מנת שבושה תופיע, יש באדם תפיסת "עצמי" בעלת ערך גבוה.
האדם תופס את עצמו כאחד שהוא בעל כבוד ומעלה.
לכן הירידה ממקום זה וההיווכחות על טעותו של האדם לגבי עצמו, מביא עימו את הבושה.
בושה מסוג זה אם כן, הינה בושה המטהרת את נפש האדם ומביאה עימה את זיכוך המכשיר את הדרך לתפיסת עצמי מאוזנת ונכונה יותר, בעלת אותנטיות השואבת את כוחה מן האחדות.

2- בושה נכונה:
כמו שמאמר למעלה, בושה נכונה הינה אינדיקציה לאדם שנולד עם פוטנציאל גבוה בתפיסה העצמית שלו, וסטייה ממקום המוצע של אישיותו מביא עימו בושה, לאחר שהדבר התנגש עם המציאות הסובבת והאדם קיבל שיקוף על מצבו או על מקומו.
ילדים שחשים בושה בגיל צעיר (בושה טבעית, שאינה תוצר של תכתיב חינוכי) משקף על ילד שבה לעולם עם "גרעיני תודעה" פוטנציאלי של אופי שאינו נובע ממקום ומחינוך, אלא שזהותו נובעת ממקורות עמוקים יותר מיכולת התודעה במצבו הנוכחי, להכיל או להגדיר.
הילד חש בושה מכיוון שהוא נולד עם תפיסת "עצמי" בעלת ערך גבוה, ערך שאינו עולה בקנה אחד עם מקומו מול העולם הגדול. מכאן אותו הילד עשוי לחוות את הבושה, שהיא האינדיקציה לטעות בין התחושה הפנימית הטבעית שיש לו ביחס לעצמו מול העדות והפידבק שמשתקף מן הסביבה כלפיו.
מחנכים והורים הנתקלים בילד שחש בושה ספונטנית, מעצמו, אינם אמורים לשנות את הדבר, אלא לעודד את הילד לראות את המקור הנפשי שממנו נבעה הבושה. שהוא עצמו שיקוף לפוטנציאל עתידי גבוה של אותו הילד.

3- בושה שאינה נכונה:
אין הדבר כן, בילדים החשים בושה לאור תכתיב חינוכי.
בושה חינוכית אינה מפתחת את ה"עצמי" הפוטנציאלי של הילד, היא פועלת פעולה הפוכה, הגורמת להעמקת הפערים בנפש הילד, ומעמיקה את תהליך ההדחקה המזיק ביותר להופעת "אני" בשל, היודע את עצמו כחלק מן האחדות שממנה נובע כוחו, וממנה הוא זוכה להגדרת זהותו הייחודית.
הבושה החינוכית – הינה אחת מן האינדיקציות לחברה ששכחה מאין באה ולאן היא הולכת.
זהו חינוך המכריח את עצמו על הילד ומאלץ על נפשו עקרונות שאינם הולמים את איכותו הטבעית, ולכן יאלצו אותו לתוך הבושה.
בושה חינוכית, מביאה עימה איכויות נגטיביות של אשמה, גינוי, הדחקה וחולי. אופן פעולתה של הבושה החינוכית, הינה בלטעת בנפש הילד את רגש האשמה, ודרך רגש האשמה להפוך אותו ללא בסדר.
בושה חינוכית היא אות קלון, לתרבות שממנה היא נובעת.

4- "הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה" (ברכות יז,א)
בושה זהו רגש הכרחי לפני ההופעה וחשיפה של היסוד באדם שהוא היסוד העמוק ביותר והוא המסד עליו כל מבנה האדם נישען.
הבושה "מאפסת" את תפיסת ה"אני" המכסה את אותו היסוד, ועל תפיסה זו להתנקות מן האדם.
כאשר האדם עובר דרך הבושה, הוא שב למקום ששם אין לזהותו הקודמת זכר, ומשם יש לו תקומה מחודשת, נכונה ושורשית, הנשענת על מקורות החיים.

אין הדבר כן בקרב אדם שאין בו את האפשרות לחוות את רגש הבושה, אדם שהוא "לבן" ונקי תמיד, שלא היה בו רבב לעולם, ואינו יודע את טעם האפשרות לבושה.
הדבר מלמד על חולי נפשי עמוק ביותר.
כלפי העולם הוא עשוי להיראות אדם חזק שאין העולם נוגע בו, והוא חסין עם "עור של פיל".
באמת זהו אדם שפיתח תפיסת אגו מוצקה, תפיסת חשיבות עצמית שאולי וקיים מאחוריה מחלה נפשית עמוקה ביותר.
אדם זה חי בחוויה שהוא צודק תמיד, שכל מעשיו ודבריו הם תמיד נכונים.

5- צבעי פנים המהווים סימן להופעת הבושה:
"רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר… וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים..אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא" (אבות ג-יא)
צבע הפנים השכיח בבושה, אינו דווקא הלבנת הפנים, אלא האדמת הפנים.
רוב בני האדם כאשר הם חשים בושה, מופיעה על פניהם סומק, צבע אדמדם, המלמד על תחושת המבוכה ועל התחושה: "הלוואי שיפתח באדמה בור ויקבור אותי, ויעלים אותי מפה".
הבושה מתבטאת על הפנים, כיוון שהפנים מלמדים על יסודות האישיות של האדם, הפנים הם פנימיות האדם. לכן טבעי לרגש הבושה להתבטא בעיקר דרך הפנים.

המקום על הפנים ששם מופיע הסומק מגלה את הצד באישיותו של האדם החש את הבושה.
1- לחיים סמוקות:
אינדיקציה להרמוניה רגשית שהתערערה. הצפה רגשית הגורמת לערפול התודעה.
2- סומק על האף:
מבוכה ובושה לאור הקושי החברתי, ביכולת לבקיאות סביבתית, ויכולות קומוניקטיביות שהאדם נבנה עליהן, וכעת הסתבר לו שאין יכולות אלו עומדות לרשותו.
הוא חש מבוכה ובושה.
3- סומק על מצח:
אדם שהצד הלוגי, המחשבתי הינו הצד החזק שלו, דרכו הוא מבסס את מעמדו בעולם, וכעת יש סדקים ביכולות השכליות או הקוגניטיביות שלו, דבר הגורם לו למבוכה ולבושה.
4- הזעה המתלווה לסומק:
הזעה מהווה סימן למאמץ. כאשר האדם מסמיק ומזיע במקביל, זוהי אינדיקציה למאמץ העצום שהאדם משקיע על מנת להיראות ולשמור על יציבותו שהתערערה באירוע מאתגר.
5- הלבנת הפנים, לובן הפנים כתגובה לבושה:
זוהי אינדיקציה לקיפאון רגשי, לעצירת התנועה הרגשית לאור אירוע המטלטל את חווית ה"אני" של אותו האדם.

סיכום ביניים:
א- תחושת הבושה, מהווה סימן בריא לאדם שעמד מול עצמו, מול "שקר" פנימי המכסה אפשרות למגע עם יסוד קיומי עמוק ובסיסי יותר.
אותו השקר מתנקה מן האדם דרך חווית הבושה. ולכן אין צורך לברוח מפניו של מצב רגשי זה.
(בתנאי שזהו רגש הבושה הנכון, ולא הסוג הנרכש, החינוכי – כפי שנאמר למעלה)
ב- כאמור – יש חשיבות מטהרת לבושה, אך תשומת הלב, צריכה שתהייה על היסוד הנפשי שהבושה חשפה.
יסוד עמוק יותר, קמאי, ראשוני, תשתית נפשית המבטאת את כוחה של האחדות בנפש האדם.
את תשומת הלב – יש לכוון לשם.

רגשות י' – תשוקה

התשוקה מהווה את אחד מן המנועים המרכזיים להתקדמות של האדם לעבר מטרה כלשהי.
ללא תשוקה – האדם אדיש, חסר חיות, נטול חיים.
כאשר הושגה המטרה, החוויה הטבעית הינה הסיפוק.
מאחורי התשוקה קיים רצון, שעניינו להראות את הכיוון, כאשר התשוקה מצטרפת לכיוון אותו מראה הרצון.
ויש שהתשוקה קדמה לרצון, והרצון מצטרף לכיוון שהכתיבה התשוקה.
על טבעה של דינמיקה זו, ומהם החוקים המכתיבים מתי רצון קדם לתשוקה ומתי הרצון נגרר אחר תשוקה, ניתן ללמוד דרך "משל המרכבה".

1- תשוקה שמקורה בכרכרה (גוף)
"הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי" (תהילים נא-ז)
תשוקה שמקורה בטבעו המולד של הגוף, הינה אחת מביטויי התשוקה השכיחים ביותר.
את התשוקה הזו, הדתות השונות גינו קשות לאורך ההיסטוריה, וכינו אותה בשמות גנאי רבות. דבר שהביא לידי העמקת החולי וקשיים נפשיים רבים לאור הפיצול ההופך דינמיקה גופנית טבעית לדבר מגונה ורע.
בדרך כלל התשוקה של טבעו המולד של הגוף, דוחף את האדם להתנהגויות ששם היכולת לבחור אחרת קטנה יחסית. הגוף וצרכיו לבסוף ינצחו את הרצון ואת כוח המודעות.
תשוקה גופנית מולדת הינה תוצר של הגנטיקה המשפחתית, והיא קשה ביותר לשינוי, או להתמרה.
אין "להילחם" בתשוקות מולדות באופן ההופכי, המגמה להעלים אותן, כמו  לא הין קיימות. מגמה זו נועדה לכישלון, ומביאה להעמקת טבעו המולד של הגוף ואיכויותיו.
יש ללמוד ולהכיר את גווני התשוקות הגופניות, ללא אשמה או גנאי ולתת להם את הכלי ואת הפרופורציות הנכונות באופן הדרגתי, בדיוק כמו שמחנכים ילד קטן ללמוד לקרוא ולכתוב. לא כועסים עליו, באים אליו עם הבנה, הכלה וסובלנות.

בדרך כלל התשוקות הנובעות מנטייה גופנית מולדת, כגון – מיניות, אוכל, שתייה ושינה, הן תוצר של חסך בסיסי. הסיפוק בא עקב גורם חיצוני לאדם המזין באדם אותו החסך הגופני.
אם לא היה החסך, לא הייתה התשוקה.

מן הזווית הרפואית:
המקום בגוף, שהוא יוצר את הגירוי ומעורר את התשוקה. הוא זה שעשוי לפתח את הסימפטומים. במקרים בהם האדם אינו יודע להתנהל עם התשוקה, והיא גורמת לו לקשיים ולקונפליקטים (בדרך כלל עקב קונטרסט חברתי או חינוכי)
השכיחות הנפוצה של הופעת הסימפטומים הנובעים מתשוקה גופנית, הם דרך מערכת העיכול ומערכת כלי הרבייה.

2- תשוקת הסוסים, רגשות: תשוקה עם להט.
"ְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁ֣וּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשׇׁל־בָּֽךְ" (בראשית ג-טז)
גם לתשוקה זו יש קשר מולד, נטייה מולדת.
אך התשוקה הנובעת מן המימד הרגשי זקוקה לתמיכה ולעידוד חינוכי וסביבתי כדי שתהפוך למימד פעיל באדם.
נטייה זו תהייה שם בכל מקרה, אך עוצמתה זקוקה להכוונה ודבר מה שיעורר אותה ויראה לה את כיוון התנועה.

תשוקה רגשית – מובילה לחוויית חיים חזקה ביותר, והיא עשויה להגיע עד לרמות אקסטטיות, בדומה לחבורות הנשים מן התרבות הקלטית, שהיו נוהגות להיפגש בליל ירח מלא, באישון הליל, הקרחת היעד, סביב המדורה, ולחולל טקסים עם רקוד ומוזיקה. טקסים שהיה מעורב בהם יסודות ארוטיים עם תהליכים מאגיים.

התשוקה הרגשית (בדומה לסוס הקשור למרכבה) קשורה לגוף, לכן הגוף משתתף ולוקח חלק פעיל בחוויה האינטנסיבית של התשוקה הרגשית ומגיב בחוזקה לתנודות הרגשיות. לעיתים המימד הרגשי והגופני שזורים זה הזה, כך שקשה להפריד מיהו זה המוביל.
הסוסים (רגשות) זקוקים לריסון, לאילוף, לגבולות. והזיקה המיידית של הסוסים (רגשות) היא לרצון העמוק הנובע מן ה"אדון" היושב במרכז הכרכרה.
כלומר – התשוקה הרגשית מאוד קשובה לרצון העמוק, וזקוקה להופעתו הקוגניטיבית המלאה. אז היא מצטרפת לכיוון שאותו מראה הרצון, בשמחה וללא עוררין.
עיקר הקושי של התשוקה הרגשית, זהו במצב בו היא מתעוררת ואינה יודעת לאיזה כיוון לנוע. אז היא הופכת לשלוחת רסן, לפראית ולמחוסרת היגיון.
תשוקה רגשית שלוחת רסן, עשויה להוביל אדם לתחושת שיגעון, עקב העוצמה האדירה שיש לה.
תנועה עצמתית הנעה ללא כיוון העשויה להיות בעלת כמה כיוונים במקביל, דבר הגורם לתחושת תעתועים בנפש האדם, ומשם לתחושת ה"שיגעון".

מן הזווית הרפואית: המערכות בגוף הנוטות להיות מושפעות מתשוקה רגשית הינה המערכת ההורמונלית. דרך בעיות מחזור בנשים, או בעיות מערכתיות עמוקות יותר הקשורות לצדדים המטבוליים של גוף האדם.

3- תשוקה הנובעת מן הרכב (השכל, המוח, התודעה)
"הוֹלֵךְ בְּיָשְׁרוֹ, יְרֵא יְהוָה; וּנְלוֹז דְּרָכָיו בּוֹזֵהוּ" (משלי יד-ב)
זוהי תשוקה הנובעת מכוחה של "הבנה", מכוחו של הליכה לאורו של ערך דתי, חברתי או פוליטי. תשוקה הנובעת מרעיון.
קיימת לוגיקה מאחורי תשוקה זו. האדם יודע לנמק ולהסביר את הרציונליזציה שיש בהתנהגויות שתשוקה זו מובילה.
אם התשוקה הנובעת מן השכל, אינה קשורה ל"אדון" (היושב בלב הכרכרה) האדם עשוי להיחלש מהר מאוד, חולשה גופנית המובילה לחולי של אותו המימד בגוף המשקף את המקום באדם שמשם האדם שואב את האנרגיה לתנועה קדימה.

דוגמה:
א- תשוקה ערכית ובעקבותיה, חולשת הראש, כאבי ראש, סחרחורת. זוהי אינדיקציה לאדם ששואב את כוחו לתנועתה של התשוקה מן היכולות השכליות, ההגיוניות והקוגניטיביות.
ב- תשוקה של עשייה ערכית המובילה לחולשה או לחולי בידיים. זוהי אינדיקציה לעשייה שאין לה שורש, ולכן אין לה מנוחה.
ג- תשוקה עם לוגיקה הקשורה לרצון להגשים מטרה כשלהי, עשויה להוביל לבעיות בברכיים או בכפות הרגליים.
כאשר הרצון לתנועה קדימה, נובע מן ה"רכב" ולא מן ה"אדון", זהו רצון תלוש, ולכן מוביל לתשישות עמוקה.
ד- כאבי חזה, תעוקת חזה, דופק לב לא סדיר: עשויים לבטא תשוקה שכלית שאינה קשובה ללב, ואז ההליכה של התשוקה השכלית כמו ומנותקת מן הלב. דבר שהלב אינו יכול להסכים להליכה מסוג זה, לאורך זמן.

התשוקה הרציונלית, מנסה בדרך כלל לגרור אחריה את הסוסים (רגשות) אך לסוסים יש אינטואיציה בסיסית ויסודית ולא ניתן "לשקר" להם לאורך זמן. הם לא ישתפו פעולה בטווח הרחוק עם כיוון תנועה שאינו אותנטי ואינו הולך לכיוון הנכון.
תיווצר בתוך האדם סוג של מחאה פנימית לגבי כיוון ההליכה של התשוקה הרציונלית. דבר שיוביל לקונפליקטים פנימיים ולכן לחולשה עמוקה.
אז תופעה זו תתבטא דרך חולי שהוא עצמו יעיד על סוג הקושי והמשוכה הניצבת בדרכו של האדם (משוכה פנימית)
בדרך כלל, חולשה לא מוסברת, עייפות שאין לה סיבה ברורה, הם האינדיקציות לאדם שכילה את כוחותיו עקב תשוקה שכלית, שאינה עולה בקנה אחד עם ה"אדון" היושב בכרכרה.

4- תשוקה הנובעת מן האדון שמושבו בלב באדם.
"אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ" (שיר השירים ז-יא)
זוהי התשוקה המביאה את הברכה, מגמתה היא האחדות, הייחוד המלא.
כל כוחות הנפש, מצטרפים לכיוון שמראה תשוקה זו. אין בה חלוקה ופיצול. היא מוחלטת, סוחפת ומובילה את האדם באחדות כוח הרצון והתשוקה למקום אליו נועד האדם להגיע.
לכל אדם יש נגיעה בתשוקה זו.
יש שהיא אינה יציבה ואינה קובעה והיא באה והולכת, לעיתים מתעוררת ולעיתים נמוגה. אך בכל אדם יש את ביטוייה של תשוקה זו.
התשוקה לחיות חיים מלאים, להגשים את תכלית הקיום, לגעת ביסודות האמיתיים של הקיום. לממש את כל רובדי הפוטנציאל של נפש האדם.
התשוקה לקחת חלק פעיל באבולוציה של התקדמות העולם, להצטרף לתנועה של התפתחות העולם, דרך הנגיעה והביטוי האישי.

בדרך כלל תשוקה זו אינה מעוררת מחלוקת באדם, אך יש שהיא הייתה רדומה, ולא פעילה במשך שנים רבות. דבר שהביא לידי התפתחות של מבנה אישיות שהיה מבוסס על יסודות חיצוניים. אלה כוחות נמוכים יותר במרכבה האנושית.
כגון אישיות הנבנית על כוח השכל והרציונליזציה, או אישיות שהיא תוצר של תנועת הרגשות, וכן – אישיות שהיא תוצר של תשוקותיו הגופניות של האדם.
אז – כאשר תשוקת ה"אדון", תשוקת הלב מתעוררת, הדבר עשוי להוביל לסוג של משבר עמוק לשבר של אותו המבנה שאינו מבוסס על היסוד האמיתי.
משבר קיומי, משבר בזהות, שעינינו לנקות את הישן והלא נכון כדי לתקן את דרכו של האדם.
משבר מסוג, בדרך כלל, מתלווה עם סימפטומים גופניים שהם אלו שיעידו על מהו היסוד הזמני והלא אמיתי שעליו נבנתה אישיותו של האדם.
אותם הסימפטומים, כמו כן, יעידו ויגלו את הדרך שיש לעבור כדי להחזיר את המערכת לתשוקה הנכונה, שהיא הנביעה של כל התשוקות.

סיכום ביניים:
כל סוגי התשוקות הקיימות באדם, הן אדוות לתשוקה המרכזית הנובעת מכוחו של ה"אדון" היושב בלב האדם.
התשוקה עצמה, איננה רעה, אלא שהיא עלולה לשבש את דעת האדם עם איננה במקומה הנכון, ואינה פועלת לכיוון התנועה הנכון.
לימוד מדויק של כל תשוקה בנפרד, אופן פעולתה בתוך המערכת, מלמד כי נביעה של כל התשוקות שואפות להצטרף לתשוקת היסוד הבאה מן ה"אדון".
לכן כל התשוקות ביסודן הן חיוביות, אם כי יש מקום לעבודה מולן כדי לתת להן את הגדרת הכיוון של תנועתן, להגדיר להן לאן הן שואפות ביסוד הפנימי שלהן, ומהו מקור הנביעה שלהן.
כך עם עבודה נכונה עם התשוקות, הן כולן מובילות אל ה"אדון", אשר משם הן שואבות את כוחן האמיתי.

רגשות ט' – פחד ג', תגובות פיזיולוגיות ומשמעותן

רעד:
רעד שאינו מסיבה עצבית, ממחלה מערכתית כגון פרקינסון. הינו אחד מן הסימפטומים המידיים המבטאים פחד.
מיקומו של הרעד בגוף, מגלה את המיתר הנפשי שהפחד פועל עליו, וכן את ההליך הנפשי הרחב יותר הקשור להופעת הפחד.

דוגמאות:

1- רעד בידיים:
האדם נדרש לעשות. האדם תחת חובה של תגובה קונקרטית למצב מסוים, המעורר בו פחד הקשור לצורך להגיב בעשייה.
העשייה מפחידה עקב האפשרות לתוצאותיה השונים, דבר המתבטא דרך הרעד.
רעד בידיים, כמו כן מלמד על ההיסוס והספק שמאחורי המחויבות להגיב לדבר מה.

2- רעד בברכיים, "פיק ברכיים":
רעד בברכיים זוהי אינדיקציה לחוסר יכולת התנועה של האדם.
קורה משהו שהאדם חייב לזוז, חייב להיות בתנועה. לאו דווקא תנועה פיזית (אפשר שגם) אלא תנועה שמחייבת מן האדם לקחת יוזמה, לא להישאר פסיבי, להיות ולהראות עמדה מול דבר מה.
זהו רעד המשקף על איבוד תחושת הכיוון כתוצאה מן הפחד.

3- רעד בבטן:
זהו רעד המבטא תחושות עמוקות ביותר של פחד שאולי אינו אישי, אלא עקב קרבה לאדם אחר.
אימא חשה רעד בבטן כאשר היא מפחדת על ילדיה, זוג אוהבים המחוברים עמוק אחד לשנייה – כאשר קורה למשהו משהו, השני עלול לחוש את מצבו של האהוב דרך הרעד בבטן.
רעד בבטן זוהי תחושה עמוקה ביותר, שבחלקה היא מבטאת את היכולת לידיעה מוקדמת על דבר מה הקשור לקושי והתמודדות קשה של משהו הקרוב. מה שמכונה "ידיעה מוקדמת".

4- רעד בחזה:
לעיתים רעד חזה, מבטא התרגשות ולא פחד. אך עם הרעד בחזה הינו תוצר של פחד, זהו ביטוי לחרדה עמוקה, הנוגעת בליבה של האדם, בעומק שלו.
זוהי אינדיקציה לפחד שחדר עמוק, לעובי ההוויה של האדם.
רעד בחזה עלול לצור אף רעד בלב ממש, כמו שדופק הלב אינו יציב, והאדם חש פרפור קל בדופק. במקרים רבים אין לפרפור עצמו רקע של פחד מיידי, הפרפור בלב עשוי להופיע עקב גירויים משניים. אך מאחורי תחושת הרעד בלב, יש בדרך כלל היסטוריה של פחד ואיבוד האיזון הנפשי כתוצאה מפחד רכוני, לאורך שנים רבות.

5- רעד בגב התחתון:
זוהי אינדיקציה לפחד המערער את חווית הביטחון בקיום הבסיסי.
"האם יהיה לי אוכל לאכול, האם הבית שלי יישאר שלי, האם אני אצליח לפרנס את ילדיי, האם אני אצליח לשרוד?"

6- רעד בפנים, או בראש:
זהו רעד המבטא פחד המוביל למבוכה, לאיבוד ההבנה, בבקיאות במתרחש, ביכולת להגיב קוגניטיבית כמו שהאדם מורגל. מצב של פחד גרם להתפרקות (זמנית) של כוחו של ה – mind – להגיב בהיגיון למתרחש. עקב איבוד הכלי המכונה mind האדם אינו יכול למצוא את מילותיו או את דרכי התגובה האופייניות שהיו לו.

7- רעד בסנטר:
רעד בסנטר עשוי לנבוע מסיבות רבות, כגון התרגשות, מבוכה, קושי להכיל רגשות, או פשוט תגובה לקור. אך אם הרעד הינו תוצר של פחד זוהי אינדיקציה לשבר פנימי, ל"חריץ" הנפער במה שהיה ברור מאוד עד כה, וכעת אינו מובן מאליו יותר. זוהי אינדיקציה לאדם שהיה בעל אמירה, בעל השפעה וכוח, ואיבוד אותה.

תגובה אופיינית נוספת לפחד זוהי חווית הקיפאון, האדם קופא, כמו שניכנס לשוק או להלם. והגוף מבטא את ההלם בתחושת קור, שיתוק, חיוורון בצבע הפנים ונשימה שנעצרת או שמשתנקת.
במצבים אלו, האופן בו הגוף מתמודד עם מצב השיתוק והקיפאון, הינו באמצעות תנועה או רעד יזומים.
האדם מתחיל לרעוד כדי להשיב את התנועה ומשם לחזור ליכולת התגובה שלו.
זהו רעד מסוג אחר, רעד שעניינו להשיב את זרם הדם ולחמם את תחושת הקיפאון הקשורה לתגובה לפחד.
רעד זה הינו הכרחי וחיובי מאוד. הוא גורם להשבת החיבורים בין המערכות, דבר שפחד עצמתי עשוי לשבש.

רגשות ח' – פחד ב', הדבר אותו מסתיר הפחד

המשך המאמר הקודם:
הפחד המרכזי באדם, זהו הפחד מ"להפסיק להיות", זהו פחד המעורר פלצות בנפש האדם, וכל שאר הפחדים הינם ענפים הממשיכים את אותה נקודת היסוד: הפחד מ"לא להיות".

תגובות שכיחות באנשים הפוגשים את פחד מ"לא להיות", ומתמודדים עם הפחד דרך שהייה במקום נפשי זה:

1- התגובה השכיחה ביותר, הינה בריחה ממקום זה, דרך ממסכי דעת כגון: התעסקות עם הנייד, טלוויזיה, מחשב, תקשורת, וכל דבר המסיח את דעת האדם מן ההתייחסות למקום הנפשי הזה.
זוהי תגובה השכיחה ביותר. ניתן לומר כי הנטייה האנושית והצורך של האדם בהסחת הדעת, נובעת בשורשה מן הקושי "להיות", כיוון שאם היה האדם שוהה ללא היסח דעת, הדבר המיידי שהיה מתעורר בנפשו, זוהי חרדת האפשרות ל"לא להיות".
2- כאשר האדם אינו מנסה להימלט לשום מקום, אך במקביל אין לו את הכלים להתמודד עם האפשרות של "להפסיק להיות". כאן התגובה הטבעית הינה שיתוק, עצירה, חוסר יכולת להגיב.
זוהי תגובה המאפיינת את עוצמתו המאיימת של הפחד "לא להיות".
3- המגע עם האפשרות של "לא להיות", גורמת ודוחפת את האדם לעשייה.
העשייה האינטנסיבית, כל אדם בתחום העיסוק שלו, מביאה באדם תחושה של "להיות אפקטיבי" ובכך להינצל מן המקום הקשה לשהייה בו. בדרך כלל – עשייה שהיא תגובה לפחד, היא עשייה לא פרופורציונאלית, עשייה אכסטטית, אינטנסיבית, עם רמת אדרנלין מאוד גבוהה, שבה האדם עושה ועושה עד לרמת תשישות ו"עילפון" מן העשייה. אז הוא יכול להרפות. אז הוא יכול להתמודד עם אותו הפחד ממקום של נינוחות יחסית, כיוון שהגיע לקצה הגבול של עצמו, מקום של "כניעה" פיזיולוגית.
4- התגובה הפחות שכיחה מתבטאת דרך אותם האנשים שאין להם מוצא, ואין להם לאן לברוח, והם נותרים מול הפחד, ושוהים במקום זה לאורך מספיק זמן. עד לנקודה שאותו הפחד הופך לדבר מה אחר, פחות מאיים, פחות משתק.
אז האדם העובר דרך הפחד של "לא להיות", עובר סוג של מיתה, סוג של קריסת המבנה הקודם. וכך האדם נולד למקום חדש ולאפשרות חדשה מזוויות רבות.

מסקנות ביניים:
1- כל עוד האדם חי עם הפחד, הוא חי חיים חלקיים, כיוון שאותו הפחד לא מאפשר לו הליכה חופשית. הוא כלוא בתוך הגבול שאותו מגדיר הפחד.
2– קיים פוטנציאל חיים עצום מאחורי אותו הפחד. כאשר האדם מתמודד וחוצה את מחסום הפחד, הוא נפתח למתנה של החיים, לפוטנציאל העצום ששמור לו ורק לו, לשם ההתפתחות ההכרחית להגשמת סיבת החיים של אותו האדם.
3- מאחורי הפחד מ"לא להיות", מסתתרת סיבת הקיום האמיתית של האדם.
הפחד מ"לא להיות" מחביא מאחוריו את וודאות הקיום היציבה והמושרשת האמיתית של האדם, מציאות שאינה תלויה בדבר.
מציאות המאפשרת לאדם "להיות".

סוג הפחד הקיים באדם (בקרבו של כל אדם קיים פחד, ללא יוצא מן הכלל) מלמד ומשקף על הפוטנציאל החיים שיש לאותו אדם, ועל המתנות (איכויות היסוד) והעוצמות שיש לאותו האדם.
סוג הפחד כמו כן, מלמד על סוגי ההתמודדויות שיהיו חלק מדרך ההתפתחות של אותו האדם, בעל אותם הפחדים (מה יהיו האתגרים של אותו האדם, איתם יהיה עליו להתמודד)

דוגמאות:

1- פחד מחושך:
חושך זהו החלק ביממה, שבו האדם נפגש עם אותם החלקים בתוכו שאינם זמינים לו כאשר הוא "מודע" כמו שהוא בשעות האור. בחושך אותם הצדדים בתוכו שאינם מעובדים, ואינם עד הסוף שזורים במארג של כוחות הנפש באופן מאוזן, בוקעים באופן ספונטני.
וכן אותם האירועים שהאדם היה מעדיף לא להתמודד עימהם כמו טראומות או קונפליקטים מוסריים, החלטות ומעשים לא נכונים לאדם. כל אלו עשויים לצוץ בחושך.
כמו כן – החושך אף מעלה כוחות נפש עם עוצמות שלא עברו עיבוד קוגניטיבי לשם עיסוק נכון איתם (יצרים, רצונות, אינסטינקטים בסיסיים, וכן כוחות אינטואיטיביים דקים וגבוהים יותר ממה שיכולה הקוגניציה הרגילה להכיל).

בחושך חלקים אלו מתעוררים. לכן האדם מפחד מן החושך, כיוון שההתמודדות עם יצר פנימי לא מעובד או עם מעשים שהייתה בהם פגיעה טראומטית, מעמידים את האדם מול סכנת חיים. מול האפשרות שהוא ימות אם יחווה את עוצמת הכוח הנפשי, או את הטראומה ומשמעויותיה.

תגובה אפשרית ראשונית למה שחושך מעורר, זוהי הפאניקה, חווית פלצות, או חווית שיתוק והירדמות מיידית כמו עילפון.
עמידה מול הפחד ושהייה עמו, עד להתמוססות הפחד, חושפים את האדם לעוצמות חדשות. עם כוחות נפש ויכולות לעסוק בתכנים עמוקים, או בתכנים של עולם הנסתר (התמודדות עם החושך, פותחת את האפשרות לעיסוק עם העולמות הלא נראים לעין)

וכן – אם פחד החושך קשור לאירועים טראומטיים, הרי שהיכולת לעבור דרך הפחד, מאפשרת את תהליך ההחלמה. משם האדם גדל ואף מתחזק מן האירוע שחווה. בדרך כלל אותו האדם יהפוך לאבן יציבה ותומכת לאנשים רבים שפגשו טראומה זהה לשלו.

2- פחד מן הלא ידוע, והלא מוכר:
הצורך של האדם לבסס חיים עם ביטחונות, כמו בית, משכורת קבועה, עבודה קבועה, הפרשות כספים לפנסיה, יחסים עם אנשים דרך הצטרפות לקהילה, ועוד… כל אלו גורמים לאדם תחושת ביטחון בהווה שלו.

המוטיבציה מאחורי המהלך הזה הוא הרצון להימנע מאי הוודאות של התפתחות החיים.
עקב טבעם המשתנה של החיים, נוצר באדם חשש תמידי מן הלא ידוע, ולכן צורך לבסס ביטחונות שימנעו את האפשרות להתמודדות עם מציאות משתנה.

פחד אי הוודאות גורם לאדם לאי שקט ומביא אותו ליצירת חיים שלא בהכרח מתאימים לו, אך הוא שם בעל כורחו, עקב הפחד מן העתיד ומאי הוודאות.
בדרך כלל אנשים רבים משלמים מחיר כבד ביותר עקב אותו החשש מן הלא ידוע העתידי, ביחסים זוגיים, מקום מגורים או מקום עבודה, ומשלימים עם דבר מה שאינו בריא ואינו תורם להם יותר.

אדם שעמד מול פחד זה, שהה שם מספיק זמן, ועבר דרכו, נפתח לכוחות חופש ושחרור של יצירה ופוטנציאל חיים רחב עם גבולות גמישים. עם יכולת לתנועה חדשה בחיים המביאה עימה כוחות נפש חדשים של אהבה, יצירה, גילוי של חופים חדשים.

3- פחד מדעת קהל, "ממה שיחשבו עלי":
זהו פחד נפוץ ביותר, בעיקר בתקופת גיל הנעורים, שלבי ההתבגרות.
שם היסוד הפנימי המייחד את האדם עדיין לא גובש, והאופן בו האדם מקבל שיקוף על עצמו דרך הפידבק החברתי, הרבה יותר משמעותי עבורו ממה שהוא בעצמו.
הזהות שלו תלויה בפידבק חיצוני. הפחד "ממה חושבים עלי" הופך ליסוד נפשי המנהל את חיי הנפש של אותו הנער.

דבר זה נכון בכל תקופות חיי האדם, גם בשלבים מאוחרים. למשל, כאשר אדם עובר "שיימינג", דבר שהפך בדור הנוכחי לתופעה נפוצה. אז, אדם זה, עשוי לחוות חורבן החיים עקב ה"שיימינג".

אדם שעבר דרך הפחד של "מה חושבים עלי". עבר תהליך של הערכה מחודשת- מה קיומי יותר עבורו, ועל מה קיומו מבוסס.
דעת הקהל עליו או מה שהוא ללא קשר לעולם החיצוני. הוא עבר הערכה של גיבוש היסוד האינדיווידואלי שיש בו ושאינו תלוי ולא קשור בעולם כלל.
זה שעבר את מסך הפחד של דעה חברתית, גילה בתוכו את מי שהוא אלמלא היה שם העולם. דבר המאפשר לו יציבות ושורש עמוק בהוויה, שורש שלו ניתן לקחת ממנו או לערער בתוכו יותר.

מסקנת ביניים:
כל פחד באדם, בעיקר אם הוא מוטיב מרכזי בנפשו של אותו האדם, אינו אלא סמן לסוג הפוטנציאל, לאיכות כוחות הנפש שיש בו.
וכן – אותו הפחד אינו אלא חץ המראה את כיוון ההליכה לדלת שדרכה על האדם לעבור על מנת לזכות בכוחות חיים שממתינים לו.
ההתמודדות עם הפחד "לא להיות" על כל היבטיו, הדרך שהאדם עובר כדי להתמודד עמו ולבסוף המעבר של האדם דרך הפחד עצמו, חושפים באדם את היסוד הנפשי הבסיסי, את השורש של הקיום, את התשתית של חיים ששם המוות אינו מסכן אותם יותר.
אין הכוונה שהאדם לא ימות פיזית, אך ידיעת הסוף והאפשרות לא להיות, אינם מהווים יותר הפרעה או חצץ מן החיים וכוחם.
משם נובע כוחו של אדם "להיות".