המרכבה, חלק ו'

משל המרכבה – מתאר את חלקי האדם מן הזווית התפקודית, לשם הבנה קלינית עמוקה ומדויקת יותר.

אדם משול למרכבה מכמה סיבות:
א- עניינה של מרכבה: בתנועתה לכיוון מסוים. המרכבה איננה "קישוט", אלא כלי נסיעה שמטרתו להגיע על היעד. חיי אדם מטרתם להגיע ליעד.
תנועתו של האדם מגדירה את קיומו. איזה סוג של תנועה יש לו ולאיזה כיוון, מגדיר את זהותו, ייחודיותו, ולכן את חייו.
אופייה של התנועה, יכולה שתהייה חלקה, הרמונית וקלה. ויכולה שתהייה מלאה בקשיים והפרעות, המתבטאים דרך "סימפטומים" דרכם ניתן ללמוד על מעקבי התנועה במגמה להגשמת התכלית של חיי האדם.
ב- המרכבה, לשון – דבר המורכב מפרטים רבים היוצרים גוף שלם. האדם מהווה ריכוז של כל יסודות העולם. האדם מורכב וכל חלקיו מהווים שלמות שמטרתה הגשמת יעד.
כמו כן: מושג "מרכבה" מעורר את השאלה על מיהו הרכוב על המרכבה? מה מכילה המרכבה?
נושא הקשור לתוכן שחיי באדם, וכן ליסוד המחייה את האדם המכתיב את אופי הקיום של אותו האדם.
ג- תנאי ההגשמה של היעד, תלוי בהרמוניה ובחיבורים הנכונים של חלקי המרכבה (המרכבה יכולה לזוז כפי דרגת ההרמוניה שבין חלקיה השונים) כל הצדדים שבאדם צריכים להיות שזורים נכון, בהרמוניה, לשם העבודה משותפת להגשמת התכלית.
ד- דרך "משל המרכבה" ניתן להבין כיצד האדם הינו צמצום העולם כולו, וכיצד תנועתו של האדם בחייו (במשול לתנועת המרכבה) משקף אם האדם בדרכו הנכונה והיכן קיימת ההפרעה ומהמורות שבדרך, אותן ניתן להבין וללמוד על פי סימפטומים הנוצרים לאור אופייה של התנועה.
מיקומם של הסימפטומים (בחלקי המרכבה) מהווים את סימני הדרך למקום שם יש לעצור לרפא או להתבונן, לשם ההשבה של התנועה הנכונה להגשמת התכלית.

חלקי המרכבה כיצד הם משקפים את רובדי הבריאה, יסודות וממלכות
א- האדון היושב במרכז המרכבה (בלב האדם וקשור לכלי הדם, היסוד האלוהי) מקביל ליסוד האש – העולה בטבעו למעלה, מחמם ומעכל.
במקביל בסדר הממלכות ל"מדבר" (נוסודות בהומיאופתיה) מימד המבטא את כוח הדיבור שבאדם (העולם נברא בדיבור)
ב- הרכב שמעונו במוח והמערכת העצבית, המושך במושכות ויושב בראש המרכבה, הוא האינטלקט והשכל, הוא כלי שרת לאדון.
מקביל ליסוד הרוח (אוויר) הניכר בתנועה שלו, ללא תנועה אין רוח, הרוח נודעת על פי תנועתה, וכך גם טבעו של הרכב, הנודע בתנועה שהוא מייצר דרך מימד המחשבות.
מקביל לסדר הממלכות ל"חי", לעולם החי (תרופות מעולם החי בהומיאופתיה, כגון נחשים)
בכל חיה טמונה מידה המגדירה את טיבעה, כגון האריה – מלכות, השועל – ערמומיות, העורב – אכזריות, הנשר – ראייה והתבוננות. וכך הלאה, לכל חיה יש מידה וכל המידות קיימות כפוטנציאל באדם.
אם מידה אחת התפתחה וגלשה ממקומה עד שכבשה את כל האדם, אז האדם מכונה "חיה", שם יש צורך לתהליך מאזן למידה שיצאה מן הגדר המאוזן שלה.
ג- הסוסים הרתומים לכרכה, ונמשלים על ידי הרכב. ממוקמים בכל הגוף כולו, לכל איבר יש רגש המקביל אליו, כל הגוף כולו חי מתחושות, ללא תחושה אין חיים, כל התחושות הם חלק מן הביטוי של "רגש ותחושה".
יש לרגשות שני היבטים, הראשון הינו בחוויה הרגשית הנפשית והשנייה בתחושה הסנסורית המקיימת את הגוף.
הרגשות הם המנועה החזק של תנועת המרכבה.
הרגש באדם זהו הכוח המניע החזק ביותר, ואופייה של התנועה באדם תלויה באיזה סוג של רגש מניע אותו לפעולה (איזה סוג של "סוס" דוחף אותו לפעולה)
כל עולם הרגשות של האדם, יוצרים חוויה והתנסות וזוהי תכליתם של רגשות (התנסות ולמידה מהתנסות)
הרגש מקביל ליסוד המים, המים הם "חיים", המים נותנים חיים, מרווים את צמא בחיוניות הנדרשת לתנועה הנכונה לכיוון הנכון. מים "לא טובים" הם תוצר של רגש "לא טוב" (נגטיביות,כעסים מודחקים, "השנאה התאווה והכבוד מוציאין אדם מן העולם")
רגש (סוסים) מקבילים בממלכות לעולם הצומח. הצומח מונע מתחושות ורגשות, מגיב לתנועה רגשית וזקוק לה.
ד- המרכבה, הכרכרה, זהו הגוף עצמו, גוף האדם על כל חלקיו. מקביל ליסוד האדמה, החומרי. בממלכות: לעולם המינראלים, לצורך בקונסטרוקציה מוחשית, מבנה ידוע שניתן לסומך אליו ולהבנות ממנו.
זהו הבניין הפיזי, הגוף עצמו, כל חלקי גוף האדם על כל צדדיו (עור, שלד שריר, איברים וכו')

משל המרכבה המלמד "רפואת אמת"
"רפואת אמת" מתחילה ביסוד הבסיסי ביותר של הבנת האדם, מוצאו ותכליתו בעולמו, ויודעת להשיב לשאלות מוצא האדם ותכליתו. מדוע האדם חולה והם הסיבות השורשיות לחולי, מה החולי מלמד ועל מה הוא מצביע.
רפואה הרואה באדם "חומר, גוש בשר" מהווה רפואה היודעת להתייחס רק ליסוד ה"כרכרה" שבאדם, כלומר זוהי רפואה שטחית, חלקית , רדודה, שאינה מבינה מדוע חלה האדם ומהי תכלית החולי. ולכן זוהי רפואה חלקית ועיוורת.
משל המרכבה מלמד כי אופייה של תנועת החיים, על כל היסודות המרכבים אדם (אדון – יסוד האלוהי. רכב – האינטלקט. סוסים – הרגשות, תחושות. כרכרה – הגוף הפיזי על כל חלקיו)
הינו לשם הגשמה של תכלית ששונה מאדם לאדם, ועל פי איכות תנועת המערכת ניתן לדעת וללמוד על אותה התכלית שלשמה האדם כאן, ולאור סוגי ההפרעות ומיקומם במערכת ניתן לדעת היכן ההפרעה ומה יש לעשות כדי לרפא אותם ולהשיב את התנועה הנכונה לשם ההגשמה של התכלית.

פרשת וְזֹאת הַבְּרָכָה

1- ראש, פרשה:
"וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל-הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת-כָּל-הָאָרֶץ…. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ, אֶתְּנֶנָּה; הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר" (דברים לד, א-ד)

על זה אמרו חז"ל: "הוא היה אומר (ר' טרפון) לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה" (אבות ב, טז)

משה הוא "תחנה", פרק נוסף בתהליך הגאולה העולמי הכולל. הוא תחנה חשובה – אך תחנה בלבד, ולא רק על כתפיו מונחת האחריות והקושי להוליך את ישראל ואת העולם כולו למקומו שאבד, למקומו מול האלוהות.
לכן ספר דברים כולו, המסכם את דברי משה ביחס לשליחותו, מסתיים בהעברת "שרביט" ההנהגה לתלמידו המובהק יהושוע בין נון: "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מָלֵא רוּחַ חָכְמָה–כִּי-סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת-יָדָיו, עָלָיו; וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה" (דברים לד,ט)
חלק מן הענווה של משה וגדלותו באה לידי ביטוי בדאגה להעברת ה"פרק" הבא. פרק שאינו מנת חלקו האישית, לדורות הבאים דרך מנהיג המתאים להעברת ישראל את הירדן, אל הארץ המובטחת, שהיא רק משל להגעה אל התכלית.
משה איש המסע, הוא האדם המוביל את ישראל במסעות, בדרך, בהכשרת הקרקע וההכנה הנדרשת להגעת אל התכלית. אך אין הוא האדם המתאים לשהייה במקום שם התכלית מתממשת. אדם אחר מתאים לדבר זה ומשה מכשיר אותו לתפקיד העתידי עוד מהיותו נער.

מכאן נובעת הברכה האמתית, הברכה שחיי משה ממשיכים לאחר הסתלקותו. יש לו המשכיות דרך תלמידיו, דרך ממשיכי דרכו. וזוהי ברכה אמתית, שחייו נשאו פרי אמתי.
הוא השאיר אחריו ממשיכי דרך, נאמנים, למעשה עד לימינו אנו.

מהי הברכה אם כן? המשכיות השליחות והדרך, שהיא רצונו של האל, בעבודה ותוצאותיה של האדם, המותירה פרי לדורות הבאים, שהם תשתית וקרקע פורייה, לדור שיקום ואף הוא ימלא את שליחותו נאמנה, וייקח את האבולוציה של האדם לקראת הגאולה המלאה, לעוד פרק אחד נוסף בשעתו ובזמנו, וכך גם יכשיר את הקרקע בחייו ובשעתו לדורות הבאים.

מכאן אנו למדים כי משה ראש לנביאים, איש המסעות, מעיד כי הנבואה אינה מטרה אלא צעד בהתפתחות של האדם בדרך להגשמה אל הארץ המובטחת.
והאדם המעביר לארץ המובטחת, הוא מחזיק את כוחו של "משיח".
הנבואה היא הדרך, המשיח הוא בהגעה על התכלית.

2- תוך, הפטרה:
"כֹּל אֲשֶׁר-צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה, וְאֶל-כָּל-אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ, כְּכֹל אֲשֶׁר-שָׁמַעְנוּ אֶל-מֹשֶׁה, כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ: רַק יִהְיֶה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עִמָּךְ, כַּאֲשֶׁר הָיָה, עִם-מֹשֶׁה, כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-יַמְרֶה אֶת-פִּיךָ, וְלֹא-יִשְׁמַע אֶת-דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר-תְּצַוֶּנּוּ–יוּמָת: רַק, חֲזַק וֶאֱמָץ" (יהושוע א, טז-יח)

הברכה העוברת מדור לדור, מחייבת הסכמה של שמיים וארץ. אלוהים מקדיש את יהושוע לתפקיד וישראל אף הוא מסכים ליהושוע ולשליחותו.
לכן ברכה עניינה חיבור שמיים וארץ, חיבור הקצוות אל השלם, וכאשר יש אחדות יש ברכה.
לכן – כל פיצול, מחלוקת, ריבים ומדון, כעס ושנאה המובילה להפרדה, פיצול ומחלוקות, מביאה עימה קושי וקללה.
ברכה שהיא ביטוי לאחדות שמיים וארץ, אינה ניתנת להכחדה או להפסד. לא ניתן לנצח או להביס אותה. לכן, במקום בו יש אחדות, שם מצויה הברכה. ובמקום שם יש פיצול, ריבים ומחלוקות, יש ותהייה קללה.
מכאן החשיבות ב"שלום בית" בין איש לאשתו ובמשפחה. בית עם אחדות מהווה בית לברכה. בית עם מחלוקות ושנאה הדדית מהווה בית לדבר ההפוך מן הברכה.
וכלל זה נכון לכל תחום בחיי האדם, ובכל נושא שעימו הוא עוסק.

3- סוף, אנחנו היום:
כל אדם, בכל התקופות ההיסטוריות השונות, מהווה גשר וצומת בין העבר ומה שהורישו לו, ולדבר שהוא עצמו עתיד להוריש לדור הבא. יש לו את הוריו שהם המורישים, ויש לו את ילדיו שהוא האחראי להוריש להם את המשך תהליך ההתפתחות, האידיאלית ביותר לשם ההגשמה של התכלית.

כל אדם צריך שייבחן את סוג הירושה שקיבל מהוריו (אין הכוונה לירושה חומרית, אלא לירושה של תוכן רגשי, נפשי, רוחני, ערכי, דתי) והאם הוא מוכן למימוש ירושה זו. האם יש בו הסכמה לסוג הירושה שקיבל מהוריו, אולי יש תכנים שיידחה ויש אחרים שיקבל.

אין להתייחס לירושת האבות באופן עיוור. יש לבחון אותה ולבדוק היטב את סוג הירושה ואיכותה. ולראות שאכן ירושה זו מתכוונת בטהרתה לשרת אלוהים ואדם בדרך על התכלית.
במקרים רבים, הירושה מן האבות אינה נקייה ויש לטהר ולזכך אותה דרך העבודה העצמית של האדם על עצמו. כיוון שסוג ירושה זו טבועה בגופו ובנפשו של האדם, יש צורך בתהליך המזכך את הדברים למקומם המדויק. דרך העבודה של האדם על עצמו.

וכן – כל אדם ראוי שיבדוק היטב את חייו ואת מה הוא בונה בתוכו כאיכויות ערכיות שאותן הוא מעביר לילדיו (במודע או שלא במודע). כיוון שהעקרונות, הערכים והכללים (אם הוא חי אותם באמת) הם אלו שיעברו כירושה לילדיו, והם אלו שיכתיבו לידיו חיים עם ברכה (אחדות שמיים וארץ) או חיים של קללה (חיים של פיצול, ריב, מדון, שנאה כו')

כל אדם בכל זמן ושלב היסטורי, יש לו את האחריות כלפי הוריו לזיכוך הירושה שקיבל מהם, כיוון שזיכוך ירושת ההורים מזככת גם אותם במובן הישיר.
ולכל אדם אחריות חובקת עולם להוריש קרקע פורייה טובה יותר ממה שהוא קיבל כירושה מהוריו, לילדיו שלו, לשם ההגשמה של התכלית של חיי האדם אשר בו, באדם נוצרת האחדות והמפגש של שמיים וארץ, אדם ואלוהים.
אז העולם כולו מתקן וחוזר למקומו האבוד והגולה, על הארץ המובטחת.

פרשת האזינו, הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ

ראש, פרשה: שירת משה

"נבואת משה רבנו ע"ה. והוא שנאמין כי הוא אביהם של כל הנביאים אשר היו מלפניו ואשר קמו מאחריו, כולם הם תחתיו במעלה" (רמב"ם, הקדמה לפרק חלק, עיקר שביעי ב שלוש עשרה עקרי האמונה)
כל דברי משה, נבואה הם. וכך גם שירתו, אשר באה להעיד ולהוכיח את ישראל לדורות האחרונים "וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם: לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד–בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל". יש אומרים כי דברי השירה מכוונים לדור הנוכחי, בו קיים שפע חומרי רב, דבר המהווה הפרעות בדרך להתפתחות הכרחית לשם הכשרת הכלים הפנימיים לקבלת השפע העליון: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ, וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ".

במה שונה דברי השירה של משה, מדברי משה האחרים הנאמרים כדיבור, שיחה או תוכחה?
השוני הינו בגוון האישי המצורף לשירה, בעמוק ממנו המילים נובעות, ולרצונו של משה שעומק מקומו שלו ידביק את השומעים ואת הקוראים, כיוון "שמה שיוצא מן הלב, נכנס אל הלב".
הוא מסיים ב: "כִּי לֹא-דָבָר רֵק הוּא, מִכֶּם–כִּי-הוּא, חַיֵּיכֶם; וּבַדָּבָר הַזֶּה, תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה".

תוך, הפטרה: שירת דויד

שירת דויד, שירת רוח הקודש היא: "רוּחַ יְהוָה, דִּבֶּר-בִּי; וּמִלָּתוֹ, עַל-לְשׁוֹנִי".

מסכת ברכות ג,- ב: "כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד, וכיוון שהגיע חצות לילה, בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו. מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר"

שירתו של דויד אישית היא. ברובה שירתו בתהילים הינה שלו על עצמו, על הצרות והמהמורות והישועות שראה בחייו, על עצמו, על בשרו.
רוח הקודש המפעמת בליבו ומעירה אותו משנתו בחצות הליל, הינה ביכולתו של דויד לזהות את השורש ואת המקור לתמורות שהוא עובר בחייו ומי הוא אותו האחד המנגן לו על מיתרי הכינור, מיתרי ליבו.
כיוון שהוא ככלי נגינה בידי שמיים, כיוון שהוא ריק מעצמו, אך נוכח מלא בחייו, אינו ישן, אינו נרדם, אינו אדיש לתמורות החלות סביבו ובתוכו, אז פנוי הוא לשמוע מנגינות ומילים שנותרו עד ליום זה כשירת קודש, המחזקת, מהווה הגנה, ובונה כלים בנפש הקורא לקבלת רוח קודש כמו כותב המילים עצמו.

בשני המקרים, משה ודויד, השירה שלהם הינה ביטוי לעצמם במובן האישי העמוק. אין רצונם בפילוסופיה או בהגדרות של עיקרי אמונה. הם רוצים את לב האדם, את רגשותיו, מהוויו, את כל חלקי האדם כולם, במכלול אחיד לשם הפיכת האדם ל"בית מקדש" בעצמו.

סוף:  יש מקום באדם, שירה שמו:

כל אדם זקוק להיות "משורר" כותב שירה, כך חלקי הנפש האמיתיים, העמוקים, הקרובים לשורש, מקבלים ביטוי, ודרך הביטוי האדם נחשף ל"שורש נשמה". למקום שם השפע האלוהי פועל ומניע את האדם על כל פעולותיו, שם ניכרת ההשגחה הפרטית ומשם האדם אינו זקוק יותר ל"אמונה" במובן היחסי והמתנצח, שם באות התשובות, משם יש מזור לנפש, ומשם באה הידיעה והביטחון על: הַשְׁלֵךְ עַל יְהוָה יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ (תהילים נה,כג)

אומרים כי: "שירה גימטריא תפלה" (515, כמו "ואתחנן") שירה שכתיבתה, בנגינתה ובשירת המילים שלה.
לכן על כל אדם לכתוב שירה, לנגן אותה או לשיר שירים המרוממים את מקומו למקום גבוה יותר, כיוון ששירה הינה אחת מן ה"טכניקות" לעלייה לשורש משם החיים נובעים.

פרשת וילך, לֹא יַרְפְּךָ, וְלֹא יַעַזְבֶךָּ

ראש , פרשה:
"וַיהוָה הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ, הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ, וְלֹא יַעַזְבֶךָּ; לֹא תִירָא, וְלֹא תֵחָת" (דברים לא,ח)
זוהי המציאות של יוצאי מצרים, הנכנסים לארץ. שם יש ידיעת אלוהים המאפשרת השענות מלאה על האל. ראיית אלוהים בחושים הרגילים, דבר שהינו חלק מתפיסת מציאות הנובעת מ"נשמה", לא משכל ולא מהיקש אנליטי, אלא מן היסוד באדם שהוא זרע אלוהים, חלק אלוהים ממעל.
כאשר חלק זה פעיל באדם, אז החושים רואים וקולטים את אלוהים בכל מקום. את השגחתו ורצונו.

תוך, הפטרה:
"מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה, נָבוֹן וְיֵדָעֵם: כִּי-יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְהוָה, וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים, יִכָּשְׁלוּ בָם" (הושע, יד,י)
דברי הושע בן בארי הנביא, סוף תקופת ממלכת ישראל (שהתפצלה מממלכת יהודה)
שם ידיעת אלוהים זקוקה לתבונה, חכמה. אין ידיעה זו ספונטנית כמו בתקופת ההליכה במדבר. בזמנו של הושע ידיעת אלוהים זקוקה לבניית כלים פנימיים של עבודה מודעת, כלי הבנה שאינם חלק מיסוד טבעי באדם, אלא שיש לעמול ולעבוד הרבה כדי שיהיו חלק מכלי תפיסת המציאות של האדם.
ידיעת אלוהים בתקופתו כבר אינה דבר המובן וברור מאליו.
במקום זה, חלק אלוהים ממעל שבאדם, אינו פעיל ספונטנית כמו בדור יוצאי מצרים והנכנסים לארץ. כאן יש צורך בדרך מודעת שאותה יש לעבור כדי לבנות כלים קוגניטיביים לשם היכולת לתרגם את תנועת האדוות, הצלילים התנועות שבאות ונובעות מחלק אלוהים ממעל באדם, ומשם מתפתחת ידיעת האלוהים.

סוף, היום:
"וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת; וְאָמַר, בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלֹא עַל כִּי-אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי, מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים לא, יז-יח)
כל הצרות, הקשיים, סוגי ההתמודדויות השונות והקשות שבאות לאדם, באות לו עקב: "אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי"
זוהי הבחנה עמוקה ביותר, כאשר האדם יודע להבין ולראות כי קשיים וצרות הם תוצר של איבוד קשר וחיבור לצור העולמים. דבר המחייב מן האדם לצאת למסע של תהליך התבררות פנימית.
מה עיקר ומה טפל, וכאשר התבררה לו נקודת העיקר של חייו, עליו להשקיע עצמו וכל חיותו רק על נקודה זו, לשם התפתחות הכלים לחכמה ולתבונה ההכרחיים לידיעת אלוהים כמו שהושע בן בארי כיוון אליה.
היום כלום לא מובן מאליו, היום התרבות שחטה את כל ה"פרות הקדושות" האפשריות, ולא נותר דבר. הכול נופץ והושמד, כאשר ל"חכמת האקדמיה" יש חלק מרכזי וחשוב בתהליך הניפוץ וההשחתה.
כיצד הם מנתקים את האדם מן התבונה הנפשית היודעת באופן ישיר, על ידי שכל מנתח, מנותק, מתבונן, קר, שאינו נובע מלב האדם. וכך כיכול הם יודעים.
היום מה שנותר זהו האדם לבדו, ואדוות זרע אלוהים בנפש האדם, שאינו מניח ואינו ישן ואינו נותן לאדם אפשרות להיעלם במסך הסמים וכל סוגי הממסכים שיש לתרבות הנוכחית להציע.
היום נשמת אלוהים, חלק אלוהים שבאדם, זהו היסוד שמניע ודוחף, עד למקום שם האדם יבין ויידע את זהותו האמתית, את מקורותיו ומעיינותיו. עד למקום שם החיים והקיום יהפכו לדבר "הגיוני", לדבר המזין ומוביל את האדם ליסודות עליהם חייו היו מושתתים תמיד, רק שלא ידע ולא הבין והלך לאיבוד אחר מראות עיניים ותרבות זרה.

פרשת ניצבים: מָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ

1- פרשה, ראש:

"וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לְפָנֶיךָ; וַהֲשֵׁבֹתָ, אֶל-לְבָבֶךָ"
ישראל עבר תהליך שמכריח אותו לעבור דרך הברכה ודרך הקללה, ולאחר שתמו תקופות ברכה וקללה, ישראל הבין דבר מה, ראה והשיב על לבבו דבר שקודם לא ראה ולא הבין.
ומכיוון שכעת ישראל מבין ורואה, בא אליו האל עצמו והוסיף עליו ברכה שקודם לא הייתה אפשרית שתינתן: "וּמָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ, וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ: לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ–לְמַעַן חַיֶּיךָ".
ולאור מילת הלב, הסרת העורלה שכיסתה את הלב, ישראל זוכה לברכה עוד יותר מובחרת וגבוהה מאבותיו הראשונים: "וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ, מֵאֲבֹתֶיךָ".
תוצאות מילת הלב מביאה עימה היווכחות שמשנה את פני החיים כולם: "כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ".
אין לאן ללכת, אין מסע לעבור, אין איכן לחפש, אין דרך אותה יש לחצוב, אין מבוכה ואין בלבלול.
כי אין שם בחוץ כלום, המציאות כולה משתקפת מן היסוד העצמי והפנימי של ישראל.
מעצמו, מתוכו ישראל פוגש את העולם ויודע ומבין את סודות העולם כולו דרך פנימיותו.
ודרך שער ה"עצמי", ה"אני", הוא עושה, מתקן ומביא לגאולה את עצמו ואת עולמו שבו הוא גר.

2- הפטרה, תוך:

"שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּיהוָה, תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי–כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי-יֶשַׁע, מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי: כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר, וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ"
זהו דברי ישראל שזכה למילת הלב ולייחוד העולמות בנפשו כך שהוא עצמו מקדש לשמיים ולארץ. ואלה הם דברי השמחה, של ישראל.
כי עצבות נובעת מניתוק והפרדה, ושמחה באה לאור השיב אל חיק האחדות.

3- סוף, אנחנו, היום:

באיזה שלב כל אחד מאתנו במסע הזה, זאת שאלה אישית של אדם מול עצמו ואלוהיו.

קורס שנתי למטפלים-הבנות גופנפש (המעודכן)

סימבוליקה של איברים ומערכות
מנחים: קובי נחושתן ודר' חיים רוזנטל

מטרת הקורס:
מטפלים הוליסטים משתדלים להבין את שורש הבעיה של המטופלים. הם מסתכלים על האדם ומחלתו בגישה כוללת ומקיפה. במהלך הקורס ניצור שפה חדשה המבוססת על עקרונות החיבור של גוף ונפש. נרחיב את המושגים של איברים ומערכות הגוף, תפקודם והפתולוגיה שלהם בהקשר הרגשי רוחני. כמו כן נרחיב את הבנתנו לגבי מושגי יסוד שונים כמו מחלה ומה היא מייצגת כארכיטיפ.  מטרת הקורס הינה לעשות אינטגרציה של הידע כולו לשיטה אחידה ויסודית, דרכה מבינים את חיי האדם ובריאותו מנקודת מבט נוספת ומעשית הבנת ההקשרים וההקבלות בין גוף ונפש תשפר את יכולת האבחון והטיפול באופן משמעותי. מקור הידע הינו מהקבלה, חסידות, רפואה סינית, הינדואיזם ועוד.

במהלך הקורס נתייחס בין השאר לנושאים הבאים:
• מדוע התפרצה דווקא מחלה מסוימת (דלקת, אלרגיה…)?
• מה הסיבה שדווקא איבר מסוים נפגע וחלה? (ריאה, כבד…)
• ההקבלה בין האנטומיה והפיזיולוגיה לממד והקשר הרגשי רוחני.
• נביא דוגמאות קליניות ככל שנוכל לכל נושא.

1. מבוא:
הסבר על הפילוסופיה של השיטה, מקורות הידע, הרלוונטיות שלה לזמן הנוכחי. קשר גוף נפש, מודל האדון והמרכבה. דרגות תודעה, גישה הוליסטית.

2. מושגי יסוד:

מודל 4 היסודות וארבע הממלכות, 5 העולמות, עשר הספירות, ממדי המציאות: עולם שנה נפש, כוח הדיבור, מילים ואותיות. צ'י, פרנה, מרידיאנים, 5 האלמנטים, צ'קרות.זכר, נקבה ועוד.

3. הסימבוליקה של האיברים:
מה מסמל כל איבר. מה ההקבלה הרוחנית לתפקודו הגשמי.
שלד ושריר, עצם, מח, לב, כבד, כיס מרה , טחול, כליה, אברי החושים: עין, אוזן, אף, פה, לשון, עור, שיניים שיער, ציפורנים, בלוטות: טירואיד, אדרנל, אברי המין: רחם, ערמונית, אשכים שחלות

4. הסימבוליקה של מערכות:
מה הוא התפקיד ואופן התפקוד של מערכות הגוף וההקבלה הרוחנית שלהם.
מערכת העיכול: פה, לוע, ווסת, קיבה, מעי דק וגס, פי הטבעת.
כלי דם: עורקים, וורידים, נימים, מחזור הדם.
נשימה, עצבים, רביה, מין, שתן, הורמונים, חיסון, לימפה

5. הסימבוליקה של החושים:
ראיה שמיעה, ריח, טעם, מגע. חוש שישי, חוש ההתמצאות.

6. המשמעות הרוחנית של פתולוגיות שונות:
מהי מחלה, מהי המשמעות של הפתולוגיה הספציפית. דלקת, אלרגיה, ניוון, בצקת, נוקשות, תפקוד לא תקין של בלוטות המפרישות הורמונים, סוכרת, גידולים, סרטן, מחלות אוטואימוניות,, עצירות, שלשול, אבנים בכליות ודרכי המרה, חומציות ייתר, חסימות, שברים וקרעים, חוסרים של מינרלים ויסודות שונים, יתר לחץ דם, ועוד.

7. נושאים כלליים:
• מושגים: תיקון, תוהו, כוח הנחש,
• תהליכי זקנה: משמעות הזקנה והמוות, מדוע תהליך זה מתרחש.
• המופע הגופני מורפולוגי של פני האדם. משפעות אברי הפנים. צורה, צבע, יחסי גומלין על הפנים של אברי הפנים.
• המורפולוגיה של הגוף האנושי כולו. מדוע הגוף מראה כמו שהוא נראה מהי המשמעות של ההופעה הגופנית, וכיצד ניתן להיעזר בידע זה לשם העמקה קלינית
משך הקורס:
• 30 פגישות שבועיות.
• כל פגישה תימשך 3 שעות.

תשלום:
• פגישה בודדת – 220 ש.ח.
• כל הקורס – 4500 ש.ח. (150 ש.ח. לפגישה)
• ניתן לשלם ב 10 תשלומים שווים
היכן יתקיים הקורס:
המכללה העירונית רעננה. רח' קרן היסוד 75 רעננה
חניה חינם בכל באזור.

מועד ושעות הקורס:
ימי חמישי:10:00 – 13:00
מועד התחלת הקורס: 7.11.19

תעודה:
בסיום הקורס תוענק תעודת השתתפות.

לפרטים והרשמה:
קובי נחושתן – 052-3521134
דר' חיים רוזנטל – 050-5313775 או מזכירות: 09-7602979

על מנחי הקורס:
קובי נחושתן
• למד רפואה סינית, הומיאופתיה, נטורופתיה. בישראל, הודו, ארה"ב, אנגליה, יוון. לימד את נושאים אלו בכל אותן הארצות.
• מלמד בשנים האחרונות הומאופתיה ורפואה סינית בספרד.
• חוקר ומלמד את נושא גוף נפש מזה 35 שנים. כתב ספרים בנושאי גוף נפש. מלמד מחשבת ישראל, דתות ופילוסופיה.

דר' חיים רוזנטל
• רופא MD (40 שנה) והומאופת (37 שנ'). עובד במרפאה ברעננה וטיפל במשך השנים בעשרות אלפי מטופלים.
• ייסד את בית הספר הישראלי להומאופתיה לפני 30 שנה ועומד מאז בראשו.
• מרצה ומלמד שנים רבות בנוסף להומאופתיה וריפוי טבעי, גישות גופנפש, ארבע יסודות, קבלה, כוח המילים והאותיות ועוד.

תאריכי המפגשים:
תאריך תוכן המפגש המורים
1 7.11.19
2 14.11.19
3 21.11.19
4 28.11.19
5 5.12.19
6 12.12.19
7 19.12.19
8 2.1.20
9 9.1.20
10 16.1.20
11 23.1.20
12 30.1.20
13 6.2.20
14 13.3.20
15 20.2.20
16 27.2.20
17 5.3.20
18 12.3.20
19 19.3.20
20 26.3.20
21 2.4.20
9.4.20 פסח
22 16.4.20
23 23.4.20
24 30.4.20
25 7.5.20
26 14.5.20
27 21.5.20
28.5.20 שבועות
28 4.6.20
29 11.6.20
30 18.6.20

פרשת כי תבוא: תקופת קללה

1- ראש, פרשה – הבריתות וההגבלה של זמן הקללות:

"אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה, לִכְרֹת אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–בְּאֶרֶץ מוֹאָב: מִלְּבַד הַבְּרִית, אֲשֶׁר-כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב" (דברים כח, סט)
ברית ראשונה: הברית של מתן לוחות הברית על הר סיני, מיד עם צאת העם ממצרים.
ברית שנייה: הברית של סוף ההליכה ולפני הכניסה על הארץ המובטחת.
הברית הראשונה כוללת בתוכה את עשרת הדברות ואת ההלכות והמצוות הנגזרות מעשרת הדברות.
הברית השנייה עומדת בסימן הברכה וקללה.
מכיוון שבברית מדובר, אין כאן הכוונה לבחירה במובן הטהור (שאם האדם יבחר בדרך מסוימת, התוצאה באה עם ברכה, ואם לא ילך בדרך המוצאת, התוצאה תהייה הקללה) אלא בברית שממנה מתחייבת הקללה והדרך הקשה שהיא חלק מן המהלך היהודי כולו, שעניינו לעבור כברת דרך קשה ומייסרת של 98 הקללות הנמנות בפרשה.
כלומר: הקללות הן חלק מן הברית, הן חלק מן ה"גורל" היהודי, ומה שעם ישראל אכן עבר מסוף בית שני ועד לשואה הנאצית בדור האחרון.
חלק מאופייה של הברית הזו, השנייה – הכוללת בתוכה את 98 הקללות, מראה כי למרות הנורא שבדבר, יש לאסונות הללו סוף, ויש תקופות שהן תקופת הקללות שהיא תקופה ופרק זמן שמתחיל ומסתיים.
הנחמה שבדבר: שיש לקטסטרופה סוף, ושהיא חלק מן הברכה.
כלומר: יש סוג של ברכה שכעת לא ניתן להבין או לדעת אותה עד לתומה, והיא מחביאה בתוכה ברכה עצומה לפרק זמן ארוך (עתידי) שהעם היהודי תשתית לברכה הצפויה המוחבאת בתוך 98 הקללות ומסכת הייסורים הנוראה שהיא מביאה עמה.

2- תוך, הפטרה – האל עצמו שם גבול לגלות, לקושי ולסבל:

"לֹא-יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ, וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף: כִּי יְהוָה, יִהְיֶה-לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם, וְשָׁלְמוּ, יְמֵי אֶבְלֵךְ" (ישעיהו ס,כ)
וְשָׁלְמוּ, יְמֵי אֶבְלֵךְ: פרק הזמן המיועד לאבל, לקושי, לייסורים, ואובדן, ומסכות ולאומללות, הגיעו לסופן. וכאשר תקופה זו הסתיימה, היא הסתיימה ברצונו של האל בעצמו: "כִּי בְקִצְפִּי הִכִּיתִיךְ, וּבִרְצוֹנִי רִחַמְתִּיךְ" (ישעיהו ס,י)
תקופת הסבל מתוחמת בגבול קונקרטי, היא לא לעד, היא ברצונו של האל (אולי אורך התקופה ידוע רק בקרבו, אך גבול זה קיים)

3- סוף, היום, אנחנו – הדרך לצמצום ואף למניעה של תקופות הסבל והייסורים:

בחיי כול האדם יש תקופות מסוגים שונים עם איכויות שונות. התקופות הכרוכות בייסורים, סבל קושי גדול. אף הן חלק מן הדרך ההכרחית של כל אדם.
במקרים רבים הייסורים של תקופות אלו עניינם גיבוש של איכות פנימית הנבנית עקב העמידה מול הקושי, ולעתים הקושי מביא עמו לבסוף תבונה שהיא התגבשות של מירוק הנפש וחשיפה של רבדים עמוקים יותר שהסבל כלי שרת לחשיפה של יסודות נפש אלו.
אך התורה בפרשה (חלק "ראש" של התהליך) מגלה כי ניתן לקצר משמעותית את פרקי הסבל והייסורים ואולי אף למנוע את תקופת הייסורים, על ידי אימוץ גישה ותפיסת מציאות כמו שהפרשה מעוררת ומלמדת.

הנה כמה עצות העולות מן הפרשה, שהאימוץ של עצות אלו מביא לקיצור ימי הסבל:

א- "וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת, וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת–בְּעָבְרֶךָ: לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי-אֲבֹתֶיךָ, לָךְ" (דברים כז, ב-ג)
על האדם לשים דבר לנגד עיניו שיעיד עליו, ושיזכיר לו תמיד את היסוד שבו הכול תלוי. אולי דרך טקסט הכתוב לו על הקיר בביתו אולי דרך מנהג והרגל הבא להזכיר לו את העיקר שבחייו.
העיקר של חיי האדם תמיד נובע מן הדרישה של החכמים "דע מאין באת ולאן אתה הולך".

ב- "וְשָׂמַחְתָּ, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (דברים כז, ז)
השמחה, היא עיקר העשייה, כאשר היא קיימת בתוך העשייה, היא הדבר המגן השומר ודוחה הייסורים. בכול דבר שאת\ה עסוק בו, עליך לוודא כי קיימת השמחה בעשייה שלך. אם השמחה אינה קיימת, עצור לבדוק עצמך, אולי תרדמת הזמן פשטה בנפשך, ואולי השחיקה של עבודה וחיי השגרה, או נתיבים זרים שלקחו אותך ממכרז העניין.

ג- "וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן" (דברים כז, כו)
כאשר אתה חי את חייך, חייה מתוך קבלה, כניעה והסכמה לקיים. במקרים רבים מעצם ההסכמה והכניעה, נפתח השער לשינוי עצום.

ד- "וְהָיָה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (דברים כח, א)
תטה אוזן, למד להקשיב למתרחש סביבך, ברוב המקרים התשובות לבעיות הקשות ביותר, המורכבות ביותר, מגלות תשובה על עצמן ממש מתחת לאפך, ממש לידך קרוב מאוד. ברוב המקרים אליך הקשיב למתרחש סביבך, כיוון שההשגחה מדברת אליך תמיד, בדרכים וצורות רב גוניות הזקוקות ממך לקשב למתרחש לידך.
ה- "וְרָאוּ כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ, כִּי שֵׁם יְהוָה נִקְרָא עָלֶיךָ; וְיָרְאוּ, מִמֶּךָּ" (דברים כח, י)
בכל דרכיך עשה את מעשייך כאחד המחקה את בוראו. כך שכמו שהוא רחום אף אתה היה רחום.
כך האיכויות האלוהיות ישכנו במעשייך, דבר שיש עמו "הגנה" מן הסובב.

ו- "לְיִרְאָה אֶת-הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא, הַזֶּה – אֵת, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (דברים כח, נח)
היראה, שהיא ראייה נכונה, תפיסת מציאות נכונה, על מקומו היחסי של האדם מול צור העולמים, מול החסד העצום של תופעת החיים וקיום כולו. אם יראה זו קיימת בנפש האדם, הדבר מוביל לצניעות והליכה ללא פחד אך זהירה ומודעת בחיי האדם. דבר זה מביא למניעה של קטסטרופות רבות הבאות עקב אי הזהירות, קלות הראש, וזלזול בקיים.

ז- "וְלֹא-נָתַן יְהוָה לָכֶם לֵב לָדַעַת, וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים כט, ג)
אם את\ה מסתכל אחורנית על חייך, ואינך מוצא אלא סבל קושי וייסורים, עצור להתבונן כיצד חיים שחיית בנו בך יכולות מסוימות, אולי של חסד ואמפתיה כלפי הסובל אחיך, אולי יכולת לוותר על עצמך כמרכז היקום ולראות את הרלוונטיות של קיומו של חברך, אולי התפתח בך קשב ורגישות חברתית עקב מה שחווית.
אם את\ה מוצא דבר מה מזה בך, אל תקל בדבר, שכן אולי לשם התפתחות זו היה נחוץ לך הקושי והייסורים, ומה שגילת בך כהתפתחות זו, אינה אלא הכנה בלבד לדרגת ההתפתחות הבאה הממתינה לך ולטובה שיש עמה.