פרשת ויגש, תהליך קבלת ושמור השפע

כלל יסוד: שפע, טוב, בריאות, אושר ועושר, באים לאדם כתוצאה מן האחדות:
אחדות פיזית מביאה בריאות
אחדות רגשית, רוחנית,  מביאה אושר ופריון יצירתי
אחדות במשפחה מביאה שלום
אחדות בין חברים מביאה לכוח בעשייה, ויוצרת שותפות פורייה
אחדות בין עמים מביאה לידי שגשוג
אחדות בין האדם לעצמו מביאה מודעות לדרכו הפרטית בחייו האישיים, ולידיעה על סיבת קיומו
אחדות בין יסודות הטבע מביאים ליציבות באקלים ובתנאי הסביבה
אחדות בין שמים לארץ מביאה הרמוניה לעולם

כאשר אחדות זו נפגעת, באה המחלה. באים ייסורים ומצוקות, אסונות וזעזועים, במשורים שונים.
בדרך כלל במישור שם נעדרת האחדות, שם באה הקללה.

לימוד מרכזי בפרשה עומד על נקודה זו, כיצד הייחוד המשפחתי של יוסף עם אביו ואחיו, מלמד על תהליכים של שיבה לאחדות לאחר שהיה קרע, פירוד, אסון.
כל עוד ומשפחת ישראל חסרה את יוסף, הם כולם באבל כבד שאין ממנו שיקום, ולא ניתן לנחמו. ואף רעב כבד בא לעולם עקב פירוד המשפחה.
כאשר בא הייחוד, וישראל ובני ביתו יורדים למצריים לפגוש ולהתאחד שוב עם יוסף, שפע גדול של פרייה ורבייה, רכוש וכלכלה בא בעקבות הייחוד וההחלמה העמוקה לפצע כואב, שייחוד זה מאפשר.
השפע שבא לבית יעקב, מתרחש בארץ גושן, מקום זה מוזכר בכתוב 7 פעמים. שהם שבעת הצעדים לביסוס השפע הבא לאדם עקב השיבה לאחדות.

הינה תהליך ביסוס השפע, כפי הופעתו בפרשה, כפי סדר ההתהוות הכרונולוגי אותו מראה הכתוב:

1- וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ-גֹּשֶׁן, וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי–אַתָּה, וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ; וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ, וְכָל-אֲשֶׁר-לָךְ. וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם, כִּי-עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב: פֶּן-תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ, וְכָל-אֲשֶׁר-לָךְ
צעד ראשון לביסוס השפע: הצורך של בית יעקב להיות בקרבתו של יוסף, וההזמנה של יוסף לבית יעקב שיבואו תחת חסותו.
ההכרח של האדם להשלים עם אויביו, לקיים שיח עם אדם שקשה עימו, לדעת כיצד לגשר על הפערים למרות הקושי ולהבין כי גם אם אין הסכמה ואין יכולת לקבלה הדדית, עדיין יש כבוד הדדי ולגיטימציה לקיומו של האחר. כמו כן – אדם שנפגע ממשהו, אינו יכול להיפרד אף פעם מן הגורם הפוגע, כל עוד ואין מגע, גישור, דיאלוג ולבסוף סליחה. כל עוד תהליך זה לא נעשה, האדם רדוף תמיד אחר צילו הכבד של הפוגע. יש משיכה מגנטית לא נראית לעין בין הפוגע לנפגע.

2- וּקְחוּ אֶת-אֲבִיכֶם וְאֶת-בָּתֵּיכֶם, וּבֹאוּ אֵלָי; וְאֶתְּנָה לָכֶם, אֶת-טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם, וְאִכְלוּ, אֶת-חֵלֶב הָאָרֶץ וְאַתָּה צֻוֵּיתָה, זֹאת עֲשׂוּ: קְחוּ-לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת, לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם, וּנְשָׂאתֶם אֶת-אֲבִיכֶם, וּבָאתֶם. וְעֵינְכֶם, אַל-תָּחֹס עַל-כְּלֵיכֶם: כִּי-טוּב כָּל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, לָכֶם הוּא
צעד שני, צעד ההחלמה:
בגרותו של יוסף ביכולתו "לצוות" את אחיו השרויים בהלם ושיתוק מול מחזה בלתי אפשרי.
צעד שני פותח את האפשרות לראות פוטנציאל, "כִּי-טוּב כָּל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, לָכֶם הוּא".
לאחר שיש מגע, יש לגיטימציה ל"צד ההפוך" להתקיים, להיות בעל זכות הזהה לחברו, אז נפתחת האפשרות להבין את השפע הממתין, מה הם האפשרויות הממתינות לאדם, אם יידע להכיר בזכות האויב לשפע וקיום שהוא עצמו היה רוצה אותו לעצמו ולבני ביתו.

אויב בהקשר הזה, הינו ה"צד האחר'" (סיטרא אחרא) שהאדם חש דחייה ספונטנית ממנו, הצד האחר תמיד מתחיל בחלקים רגשיים של האדם בינו לעצמו, חלקים שלו עצמו שהוא מבקר, וחש דחייה עצמית שלו מעצמו.
כגון:
א- קושי של האדם לסבול את החולשות שלו
ב- קושי לקבל מעשים שעשה בעבר
ג- קושי לקבל דפוסים והרגלים שהאדם חי ביום יום, כמו הרגלי אכילה, צריכה ועוד..
ד- קושי לקבל יחסי אנוש, וכיצד האדם בנה לעצמו דרכים קומוניקטיביים חברתיים שאינו חי בשלום איתם.
ה- קושי לקבל את מה שעדיין לא הושג והוגשם בחייו הפרטיים.
יש לדבר זה דוגמאות נוספות רבות. כולן לבסוף יוצרות תהליך פנימי של הדחקה, פיצול ותפיסת מקומות אלו כ"אויב" כחלקים שנואים ההופכים ל"תת מודע" של האדם, שם חלקים אלו גדלים בחשכה והופכים להיות "מפלצת".
הסליחה והקבלה מאפשרים החלמה עמוקה ומשם ניתן לראות את השפע הממתין לאדם כל העת.

צעד שני הינו קשה ביותר לכן במקרא יוסף מבקש מאחיו כי "וַיְשַׁלַּח אֶת-אֶחָיו, וַיֵּלֵכוּ; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ", אל תאפשרו לעבר להכתיב לכם את העתיד, אל תתנו לעוגמת הנפש לנצח את האפשרות להחלמה, ליציאה למקום טוב יותר, אל תתעכבו על הכאב – על הקונפליקט. מקומות אלו מוכרים היטב, אין טעם לדוש בהם כעת, בעת היותכם בדרך ביציאה למקום חדש טוב יותר.
וכן יעקב אף הוא זקוק לתמיכה להחלמה "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי. גוַיֹּאמֶר, אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ; אַל-תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה, כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי, אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה; וְיוֹסֵף, יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ"
ההחלמה שבאה מן האל עצמו, מביאה עימה שפע, ביטחון וראיית העתיד וידיעת חשיבות ההליכה בדרך, לאן היא פונה ומה תכליתה, אפילו עם נראה כי הדרך מוליכה למקומות היוצאים לגלות.

3- וְאֶת-יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו, אֶל-יוֹסֵף, לְהוֹרֹת לְפָנָיו, גֹּשְׁנָה; וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה גֹּשֶׁן
צעד שלישי לביסוס השפע: הצורך ביצירת ארגון, וכלים לקבלת השפע. יהודה הינו אדם שניתן לסמוך עליו, הוא אדם עם תעוזה, עם הבנה ויכולת לשינוי והודאה על האמת, הוא אדם עם דרגת מחויבות מלאה לדבר אליו הוא מחובר.
דרכו ניתן להבין על האיכויות הנדרשות מן האדם כדי להכשיר את הקרקע הפנימית שלו לקבלת השפע הממתין לו.
איכויות הכרחיות לשם יצירת כלים פנימיים לקבלת השפע, הנלמדות מחיי יהודה:
נאמנות,
מחויבות,
יכולת לשינוי על פי צרכי המציאות המשתנה,
עוז ואומץ,
יושרה פנימית, אמת פנימית, אשר מולה הוא עצמו אינו נחשב,
יכולת לפלס דרך גם אם הדרך אינה נראית לעין,
יכולת להגיע למקום שאין בו כלום, מדבר שומם, אך לראות בו את האפשרי.

4- וַאֲמַרְתֶּם, אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד-עַתָּה–גַּם-אֲנַחְנוּ, גַּם-אֲבֹתֵינוּ: בַּעֲבוּר, תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם, כָּל-רֹעֵה צֹאן
צעד רביעי: בצעד זה, הפוטנציאל החדש , החזון שהביא עימו שפע חדש, פוגש באופן מעשי את המציאות שהייתה עד כה מנת חלקו של האדם. מצב זה קשה ביותר, והוא מעורר סלידה של הישן מן החדש. הישן תמיד מתנגד לחדש, גם עם ה"ישן" משמעותו – עוני, זקנה, חולי, מצוקה, כאב ועוד… האדם רגיל למציאות זו, וכוחו של ההרגל הופך את החולי והסבל למציאות שהיא המוכרת והיא הידועה, דבר שגורם לשאט נפש מן החדש היותר טוב והיותר מתקדם.
צעד זה הינו ההשלמה, הקבלה, ההחלמה של הצדדים ה"זקנים", הישנים, שיש בכל אדם הזקוק להשתנות וללכת לחדש, שם הוא מחויב להשלים עם האפשרות לוויתור על חלקים שהיו עד כה דומיננטיים, אך הביאו מצוקה וכאב, לטובת חלקים חדשים, רעננים וצעירים יותר.
החלקים ה"זקנים" חשים את "תועבת מצרים", ואליהם לוותר להתרכך ולהסכים לאי הידיעה ולסכנה שיש באי הידיעה הקשורה להליכה לקראת החדש, היא ארץ גושן.
בשלב זה עומדת השאלה, כיצד האדם מגיב לדבר חדש שמוצג בפניו. לרוב החדש מייצר דחייה. הישן מוכר ורוב בני האדם נכנעים להרגל ולידוע.

5- וַיָּבֹא יוֹסֵף, וַיַּגֵּד לְפַרְעֹה, וַיֹּאמֶר אָבִי וְאַחַי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן; וְהִנָּם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן
צעד חמישי:
השפע המתקבל מוצג לעולם, כעובדה מוגמרת. בשלב זה יש סינרגיה מלאה, הסכמה מלאה בין חלקי הנפש השונים, וההחלמה שהובילה לאחדות אשר חלה בהם.
אז ניתן להציג את תוצאות השפע החדש כדבר המוצג ונראה לעין. עד לנקודה זו, השפע והתהליך שהאדם עובר מולו, הינו בבחינת "אין הברכה שורה אלא על דבר הסמוי מן העין". עד לנקודה זו השפע החל על האדם, מתרחש ופועל בהיחבא.
כאשר כלל חלקי האדם מכירים את החדש ואת הפוטנציאל וכיצד חיים עימו, אז ניתן להציג אותו בתוצאותיו לעולם, אז אין סכנה בחשיפת הדבר שנולד והביא עימו שפע חדש.

לכן המשך הפסוק הוא: "וּמִקְצֵה אֶחָיו, לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים; וַיַּצִּגֵם, לִפְנֵי פַרְעֹה"
חמישה אחים, שהם חמשת חלקי הנפש: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה.
כאשר מהלך זה מקבל את ביטויו הרחב בהפטרה, שם מצוין חמש פעמים "עד עולם", לשון –שפע החל על האדם לנצח, לעד, לעולם.
דבר התלוי בסידור מאוזן של חמשת חלקי הנפש.
כאשר חלקים אלו מאוזנים ומאורגנים היטב בייחוד הנכון, כאשר אף חלק אינו דומיננטי על האחר, אז השפע החל על האדם מביא עימו "נצח".
כל שפע בהגיעו להבשלתו המלאה באדם, מחייב את הייחוד וההרמוניה הנכונה בין חלקי הנפש, אז הוא מאפשר את ההנבטה המלאה המראה פרי קונקרטי של מהלך השפע.

מן ההפטרה:

א-נפש: וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ-בָהּ, אֲבוֹתֵיכֶם; וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם, עַד-עוֹלָם
(ברמת "נפש", התיקון הינו היחסים עם האבות. היכולת להשלים עם אימא ואבא, ולקבל את תוצאות האבות בחיים הפרטיים של האדם, ואף לראות את הברכה שהאבות, אימא ואבא הביאו עימם. "נפש" הינה חוויה של תכנים העולים מן הגוף, תהליך העברה בין דורית שייך ל"נפש", ועובר דרך חווית פיזיולוגית)

ב- רוח: וְדָוִד עַבְדִּי, נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם.
(דרגת "רוח", הינה העבודה על רגשות, אשר משתנות כ"רוח", ונכרות עקב תנועתן. רגש ללא תנועה וללא הדחקה, מאפשר שליבו של האדם יהפוך ל"כינור דוד", הנבל עליו רוח הקודש פורטת, ומביאה עימה מנגינות ממעל)

ג-נשמה: וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם;
("נשמה" בהקשר הנוכחי, הינה "תודעה" – mind – חלל הידיעה, המקום בו האדם יודע את עצמו. מקום זה מתאפיין במימד המחשבות. הגדילה המתחייבת ממקום זה הינה ביכולת לייצב את המחשבות, למחשבה שאינה סטימולטיבית אלא קבועה ויציבה, אז מימד "נשמה" – תודעה mind, הופך לזמין לקבלת השפע הבא מלמעלה)

ד-חיה: וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם, וְנָתַתִּי אֶת-מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם.
וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים; וְהֵמָּה, יִהְיוּ-לִי לְעָם.
(רובד "חיה", הינו המישור בו האל נגלה לאדם באופן מודע, אז תוצאותיו של מגע זה מקבלים מציאות מודעת בנפש האדם.  עד למקום זה, אלוהים הוא "תפיסת עולם", חינוך או אמונה בלבד. ממקום זה, אלוהים הינו מציאות גמורה, וודאית, מוחלטת, שאינה זקוקה לשכנועים, לימוד, מסורת או כל וורסיה חינוכית אחרת שמוצאה חיצוני לאדם)

ה- יחידה: וְיָדְעוּ, הַגּוֹיִם, כִּי אֲנִי יְהוָה, מְקַדֵּשׁ אֶת-יִשְׂרָאֵל–בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם, לְעוֹלָם
(רובד "יחידה", הינו המישור בו מתאפשרת האחדות המלאה עם האל, שם האדם חוזר למקורותיו, למקדש האל. שם אלוהים ואדם אחד)

בעבודה נכונה, חלקים אלו פועלים כיחידה אחת, אף חלק אינו דומיננטי על האחר. כאשר חלק מסוים דומיננטי על האחרים, אז האדם ניכר דרך שלל ההתנהגויות המאפיינות אותו.
כגון חלק "רוח": אדם אמוציונאלי מאוד שרגשותיו מולכים על כל צדדי אישיותו.
או כשחלק "נשמה" דומיננטי באדם, זהו אדם מנטאלי, העובד עם ה"ראש" ומדכא עקב כך צדדים אחרים.
כאשר כל החלקים מאוזנים, האישיות שמאפיינת את האדם, נעלת, נמוגה, מתמוססת.
זהו סוג של חווית מוות ממנה האדם נולד למציאות חדשה, שם אלוהים הוא זה המגדיר את זהותו הפרטית של האדם, ולא הוא את עצמו.

6- וַיֹּאמְרוּ אֶל-פַּרְעֹה, לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ, כִּי-אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ, כִּי-כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וְעַתָּה יֵשְׁבוּ-נָא עֲבָדֶיךָ, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן
צעד שישי: זהו המקום בו האדם מתקשר את ה"חדש" שלו לעולם, באופן מלא ובוגר, שם נוצר דו שיח של החדש שהביא.
של השפע החדש המבקש לבוא במגע וקומוניקציה עם העולם הישן. כאשר העולם הישן, לא מזהה בחדש "אויב", אלא הוא עצמו מצטרף לחדש ומבקש להיות חלק מן ההזנה שלו.
מקום זה הינו חלק מתהליך בגרות והבשלה נכונים.

7 – וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר: אָבִיךָ וְאַחֶיךָ, בָּאוּ אֵלֶיךָ. ו אֶרֶץ מִצְרַיִם, לְפָנֶיךָ הִוא–בְּמֵיטַב הָאָרֶץ, הוֹשֵׁב אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אַחֶיךָ: יֵשְׁבוּ, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן–וְאִם-יָדַעְתָּ וְיֶשׁ-בָּם אַנְשֵׁי-חַיִל, וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל-אֲשֶׁר-לִי
צעד שביעי ואחרון: פרעה עצמו מאשר את מקום המגורים, שם יש פרייה ורבייה, שפע גדול, תוצר של האחדות וייחוד. ואפילו מבקש להיעזר באחי יוסף לניהול הרכוש שלו.
זהו השלב בו השפע שהביא עימו חדש, מוצא את מקומו בעולם, העולם מכיר בתוצר החדש, ואף מעוניין להיעזר בו, להיות חלק ממנו, להיות הוא עצמו ניזון דרכו. זהו המקום בו החדש והישן ניזונים זה מזה, זוהי האחדות המביאה עימה שלום, הרמוניה, אהבה, חיים, רעות ושותפות.

סיכום: נקודה מרכזית למחשבה ולעיון: תהליך בניית הכלים לקבלת השפע, ולידיעה כיצד עובדים "נכון" עם השפע, על מנת שלא יהפוך לדבר המשחית את נפש האדם.
תהליך זה הינו מורכב מצמתים רב גוונים. עם שלבים רבים, יותר ממה שתואר כאן למעלה.
יש להתבונן ולראות שתהליך זה מתרחש במקום "גלות" במצרים, ולא בישראל (הארץ המובטחת) תהליך ההתפתחות של האדם לקבלת שפע מכל סוג, מתרחש תמיד תחת תנאים לא אידיאליים, קשים המכבידים ויוצרים אתגר גדול. שם האדם גדל טוב יותר ובאופן חסון ונכון יותר עד למקום בו הוא ראוי ומוכן לשפע אמיתי בפועל, שלא מסכן את האדם בניוון והשחתה.
המציאות דרכה האדם גדל, תמיד קשה ומאתגרת, ואף אינה אידיאלית. תמיד היא "ארץ המצרים" ירידה לגלות.
הדרך המרכזית להיבנות מן הגלות, הקושי וחוסר הנוחות, הינה דרך האחדות, וחיפוש בדרכים לאזן ולגשר על הפערים השונים.

מודעות פרסומת

פרשת מקץ, קווים לדמותו של יוסף

כך אומר ר' נחמן על החכמה, ליקוטי מוהר"ן א':
כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר, ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר, להתקרב להשם יתברך על ידי אותו הדבר. כי השכל הוא אור גדול ומאיר לו בכל דרכיו, כמו שכתוב "חכמת אדם תאיר פניו". (קהלת ח א)

מן הפרשה: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-עֲבָדָיו: הֲנִמְצָא כָזֶה–אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף, אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת-כָּל-זֹאת, אֵין-נָבוֹן וְחָכָם, כָּמוֹךָ "

מן ההפטרה: "וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה, וְהִנֵּה חֲלוֹם" כאשר בחלומו של שלמה הוא זוכה בברכת האל לחוכמה ותבונה "הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ, לֵב חָכָם וְנָבוֹן".

לב חכם ונבון, הינה איכות ההכרחית להתפתחות של האדם היודע את אלוהים.
החכמה אם כן, אינה תוצר של זכירת אינפורמציה, כגון פוסקים מסוימים שהתפרסמו על שום הזיכרון הצילומי שיש להם. אין קשר כלל בין רמת הזיכרון שיש לאדם לבין האפשרות להיות בעל לב חכם ומבין.
כמו כן, אין קשר כלל בין תארים אקדמאים ושנות לימוד באקדמיה, לבנייה של אותה איכות הכרחית של לב חכם ונבון.

דרך הביוגרפיה של יוסף ניתן להבין על הקווים והאיכויות שיש לפתח באדם כדי להכשיר את הקרקע לאותן האיכויות דרכן באה חכמה בלב האדם.

קווים לדמותו של יוסף:

1- למרות טרגדיות שפוקדות אותו, הוא עצמו לא נופל ברוחו, לא מתייאש. גם בכלא שם הוא נכלא על לא עוול בכפו, הוא הופך ל"עוזר ראשי".

2- אין בקרבו שכחה, החלומות שחלם בנעוריו, נותרים בתוכו כיסוד קיומי פעיל "וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף–אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם"

3- הירידה לבור ולכלא, ולאחר מכן, העלייה למשנה למלך, אינם משנים את מקומו הפנימי מול עצמו ומול אלוהיו. הוא לא הופך לאדם מריר בכלא ולא לבעל חשיבות עצמית כאשר עולה לגדולה.

4- אין היצר שולט בו, אלא הוא גובר על יצרו, בדעתו תמיד. "וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר, שִׁכְבָה עִמִּי; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה"

כך היא דעת הרמב"ם על נושא זה "מיסודי הדת, לידע שהאל מנבא את בני האדם; ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו, ולא יהיה יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, בעל דעה רחבה נכונה עד מאוד". (הלכות יסודי התורה,ז', א')

5- הוא מבין את התכלית של אירועי חייו ככלי שרת של תכלית גדולה ורחבה בהרבה ממנו עצמו. אין לו עניין בעצמו במצוקות שחווה, אלא בהבנה של התכלית הרחבה אותה הוא בא לשרת, שבתוכה יש לו חלק.
"וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִים; וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם"

6- הוא מוכן ודרוך תמיד, דעתו אינו מפוזרת, אינה מוסחת על ידי מאורעות הזמן החולף "וַאֲנִי, שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר, תִּשְׁמַע חֲלוֹם, לִפְתֹּר אֹתוֹ. טז וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר, בִּלְעָדָי: אֱלֹהִים, יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה"
אין בתוכו התרגשות מן המעמד מול פרעה, וכיצד משתנה מזלו באחת. הוא נותר יציב.

7- זיכרון שורשיו, בית אביו, ארץ מולדתו, ירושת מסורת אבותיו, מעולם לא נשתכחה ממנו. "אָנֹכִי, אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה; וְיוֹסֵף, יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ"

8- יש לו כוח ארגוני, ניהולי, בהיקף עצום של ניהול ארץ, מדינה, חוק ודת. "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף, אֲנִי פַרְעֹה; וּבִלְעָדֶיךָ, לֹא-יָרִים אִישׁ אֶת-יָדוֹ וְאֶת-רַגְלוֹ–בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם"

9- אין בתוכו, שנאה, טינה, נקמה, רצון להחזיר לאחיו מנה אחת אפיים. להיפך – הוא בעל רחמים, חמלה, הבנה עמוקה של תהליך ההשגחה האלוהית, הוא בעל סליחה ללא שיירים שנותרים כצל על ליבו, הוא נקי וזך לחלוטין.

10- הוא נאמן וממשיך את ניהול המדינה גם לאחר שאביו גר לצידו, אין הוא מאבד את מקומו, את הציר הנפשי שלו, את האדמה הרגשית שלו.

מכאן שאין הוא אינטלקטואל, אין הוא אנציקלופדיה של מידע, אין הוא ווכחן או עם יכולת פלפול חריפה.
הוא בעל לב חי ומרגיש, הוא מבין מתוך התנסות, הוא ניזון ממאורעות חייו ולעיתים מחלומותיו שדרכם הוא מבין, לומד, יודע וגדל.
דרך הלימוד שלו אם כן הינה דרך הלב החש, היודע, המבין.
דרך זו הינה היכולת לעבוד עם התנסויות היום יום שלו, שאותן הוא חווה בחוויה פשוטה וישירה, ודרך חוויה יום יומית זו הוא מבין נושאים ודברים נוספים הנשאים על גבי חווית היום יום הפשוטה שלו.
לכן עבורו, חלומות הן כלי להבנת רצונו של האל. דרך החלום מתחרשת התנסות. ההתנסות הינה חווית אמת ויוסף יודע להישאר בתוך אותה ההתנסות, ללא תזוזה, ללא הפעמות הלב, הוא יציב, מרוכז, מתבונן. אז עקב אותה ההתנסות באה בליבו ידיעה עמוקה וישירה יותר המגיעה דרך ההתנסות, והופכת לתובנה, והבנה של מכלול רחב אשר ההתנסות מרמזת עליו.
יש בתוכו יציבות המאפשרת עיסוק נכון עם חוויה והתנסות.

אלא הן האיכויות משם באה ידיעת אלוהים.
ואיכויות אלא הן אשר מביאות ל"שכל של כל דבר", כפי מאמר ר' נחמן.

דרכו של יוסף בידיעת אלוהים, באה דרך החלום.
מהו חלום? מה היא הדרך להבנת החלום, ככלי להבנת רצונו של האל?

1- חלום "אמיתי" הינו ביטוי למצבו הנפשי של האדם (ולא ביטוי לשינויים גופניים העשויים להתרחש עקב מזון מעורר, מחזור חודשי בנשים, חומרים נרקוטיים ועוד, שם חלומות הם ביטוי לשינוי גופני המייצר תחושות עצביות הגורמות לתנודות בתודעה, ואלו הם חלומות ללא משמעות רבה)
חלום הופך לממד ברור דרכן האדם לומד, לאור דרגת האחדות שיש בנפש האדם ככל שהאדם "אחד" יותר, ללא פיצולים, או מורכבויות רגשיות, אז החלום הינו ברור מאוד וכמו שמדבר לאדם.
כל הפרטים המופיעים בתוך החלום, הם ביטויים לצדדים שונים בנפש האדם, לכן חלום מורכב משקף נפש מורכבת, ואילו חלום פשוט משקף נפש ללא מורכבויות הנוטות לסבך את חייו של האדם.
חלום מורכב, מלמד על צדדים שונים בנפש ה אדם, כאשר כל נושא, דמות, אירוע ועוד… המופיעים בחלום, אינם אלא שיקוף לצדדים שונים בנפש האדם המוצאים את ביטויים הישיר דרך גווני החלום.
חלום "פשוט" אם כן, יותר בהיר וקל להבנה מחלום מורכב.

2- חלום הינו "לבוש", ביטוי למימד הרצון של האדם.
רצון האדם ניכר דרך האיכויות של אופן הביטוי שלו.
הרצון של האדם הינו הביטוי הקרוב ביותר לחלק האלוהים שבו, לו קוראים בדרך כלל "נשמה".
ה"נשמה" של האדם הינה בסך הכול החיות, כוח החיים שיש באדם.
ואילו ביטוי הרצון שיש לאדם הינו איכות כוח חיים זה, ככוח המסוגל לברוא מציאות חדשה.
חלום הינו ביטוי ישיר ל"דיבורו" של כוח הרצון, או נשמת החיים שבאדם.
לכן היכולת של יוסף להבין חלומות, הינה יכולתו של יוסף לדעת את רצונו של האל הגלום ברצונו הפרטי של האדם. דבר שמוצא את ביטויו הנקי דרך החלום.

3- חלום הינו תהליך בו יש התנסות, שהיא עצמה תחילת ביטוי לרצון עמוק יותר. כלומר החלום הינו ביטוי ראשוני להגשמה של הרצון למציאות קונקרטית בעולם המעשה.
מכאן החשיבות של העבודה עם חלומות וההבנה של משמעותם.

4- האיכות הנדרשת מן האדם על מנת לדעת את פירוש החלום במובנו האמיתי, הפשוט והעמוק, הינה האיכות המכונה "היודע דבר מתוך דבר".

5- היכולת של האדם להבין חלומות של אדם אחר, תלויה בהבנת המורכבות, והבנת דרגת הפיצול של אותו האדם. ככל שהאדם "מפוצל" ומורכב יותר, כך גם ההבנה של "קורא החלומות" אף היא מורכבת יותר.
לכן יכולתו של אדם "לקרוא חלומות" תלויה במידת יכולת הזיהוי של דרגת האחדות של נפש האדם או לחילופין הפיצול שיש בה.

סיכום: כל אותן האיכויות של חלום, עבודה עם חלום, וחיי יוסף, מלמדות על הדרך להכרת האל מתוך נפש האדם שלו את עצמו.

פרשת וישב, מתוך ההפטרה, אז והיום

"וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת-הָאֱמֹרִי, מִפְּנֵיהֶם, אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ, וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים; וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל, וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת. וְאָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, לָרֶשֶׁת אֶת-אֶרֶץ הָאֱמֹרִי"

א- מי הם האמוריים שהם גבוהים כארזים ומוצקים כאלונים?
ב- ומדוע יורשים (בקונטקסט הזה) את ארץ האמורי? עד למקום זה, הירושה הייתה "ארץ כענן".
ג- וכן, מדוע האל עצמו הוא זה הכורת אותם? האם ניתן להסיק שאדם לא יכול להם, שהם חזקים מכל אומה או צבא מקומי?
ד- מה הם הפירות אותם האל השמיד? וכן – מה הם השורשים ואף הם הושמדו בידי האל?

על דבר זה מכוון הכתוב באיסור על "דרכי האמורי". וכן השיירים של איסור זה המכונים עד להיום, "משום דרכי האמורי".
א- מה היא דרך האמורי ממנה יש להיזהר כל כך?
ב- מדוע דרך זה כה מסוכנת?
ג- מה יש בדרך הזו ההופך אותה למסוכנת?
ד- מדוע עד להיום נושאים מסוימים כגון שיטות טיפול אנרגטיות, נחשבות על פי קובעי הלכה מסוימים כ"משום דרכי האמורי"?

הינה כמה מדרכי האמורי כמו שהם מובאים מן התלמוד:
1- האומר: הואיל ונפלה פתי מפי, או נפל מקלי מידי, אינני הולך למקום פלוני היום. שאם אלך אין חפצי נעשין
2- האומר: אל אתחיל במלאכה, כי שחרית הוא, מוצאי שבת הוא, ר"ח הוא (סנהדרין ס"ה)
3- המשים לעצמו סימן: אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לי לא אעשה. (שבת ס"ז)

המכנה המשותף לדוגמאות אלו, הינו צורך מסוים של האדם לצור לעצמו ביטחון ביציאה שלו לעולם, על ידי בנייה של התנהגות טקסית, ריטואלית, קבועה. דרכה האדם חש יותר יציב בעת היותו יוצא להתמודדויות שונות, אשר בכולן קיימת אי וודאות מסוימת שהיא עצמה מהווה "סיכון" וקושי. משם נוצר הצורך ליצירה של מערכת ה"יודעת" להתייחס ל"לא ידוע" ולתת לאדם תשובה ומענה המעניק ביטחון.
התנהגות זו מייצרת "אמונות טפלות" שלרוב בני האדם יש צדדים התנהגותיים רבים האוחזים בדפוסי התנהגות אלו.
וכן – התנהגות זו, הצורך בביטחון, למען התמודדות עם הלא ידוע, מייצר עד לימינו, תופעה שכיחה ביותר המכונה OCD obsessive compulsive disorder, מחשבות כפייתיות, התנהגות כפייתית, מנהגים ואמונות שמאיימים על האדם באסונות קשים ומזל רע אם לא יתחיל את היום באופן מסוים מאוד, עם טקסיות מאוד קונקרטית. אם האדם ינהג כך הוא "מוגן" ואם לא, הוא צפוי לפגוש באותו היום איזו קטסטרופה.
דבר זה שכיח מאוד, ומראה כי המהלך הפנימי המייצר "תרבות אמורית" שייכת לנו היום באותה העוצמה ואותה המידה, כמו שבעבר.
ההבדל המרכזי בין דרכי האמורי של ימי המקרא לימינו, הינה רק בסיסטמיות של התרבות האמורית, אך הצורך הרגשי, פסיכולוגי שהיה בזמנם, קיים אף היום מייצר את אותה התופעה בדיוק.

הינה כמה דוגמאות נוספות מדרכיו של האמורי: (תוספתא שבת פ"ז ופ"ח)
1- המגררת בנה לבין המתים
2- הקושר מטולטלת על ירכו וחוט אדום על אצבעו
3- המונה ומשליך צרורות לים או לנהר
4- המספק והמטפח והמרקד לשלהבת
5- הניחי נר על הארץ כדי שיצטערו המתים
6- אל תניחו נר על הארץ שלא יצטערו המתים
7- תישן בארונו של מת שתראהו בלילה
8- הפוך את חלוקך שתהא חולם חלומות טובות
9- המצווחת לתנור בשביל שלא תיפול הפת
10- הנותן קיסמין באזני קדירה בשביל שלא תהא מרתעת ושופעת לאחוריה

יש דוגמאות רבות, אלו מעטות בלבד, לדרכיו של האמורי.
המכנה המשותף של כל אותן הדוגמאות על דרכי האמורי, הינה במעשה שנעשה כדי להגן או לצור אפקט של הגנה מפני נזק אפשרי כלשהו. כאשר בשום מקום לא מצוין מהיכן וכיצד החל מנהג ריטואלי זה.

מנהגים אלו שורשן הראשוני הינו בפחד, בחוסר אונים, במצוקה שאותה האדם חווה, ובמקומו זה מייצר מציאות חיצונית עקב המניפסטציה של החרדה בעולם המעשה.
אז האדם מבצע פעולה כלשהי, שהיא עצמה חלק מן המקום בתוכו הזקוק ליציבות מול אי הוודאות.
כאשר בפעם הראשונה , לטקס מסוים, (או לפעולה מסוימת הבאה להשיב תשובה לחוסר האונים ולחרדה שיצרה מצב חיצוני) יש סיכוי טוב מאוד שהוא אכן "עזר". אז אותה הדרך הטקסית ש"עבדה" בפעם הראשונה, והצליחה למגר איזו אפשרות לקטסטרופה, הופכת מהר מאוד לדפוס ריטואלי קבוע המייצר מציאות כולאת על נפש האדם.

כאשר האופן בו האדם "ניצל", היה עקב החרדה הפעילה בנפשו, אותה הוא מיתן עם פעולה ריטואלית, וכן התוצאה של מיתון החרדה, שפעלה עליו ברובד הפסיכולוגי והחזירה אותו למקום בו הוא יציב יותר, או מוכן יותר להתמודדויות היום יום שלו.

אך דבר זה אינו "תופס" לכל יום ולכל מצב, ומכאן דרכי האמורי הופכות להיות שרשרת התנהגותית היוצרת קומפנסציה רגשית ללא מגע נכון עם המציאות, ואף מייצרת הפרעה אמיתית בדרך של האדם להתפתחות נכונה ובשלה יותר.

מכאן ש"דרכי האמורי", הינו מהלך אנושי טבעי, נפוץ, ואולי ניתן אף לומר כי נדיר ביותר למצוא היום אדם שאינו "נגוע" בדרכי האמורי. מאז ועד להיום.
הנביא אומר כי ההולך בדרך זו, חי מעוקה ומצוקה: "הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיק, תַּחְתֵּיכֶם, כַּאֲשֶׁר תָּעִיק הָעֲגָלָה, הַמְלֵאָה לָהּ עָמִיר"

הנביא היה רוצה לראות אדם בריא, עם תבונה היודעת את ההווה. אדם הנשען על מה שמתרחש בהווה, על האפשרות לגדול מן העבר ולהישען על ניסיונות העבר, אך לא להיות מותנה על ידן.
הוא מעוניין באנשים עם תפיסת מציאות ישירה, מיידית, המבינה את הקיים "אובייקטיבית", אז ניתן ללמוד ולהתקדם באמת, אז נפש האדם חשופה באמת, במובן הפוטנציאל האלוהי הגלום בה.
כאשר האדם מתפתח לתבונה הנעוצה בהווה, ולהיקש קוגניטיבי השואב את כוחו מן המגע עם הווה, אז האדם מייצר מערכת תרבותית ומנהגים הרצויים להתפתחות שלו ושל העולם כולו:
" הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר, וְטֶרֶף אֵין לוֹ; הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ, בִּלְתִּי אִם-לָכָד.
הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל-פַּח הָאָרֶץ, וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ; הֲיַעֲלֶה-פַּח, מִן-הָאֲדָמָה, וְלָכוֹד, לֹא יִלְכּוֹד.
אִם-יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר, וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ; אִם-תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר, וַיהוָה לֹא עָשָׂה.
כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי יְהוִה, דָּבָר, כִּי אִם-גָּלָה סוֹדוֹ, אֶל-עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים.
אַרְיֵה שָׁאָג, מִי לֹא יִירָא; אֲדֹנָי יְהוִה דִּבֶּר, מִי לֹא יִנָּבֵא"

פרשת וישלח, דין רפה – דין קשה, חלק ב'

סיפור דינה הינו משל ואלגוריה להתמודדות של האדם עם "דין רפה". דן הינו הדין הזכרי קשה, ואילו דינה הינה דין רך, דין רפה. דן הינו דין מוחלט, גמור, שאין ממנו אפשרות לדבר אחר, למילוט. ואילו דינה הינה דין המאפשר למידה מן הקושי הכרוך בעמידה מול הדין.

הסיפור כולו מלמד את דרך ההתמודדות בעמידה מול דין, מול כל סוגי הקשיים, המהמורות, האתגרים שהאדם נפגש עימהם במהלך חייו. כאשר בכל סוגי ההתמודדות שאדם פוגש בחייו, בכל שלבי ההתפתחות – מינקות לזקנה, יש בהן מן הדין הרפה. הדין הרפה מהול בחסד, מאחוריו יש חסד, וזוהי הברכה שיש מאחורי הקשיים והמהמורות, מהן האדם לומד, גדל ומתפתח למקומות החושפים חלקים עמוקים יותר בנפשו, שהם עצמם זקוקים לאתגרים למען אותה ההתפתחות.

הסיפור בא ברצף האירועים הפוקדים את יעקב, שם הוא קונה חלקה בשכם ובונה מדעתו מזבח, וקורא לאל בשמו החדש שניתן לו: "וַיַּצֶּב-שָׁם, מִזְבֵּחַ; וַיִּקְרָא-לוֹ–אֵל, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל", יעקב מאמץ במהירות את שמו החדש, אולי במהירות רבה מדי, שכן מייד לאחר מכן מתרחש סיפור דינה. ספור שהוא כולו משל לתהליך ההתפתחות של מקומו החדש של יעקב, וכיצד מקום פנימי חדש זה שרק נולד, פוגש את העולם.

סיפור זה כולו הינו שיקוף ומשל לאופן בו נוצרת הפגישה של אדם שחווה שינוי גדול, משמעותי. וכיצד החיים פוגשים אותו לאור אותו השינוי.
הסיפור מספר את הצעדים שיתרחשו בחייו של האדם לאחר השינוי, וכיצד עליו לנהוג, ומה שלבי ההתמודדות שאותם הוא יפגוש.

בסיפור דינה, מופיעים כ 14 כינויים שונים לשמה של דינה. כ 14 ווריאציות שונות לשם "דינה".
שמותיה השונים של דינה, מקבילים לדברי שלמה המלך בקהלת ג' "לכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם".
גם בפרק זה, חלוקת הצמדים הניגודיים הם כ 14.
כאשר שמותיה של דינה המקבילים לצמדי הניגודים, משקפים תהליך העומד על עיקרון הדואליזם.

נושא הדואליזם נוגע עד לשורש הקיום כולו, נושא זה בא לברר את המקור הראשוני שממנו נוצר הפיצול הראשוני, כיצד היה שם רק אחד, את אלוהים לבדו, ולפתע ברצונו האחד הפך לשתיים. שזוהי נקודת בריאת העולם. בהקשר של 14 שמות דינה והמקבלים לצמדים של שלמה המלך, זוהי האפשרות להבין כל אירוע, כל התנסות, כל מצב באשר הוא, לפחות בשני צורות שונות ההופכיות זו לזו. ומכאן – לפחות שתי דרכים שונות ללכת בהן לאחר שמשהו הובן באופן מסוים. כך שב-14 הצעדים המופיעים בפרק, יש בכל צומת לפחות שתי אפשרויות לאדם, למען בחירה בדרכו, כיצד יבין ומה יעשה עם הדבר שפגש בחייו כצומת.

הינה דרך אחת להבנת 14 השלבים:

1- דִינָה בַּת-לֵאָה:      עֵת לָלֶדֶת, וְעֵת לָמוּת
צעד ראשון: דינה ולאה יוצאות לעולם: לכן דינה בת לאה, כיוון שתחילת כל דרך ביציאה ובמפגש עם העולם.
מפגש זה עומד על לידה עם אפשרות למוות. לכן היציאה הראשונה לחיים הינה תמימה, אינה מוכנה למקום אותו היא פוגשת, ולכן מוות אפשרי לה. ומכאן הסכנה. הפסיעה הראשונית למסע, הינה בסימן להיות או לחדול.

2- בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב:     עֵת לָטַעַת, וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ
צעד שני: כעת דינה היא ביתו של יעקב: האדם מופרד ממעשיו, מעשיו במקום שהוא מסוגל להתבונן בהם, שם יש לו בחירה כיצד לממש את רצונו, את כוונותיו.
מכאן עניין הנטיעות, שהן מעשה המוביל לתוצאה. אם האדם בשל הוא נוטע נטיעות שיובילו לפירות המקווים, אם אינו מוכן ולא בשל, הוא ייטע נטיעות שבדיעבד יאלץ לעקור אותן.

3- הַנַּעֲרָ:       עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא
צעד שלישי: שמה של דינה: נער, ללא האות ה'. ניתן לקרוא לה בשם זכר, או נקבה עם הניקוד.
האדם עובר במעשיו הבחנה של הגידור המיני, בזהות המעשים כאיכות נקבית או זכרית. ניתן לעשות כל פעולה באופן זכרי או נקבי.
לגבי מי מן הצדדים הורג או מרפא? דבר תלוי בצעדים הקודמים. כאשר יש בשלות והבנה יש ריפוי (בשני המינים) כאשר אין את הבשלות הנדרשת הרי שהדבר מוביל להרג – לא במובן הסופי והגופני, אלא במובן של דין קשה המחייב סבל, קושי, התמודדות קשה.

4- הַיַּלְדָּה הַזֹּאת, לְאִשָּׁה:     עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת
צעד רביעי: דינה מופיעה כעת בין קצוות קוטביים של ילדה מול אישה.
האדם עומד מול שאלת יסוד בשלב זה, כאשר יש בתוכו דרגת מודעות בוגרת יותר המסוגלת להבין את הסיטואציה מולה הוא עומד. אז עולה שאלת יסוד: האם יש לי את הכישורים הנדרשים להתמודדות מולה אני ניצב? יש אפשרות לבנייה בוגרת או לבנייה הבאה בתהליך ההורס תחילה, שוב תהליך הנבנה בתוך אופי אורגני של הבנה ובגרות או מתוך קשיים של בנייה הכרוכה בפירוק, לשבור ולהרוס ומשם להבנות.

5- דִּינָה בִתּוֹ:     עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק
צעד חמישי: כאן דינה היא הבת של: בשלב זה, האדם כבר מממש את כוונותיו וכבר יש לו כברת דרך שעשה, לכן עולה השאלה מאין הוא יישאב כוחות לעצמו להמשיך את המהלך. כעת המשך המהלך מחייב כוח רב, כוח רצון חזק. בשלב זה על האדם לזכור שיש לו שורשים, יש לו הורים – אבא ואימא, ומשם ניתן לשאוב כוח.
נקודה זו קשה במיוחד, מכיוון שיש מקרים רבים בהם הוריו של האדם אינם מקור לכוח, אלא בדיוק להיפך. לכן יש במקום זה אפשרות לבכי או לצחוק , דבר זה תלוי בבגרות של האדם להתנתקות סימביוטית ממקומו כילד כמו שהיה מול הוריו.

6- בַּת-יַעֲקֹב:      עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד
צעד שישי: כעת דינה היא ביתו של אדם קונקרטי, יעקב: שלב זה הינו הממשיך את הקודם. יש אפשרות לשאוב כוחות רבים מן הדורות שקדמו, בתנאי שהאדם מכיר בייחודיות שלו עצמו ואינו נבלע לתוך הצל של אבותיו, אז במקום שיכול להתחזק רבות מאבותיו, וזהו הריקוד. אם ייחודיותו לא בשלה, עליו לעבור דרך של מחילה והשלמה עם כאבים שנגרמו לא כתוצאה של האנשים שהיו אבותיו "אבות אכלו בוסר, שני הבנים תכהינה" . בשלב זה יש הספד לאבות, על האדם "לקובר" אותם לצאת מכבליהם לדרך אישית ואינדיווידואלית.

7- חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ, לְאִשָּׁה:       עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים, וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים
צעד שביעי: כעת דינה היא מושא לחשק: בשלב זה יש עולה שאלת הכלים להתמודדות עם מה שמתחייב מן הקונפרונטציות השונות. במקום זה על האדם ללמוד את העבודה עם היצר, עם כוחו של יצר המובן המיני, במובן של הכוחות האימפולסיביים המידיים והראשוניים. אם יש בגרות נכונה, היצר הופך לאבנים שמהם האדם יוצר בית, מציאות. אם כוחו של היצר חזק על האדם, והאדם הופך "עבד" לכוחות האימפולסיביים הראשוניים, אזי הוא משליך את האבנים שהיו שלו ומיועדות לו לצרכי הבנייה של חייו, כלומר הוא מבזבז את המשאבים שיוחדו עבורו לבדו.

8- וּתְנוּ-לִי אֶת-הַנַּעֲרָ, לְאִשָּׁה:     עֵת לַחֲבוֹק, וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק
צעד שמיני: כעת דינה היא נערה ואישה: בשלב זה מתבססת דרגת האינטימיות שיש לאדם עם מעשים שעשה. המעשים שאדם עושה בונים אותו, מהם הוא נבנה ומהם הוא שואב כוחות לעצמו, לשם בניית זהות בתחילה, או כל מימד אחר בתוכו. דרגת האינטימיות של האדם, הקרבה שלו לעצמו עקב מעשים שעשה שעליהם הוא נשען, מביא לדינאמיקה של "חיבוק" במובן של בנייה עם דין רפה, מול "רחוק מחבק" שם יש הפרדה של האדם ממעשיו, שם האדם כמו שאינו מזהה עצמו עם מעשיו ולכן אינו יכול להיבנות מהם, אז התוצאה הינה התרחקות, שזהו דין קשה, דרך קשה. שם אין רוך, חום, קרבה ואינטימיות. שם האדם נבנה מן הקושי הכרוך בהתרחקות. שלב זה מלמד על הקשר שיש לאדם עם חייו שלו עצמו.

9- אֲשֶׁר טִמֵּא, אֵת דִּינָה אֲחֹתָם:       עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד
צעד תשיעי: בשלב זה יש לאדם סוג של התמודדות שאף פעם אינה פשוטה, היא ההתמודדות של לעמוד מול עצמו, ולהתבונן במראה על עצמו ולקבל שיקוף מדויק ממנו אין דרך להיחלץ. זהו שלב של דין עם לשון מאזניים עדינה ביותר. אפשר לגדול משיקוף "אכזרי" זה, או ללכת לאיבוד עקב הקושי בדבר שהאדם רואה על עצמו. הקושי המרכזי הינו המוכנות להודות, ביכולת להבין את המוגבלות, את היחסיות שיש ל"אגו" (הדימוי העצמי) שהאדם בנה בתוכו. אם הוא יש בתוכו את יכולת העבודה עם מה שראה על עצמו, הוא מבקש עוד מאותה הדרך. אם אין בו את המוכנות להתבוננות הזו, הוא הולך לאיבוד, דבר הכרוך בקושי וסבל רב.

10 – לָתֵת אֶת-אֲחֹתֵנוּ:       עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ
צעד עשירי: בשלב זה אין יותר קשר הכרחי בין תוצאות חייו של האדם לבין הוא עצמו. בתחילה האדם הוא זה שעושה, וכל מעשיו משויכים עליו, ומייצרים זהות בינו למעשיו. בשלב זה, מעשי האדם מיצרים מציאות בעולם, ואותה המציאות שייכת לאדם בשורשה, אך מוגשת לעולם כמנחה, כחפץ שכעת אחרים יכולים להיעזר בו לצרכיהם הפרטיים. זהו שלב מתקדם בחיי האדם כאשר יש למעשיו תוצאות קונקרטיות כגון, מערכת שהקים, ילדים שגידל, ספר שכתב, ועוד… בשלב זה עולה שאלת השורש מול הפרי, האם האדם מבין כי הוא כלי שרת לאבולוציה האנושית וכל פעולותיו הינן החלק שלו באבולוציה העולמית, אז חייו נשמרים, ויש להם ערך בפני עצמו (דבר התלוי בנתינה, ובבגרות של הנותן, כאשר הוא מבין כי הדבר שעשה שייך לו, אך אינו שלו) או לחילופין, חייו מושלכים מנגד, עקב הסימביוזה העמוקה בינו לתוצאות חייו. גם כאן יש בשלב זה כאב עצום, אם הוא בא לאדם דרך הדין הקשה. אך גם בדין קשה יש חסד. ההשלכה מאפשרת התעוררות ולמידה לגישות נכונות ועדכניות יותר לבגרות של האדם.

11- כִּי חָפֵץ בְּבַת-יַעֲקֹב:    עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר
צעד אחד עשרה: דינה בת יעקב, היא "חפץ": בשלב זה יש דרגת מודעות גובהה מן הצעד הקודם, כאן האדם מבחין כיצד מעשים שעשה לוקחים חלק פעיל בבניה של "קומת האדם" שהוא. סוג האדם שהוא אינו תלוי רק בשורשו הראשוני, אלא באופן בו הוא חי את חייו ומה עשה עם מה שניתן לו. מעשיו הם "לבושיו", ויש בחירה מה ללבוש, מה הם הלבושים אותם היה רוצה לעצמו. מעשים שהוא יכול לקרוע לעליו, או לתפור לעצמו, על פי מידותיו. בשלב זה, האדם לבדו הוא זה שם דין לעצמו.

12- שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה:     עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר
צעד שתיים עשרה: כעת דינה היא האחות של לוי ושמעון, שהם אנשי עשייה במובן האגרסיבי: שלב זה מתאפיין ביכולת של האדם לבטא את עצמו דרך סך כל החיים שחי המלווים אותו לכל מקום. לאדם אין מקום עליו הוא יכול לברוח מעצמו. כך שבכל מקום, ה"עצמי" של האדם מתבטא בטוטליות שלו ,על כל צדדיו והיבטיו. כל דבר שהאדם עושה, במחשבה, דיבור ומעשה, כל כולו קיים שם. לכן בשלב זה עולה שאלת האמנות של ההנגשה שלו את עצמו, עם כל תכניו, לעולם. לעיתים, לא לדבר, לא לעשות כלום, לחשות הינה הפעולה הנכונה העמוקה ביותר. לעיתים לדבר רק הורס ומקלקל. לעיתים להיפך – האדם נדרש לעשות לדבר, וכאן עולה השאלה כיצד להנגיש עצמו כך שמה שעשה הופך לדבר הבונה ומקדם, את עצמו את האחר.
שלב זה קשור לכלי התקשרות, מחשבה ודיבור, כאשר "לוי" הוא מחשבה, ו"שמעון" הוא דיבור.

13- וַיִּקְחוּ אֶת-דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם, וַיֵּצֵאוּ:      עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא
צעד שלוש עשרה: דינה יוצאת שוב כמו בצעד ראשון, אך כעת עם אחיה:
בשלב זה, האדם בוגר, עצמאי, מיוחד לעצמו עקב החיים שחי. עליו להבדיל את עצמו מן הסביבה, וכך הוא זוכה לאינדיווידואליות הייחודית רק לו. דבר שנקנה לו עקב החיים שחי. אם תהליך גיבוש הייחודיות שלו היה בדין רפה, הוא מתבדל מן העולם בזכות האהבה. ואם אותה הייחודיות הבשילה שלא כראוי, אם שלבים חסרים, או מקומות שלא החלימו ולא טופלו אזי אותה הייחודיות מתבדלת דרך שנאה שזהו דין קשה.

14- הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ:     עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלום
צעד ארבע עשרה: דינה, האם זונה, האם טהורה?
בשלב זה האדם ניצב בדין הסופי של להיות או לחדול, כאן סיכום המהלך של חייו או של מעשיו, האם חייו הם כשלון או הצלחה, מלחמה או שלום. כאן סיכום התהליך הינו הוא עצמו הדין. דבר שלו ניתן להימלט ממנו.
הכוונה: משמעות הדבר, אין קשר בין האדם בשורשיו הפנמיים לדבר שאליו הוא גדל, דבר היוצר פיצול פנימי עמוק, ולכן מוביל למלחמה. ושלום: זהו מצב בו האדם ומה שנולד מחייו, הם באחדות ובאותה האיכות.

סיכום: לאחר מהלך הבירור שיעקב עובר בתהליך סיפור דינה, הוא זוכה לשמו "ישראל" בפעם השנייה, על ידי האל עצמו לא על ידי מלאך, כמו בפעם הראשונה, אז הוא הופך ל"ישראל" שלם, בוגר, מוכן לחייו החדשים בכל המובנים. אז התהליך הושלם "וַיֹּאמֶר-לוֹ אֱלֹהִים, שִׁמְךָ יַעֲקֹב: לֹא-יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב, כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, יִשְׂרָאֵל"

פרשת וישלח, חלק א' (לפי ראש, תוך, סוף)

ההפטרה היא זו המלמדת על נקודת המרכז המופיעה בפרשה. בכל פרשה יש נושאים רבים, אך ההפטרה היא זו המחדדת את הנושא המרכזי העומד כ"חוט השדרה" בתוך מכלול הנושאים המופיעים בפרשה.

ההפרטה: נבואת עובדיה, פרק אחד, 21 פסוקים המכוונים לאדום הוא עשו "כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶאֱדוֹם".
וכן ליחסי כוחות שבין יעקב וצאצאיו לבית עשו ולצאצאיו "וְהָיָה בֵית-יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה, וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ, וְדָלְקוּ בָהֶם, וַאֲכָלוּם; וְלֹא-יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו"
ההפטרה מחדדת אם כן, כי הנושא העומד במרכז הפרשה הינו יחסי הכוחות בין יעקב לאחיו עשו.
כאשר ההיסטוריה של עשו וצאצאיו מול יעקב וצאצאיו, הינה היסטוריה עקובה מדם, דרך אדום, הממשיך עצמו דרך יוון, מייד לאחר מכן לאימפריה הרומאית, ולאחריה "הכנסייה הרומית הקדושה", כאשר האימפריה הרומאית ממירה את הדת הרשמית שלה לנצרות.
אנו רואים כי ידו של עשו ברוב התקופות ההיסטוריות חזקות ומנצחות את יעקב, אנו רואים כי ההיסטוריה של יחסי עשו – יעקב, גבו מבני עמנו מחיר אכזרי וקשה לאורך כול הדורות כולם.

דינאמיקת היחסים בין יעקב לעשו מראה יחסיות הנעה כמשוואה: כאשר אחד עולה, השני יורד.
כאשר הפרשה עצמה מדברת ומתמקדת רק על הדרמה הפנימית שיעקב עובר מול אחיו.
למעשה עשו בסיכומו של יום משתקף כאדם לבבי מתוך הכתוב: "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ"
כמו כן, כאשר הארץ קטנה מלהכיל את שניהם, עשו הוא זה שמפנה את מקומו מן הארץ ברצונו, לטובת אחיו: "וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת-נָשָׁיו וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-בְּנֹתָיו, וְאֶת-כָּל-נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ, וְאֶת-מִקְנֵהוּ וְאֶת-כָּל-בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל-קִנְיָנוֹ, אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיֵּלֶךְ אֶל-אֶרֶץ, מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו. כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב, מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו; וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם, לָשֵׂאת אֹתָם–מִפְּנֵי, מִקְנֵיהֶם"

לכן נקודת המרכז הנלמדת מן הפרשה הינה כי יש סוג מאוד מסוים של דינאמיקה פנימית הייחודית ליעקב, ואם דינאמיקה זו מובנת היטב, ונלמדת היטב, אזי ידו של יעקב על העליונה. ואם אין באדם את הדינאמיקה שהפרשה מחדדת, אזי ידו של עשו על עליונה.

לכן – ללא קשר לתוצאות ההיסטוריות העגומות והקשות ביותר שספגו דורות רבים מבני עמינו, מידו של עשו. אין הפרשה מדקדקת על יחסי הכוחות במובן הפוליטי, המלחמתי, הכלכלי והחיצוני, אלא על הדינאמיקה הפנימית שאותה יש להבין ולאמץ, שהיא הדינאמיקה שאם אוחזים בא, אז יעקב הוא זה המנצח..

לכן הפרשה כולה הינה אלגוריה לימודית שבאה להורות על הצעדים של הדינאמיקה היעקובית. וכל הסיפורים שיש בתוכה הם משלים אותם אין להבין כפשוטם, אלא כסיפורים המתארים תהליך התפתחות נפש האדם כמו שהתורה מלמדת.

וכן ההיסטוריה עקובת הדם ביחסי יעקב – עשו, אינם אלא שיקוף מדויק ביותר, לתהליך הפנימי שאותו יעקב עצמו עובר או לחילופין (לאורך הדורות) תהליך שנזנח, ננטש כמעט לחלוטין לטובת הריטואל הדתי ונחשב בעיני רבים ל"פיקציה" לדבר שאין בו ממש, עד לשטות שאין להתייחס עליה כלל (אז עשו מנצח) ודרך מעשי האבות אנו למדים על התהליך "פסיכו-רוחני" אותו יש לעבור.
אז ההיסטוריה עשויה להיראות אחרת.

גם כאן עקב רוחב היריעה העצום, המאמר מצטמצם לכמה נקודות שאינן יכולות לתאר את המהלך כולו, אלא חלקים ממנו.

הצעדים שיעקב עובר בתהליך האבולוציוני הפרטי שלו:

1- וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם:
נבואה הבאה בתורת "פגיעה". פגיעה זוהי חוויה פתאומית וכואבת, הקול האלוהי נחווה ביעקב בשלב זה כחוויה קשה, כואבת ופתאומית.
2- וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב, רַגְלָיו; וַיֵּלֶךְ:
הרגליים אינן נושאות אותו, הוא זה הנושא את רגליו. זוהי אינדיקציה לאדם שכוח הרצון במובן הקוגניטיבי המודע, פעיל בתוכו לחלוטין. כמו כן – למצבי הגוף אין כלל השפעה עליו, נפשו חזקה מהשפעות הגוף המתחלפות בטבען. הוא יציב מול השפעות הגוף המשתנות.
3- וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו: רש"י: מלאכים ממש.
יעקב בקשר ישיר ומודע עם עולם המלאכים, והוא אף בעל יכולת להיעזר בהם.
מהו הממד הפעיל הנדרש מאדם שמתפתח למקום מסוג זה?
זהו המקום באדם המסוגל להקשיב לליבו, לצדדים האינטואיטיביים שעולים מליבו, כאשר קולות האינטואיציה הבאים מן הלב, הם מרכז הכובד הפנימי שלו.
היום בקרב רוב בני האדם הצד המנטאלי, המחשבתי העוסק בניתוח והעיון, הוא הצד החזק. לצד אינטואיטיבי שהוא זה המאפשר לשמוע את קולו של האל, אין היום מקום כלל בהתפתחות של אדם המערבי. בוודאי שלו באותה המידה ביחס לצדדים ה"רציונאליים" שהם מקבלים עידוד בכל המערכות החינוכיות, דתיות כחילוניות.
יעקב מבוסס באופן בוגר, יציב, תבוני, הגיוני, בחלק בתוכו האינטואיטיבי, הוא יודע להקשיב לו, לסמוך עליו, לדבר לעולם דרכו. משם מתאפרת לו תקשורת עם עולם המלאכים.
4- וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ:
יכולתו של יעקב להיוותר לבדו, אינה פשוטה כלל. במקרים נדירים ביותר אדם נותר לבדו. ללא תמיכה כלשהי מאדם אחר, מהצלחות העבר שלו, ממה שכבר רכש לעצמו, מקשרים ציבוריים, משפחתיים, חברתיים. אדם תמיד עם משהו, אף פעם לא לבד באמת. להישאר לבד, זהו סוג של מוות עבור רוב בני האדם.
סוג הלבד של יעקב הינו כאשר "נשמתו" חלק אלוה ממעל של יעקב, נותר לבדו, ללא שכבות פסיכולוגיות המצפות כלבושים את נשמת האדם.
כאשר האדם הוא רק חלק האלוה שהוא, באופן נקי, מזוכך, מודע, אז הוא לבדו לחלוטין. לבד מסוג זה אינו בדידות, אלא נקיות, טהרה המאפרת את מפגש עם האל באופן המודע.
זהו המקום בו הנשמה עצמה עוברת תהליכים אבולוציוניים, כאשר שמו של יעקב עובר התמרה לישראל.
5- וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם, פְּנִיאֵל: כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי:
המלאך מקבל את שמו על פי שליחותו, כאשר אין הוא שליח, הוא ללא שם.
יעקב פוגש במלאך במקום בו שליחותו עומדת להסתיים שם שמו מסתיים, לכן המפגש של יעקב עם המלאך הינו במקום בו האל המלאך נותרים ללא פער, ללא הבחנה, בתוך אחדות מלאה.
במקום זה יעקב "ניצל" – וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי – ממה הוא ניצל?
מן האפשרות שהוא עצמו יאבד את ייחודיותו האינדיווידואלית, ויעבור למיזוג של אחדות מלאה עם האל, שם נפשו וייחודיותו אינה רלוונטית, שם רק האל לבדו מאיר באורו.
לכן כך נקרא שמו "כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל". שמרת על ייחודיותך גם מול פני האל בעצמו.
ייחודיותו הנשמתית ולא הפסיכולוגית (אגו, מבנה ה"אני")

דלקות ומשמעותן, חלק ח', מפרקים ונוקשות בפרקים

יש בפרקים שתי סוגי דלקות מרכזיות מן הזווית הפסיכו סומטית:
דלקת אקוטית: בדרך כלל משקפת קונפליקט מיידי ואקוטי שהאדם חש כי יכול להכיל בתוכו, ואינו יודע להתמודד עם סוגי ההשלכות של הקונפליקט.
דלקת כרונית: בדרך כלל משקפת תהליך עמוק של ניוון, עקב מהלך פנימי של עיקשות יתר ואי וויתור על כיצד יש לעשות דברים.
או פערים גדולים בין רצונו של האדם ליכולת הביטוי של הרצון עד לכניעה מן הסוג המביא עימו ייאוש לאור וויתור זה.
או תחושה כי החיים מלאים במכשולים, דבר הגורם לקשיי תנועה מערכתיים.

מן הזווית הקונבנציונאלית, יש סוגים רבים של דלקות פרקים, כאשר לעיתים דלקות אלו הן חלק מחלות סיסטמיות עמוקות מאוד כגון לופוס (זאבת) שם דלקות פרקים הינם חלק ממכלול פתולוגי רחב יותר.

בדרך כלל הסימפטומים השכיחים ביותר בדלקות פרקים הם:
נפיחות מקומית, אודם מקומי, האזור חם בדרך כלל, נוקשות וכאבים חזקים מגבילי תנועה.

על תופעת הנוקשות:

א- הסימפטום המובהק ביותר בדלקות פרקים הינה נוקשות תנועתית. במצב בריא יש תנועה ללא מגבלה או כאב, עם חופש פעולה תנועתי ללא נוקשות המגבילה את חופש התנועה.
חופש התנועה אם כן הינו היסוד הבסיסי של מערכת פרקים נורמטיבית ובריאה.

ב- לכל פרק במבנה שלד שריר, יש משמעות אינדיווידואלית לגבי התוכן הרגשי שקשור עליו. למרות שכמכלול, כל המערכת הפרקים קשורה לנושא התנועה של האדם, וכיצד רצונו של האדם מתבטא. כיצד הרצון מקבל ביטוי ההולם את הכוונה הראשונית בהתאם להופעתו בעולם החיצוני.
כל פרק בגוף מלמד על דפוס מחשבה שונה, הקשור בביטוי של הרצון בנושא אחר.

ג- ברוב הפרקים הסימפטום הדומיננטי ביותר הינה הנוקשות שאינה מאפשרת לפרק לנוע בחופשיות, דבר זה מלמד על נוקשות מחשבתית, רגשית. האדם אינו גמיש מספיק ואינו מוכן לוותר אל מתכון שעבד לו בעבר ואולי אינו רלוונטי יותר. נוקשות בפרקים משקפת נטייה רגשית לנוקשות, לעקשנות, לעיוורון הקשור לאדם שרואה ומבין אך אינו מוכן להגמיש את עצמו ואת דעותיו ודרכיו לאופנים שונים, חדשים ואולי רלוונטיים יותר.

ד- נוקשות בפרקים משקפת על עיקשות, ולכן על העדפה ללכת בדרך שאין בה חידוש. האדם מתעקש, ולכן סובל, אם היה מוכן לוותר, לאפשר מקום לדבר שאינו ברור לו עדיין, לתת לעצמו את האפשרות להיעזר באחרים במקום לעשות את הכל בעצמו, אז הדרך שלו הייתה שונה בכך שגופו היה משקף את תהליך שינוי הדפוסים, בחזרה לגמישות ולחופש התנועתי.

ה- מגיל מסוים, רוב בני האדם חשים או סובלים מנוקשות יתר, יש לבדוק את הפרקים בהם יש נוקשות, מכן הם מעידים על המקום העיקש המחזיק פיקסציה התנהגותית, שאינה כבר רלוונטית, אך האדם נאחז במה שכבר לא עובד, בדרך כלל מכוח ההרגל, מכוחו של גיבוש מבנה האישיות המאלצת כעת את האדם לנהוג בדרך שלמעשה מחייבת אותו בשינויי גישה.

ו- ככל שהנוקשות בפרק מסוים חזקה יותר, והפרק נפוח וקשה יותר, כך הדפוס הנפשי שעשה מניפסטציה לחולי זה, הינו בדרגה עמוקה יותר.

הינה כמה דוגמאות:

1- נוקשות באצבעות הידיים:
קושי בביטוי בעשייה הדורשת תשומת לב לפרטים קטנים. האדם חש מסורבל, ואינו אוהב את העיסוק ב"קטנות" של החיים, את הדרישה לדייק בפרטים הקטנים.
2- נוקשות בפרקי הידיים:
נוקשות בעשייה, כיצד האדם עושה? קיימת בו נוקשות בעשייה ובאופן בא העשייה מבטאת את רצונו הישיר. יש סוג של פער או נתק בין הרצון והביטוי המיידי שלו. הם לא עולים בקנה אחד.
3- נוקשות במרפקים:
המרפקים מסמנים את הגבול הטריטוריאלי של האדם, נוקשות במרפקים מלמד על הקושי של האדם להגן על הטריטוריה שלו, או על מאבק בנושא זה, או על תחושת חולשה בכל הנוגע למלחמה על מקום וטריטוריה.
4- נוקשות בכתפיים:
תפיסת אחריות לא פרופורציונאלית. האדם אינו מוכן לוותר על הרעיון שהכול תלוי בו, שהוא הציר של מרכז הכובד שעליו הכול תלוי (הוא זוכה עקב תחושת האחריות הכבדה, למשמעות, לכבוד, למעמד) הוא אינו יודע להניח, לוותר, להרפות.
5- צוואר נוקשה:
הכתפיים "עושות" את העבודה הקונקרטית המשקפת את נושא העבודה והאחריות.
הצוואר זהו האזור המשקף על תפיסת האחריות עצמה.
דרך הכתפיים רואים את הביטוי של כיצד האדם תופס את מושג האחריות, ומה הוא עושה איתו בפועל.
דרך הצוואר ניתן לראות כיצד האדם, באופן הבסיסי יותר מרגיש לגבי האחריות שיש עליו, מה היחס? מה הם תחושות היסוד שיש בתוכו כלפי הנושא שהוא אחראי עליו: אחריות של בית, פרנסה, ילדים, הורות, מקצוע והצלחה מקצועית, התקדמות בתוך המערכת והמיקום שלו בתוכה, הצורך להראות לעולם הצלחות קונקרטיות ועוד… כל אלה, אם הם הופכים ל"נושא" עבור האדם, עם תפיסות שאינן נכונות יותר וצריכות שינוי והגמשה, שם יווצרו נוקשויות שונות לאורך הצוואר.
6- נוקשות על פני עמוד השדרה:
יש משמעות לחוליות ששם יש נוקשות, כיוון שכל חוליה הינה בעלת זיקה רגשית שונה.
ככלל עמוד שדרה נוקשה משקף על קשיי העמידה של האדם מול ה"חיים" במובן של קונפרונטציות, עימותים, עמידה על שלו, עיקשות על דעותיו ועל דרכו, דריכות מתמדת הקשורה לצורך להגן על העמדה שלו מול גורם המייצר לו אופוזיציה.. ועוד בנושא העמידה הזקופה של האדם עם השקפותיו והצורך להתמודד מול גורם אחר המאתגר לו את מקומו. עד כמה האדם חש נאמן לעצמו, לדעותיו והשקפותיו כאשר הן באות ויוצרות עימות מל גורם חיצוני.
7- ירכיים:
נוקשות בירכיים משקפת על הקושי בעמידה עצמה (כמו היחס בין כתפיים לצוואר) יש קשר לנוקשות ירכיים לביטוי וניהול של האנרגיה המינית וכיצד היא קשורה לכוח שהאדם שואב מן הפוטנטיות המינית לצורכי עמידה חזקה יותר המראה לעולם עמידות, נחישות, מסוגלות וכוח המסוגל לשאת משא.
8- בירכיים:
הברכיים מראות את כיוון התנועה של האדם, כאשר יש באדם תחושת אי וודאות לגבי הכיוון של חייו, אך הוא מחויב להוכיח חוזק וחוסן למרות אי הידיעה. או כאשר האדם חש נחישות חזקה בדרך שאינה נכונה לו, והוא מודע לזה, אך אינו יכול לשנות את הכיוון, אז נוצרת בתוכו נוקשות לגבי כיוון הדרך, גם כאשר הכיוון כבר אינו רלוונטי יותר, וכך הברכיים הופכות לנוקשות.
9- הקרסוליים:
נוקשות בקרסוליים משקף את הקושי של האדם "להשתרש" במה שהוא עושה או במה שהוא עוסק בו. מה הם הפעולות הנדרשות מן האדם כדי להשתרש במקומו שעבודה, או מול משפחתו, או היחס לעיסוק כלשהו (לימודי, ספורטיבי ועוד..) ה"כיצד", הדרך שהוא עושה כי לבסס את השורש הפנימי שלו ביחס למגמה ולרצון שמאחורי עשייה מסוימת, מוצאת את ביטוייה דרך הקרסוליים. נוקשות בקרסוליים מלמדת על דרכים מסורבלות מדי ביחס למגמה של האדם להשתרש בדבר שעימו הוא עוסק.
10- כפות הרגליים:
הן ביטוי לשורש עצמו של האדם, המקום בו הוא חי, בחברה עליה הוא שייך ועוד.. נוקשות בכפות הרגליים משקפות סוג של אי נוחות מול המקום בו אמור להיווצר לאדם שורש והעמקה של מה שיש לו… בית, עיסוק, יחסים ועוד..

בדרך כלל, נוקשות הינו הצעד הראשון לפני הופעה של דלקת אקטיבית יותר. זהו סימפטום שכיח מאוד, הקשור בדרך כלל לדרגות הראשוניות של התפתחות דלקתית. כמו כן ניתן לומר שבכל מצבי דלקות הפרקים יש הופעה של נוקשות בתנועה, לכן הבנת הנוקשות הינה חלק משמעותי ביותר בהבנה לגבי המציאות הרגשית שעומדת מאחורי בעיות תנועתיות הנובעות מנוקשות ודלקות פרקים.

סיכום מפגש, פרשת ויצא (ראש, תוך, סוף)

יעקב יוצא לחרן, לשם יצירת מקום, הוא פוגע במקום "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם", והמקום בסוף הפרשה, פוגע בו "וַיִּפְגְּעוּ-בוֹ, מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים". יעקב, יוצר חלל, מקום שלאחר מכן, אותו החלל יוצר ומאפשר את יצירת בית המקדש, שם הבית והחלל שנבנה, מאפשר מניפסטציה אלוהית לתוך חומר.
לכן כל סיפור לידת בניו של יעקב, הינו סיפור אלגורי, המתאר כיצד בונים בית לאלוהים, מה הם השלבים על מנת ליצור מקום בו השכינה מוצאת מקום לדור שם.
כל לידת בן, שהוא למעשה שבט, מהווה שלב בחלום הסולם של יעקב, כיצד הוא עולה לשמים דרך העשייה והבנייה של מקום.
ההפטרה מסיימת כך: "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה, נָבוֹן וְיֵדָעֵם: כִּי-יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְהוָה, וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים, יִכָּשְׁלוּ בָם" (הושע יד, י')
החכמה ותבונה שהנביא דורש מן האדם, אינה נבואית כמו שהוא עצמו היה, אלא הוא מבקש ושם את הדגש על האופן והסדר של לידת השבטים, בניו של יעקב וכיצד הם מהווים תהליך בהתפתחות האדם בשלבי עשייה שונים, ושלבי עליית סולם יעקב, כאשר בנו בכורו ראובן הינו משל לסולם שמוצב על הארץ, ויוסף, בנו האחרון בפרק זה, הינו משל לסולם המגיע לשמיים.
הנביא הושע שמבקש מן האדם "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה, נָבוֹן וְיֵדָעֵם", את ההבנה כיצד ללכת בדרך עשייה המחברת שמיים וארץ.
סיפורו של יעקב בחרן הינו משל ואלגוריה להתפתחות החכמה והתבונה הנדרשת שאיכויות יסוד יתפתחו באדם למען ההליכה הנכונה בדרך זו.
היחסים בין האימהות מיצגים כוחות שונים המייצרים חלל, מזרח מול מערב – לאה מול רחל, צפון מול דרום, זלפה ובלהה. כוחות אהבה ושנאה הם כוחות של דחייה מול משיכה, ריחוק מול קרבה. דינאמיקה המייצרת תנועה ומרחב.
אין להתייחס לסיפור כסיפור עלילתי תוך משפחתי, אלא בתיאור המלמד את אופן יצירת החלל, דרך שתי מערכות שונות, האחת מתמטית, גיאומטרית, הנדסית, לוגית. דרך המחשבה ההגיוניות הליניארית. והשנייה מחשבה "נשמתית" אינטואיבית, רגשית, אלגורית, עגולה. מחשבה שיש בכוחה לחוש ולא להיעצר במגבלה החומרית המתמטית.
כאשר שתיהן נפגשות, אז נוצרות ההכלאה המאפשרת את לידת המקום, החלל, כמו שהכתוב מרמז עליו.
בתוך מקום זה, בתוך חלל זה, קיימת האפשרות שאלוהים עצמו יבוא וידור שם.
וזהו מה שסיפור לידת השבטים מבקש לספר.

הינה תיאור חלקי בלבד לתהליך זה, שכן היריעה רחבה כל כך….

1- "וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ; וְרָחֵל, עֲקָרָה. וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן: כִּי אָמְרָה, כִּי-רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי–כִּי עַתָּה, יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי"
כל צעד ראשוני, כל תחילת דרך חדשה נפתחת עם תחושת עוני –אי הידיעה, והכמיהה של הצורך הבסיסי לחזור ולהיות דבק באהבה בקרבו של האהוב.

2- "וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר כִּי-שָׁמַע יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי, וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, שִׁמְעוֹן"
צעד שני, הינו הקשה ביותר, הוא עומד על קושי הראשוני, לאחר העמידה על המשמעות של הדרך. ההתחלה הינה תמיד באופוריה, בתחושת התעלות, הצעד השני הבא בעקבות הראשון, קשה ביותר. זהו הצעד של העמידה מול המציאות הקרה, החדה ומה אומרת ההליכה בדרך. מה היא המשמעות של הליכה זו.

3- "וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי, כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, לֵוִי"
צעד שלישי, הינו הגשת הדבר במישור הפנימי, הרוחני, המישור בו שלושת צדדי ההוויה מוגשמים. כגון שלושת האבות המייצגים את שלושת מידות האלוהים: חסד- אברהם, דין – יצחק, אמת – יעקב.

4- "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת-יְהוָה–עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, יְהוּדָה; וַתַּעֲמֹד, מִלֶּדֶת"
צעד רביעי, הינה ההגשמה של הדבר במובן הגשמי, כמו שלושת האבות שהם העיקרון האלוהי, וארבעת האימהות שהן ההגשמה וההולדה של הדבר לתוך המימד הגשמי. כדי להפוך הדבר לקונקרטי ואמיתי המובן של "בירכת האל עליו", השלב מחייב את הכרת הטוב, את צורך להכיר בדבר שמה שניתן לאדם ניתן בחסד, את הצורך להגיד בפשטות, תודה. ולהודות על הקיים.

5- "וַתֵּרֶא רָחֵל, כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל, בַּאֲחֹתָהּ; וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי. וַיִּחַר-אַף יַעֲקֹב, בְּרָחֵל; וַיֹּאמֶר, הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי, אֲשֶׁר-מָנַע מִמֵּךְ, פְּרִי-בָטֶן. וַתֹּאמֶר, הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ; וְתֵלֵד, עַל-בִּרְכַּי, וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי, מִמֶּנָּה. וַתִּתֶּן-לוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ, לְאִשָּׁה; וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, יַעֲקֹב. וַתַּהַר בִּלְהָה, וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן. וַתֹּאמֶר רָחֵל, דָּנַנִּי אֱלֹהִים, וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי, וַיִּתֶּן-לִי בֵּן; עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, דָּן"
המעבר מלאה לבלהה, שפחת רחל, והמתח בין רחל ללאה, וכן האופן בו בלהה הינה הדרך של רחל להגשמה עצמית, הינה השלב בו על האדם להתנתק מנטייה סימביוטית לדבר שעליו הוא קשור, כגון העשייה שלו, הנושאים שהוא אמון עליהם, נושאים שהוא יצר ושם את חייו עליהם שהם חלק ממנו, וכעת העשייה ששלב חמישי, אינם שלו יותר, עליו לוותר על הרעיון הסימביוטי בין עצמו למעשיו.

6- "וַתַּהַר עוֹד–וַתֵּלֶד, בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל: בֵּן שֵׁנִי, לְיַעֲקֹב. וַתֹּאמֶר רָחֵל, נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם-אֲחֹתִי–גַּם-יָכֹלְתִּי; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, נַפְתָּלִי"
בן שני של בלהה, ההגשמה של רחל. קשר לא ישיר, קשר עם דבר רחוק, פתלתל, שלא מראה קשר ישיר בביטוי שלו לדבר שממנו הוא נובע.

7- "וַתֵּרֶא לֵאָה, כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת; וַתִּקַּח אֶת-זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ, וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה. וַתֵּלֶד, זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה–לְיַעֲקֹב בֵּן. וַתֹּאמֶר לֵאָה, בגד (בָּא גָד); וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, גָּד"
בן שביעי ליעקב, מזלפה שפחת לאה, מכונה "בגידה", בגד זהו דבר המוליך שולל על גופו של האדם, המותיר רושם שאינו נכון על האדם, וזהו בגידה.
בהקשר כאן בסיפור, זהו האופן בו מעשי האדם, כמו שהוא מבין ורואה את תוצאותיהם, נתפסים שונה מכוונתו.

8- . " וַתֵּלֶד, זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה, בֵּן שֵׁנִי, לְיַעֲקֹב. וַתֹּאמֶר לֵאָה–בְּאָשְׁרִי, כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, אָשֵׁר"
מעשי האדם, חוזרים עליו כמו אור חוזר, מעשיו שלו עומדים לו בשעת הדחק, למרות שבעיניו שלו עצמו אין הוא ראוי לדבר.
(יש בחיי אדם עליות ומורדות. בזמנים בהם האדם בתקופות קשות, מעשיי העבר שלו, יעמדו לצידו ויעוררו אותו להתחזקות מחודשת)

9- "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר-חִטִּים, וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה, וַיָּבֵא אֹתָם, אֶל-לֵאָה אִמּוֹ; וַתֹּאמֶר רָחֵל, אֶל-לֵאָה, תְּנִי-נָא לִי, מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. וַתֹּאמֶר לָהּ, הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי, וְלָקַחַת, גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי; וַתֹּאמֶר רָחֵל, לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה, תַּחַת, דּוּדָאֵי בְנֵךְ. וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן-הַשָּׂדֶה, בָּעֶרֶב, וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי; וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, בַּלַּיְלָה הוּא. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶל-לֵאָה; וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב, בֵּן חֲמִישִׁי. וַתֹּאמֶר לֵאָה, נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי, אֲשֶׁר-נָתַתִּי שִׁפְחָתִי, לְאִישִׁי; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, יִשָּׂשכָר"
שלב העיבור: מעשי האדם העומדים לו, גם בשעת הדחק, מעמדים את האדם באפשרות ליישר קו עם מעשי העבר שלו, או ליישר את עצמו מול מעשים מסוימים שאותם הוא מעדיף ורוצה לזכור.
שלב זה הינה האפשרות לבחירה רבת משמעות. על האדם להראות קשר ליניארי, קשר ישיר בינו למעשיו.
ניתן ללמוד עליו מן המעשים, יש יחס שווא בינו למעשיו.
בשלב זה, האדם יכול למחוק שלבים חיים שאין לו זהות עימם, או להדגיש חלקים אחרים בחייו שאיתם הוא חש הזדהות. ודרך הזדהות זו, ביו למעשיו, הוא רוחש עיבור והעצמה לדרגות גבוהות יותר.

10- "וַתַּהַר עוֹד לֵאָה, וַתֵּלֶד בֵּן-שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב. וַתֹּאמֶר לֵאָה, זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב–הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי, כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, זְבֻלוּן"
יש לתהליך חיים משל עצמם, כעת המעשיים שנעשו עד כה, אינם תלויים בו יותר, יש למעשיו, חיים עצמאיים.
"וְאַחַר, יָלְדָה בַּת; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמָהּ, דִּינָה" לאחר שמעשיו הפכו למציאות עצמאית, כגון אדם שבנה מערכת של עשיית חסד, כעת המערכת שעשה אינה שייכת לו יותר, אך אותה המערכת שהפכה ליישות עצמאית, היא זו השופטת אותו לטוב או לרע, לכן דינה, הינה דין החותם את מהלך העשייה של האדם ונותן לו זכויות או חובות, ובכך חותם את מהלך החיים שלו.

11- "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת-רָחֵל; וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ. וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֹּאמֶר, אָסַף אֱלֹהִים אֶת-חֶרְפָּתִי. וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יוֹסֵף, לֵאמֹר: יֹסֵף יְהוָה לִי, בֵּן אַחֵר"
לידת רחל מייצגת תחילת מהלך חדש, במימד אחר, אלוהים אסף לי את חרפתי, ויוסף לי דבר אחר. יש בשם יוסף שתי מגמות, האחת מנקה את העבר והשנייה מוסיפה על הקיים. לכן שלב זה הינו לידה חדשה, על בסיס החיים שנחוו עד לנקודה זו, עם התחלה חדשה.
לאחר מכן יוסף מתפצל למנשה ולאפרים, מתוך היותו שורש ואב הזהה לדמות אביו, הוא ההמשך הישיר של יעקב.