סיפורו המופלא של שמגר בן ענת

"וְאַחֲרָיו הָיָה, שַׁמְגַּר בֶּן-עֲנָת, וַיַּךְ אֶת-פְּלִשְׁתִּים שֵׁשׁ-מֵאוֹת אִישׁ, בְּמַלְמַד הַבָּקָר; וַיּוֹשַׁע גַּם-הוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל"

הרקע להופעתו של משגר בן ענת:

וַיַּעַל מַלְאַךְ-יְהוָה מִן-הַגִּלְגָּל, אֶל-הַבֹּכִים (שופטים, ב'-א')
מדוע הם בוכים?
כיוון שאיבדו את דרכם. במדבר תכלית ההליכה הייתה ברורה, כיוון ההליכה היה ברור.
המטרה הייתה להגיע לארץ המובטחת. לכן לא התעוררה שאלה לגבי ההליכה וכיוון ההליכה, תוך כדי מהלך תהליך יציאת מצריים (שכל עניינו – הכשרת הכלים, הנפשיים העיקר ליישוב הארץ המובטחת)
אך כאשר הגיעו לארץ, הסתבר עד מהרה, כי ההליכה במדבר הינה קדם ההכנה לדבר עצמו שהוא ההליכה שמישור קיומי אחר, בדרגת קיום שונה – היא דרגת האדם שהגיע לארץ המובטחת.
כעת אופן ההליכה איננו דומה להליכה במדבר.
כעת מסתבר כי עצם ההגעה לתכלית, איננו סיום כלל, להיפך – כעת המסע אולי אף מורכב יותר מן ההליכה במדבר.
לכן הם נבוכים ובוכים….. כיוון שאין הם יודעים כיצד הולכים כעת, ומהי דרך ההליכה ולאן.
על זה משיב המלאך:
"וַיֹּאמֶר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם, וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם, וָאֹמַר, לֹא-אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם וְאַתֶּם, לֹא-תִכְרְתוּ בְרִית לְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת–מִזְבְּחוֹתֵיהֶם, תִּתֹּצוּן; וְלֹא-שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי, מַה-זֹּאת עֲשִׂיתֶם. וְגַם אָמַרְתִּי, לֹא-אֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם; וְהָיוּ לָכֶם, לְצִדִּים, וֵאלֹהֵיהֶם, יִהְיוּ לָכֶם לְמוֹקֵשׁ וַיְהִי, כְּדַבֵּר מַלְאַךְ יְהוָה אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-בְּנֵי, יִשְׂרָאֵל; וַיִּשְׂאוּ הָעָם אֶת-קוֹלָם, וַיִּבְכּוּ וַיִּקְרְאוּ שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, בֹּכִים; וַיִּזְבְּחוּ-שָׁם, לַיהוָה" (שופטים ב', ב-ה)

המלאך מלמד אותם כי כעת אופן ההליכה, לאחר שהגשימו את התכלית (הכניסה לארץ המובטחת) הינו במימוש הברית בחייהם, שהיא איננה ברת ביטול מן הזווית אלוהית.
מן הזווית האנושית – ייתכן כי האדם ישכח את אותה הברית – ומזה המלאך מזהיר.
הוא מזהיר את האדם לא לשכוח:
"וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם" (שופטים ג' – ז')

מסקנות ביניים:
1- ההליכה לאחר סיום ההגשמה של הכניסה לארץ – ממשיכה.
2- להגיע לארץ המובטחת – אינו מכוון ל"נחלה ומנוחה" – אלא להמשך העבודה ממקום אחר.
3- אין לדרך סוף, אין האדם מגיע ל"נחלה ומנוחה" – הדרך לעולם קיימת – בדרגות ורמות שונות.
4- עיקר הקושי והבעיה של האדם, הינה הנטייה לשכוח.
לשכוח את עצמו, את דרכו, את מחויבותיו.
5- דבר זה איננו אפשרי (השכחה) לאורך זמן – כיוון שיש לאדם ברית לקיים, היא ברית אלוהים אדם.
6- ברית אלוהים אדם – הגשת אלוהים בחיי האדם, מחייב מן האדם התפתחות של יכולות שאינן נרכשות בהליכה במדבר, אלא תוך כדי תהליך יישוב הארץ. תוך כדי מהלך החיים הנורמטיביים.
7- כל סיפורי השופטים, הם "שיעורים" לאותן האיכויות הנדרשות מן האדם לפתח בקרבו לשם אופן הזיכרון הנכון, שם אלוהים מתגשם דרך האדם, בחיי האדם, לאחר שהאדם הגיע ל"ארץ המובטחת" – כשיש בידו תוצאות דרך שעשה ועבר.

שיעור ראשון:
המלאך המוכיח, ומבטיח את כי הברית קיימת ותמיד תומכת, והיא "כוכב הצפון" המראה את הדרך. היא "נקודת ארכימדס" הקבועה במרחבי הזמן.

שיעור שני:
עתניאל בן קנז – המלמד את האדם להיות מרוכז בהווה, ולהיות עם תשומת לב לפרטים הקטנים מהם החיים נבנים, כיוון שדרכם ניתן לצפות באופן התהוות האל: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (שמות ג', י'ד)

שיעור שלישי:
אהוד בן גרא, דרכו נלמד כי תשומת הלב לפרטים, אין משמעותה רק לגירוי המיידי והגס של רעב, אוכל, שובע, הנאת החושים, ממנה האדם עלול להתמכר לאותה תשומת הלב, וכך לאבד את תשומת הלב הנכונה, אותה לימד עתניאל בן קנז.
כך שהאדם עלול לשכוח וילך לאיבוד אחר תשומת לב לגירויי השעה, החושים, היצר ושאר האפשרויות שיש סביב האדם, היוצרים התמכרות לתאווה, לכבוד, וליצרים הגופניים, שהם הגירויים המיידיים שעשויים למשוך את תשומת ליבו.
סיפורו של אהוד בן גרא איטר יד ימינו, הינו סיפור של האדם שעבר התמכרות קשה, ושילם מחיר על אותה ההתמכרות, כך שהפך נכה (איבד יכולות ופוטנציאל ששייך לו) ומהי דרך ההתמודדות שלו עם האופן בו ההתמכרות הביאה לשכחה העצמית.

שיעור רביעי: "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר" (קהלת ט'-ח')

סיפורו המופלא של שמגר בן ענת.

א- וְאַחֲרָיו הָיָה, שַׁמְגַּר בֶּן-עֲנָת: (נוכחותו התמידית של שמגר בן ענת, שהיא המפתח להצלחה)
יש לומר "ואחריו בא", הכתוב מלמד כי שמגר בן ענת "היה".
מכאן כי שמגר בן ענת היה שם תמיד, מעולם לא חדל מלהיות, שמגר בן ענת היה – הווה ויהיה. הוא הווה תמידי.
נוכחותו היא, שהוא "שם" תמיד.
ב- וַיַּךְ אֶת-פְּלִשְׁתִּים שֵׁשׁ-מֵאוֹת אִישׁ: (אופן הצטברות אבק חיי היום יום)
מהם הפלישתים?
במסגרת הסיפור, מהיכן באו, מדוע הם שם, מה עשו בני ישראל שפלישתים אויבים להם, מה היה הנושא ממנו יש להיוושע….
הפלישתים הם "אבק חיי היום יום". האבק המצטבר, שאם לא מנקים אותו, הוא נאגר והופך שכבה המכסה ומטשטשת את הדבר שהיא כיסתה.
אבק חיי היום יום (הפלישתים) שם תמיד: העיסוק היומי, התחזוקה היומית, תשומת הלב היומית, כל הקונפליקטים והצרות הקטנות והמטרידות של החיכוך בין האדם לסובב, הדאגות היומיות…
אבק חיי היום יום שם תמיד – הוא חלק בלתי נפרד מן החיים עצמם.
אם האדם אינו מנקה את עצמו מן האבק, האבק מצטבר, מלכלך ומשכיח את צורתו של האדם.
לכן יש צורך לנקות תמיד, להיות בתשומת לב תמידית לתחזוקה הנכונה של הגוף, הנפש ורוח האדם.
אם האדם שכח לנקות את האבק (פלישתים) שבוע ימים, אז האבק ביחידות.
אם האדם לא ניקה שבועיים אבק (פלישתים) האבק כעת בעשרות.
ואם לא ניקה שלושה שבועות, אז האבק הופך לשכבה – מאות.
כאשר אבק הפך ל"מאות", האבק הופך למבנה בפני עצמו, שיש לפרק ולסלק אותו, כיוון שהוא הופך לסיבה לחולי, להסתר פנים, לשכחה ולצרה.
ג- בְּמַלְמַד הַבָּקָר: (ההזנחה העצמית)
שמגר בן ענת מכה את שכבת האבק עם המקל המטה את הבקר.
מלמד בקר, זהו הכלי לשינוי ההתנהגות האנושית שהפכה כמו לבהמה (בקר) ולכן שכחה. "מלמד הבקר" מפנה את תשומת הלב למה שעל האדם להיות מודע תמיד בעת היותו חי את חיי היום יום שלו.
מלמד הבקר הינו דרך הלימוד לאופן ההליכה הנכון.
שמגר בן ענת בא ואומר: אל תחייה מכאנית, אוטומטית, כמו פרה. אם תחייה כך המשמעות המיידית הינה האבק המצטבר, החובות הנאגרים, הנושאים שזנחת, המקומות שלא טיפלת, היחסים האנושיים שלא זכרת וזנחת… דבר זה מוביל לשכחה ולהזנחה העצמית, משם האדם הולך לאיבוד לעצמו ולדרכו.
ד- וַיּוֹשַׁע גַּם-הוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל: (דמותו המתחלפת של שמגר בן ענת)
בכל זמן מה שמגר בן ענת משנה את דמותו ואת שמו, לפי צרכי תשומת הלב, לתחזוקה העצמית, שהיא עצמה משתנה מעת לעת, לפי צרכי האדם, הגיל החולף ותנאי ההתפתחות הדורשים סוגי תחזוקה מסוגים שונים.
אך נוכחותו של שמגר בן ענת, שם תמיד.
הצורך לניקוי האבק, לניקיון הפנימי של האדם מול עצמו, מול עולמו ובעיקר מול אלוהיו, שם תמיד.
אם לא יהיה שם, ה"פלישתים" באים מייד: צרות היום יום, מצוקות גופניות, נפשיות וכו'.
ה- מסקנות:
1- כאשר שמגר בן ענת הופך להיות יסוד נפשי פעיל באדם, האדם במודעות תמידית לדרגת הניקיון ולצורך לשמר אותה. ניקיון גופני, רגשי, מחשבתי ורוחני.
אז האדם כשיר להגשמת תכליתו באופן טבעי ופשוט, מעצם השמירה על אקלים נפשי, גופני נקי.
2- כל כמה שנים על האדם לרענן את האופן בו הוא שומר על ניקיון, כיוון שהצרכים משתנים.
3- הזיכרון והשכחה תלויים ברמת הניקיון של האדם – בכל הממדים.
4- שמגר בן ענת אינו אדם קונקרטי, אלא איכות אנושית, המתפתחת באדם לאור ההתקרבות של האדם לעצמו, וההבנה על הצורך לשמירה עצמית, לסוג האקלים ההכרחי ליסוד אלוהים בנפש האדם, שיגדל וייתן את פריו.
5- מכאן השם: שם-גר, המגורים הם שם, לאחר יצירת האקלים ההכרחיים בהווה, דרכם מקום המגורים ל"נשמת אלוה ממעל" באדם זקוקה לאפשרות להגשים את נוכחותה.

היחסים בין אהוד בן גרא – איטר יד ימינו, לעגלון מלך מואב


שופטים ג', יב-ל: משל נבואי המביא את סיפור נפש האדם וכיצד נכלאה בחומר, בשכחה, בתאוות הגוף והאכילה, ומהי הדרך לשחרור מן השעבוד, והחזרה למקום שם הנביעה בוקעת שוב, אך ממקום חדש הנלמד לאור התנסות שיעבוד נשמה בהתמכרות לתאווה, העיקר לתאוות המזון, האמור להזין, אך הפך למשעבד וממכר עד לרמה של שכחת האדם את עצמו.

הסיפור כולו, הינו אינטרני לאדם, כל הדמויות בסיפור הם לצדדים שונים באדם אחד, בנפשו, בדינמיקה הפנימית המתחוללת בקרבו.

הסיפור שייך לחטיבת הסיפורים המגוללים את קורותיו של אדם שהגיע והתבסס ב"ארץ המובטחת", אדם שיש לו הישגים לאור דרך שעבר.
אין הדבר דומה בין ההולך בדרך ואחד שסיים את ההליכה וכעת עליו לבסס את זכות ההליכה במדבר.
מהם הקשיים הצפויים לאותו האדם, קשיים שאינם שייכים להולכי המדבר, אלא למתיישבים.
בקשיים אלו עוסק ספר שופטים.
הינה סיפור נוסף המגולל את מאמציו של אדם אשר מגמתו ביסוס ונטיעת שורש לאור הדרך שיש בידו. ובאילו מהמורות הוא עלול לפגוש בדרכו החדשה.

סיפור זה הינו כמו כן, סיפור של ההתמכרות לדפוסים קלוקלים וכיצד יש לנהוג עימהם כדי להביא לשינוי בריא, כאשר האדם מגיע לפי פחת הסוף האפשרי ולאיבוד חייו.


א- "וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה"
הוסיפו לסוג ה"רע" שהיה לפני כן (ב"תשובתו של עתניאל בן קנז") שהוא השכחה של האדם את יסוד אלוהים שבתוכו. דבר זה רע בעיני ה', כיוון שאז עיקר אדם נעדר, נעלם וכל חיי אדם אינם חיים, כי אם ירידה לטמיון.

ב- "וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת-עֶגְלוֹן מֶלֶךְ-מוֹאָב, עַל-יִשְׂרָאֵל, עַל כִּי-עָשׂוּ אֶת-הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה"
1- עגלון איננו רע ואיננו טוב, הוא קיים שם, וכאשר יכול היה להשתלט – כך עשה כיוון שהדבר נתאפשר לו.
2- עגלון איננו "עונש" – הוא שיקוף לתוצאות שכחת אלוהים. שקוף למציאות הפנימית של האדם.
3- לכן לא ניתן להאשים את עגלון ב"רוע", אלא להיעזר בו ללימוד ועבודה עצמית, דרך השיקוף שהוא מאפשר.
4- עגלון הינו ביטוי לגוף – ביחסי נשמה גוף, כאשר נעדרת נשמה, הגוף הופך מיידית לשליט ולמייצר זהות עבור האדם, כחלופה לנשמה. אין שם חלל ריק, כאשר עיקר אדם (נשמה) אינו פעיל או קיים, דבר אחר – חיצוני ופחות עקרוני לקיום הופך עצמו לעיקר. בבחינת "עבד כי ימלוך".

משל עבד כי ימלוך, משל ליחסים בין הגוף (ארץ) לבין סוגי זהויות כוזבות( משלי ל, כא-כב)
תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ: הגוף יחלה ויאבד מכוחו תחת שלושה תנאים. (רוגז הארץ, זהו חולי הגוף)
וְתַחַת אַרְבַּע לֹא-תוּכַל שְׂאֵת: ובתנאי הרביעי הגוף לא יוכל שאת וימות.
תַּחַת-עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ: תנאי ראשון, כאשר זהותו האמיתי של האדם, שמקורה בנשמה, נעדרת וחלקי נפש חיצוניים, שמטרתם הראשונה להוות שרת ליסוד הנשמה באדם, הפך למלך, כגון זהות המושתת על מילוי צרכים בלבד, מילוי הצרכים וסיפוקם הפך למרכז חיי האדם, ולזהותו.
וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע-לָחֶם: תנאי שני – למבנה האנושי (קומת אדם) יש מערכות שכל אחת צורכת לעצמה הזנה הייחודית לסוג פעולתה. כאשר מערכת נמוכה גוזלת לצרכיה את מזונות המערכת הגבוהה ממנה, כגון שימוש בגוף לצרכי תשוקה מינית בלבד, דבר שהמחייב צריכת כוחות ממקורות עמוקים יותר עקב האפשרות לתשישות המערכת, דבר זה מכונה "נבל השובע מלחם שאינו שלו".
תַּחַת שְׂנוּאָה כִּי תִבָּעֵל: תנאי שלישי – יש לאדם איכות פנימית שהיא זקוקה להפריה מאיכות מאוד ייחודית, ואותה האיכות קוראת ל"זיווג" עם איכות דומה לשם הפיריון, והאבולוציה של נשמת אדם. כאשר אדם שכח עצמו, ובא בזיווג עם נושאים ואיכויות שאינם חלק מרצון נשמתו, זוהי "שנואה שנבעלה" שתוצר אותה הבעילה, מבנה זהות שגוי, המוביל למחלה. המחלה (עגלון) תשקף לאדם מהי והיכן הטעות. (בעילה אסורה – זיווג של האדם עם תוכן שאינו מתאים לאיכות הפנימית שלו) וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ: תנאי רביעי, בו הגוף לא יוכל שאת וימות.
הגוף הוא ההלבשה על יסוד אלוהים באדם, הגוף מהווה ביטוי ישיר לאותה איכות יסוד. כאשר יסוד אלוהים איננו יותר, או שנגנז עמוק, ובמקומו האדם אימץ "שפחה" שהפכה מלכה, זהות שאולה שאיננה נכונה לאדם, והיא הפכה ליסוד עליו האדם נשען, הגוף איננו יכולת לתמוך ביחסים מסוג זה, והוא קורס ומת, כיוון שהוא מתאים ככלי ליסוד מסוים מאוד, וכל ניסיון להלביש אותו על עיקרון קיום אחר, יביא למותו.

ג- "וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן וַעֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ וַיַּךְ אֶת-יִשְׂרָאֵל וַיִּירְשׁוּ אֶת-עִיר הַתְּמָרִים"
כאשר האדם שכח את עצמו ומקורותיו, הגוף הפך לעיקר חייו (עגלון)
הגוף כעת הולך וגדל, והוסף אליו עוד היבטים של כוחות הגוף.
עגלון: תאוות האכילה, מרכז האדם סביב קיבתו וסיפוק תאוות המזון (האספקט האוראלי)
בני עמון: מרכז האדם בתנועת גופו, הגוף – ותנועתו (ספורט, יופי הגוף וחן התנועה) הופכים למרכז של האדם.
עמלק: רגשות שאינם קשורים או מחוברים לשורש, כך נותרת רק התנועה הרגשית ללא ניווט ללא תיחום, אז האדם המבוסס על רגשות, הופך למבולבל עם אפשרות כאוטית ואולי אף מסוכנת מן הזווית של היציבות הנפשית.

עגלון (תאוות הגוף והאכילה) אוסף אליו כוחות נוספים הקרובים לאיכותו ויורש את עיר התמרים.
עיר התמרים – "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה" (תהלים צב, יג)
האפיון להזנה הנכונה. כיוון שהגוף הפך למלך, עקב שכחת האדם את עצמו ומקורותיו.
הדבר הראשון שהגוף עושה, זהו להגדיל את מלכותו דרך הצירוף של עוד אספקטים הדומים לו, הסוגרים את הגולל לזיכרון האפשרי של האדם את עצמו.
הדבר השני שהגוף עושה, זוהי גזילת משאבי ההזנה הנכונה.
כיוון שעיקר הגוף בנהנתנות הפיזית הוא פולש למקומות ההזנה בכל ממד במערכת.
וגוזל את כלל משאבי החיוניות של מערכת, ובכך הוא סותם אפשרות נוספת של האדם לחזרה ליסודות הנכונים מהם החיים בנויים.

יש בכוחה של הזנה נכונה, להוביל את האדם לתכליתו למן הצעד הראשון ועד לסופה של הדרך, הדבר תלוי בסוג ההזנה, איכות המזון, הזמן שבו המזון זמין, ובעיקר בכמות המזון:
"דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן-תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ" (משלי כה-טז
דבש זמין תמיד, אך הוא ניתן במשורה, לפי הדיוק של הכלים שיש לאדם להכלה, כלים הנבנים מאותה ההזנה.
כאשר האדם גדל, ייתכן כי יהיה בכוחו למצוא לעצמו דבש רב, עיקר הנקודה: ההזנה המידתית. כאשר האדם חרג מאותה המידתיות, באה המחלה, ההתמכרות לתאווה, דבר המוביל להמלכתו של הגוף (עגלון) וסתימת האפשרות לגדילה הנכונה (ההיכרות העצמית)
הזנה נכונה (עיר התמרים) מספיקה לבדה כדרך, בכדי לממש את תכליתו של האדם.

ד- "וַיַּעַבְדוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֶגְלוֹן מֶלֶךְ-מוֹאָב שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה"
נשמה נעדרת מאדם, למשך ח"י שנים. עיקר אדם משועבד לזהות הגופנית, המביאה את עיקר האדם להוריד את עצמו ואת מדרגתו למקומו של הגוף.
זהו השעבוד, כאשר נשמה מתנהגת על פי כללי צריכה גופניים.
מהו שיעור הזמן לשעבוד? ח"י שנים ולא יותר.
יותר מח"י שנים – ייתכן כי לא תיוותר התקווה לאפשרות אחרת.

ה- "וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-יְהוָה וַיָּקֶם יְהוָה לָהֶם מוֹשִׁיעַ אֶת-אֵהוּד בֶּן-גֵּרָא בֶּן-הַיְמִינִי אִישׁ אִטֵּר יַד-יְמִינוֹ וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּיָדוֹ מִנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב"
הזעקה באה כיוון שלאחר היעדרות נשמה במכלול האנושי (קומת האדם) – האדם אינו יודע לדבר ולהסביר את מצוקתו, היכולת המילולית באדם הינה תוצר של "אינטליגנציה רגשית" של הבנה וחוויה קוגניטיבית. מהלך זה אינו קיים, עקב שיעבוד האדם לקומה הנמוכה – הגוף והתאוות.
לכן – עקב השכחה, נוצר באדם עיכוב התפתחותי, האדם חש דבר מה, מצוקה קשה ונוראה, וניתנת לו אפשרות אחת בלבד לבטא את אותה המצוקה, בזעקה.
זעקה ללא מילים, ללא התכוונות למשהו, רק הזעקה לבדה ומה היא מעוררת באדם, היא לבדה בוקעת רקיעים, ומפצחת את שכבות העיוורון והסיאוב שנוצר באדם עקב השעבוד.
אלוהים אינו יכול להישאר אדיש מול הזעקה, הוא מקים את אהוד בן גרא – נכה, איש איטר יד ימינו.

נשמה – מחוברת מכוחה של האחדות לעולם כולו. לכן יש בכל נשמה שישים ריבוא אפשרויות.
אך במצב הנוכחי, נשמה שכחה עצמה, נלכדה בין כפלי המעיים ושיפולי הבטן, כך שנותרה נכה, מחוסרת יכולת ביטוי והגשמה.
הזעקה עוררה לחיים נתיב אחד ואחרון ליכולת השיקום והתעוררות. אך גם נתיב זה, לא אוזן כראוי ולא יכול היה להיות אדם שלם, לכן דמותו של אהוד בן גרא,זוהי דמותה של נשמה צולעת ששרדה את הרעב, השעבוד והחסר, אך נותרה נכה.

היכן הנכות? ביד ימין – צד החסד. האפשרות לבוא לגוף ולעולם דרך החסד, הפכה לנכה. נותר שמאל – דין. הדין נותר בריא – חזק. הדין עדיין שם, והוא יחידי לבדו בא לדרוש את זכות קיומו בדרך כוח הדין.
כוח הדין, ללא החסד: קשה, אכזרי, מיידי, טוטאלי, יסודי, נחרץ, איננו תהליכי – שואף למיידיות מיצוי הדין. והוא אכן צודק… אךה מכוחו של דין – בא המוות.
לאור הנכות (שהיא תוצר השעבוד) נותר הדין לבדו…
מיהו אם כן אהוד בו גרא?
איש חד, קשה, מוחלט, מהיר, מר נפש, ללא חת, ללא פשרות, ללא חרטה ומחשבה שנייה, איש של עקרונות מוחלטים…. איש הדין והאמת.

ו – וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּיָדוֹ מִנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב:
כל צדדי נשמה שהפכו נכים, ואינם יודעים לדבר – נותנים מעצמם את חלקם – מנחה בידו של אהוד בן גרא – הצד היחיד בפוטנציאל נשמה היודע לדבר, לגוף (עגלון) כיוון שאהוד בן גרא, הוא היחיד שבידיו המנחה בטוחה.
שליחת המנחה – למען יצירת קשר מחודש בין נשמה לגוף, כיוון שברבות הימים, גוף (עגלון) שכח בעצמו מקיומה של נשמה, נותר בעולמו הוא לבדו, תאוותן, שמן, עיוור היודע רק את צרכיו.
וכן – נשמה, בכדי להיחלץ מן הכלא, פעולת את חוק ההשתוות, חוק הנבואה (חוק כלים שלובים) שבה היא מדמה עצמה לאיכותו של הגוף, ומקטינה עצמה למידותיו, דבר ההופך לאפשרי רק באמצעותו של אהוד בן גרא (מידת הדין הקשה, המלאה והטוטאלית) המכיר את עצמו ואינו שוכח למרות היותו מחופש לעבד.

ז- "וַיַּעַשׂ לוֹ אֵהוּד חֶרֶב וְלָהּ שְׁנֵי פֵיוֹת גֹּמֶד אָרְכָּהּ וַיַּחְגֹּר אוֹתָהּ מִתַּחַת לְמַדָּיו עַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ"
מידת הדין מכינה לעצמה כלי נשק – חרב פיפיות דו כיוונית, מדוע?
מכיוון שדין מוחלט תמיד מסתכן בהיפוך הדין כלפיו, "כל הפוסל, במומו פוסל" (קידושין ע'- ב')
כדי להימנע מהיפוך הדין כלפי עצמו, אהוד בן גרא מלביש את הסכין על ירכו הימנית, צד החסד, המקום שם הוא נכה. . על מנת שיוודא שהוא מוהל את הדין שיש בתוכו בחסד ואין הוא בא בשם הדין המוחלט שם אין מקום להמשך התקומה.
דין מוחלט אינו מאפשר את קיומו של עולם, בכדי שתוקפו של דין יתקיים, עליו למהול דין בחסד.
בכוונה טובה, לב טוב, המחפש תקומה והשבת המציאות הנכונה.
דין מוחלט מאפס את המציאות ומחזיר אותה לנקודת ההתחלה.
גם אם הדין צודק, עליו לחלוק את צדקתו עם החסד, אז רצונו יתממש.

ח- "וַיַּקְרֵב אֶת-הַמִּנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב וְעֶגְלוֹן אִישׁ בָּרִיא מְאֹד"
מהי סוג המנחה שאהוד בן גרא (נשמה) נושא לעגלון (גוף)
המנחה: הזיכרון האורגני שיש בכל תא הגוף עם הידע הראשוני, על המוצא ועל התכלית, ועל הסיבה הראשונה שבעקבותיה הגוף פה.
אהוד בן גרא (נשמה) מקרב את המנחה לעגלון (גוף) כיוון שעגלון (הגוף) חלה, התנוון, השמין והסתאב עד לרמה שהפך למחוסר ביכולת התנועה, הוא עצמו נכה.
"בריאותו" של עגלון הינה מחלה.

ט- "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְהַקְרִיב אֶת-הַמִּנְחָה וַיְשַׁלַּח אֶת-הָעָם נֹשְׂאֵי הַמִּנְחָה"
אהוד בן גרא (נשמה) אינו נושא את מנחה, העם אשר איתו, הם נושאי המנחה.
אהוד בן גרא (נשמה) אינו צמוד לדבר, אין הוא כבול לא למחלה ולא למשעבד, הוא חופשי, נכה אמנם – עקב התפתחות לקויה בילדותו שם לא הייתה ההזנה הראשונית שהחסך בהזנה, הפך אותו לנכה. ואותה הנכות גיבשה אותו כאיש הדין, המוחלט, המר והישר.
אין הוא כפוף לכלום, לכן אין הוא המגיש, אותם החלקים ששכחו עצמם – שהם הנכים האמיתיים, מביאים את מתנת הזיכרון.
כאשר הוא כילה את תהליך הגשת המנחה, הדבר גורם להתעוררות המשנה את טבעו של עגלון (הגוף) טבע הסיאוב והמחלה, משתנה מן המנחה המביאה את הזיכרון האורגני שהגוף שכח עקב ההשמנה.
כאשר אהוד בן גרא כילה את הגשת המנחה, שם מתחיל באופן הממשי כיליונו של ממשל הגוף על נשמה.
נשמה נושאת בתוכה את הזיכרון ומטען הידע, של סיבת הקיום, התכלית וכיוון מהלך החיים. כאשר גוף נזכר במטען זה, מייד הוא מזדקף, שמח, נענה לידע זה. זהו ידע מחלים, מבריא, משיב את איזון על ידי השבת הכלים למקומם.

י- יט וְהוּא שָׁב מִן-הַפְּסִילִים אֲשֶׁר אֶת-הַגִּלְגָּל וַיֹּאמֶר דְּבַר-סֵתֶר לִי אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הָס וַיֵּצְאוּ מֵעָלָיו כָּל-הָעֹמְדִים עָלָיו.
כ וְאֵהוּד בָּא אֵלָיו וְהוּא-יֹשֵׁב בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה אֲשֶׁר-לוֹ לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֵהוּד דְּבַר-אֱלֹהִים לִי אֵלֶיךָ וַיָּקָם מֵעַל הַכִּסֵּא.
שני פסוקים המספרים סיפור אחר ושונה.
פסוק י"ט: אהוד בן גרא (נשמה) שב מן פסילים בגלגל. שב ויצא מאופיו ודפוסיו של הגוף, היודע מחזוריות בלבד (גלגל, ופסל)
והוא עומד מול עגלון (הגוף) כאשר כל העם ניצב עם המלך, הגוף וכל כוחותיו – כבר חשים את הדריכות מן הזיכרון הקדום אותה הגישה הנשמה דרך המנחה.
לכן כאשר אהוד בן גרא, מודיע לגוף וכוחותיו (עגלון) כי יש בידו דבר סתר, הוא איננו אומר דבר שקר ורמייה, הוא אומר את האמת המוחלטת, והגוף (המחלה, הסיאוב, ההתמכרות לתאווה) יודע וחש בזה, ואף מעוניין באותו דבר סתר עקב הידיעה האינטואיטיבית כי אותו דבר הסתר ממשיך את הזיכרון שהגוף זכה בו מחדש שבא דרך המנחה מן החלקים הנשמתיים שהפכו נכים.
בפסוק י"ט, אהוד בן גרא, ניצב לבדו מול המלך וכל משרתיו.
בפסוק כ', יש למלך (לגוף) מקום המיועד לו לבדו, לאף אדם או כוח, אין רשות להיכנס לחדר ההתבודדות של המלך, ולפתע אהוד בן גרא (נשמה) נכנס לאותו חדר החדרים המותר למלך לבדו.
שם יש שיח הגורם למלך לקום ממקומו, הגוף אינו אדיש יותר, כאשר הגוף חש אינטואיטיבית את קריאת האלוהים מפי נשמה.
נראה כי המלך שש ושמח להקריב את עצמו ואת מלכותו (את מחלתו, סיאובו, השמנתו, דפוסי החולי המובילים לחידלון, דפוסי ההתמכרות וההקצנה)
לכן הוא קם מרבצו.
נראה כי המלך קם בפעם הראשונה בכל ימי מלכותו למשהו, כאשר הוא עצמו קץ באופיו המסאב של ממלכותו הממכרת. (הגוף חפץ בכיליונו, הוא כבר חש זמן רב כי דרכו, דרך התאווה, התמכרות, ההקצנה, העיוורון, מובילים גם אותו עצמו לחיק המוות והכיליון)

שני פסוקים (המתארים שני מפגשים שונים) אלו מתארים את שני סיפורי הבריאה בבראשית א', שם סיפור הבריאה הוא כגלגל, ובסיומו נברא אדם המכליל בתוכו את כול העולמות "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א-כז)
כאשר פסוק כ' בסיפורו של אהוד בן גרא, מקביל לסיפור הבריאה השני בבראשית ב', "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה." (בראשית ב-ז)
שם אדם נברא עקב מפגש של יסוד עפר עם יסוד אלוהים.
מפגש המייצר ייחודיות אינדיבידואלית בכל אדם.

הבדלי הפסוקים והגישות:
בפסוק י"ט, הנשמה הולכת בדרך הטבע וגלגל, להחזיר את הזיכרון המולד של העיקרון הבסיסי על מקומו היחסי של הגוף מול הנשמה.
בפסוק כ' – המקביל לפרק ב בבראשית, אהוד בן גרא, נשמת אלוה ממעל, מגלה לגוף את אופיו האישי והייחודי, ואת זכותו של הגוף להיות עבד וכלי לאותה הייחודיות החד פעמית, האלוהית בטבעה הבסיסי.
אז הגוף (עגלון) אולי שש ושמח לקום מול נשמה (אהוד בן גרא) לשים עצמו על המוקד.
על הגוף למות – כדי לאפשר לידה מחודשת, על כל הדפוסים החולים, הלא מאוזנים המביאים שיעבוד, התמכרות ומחלה, למות….

הקבלה זו באה ללמד כי תהליך בריאת עולם, קיים בשתי אפשרויות, הקורות זו לצד זו בנפש האדם כאשר הגיע לצומת, שם עליו למות ולהיוולד לחיים חדשים נכונים יותר.
תהליך שיש לו שתי אפשרויות, או בדרך הטבע (גלגל) או דרך המפגש של האדם עם יסוד אלוהים שאינו שייך לעולם זה.

י"א – "וַיִּשְׁלַח אֵהוּד אֶת-יַד שְׂמֹאלוֹ וַיִּקַּח אֶת-הַחֶרֶב מֵעַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ וַיִּתְקָעֶהָ בְּבִטְנוֹ"
מידת הדין מהולה בחסד, שולחת ידה לחרב ותוקעת את החרב במרכז מקום הסיאוב, השעבוד וההתמכרות.
אם היה הדין תוקע הרחב במקום אחר, לא היה עושה את תפקידו נאמנה, ואולי אף היה נכשל.
עליו לתקוע את כלי הדין במרכז הדפוס הממכר והממית, לא לידו ולא צידו, אלא בתוכו, במרכזו ישר.
בליבו של מקום ההתמכרות והמחלה – הבטן.

י"ב – "וַיָּבֹא גַם-הַנִּצָּב אַחַר הַלַּהַב וַיִּסְגֹּר הַחֵלֶב בְּעַד הַלַּהַב כִּי לֹא שָׁלַף הַחֶרֶב מִבִּטְנוֹ וַיֵּצֵא הַפַּרְשְׁדֹנָה"
הבטן שהפכה עיוורת עם השנים, הדפוס שהפך רדום ואיננו חש יותר טעמים ודקויות, בולע את הכל ללא יכולת אבחנה…. גם את החרב.
החרב נבלעת כולה לתוך הכרס העיוורת והמסואבת, לתוך הדפוס הממכר והמשעבד.
שם הדפוס מת, הבטן מתה, עקב המגע הישר ומחולט של הדין, המביא עימו גאולה לגוף עצמו שהוא עצמו קץ בסבל של המחלה, השעבוד וההתמכרות.
התוצאה: המעיים יצאו החוצה, ונשפכו ללא מעצור. נחשף לעולם גורם החולה המשעבד בכל כיעורו וריחו המזוויע, המעיים יצאו החוצה.
מעיים שאינם קשורים לנשמה, ללב. מעיים שהפכו עצמם למלך, קומת האדם התחתונה הפכה למלך, דבר שהתאפשר עקב השכחה של האדם את עצמו ומקורותיו.

י"ג – "וַיֵּצֵא אֵהוּד הַמִּסְדְּרוֹנָה וַיִּסְגֹּר דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה בַּעֲדוֹ וְנָעָל"
נשמה יוצאת מן ההתמודדות עם הגוף החולה, כך ששאר כוחות הגוף אינן מבחינות בדבר, אהוד בן גרא יוצא למסדרון ואין שם אף אדם.

י"ד – "וְהוּא יָצָא וַעֲבָדָיו בָּאוּ וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה נְעֻלוֹת וַיֹּאמְרוּ אַךְ מֵסִיךְ הוּא אֶת-רַגְלָיו בַּחֲדַר הַמְּקֵרָה. וַיָּחִילוּ עַד-בּוֹשׁ וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ פֹתֵחַ דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה וַיִּקְחוּ אֶת-הַמַּפְתֵּחַ וַיִּפְתָּחוּ וְהִנֵּה אֲדֹנֵיהֶם נֹפֵל אַרְצָה מֵת. אֵהוּד נִמְלַט עַד הִתְמַהְמְהָם וְהוּא עָבַר אֶת-הַפְּסִילִים וַיִּמָּלֵט הַשְּׂעִירָתָה"
לאחר שמת האדון, עבר כי ימלוך, על ידי נשמה – כל שאר החלקים מתמהמהים, אין יותר מחלה או התמכרות אין יותר סיאוב, צחוק פרוע וניצול. לכן המבנה הקודם שעומד למות, מתמהמה, אין הוא יודע כיצד נוהגים כעת, הוא חש עצמו מבולבל, נטול דרך. הוא מכיר רק את התאווה, הניצול והסיאוב. אין לו כלים להתמודדות עם חיים ללא התמכרות, לכן הוא עומד כאובד עצות.
בעת היותו עומד מבולבל, מתמהמה ואובד דרך, אהוד בן גרא (דין) קורא לכל אותם החלקים הפוטנציאליים שעברו שיעבוד ודיכוי, והפכו נכים. לקום וללא היסוס להרוג עד דק את הדפוס הקודם.

ט"ו – "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רִדְפוּ אַחֲרַי כִּי-נָתַן יְהוָה אֶת-אֹיְבֵיכֶם אֶת-מוֹאָב בְּיֶדְכֶם וַיֵּרְדוּ אַחֲרָיו וַיִּלְכְּדוּ אֶת-מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְמוֹאָב וְלֹא-נָתְנוּ אִישׁ לַעֲבֹר, וַיַּכּוּ אֶת-מוֹאָב בָּעֵת הַהִיא כַּעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ כָּל-שָׁמֵן וְכָל-אִישׁ חָיִל וְלֹא נִמְלַט אִישׁ"
לאחר שחזרה המלכות לנשמה, לאחר שאדם הבריא מן המחלה וההתמכרות, אסור להותיר ולו שריד מן החיים הקודמים, המשעבדים אותם האדם חי קודם.
עליו לקום ולסגור את המעברים והמקומות שם היה שימוש ביצר, בצריכה, בהתמכרות לחומרים נרקוטיים באשר הם, ואת כולם להרוג.
במעברים, באים הקולות של דפוסי החיים הקודמים כדי להזין את צורכי ההתמכרות. שם קל לאהוד בן גרא – הדין, התרופה והצדק, ללכוד את כל סממני החיים הקודמים שהביאו את השכחה, המביאה שיעבוד לחומר, דבר שהוא "הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה".

ט"ז – "וַתִּכָּנַע מוֹאָב בַּיּוֹם הַהוּא תַּחַת יַד יִשְׂרָאֵל וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ שְׁמוֹנִים שָׁנָה"
הגוף הבריא, חזר להיות בריא, חזר להיות כלי עבד ומשרת לאדוניו, נשמת אלוה ממעל, למען המימוש של התכלית… אותה התכלית הידועה לאדם עצמו.
דבר זה מביא עימו מנוחה ונחלה, שקט ופריון למשך שמונים שנה.



המעי הדק – עיקרון המגנט

"לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי" (תהילים מ', ט')

1– המעיים יודעים לספוג, תפקידם לספוג את המרכיבים הנחוצים לחיי האדם, לשם קיום הגוף והנפש.
יש בסביבת המעיים חומרים ורכיבים רבים, אך רק רכיבים מאוד מסוימים יספגו, השאר ידחו.
יש סביב האדם רכיבי חיים רבים, זוהי תבונת המעיים היודעת מה לקחת ולספוג מן החיים, ומה לדחות, מה נחוץ לאדם ומה אינו נחוץ.

2– שני קריטריונים קובעים למעיים את מה לספוג:
א- הצורכים העכשוויים לשם קיום הגוף, פעולותיו וצרכיו (המבנה הגופני כולו לוקח חלק בנושא זה, הכבד, המע' האנדוקרינית, מבנה העצבים מן המוח למעיים וכו')
ב- ההבנה העתידית: לאן האדם הולך בחייו, ומהם המרכיבים שהוא זקוק להם לשם הבנייה של איכויות עתידיות, שייבנו בעתיד, כאשר הן מתחילות בהווה את מהלך ההתפתחות שלהן.

3– המעי אינו מקבל החלטות לבדו, לגבי שאלת הספיגה או הדחייה של חומרי הבניין לגוף האדם. הוא מקבל את ההנחיה הזו מן הלב ומן המוח.
המוח (הרכב) נותן למעי את קריאת המצב העכשווית של המבנה כולו, לגבי שאלת הספיגה והדחייה, ביחס לצרכים גופניים או נפשיים. כגון ספיגת שומנים, חלבונים, סוכרים, ויטמינים, נוזלים ועוד.. (פרמטר גופני)
הלב (משכן האדון) הוא זה הנותן למעי את ההבנה הידיעה קראת מה האדם הולך, ומהי תכנית ההתפתחות של האדם, והצרכים הרלוונטיים לאותה ההתפתחות.
הלב מודיע למעיים כי רצונו להגיע להגשמה של יעד מסוים, ולשם כך על האדם להיבנות עם מרכיבים המכשירים את האפשרות לאותה ההגשמה. (פרמטר נפשי, רוחני)
לעיתים אלו חומרים גשמיים, אך לרוב מדובר בחומרים התנסותיים – רגשיים ומחשבתיים, כגון חומרי לימוד, אנשים מסוימים המתאימים למקומו של האדם, תהליכי לימוד, תחומי עניין, סדנאות או קורסים שונים ועוד…

4– המרכיבים הבונים אדם, אותם המעיים אחראיים לספוג מכל מה שקיים בסביבה, ועקרוני לצורכי האדם:
א- מזון ומים
ב- אוויר
ג- מחשבות ורגשות – לעיתים בבחירת האדם, אך לרוב הדבר כרוך בדינאמיקה אוטומטית ומכאנית של חיי היום יום וכיצד הם יוצרים אפקט מחשבתי ורגשי באדם, המזין אותו ובונה בו איכויות שהן תוצר של אותן ההתנסויות האוטומטיות של תנועת החיים.
ד- תהליכים יזומים על ידי האדם, של למידה או התנסות שהאדם רצה ובחר בהם לשם התפתחות כלשהי, שאמנם היא עשויה להיות בעלת אפקט עמוק בחוויית ההווה של האדם, אך יש לה תוצאות המובילות להמשך האבולוציה של אותו האדם, לאור התפתחות של כוחות נפש, תכונות פוטנציאליות, או קומות נוספות במבנה הפנימי שלו.

5- המעיים אם כן, הם אלו היוצרים איסוף החומרים מהם נושאים מסוימים יהפכו מרצון, מחשבה או רגש – למציאות מעשית וקונקרטית.
אלו המעיים היודעים להפוך רעיון למציאות, באמצעות הספיגה של המרכבים מהם העתיד של האדם ייבנה.
וכן הם אלו היודעים את מה לדחות מן האדם, כיוון שאותם מזונות או אירועי החיים אינם רלוונטיים ואולי אך עשויים להזיק לאותו האדם.

6- העיקרון הקובע אם חיי האדם מתפתחים לכיוון הרצוי תלוי בדבר אחד בלבד. וזוהי דרגת הידיעה של האדם את עצמו. הידיעה של האדם את עצמו תלויה ברמת הקשב שיש לו לליבו, כיוון שהלב הוא המשכן שם מתנגן ומדבר ה"מיתר הקיומי".
(הלב הינו איבר שהאנטומיה והפיזיולוגיה שלו, הינם ההגשמה של איכות האדם העמוקה המכונה "המיתר קיומי")
ילדים בקשר טבעי ופשוט עם המיתר הקיומי מרגע לידתם, מבוגרים הלכו לאיבוד לעצמם, תעו בדרך לעצמם, לרוב מסיבות חיצוניות (חינוכיות, תרבותיות ומשפחתיות) של עולם גס רוח, המבוסס בעיקר על כללים חומרים על פיהם האדם נמדד.

7- ידיעת האדם את עצמו היא זו המכתיבה את סוג האינפורמציה שמועבר מן הלב למעיים לשם האיסוף של התוכן ההכרחי לבנייה של העתיד אליו האדם הולך.
חיסרון הידיעה העצמית, הנתק של האדם מעצמו – הרה גורל עבור האדם.
זהו מצב שבו האדם בונה את חייו לא על פי עיקרון המיתר הקיומי שבליבו, אלא על פי כללים חיצוניים שברוב המקרים אינם קשרים ולא נוגעים כלל בסיבה שלשמה האדם כאן בעולמו.
ממצב זה נובע דבר אחד בלבד: סבל, כאב ומחלה.
כאשר האדם יודע את עצמו, את קולו של המיתר הקיומי שבליבו, והוא חי על פי אותה המנגינה – חייו מלאים, גדושים, המתפתחים נכון. כל אשר יקרה לו בחייו – נכון.
כל אירועי חייו, גם אם הם מכאיבים, יש בהם מן הלימוד של דרכו, מן ההתפתחות הנכונה המובילה לצעד ולשלב הבא של סיבת הקיום שלו, כאן בעולמו.
מכאן – שמעיים היודעים מה מבקש הלב, פועלים נכון, יודעים את תפקידם, את מה לספוג ואת מה לדחות. ומעיים שהתנתקו מן הלב, ופועלים באופן עצמאי, הלכו לאיבוד – אבדו את דרכם וסופגים את מה שאינו נכון לאדם, דבר שעלול להסתיים באירועים קשים בחיי האדם, או במחלות המעיים השקפות את סוג הניתוק.

8- מתוך הנאמר עד כה, יוצא כי:
א- נושאים שבהם האדם מעוניין אך הם אינם מתרחשים, עשויים ללמד על רצון שאינו בוקע מן המקום הנכון.
ב- רצון הבוקע מן הלב, ומנגן את עצמו דרך המיתר הקיומי, מתגשם וחוצה כל מהמורה. למעשה – לרצון אוטנטי ומודע אין כלל תפיסה של "מהמורות", כל דבר אפשרי לו.
ג- רוב בני האדם מבקשים ורוצים את מה שאינו מתאים להם, ואינו נכון להם. לכן אין הדבר מתגשם, ולא חשוב עד כמה האדם יתאמץ ואף יתפלל לשם אותה ההגשמה.
אם הדבר שהאדם מבקש לעצמו אינו מתגשם, זוהי אינדיקציה לאדם לחפש ולפשפש בתוכו על דרגת ההיכרות שלו עם עצמו. ברוב המקרים האדם מנותק מעצמו ולכן מאמץ לעצמו רצונות לכללי חיים שאינם שלו, לא נכונים לו, ובמקרים רבים אף עשויים להזיק לאדם נזק עמוק ורב.
ד- זוהי הסיבה לאי ההגשמה של רצונות שאולים שאינם נובעים מן לב (המיתר הקיומי)
ואם קרה שהם אכן התגשמו, הרי שהם עשויים להיהפך לאסון ומחלה בשנים שלאחר אותו ה"הישג".
ה- לכן – רק מהלך אחד מצדיק את תהליך ההתפתחות של האדם, וזהו ההתקרבות של האדם לליבו, לשורש המנגינה שלו אשר מתמגנת תמיד, גם אם האדם שכח או התנתק מעצמו, המנגינה שבליבו לעולם חיה (למרות שאיננה נשמעת)
וככל שאדם מתקרב למנגינה וחיי על פי צליליה, חיי נכונים יותר, ברורים יותר, יצירתיים לאין שיעור.

9- לכן – כאשר האדם "ממגנט" לחייו את רצונותיו – עליו להיות ברור מהיכן נובע הרצון לאותה הבקשה. בירור הרצון, ואם אכן הוא נובע מן הלב, יכתיבו את דרגת ההצלחה של האדם "למגנט" לחייו את רצונותיו.
דבר זה נכון בכל תחומי החיים: מציאת בן או בת זוג רלוונטיים, קריירה מתאימה, מצב כלכלי נכון, בריאות נכונה וכו'…
ניסיון של האדם למגנט לחייו את מה שאינו חלק מנגינת המיתר שבליבו, לא יצלח. האדם לא יצליח, ובדרך יבזבז כוחות רבים, מידה רבה של עוגמת נפש, ואולי אף מחלה (שהיא זו שתהווה סמן לטעות, במגמה לתשומת לב נכונה יותר)

10- סיכום:
א- מגנוט של אירועים וכל נושא אחר לחיי האדם הם תוצר ישיר לקו החיים של האדם, ומה שהוא זקוק להתפתחות של אותו הקו, דבר הנודע לאדם דרך ההיכרות העצמית עם ליבו, עם נגינת המיתר הקיומי שבליבו.
ב- אי הצלחה למגנט לחיי האדם נושאים מסומים , מחייבים מן האדם לעצור ולבדוק את עצמו ואת אוטנטיות הכוונה והרצון, ואולי לבסוף להודות ולברך כי מה שביקש לעצמו לפני כן – לא התממש.
ג- זוהי רמת הקרבה של האדם עם עצמו המכתיבה את האפשרות להגשמה נכונה שדרכה האדם זוכה לכל מה שנכון מתאים למידותיו.
ד- מן הזווית הפיזיולוגית: אלו הם המעיים דרכם מתממש עיקרון המגנוט, לכן כל התופעות הרפואיות של מחלות מעיים (אי ספיגה, פוליפים, דלקות, גידולים, עצירויות כרוניות או שלשולים) כולן הן אינדיקציות לפעילות קוגניטיבית ורגשית שאינן קשורות, קשובות או מחוברות ללב. סוג הבעיה במעיים מלמד על הסיבות לנתק של האדם מליבו וכיצד הוא מנסה למגנט לחייו את מה שלא מתאים לו (על כך במאמר נפרד)
ה- מכאן שהתפיסות והגישות הטוענות את הדבר הבא, אינן נכונות: "בקשו וינתן לכם. חפשו ותמצאו. דפקו ויפתח לכם, כי כל המבקש מקבל, והמחפש מוצא, והמתדפק יפתח לו" (הבשורה על פי מתי ז, 7-8)
ספר המכונה "הסוד" המבוסס על טענה זו, אף הוא טועה ומטעה, כאשר הוא טוען כי האדם יכול לבקש את כל מה שבא לו, וכל דבר שירצה ויבקש, יינתן לו מאיזה אוצרות שמיים הפתוחים לרווחת כל דורש…..
אין הדבר כך, אדם מזמן לחייו כמגנט את מה שנכון לקו החיים שלו, ומה שאינו נכון לאותו הקו – לא יקרה לאדם – ולא משנה כמה יבקש וכמה ידפוק על דלתות השמיים.
ואם האדם יקבל את מה שאינו שייך לקו החיים שלו, בדרך כלל – הדבר אינו מסתיים בטוב.
ו- מכאן שמומלץ לאדם לבקש לעצמו רק דבר ונתיב אחד וזהו הקשר שלו לעצמו, החיבור שלו לליבו, ההגשמה שלו את קו חייו, האזנה וההליכה אחרי צלילי המיתר הקיומי שבליבו.

מחלות אוטואימוניות חלק ח' – הרס עצמי – הרצון להפסיק להיות

משמעות מחלה אוטואימונית:
תהליך של הרס עצמי. האדם הורס את עצמו. תוקף את עצמו (מע' החיסון מזהה חומרים "טובים" כאויבים)
משמעות רגשית:
האדם כביכול, מעוניין להפסיק לחיות, להפסיק להיות, אך הדברים אינם במקום סופני, התאבדותי.
האדם היה רוצה להפסיק להיות במקום מסוים, בסיטואציה מסוימת.
במקום להפסיק להיות – האדם "יוזם" תהליך של הרס עצמי, דרכו מתבטא הקושי של האדם מול סוגי ההתמודדויות ששם לא היה רוצה להיות.
המקומות בגוף האדם, וסוג המחלה האוטואימונית, ששם מופיע הסימפטום, מלמדת על המקומות הרגשיים ששם האדם לא היה רוצה להיות, ששם קיים קושי מן הסוג המביא אדם עד לדרגה של הרס עצמי.
המכנה המשותף בין כל סוגי התופעות האוטואימוניות, הינו אם כן – הרצון להפסיק להיות ולחיות בתוך סיטואציה מסוימת, כאשר אופייה של המחלה, ומיקומה בגוף, מלמד ומשקף על אותו המקום הרגשי שקיים שם הרס עצמי באדם.
וכן – סוג המחלה ומיקומה בגוף, מלמד מהו האתגר הרגשי שעמו האדם מתמודד.

הינה כמה דוגמאות:

1- אלרגיות המתבטאות באף סתום, נזלת מימית, וסינוסים גדושים:
משמעות ה"אף" – האופן בו האדם יותר איזון וסינרגיה בינו ובין סביבה (אקולוגית, אך בעיקר הסביבה האנושית)
קיים קושי באדם למצוא את מקומו ביחסים האנושיים עם הסביבה האנושית.
קושי חברתי, ביטחון עצמי נמוך או חיסרון האמונה של האדם בעצמו.
קושי קומוניקטיבי חברתי, האדם אינו מצליח לתקשר את עצמו חברתית.

2- פסוריאזיס:
מחלת עור דלקתית.
משמעות ה"עור" – גבול מול העולם, גבולות – מה ייכנס לתוך האדם ומה יידחה על ידו.
גבולות בנושא הקשר הקומוניקטיבי עם העולם.
המגע המיידי של האדם עם העולם מתבטא דרך העור.
מיקום הפסוריאזיס מגלה את המקום ששם יש לאדם קושי המוביל אותו ל"הרס עצמי" ורצון להפסיק להיות, בהקשר של המגע המיידי שיש בינו לבין העולם, כאשר האתגר המיידי שהאדם ניצב מולו, קשור לאופן בו הוא מתחם ומגן על עצמו.
דוגמאות:
א- פסוריאזיס על המרפקים:
נושא הטריטוריה – מביא את האדם לקושי ולהעדפה לא להיות, ומשם להרס עצמי. עדות שדבר מה חדר את הטריטוריה של האדם, והפך לאתגר שהביא לדרגה של הרס עצמי את המקום השמור של האדם.
ב- פסוריאזיס על החזה:
האופן בו האדם מציג את החזות, את התדמית הציבורית שדרכה הוא היה מעוניין להיראות, מביא עימו קושי עד לרמה של העדפה סמויה להפסיק לחיות. דבר המתבטא דרך הפסוריאזיס, עקב נושא התדמית וקושי שאותה התדמית אכן תתקיים. בדרך כלל קרה דבר מה שהביא לידי ערעור התדמית.
ג- פסוריאזיס האזור אברי המין:
אפשרות למקרים בהם נוצר באדם ערעור בזהות המינית או ביכולות המיניות, לאור אירועים שקרו בחייו שהביאו לירידה בביטחון העצמי, בתפקוד הקשור לנושא הזהות המינית. ברוב המקרים אין הדבר קשור ישירות לנושא התפקוד המיני, אלא ליכולת של האדם בזכר או כנקבה. האם האדם יכול להיות מספיק "זכרי", האם יש לאישה לגיטימציה לנשיות שלה.

3- דלקות מעיים: קוליטיס, מחלת קרוהן – Crohn's disease:
המעיים איבדו את הקשר ללב – האופן בו המעיים יודעות מה לספוג ומה לדחות נובע מן הקשר של המעיים ללב.
מה הם ייספגו במובן הגופני, מזון חומרי. וכן מזון נפשי, רגשי, רוחני הקשור ליסודות מהם האדם יגדל לכיוון העתיד והחזון הרצוי. ידע זה (של החזון) בנובע מן הלב, שם שוכן ומתנגן ה"מיתר הקיומי".
מחלות אלו הן אינדיקציה כי האדם הפך לנוקשה מדי, עקב מבנה ערכי מדי, דבר המעיד על התנתקות מן הלב. מן הקשר המיידי לקו החיים של האדם.
דבר זה קורה בדרך כלל – עקב אירועים המחייבים מן האדם גיוס של כוחות רגשיים שאינם קיימים לו באופן הטבעי, ועליו לגייס את כוחות שאין לו. מצב זה עשוי להיות קשה ומתיש שיביא לתוצאות של התקשחות במקומות המחייבים קשב וגמישות.

4- סקלרודרמה – scleroderma: מחלה המביאה לנוקשות של רקמות החיבור (קולגן) עשויה לפגוע בעור, בכלי הדם ובפרקים.
משמעות המחלה – הקרבה של האדם את עצמו, למען הישגים חברתיים או מקצועיים. האדם נאלץ לוותר על נושאים מרכזיים באישיות שלו, וחיזוק של מקומות חיצוניים שאינם חשובים באותה המידה להוויה המרכזית של מה שהוא הטבע העמוק שלו.
דבר זה הוביל לרכישה של איכויות שאינן טבעיות לאדם.
הוא נאלץ להקריב את עצמו למען אותה המטרה – מצב זה בנה בו הזנחה של מקומות רגשיים עקרוניים יותר.
התוצאה הינה התקשחות של רקמות הקולגן – עקב השיכחה העצמית (של מקומות חשובים יותר בנפש האדם)
המקומות על פני העור ששם מופיעים האזורים הנוקשים מעידים את מה האדם הזניח או את מה שכח, עם האפשרות שמקומות אלו יעידו על ניצול של איכויות פנימיות לצרכים שאינם קשורים לאותה האיכות.
דוגמאות:
א- סקלרודרמה על הירכיים:
האדם בא לעולם דרך האנרגיה המינית, ניצול של האנרגיה המינית לשם בנייה של תדמית, מעמד, מקום חברתי או הישג כלכלי (דרך ההופעה המינית)
עבודה ממקום פנימי זה, מובילה לבסוף לשיכחה של יסודות נפשיים אותם האדם הקריב למען אותה המטרה.
ב- סקלרודרמה על הבטן התחתונה:
האדם וויתר על יכולת ההולדה. יכולת הורית. יכולת לתת לידה לדבר אחר.
ג- סקלרודרמה על שריר הדלתואיד:
האדם תחת מאמץ תמידי לעשייה ולביטוי רגשי המעיד על יכולותיו מול העולם.
היה עליו להקריב מעצמו את הזמן שלו עם עצמו. זמן לאינטימיות, זמן להתכנסות פנימה לשם ההתחדשות.

5- מחלת בכצ'ט Behcet מחלה היוצרת כיבים הנראים כמו אפטות ברקמות רטובות (בחלל הפה, בעין, בנרתיק וכו')
מיקום הכיבים מעיד על סוג הקושי.
כיב משמעותו: פצע רגשי פתוח, חי, חשוף, שהאדם מודע, קשוב וחי בזמן הווה את הקושי של אותו הפצע.
פצע שאינו מבריא לבדו, פצע חי ומציק תמידית בנוכחותו.
דוגמאות:
א- כיבים בחלל הפה:
חניכיים: כעס כלפי נושאים בחיי האדם ששם הוא חש כי אינו יכול להעביר לצד השני את כוונותיו, והוא נותר ללא יכולת תגובה חוץ מהתפרצויות זעם (עקב ההצפה הרגשית)
כיבים בלשון: קושי של האדם לבטא את מילים הנכונות באופן ובזמן הנכון.
קושי בדיבור.
כיבים בחיך: רגשות או כוונות שהאדם אינו מצליח להעביר לחיים המעשיים, או לאנשים אחרים – האדם כביכול אוגר את מה שהוא רוצה לומר עם כוונה עכשווית, אך אינו מבטא את הרצון.
ב- כיבים באזור הגניטאלי:
חוויות מיניות שהביאו לתחושה של "פצע" נפשי באדם עקב אותן ההתנסויות.
ברוב המקרים – האדם חש מנוצל. קרו דברים שלא היו בהסכמה. האדם אולץ למעשים שלא נכונים לו מן הזווית המינית.
ג- כיבים בתוך הלוע:
קושי של האדם לדבר – דיבור על נושאים מסוימים, בעיקר רגשיים.
יש נושאים מסוימים – קשים לאדם. אזורים רגישים שקשה לבטא אותם.
קיים רצון אז לביטוי ולשיחה על אותם הנושאים, אך רגישות גבוהה מדי ביחס אליהם, דבר היוצר קושי ותחושת פצע חי בגרון.

ארבע רמות ה"אני" – כפי שהן מתבטאות דרך האיברים


ארבע רמות המרכבה:
1- כרכרה – הגוף הפיזי
2- סוסים – רגשות ותחושות
3- רכב – שכל, מוח עצבים
4- אדון היושב במרכבה – המיתר הקיומי

על פי סדר זה, ייתכן כי אדם יהיה מבוסס בתפיסה העצמית שלו, בחוויית ה"אני" שלו, באחת מן הרמות של סדר המרכבה.
אדם גוף – אדם רגשות – אדם מוח או אדם המגשים את קולו הרך של המיתר הקיומי.
מכאן אנו למדים כי לכל איבר יש ארבע רמות של תפיסה עצמית.
ארבע איכויות היושבות זו על גבי זו.

הנה ארבע האיכויות על סדר האיברים שבגוף:

א – לב: מקום מושבו של האדון (המיתר הקיומי)
1- האיבר לב
2- רגשות ואינטואיציה
3- תפיסה עצמית גבוהה (למה האדם מחובר, הגורם לו לחוש את עצמו אחרת)
4- זהות שאיננה אישית יותר, אלא אוניברסאלית, גלובלית

ב- כלי הדם: אופי התנועה של החיים, דפוס תנועת החיים.
1- כלי הדם העורקיים, נשלטים על ידי הלב – מוסרים למערכת את רצון הלב.
כלי הדם הוורידים מוסרים ללב את האינפורמציה של מה שקרה בפריפריה, במגע הפיזי של האדם עם העולם, חזרה ללב.
נימי הדם – זהו מקום הקומוניקציה ומעברים בין כלי הדם העורקיים לוורידיים.
2- זרם החיים, אופן הזרימה של מקצב החיים, הגלים של העליות ומורדות של מקצב הזרימה בחיים. לממד זה יש דפוסי זרימה רבים, כל אדם כפי אישיותו.
3- זרם חיים על פי עקרונות שהאדם חי וניזון מהם, כגון חיים על פי כללי יוגה, או כללי נזירות.
וכן – חיים על פי ספרי ההלכה (יהדות, איסלם וכו')
זרם חיים המוכתב מעקרונות שייתכן כי האדם יזדהה איתם, כך שאולי הם נכונים לו.
וייתכן כי אותם העקרונות הם תוצר חינוכי שאינו טבעי לאדם, והוא מחויב לריתמוס של חיים עקב תכתיבים חברתיים לתוכם נולד, אז האדם חי בזרם חיים שאינו טבעו ולא נכון לו (בעיות בכלי הדם)
4- זרם חיים שאינו ידוע מראש, אלא הוא קשוב ופתוח, ואינו מוגדר בדפוס (ההליכה אחר ה"טאו)

ג- מוח: מקום מושבו של הרכב, בית המחשבות.
1- האיבר מוח
2- פיקסציות מחשבתיות, קיבעון יצירתי, נוקשות בתפיסת העולם, צורך בסמכות חיצונית שהיא תהייה זו המכתיבה לאדם את החלטותיו, בחירותיו ודעותיו.
3- נטיות שתלטניות, אדם ביקורתי מאוד, חריף שכל, חד ומדויק.
אך קר ונטול רגש ועשוי להיהפך בקלות רבה לאכזרי.
4- מוח, שכל, אינטליגנציה, גאונות. כאשר מוח מבין את מקומו, והוא מעמיד את עצמו כמשרת לטובת שירותו של האדון. זוהי תחילתה של גאונות.

ד- כבד: יכולת לעבוד עם רגשות.
1- האיבר כבד
2- אימפולסיביות, רגש לא מעובד, רגשות מודחקים, כעסים ורגשות נגטיביים לא מדוברים הנאגרים ויוצרים נזק מערכתי לאדם (כולסטרול גובה)
3- רגשות מבוקרים, יכולת לעבוד עם רגשות, יכולת לתכנן את הדינאמיקה הרגשית.
יכולת לראיית העתיד, להבנה של נושאים דקים (דבר מתוך דבר)
4- ראיית הנסתר, ראייה של נושאים שלא רואים בעין, אלא יודעים עקב התנסות אמת, לאחר שאותה ההתנסות עברה התבררות לאורך זמן.

ה- קיבה: תהליך עיכול המצרף התנסות לקומת האדם.
1- קיבה – הפרעות רגשיות קשות – נטיות דו פולאריות, עד לסכיזופרניה.
2- יכולת לעכל את אירועי החיים.
3- הבנה של נושאים עוד לפני שנוצר מגע של האדם עימהם.
4- יכולת הגישור בין חוויה ליסוד המרכזי של האדם. היכולת לצרף אירועים למבנה השלם של קומת האדם, מתוך הידיעה מה שייך לאדם ומה אינו רלוונטי.

ו- מעי הדק: עיקרון המגנט
1- האיבר מעיים – עיקרון המגנט איננו קיים, ולא פעיל (מחלות אוטואימוניות – מחלת קרוהן)
2- בלבול מה לספוג עקב השפעות חיצוניות שעיוורו את האדם, חינוך או דמות דומיננטית מדי.
רגשות סוערים שאינם מאפשרים לאדם להבין מה נכון לו. (הצטברות גזים כלואים במעיים)
3- קריטריונים מוצקים שהיו נכונים בעבר, אך אינם נכונים יותר בהווה או כלפי היעד העתידי של חיי האדם, לכן "קיבעון תפיסתי" גורם לספיגה לא תקינה (עצירות ולפוליפים במעיים)
4- ספיגה ומשיכה של כוח המגנט המבוסס על ידיעת קולו נגינתו של ה"מיתר הקיומי"

ז- מעי גס: עיקרון הטהרה
1- מעי "מלוכלך" – עקב איבוד הקשר של האדם עם עצמו (טחורים, דימומים, פיסורות)
2- נטיות קפריזיות: לעיתים קיים קשר של האדם עם עצמו ולעיתים קשר זה אובד, דבר המתבטא בסימפטומים קליניים של המעי גס (שלשול – עצירות לחילופין)
3- תפיסות היו נכונות לאדם בעבר, אך התיישנו, דבר שמוביל לעיקשות יתר (עצירות, פוליפים, סרטן) קיבעון באופי בו האדם עושה דברים.
4- הטהרה של האדם גמישה, ומשתנה על פי עיקרון האבולוציה אותו ה"מיתר הקיומי" החי בלב, מודיע למעי הגס דרך ה"לחישה".

ח- ריאות: עיקרון הגבול
1- האיבר ריאות – אדם פרוץ, ללא גבול, נחדר בקלות על ידי העולם החיצוני, אדם חשוף ללא יכולת הגנה עצמית (מחלות ריאה, רמה חיסונית נמוכה, מחלות וויראליות)
2- קונפליקטים תמידיים ביחסים עם העולם, לעיתים האדם סגור ולעיתים פתוח. חוסר וודאות לגבי הזהות האישית. נטייה לעצב, דיכאון ודכדוך (דלקות ריאה, הצטברות ליחה)
3- נוקשות יתר ביחס לאופן בו האדם יותר קשרים עם העולם, אדם הנוטה לתפיסות חד ממדיות ביחס לקשר חברתי, דבר שהופך אותו לנוקשה – אולי הוא "מרוויח" מזה מעמד, אך מפסיד את היכולת להיות בקשר של "לב" עם העולם. הוא נותר תמיד רחוק, מנותק, עם חווית זרות ביחס לאחר (גידולים, סרטן)
4- ידיעה מוצקה ועמוקה של האדם, מהו הדבר שעליו יש להגן, משם נובעת גמישות מול העולם, נושמת וחיה, שאיננה מצמדת לדבר – כולל ליסוד שעליו יש להגן לשמור.

ט- עור: גבול ותיחום חיצוני של האדם.
1- גוף: עור גס, ללא ברק. עור עם סוגי מחלות רבות (לא קשות בהכרח) העור איננו בריא, נראה "מלוכלך" למרות שהאדם נקי.
2- רגשות: פיגמנטציה, העור עם צבעים שונים. אין בצבע העור הומוגניות, או לא אחיד.
3- שכל, רכב, מוח: עור נוקשה – מאבד את גמישותו, תפיסות עולם נוקשות. אדם "ערכי" מדי, אידיאליסט (מחלות קולגן – סקלרודרמה)
4- המיתר הקיומי: עור בוהק, שומר על צעירותו, האדם עם מראה צעיר מכפי גילו. רעננות על פני העור.

י- שלד שריר: מערכת הביטוי של הרצון הבא מן המיתר הקיומי
1- גוף: מבנה בסיסי, גס, גרמי, נוקשה (ללא גמישות) ללא חן תנועתי
2- רגשות: סוגי כאבים על פני שלד שריר, הבאים והולכים כמו גלי הים
3- שכל, מוח, רכב: נוקשות יתר, קושי תנועתי, כאבים מקובעים במקום אחד (על פי מיקום הכאב יודעים את מקום הקיבעון בנפש)
4- אדם מודע לקולו של המיתר הקיומי, מקשיב לו ויודע אותו קונטיבית, ויודע לבטא את הרצון באופן הנכון, המאוזן והמדויק. דבר המתבטא בחיוניות וגמישות תקינה של מערכת שלד שריר, בכל גיל ושלב בחיים.

מסקנה וסיכום ביניים: המערכת האנדוקרינית, המטבולית.
1- על פי הסימפטומים וסוגי המחלות שיש לאדם, ניתן להבין את רמת האבולוציה ששם הוא קיים. הקריטריון האבולוציוני נקבע על פי איכותו של המתיר הקיומי בלב האדם. הוא זה המכתיב את כיוון ההתפתחות. כך שעיקרון האבולוציה הינו אישי (ולא חיצוני)
2- על פי מיקום הסימפטומים בגוף, ואופיים של הסימפטומים (אופן הופעתם, גלי, תמידי וכו') ניתן להבין את החזית האבולוציונית ששם קיים האדם.
3- חשוב ועקרוני להבין את נקודה הבאה:
המבנה הפיזיולוגי של האדם מגיב ומשקף את דרגת האבולוציה של האדם, כאשר בכל רמה, הרובד התאי (היסטולוגי) בגוף פועל באופן שונה.
המכאניקה התאית בגוף האדם איננה אחידה, אלא משתנה על פי מיקומו האבולוציוני של האדם.
4- המערכת האנדוקרינית היא זו המגיבה ומנהלת את הסינכרון של דרגות ההתפתחות של האדם ואת הופעתם בגוף דרך סימפטומים.
5- לכן בכל שנוי וקפיצת מדרגה באדם, יש שינויים מטבוליים המלמדים על קפיצה זו.
(שינויים אלו בעלי הופעה סימפטומטית עליהם נדון במקום אחר)
שינויים מטבוליים או סימפטומים הורמונאליים, מלמדים מהו שינוי מדרגת הקיום של האדם.
שינוי שעשוי להיות רגרסיבי או פרוגרסיבי, אותו נזהה על פי הסימפטומים של המערכת האנדוקרינית .

שופטים – תשובתו של עתניאל בן קנז

ספר שופטים, עניינו בסיפור של מה שקורה לאדם לאחר שהמסע הסתיים.
40 שנות הנדודים במדבר הן השנים של ה"מסע". שנים של חיפוש, שנים של הליכה אחר דבר מה.
שנים שבהם לא ניתן לשכוח את החזון המוביל או את המוטיבציה לדרך, כיוון שעצם השכחה של המוטיבציה למסע, מובילה לסופו של המסע.
תכליתו של המסע, איננו בשהייה בו, אלא במה שקורה בו לשם הכשרת הכלים להגשמה של כיוון המסע.
40 השנה של ההליכה במדבר, מהווים אם כן, משל לדרך אותה האדם עושה, כדי להגיע לתכלית.
כל אדם בדרך – ולכל אדם יש זכויות עקב הדרך שעשה.
אותן הזכויות הן המהוות את התשתית להגעה אל סיום המסע, להגשמת התכלית.
הכניסה לארץ מתאפיינת בהגעה ובהגשמה לתכלית.
אך – כאשר האדם נכנס לארץ (כלומר הגשים את התכלית, והמסע בא לסיומו) כעת מופיעה בעיה קשה לא פחות, והיא השמירה והזיכרון של הדרך שנעשתה, מה קרה בה, מה האדם למד.
כיצד משמרים את תוצאות ההליכה בדרך לאחר שהדרך נסתיימה.
אופן השמירה על מה שהיה בעבר, מביא להשבחתו ולעלייה נוספת של דרגת התפתחותו של האדם, ובזה עוסק ספר שופטים.
"אֵת כָּל-אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ…. רַק, לְמַעַן דַּעַת דֹּרוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְלַמְּדָם" (שופטים ג' – א,ב)
הספר בא ללמד נושאים שאינם נלמדים תוך כדי המסע, אלא הם רלוונטיים לאדם שיש בידו כברת דרך וכעת עליו לחיות את אותה כברת דרך שעשה, ואף להשביח אותה.
הספר עוסק באותם האנשים שהגיעו לסוף המסע, וכעת מתעוררת השאלה לגבי המשך הדרך לאחר שהמסע הסתיים.
במצב זה – יתעוררו לא מעט בעיות, אותן ספר שופטים בא לברר.

"וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם" (שופטים ג'- ז')
מהו הרע שעשו? ששכחו אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם.
כיצד תיתכן שכחה מסוג זה?
עקב השכחה של האדם את עצמו.
האדם הוא צמצום של העולם כולו, ובמרכז האדם בליבו של האדם, שוכנת האלוהות.
יסוד אלוהים, נציג אלוהים באדם קיים בלב האדם, שם הוא שוכן.
הזהות הבסיסית של האדם נובעת מיסוד זה (רסיס אלוהים) משם נובעת תחושת ה"אני".
ייתכן כי לעולם תחושה תיוותר – תחושה, אז יהיה קל לשכוח.
וייתכן כי תחושה זו תיהפך למבנה זהות ואישיות שיהפוך את האדם לאוהל המשכן לאלוהות.

אם האדם שכח את עצמו, מה נותר לו?
מה יוותר מן האדם, אם את עצמו אין לו?
כאשר באה השכחה – טבע האדם לצאת לסביבה הקרובה לאמץ ולחקות את מה שהכי קרוב ונוצץ, אז האדם מלביש על עצמו זהויות שאולות – כוזבות שהן הופכות אותו לבר מכירה, עקב הנטייה להשוואה של האדם עצמו מול סביבתו,
"וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּמְכְּרֵם" (שופטים, ג'-ח')
האדם הפך לחפץ נימכר עקב אותה השכחה, ההופכת אותו לחפץ בר מיקוח והשוואה מול דבר דומה. לפני תהליך השכחה – האדם לא היה בר מכירה, כיוון שאין בעולם כולו קריטריון להשוואה שלו מול כל דבר אחר. כל אדם מהווה תופעה ייחודיות חד פעמית.

מדוע קיימת השכחה?
כיוון שלדבר שאותו האדם מחזיק, אין לו את ערכו הנכון.
אדם זוכר רק את מה שחשוב, את מה שאינו עקרוני, או לא חשוב, אין האדם זוכר.
כלל זה נכון לגבי הזיכרונות האישיים של כול אדם:
עד כמה שהאדם זוכר אחורנית, מצביע על רמת הזיכרון שלו את עצמו.
במקרים רבים אדם לא זוכר את ההיסטוריה האישית שלו, עקב טראומות. הזמן בחיי האדם ששם זיכרון נעלם, עשוי ללמד על טראומות שעצרו את היכולת לזכור – את מה שהיה לפני כן.
ואילו זיכרונות מוקדמים מגיל ילדות וינקות, מלמדים על קשר אמיץ של האדם עם עצמו.
כאשר קשר זה (של אדם עם עצמו) מטשטש, גם יכולת הזיכרון שלו הופך למטושטש.
מדוע?
כאשר האדם בקשר נכון עם עצמו – כל מה שהוא חווה – קשה או קל, משברים ועליות, הם כולם ניסיונות והתנסויות של תהליך ההתפתחות ההכרחי של האדם במסעו הפרטי.
לכן כל ניסיון והתנסות שאדם עובר עם הזיכרון שלו את עצמו, מהווה דבר שלא ניתן לשכוח עקב הלימוד והשיעור שיש בכל התנסות, וכיצד הדבר נחקק בו (בליבו)
החיים בעלי תוכן ומשמעות אדירה לגבי אדם מסוג זה.
לעומתו – כאשר האדם שכח את עצמו, חוויות החיים, ההתנסויות השונות אינן מחוברות או קשורות לכלום, כיוון שכל התנסות מתייחסת לאדם ואם האדם נעדר מעצמו, לא היה שם את הגורם הזוכר.
מתוך מצב זה החיים הופכים לריקים, נטולי אופי ומשמעות, לסתמיים.
ומכן הדרך לייאוש, לסבל ולמחלה – קצרה מאוד.

אז באה הזעקה – שהיא זו המעוררת את האדם לזכור את מה ששכח שהביא לידי ייאוש, סבל ומחלה.
זעקה איננה מכוונת לאיש, היא קיימת מעצם הכאב.
צעקה לעומת זאת – מכוונת לעורר את תשומת ליבו של אדם נוסף.
זעקה אם כן – עמוקה יותר, בסיסית יותר, נוגעת בשורש באופן המיידי (השורש הינו הדבר שנשתכח, שאותו באה הזעקה לעורר)

עתניאל בן קנז הינו התשובה למצוקה ולשכחה, הוא הגואל ומושיע:
"וַיָּקֶם יְהוָה מוֹשִׁיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּשִׁיעֵם אֵת עָתְנִיאֵל בֶּן-קְנַז, אֲחִי כָלֵב הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ" (שופטים ג' – ט')
קטנותו של עתניאל בן קנז, מהווה רמז ותשובה למצוקה ולזעקה.

משמעות קטנותו של עתניאל בן קנז:
תפיסת חיים שאיננה מתעלמת מן הפרטים הקטנים מהם המציאות הגדולה מורכבת.
כאשר האדם עם תשומת לב לחזון הרחוק וגדול, הוא עלול להשמיט, לזלזל או להפחית מן החשיבות של כל אותם הפרטים הקטנים מהם הדבר הגדול מורכב, עקב הסתכלות לקו האופק הרחוק.
אז – גם אם האדם בדרך הנכונה, הוא עלול להפסיד את מה שמתהווה כעת, דרך הפרטים הקטנים, ואז מצב ה"הנני" אבד לו.
עתניאל בן קנז, מחזיר את תשומת ליבו של האדם להווה, למתהווה כעת, וכך הוא מחזיר את המצב המכונה "הנני" – שם האדם חוזר לזיכרון הנכון של מה ששכח, וכן שם מתרחשת ההבראה של אותה המצוקה של השכחה העצמית ותוצאותיה.

מהם הפרטים הקטנים מהם מורכבת המציאות:
להיות בנוכחות מלאה וקשובה לנושאים שבדרך כלל נראים כמו טריוויאליים.
אופן הקימה בבקר, התחושות הפיזיות בקימה בבקר, צחצוח השיניים, השיחה עם בני הבית, הארוחה הראשונה של הבקר, היציאה מן הבית למקום העבודה, השיחה הקלה עם חבר לעבודה וכו'.
כאשר כל אותם הפרטים הקטנים, עם תשומת לב וביחד עם ההבנה שהם עצמם חלק מן הדרך, חלק מן השלם, חלק מן הפסיפס של אלוהים. אז לא תיתכן השכחה, אז האדם זוכר את עצמו ומקורותיו תמיד.
אז האדם ב"הנני" מתמיד.
זוהי תשובת עתניאל בן קנז.

絲竹空 Si zhu kong – מ. משולש 23

מיקום: בסוף הקצה החיצוני של הגבה. מורגש שקע קל בקצה הגבה.
משמעות השם: Silken Bamboo Hollow – חור במבוק המשי (עלי וענפי עץ הבמבוק – עם איכות של משי, בתוך החור)

סיפורה של נקודה:
במבוק בתפיסה הסינית:
עוצמתו בגמישותו. ישיבה ליד במבוק מביא לידי העמקת מדיטציה, העמקת יצירתיות.
שימושים בסין העתיקה: בניית בתים, כלי לוחמה, כלי מזון ואוכל, כלי בית.
שימושים רפואיים: חיבוק לעצמות, מחזק את רקמת העצם – לכן נעזרים בו לזירוז עצמות שבורות.
נחשב למחזק של עמוד שדרה, מיישר אותות ומגמיש אותו.

משי בהיסטוריה הסינית:
ידוע על שימוש בבדים ממשי כ6000 לפנ"הס.
כפי הנראה הסינים היו בראשונים בהיסטוריה האנושית לעשות שימוש במשי לאחר האיסוף שלו מתולעי המשי (תולעי עש – שעברו מן הזמן העתיק ועד להיום העשרה ביכולתם להפיק את משי מן הגולם) הסינים שכרו בבדי משי, הם לא שמרו בסוד את ייצור המשי, ומכאן בא השם "דרך המשי" למסלול העברת סחורות עם ארצות המערב.
משמעות המשי בתפיסה הסינית:
עדינות, תשומת לב לפרטים, עידון החושים, יופי ואסתטיקה, בגד המאפיין את הגופים העדינים של המערכת (shen, Hun, yi, zhi, po – חמשת ה"נשמות" ע"פ התפיסה הסינית – הצדדים הגבוהים ועדינים של האברים בגוף, כאשר הם בריאים ועברו את צעדי ההתפתחות הרלוונטיים)

על משמעות המיקום של נקודה (קצה הגבה החיצוני)
גבות העיניים מבטאות את רגשות של המחשבה. כל מחשבה מניעה רגש, הרגש הנובע ממחשבה מתבטא דרך תנועת הגבות. ניתן להבין את דעותיו ה"אמיתיות" של האדם על פי תנודות הגבות, כאשר הוא מגיב או מדבר על נושא כלשהו.

הנקודה האחרונה על תעלת המ. המשולש, מביאה את איכות התעלה לביטוי ולמיצוי מלא בנקודה זו.
כיצד לבטא דבר מה באופן האוטנטי והמדויק ביותר, עם התייחסות לכל שאר האספקטים, מבלי להותיר ולו אספקט אחד שלא ניכלל בתפיסה השלמה והכוללת.
הנקודה מביאה "דיבור שלם", דיבור המבטא את כל צדדי המערכת. דיבור ללא מילים, דיבור שניתן להבינו מן הנוכחות שהאדם מביא עימו ותנודות העיניים והגבות.
(תעלת אש, הקשורה ללב, הלב נושא הנשמה, המתבטאת דרך העיניים)

האיכות המרכזית של תעלת המ. המשולש:
להכליל את המבנה לאחד,
לצור אחדות ושיתוף בין האברים דרך קומוניקציה ביניהם,
לאזן את המבנה כולו דרך פיזור חום וצי' מקור מן הכליות,
להיות הרקע והמסך הלא נראה לעין להתבטאות של אברים אחרים,
להיות המגשר והמחבר בין מישורים שונים של המערכת, כדוגמת עבר –עתיד (מ. משולש 7)
לצור שיח בין אברים עם אופי שונה שעלולים לבוא לידי וויכוח.
אופייה של תעלה – נסתר מן העין, אך תפקודיה עקרוניים וניכרים בכל תפקודי המערכת.
לכל נקודה על תעלה זו – יש הרבה יותר אספקטים ממה שניתן היה לכתוב.
כך ניתן לסכם את המסתורין של התעלה:

"לקמץ במילים – אך טבעי הוא.
רוח סערה לא תעמוד בעוצמתה במשך בוקר שלם,
גשם שוטף לא יעמוד בשטפו יום שלם,
מי הביא את הללו לעולם – אם לא שמים וארץ?
ואם שמיים וארץ אל יתקיימו לעד – איכה יתקיים האדם?
הדבק בטאו – מזוהה עם הטאו…"
(לאו טזה, טאו טה צ'ינג, כ"ג. תרגום: שלמה קאלו)

耳和髎 Er he liao – מ. משולש 22

מיקום: חצי צון קדמית לשורש האפרכסת העליונה. על גבול הפאה.
איכות הנקודה: הצטלבות עם מעי דק וכיס מרה.
משמעות השם: Ear Harmonizing Foramen – ההרמוניה של חור העצם.

סיפורה של נקודה:
הנקודה מתארת את מסלול התעלה, העובר כעת מן האוזן לכיוון העין.
כיוון תנועת התעלה: חיבור בין האוזן משם היא יוצאת לכיוון העין, שם התעלה מסיימת את מסלולה.
הנקודה אם כן מספרת על ההרמוניה שיש בין האוזן (האיכות השומעת) לעין (האיכות הרואה)
בתוך חור העצם נוצר ערבוב של שתי איכויות שונות, שם הן באות לידי הרמוניה.
הנקודה מביאה את תבונת הראייה – תפיסת המציאות באופן המיידי והישיר, להרמוניה עם "ידיעת דבר מתוך דבר" של האיכות השומעת.
שם נוצרת סינכרוניזציה בין איכויות אלו (איכויות קוגניטיביות שונות באופיין)
איכות עין: ישירה, מיידית, שכלית, יאנגית, אש, טוטאלית, עם יכולת לחדור לעמוק הדברים באופן מיידי. תפיסה קוגניטיבית מסודרת בפרטים, מדויקת. ליניארית.
איכות אוזן – שמיעה: הבנה עקיפה המאפשרת אינטואיציה, תפיסה עגולה של פרטים המייצרים מכלול, גישה יינית (יין – יאנג) למציאות, נשית – עגולה. תפיסת דמיון. יצירתיות.

סיפורו של האדם:
הנקודה מקדמת את האיזון והחיבור בין שתי איכויות שונות, לעיתים אף סותרות זו את זו, כך שהן תוכלנה לדור ביחד, וליצור שיתוף פעולה.
שיתוף פעולה בין שתי האיכויות, הינו בעל פוטנציאל עצום מן הזווית של היצירתית של מה שניתן לאדם להשיג ולעשות.
כאשר המחשבה העיונית, שכלית (אקדמאית) נפגשת עם האינטואיציה התחושתית, ויודעת מתוך היכולת להקיש, הדבר מאפשר התפתחות יצירתית עשירה ביותר.
זוהי נקודה המקדמת את אותן האפשרויות הרלוונטיות לאדם הזקוק להתבוננות ממקום אחר על הנושאים שאיתם הוא עוסק.
שינוי הפרספקטיבה, היציאה מן ה"קופסה", לראות דברים מזווית שקודם הייתה חסומה, תלויה במיזוג של שתי האיכויות הללו.

נקודה לאנשים יוצרים, הזקוקים מדי פעם, למבט אחר, לשנוי תפיסת המציאות שיש להם.
נקודה להתפתחות הצדדים היצירתיים שיש באדם.
נקודה להעשרת יכולת ההגדרה הקוגניטיבית של נושאים דקים שקשה להבין, לראות ולנסח במילים ואולי אף במשוואות מתמטיות (כל אדם בתחומו)

סיכום:
הצטרפות כוח הראייה לכוח השמיעה, ומה הוא הדבר המתאפשר ונתפתח באדם, עקב המיזוג בין שתי האיכויות.

耳門 Er men – מ. משולש 21

מיקום: על שורש האוזן, מול מרכז האוזן, במרכז מפרק הלסת עם הגולגולת, כאשר הפה פתוח.
יש במיקום זה שלוש נקודות, זו מעל זו.
העליונה: מ. משולש 21
האמצעית: מעי דק 19
התחתונה: כיס מרה 2
איכות הנקודה: הצטלבות עם כיס מרה.
משמעות השם: Ear gate – שער האוזן

סיפורה של נקודה:
שער האוזן, מהווה שער לכל האספקטים של נושא "אוזן".
מהם האספקטים של נושא "אוזן":
1- שמיעה. נושא השמיעה מורכב משלושה אספקטים:
מקליטת הצלילים – תהליך מכאני.
הבנת המשתמעות של מה שניקלט, והעיבוד שלו.
היכולת להגיב לדבר שניקלט ועובד – יכולת תגובה.
2- שיווי משקל – במובן הגופני והנפשי.
שיווי משקל נפשי – נבחן בדרך כלל המצבים בהם האדם עלול להתערער מעוצמה של חוויות רגשיות אינטנסיביות.
נושא שיווי המשקל הרגשי – אף הוא מתפתח דרך האוזן ואיכות שיווי המשקל שיש בה.
שיווי המשקל הנפשי הינו ההתפתחות הנכונה של יכולת התבונה הנבנית ממה שהאדם שומע.
3- התבונה: לדעת דבר מתוך דבר, להבין רמיזות, לראות פרטים ומהם להסיק על מכלול שאינו נראה לעין.
4- צורת האוזן, המורפולוגיה של האוזן, באה ללמד ולהראות על האיכות המולדת שעימה נולד האדם ביחס לכל הנאמר (מהי צורת האפרכסת)

דיקור של שלושת הנקודות עם מחט אחת, כאשר הראשונה היא מ. משולש 21, ואז הבאה מעי דק 19 (ארמון השמיעה) והשלישית היא כיס מרה 2 (מפגש השמיעה)
יוצר אפקט עמוק של כל האספקטים השונים של איכות חוש השמיעה, ואילו איכויות נבנות ממנה.
כאשר האיכות המרכזית היא: ידיעת דבר מתוך דבר.

סיפורו של האדם:
1- בעיות קליניות של ירידה בשמיעה.
2- פינוי של נוזלים – פתוגנים חיצוניים מן האוזן (ליחה, רוח קרה או חמה)
3- איזון של יאנג עולה אל האוזן – טיניטוס (עודף יאנג – או יאנג מדומה מחוסר יין)
4- הצורך להבין ולהשכיל מניסיונות החיים.
5- הצורך ללמוד להיעזר בהתנסויות החיים לשם הבנה מעמיקה יותר, לשם העמקת תבונה, חוכמת חיים המתפתחת עקב ההתנסויות.
6- הצורך לגדול למקום שם האדם יודע להקשיב: להיות פסיבי ללא יוזמה, ללא עשייה, ללא צפייה. WU WEI – קודם ספג, הכיל, הרגיש, הבין ואז הגיב, כאשר מה שספג הוא מה שמניע לפעולה. .

סיכום: שער האוזן

角孫 Jiao sun – מ. משולש 20

מיקום: מעל הקצה הגובה של האפרכסת.
איכות הנקודה: הצטלבות עם מעי דק וכיס מרה.
משמעות השם: Angle Vertex Angle of regeneration
זווית הקודקוד, זווית ההתחדשות.

סיפורה של נקודה:
זווית: זוהי הזווית הגבוהה של אפרכסת האוזן, המקום הגובה של האיכות השומעת.
מיקום זה מלמד על הקשר בין קודקוד הראש – קצה הגולגולת הגבוה (GV 20) לקצה אפרכסת האוזן.
שניהם מצביעים כלפי מעלה, ומכוונים ל"למעלה".
קצה האפרכסת הגובה, מלמד שוב על הקשר והתלות בין הפעילות המוחית לאיכות השומעת.
שתי איכויות אלו תלויות בהזנה של צ'י הכליות.
הנקודה מביאה לידי התחדשות תהליך איכות השמיעה. במובן הפיזי – של כלי השמיעה
אך בעיקר ביכולת האדם לשמוע, להבין והסיק נכון ממה ששמע.

מהם התנאים להתחדשות:
1- להיות במקום גבוה הצופה ורואה פנורמית את מה שלא ראה כאשר היה במקום נמוך (גבוה או נמוך, הינם משל למקומו הנפשי של האדם)
2- ריענון המערכת על ידי ההזמנה הנכונה, של איכות המזון הנכון המביא לידי התחדשות.
מזון נכון:
א- המזון הגשמי הבריא, החסר לאדם במרכיבים שלו.
ב- מזון רגשי, הבא דרך קומוניקציה עם העולם, הצורך לאהבה וליחסים הרמוניים המביאים את ההזנה ממנה באה ההתחדשות.
ג- הזנה של תכנים עיוניים המביאים את התחדשות השכל, ההבנה והרעיון.
ד- הזנת הנפש, דרך תפילה, מדיטציה, הרפיה, או כל תהליך "רוחני" המתאים לאדם.
3- לשנות את מיקומו של האדם ביחס לנושא שעמו הוא עסוק שייתכן כי שם קיימת התקיעות.
4- מנוחת הגוף והנפש: הצורך להפסקות ולפרקי זמן של עשייה אחרת לשם הריענון.
5- נטישת הנושא עמו עוסקים לזמן בלתי מוקבל, עד שהדבר עצמו (שננטש) יבוא לידי התחדשות ויחזור לאדם דרך דלת שונה.

סיפורו של האדם:
1- סיפורו של העיקש, שאינו יודע לוותר, שדעתו קשה ונוקשה. שאיננה מתרככת גם כאשר בא הכאב.
2- סיפורו של אדם השומע חד ממדית, ולכן נופל לקשיים הצפויים מראש, כגון:
בכל נושא האדם שומע כיצד מבקרים אותו.
תמיד האדם שומע עלבונות
תמיד האדם שומע נושאים הנראים כמו שהם כנגדו.
3- סיפורו של האדם שאינו שומע נכון את מה שאומרים לו, עקב מערבולות רגשיות.
4- סיפורו של אדם מתחיל טוב אך מסיים גרוע עקב אינטרפרטציה שגויה של מה שהתחיל נכון והמשיך בתוכו לא נכון, דבר שהוא תוצר של מבנה "קוגניציית השמיעה", האופן בו האדם שומע, מה הוא מבין ומסיק ממה שהוא שומע וכיצד הוא יוצא לפעולה ממה שהסיק.
במצבים אלו האדם נופל בדרך כלל על באותן המהמורות הידועות מראש ששם הוא עומד ליפול.

סיכום:
נקודה הביאה להתחדשות וריענון "קוגניציית השמיעה".