הקול הינו הביטוי העמוק באדם

הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו (בראשית כז, כב)

1- הקול הינו הביטוי העמוק ביותר של האדם את עצמו.
אין ביטוי אמין ומדויק יותר לאדם ולמהותו, יותר מאשר הקול הטבעי והספונטני הבוקע מגרונו של אדם.

2- הקול הינו "הלבשה" לנשימה הראשונה של התינוק שנולד. התינוק נולד והמגע הראשוני שלו עם העולם ועם הסביבה (אקלים, נוכחות של מקום ועוד..) מתרחש באמצעות הנשימה הראשונה. כאשר הילד נשם את נשימתו הראשונה, הוא חווה את המפגש הראשון והמכונן שלו עם כדור הארץ ועם העולם שבתוכו הוא עומד לחיות. הנשימה הראשונה והמפגש בעוצמתו מעורר בתינוק קול של בכי. קול זה הינו הביטוי הקיומי והקמאי, העמוק ביותר באדם.
נשימה ראשונה זו של התינוק נותרת בזיכרון אורגני לכל ימי חייו של האדם. דרך הנשימה ניתן לחזור לחוויה הראשונה של המגע הראשוני של האדם עם עולמו. יש כוח עצום לחוויה מסוג רגרסיבי זה, מן הזווית התרפאותית ומן הזווית ההתפתחותית.
הזווית התרפאותית: (נשימה מעגלית) יש טראומות לידה מסוגים רבים הנותרים כזיכרון חי בתוך האורגניזם, והם ניכרים בסימפטומים גופניים ומנטאליים ומכתיבים את כל אופיים של חיי האדם למן הלידה ועד למותו, אלא אם כן מצב זה מטופל. טראומת לידה הנותרת באורגניזם כזיכרון פתולוגי, עשויה להתרחש עקב לידת מלקחיים או כל לידה המתרחשת באופן מיידי ואלים (קיסרי). או כאשר קרה משהו בעל אופי טראומטי לאימא בעת הלידה או בסמוך ללידה. אז מצבה של האימא עובר ו"נזרע" בתינוק. לעיתים אטמוספרה קשה אליה נולד הילד (מלחמה, מחנות ריכוז ועוד..) מטביעים בילד זיכרון אורגני מיד עם לידתו, דבר שמכתיב את דפוסי המחשבה שלו למשך כל חייו.
חזרה לחוויית הנשימה הראשונה והקול הראשון שבקע מגרונו של התינוק- בגיל מבוגר, כאשר יש לאדם קוגניציה מבוגרת, מוכנה ובשלה, החזרה הקוגנטיבית למקום בו האדם נשם את נשימתו הראשונה מביאה עימה תהליך רפוי עמוק מאוד.
הזווית ההתפתחותית: כאשר קיימת טראומת לידה היוצרת "שיכבה" בתוך האורגניזם, הרי שחלקים נוספים פוטנציאליים, השייכים לאדם ואפשריים לו, אינם יכולים להפוך לזמינים עבור האבולוציה שלו, עקב אותה החסימה. לאחר שהוסרה החסימה, האדם נפתח לעוד ממדים המחכים להיחשף ולנוע קדימה (רובדי נפש, ופוטנציאל רגשי)

3- הקול והנשימה מהווים דבר אחיד שאינו יכול להיות נפרד. ללא נשימה אין קול. מכאן הקשר העמוק בין הנשימה הראשונה לקול הראשוני, וכיצד הוא מבטא את מהותו של האדם.

4- פולקלור:
א: לפי תרבויות אינדיאניות בארצות הברית, השאמאן מקשיב לקול הבכי של הילד הנולד, ולפי קול הבכי הוא קורא לו בשמו הראשון.
ב: בהודו בתרבות האינדית, יש תורה רחבה סביב האותיות בסנסקריט. כל אות מכונה "זרע" (ביג'ה) לכל אות או זרע, יש צליל וקול, אשר מייצר אפקט ה"בורא" משהו בתוך המציאות. תורה זו מכונה "ביג'ה מנטרה". חזרה קבועה ומחזורית על הצליל של האות מביא לידי כוח הנאגר באדם החוזר על המנטרה. וכך הוא יכול לעשות ולהשפיע את רצונו על העולם.
ג: לפי היהדות העולם כולו נברא בדבריו של האל. האל דיבר ועולם נברא. העולם נברא עם כן בקול והצליל.
כל תורת האותיות ביהדות ב"ספר היצירה" המיוחס לאברהם אבינו, מתייחסת לנקודה זו.
ד: תורות מוזיקה וקול קדומות שעסקו בצלילים המסוגלים לשנות את עולם הטבע, נותרו ותורגלו בבית הספר של פיתגורס. יש הטוענים כי את תורת הצלילים שלו הוא למד מירמיהו הנביא.
הפלת חומות יריחו בכיבוש הארץ על ידי יהושוע, הינה תורה העוסקת בכוחו של הצליל, והיכולת של השימוש בו כדי לשנות את המציאות החומרית. "וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים, לִפְנֵי הָאָרוֹן, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, תָּסֹבּוּ אֶת-הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהַכֹּהֲנִים, יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת. וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל, בשמעכם (כְּשָׁמְעֲכֶם) אֶת-קוֹל הַשּׁוֹפָר, יָרִיעוּ כָל-הָעָם, תְּרוּעָה גְדוֹלָה; וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר, תַּחְתֶּיהָ, וְעָלוּ הָעָם, אִישׁ נֶגְדּוֹ." (יהושוע ו, ד-ה)
ה: שבעת הטונים בסולם המוזיקאלי (אוקטבה) מקבילים לימי השבוע. לכן היסוד המוזיקאלי (אוקטבה) קשור לחוקים וליסודות הטבעיים של הבריאה ושל התנועה של עצמים בתוך הבריאה (גרמי שמים, תנועת הטבע)

5- קיים הבדל ופער עצום בין המילה המדוברת לבין הקול הבוקע מגרונו של האדם.
המילים עשויות לשקר, האדם משתמש בהם לצרכים רבים ומגוונים, לעיתים רחוקות יש אחדות בין המילה המדוברת לבין איכות קולו של האדם.
אדם המספר על עצמו ומתאר את מצבו בקליניקה, משתמש במילים שהן חלק מעולמו הפנימי, חלק מעולם המושגים שלו. במקרים רבים אין קשר בין המושגים והמילים, המנסות לתאר משהו מן האדם על עצמו, לבין מה שהאדם מבקש למסור לחברו.
קיים פער גדול בין משמעות איכותו של הקול, קולו של האדם, המבטא את האיכות העמוקה ביתר בנפש האדם, לבין המילים והמגמה של האדם לתקשר את עצמו.

6- בין בני האדם עומד "מגדל בבל" – המושגים הפנימיים של כל אדם שונים בעומקם ובהבנתם את המושג עליו מדברים.
למשל המילה "אלוהים": לכל אדם יש הבנה שונה לגבי מושג זה, ולכן כאשר אדם א' יבטא את מחשבתיו על אלוהים, הרי שברוב המקרים דבריו יעוררו וויכוח, עקב הבנה השונה עקרונית ומשמעותית בקרב אנשים שונים עם חינוך וניסיון חיים שונה.
כך שניהול שיחה אמיתית, האפשרות להיות ביחד עם משהו ברובד אמיתי, יכולת שיתוף וקרבה אמיתית, במקרים רבים נועדה לכישלון מראש עוד לפני שהניסיון לקשר התחיל.
לכן אנשים רבים כל כך חשים בדידות נוראית בחברה שלנו. הם חשים ובצדק, שלא מבינים אותם, שלא ניתן לתקשר את עצמם באופן השיחה תביא ל"ביחד" עם האחר.
אנשים רבים חשים תסכול וקושי גדול מן הניסיונות לקשר אמיתי ול"ביחד" אמיתי, אך ללא הואיל.
וזאת עקב הפער בין המילה המדוברת לבין התוכן שהאדם נותן לה. תוכן זה של המילים המושגים למילים דומות, הינה המכשול הקומוניקטיבי הגדול ביותר בין בני האדם.
לעיתים אנשים מתווכחים למרות שהם אומרים את אותו הדבר בדיוק, רק שהם משתמשים במושגים מילוליים שונים. ולעיתים אנשים בטוחים שהם הובנו בעומק רב, בשעה שיש תהום עצומה בינם לבין חברם וזאת עקב שימוש במילים ומושגים שמדמה כי כולם מבינים אותם באופן זהה.
דבר זה מתרחש רבות כאשר אדם מנסה לשתף את חברו בחיי הנפש שלו. כי אז המילים והמושגים אינם דקים מספיק כדי להעביר את התוכן הפנימי הדק.

7- השפה , ללא קשר לאיזו שפה, הינה מאתגרת מאוד. עקב העולם הפנימי השונה באנשים המשתמשים במושגים ובמילים דומות, אך עם פרשנות ותוכן פנימי שונים לחלוטין.
וכאן נכנס הצורך שלנו כהומיאופתים העוסקים בתורת האדם ברובד הקיומי העמוק ביותר, לדעת ולהכיר את האדם בשורשיו, בעומקו הראשוני לפני הביטוי הקומוניקטיבי המילולי.
עלינו להימנע מ"להיתפס" במילים שאמר המטופל, כיוון שהן יחסיות ובעלות פרשנות שונה בתוכן מאדם לאדם.
עלינו לדעת מה אומר האדם באמת, למה הוא מתכוון באמת, מהי כוונתו לפני שהשתמש במילים מסוימות.
והקול של האדם, קולו של האדם הינו היסוד העמוק והמידי ביותר, המבטא את מהותו הבסיסית של האדם. ואותו עלינו ללמוד ולהכיר, את תוכנו של הקול ואת החיים שהוא נושא בתוכו.

חוש הריח, דרך העבודה והשכלול, חלק ה'

דרכים להתפתחות חוש הריח

1- ריח של דבר ונושא (אדם, תבשיל, מקום ואקלים, חיית מחמד, בושם של אישה הנישא ברוח) כל ריח ללא יוצא מן הכלל, הינו ביטוי לחיים. יש אין ספור של צורות חיים סביבנו, לכולם יש ריח. הריח של כל חי הינו הביטוי של ההוויה של אותו החי.

2- כל ריח שהאדם נפגש עימו, יוצר באדם (באופן אוטומטי ולא רצוני) שלוש תגובות מרכזיות:
א: דחייה מן הריח, הגורם לכיווץ, ריחוק, הסתגרות, רצון לברוח ולהימנע ממקור הריח.
ב: אדישות, הריח נטרלי בעבור האדם, ולאדם אין שום תחושה מיוחדת לגבי אותו הריח.
ג: משיכה, הריח טוב לאדם, פותח בו את החושים, יוצר חוויה של התרחבות ורצון לגעת ולבוא במגע עם מקור הריח.

3- שלושת תגובות אלו, הן ביטוי לטבע האדם. הן תגובות לא רצוניות, ספונטניות, שקורות לבדן על פי הטיפוס של טבע האדם. כל טיפוס מגיב שונה לכל ריח.
כאשר האדם מגיב כך, באופן אוטומטי וספונטני לריחות, אין הוא יכול להגיע לעומק נוסף לגבי האינטליגנציה, החיים, שיש מאחורי הריח הנידף.
מכיוון שהריח רק מאפיין את איכות החי. יש אפשרות והזדמנות להכיר את החי מתוך הריח שהוא מפיץ.

4- על מנת לגעת בחי ברובד עמוק יותר, על האדם ללמוד כיצד לא להגיב דרך שלושת התגובות האוטומטיות והספונטניות לריח שאותו הריח. עליו להשהות את התגובה, עליו להישאר עם הריח, ועם החוויה שהריח מייצר בתוכו.
אם האדם מצליח לא להגיב, ולהישאר עם הריח לזמן מה, הוא יתחיל לחוות את החי שמפיץ את הריח. וכן את התוכן הפנימי שהריח מייצג.

5- כל ריח מייצג חיים. כאשר האדם מאפשר לריח לחלחל עליו ללא תגובה, ללא שיפוט, ללא מחשבה, הרי שהריח פועל על כלי החוויה באדם ומאפשר לאדם להכיר את החי דרך החוויה ולא דרך היכרות מנטאלית.
חוש הריח מאפשר מגע ישיר ועמוק עם כל דבר שמפיק מעצמו ריח.

6- לכל חי יש אינטליגנציה, סיפור לספר על עצמו, ידע קיומי שיש לו על עצמו ועל עולמו.
כאשר האדם מאפשר לעצמו להריח את אותו החי כשהוא לא מגיב, הוא רק נוכח, ללא תנועה, מרגיש במגמה לחוות את מה שנישא בתוך הריח. האדם עשוי לגלות עולמות חדשים של חיים חדשים, החיים סביבו כל הזמן, רק שהוא מעולם לא היה פנוי לראות, להקשיב ובמיוחד – להריח.
אז מתאפשר מגע עם החי, שנפתח לאדם באופן טבעי וללא כל מאמץ.
הידע של החיים בא לאדם באופן טבעי וספונטני. ללא כל מאמץ מן האדם. האדם רק נוכח.
כל שעליו לעשות זה להריח ולא להגיב ולא לשפוט. לחוות ולהרגיש.

7– במצב זה, האדם מתחיל לפתח שפה שמיוחדת ומתייחדת לחוויה של ריחות וכיצד הריחות פותחים שער לידע המגיע דרך התנסות.
שפה זו הינה תוצר של אימון באי תגובה ובאי שפיטה.
את השפה הזו האדם מתחיל לפתח לבדו, אך בהחלט ניתן לתקשר אותה לעולם החיצוני. שפה זו הינה תוצר של דקויות ורגישויות עדינות שמחייבות מושגים חדשים, המתחילים בסגנון של השאלת מושגים: "הריח הזה מזכיר לי קצפת, והוא קר בתחושה, מתקתק בטעם". לאחר מכן אותו הריח מאפשר לאדם היכרות עמוקה יותר עם החיים שהוא נושא, ואז האדם מבין מדעתו את השמות ואת הייחודיות של הריח שבא המגע איתו.
ריח שקודם היה ללא שם וסמוי, וכעת הינו מושג ודבר קונקרטי בדעתו של האדם, שם המתאר נאמנהובדיוק את החיים שנגלים לאור הריח שהם מפיצים.

8- שדה התרגול של נושא הריחות, הינו העולם בו אנו חיים, כל דבר סביבנו מפיק מעצמו ריח, יש אין ספור ריחות שהאדם נתקל בהם בחיי היום יום שלו. לכן עליו להתחיל מריחות רגילים אותם הוא פוגש ביום יום שלו, ואיתם "לעבוד". כך לאט לאט, האדם יתפח את חוש הריח, החוש יהפוך לעדין יותר, לקלטן יותר.
ואז חוש הריח הופך לכלי לעבודה, להבחנה, להבנה יותר עמוקה של מה שקיים בסביבה של האדם.

9- בהתחלה תרגול מאין זה, מסורבל וקשה, עקב ההרגל העמוק להגיב בשלושת הדרכים.
וכן עקב הקושי להתפתח ולאפשר מקום של חוויה לריחות לא נעימים במקורם גורמים באדם כיווץ, ריחוק וסגירות.
יש להיות בתשומת לב לנושא זה, לא לוותר, להישאר פתוח. גם עם הריח "נדבק" לאדם, הרי שהוא חולף, ואין לחשוש ממנו. על האדם להתעקש ולהישאר עם הריח, בעיקר מן הסוג הלא נעים ולתרגל את ההתבוננות בחוויה המתפתחת בנפשו (ריחות מביאים ידע הנובע ובא דרך התנסות וחוויה, ולא דרך היקש שכלי)
כמובן שאם ריחות נעימים, תרגול זה הרבה יותר קל ובהחלט אפשר להתחיל עם ריח נעים. אך מכיוון שיש ריחות רבים שאינם נעימים, לא היה מנוס מן התרגול ההכרחי של להכיל ולהרגיש ריח לא נעים.
לאחר זמן מה, ריח שהיה בהתחלה לא נעים, משנה את עצמו למשהו אחר, אם דו שיח אחר.

10 – חוש הריח כמו שנאמר, הינו החוש שמייצג את האדם, לכן כדי לכל אדם לתרגל ולשכלל את חוש הריח שלו, מכיוון שהאדם שבתוכו זה המימד שיגדל ויתפתח עקב כך.

על ה- Repertory – תמצית ה"תופעה האנושית"

 

על ה- Repertory ככלי עבודה בסיסי של ההומיאופת

1. מהו הרפרטורי–

סמואל האנמאן עצמו לא עבד עם רפרטורי. אין באורגנון אף לא רמיזה אחת לנושא העבודה מול רפרטורי. הדגש שהאנמאן שם בלקיחת מקרה הוא על הבנת החולי באדם (מהי הדינאמיקה של המחלה), על הבנת האדם והמבנה המולד או הנרכשת שיש לו (מיאזמות, או אורחות חיים המאפשרים את הופעת החולי), ועל ידע של מטריה מדיקה (ידע על תרופות, על טיבען, כוחן לרפא מחלות ע"פ הסימפטומים הייחודיים שיש בתרופות אלו). האנמאן מסכם את נקודות אלו בפרגרף 71 באורגנון.

כך שרפרטורי הינו מהלך שהתפתח בשלבים מאוחרים להאנמאן עקב הריבוי העצום של הסימפטומים והצורך לארגן אותם בסדר הגיוני, נגיש וקל לחיפוש ולעבודה. סידור הרפרטורי החל בדור השני להאנמאן על ידי הומאופתים כגון כג'יימס טיילור קנט, וויליאם בוריקה, אלן ועוד. אף שאותם ראשונים שהחלו במלאכה זו לא שכחו ולא עצמו עיניהם מכללי היסוד אותם תיאר האנמאן באורגנון, אירגון הסימפטומים נעשה להכרח על מנת ליצור סדר בכמות המידע הגדול ועל מנת שידע לא יאבד.
עקב קלות השימוש ברפרטורי (לעומת הצורך ללמוד בעל פה מטריה מדיקה) קרה כך שבמרוצת הזמן העקרונות הבסיסיים שלימדם האנמאן החלו להישכח, ועוד בימיו מצאנוהו רוטן ומעביר ביקורת נוקבת על אנשים שלוקחים את הרעיונות שלו ומשתמשים בהם לא כיאות. (הערת שוליים 138 באורגנון)
האם האנמאן עצמו היה מתנגד לעבודה מול רפרטורי כפי שנלמד מאז ימי קנט? אני אינני חושב שהוא היה מתנגד לזה, אך לשכחה של העקרונות אותם הדגיש, לזה בוודאי שהיה מתנגד. רצונו הברור היה שהמטפל יבין היטב את החולי, את האדם ואת התרופה. כלומר על ההומיאופת לפי האנאמן להעמיק את הידע שלו בשלושת תחומים אלו, ולא לחפש חלופות שנועדו לקיצורי דרך.

2- הרפרטורי כיום – רפרטורי המשקף את החוויה האנושית

הרפרטורי כמו שהוא היום מרכז בתוכו את כל מה שידוע כסימפטומים מתוך הפרובינג ועל בסיס החוויה של ה"נסיינים" פלוס סימפטומים מוכחים שהוספו מתוך מקרים שהתרפאו. כך שהרפרטורי הינו למעשה ריכוז החוויה האנושית על כל סוגיה וגווניה. הרפרטורי מרכז לתוכו את החוויה האנושית המדויקת והמדודה, ואם מעוניינים בהבנה לגבי מיהו האדם ומהי חווית היסוד של האדם בכל רמות התפקוד האנושי, הרי שהרפרטורי מלמד ומשקף את עומק המציאות האנושית על כל רבדיה. נקודות כגון יחסי גוף נפש, התמרה של מצבים פתולוגיים מרגש לגוף או מרובד גופני אחד לאחר, משמעויות שונות של החוויות הרגשיות או המנטאליות והקשרן לרבדים החברתיים, הזוגיים או המיסטיים\רוחניים. אין אספקט ולו אחד שאינו מופיע ומקבל את מקומו בתוך הרפרטורי. כך שהרפרטורי מהווה את התמצית של החוויה האנושית.

עולה מכאן מסקנה ראשונה, שמכלול התרופות המופיעות בתוך הרפרטורי אף הן מהוות את היחס הנכון והמדויק של החוויה האנושית. לכן תרופה כגון Sulphur – שהיא ה"גדולה" ביותר בהופעתה ברפרטורי, היא התרופה החשובה לאדם בתהליכי ההתפתחות שלו. ומכאן שמצב בו הומאופתים מודרניים אינם רואים בתרופה זו תרופה רלוונטית לזמננו מסיבות שונות – מצביע על אי הבנה בסיסית בחומר הנלמד…
אהיה יותר ספציפי – היחס הנכון של מה שנראה בקליניקה היומית חייב להיות זהה לתרופות כפי שהן מופיעות ביחס הסימפטומים שלהם ברפרטורי. תרופה גדולה חייבת להיראות תכופות ואילו תרופה קטנה כגון Myristica – תופיע לעיתים נדירות בקליניקה היומית. יחס זה נכון לכל התרופות ה"חדשות" היוצאות חדשות לבקרים וגורמות לבלבול רב עקב ה"פרופגנדה" שהן מקבלות דרך חשיפה מהומיאופתים נחשבים. באמת, הכלל של יחס התרופות ברפרטורי הוא זה שצריך שיוביל את מחשבת ההומיאופת לגבי עד כמה תרופה רלוונטית ולאיזה מצב!

לסיכום: סטטיסטיקת התרופות שמקבלים המטופלים בקליניקה ההומיאופתית, חייבת להיות זהה לגודל הופעתה של התרופה ברפרטורי.

3- משמעות סימפטומים ברפרטורי – תמצית החוויה האנושית

כיוון שהחוויה האנושית מתוארת לכל פרטיה בתוך הרפרטורי, יש לבחון היטב את משמעות הסימפטומים, שכן הם טומנים בחובם יותר ממה שנראה לעין בראייה ראשונית. למשל: הסימפטום "פחד מחושך" בפרק ה- Mind – ההיבט הברור הוא אי יכולת לשהות בחושך, אך מהי המשמעות של חושך לאדם? מה בוקע ממנו רגשית? ובמה הוא נזכר בעת היותו בחושך? האם אור מקל על חווית הפחד? דבר זה משקף כי האדם אינו יכול לשהות עם עצמו, בכל פעם שהוא נעצר וחש עצמו, זוהי עלולה להיות עבורו "חווית חושך". האור מאפשר מגע, החושך מוביל את האדם פנימה. לכן החושך מהווה כלי להתכנסות של האדם לתוך עצמו. כאשר תהליך ההתכנסות של האדם מעורר אי שקט או פחד, הרי שזה "פחד מן החושך".: החושך הינו למעשה מפגש עם תכנים מודחקים, או לחילופין שלב התפתחותי של מפגש עם רובדי נפש בתוליים שמעולם לא קבלו תשומת לב. לכן בהיבט זה, ה"חושך" הינו שלב התפתחותי בדרכו של האדם. על ההומיאופת לזהות את משמעות החושך בעבור האדם, וכן להבין ברובד העקרוני מה זה "חושך", וזאת כדי לדייק את התרופה וכן על מנת שידע מול מה הוא ניצב כמטפל, וכיצד כדאי לכוון את המטופל באופן מדויק יותר שיהווה כלי שרת לאבולוציה של המטופל. ובוודאי שיש עוד לברר על התכנים המתעוררים בחושך אצל המטופל, שכן התוכן העולה הוא זה שירמוז על התרופה הרלוונטית באבחנה המבדלת של התרופות המופיעות בתוך הרובריקה.

 

4 – עבודת הרפרטוריזציה ולימוד רפרטורי – ה"דרך"

מכאן שמוטלת על ההומיאופת עבודת עומק, עליו לעצור בכל סימפטום ולהבין את המציאות האנושית שהסימפטום משקף. עליו להבין את שני צדי המטבע של הסימפטום, האחד של החולי והשני המתאר את מקומו ההתפתחותי של האדם. למה הכוונה ב"מקומו ההתפתחותי"? נניח שאדם בא לקליניקה שאומר שהוא "מואר" או "נביא" או "משיח". על סמך מה נקבע שהוא חולה או הוזה וזקוק לאישפוז יותר מאשר לתרופה הומאופתית? כיצד נדע לזהות באדם שאולי הוא בדרך הנכונה בשלב ההתפתחות שלו, אבל קרה משהו שחסם או שיבש את נפשו והמטפל נמצא שם כדי לעזור ולהוציא את הקושי והחסימה – אשר באים לידי ביטוי בסימפטומים הנפשיים. אם כן, את ההבנה לגבי מקומו ההתפתחותי של האדם בזמן נתון ניתן להגדיר ולהבין דרך ההבנה של הסימפטומים עליהם המטופל מדווח, ומשמעותם – וזהו אף אספקט נוסף לצורך של ההומיאופת בדרך הלמידה שלו את הרפרטורי: על לימוד הרפרטורי להפוך ל"דרך" עבור ההומיאופת עקב היותו מזהה, מגדיר, מדייק, ומזקק תחנות של התפתחות, שיש וגם הוא עצמו, ההומיאופת, יידרש לעבור דרכן, דבר שיקל ויעזור לו בדרכו.

סיכום: לימוד הרפרטורי מהווה כלי למידה על "תופעה האנושית". מכיוון שמטפל עצמו שייך גם הוא לתופעה זו, עליו להשקיע עומק לימוד מיוחד ברפרטורי למען הבנת עצמו, ולמען הבנת עולמו האישי.

לקיחת מקרה בהומיאופתיה – חלק ד'

"שעבורה אתן כאן רק הנחיות כלליות"

לעומת זאת – כאשר ההנחיה למטפל הינה בלפתוח חלל שאליו יתאפשר תהליך של גלוי ספונטני על האמת הפנימית של האדם ועל מצבו אשר בו יש לגעת ולרפא. הנחיה זו אינה מספיקה, ועשויה להביא לידי בלבול ותחושה של אמורפיות וקהות חושים אצל המטפל עקב אי בהירות ביחס למה היא הנקודה או האינפורמציה אותה הוא מחפש, שכן – אם אין הוא יודע מה עליו לחפש ועל מה עליו להיות מודע בעת לקיחת המקרה, אזי הוא יחוש בלבול ועשוי לתת חשיבות לדבר מה שאינו מרכזי ולא חשוב. דבר שעשוי לקרות. המהלך של פתיחת חלל – ונראה מה יקרה בו – מתאים למטפלים מנוסים מאוד , כאלה שרכשו את האומנות של מדע ההומיאופתיה, ומכירים היטב את טיבען של רוב התרופות בתוך המטרייה מדיקה (נקודה זו הכרחית, שכן – מתוך ההכרה על טיבען של תרופות, המטפל יידע לזהות את הרלוונטית של תרופה שאינו מכיר או שאינה קיימת בספרות ההומיאופתית) וכן מכיר את הדינאמיקה של נפש האדם וטיבעה, יחסי גוף ונפש. למטפל כזה יש אפשרות לפתוח חלל ללא מאמץ ולהמתין לספונטניות של גלוי הנקודה המחייבת נגיעה.

אך לרובנו אין עדיין את שנות ההתנסות וההתמסרות למקצוע ומחויבות עליו – שתאפשר את ההתפתחות של איכויות אלו. ולכן יש להבין ולהיות מאוד ברורים לגבי מה מחפשים בעת התשאול, איזה סוג של אינפורמציה על למטפל לשאוף ולהבין מן המטופל. בהירות זו תביא לידי יסודיות ותאפשר הימנעות מבלבול אמורפי.

מהי אם כן הנקודה אותה יש לחפש בעת לקיחת המקרה –

הכוח הויטאלי הינו דינאמי בטבעו, הוא בתנועה מתמדת ובשינוי מתמיד. כך גם הפעולה של התרופה ההומיאופתית הפועלת על הכוח הויטאלי של האדם, ומייצרת תנועה בתוך דפוסי הביו ריתמוס של תנועת האנרגיה באורגניזם האנושי. כך שחיים ניכרים עקב תנועתם ועקב תהליכי שינוי, ואילו מוות ומחלה ניכרים בפיקסציה, ניוון, התייבשות, נוקשות כמאמר לאו טצה –

"בחייו אדם הוא רך ועדין, במותו – גס ונוקשה. כל היצורים רכים ושבריריים בחייהם, במותם נהפכים הם צנומים ויבשים. הילכך מאמר – הנוקשות והגסות הן סימני ההיכר של המוות. הרוך והעדינות – מסמני ההיכר של החיים" (טאו טה צ'ינג- ע"ו – בתרגום שלמה קאלו)

אבל גם לחולי לזקנה ולפיקסציה יש דינאמיקה שמחייה אותה ומאפשרת לה להתקיים על ידו של הכוח הויטאלי. ולכן לכול חולי יש את האופי ואת הדפוסיות שמאפיינת אותו, ודבר זה ימצא את מקומו בתוך המטריה מדיקה.והרפרטורי, למשל –

ראומטיזם כרוני שמתאפיין בכאבי פרקים הנעים מפרק לפרק משקף תנועה של kalium bich. או pulsatila. מגרנות קשות שתנועתן מתאפיינת בכאב הנע בין שמאל וימין ולחילופין משקף את תנועתו של lac – caninum. קולייטיס כרוני (דלקת במעי הגס) – עם גלים קשים שאופיים – הטבה בעת הקשתה לאחור משקף את תנועתה של – dioscorea. אלרגיות ונטייה אסטמתית המתרחש ב1 בלילה, וגורם לחרדה אם נזלת מימית וצורבת – משקף את תנועתו של arsenicum album . וכך הלאה…. לכול חולי יש דפוס תנועה מוגדר שמאפיין אותו ועשוי לשלב בתוכו סימפטומים נפשיים וגופניים כאחד.

בכל לקיחת מקרה יש להיעזר בתודעה של צייד – לחפש את הדפוס של התנועה הביו ריתמית של החולי או האורגניזם, דבר שניתן לזהות לפני אופייה של המחזוריות של הופעת הסימפטומים. ולכל חולי יש דפוס, אפילו אם החולי כרוני ועמוק. לכן בעת פתיחת החלל לתשאול הומיאופתי, על המטפל להיות דרוך ולחפש את מעגל הופעות הסימפטומים ואת האפיון שלהם כדפוס ידוע וברור. ואז לקיחת המקרה אינה כלל אמורפית או מבלבלת והמטפל יודע בדיוק את מה הוא מחפש ואיזה סוג של אינפורמציה הדרושה לו לשם זיהוי התרופה המתאימה. לכן בעת לקיחת המקרה – זיהוי הדפוס של מחזוריות או ייחודיות החולי הינה מטרתו של המטפל, ולשם כך יש תהליך לקיחת המקרה. דפוס המחלה הוא עצמו עם גוון תנועתי – ודרך תנועה זו ניתן לזהות את מהלכו של הכוח הויטאלי.

לקיחת מקרה בהומיאופתיה – חלק ג'

"שעבורה אתן כאן רק הנחיות כלליות"

ישנן שיטות רבות היום המנחות ל"איך לוקחים מקרה" בהומיאופתיה. באמת כולן נכונות וכולן טובות, אך כולן נכונות למקומם היחסי מול סוגי אנשים או טיפוסים או מחלות המתאימות לגישות ללקיחת מקרה כלשהו. כך שאף גישה אינה אבסולוטית וכל גישה או מתודה עשויה להצליח מאוד במקרים מסוימים ולהראות כישלון חרוץ במקרים אחרים. לסוף על המטפל להכיר את השיטות השונות לקיחת המקרה – את יתרונן ואת חסרונן ומתי הן רלוונטיות כאשר הוא פוגש מקרים קליניים מסוימים. לשם ההבנה מתי נכון ומתי ראוי להיעזר בשיטה מסוימת ואיזה טיפוס או ממחלה, עליו להיות מסוגל להעריך היטב את דרגת החולי, עומקה ומיקומה – בה נתון המטופל בכמה מישורים

1- המישור המנטאלי – המתייחס ל- mind structure- שקובע גישת קיום פתולוגית כגון – גישה דתית קיצונית המובילה לתחושות של "שטן שרודף אותי"- kalium bromatum – או למצבי נפש מוגדר כחולי נפשי – bi polar personality – או סכיזופרניה ועוד. במצבים אלו החולי נעוץ בממד התודעה של האדם ולכן משפיע באופן ישיר על חווית האני שלו. כמובן שישנן דרגות רבות של חולי ברמה זו, ועל המטפל לדעת להעריך את העומק של מקום זה ועד כמה הוא דומיננטי ביחס לרבדים הנוספים במערכת. בממד זה נוצרת ההגדרה העצמית של תפיסת הקיום – מהו האופן בו האדם מבין ותופס את החיים, ומהי גישת היסוד שלו למציאות.

2- במישור הרגשי – ברמה זו יש לדבר על "נטיות" – מהי הנטייה הרגשית הבסיסית של האדם, שכן רגשות בטבען משתנות כמו הרוח וניכרות בתנועתן. הממד הרגשי הינו גמיש יותר ועם פחות פיקסציה באופן יחסי לרובד המנטאלי. על המטפל לדעת ולזהות האם ובאיזה מידה המטופל נשען בבניית שורשי הזהות שלו על רגשותיו כמנוף לנוע בחיים, וכמרכז, דרכם הוא חווה את עולמו. אם רגשותיו הינן הממד הדומיננטי בו – אזי היחס לתהליך שהתרופה מציעה לאדם הינו ביחס לתנועתיות הרגשית ולמקומות שצריכים נגיעה מאזנת. למשל pulsatila– מצריך מרכז נפשי מוצק יותר, או phosphorus – הצריך גבול שיתחם אותו במגע עם הסובב. גם לרמה זו יש דרגות עומק פתולוגי רב, ויש להבין באדם עד לאיזו דרגה מגיעה ומשפיעה הדינאמיקה הרגשית, כגון crocus sativa – שם יש נטייה לתנועה ולתגובה היסטרית לא פרופורציונאלית שהיא – אופן תגובה זו – הינה המרכז הפתולוגי.

3- במישור הגופני – רוב המחלות והחולים באים עם פתולוגיות גופניות מוגדרות בסגנונן הקונבנציונאלי. להגדרת החולי על פי האבחנה הקונבנציונאלית אין משמעות רבה מבחינה הומיאופתית כידוע, שכן העניין ההומיאופתי מתייחס לאופיו המיוחד של החולי אצל כל אדם. למשל דלקת סטרפטוקוקלית בגרון הינה אינפורמציה חשובה – אך לא מועילה במציאת התרופה הרלוונטית, ואילו תחושת שריפה בגרון ומוטבת בלגימות מים קרים מביאה למסקנה לגבי arsenicum album. לאורך השנים ניתן, מסיבות שונות, טעם ודגש על הממד הרגשי – כמו שרק והוא קיים – והוזנח כנגדו הצד הגופני במחשבה ההומיאופתית. דבר שהוביל להבנת מקרה שגוי במקרים רבים, ולכן למתן תרופות שגוי. למעשה אנו נתקלים במחלות רבות מאוד שהחולי הינו בממד הגופני וקודם בחשיבותו (עיקר מול טפל סימפטומטי) אל מול הממד הרגשי או המנטאלי. ודבר זה יש להבין ולזכור בפשטותו.
מקרה קצר שמדגים נקודה זו – אישה בת 35 עם היסטוריה של ניסיונות התאבדות , לא נשואה , לא מתפקדת כלל , עם עומס תרופתי עצום לאורך שנים רבות – עם היסטורית טיפולים מכול הכיוונים והשיטות, עם הבנה עצמית עמוקה ומפולפלת עקב חקירה עצמית וטיפול פסיכולוגי לאורך שנים. היא קיבלה תרופות הומיאופתיות רבות וללא הועיל. לבסוף מה שהבריא אותה היה taraxacum ב 6ch – תרופה זו הובילה למהפכה ששינתה את חייה להחזירה לה את היכולת לנוע באופן בריא וחדש בחייה. מדוע? ומהי הנקודה המרכזית? הכבד שלה במישור הגופני היה "מזוהם", מרוב תרופות בעלות אופי נרקוטי – דבר שגרם למעגל סגור בתוך המבניות שלה ולא אפשר תנועה לכיוונים אחרים – taraxacum – פעל פעולה של ניקוי כבד וחידוש פעילות כבד, וזה מה שריפא אותה ממצב קליני נפשי קשה ביותר ולאורך שנים רבות. במקרה זה לא היה ערך ללקיחת סימפטומים מן הממד הרגשי או המנטאלי, ולהיפך – עצם הדגש על חיי הנפש שלה, הוביל לטעויות. מקרים מן הסוג הזה הינם רבים ביותר – הרבה יותר ממה שאנו התרגלנו דרך הלימוד ההומיאופתי שלאורך הזמן "שכח" נקודה זו. על המטפל לדעת להעריך היכן המקרה נעוץ בממד הגופני ובאיזה עומק, והאם סימפטומים נפשיים הינם משניים אל מול הפן הגופני שבו יש להתמקד. בהרבה מקרים, אם החולי מגיע להרס רקמתי, כגון שחמת הכבד או תרשת נפוצה,שינויים בשקדים עקב דלקות גרון נישנות ועוד, יש לראות בזה עיקר סימפטומטי על פני סימפטומים בעלי אופי של מאורע היסטורי חשוב, או דפוסי רגש ומחשבה.

4- במישור האנרגטי – לכל אדם יש תנועה ביו ריתמית של האופן בו המערכת שלו נעה, שעות עייפות וחוזק וכו'. לתנועה זו יש קשר מטבולי מובהק, ולכן קשר למערכת האנדוקרינית (הורמונאלית) לכל הסימפטומים שיש להם גוון מחזורי, יש קשר ישיר לתנועת הכוח הויטאלי, ולמערכות ההורמונאליות, ועל דבר זה יש להיבחן בממד החוויתי של כמה כוח ואנרגיה יש לאדם ואיזה השפעות גופניות קורות כאשר יש יותר מדי אנרגיה. ולהיפך – מה קורה בגוף כאשר אין אנרגיה. בפתולוגיות אלו נמצאים מחלות כרוניות אצל אנשים הסובלים מ chronic fatigue syndrome- מה שמכונה היום "מחלת היאפים" או "פיברומיאלגיה" – במקרים אלו יש לחפש את אופיו של הביו ריתמוס האנרגטי.

לבסוף על המטפל להחליט לאור מה שהוא מזהה כמרכז הבעיה בחולה, מהי שיטת התשאול הרלוונטית ומהי שיטת הטיפול כפועל יוצא של אבחנה זו, שתתאים לכול מקרה. וזאת לאחר שהובנה על ידו המורכבות של יחסי הגוף נפש ביחס לפתולוגיה בעצמה.

אך למעשה לבסוף , אין "שיטה" – וכול מערכות הלימוד של לקיחת מקרה בדרכים הומיאופתיות שונות, אמורות לשחרר את האדם ממחשבה והיצמדות לטכניקה מכאנית כזו או אחרת, ולאפשר לו מחשבה חופשית ומשוחררת, גם ממי שלימד אותו, וגם את מה שלמד וגדל דרכו כהומיאופת. שכן אותו חופש מחשבתי המשוחרר מדעות קדומות הינה מטרתו של המטפל.

לקיחת מקרה בהומיאופתיה – חלק ב' – עוד קצת על "חוכמת התכונה"

"חופשי מדעות קדומות" – מאפשר לראות דבר מה כמו שהוא, ללא כחל וסרק. לראות דבר מה כמו שהוא מחייב מן המתבונן "להפשיט" מעליו את צורות ההתבוננות הקודמות שיש לו, ולהיות מסוגל להתבונן כילד על כל דבר, בסקרנות, בעניין אקטיבי, בהתפעמות הלב, ברצון וצמא לעוד מן הדבר, ללא שיפוט או מגמה לנכס את הדבר לעצמך או לעשות בו איזה שימוש, לרצות להיות עם הדבר ביחד וכמו לשחק ולרקוד איתו. אז נפתחת האפשרות לראות דברים אחרת – ללא המעטה הקודם של אופני ההתבוננות. עיקר הבעיה טמונה בעובדה שהאדם "המשוחד" לא תמיד יהיה מסוגל לראות את המשקפיים היוצרים אצלו תפיסות משוחדות, והוא אף יכול להאמין שהוא רואה דבר מה באופן נקי, למרות שבאמת הוא רחוק מטהרת הדבר עקב משקפיים הגורמות לתפיסות המרחיקות מן הראייה הצלולה, וטעות זו ניכרת יותר אצל אנשים בעלי נטיות אינטלקטואליות וזיקה לעיקשות באופיים או בגישתם, דבר שעשוי לגרום להם לטעות בהבחנה, על אף שלא יראו בעצמם את שדה הטעות. כדי לרכוש את חוכמת התכונה- על האדם לפשוט מעליו כל צורות התבוננות אותן רכש עד כה ויותר מזה – עליו להשיל מעל עצמו את כול סוגי תפיסות העולם ודעות על מצבים או נושאים ויש שעמל קשה כדי לרכוש לעצמו איזה ידע או הבנה. עדיין יהיה עליו לוותר על כול זה אם ברצונו לראות את החיים נכוחה. הקושי הגדול טמון בנקודה שכל מה שהאדם רכש לעצמו דרך עבודה פנימית או לימודים מאמצים ומייגעים או אולי דרך תהליכי חיים טבעיים ומקובלים כגון לימודים, נישואין, הורות וכו', מאורעות חיים שהטביעו בו את רישומן והצטרפו למבנה הפנימי שלו כך שתפיסת העולם והמשקפיים על המציאות הינה מבנה הזהות והאופן שבו הוא מכיר את עצמו. ומנקודה זו עליו להשתחרר ולוותר, כדי לראות את החיים אחרת ולרכוש את "חוכמת התכונה". כלומר – עליו לפשוט מעליו את הזהות האישית שנבנתה בו או שהוא עמל כדי שתבנה בו, וזאת מכיוון שמבנה אישיותו נהפך למשקפיים דרכן הוא רואה את עולמו, וזהות אישית הינה משקפיים שקשה לזהות כגורם מפריע להתבוננות נקייה יותר.

חוכמת התכונה הינה מושג המגיע עלינו מן העולם העתיק, ונאמר על אברהם אבינו שהיה "מסטאר" גדול של חוכמה זו, ודרכה ידע והכיר את מה שהפך אות ולמחולל השינוי התרבותי הגדול ומשפיע ביותר בהיסטוריה, ספר היצירה מיוחס לאברהם אבינו ובוא יש נגיעות המכוונות לדרכים לרכישת חוכמת התכונה. חוכמה זו יודעת לראות את תכונת היסוד של כל דבר בטבע, וכן את תכונת היסוד של האדם המתבונן על עצמו. זוהי אחת מן הדרכים לידיעה עצמית ונגיעה במקורות הנפש (כמו שאמר איבן ערבי -"היודע את עצמו, יודע את אלוהיו") אותה הידיעה הינה ידיעה שנוגעת בשורשיו של הדבר ולכן מראה את מקורותיו ומקור הנביעה של קיומו. אך ראייה זו הינה הפירות של התבוננות דרך "חוכמת התכונה" אותה לימד אברהם אבינו. אומר ספר היצירה – "וההר כולו עשן" – עש"ן – ראשי תבות – עולם, שנה, נפש. אברהם ידע את נפשו, את הזצן ותנועתו, ואת העולם כמכלול המורכב מן הפרטים, שהוא עצמו (המכלול – עולם) נהפך לישות בפני עצמה וכלל החלקים המרכיבים את מכולו – אף הם בעלי ישות אינדיבידואלית. ולהכיר את הממדים הללו, מביא לידי חוכמת התכונה וידיעה הישירה על מהותו של כל דבר.

כאמור – התפיסות הממסכות את דעתו של האדם נעוצות בעובדה שיש לא מבנה אישיות עליה נלחם קשה כדי לבסס את עצמו באיזה אופן בעולם, ומבנה זה נהפך משקפיים שקה להסיר אפילו אם רוצים בכך. וזהו המקום שיש על האדם להתחיל בדרך זו, בלפשוט ולבהיות מוכן לוותר על מה שכבר רכש וחזור לטריטוריה לא ידועה ולא מוכרת לזמן מה, כדי לבחון דבר מה ללא ידיעה מוקדמת. וכמו וללכת על מקום שאינו ידוע.

לכן מאמר לאברהם אבינו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך על הארץ אשר אראך" – והוא הולך, אך אינו יודע לאן, הוא מאמין וסומך שהדרך תתגלה בהמשכה, ומסלול ההליכה יחשוף את עצמו בעת היותו הולך. יש בזה אומץ עצום, ואברהם היה לראש המאמינים, וראשון ההולכים בדרך.

אין הכוונה ברכישת חוכמת התכונה כי על האדם להתחיל וללכת, ואין מדובר על הליכה למקום מסוים או לעל הליכה חיצונית, אלא על גילוי של ממדים חדשים בנפש האדם, שלו על עצמו. וזוהי ההליכה, לך לך לתוך עצמך פנימה. ובהליכה לא ידועה זו, יש על האדם לפתוח חלל של שאלה ואי ידיעה – חלל שמאפשר תמורות שתנועת רוח אחרת תוביל אותו למקום פנימי חדש, ואז ניתן לראות דברים אחרת והתקרב ל"חוכמת התכונה".

לכן עבור ההומיאופת כל מקרה חדש הינה הפתעה חדשה, כל מקרה חדש הינו חלל חדש לאי ידיעה, ולמוכנות "להסתכן" באי הידיעה, על מנת שלהגיע לתובנה עמוקה וקרובה עד כמה שאפשר לאמת הפנימית של כל אדם. בפתיחת חלל בתהליך התשאול ללא מגמה להגיע או להבין מיד, וכן ללא הכוונה של השיחה שתאלץ מסקנה, וכן חלל פתוח ומאפשר עם שאלות כלליות המאפשרות למטופל להנגיש את עצמו בחופשיות ובספונטניות. ואז ניתן לגעת מרבדים עמוקים ולהבינם כפי דרכם וכפי הדיבור והרצון שלהם. דבר המביא לידיעה מדויקת יותר לגבי מקומו של המטופל ובאיזו נקודה במורכבות של המטופל יש לגעת ולטפל. בדרך זו הדברים נוטים להגלות לבדם על פי טבעם ועל פי המקצב הטבעי להם.

כמו כן – יש במקצוע ההומיאופתיה את הלימוד ההכרחי של מטריה מדיקה, לימוד התרופות, אישיותן, ושלל ההיבטים של תרופה בארבעה ממדים –

ממד ראשון – התנועה האנרגטית של התרופה, הדפוס הביו ריתמי שהיא מייצרת באורגניזם.

ממד שני – התופעות הגופניות והזיקה הפתולוגית המיוחדת לכול תרופה.

ממד שלישי – התנועה הרגשית, הדפוסים הרגשיים שיש לכול תרופה.

ממד רביעי – תמונת החיים, המשקפיים והפילוסופיה הנובעות מקונסטיטוציה מסוימת שאנו מכנים "תרופה", ושתפישת קיום מסוימת הינה תוצר של הלבשה של התרופה על האדם, והיא סיכום של תהליך הנבנה בתוכו לאורך זמן. לכול תרופה יש זיקה לתפיסת קיום ספציפית, הקשור גם לביטויים גופניים ואנרגטיים.

עבודה ואימון בדרך חשיבה זו מאפשרת לראות את התרופה באופן בהיר וקל לזכירה, וכן מאפשר להבין את התרופה על פי הדינאמיקה הטבעית שלה, ללא העדפה, או תחושת אהדה כלפי תרופה מסוימת וסלידה מן האחרת.

כך שיש להומיאופת שני אתגרים, הראשון הינו בהכרת היסוד הפנימי העמוק והבסיסי של האדם בו הוא מטפל, במגמה להבין את היסוד אותו הוא רוצה לרפא. ואתגר שני הינו בלדעת היטב את תכונתן ומבנה הגוף ונפש של כול תרופה. ואז ניתן להתאים את התרופה בדיוק רב יותר. שזוהי כמובן המטרה.

לקיחת מקרה בהומיאופתיה – חלק א'

"הבחינה המבדלת של מקרה מחלה, שעבורה אתן כאן רק הנחיות כלליות, שמהן ייקח המטפל בחשבון רק מה ששימושי עבור כל מקרה פרטי, אינה דורשת מן הרופא מאומה מלבד חופש מדעות קדומות וחושים בריאים, תשומת לב בהתבוננות, ונאמנות במציאת תמונת המחלה" (האורגנון של אומנות הרפואה, פרגרף 83 – סמואל האנמן)

עיקר הקושי והמאמץ של המטפל ההומיאופת, הינו בלגעת באמת. האמת בתוכה מצוי המטופל. אין הכוונה לאמת האבסולוטית או לאמת פילוסופית או דתית, אלא לאמת של מקומו של האדם. מהו מצבו האמיתי, ממה נובע מצבו זה? כיצד קרה שחלה. מאיזה גורמים או סיבות? בירור נקודות אלו מברר את הסימפטומים של כלל החולי ומביא לידי הבהירות הנדרשת מן ההומיאופת, על מנת לרפא את המצב בו נתון החולה ולתת את התרופה המתאימה. אם אין בהירות לגבי האמת על מצבו של האדם, הטיפול ירפא חלקית או אפילו לא יעשה דבר, ולכן עיקר מגמתו של ההומיאופת הינה בלגלות את האמת. ברוב המקרים אמת זו הינה מציאות חבויה ואין האדם שש לחשוף אותה, אולי עקב בושה או אי הנוחות הכרוכים בלהודות על דבר מה בחייו, ואולי עקב פצע נפשי עמוק שקשה לבטאו במילים, ובמקרים רבים – האדם עצמו לא מודע ואינו יכול אפילו להתחיל ולפרוט את המציאות הפנימית הבסיסית בתוכה הוא חי, והוא רק יספר על הקושי אותו הוא חווה, קושי שהוא רק ביטוי לדבר מה עמוק יותר. אנשים רבים התרגלו לחיות עם סבל מסוים ומקבלים את מצבם כמציאות נתונה ולא ברת שינוי – כך שבתשאול הם לא יראו את הצורך לדווח או לספר על דבר מה שעשוי להיות עקרוני. מתפקידו של ההומיאופת לגלות ולאבחן היכן יש אפשרות של מידע החשוב לחשיפת האמת הפנימית על מנת לדעת לאחר מכן איזה תרופה לתת ומה מן התרופות תתאים. האנמן מציין – "רק מה ששימושי עבור כל מקרה פרטי" – הוא מציין כי לקיחת המקרה בהומיאופתיה, אינה תהליך של "רכילות ג'וסית" או חפירה שעשויה להיות דבר כואב בעבור המטופל. וכן האנמן מכוון את התשאול לחשיפה המובילה לאמת שדרכה מתגלה התרופה שתרפא את המצוקה של אותו האדם, שזו מטרת התשאול ההומיאופתי. כך שהשיחה ההומיאופתית, על אף שנוגעת ישירות לחיי הנפש של האדם, אין היא תהליך פסיכו תראפי. יש שמטופלים יחושו את התהליך התרפאותי של התשאול ההומיאופתי וזה טוב, אך לא זו מטרתה. תהליך הפסיכותרפיה שייך למקצועות טיפוליים אחרים.

מכיוון שנגיעה במציאות הפנימית של האדם עשויה להיות חודרנית ומידית וישירה מדי בעבור המטופל, יש לבוא לנקודה זו מתוך הבנה, אמפטיה, זהירות, אהבת אדם, ותשומת לב רבה, כדי לאפשר קומוניקציה נכונה שאינה פוגענית ומכילה את הכאב, ויודעת לגעת באמת הפנימית ללא הוספה על הזעזוע הקיים (אם קיים) . האנמן מדבר על ישירות כירורגית במגמה להשגת האינפורמציה אותה הוא מבקש, אך ניקיונו בעת לקיחת המקרה וישירותו נהפך בעצמו לדבר שמרפא, עקב איכות נקייה וכוונה בדבריו שהמטופל יודע ומרגיש, לכן אין בעיה עם הישירות, אך יש לדעת כיצד להגיש אותה. יש ערך לבגרות הנפשית אליה כיוון האנמן בדבריו "חושים בריאים – תשומת לב בהתבוננות" – איכויות המביאות ליכולת הערכה נכונה של אופייה של הקומוניקציה עם המטופל. "נאמנות במציאת תמונת המחלה" – כפי דבריו אינה דבר קל ויש מקומות רבים בהם ניתן לפספס. לנקודה זו יש להוסיף מדבריו את "חופש מדעות קדומות", שכן כל אדם או מטפל בכול תחום מביא את עצמו ואת מבנה אישיותו לתוך תהליך הטיפול. יש שיטות מסוימות כמו בשיטות מגע טיפולי, או הילינג ורייקי – בהן האדם עצמו הוא הכלי או הצינור לתהליך התרפיה. גם בהומיאופתיה יש אפשרות כזאת, בה המטפל עשוי לערב את אישיותו או דעתו ותפיסותיו בתוך תהליך ההבחנה, דבר זה אינו מן הנמנע ואף עשוי להיות מועיל אם המטפל מכיר את עצמו. מה הגבול ומהו המקום בו דעותיו הפרטיות של המטפל עשויות להפריע לתהליך לקיחת המקרה, ומהם המקומות בהם אין בדעותיו או גישותיו ומבנה אישיותו ?– כל הפרעה לתהליך, זו נקודה הקשורה לתהליך ההתפתחות של מטפל והדרישה שיש ממנו להתפתחות. מטפל במקצוע המוביל לשינוי, ומנחה לשינוי של מצבי גוף ונפש, צריך אף הוא להיות במקום בו הוא בדרך של גדילה והתפתחות. תהליך עצמי של גדילה והתפתחות – הן מביאות בעקבותיהן העמקה של ידיעה עצמית והכרה עצמית, שהיא לבסוף הכלי האמיתי של מטפל הבא למקצוע עם "חושים בריאים".

לכן על המטפל להיות בעצמו בתוך תהליך של התפתחות וטיפול עצמי, דרכו הוא לומד את עצמו ואת מורכבויותיו, וכך יודע את מגבלותיו ואיכויותיו ומה הם נקודות התורפה או החוזק שיש בידו. תהליך זה אינו קשור רק לעבודת היותו של המטפל – מטפל. אלא לצורך הקיומי להיות אדם טוב יותר כאדם, אדם המשתנה וגדל ומגשים את הפוטנציאל הפרטי שיש בו. דבר שיש לו נגיעה לכל תחום בחייו הפרטיים או הכלליים. למעשה זוהי המחייבות שלו כלפי עצמו כאדם.

"חופשי מדעות קדומות" מאפשר למטפל לראות את החיים ואת המציאות של המטופל באור בהיר ובעיניים פקוחות, ולגעת בנקודות החשובות והעיקריות בנפש האדם, איכות זו מאפשרת לו לראות דבר מה כפי שהוא, מה הוא כשלעצמו, איך חייו של אותו האדם ביחס לעצמו וביחס לפוטנציאל שלו עצמו. בימי קדם קראו ליכולת זו "חוכמת התכונה" – החוכמה שדרכה ניתן לראות את החיים בתכונתם הפנימית, ולראות את תכונת היסוד שבכול דבר ודבר, זוהי תפיסה ישירה של המציאות הפנימית והיכולת להכיר את סגולותיה ואת אפיוניה. תהליך ידיעת הזיהוי של התכונה יסוד שיש לכול דבר קשורה להבנת עיקר וטפל – סובב ומסובב – סיבה ותוצאה, וידיעת מקור נביעתו של דבר מה. ועל כך במאמר הבא.