"בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל-בְּתוּלָה"
איוב הוא איש של מחויבות ומשמעת עצמית הכרוכה בכריתת ברית לדרך עליה הוא הולך.
זהו איש ששם על עצמו גדרים וסייגים.
זהו אדם שעקב אותן הבריתות, יש סביבו מערכת כללים חברתיים וחוקים מהן נובעת התנהגות שאינן יכולות לקחת חלק בדרכו.
הוא איש ישר ונאמן, הדבק בכללי החוקים אותם קיבל על עצמו ללא פקפוק, חרטה או סייג.
"הֲלֹא-הוּא יִרְאֶה דְרָכָי וְכָל-צְעָדַי יִסְפּוֹר"
קיימת בו מודעות מלאה וחיה להשגחת האל עליו, הוא חש את ההשגחה ומבין את המשמעויות שלה.
מתוך אותה המודעות (להשגחת האל על צעדיו, החלטותיו, בחירותיו, דיבוריו ואף ומחשבותיו) נובעת גישת קיום אותה איוב מפרט, גישה שיש לה 12- צעדים מובנים המכסים את רוב הצדדים על חיי האדם.
איוב מציג את הכלל והעיקרון ובעקבותיהם את התוצאות והמשמעות של החריגה מאותו הכלל (עיקרון סיבה ותוצאה)
איוב מודיע בכל אותם כללי הקיום אותם הוא מונה, כי לא חטא ולא עבר על אחד מהם.
כי היה נקי ונותר נקי מכל אותם האפשרויות אותם יראה ויציג.
כי אין בו עוולה ולו הקלה ביותר.
לפני מותו הוא עצמו המזכה המעיד על תומתו וטהרתו כאשר הוא פורש את אותם הקריטריונים על פיהם הוא עצמו שופט את דרכו.
בכללים אותם פורש איוב יש שלושה עקרונות המתכנסים למילת התנאי: "אם".
כל כלל אותו איוב מציג, מתחיל במילת התנאי: "אם".
שלושת העקרונות המסתכמים במילת התנאי:
1- הכלל אותו איוב מציג.
2- תוצאות החיים של עמידה או אי העמידה באותו הכלל.
3- ההודעה על עצמו כי עמד בכולם, ולא חטא במהומה.
הינה כללי הקיום, משמעותם ותוצאותיהם כאשר קיימת החריגה מהם, ע"פ דרכו של איוב, כפי שהוא מציג אותם:
1- טהרתה הבסיסית של נשמת אדם
הכלל:
אִם-הָלַכְתִּי עִם-שָׁוְא וַתַּחַשׁ עַל-מִרְמָה רַגְלִי
התוצאה האפשרית:
יִשְׁקְלֵנִי בְמֹאזְנֵי-צֶדֶק וְיֵדַע אֱלוֹהַּ תֻּמָּתִי
העיקרון:
ההליכה בדרך של חיי האדם, אותה הדרך שם עליו להגשים דבר מה שהוא סיבת ההגשמה שלו עצמו כאן בעולמו, איננה ידועה מלכתחילה באופן מודע, ברור ובהיר..
ותיתכן טעות, שגיאה או סטייה מאותה הדרך.
"אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן" (גיטין מג-א)
הכישלון מהווה חלק הכרחי לשם הדיוק והבגרות של ההגשמה של מבוקשה של אותה הדרך.
הכישלון מהווה אפשרות להכיר ולדייק, להחכים ולהעמיק את ממשות הדרך המבטאת את ייחודיותו של האדם.
תוצאת הכישלון:
שהאל עצמו הוא היודע את השורש הפנימי של האדם, מהי איכותו ומהי מטרתו בהופעתו כאן בחיי האדם בעולם כפי כל סוגי הנסיבות הסובבות את קיומו כתנאים לאותה ההגשמה.
הוא יודע כל זאת כיוון שקיימת זיקה ישירה בינו לבין היסוד הפנימי באדם הדוחף אותו למסעו הפרטי בעולמו.
"נֵר יְהוָה נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן" (משלי כ, כז)
לכן, תיתכן האפשרות לשגיאה או "כישלון" שתיקח את אדם הרחק מכוונת הדרך, אך עקב אותה הזיקה הישירה והבסיסית בין היסוד באדם המוליך אותו בדרך (השוכן בלב באדם) לאלוהות שהיא מקומו של עולם, משם מתאפשרת טהרתו, ניקיון כפיו הבסיסיים של האדם ביחס לשורש הראשוני שהוביל ליציאה למסע האנושי.
אותו היסוד נותר טהור תמיד ומכאן האפשרות לדייק ולחזור לדרך הנכונה הממתינה לאדם שילך על פניה.
נשמת האדם – טהורה תמיד, מכאן האפשרות להבראה מכל סוגי השגיאות וה"כישלונות" ומפחי הנפש שהאדם ידע במהלך שנותיו.
מקום זה, זהו אי המבטחים, עיר מקלט ליגע ולעייף.
2- המצפן הנוכח בלב האדם, המורה לאדם את דרכו
הכלל:
אִם תִּטֶּה אַשֻּׁרִי מִנִּי הַדָּרֶךְ וְאַחַר עֵינַי הָלַךְ לִבִּי וּבְכַפַּי דָּבַק מאוּם
התוצאה האפשרית:
אֶזְרְעָה וְאַחֵר יֹאכֵל וְצֶאֱצָאַי יְשֹׁרָשׁוּ
העיקרון:
יש באדם מצפן אשר נוכח בליבו מיום הולדתו ועד ליום מותו.
אותו מצפן מראה לאדם את כיוון חייו, את מימוש הרצון הבסיסי של סיבת הופעת האדם בעולמו..
לכל אדם דרך, על כל אדם לממש ולהגשים דבר מה הידוע לאדם דרך המצפן אשר נוכח בליבו.
מצפן זה, ייתכן כי האדם יחיה על פיו, אז חייו חיים.
אותו המצפן הנוכח בלב האדם, הוא יסוד מולד שהוא חלק מן המבנה הבסיסי של האדם במובן הנפשי והגופני.
אותו העיקרון הנוכח בלב בא במגע עם עולם דרך חמשת השערים, חמשת החושים שהם חמשת אופני התקשרות של אדם-עולם. על אותם חמשת החושים, איוב מודיע כי כרת ברית של סייג עליהם.
אך תיתכן אפשרות שהיא איננה נדירה כלל, ואף נפוצה ושכיחה, כי האדם (על אף ידיעת קולו של המצפן שבלב) ילך אחר "זנות העין" אחר החושים וגירוייהם ובכך יסטה מן הדרך עליה המצפן מורה, לכיוונים זרים שאינם טבעיים ונכונים לאדם… אולי נכונים לשעה קלה לקיום גירוי החושים, אך הדרך הנובעת מהליכה אחר ההגשמה של גירוי החושים, לרוב אינה עולה בקנה אחד עם צו המצפן שבלב.
איוב מראה כי תיתכן סטייה מסוג זה בדרכו של אדם, שם פנימיותו נותרת תמה, ברה וטהורה, אך עקב ההליכה אחר "זנות חושים" נבנו דפוסים התנהגותיים שאינם בעלי איכות הזהה לטהרת מצפן שבלב האדם. משם תיתכן סטייה מן הדרך, ולסטייה זו יהיו מחירים.
תוצאת הסטייה מן הדרך:
אדם שהלך אחר היצר והחוש ובנה בעצמו דפוסי התנהגות שאינם נכונים לטבע הבסיסי המולד שלו, יהפוך ל"קורבן נסיבות חיצוניות", שחייו הם תוצאה של גורמים חיצוניים (חינוך, חברה, משפחה, תרבות מקומית) שלו לעצמו לא ייוותר כלום, אלא שחייו יהיו תחת המרות של מישהו אחר או משהו אחר. תוצאות חייו לא יהיו בבעלותו. הוא יישאר כל חייו כלי שרת למען מטרות שאינן רלוונטיות לו לעצמו..
לא יהיה לו שורש ופרי אמתי מחייו, הוא יסיים את חייו כאשר אין בידו הרבה, אולי אף כלום.
הוא ייוותר מחוסר כול, ללא שורש ופרי, ללא צאצאיו, הילדים ממשיכי הדרך – וזאת מכיוון שאין לו צוואה משל עצמו להותיר אחריו כמסורת של דרך נכונה אותה עבר וסלל.
אדם מסוג זה יסיים את חייו מחוסר כול, עני וללא המשכיות.
3- העבודה עם הכוח המיני, מיניות האדם ותנועתה
הכלל:
אִם-נִפְתָּה לִבִּי עַל-אִשָּׁה וְעַל-פֶּתַח רֵעִי אָרָבְתִּי
התוצאה האפשרית:
תִּטְחַן לְאַחֵר אִשְׁתִּי וְעָלֶיהָ יִכְרְעוּן אֲחֵרִין
כִּי-הוא (הִיא) זִמָּה והיא (וְהוּא) עָוֹ ן פְּלִילִים
כִּי אֵשׁ הִיא עַד-אֲבַדּוֹן תֹּאכֵל וּבְכָל-תְּבוּאָתִי תְשָׁרֵשׁ.
העיקרון:
חיי איש ואשתו הם משל לכוחות היצירה שיש באדם, כאשר "עיקרון איש" זהו הזרע, הכוח הפוטנטי המביא רעיון, חזון, דרך ותוכנית להגשמה של דבר מה, כאשר מי שאחראי למימוש שלו זהו "עיקרון האישה", שהיא יודעת לקחת את החזון, המחשבה או הדרך ולהפוך אותה לממשית, למעשית ולקונקרטית. היא המולידה, היא המוציאה מן הכוח לפועל.
כוח המיניות באדם מוליד, לא רק את הדור הבא אלא אף את הנושאים הפנימיים של כוחות הנפש השונים הזקוקים לאימפולס המיני לשם תנועתו לכיוון ההגשמה שלו.
מיניות מכוונת מ"איש לאשתו", מולידה את הדרך הנכונה ואת התוצאות הנכונות בחיי האדם.
מיניות מפוזרת שאיננה מכוונת מ"איש לאשתו", מובילה לפיזור כוחות האדם למקומות שם אין "תבואה" אין פרי או לידה של כוחות הנפש והיצירה האפשרית לפוטנציאל הטמון בהם.
המשל ב"בגידה", בחוסר נאמנות בין איש לאשתו, אינו אלא משל לנאמנות של האדם למצפן שבליבו אשר קורא לו לדרך ולכיוון לשם כל כוחות הנפש נזקקים להתגייס לשם ההגשמה של חיי האדם.
סטייה ממקום זה, מובילה להתפזרות למקומות ששם קיים הבזבוז של אותם הכוחות, ומשם העייפות, המחלה, החידלון וההפסד של מה שהיה אפשרי (שהיה בתוך האדם עצמו) ולא הביא את חלקי הגוף והנפש להתלכד סביב לאותה המגמה.
בגידה אם כן, היא הבגידה של אדם בעצמו עקב הפילוג והפיצול בין המצפן – מורה הדרך שבלב, לכוח המיני שהוא הכוח היוצר והמממש של דרך האדם (דבר המומשל ביחסי איש ואשתו)
תוצאות של מיניות לא מבוקרת:
פיזור, הפסד ואולי אף היעלמות ממש של השפע שהיה אפשרי ושמור לאדם.
ככל שכוחות הגוף והנפש מכוונים לנשמת אדם, והאדם חי בקו ישר את עצמו, הדבר מוביל לשפע רב ועצום יותר בחייו.
ככל שכוחות הגוף "בוגדים" בנשמה (בעצמו ומהותו של האדם) אותו השפע המיועד לו ורק לו, יילקח ויינתן לאדם אחר הראוי ממנו.
" עשרה דורות מנוח ועד אברהם, להודיע כמה ארך אפיים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולם" (אבות ה,ב)
4- החוקים הנובעים מכוחה של האחדות, עיקרון הערבות ההדדית ומקורה
הכלל:
אִם-אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי וַאֲמָתִי בְּרִבָם עִמָּדִי
התוצאות האפשריות הנובעות ממנו:
וּמָה אֶעֱשֶׂה כִּי-יָקוּם אֵל וְכִי-יִפְקֹד מָה אֲשִׁיבֶנּוּ
הֲלֹא-בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ וַיְכֻנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד
העיקרון:
על האדם להעמיד חוק ומשפט בתוך ביתו, כללי התנהגות בין אדם לחברו, בין בני ביתו.
יהיו מצבים מהם לא יהיה ניתן להימנע מקושי וקונפליקט בין יושבי הבית.
על האדם להכתיב כללים ברורים לעצמו ולבני ביתו על העקרונות עליהם היחסים מבוססים.
אותם העקרונות שאיוב מעיד כי הלך על פיהם, זהו עיקרון השוויון והערבות ההדדית שבין כל בני האדם. עקב היותם כולם נולדים ובאים לעולם באותה הצורה ובאותו האופן, דרך האם היולדת, דרך רחם האם, דרך אותם שלבי ההתפתחות, דרך אותם סוגי הקשיים של גיל ינקות וילדות.
מכיוון שכל בני האדם נולדו מתוך תשתית זהה, ויש בניהם ערבות הדדית דרך כוח האחדות המחבר אנשים לקבוצות וקהילות, מכאן נולדים עקרונות ברורים של שותפות ושמירה הדדית בין אדם לחברו.
משמעות הסטייה מן העקרונות של הערבות ההדדית:
כוח האחדות שמוצאו באלוהות, הוא זה הבא לבחון את האדם כאשר חרג ביחסי האנוש הסובבים אותו.
אותו הכוח האחדות יביא את האדם בדין, אם בנה מכוח זה אי שוויון שם החלש ונדכא נוצל, שם היתום והאלמנה נשדדו בחוסר אונם להגן ולשמור על זכותם לחיים.
ניצול האחר למען טובות הנאה רווחיות, יובילו אדם לפגישה עם פניו של האל: "וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ" (ויקרא כ,ג)
מדוע?
מכיוון שכוח האחדות איננו כוחני, לא מאלץ ולא אלים, לא מצווה ואיננו מצביע במרות.
אלא שהוא מציע, מזמין ונוכח. לכן האדם המנצל למטרות אנוכיות את כוחה של האחדות, עלול לפגוש את פניו של אלוהים, שיראה וישקף לו היכן טעה.
כוחה של האחדות פתוח ובעל חסד – אך החריגה ושימוש לא נכון בכוח האחדות, יזמן לחיי האדם את השיקוף שכוח האחדות יראה לו… שיקוף שטעמו עלול להיות דרך הקושי, הסבל והייסורים.
5- האחריות החברתית יש לאדם, באופן בו כל בני האדם מחוברים וקשורים זה בזה
הכלל:
אִם-אֶמְנַע מֵחֵפֶץ דַּלִּים וְעֵינֵי אַלְמָנָה אֲכַלֶּה
התוצאה:
וְאֹכַל פִּתִּי לְבַדִּי וְלֹא-אָכַל יָתוֹם מִמֶּנָּה
העיקרון:
יש לאדם אחריות חברתית, ואל לו להימנע ולסובב ראשו למצוקת חברו.
אל לו למנוע מחברו עזרה ומשענת עת ידע קושי, רעב וחולי.
עליו להיות לעזר ולתת לנזקק את מזונו, כלכתו ורפואתו (כפי יכולתו)
התוצאות האפשריות לסטייה מעיקרון זה:
בדידות.
מדוע התוצאה היא בדידות ומהי טבעה של בדידות זו?
עקב הקשר והחיבור שיש בין בני האדם, עקב ההשפעות ההדדיות שיש בין אדם לחברו.
ההתעלמות ממצוקה של האחר, לבסוף תתדפק ותבוא על סף ביתו של אותו אחד שעצם עיניו לראות את מקום ההזדקקות של חברו, שהיה בכוחו להשיב לאותה המצוקה והזדקקות, אך הוא היקשה את ליבו על מצבו של חברו.
אותה נוקשות הלב, מביאה לבדידות, לניתוק, לעצירת האפשרות להדדיות עליה העולם כולו מושתת.
הבדידות אם כן, היא סוג של "עונש", כיוון שהאדם במובן העקרוני אינו "אי בודד" הוא חלק מן המארג של החברה האנושית הקשורה ומחוברת במובן האנושי ובמובן הסביבתי והאקולוגי.
לכן – בדידות היא תוצר של נתק עמוק בין טבעו הבסיסי של האדם והאופן שם נתקשה ליבו להבין, לדעת ולראות את הקשרים הרב גוניים שלו מול עולמו.
וכן – תנועת העולם עגולה, לא ישרה… היום האדם עשיר ומחר הוא עני.
הדבר שיבטיח את המשך עשירותו של העשיר היא באחריות הציבורית שיש לו בשמירה על החלש ונדכא.
6- לתת כדי לקבל, לתת כדי לבנות כלים פנימיים לשם ההחזקה והשמירה על השפע שבידי האדם
הכלל:
אִם-אֶרְאֶה אוֹבֵד מִבְּלִי לְבוּשׁ וְאֵין כְּסוּת לָאֶבְיוֹן
אִם-לֹא בֵרְכוּנִי חֲלָצָו וּמִגֵּז כְּבָשַׂי יִתְחַמָּם
אִם-הֲנִיפוֹתִי עַל-יָתוֹם יָדִי כִּי-אֶרְאֶה בַשַּׁעַר עֶזְרָתִי
התוצאה של הרפת הכלל:
כְּתֵפִי מִשִּׁכְמָה תִפּוֹל וְאֶזְרֹעִי מִקָּנָה תִשָּׁבֵר
העיקרון:
דומה לקודמו, באיסור להתעלם ממצוקתו של החלש, העיוור, היתום והאלמנה.
תוצאות ההפרה של כלל זה:
יש לאדם כוחות ומשאבים לעשייה. אולי רכש אותם, אולי בנה אותם ואולי קיבל אותם בירושה.
ההפרה של כלל זה הינו באיבוד כוחות העשייה, ביכולת ההגשמה, באפקטיביות של היכולת להצליח.
הכלל הוא שהיכולת להצליח בעשייה של האדם בעולמו, תלויה בקשב שלו לצרכים של האחר ובהתייחסות להם…
כלל זה אומר כי נתינה לזולת היא סוד ההצלחה, כי כאשר האדם נותן ממה שיש לו, וגם אם אין לו הרבה לתת, אך הוא נותן – משם באה הברכה לריבוי העתידי של העושר האפשרי לו..
העושר אם כן, הינו ביטוי לרמת הנתינה שקדמה להופעת העושר וההצלחה בחיי האדם.
אותה הנתינה בנתה את הכלים הנפשיים להצלחה שתבוא בעתיד.
היא בונה את הכלים הנפשיים ההכרחיים לה להחזיק את השפע, שישתרש ויהפוך למציאות קבועה ולא זמנית.
7- העושר, מאין הוא נובע וכיצד יש להתנהל עם עושר, כבוד ומעמד
הכלל:
אִם-שַׂמְתִּי זָהָב כִּסְלִי וְלַכֶּתֶם אָמַרְתִּי מִבְטַחִי
אִם-אֶשְׂמַח כִּי-רַב חֵילִי וְכִי-כַבִּיר מָצְאָה יָדִי
אִם-אֶרְאֶה אוֹר כִּי יָהֵל וְיָרֵחַ יָקָר הֹלֵךְ
התוצאה מן ההפרה של אותו הכלל:
וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי וַתִּשַּׁק יָדִי לְפִי
גַּם-הוּא עָוֹלן פְּלִילִי כִּי-כִחַשְׁתִּי לָאֵל מִמָּעַל
העיקרון:
הכוח והשפע הבאים לאדם, מוצאם באלוהות, כוחות ומשאבים אלו ניתנים לאדם אך הם אינם שלו.
כוחות כגון: כוח הגוף ועוצמתו, הצלחות מעמד וכסף, רכוש זהב ודברים בעלי יוקרה וערך, כל אלו מוצאם באלוהות.
היכן אם כן הקושי והבעיה:
בהזדהות העמוקה שיש לאדם עם אותם הכוחות שדרכם הוא רכש לעצמו שם, כבוד, תהילה ומעמד בעולמו.
אז נוצרת בתוכו התפנית המנכסת את המעמד והרכוש שצבר לעצמו לכוחו, כמו שהוא הסיבה הראשונית ומיידית להצלחה ולשפע אשר בידו.
אם הצליח, הוא הסיבה להצלחה.
אם זכה במעמד עושר ותהילה, הוא עשה והוא פעל ולכן הוא הסיבה לכל אשר יש לו.
תוצאות העיוורון לנקודה זו:
"גַּם-הוּא עָוֹין פְּלִילִי כִּי-כִחַשְׁתִּי לָאֵל מִמָּעַל"
האדם ייחשב בעיני שמיים לגנב ולגזלן..
לגנב ולגזלן לא תיתכן אפשרות לעושר יציב. להצלחה המביאה לשורש אמתי.
אותה ההצלחה שיש בידו זמנית היא, עד שיערב היום היא תימוג ותילקח ממנו.
8- היסוד באדם שבורא לו בעצמו את חייו ואופיו של תהליך זה
הכלל:
אִם-אֶשְׂמַח בְּפִיד מְשַׂנְאִי וְהִתְעֹרַרְתִּי כִּי-מְצָאוֹ רָע
תוצאות אפשריות להפרה של כלל זה:
וְלֹא-נָתַתִּי לַחֲטֹא חִכִּי לִשְׁאֹל בְּאָלָה נַפְשׁוֹ
העיקרון:
האיסור לשמוח בסבלו ובנפילתו של אדם שהיה למתנגד ולאויב.
המשמעות בהפרה של כלל זה:
אין שם מציאות חיצונית, אין לה משמעות, היא כולה השקפות של המציאות הנפשית של האדם.
מציאותו הנפשית של האדם היא זו המייצרת ובוראת לאדם את המציאות החיצונית.
כאשר האדם אינו קשוב לעצמו, עיוור לעצמו, הוא מייצר מציאות חיצונית לה הוא מאמין יותר מכוחו שלו היוצר אותה.
הוא כעת שבוי ביצירה העצמית שלו.
שכיח ביותר כי האדם עיוור, התעלם ושכח חלקים מסוימים בתוכו, עקב כך אותם החלקים השייכים לו עצמו, יצרו לו מציאות מדומה שם יש אויב ומתנגד.. שם יש אדם הסותר את מציאותו ועוין אותו.
אם האויב עושה את תפקידו נאמנה, הוא מעיר את האדם לעצמו, והאדם התעורר לעבודה ולבדק ביתו הפנימי הנפשי, וראה וגילה מחדש את אותם פינות נפש מהם התעלם, שכח והדחיק..
אז אותו איוב מתהפך והופך לידיד. אז למתנגד ולעוין אין מקום ואחיזה בו, והם נעלמים כעשן וערפל ברוח.
לכן – לשמוח בנפול האויב משמעותו להפוך באמצעותו של האויב לאדם מלא, מודע וחכם יותר.
רק לשמוח מנפילתו ללא העבודה המתבקשת מעצם הופעתו של אותו האויב, ימשיך ויזמן לו לאדם אויבים קשים ומרים מקודמם.
9- אי היצמדות וטוב לב, כעיקרון המכתיב המשכת השפע לחיי האדם
הכלל:
אִם-לֹא אָמְרוּ מְתֵי אָהֳלִי מִי-יִתֵּן מִבְּשָׂרוֹ לֹא נִשְׂבָּע
התוצאות:
בַּחוּץ לֹא-יָלִין גֵּר דְּלָתַי לָאֹרַח אֶפְתָּח
העיקרון:
נדיבות הלב.
התוצאות של מידת נדיבות הלב:
ביכולת לזהות את מצוקתו של האחר, ביכולת להבין את היחסיות בין מה שיש לאדם בעל הנכסים מול אחר שלא שפר מזלו.
התפתחות נדיבות הלב, מאפשרת לאדם אי היצמדות למה שיש לו, ובכך להמשיך עליו את סוג ההצלחה של הנושאים או הדברים אותם שיתף ונתן לאחר.
הקמצנות וכיווץ הלב מול סבלו של האחר, עלולה להוביל להקטנת מהלך הגדילה של מה שיש לאדם.
מכאן שנתינה של אדם ממה שיש לו לאחר, היא הדרך להגדיל את מה שיש לו.
והימנעות מנתינה לאדם הזקוק לתכנים או חומרים שיש בידיו של אדם, מובילים לגדיעת הצמיחה.
10- ישרותו הבסיסית של האדם ומחיר הסטייה מיושר בסיסי זה
הכלל:
אִם-כִּסִּיתִי כְאָדָם פְּשָׁעָי לִטְמוֹן בְּחֻבִּי עֲוֹינִי
התוצאות:
כִּי אֶעֱרוֹץ הָמוֹן רַבָּה וּבוּז-מִשְׁפָּחוֹת יְחִתֵּנִי וָאֶדֹּם לֹא-אֵצֵא פָתַח
מִי יִתֶּן-לִי שֹׁמֵעַ לִי הֶן-תָּוִי שַׁדַּי יַעֲנֵנִי וְסֵפֶר כָּתַב אִישׁ רִיבִי
העיקרון:
העמדת הפנים.
תוצאות העמדת הפנים:
לא תיתכן העמדת פנים לעד. זהו סוג של משחק הדורש כוחות נפש רבים להצליח ולקיים דימוי חברתי שאינו נכון.
את האמת של האדם על עצמו הוא תמיד יודע, ואם העמיד לעצמו תדמית שגויה, שיש עימה סוג של תרמית, אותה התרמית לשם תחזוקתה זקוקה לכוחות רבים.
לא לעד היו באדם את אותם הכוחות לתחזוק של דימוי חברתי קלוקל (גם אם החזות שלו נאה ויפה)
תדמית נכונה הינה זהות שנבנית על בסיס הקו הישר של "נֵר יְהוָה נִשְׁמַת אָדָם", כיוון ש "הָאֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאָדָ֖ם יָשָׁ֑ר וְהֵ֥מָּה בִקְשׁ֖וּ חִשְּׁבֹנ֥וֹת רַבִּֽים" (קהלת ז,כט)
זהות שהיא על בסיס ההמשכיות של נר ה', איננה גובה מחיר מן האדם, היא פשוטה, כנה, אוטנטית, נטולת מאמץ, איננה דורשת השקעת כוחות ואנרגיה, אין בה את המחיר היוצר בנפש האדם פיצול (מודע, תת מודע) שהיא המהווה תשתית לקשר אלוהים- אדם.
קשר אלוהים-אדם נבנה על בסיס זהות שהיא המשכיות ישירה ל" נֵר יְהוָה נִשְׁמַת אָדָם".
זהות שעברה את תהליך הפיצול ומכאן – מודע, חצי מודע ותת מודע, איננו מאפשר את יחסי אלוהים-אדם.
הרמייה – זקוקה להשקעת כוחות נפש רבים. המחיר הוא תשישות, מחלה, יגון וצרה.
פיצול נפשי זוהי סיבה לקשיים ולצרות רבות הבאות על האדם.
אומר על זה איוב כי "הֶן-תָּוִי שַׁדַּי יַעֲנֵנִי וְסֵפֶר כָּתַב אִישׁ רִיבִי"
האל עצמו יהיה זה שיעיד על האדם דרך הקמת אנשי ריב ומדון על מעמיד הפנים, לשם ההתעוררות של אותו האדם על טעותו.
11- מהי המחויבויות והאחריות שהאדם נושא על כתפיו, מהם משתלשלת הצלחתו
הכלל:
אִם-לֹא עַל-שִׁכְמִי אֶשָּׂאֶנּוּ אֶעֶנְדֶנּוּ עֲטָרוֹת לִי
התוצאות:
מִסְפַּר צְעָדַי אַגִּידֶנּוּ כְּמוֹ-נָגִיד אֲקָרְבֶנּוּ
העיקרון:
איוב מצביע על הקשר הישיר בין האחריות שהוא נושא על כתפיו לתוצאות שהתקיימו בחייו שהם הפועל היוצא מן הנשיאה של אותה האחריות.
12- סיכום המהלך של דברי איוב, החיים הם אדמה ושדה בהם צומחים וגדלים מעשי האדם, דרך הבחירות ואורח חייו שבנה, פעל, בחר ועשה
הכלל:
אִם-עָלַי אַדְמָתִי תִזְעָק וְיַחַד תְּלָמֶיהָ יִבְכָּיוּן
אִם-כֹּחָהּ אָכַלְתִּי בְלִי-כָסֶף וְנֶפֶשׁ בְּעָלֶיהָ הִפָּחְתִּי
התוצאה:
תַּחַת חִטָּה יֵצֵא חוֹחַ וְתַחַת-שְׂעֹרָה בָאְשָׁה
העיקרון, דברי הסוף והסיכום של איוב:
החיים מכונים "אדמה" או "שדה", האדם עובד את השדה, הוא זורע את עצמו דרך מעשיו, ופעולותיו הם המים המשקים את אדמתו.
כל פעולות האדם: במחשבה, בדיבור ובמעשה, הם הזרעים שלאורך זמן יהפכו לעצים מניבים פרי.
ייתכן הדבר ההפוך, שבו עשייה שאיננה נכונה עקב כל מה שאמר למעלה, תוביל את פוטנציאל האדמה הפורייה (החיים) לאדמה קשה וחרוכה, לאדמה שאין ממנה טוב ולא פרי (שהיא תוצר ישיר של עשייה לא נכונה עקב מבנה אישיות שלא התפתח נכון)
אז הפרי של העשייה הקלוקלת שהיא תוצר של מבנה אישיות של "העמדת פנים", תביא עימה פרי קשה למאכל, תוצר חיים רע ומר, "תַּחַת חִטָּה יֵצֵא חוֹחַ וְתַחַת-שְׂעֹרָה בָאְשָׁה".
מכאן תוצאות החיים בסופם וסיומם, אלו הם החיים שהאדם יצר וברא לעצמו.
קובי נחושתן - דרכי הבראה אלטרנטיביות 