א- אברי הרבייה, גיל המעבר בנשים, חלק א'

תקופת גיל המעבר, מעבירה את האישה מפרק החיים שם היא הייתה פורייה לפרק החיים הנחשב לזקנה.
מפרק חיים 10 (בגרות שנייה) לפרק חיים 11 (הפרי, זקנה) ע"פ שיטת 12 שלבי החיים.
גיל המעבר מתאפיין בירידה תלולה בהפרשות של אסטרוגן ופרוגסטרון.
כמעט אין תא בגוף האישה שאינו מגיב לירידה זו, רוב התאים בגוף האישה עם קולטנים להורמונים אלו, ברמות קליטה שונות. לכן ירידה בהפרשות של שני הורמונים אלו, מובילה לשינויים רב מערכתיים, בכל היבטי החיים של האישה.
רוב הנשים חוות סימפטומים בקשת רחבה בתקופה זו, אך לא כולן.
מהי הנקודה המרכזית המכתיבה את אופייה של תקופה זו?
לתוך תקופת זמן זו, מתנקזים (כמו צוואר בקבוק) כל אותם הנושאים שהיו חלק מן הפוטנציאל של האישה, ולא התממשו או שלא בוטאו באופן הנכון.
מה העיקרון המכתיב את האפיונים הסימפטומטיים שאופייניים ומייחדים כל אישה בגיל המעבר?
כל סימפטום בתקופה זו, הינו ביטוי פיזיולוגי לנושאים רגשיים שלא בוטאו, לא ממשו בתהליך הסומטיזציה של יחסי גוף –נפש.
מכאן – שאוסף התסמינים המופיעים בגיל המעבר, מהווה תמונה נאמנה ומדויקת לכל אותם הנושאים בחייה של האישה שהוזנחו, לא טופלו ולא קיבלו את תשומת הלב הראויה.
ככל שתהליך ההזנחה העצמית או ההדחקה של ממדי נפש היו רחבים יותר עד לנקודה זו, הדבר יהפוך לסימפטום גופני המשקף את הנושאים שהודחקו.
זוהי תקופה שבה המבנה הגופני כולו עובר שינוי המערער את יציבות הגופנית ואת החוסן שלו, כפי שהוא היה עד לנקודה זו.
עד לנקודה זו, היה למבנה הגופני יכולת לשאת אורח חיים שאינו תקין, מן הזווית הגופנית והנפשית. כאשר המבנה אינו יציב ומאבד את חוסנו ברמה המטבולית והחיסונית, כל סוגי מהחלות הפוטנציאליות שלמבנה הגופי היה את יכולת ההתמודדות איתן, פורצות כעת.
לכן זוהי תקופה עם רמת סכנה גבוהה בא נחשפות כול אותן החולשות שלא התבטאו עד כה מן הזווית הסימפטומטית.

סיכום ביניים:
הסימפטומים בגיל המעבר, הינן שיקוף ועדות לשלבי התפתחות קודמים שלא התבססו.
הכלל: אם לא היה פוטנציאל, לא היו סימפטומים.
מאידך: אישה שחיה נכון וממשה את מלוא תווי הנגינה של המיתר הקיומי שבלב, לא תפתח סימפטומים או מחלות בתקופת גיל מהעבר (המעביר את האישה מן פרק הבגרות והמימוש, לפרק הפרי של חיי האישה)
כך שהסימפטומים אינם הכרחיים, הם שיקוף מדויק לדרך שנעשתה עד כה (שאם נעשתה כראוי, לא יהיו סימפטומים) וכן לדרך שעדיין ממתינה למימושה.
חשיבות הבנת הסימפטומים ומשמעותן, מאפשר לאישה שיקוף שבו ניתן עדיין לשנות ולתקן, ולעשות את העבודה הרצויה של כל אותם הנושאים שהם חלק מן ה"אני" שלה שעדיין לא הבשילו ולא התממשו עד תומן.
לכן – מעצם הופעתם את תסמיני גיל המעבר, ניתנת לאישה הזדמנות ל"עבודה ותיקון" נוסף, לפני שלב "הפרי", שם הדברים באים לסיכום תהליך החיים.
דווקא בגלל האינטנסיביות של הופעת הסימפטומים, מתאפשרת לאישה לעשות סוג של קפיצות דרך שלא היו אפשריות עד כה בתהליך ההתפתחות שלה. עקב המבנה שהתערער ביציבות שלו, כשהוא פחות נוקשה, הדבר מאפשר לקצר תהליכים של שנים בהתמהמהות בדרך.

סוגי תסמינים בגיל מעבר מחלוקים לארבע קטגוריות:
1- סימפטומים גופניים
2- סימפטומים נפשיים
3- סימפטומים הקשורים לליבידו, לדינאמיקה המינית
4- הופעה של מחלות מערכתיות עמוקות יותר בתקופה זו, כגון: מחלות אוטואימוניות, גידולים סרטניים, מחלות ניווניות ועוד..

קטגוריה ראשונה:
הסימפטומים הגופניים המרכזיים בגיל המעבר, ומשמעותם הרגשית.

1- גלי חום:
גל חום מבטא כוח פנימי הרוצה לעשות דבר מה. אגירה של כוח רב הרוצה להתפרץ לעולם בעשייה מסוימת.
מיקום גל החום בגוף משקף מהו הדבר אותו יש לעשות, שלא נעשה עד כה באופן נכון או מלא.
גל חום בפנים – צורך לבטא איכויות של מבנה האישיות, באופן קונקרטי.
גל חום בחזה – צורך הגשים את ה"שם" של האישה כך שהעולם רואה ומהדהד את אותה האיכות.
גל חום בירכיים – צורך להתבטא דרך חיוניות היסוד, מיניות שהודחקה או שלא התבטאה באופן הנכון.

זמן ההופעה של גל החום (בקר, יום, ערב, לילה) וכן סוג הפעילות המעצימה את הגל, מלמדים המרחב הנפשי שהוא הקורא לפעול דרכו.
מרחב שבדרך כלל, ברוב המקרים, הודחק לאורך השנים.

גלי חום עשויים להתלוות עם דופק לב מורגש, מואץ – עד לדרגה של אי נוחות וקשיי נשימה:
הדבר קשור ישירות לאיכות הבסיסית, הראשונה והעמוקה של לב האישה, במובן הרגשי – רוחני, שכעת נדחף כדי להתבטא ולהתממש

2- כאבי מע' שלד שריר, וכן דלדול רקמת העצם (אוסטיאופורוזיס)
משמעות הופעת כאב: הדבר איננו במקומו, הדבר יצא ממקומו הטבעי.
מיקום הכאב (ברכיים, גב תחתון וכו') מלמדים ומחדדים אם קו החיים והרצון שלא מומש עד כה (כפי שלמדנו במקום אחר, על משמעות מע' שלד שריר – לכל עצם ושריר יש משמעות אובייקטיבית של צד ברצון ותנועה של הרצון)
פעילות המעצימה כאב, וזמן ביום בו הכאב מועצם, מלמדים על המרחב הרגשי ששם התנועה של הרצון זקוקה ליותר תשומת לב.
כאבי שלד שריר בבקר: הקושי להתמודד את האתגר שהיום מציב, הקושי לשנס מותניים ולגייס כוחות לקראת אתגרי היום.
כאבי שלד שריר בסוף היום, בערב: הקושי בהתמודדות עם תוצאות העשייה של היום שחלף, של החיים שהיו עד כה.
אוסטיאופורוזיס: העצם החלשה משקפת את היסוד הפנימי שהודחק הקשור לעמידה וליציבות מול העולם ביחס לרצון ולצורך למימוש העצמי.

3- שינוי במע' העיכול:
השכיחים ביותר: כאבים, גזים, נפיחות, עצירות.
מע' העיכול היא שיקוף ל"כלי ההבנה הקוגניטיבי". סימפטומים במע' העיכול בשלב זה בחיים, מלמד על כלים קוגניטיביים הזקוקים להמשך ההבשלה שלהם, וכן להצטברות של אירועים רבים, אולי בכל תקופות חייה של האישה, שעדיין לא עברו עיכול במובן הרגשי (אפשרות לטראומות שעדיין לא נעשתה ההתמודדות עם המשמעות שלהן)

4- התדלדלות מהירה יחסית של רקמת העור, הציפורניים, שיער ונשירת שיער:
עור, מבטא את נושא הגבולות. המקום בגוף ששם העור נראה כמו שמזדקן באופן מואץ יותר משאר אזורים, מלמד על האיכות הרגשית שהייתה הקשה ביותר להתמודדות, ומצביעה על היסטוריה של מאמץ לשמר את הגבול בנושא מסוים (לרוב בהקשר של יחסים משפחתיים ואינטימיים)
התדלדלות שיער, שהופך בדרך כלל לנטול חיות, יבש, שאיבד את גמישותו. מלמד על ירידה בוויטאליות, ירידה ביכולת ליצירת קשר עם העולם דרכו ניתן להעצים את המשאבים הפנימיים.
משאבים פנימיים מתדלדלים עקב העייפות ביחס לאופן בו הם הושגו, דבר הניזון מן הקשר עם גורם חיצוני, כגון קשר אינטימי, נתיב של יצירה, נתיב בעבודה וכו'.
ציפורניים הנחלשות, נסדקות, הופכות דקות יותר, מלמדות על תהליך ראשוני של אוסטיאופורוזיס.
האצבע שם הציפורן חלשה או סקודה יותר מן השאר, מלמד על האיכות הנפשית שנחלשה באופן האחיזה בחיים, בדרך כלל הדבר אמור בהיסטוריה ארוכה של מאמץ לאורך שנים לאחוז בקריירה, במשפחה, בזוגיות וכו'.

5- שינויים מטבוליים של תנועת נוזלים שהופכת לאיטית יותר, עם נטייה לבצקות.
נטייה להשמנה, באופן מהיר יותר ביחס להיסטוריה הקודמת.
זהו ביטוי לשינוי מערכתי המעביר את המבנה כולו לרמת צריכה שונה.
סוגי המזונות – רוחניים, נפשיים וגשמיים, משתנים כעת.
כאשר יש קושי לשנות את דפוסי האכילה, ואת גורמי ההזנה (מהו הדבר המביא להזנה רגשית – רוחנית) הדבר מתבטא בסימפטומים מטבוליים.
הכלל: בגיל המעבר, האישה איננה זקוקה לאותה הזנה שהייתה רלוונטית עד כה. כעת סוג ההזנה צריכה להיות עדינה ומחושבת יותר. כאשר המבנה כולו פונה להזנה שהיא יותר פסיכו –רוחנית, ופחות גשמית.
בשלב זה, האישה (אם עברה תהליך נכון) הופכת לעדינה יותר, עם פנייה טבעית לעולם הרוח, דבר המשנה את מרכבי הצריכה לעדינים יותר.
בעיות מטבוליות (בצקות, השמנה לא פרופורציונאלית, האטה מהירה מדי וכו')
משקפות על דפוסי צריכה שהיו בעבר, שאינם נכונים להיום, כאשר אופי הסימפטום ומיקומו בגוף מלמד על דפוס הצריכה שלא הבשיל דיו, וקיים קושי לוותר עליו.
ההזנה בגיל זה, הופכת להיות רגשית ורוחנית, דבר הגדל לאורך השנים ביחס לאיכויות נפש האישה. אך במקרים בהם התפתחות זו לא הבשילה, ההזנה בגיל בוגר חסרה, ומכאן הדבר משתקף דבר סימפטומים מטבוליים.
נקודה נוספת:
דפוס תנועת הנוזלים, מגיב ומושפע מדפוסי ההזנה (סוגי המזונות, זמני האכילה, אופן האכילה וכו') מבטא את מקצב החיים של האישה, את תנועת החיים ודפוס התנועה.
דפוס התנועה אינו זהה בין אדם לאדם, אמנם יש קווים המקבילים בין בני האדם, כגון זמנים של ערות (יום) מול זמנים של עייפות (לילה)
אך לכל אדם מקצב בתנועת החיים הייחודי לו\ה.
היסוד באדם המכתיב את מקצב התנועה (המוסיקה) זהו המיתר הקיומי השוכן בלב.
חיים שמתנגנים על פי המיתר הקיומי, נעים בתנועה הנכונה, במקצב הנכון, דבר שיביא כמו כן להזנה נכונה. אז לא תיתכן בעיה מטבולית בגיל המעבר.
חיים שלא נעו כפי ניגון המיתר, כפי דפוס התנועה שהוא מכתיב, יביאו לידי הזנה לא נכונה, וישתקפו בגיל המעבר בסימפטומים מטבוליים, דרכם ניתן להבין מה הייתה הסטייה של אישה מן הקול שבלב, כפי שהסימפטום מלמד.
כמו כן, אותו הסימפטום מראה את הדרך לתיקון ולריפוי.

ד- בלוטת יותרת הכליה, מחלת אדיסון

במחלת אדיסון, יש ירידה פתולוגית בייצור קורטיזול ואלדוסטרון. דבר העשוי להביא למותו של האדם, כיוון שרמות המתח בהם מופרש הקורטיזול, אינו מגיב רק למתח הנפשי, אלא גם למתח גופני, כגון מאמץ ספורטיבי, או בהתפתחות של מחלה במשור הגופני, כגון מחלת חום אקוטית. חיסרון פעילות הבלוטה בהפרשת קורטיזול במצבי מתח (stress) גופני, עלול להוביל לקריסה מערכתית שסופה מוות.
מנגנון התגובה למצבי איום, סכנה ( fight or flight) איננו מגיב.

רק ב90% מהרס הרקמות בבלוטה, המחלה תהפוך להיות מזוהה קונבנציונאלית.
שוב עולה השאלה: כאשר היה הרס ברמה של 40%, או ב 60% וכו', האם לא היו סימנים מקדימים? בוודאי שהיו. רק שהם לא מזוהים כחולי פוטנציאלי ברפואה הקונבנציונאלית.
אלא אם כן, האדם הגיע לקצה האחרון של הופעת החולי, אז ההתמודדות עם החולי, קשה בהרבה.

ב70%, עד ל90% מן המקרים באדיסון, קדם לזיהוי המחלה, תהליך אוטואימוני שהביא לתגובה בהרס רקמת הבלוטה.
במקרים אחרים, תיתכן מבניות מולדת הנוטה לאפשרות למחלה זו.

חשוב יותר מזיהוי המחלה, זהו הזיהוי של סוג אורח החיים המקדים למחלה, המעודד אותה ומביא בסיכומו של יום לתופעה האוטואימונית שהיא ביטוי לאיבוד הרצון להיות, לחיות ולהתקדם, הגורם להרס רקמת הבלוטה, המביא לזיהוי הקצה האחרון של המחלה.
כאמור – תהליך ההתהוות של מחלה זו, מתחיל זמן רב לפני הזיהוי הסופי שלה, בהגדרה הקונבנציונאלית.

סימפטומים מוקדמים במחלת אדיסון, ומשמעותם:
1- עייפות, תשישות, ללא קשר למאמץ. ללא סיבה הנראית לעין:
סימן למאמץ רגשי, למקומות רגשיים שנותרו באדם ללא פתרון, למצבים רגשיים שהאדם מנסה להתמודד עמהן, ללא הצלחה. דבר המביא לידי תשישות שאיננה קשורה למאמץ פיזיולוגי.
2- אין תיאבון, אין תחושת רעב ויש ירידה במשקל, גם עם האדם אוכל סביר:
טעם החיים, ההנאה מן החיים נטלה.. האדם אינו חש את שמחת החיים שהייתה לו בעבר.
מחלות אוטואימוניות עשוית לקבל ביטוי קליני לאחר ירידה מהירה מדי במשקל הגוף. כאשר הדיאטה מהירה, אז היא יוצרת הפרעות מטבוליות, שהן עצמן חלק מאי האיזון הקשור לנושא האכילה וכיצד נושא זה קשור לפיצוי רגשי, ומהו המקום הרגשי האדם הזקוק לפיצוי.
3- נטייה לסחרחורות, עקב ירידה בלחץ הדם:
אין לאדם את הכוחות שהיו לו בעבר להכיל את המתח של חיי היום יום, עם סוגי ההתמודדויות השונות שהפכו לחוויה סיזיפית לא פתורה.
קיים באדם תחושת חוסר אונים, על הצורך להגיב למה שהיה כחלק מן הדינאמיקה הקבועה של החיים, וכעת אין יותר משאבים לאותן ההתמודדויות.
4- נטייה לפיגמנטציה בעור, גוון העור הופך לחום כהה, דהוי. הנראים כמו איים בגדלים שונים:
זהו סימן שחיקה אנרגטי מובהק (ביכולת המבנה האורגני לייצר כוח ואנרגיה) המיקום שם מופיעה הפיגמנטציה החומה, מלמד על המקום הרגשי באדם שנשחק (כפי שלמדנו במקום אחר על משמעות צבעי העור בפנים בגוף כולו)
5- השתוקקות לטעם המלוח. רצון לאכול מלח בכמויות גדולות:
מן הזווית הקונבנציונאלית, זהו הסימן בצורך לנתרן מידי.
מן הזווית של גוף-נפש, הרצון המלוח מלמד על הצורך ליחסים אינטימיים החסרים לאדם, לקשר של לב ללב, החסר לאדם.
6- חולשת מבנה שלד שריר, עם נטייה להתכווצויות שרירים ספונטנית:
מן הזווית הקונבנציונאלית, תסמינים אלו, הם חלק משינוי במטבוליזם של משק נתרן-אשלגן.
מן זווית של לימוד גוף-נפש, המקום שם מופיעה ההתכווצות הספונטנית מלמדת העל המקום באדם שם יש מאמץ שלא מביא לתוצאה הרצויה. ומשם לעייפות שרירית (כפי שלמדנו על מיפוי שלד שריר ומשמועתם)
7- מצב רוח כללי של עצבנות יתר, אי שקט פנימי, דיכאון ועצב:
מצב רגשי זה, במחלת אדיסון, היה שם זמן רב לפני הופעת המחלה. ניתן לומר כי מצבים רגשיים אלו הם הבסיס היוצרים תשתית לחולי זה.
מדוע האדם מרגיש כך? ביחד להתהוות לכיוון של מחלת אדיסון?
בדרך כלל, הדבר קשור במצוקה רגשית בתוך המבנה המשפחתי שהפך לקושי כאבן שאין לה הופכין בנפש האדם. האדם במשך שנים רבות נאבק במשהו הקרוב אליו מאוד, ואיננו מגיע לפתרון (אב אלים, אימא מתכחשת, בן או בת זוג שהקשר אינו קורב דיו, מיקום של אדם בתוך מבנה משפחתי שהאדם לא מוצא את מקומו שם וכו')
8- דחיפות במתן שתן, כאשר התופעה באה ללא עלייה בסוכר, ללא תצרוכת מים מוגברת וללא תסמני דלקת:
סימפטום זה מלמד על תחושת "התלכלכות רגשית" שהאדם חש, ועל ניסונו ורצונו לנסות ולשמר איכות רגשית נקייה יותר.
(קשור לעיקרון הכלייתי, אשר מגמתו ליצור לאדם את הסביבה האידיאלית לאיכותו הנפשית)
9- צמא גדול, ללא סימני סוכרת, יש תחושת יובש בפה, וצריכת המים באה ללא תחושת הרוויה:
משמעות ארכיטיפית: מקורות ההזנה של האדם שהיו פתוחים בעבר, נסגרו ואינם מזינים יותר. מקורות הזנה רוחנית, רגשית וחברתית.
יש באדם "חור" נפשי שלא ניתן למלא אותו.
10- כאבי ראש ספונטניים (לא מגרנות) עם קשיי ריכוז ועבודה מנטאלית:
סימפטום המלמד על אסטרטגיית הקיום של האדם, מהי הדרך להתמודדות עם סוגי האתגרים שניצבים בפניו.
הכלי המרכזי הינו ה"ראש", השכל, התודעה… האדם מנסה לנתח, להבין נושאים רגשיים הדורשים כלים מסוג אחר. השימוש בכלי האינטלקטואלי, אינו מאפשר פתרון אמתי.
במקרים רבים, האדם מבין ויודע היטב את סוגי המצוקות והבעיות שהוא מתמודד איתן, אך ההבנה איננה עוזרת להתקדמות ולמציאת פתרון.
יוצא מכאן כי השכל איננו הכלי הנכון. דבר המוביל לכאבי ראש, שכחה, קשיי לימוד, ריכוז ומחשבה.
11- שינויים בתנועת מע' העיכול, .עם קשת רחבה של אפשרויות: בחילה, גזים, עצירות, שלשול, כאבי בטן כמו כיווצים פנימיים של המעיים ועוד:
הכלל הוא – כי קיים באדם חוויות שנותרו ללא פתרון ללא עיכול רגשי, ללא עיבוד והבנה של מה קרה לאדם, וכיצד אירועים מסוימים פגשו אותו.
ע"פ ייחודיות הסימפטום ניתן לדעת מהי החוויה הבלתי מעובדת, כיצד היא פגשה את האדם ומה היא גורמת לו (כפי שלמדנו במקום אחר, על מע' העיכול)

סיכום:
1- ניתן לזהות מחלה, עוד הרבה לפני הופעתה הקלינית, על פי אורח החיים של האדם, אופן מחשבתו, גישת הקיום שהוא אוחז בה, וכן בסימפטומים משניים קלים יחסית המרמזים על כיוון ההתפתחות הקלינית של האדם.
2- למחלת אדיסון, יש רקע נפשי בולט הקשור לאי מציאת מקומו של האדם ביחסים אינטימיים, משפחתיים או בחיים עצמם (מקומו בחיים)
3- הרקע למחלה מתפתח במשך שנים רבות, וניתן לזהות אותו ע"פ סימפטומים מקדימים..
4- מזווית אחרת: קיים בספרות ההומיאופתית רישום של מקרים רבים בהם האדם הבריא ממחלת אדיסון דרך תרופה הומיאופתית כגון (מתוך הספרות מטריה מדיקה של pathak. Allen. Boericke. Vithuolcas. ) Adrenalinum 30 ch
5- זיהוי מוקדם של ההליך המקדים באורח החיים של האדם, מסייע במניעת המחלה העתידית.
כמו כן – ההבנה של הסימפטומים ומהם מציעים להבנה הרגשית שיצרה אותם באדם, הופכים לכלי אבחוני וטיפולי.

ג- בלוטת יותרת הכליה, טראומה

כאמור, האופן בו האדם מגיב למפגש עם העולם, מכתיב את רמת האינטנסיביות של בלוטת יותרת הכליה, כתגובה למפגש.
הנושא שאותו יש לבחון באדם הסובל מתסמיני תשישות הבלוטה, הינה בבירור גישת היסוד של אותו האדם לחיים, למפגש עם אתגרי החיים במובן המידי (התמודדות עם עבודה, משפחה, אינטימיות, מעמד חברתי, מימוש רצונות ועוד)

גישות יסוד של האדם לסיטואציות שונות, ותוצאותיה:
1- גישה קצרת רוח, המבקשת תוצאות מידיות.
2- גישה לא סלחנית, הממהרת לשפוט מצבים, עם ביקרות עצמית גובהה.
3- גישה תחרותית, הישגית, המסוגלת אף להזיק לאחר עקב הצורך ההישגי.
4- גישה פנימית של דרישה עצמית גבוהה, של האדם מעצמו.
5- גישה עם תפיסת יסוד פסימית, אשר צופה אסון וקטסטרופה, גישה המביאה עמה חרדות, פחדים, דאגות וכו'
6- התוצאה של גישות אלו (יש כמובן עוד וורסיות רבות) היא: עד כמה מהר האדם מאבד את המרכז של עצמו.
7- מהי מידת המעורבות הרגשית וההצפה הרגשית שהאדם חווה, כאשר נוצר מגע עם נושא כלשהו.
8- מהם סוגי הרגשות המתעוררים באדם עקב גישות אלו, וכיצד הופעת רגשות מסוימים, הופכים עצמם לסיבה המעצימה את פעילות הפרשות הקרטיזול והאדרנלין.
9- התוצאה השכיחה לגישות ונטיות רגשיות אלו, הינה ביצירת דפוס בו האדם "מתמכר" לאורח חיים אינטנסיבי, ואינו יכול לספק תוצאות בעיסוקו, אלא אם כן הוא תחת האינטנסיביות הרגשית שהוא עצמו זקוק לה כעת, כדי לפעול.
10- בסיכומו של תהליך, אם כן, האדם בנה בתוכו דפוס קיומי שאינו יודע לנוח, להרפות, להיות בשקט עם עצמו. הוא זקוק לסימולציות חיצוניות שיעוררו את הצורך לתנועה למתח ואינטנסיביות רגשית, ורק במצב זה האדם מצליח לתפקד, וחמור מזה, לחוש את עצמו חי.

כאמור קורטיזול (הורמון התגובה ללחץ, ולמצבי קיצון) פעיל כבר בשעת הלידה.
הלידה עצמה הינה חווית מתח שיש עמה אפשרות לסכנת חיים (כך העובר חווה זאת)
בשלב רביעי בחיי האדם, שלב הלידה – עשוי במקרים רבים, ליצור אפקט טראומתי למשך כל חיי האדם.
כדוגמת לידת מלקחיים היוצר אפקט טראומתי על מוח: הטבעה שמהווה סיבה בגיל מבוגר יותר, לבעיות קשב וריכוז וויסות חושי.
או חבל טבור הכרוך סביב הצוואר ויוצר לוולד תחושת חנק ומוות: חוויה המותירה חותם עמוק באדם, שעולם זה משמעותו מוות, באנשים החווים חרדת מוות כאשר אין לדבר סיבות.
או לידה קיסרית ששם המגע המידי של הוולד עם העולם הוא עצמו טראומתי: חווית מפגש ללא הכנה למפגש, יותר זעזוע בוולד, הגורם לאחר מכן לדפוסים בהם האדם חרד משינויים, ונמנע מהם בכל מחיר.
האופן בו חוויה טראומתית נותרת כאפקט על האדם, ועל המבנה האורגני, קשור ישירות לרמת הקורטיזול והאדרנלין המופרשים בשעת האירוע.
לריכוז הגובה של הורמונים אלו, ולאפקט הפיזיולוגי שלהם, יש הטבעה ברובד התאי, של אותה החוויה למשך כל חיי האדם.
ההורמונים הללו – שהם קשורים ישירות לתגובה לאפשרות למות, לא להיות, לחדול מלהיות.
יוצרים אפקט הפותח את התא לשימור הזיכרון של אותה החוויה.
ייתכן כי האדם יגדל מאותה החוויה שהיא לא תיוותר כאירוע העוצר את המשך האבולוציה של חיי האדם.
אך במקרים רבים (אולי בכל אדם) יש מצבים ואירועים שנחתמו בזיכרון התאי בגוף האדם, כחוויה טראומתית של סכנה או איום מיידי על החיים, דבר שיכול להיחוות באדם, בהקשרים של סיטואציות עם מרחב עצום, לאור הגישות הפנימיות של האדם, ומה עבורו זוהי סיטואציה מאיימת.

כמה דוגמאות אפשריות למצבים שנחווים כטראומה, כדי להדגים את הרעיון המרכזי:
1- ניצול מיני, אונס, מין ללא הסכמה, מין תחת לחץ שקורה בהפתעה ללא הכנה ועוד… יש אנשים רבים, בעיקר נשים, שנושא החוויה המינית הותיר בהן חווית טראומה.
2- כישלון – כפי שהאדם חווה כישלון, עשוי להותיר באדם חווית טראומה.
3- מלחמה, חשיפה לאירועים שהאדם אינו מורגל ולא יודע כיצד להכיל.. (ייתכן כי בישראל, יש דורות של אנשים שיש בתוכם טראומות ממצבים אלו, שלא נפתחו מעולם, עקב חיסרון הלגיטימציה החברתית)
4- מצבי לידה מסוימים, כמו שנאמר למעלה, עשויים להותיר טראומה.
5- תאונה שאדם לקח בא חלק, או שראה ונכח בשעת אירוע חריג, עושי להותיר באדם חווית שוק וטראומה.
6- שינוי של תכנית חיים, כגון – איש או אישה שעמדו להתחתן, ולפתע נוצר שינוי מפתיע בתכנית החיים (אולי כי צד אחד התחרט, אולי קרה דבר מה ששינה את כיוון) שינוי מפתיע ללא ההכנה של האדם לאפשרות אחרת, עלולה לצור אפקט טראומתי.
7- אירוע "חיובי" כגון, התעשרות מהירה מדי, ללא ההכנה לשפע מסוג זה, עלול להיחוות כטראומה.

טראומה אם כן, הינה חוויה המביאה לטלטלה של המבנה הרגשי, קוגניטיבי הנוכחי באדם.
ערעור אופיו של המבנה, מביא לחוויה של אפשרות ה"לא להיות", האפשרות למות, האיום המידי על הקיום.
דבר הגורם לתגובה הידועה של בלוטת יותרת הכליה.

לקרטיזול ולאדרנלין – כתגובה לחוויית שוק, טראומה או כל חוויה שיש עמה תחושת סכנה ואיום על החיים. יש אפקט עמוק על מבנה הגופני כולו.

המקום בגוף האדם שהגיב לחוויה מסוג טראומתי כלשהו, זהו האזור המשמר את החוויה לאחר שהיא כבר איננה פעילה יותר.
הצריבה של החוויה כזיכרון, ברובד התאי בגוף, מתרחשת במקום שהגיב באופן האינטנסיבי ביותר לאותה החוויה. ומקום גופני זה ימשיך להיות הנשא של אותה החוויה למשך החיים כולם.
לנקודה זו משמעות קלינית רבת פנים:

1- כאשר יש מקום לעבודה עם טראומה, עובדים עם המקום בגוף האדם ששם עדיין יש תגובה חיה לטראומה, אולי דרך מגע מסוים ואולי דרך שיחה ודמיון מודרך, ניתן לגשת למרכז החוויה לעורר אותה ע"פ ההכנה של האדם והמוכנות לשינוי.
2- המקום המשמר טראומה בגוף האדם, אינו מקרי ולא אקראי.
יש בדבר שתי אפשרויות:
א- האזור המידי שחווה דבר מה, הוא זה הזוכר את האירוע.
ב- אזור הזיקה הארכיטיפי בגוף עליו החוויות עוברות (גב תחתון, – הישרדות. ידיים – עשייה. רגליים – הליכה , וכו', כפי שלמדנו במקום אחר, על משמעות שלד שריר)
התחושה המקומית שיש באזור, כיצד מרגיש האזור (סוגי הכאב, או תחושות ההנאה)
מלמדים על הגישה שיש באדם על החוויה שחווה.
3- מיקום האזור בגוף המשמר את החוויה, מלמד על התוכן עצמו של הדבר שאותו האדם חווה. דבר התורם רבות להבנת האדם, במצבים בהם עקב הטראומה, אין לאדם יכולת לתמלל את הקושי, אך מיקום החוויה בגוף, יהיה "מסמך" אמין ביותר המעיד על אופייה של החוויה, את מה האדם חווה ומהם הנושאים שאין בכוחו לדבר או לבוא במגע קוגניטיבי עמהם.

מכאן שלמקומה של תוצאות חוויה טראומתית בגוף האדם ולאופן בו האדם חש ומרגיש את תוצאותיה על גופו, יש מקום אבחוני עקרוני,
המספר על הנושאים שהאדם חווה (הטראומה עצמה)
מהי הגישה שיש לו לגבי אותה החוויה.
כיצד הדבר שחווה עדיין מפעפע בו.
כיצד אותם האירועים יצרו אפקט ששינה את חיי האדם, ולאיזה כיוון.

נזכור את כלל היסוד ביחסי גוף –נפש, כי מצבים נפשיים הפכו לגופניים, עקב חיסרון היכולת באדם להתמודד, להכיל ולהתייחס לחוויה כלשהי.
אז אותה החוויה הופכת לסימפטום גופני, הממתין לאדם עד שיגדל למקום שם יתפתחו בו הכלים להתמודדות הרלוונטית.

דוגמאות לעיקרון המיקום השומר את זיכרון החוויה:
1- מין כפוי, או – ללא הכנה, או – ללא הסכמה:
האזור היורו גניטאלי הוא זה הזוכר את אירועים אלו.
כיוון שאזור זה חווה את האירועים, הוא הזוכר אותם.
הביטוי הסימפטומטי באזור זה מלמד על תוצאות ההתנסות באדם, לרוב בנשים במובן האלים, אך גם בגברים יש אפשרות לטראומה באזור זה, הקשורה לתפיסת הזהות הזכרית של אדם מסוים.
דלקות שתן חוזרות: קונפליקט ביחס לנושא המיני עם בן –בת זוג, בצלו של אירוע טראומתי.
הפרשות וואגינליות: עצב, צער, חווית אבלות על דבר מה שנלקח.
בעיות עור, כמו הרפס גניטליה, מאז אירוע טראומתי מיני:
גבולות שנפרצו.
כאשר יותר בעייתי עם יש תחושת הנאה באזור המקומי, דבר המבטא בלבול – מצב אחד האירוע לא היה בהסכמה, מצב שני היה בו צד של הנאה. דבר המביא לידי מבוכה, בלבול, סערה רגשית שקשה להבין ולהכיל.
2- טראומה עקב כישלון ואיבוד רכוש או מעמד:
בדרך כלל, חוויה מסוג זה מותירה אפקט על בית החזה. סוג התחושות המקומיות מלמדות על האופן בו החוויה נגעה באדם, ומהו הדבר שנחרב מן הזווית של אותו האדם שחווה דבר מסוג זה.
שינוי בדופק הלב: מקצב החיים השתנה.
תעוקת חזה: צער, יגון וכאב על דבר מה שנלקח הקשור ל"שם" והמעמד של האדם ביחס למעגל החברתי.
קשיי נשימה, תופעות עור על החזה: האדם חש כי אכזב את עצמו, כי אין לו את האיכויות שחשב שיש לו. המבנה שלו נפרץ בגבולות לא יציבים מספיק.
3- טראומה צבאית, במלחמה, או בפעילות צבאית: נושא שהתפוצה שלו, כאן בישראל הרבה יותר גבוה באחוזים ממה שאנו כחברה מודעים לה.
תגובה שכיחה במצבים אלו, זהו נושא איכות השינה.
שם מתעוררים כל אותם הזיכרונות שלאדם אין את הכלים הקונטיביים במשך היום לעמוד ולהתמודד עימהן.
יש בנושא זה דקויות רבות, כגון – חלומות, הזעות ומיקומן בגוף, דופק לב ואופן תחושה שלו, וכן חווית הקימה בבקר.
כגון: שרירים תפוסים, לסתות נעולות, ריור על הכרית, עייפות ותחושה סהרורית, ועוד… כל אלו מלמדים על הנושאים, האירועים והזיכרונות הטמונים באדם, היוצאים מתבטאים דרך דפוסי השינה.
לכן לימוד משמעות דפוסי השינה, כיצד האדם נרדם, ישן ומתעורר ומה קורה בכל שלב. מהווה כלי אבחוני מדויק ומהימן לגבי כל אותם הנושאים שהאדם עדיין ללא הכלים הקוגניטיביים לעמוד מולם.

מסקנות ביניים:
1- קורטיזול ואדרנלין, לוקחים חלק מרכזי באופן בו חוויה נחקקת בנפש ובגוף.
2- קדמה החוויה, הגוף הגיב.. ומשם תיתכן התבססות של דפוס גופני המכתיב הליך רגשי.
אך נזכור כי קדמה החוויה.
הביולוגיה באדם מגיבה לנפש, ולא יוצרת את ההליך הנפשי.
3- תיתכן בכל אדם ממד של טראומה בגוף. נושאים אלו הם המכתיבים את אופי פעולה של בלוטת יותרת הכליה, בעיקר כאשר מופיעים סימפטומים המלמדים על התשישות של הבלוטה.
4- דרך העבודה הטיפולית בטראומות, צריכה להכיר בתגובות הגוף שנותרו מן הטראומה, כיוון שתגובות (סימפטומים) אלו הן המספרות את מה שהאדם אינו יכול לספר קוגניטיבית.
5- כאשר בוחנים מצבי טראומה, יש לבחון את גישת הקיום של האדם, לפני הטראומה, מהי התשתית הפסיכולוגית של האדם שקדמה לטראומה.
ההבנה של נקודה זו, מלמדת ומראה מדוע טראומה הפכה להיות אירוע הנצרב בגוף ובנפש, והופכת לחוויה שעשויה להיות שם למשך החיים כולם.

ב- בלוטת יותרת הכליה – סימפטומים במצבי דחק, תשישות האדרנל

כאמור, פעילות הבלוטה קשורה ישירות לתגובות מצבי לחץ, דחק, סכנה ולצורך במיידיות תגובתית.
דבר המרחש דרך מע' העצבים הסימפתטית, והפרשות הורמונים המזרזים את המבנה גופני לתגובה מיידית.
זוהי מע' העצבים המגיבה ראשונה לסכנה, ואחריה באה התגובה ההורמונאלית.

תגובות אופייניות וטבעיות מן הזווית הגופנית השייכות לפעילות הבלוטה, במצבי דחק:
1- הרחבת אישונים.
2- הרחבה של כלי הדם.
3- התרחבות כלי הנשימה, ועלייה ביכולת תצרוכת הריאות.
4- אלסטיות בתנועת שלד שריר.
5- עלייה בדופק הלב.
6- עלייה בלחץ הדם.
7- הזעה מוגברת, עם אפשרות לריח חריף.
8- שחרור סוכרים מן הכבד לזרם הדם, לשם אנרגיה מהירה וזמינה.
9- עצירה של תנועת מע' העיכול.
10- ירידה של הליבידו.
11- עצירה התגובות חיסוניות שרלוונטיות במצבים נינוחים.
12- עלייה בדריכות, בדרגת הערנות, דחייה של תחושות עייפות.

תגובות אלו הכרחיות לשם אפשרות לתגובה המתאימה לצרכי הישרדות.
דבר שהוא כמובן הכרחי ורלוונטי.
עיקר הבעיה הינה שגורמי הסכנה האובייקטיביים חלפים לאחר זמן מה, אך האדם ממשיך לשמר את הסיבות הקודמות למצבי קיצון, ואינו יודע או יכול, לחזור למצב הנינוח שקדם למצבי הסכנה.
אז המבנה כולו ממשיך לתפקד ב"רמת אדרנלין" גבוה, דבר שיוצר בסיס לחוויית מתח תמידית.
בחברה המערבית, ניתן לומר, כי רוב בני האדם חיים ברמת מתח שמאחוריה חוויית סכנה הישרדותית, המהווה בסיס ליצירת מתח תמידי באדם.
כאשר המתח והסכנה ההישרדותית, הופכים להיות דפוס קיום קבוע באדם,
שם נוצרות מחלות רבות, מסוגים שונים.

סימפטומים קלאסיים שהם תוצר לחיי "אדרנלין גובה":
1- יתר לחץ דם.
2- קשיי שינה, אינסומניה – חלומות קשים, סיוטי לילה, הזעות בשינה. קימה בבקר קשה, ללא חיוניות, כאבי שרירים בבקר כמו שהאדם עשה פעילות גופנית מאומצת, לסתות נעולות וכואבות.
3- דופק לב לא סדיר ספונטני. לחץ בחזה, אי נוחות בחזה.
4- הזעות ספונטניות, עם ריח חריף, מבית השחי, כפות ידיים ורגליים והחזה. ייתכן צמא מוגבר ויובש בפה ללא ממצאי סוכר בדם.
5- עצירות, בעיות עיכול – גזים, עיכול לא תקין.
6- עייפות לא סבירה, צניחה ספונטנית ברמות האנרגיה (נפילת סוכר) ירידה ביכולת התפקוד המיני, וכן ירידה ברצון הטבעי למגע המיני – ירידה בליבידו (גברים ונשים)
7- סחרחורות, כאבי ראש פתאומיים, כאבי ראש בסופי שבוע – כאשר יש לגיטימציה למנוחה. נטייה לחולשה לא סבירה או לסימני חולי בסופי השבוע. סימפטומים שונים המופיעים בסופי שבוע, או כאשר האדם יוצא לחופשה (כאשר יש לגיטימציה למנוחה, אז המתח המצטבר מתפרק והופך לחולי)
8- קשיי נשימה ספונטניים.
9- צורך תמידי לממריצים (קפה, סמים, אלכוהול, קוקאין וכו')
10- ירידה קוגניטיבית של יכולת הזיכרון, הריכוז, יכולות למידה, כשרים מנטאליים.
11- עייפות תמידית, האדם "גורר" את היום. ירידה בכוח הרצון.
12- ירידה בשמחת החיים. נטייה לדכדוך. נטייה לדיכאון, איבוד המשמעות.

אם אדם מוצא כי יש לו לפחות שלושה סימפטומים קבועים בשגרת היום יום שלו, זהו הסימן המקדים לירידה תפקודית של בלוטת יותרת הכליה, כפי שצוין במאמר הקודם.
אלו הם מסימני השחיקה הבולטים, והם ביטוי בלבד לאורח חיים הנובע מחוויית הישרדות, סכנה, והלחץ תמידי הנובע מכך, כאשר ברוב המקרים יש ברקע הרגשי – פסיכולוגי, נטייה לדיכאון, עצבות, תסכול, דכדוך, איבוד המשמעות וחדוות החיים.

מהם הסיבות והתשתית הנפשית למצבים רפואיים אלו:
1- סיבות מולדות הקשורות לארבעת שלבי החיים שקדמו להופעתו של האדם (מומלץ לעיין בקטגוריה "12 שלבי החיים")
2- חינוך, משפחה, העברה בין דורית, סביבה תרבותית.
בישראל למשל, מאז קום המדינה ועד להיום, רוב האנשים חווים את מצבם הקיומי ברובד ההישרדותי. דבר יוצר אטמוספרה תרבותית וכן סוגי מחלות האופייניות לאורח חיים של הישרדות עם "אדרנלין גבוה".
3- הצורך של אנשים מסוימים לגעת בגבול של עצמם, כדי "לחוש את החיים". אנשים אלו יוצרים אורח חיים קיצוני, ואף התמכרותי.. לספורט אתגרי, או לסמים.
4- אנשים שאינם יודעים להרפות, ומתוך כך זקוקים להגיע לתשישות "סופית", אז הם יכולים לנוח. אנשים אלו מתישים את עצמם עד לחוויית קריסה, אז הם יכולים להרפות. מצב זה לאורך זמן, מסוכן ביותר, הוא מוביל לאותה הקריסה הסופית, שהאדם זקוק לה כדי לנוח.
5- מצבי לחץ של החברה המודרנית, המציבה לאדם אין ספור אתגרים מסוגים שונים: קריירה, הצלחה, שם, מעמד, חזות ונראות חיצונית, הצורך להיות מעודכנים במה שקורה, האתגר הטכנולוגי וכו'…
6- טראומות, אירועים שהביאו את האדם למצבי קיצון.
אופיים של מצבי טראומה, שכל עוד הטראומה לא הבריאה, האדם שלא במודע, מייצר לעצמו שוב ושוב מציאות החוזרת ומשחזרת את אותה הטראומה, על מנת שלהבריא ממנה.
כל עוד היא לא הבריאה, האדם חוזר לאותה החווייה שוב ושוב, ומה שקורה ברוב המקרים, שהאדם הופך את תהליך שיחזור הטראומה לדפוס קיום קבוע, כך שגם אם האדם עבר תהליך מבריא, ייתכן כי הצד הגופני של הטראומה ימשיך לשחזר את התחושות הטראומתיות שוב ושוב.
7- יש לאדם זיכרון קוגניטיבי וזיכרון תאי.
כאשר האדם משחזר זיכרון קוגניטיבי, לחווייה טראומתית שהייתה בעבר,
אם אותה החווייה נשמרת כטראומה או לחילופין, היא איבדה את כוחה על האדם,
דבר זה תלוי רבות בגישת הקיום של האדם. בחוסן הנפשי, ביכולת האדפטציה של מע' החיסון, כמו שדובר במאמרים על בלוטת התימוס.
הקושי הגדול יותר בחוויות טראומה: שהאיבר שחווה את הטראומה, זוכר בזיכרון תאי את החוויה, כאשר הדבר מעודד ומועצם ללא הפסק על ידי הפרשות הקורטיזול והאדרנלין.
דבר היוצר באדם מתח נפשי תמידי, שהאדם ברוב המקרים אינו מודע לסיבות למתח, כיוון שמדובר בהטבעות פיזיולוגיות ברובד התאי.
על כך במאמר הבא.

א- בלוטת יותרת הכליה (בלוטת האדרנל) ציר הרווחה מול ההישרדות

בלוטה היושבת על חלקה העליון של הכליה, בצורת משולש (כמעין כובע סיני)
שוקלת עד כ 5 גרם, באדם בוגר.
למרות שהיא מחוברת לכליה בקרמת חיבור, ולמרות שיש לבלוטה חלק חשוב בתפקוד הכליות (דרך האלדוסטרון, הקשור לייצור שתן) אין היא קשורה לכליות בכלי דם ובעצבוב.
הבלוטה עם כלי דם ועצבוב משלה, כך שהיא אינה תלויה בכליות, היא מתפקדת כאיבר עצמאי.
לנקודה זו חשיבות רבה. כיוון שהמיקום האנטומי עצמו מהווה יסוד בעל חשיבות (מיקום הבלוטה על הכליות) וכן בכל התרבויות הקדומות (סין, הודו ויהדות) יש קשר שאיננו מופרד בין התפקודים הכלייתיים, לתפקודי הבלוטה (כפי שהדבר ידוע בתורות הרפואה העתיקה)
הבלוטה ע"פ תורות קדם, הינה המשכיות תפקודית של הכליה.
הבלוטה אם כן, מהווה הרחבה לאיכות הכליות (יצירה של אקולוגיה ההכרחית להתפתחות האדם)
ואם זאת היא עצמאית בחיבור כלי דם ועצבים, דבר מעיד על הקשרים מערכתיים נוספים שיש לה ביחס לאיזון הכללי של המבנה כולו.

הבלוטה מחולקת לקליפה (cortex) ופנים הבלוטה, הליבה (medulla)
קליפת הבלוטה מחולקת לשלושה שכבות תאים מסוגים שונים, שכל שכבה מפרישה סוגי הורמונים בעלי אופי תפקודי שונה.
1- השכבה החיצונית: פקעיות (כיוון שכך הן נראות) glomerulosa:
שיכבה זו מפרישה ב10% מן ההורמונים המופרשים על ידי הבלוטה.
הורמונים המופרשים מאזור זה לוקחים חלק באיזון משק המינראלים בגוף. הבולט שבהם הוא ה – אלדוסטרון, האחראי על איזון אשלגן – נתרן בגוף כולו.
2- השכבה השנייה: התאים – fasiculate:
שכבה זו מפרישה בין 80% ל85% מכלל כמות ההורמונים של הבלוטה.
ההורמונים המופרשים מאזור זה, קשורים לתגובת הדחק (fight or flight)
ההורמון הבולט הוא ה- קורטיזול, האחראי לתגובה הגופנית של מתח, חרדה, ומצבי דחק המתאפיינים בתחושת איום על חיי האדם והתגובה למצבים אלו.
זהו האזור הפעיל ביותר בקליפת הבלוטה, ורוב סוגי המחלות של הבלוטה קשורים לנושא תגובת ה – דחק.
3- השכבה השלישית, הפנימית: תאים מרושתים, הנראים כמו רשת – reticularis:
אזור זה מפריש עד כ10% מן ההורמונים של הבלוטה, והם לוקחים חלק בהתפתחות המינית, זכרית ונקבית, המכונים – גונדו קורטיקו סטרואידים.
4- החלק הפנימי של הבלוטה, הליבה.
מפריש את ההורמון הידוע, האדרנלין, הידוע בשמות נוספים (אפינפרין ו – נוארו אפנפרין)
שהם לוקחים חלק אקטיבי בתהליך הדחק עם הקורטיזול, ומהווים מתווכי תגובות עצביות בנושא תגובת הדחק, בפעולה על הלב, מע' שלד שריר (התנועה) והכבד, בזירוז ייצור גלוקוז ההכרחי כאנרגיה זמינה במצבי דחק.

הפעילות של הבלוטה איננה עצמאית והיא מבוקרת כל העת דרך מעגל משוב מאזן מבלוטת ההיפותלמוס המשחררת את קורטיקוטרופין (CTH) והוא מבקר את ההיפופיזה (בלוטת יותרת המוח) בלוטה זו משחררת את אדרנוקורטיקוטרופי (ACTH)
פעילות בלוטות המוח, קשורות לאופן בו האדם תופס את המציאות: הפילוסופית חיים בה האדם אוחז, ביחס לנושא ההישרדות.
מהי תפיסת ההישרדות של האדם, במה ההישרדות תלויה (מעמד, כסף, הצלחה, וכו')

פעילות יותרת הכליה (האדרנל) קשורה לנושא תפיסת ההישרדות של האדם, במובן האקטיבי.
האם האדם חווה עצמו כשורד או כאחד החי ברווחה, ומה עליו לעשות כדי לשרוד או לייצר לעצמו את הרווחה.
העשייה של הבלוטה הינה אקטיבית, ביחס להיפופיזה, שם הדבר אמור בגישת היסוד שהאדם מחזיק בה. גישת יסוד תוקפנית, מתגוננת, נמנעת, יוזמת וכו'..

סוגי ההורמונים המופרשים מבלוטת יותר הכליה, מין, דחק, פעילות כלייתית של ייצור שתן, יוצרים אפקט הקשור ישירות לאופן בו האדם תופס את החיים דרך הציר של רווחה מול הישרדות.

אלו הם שלושת המרכיבים מהם נוצרת תפיסת ההישרדות מול הרווחה: מין, שתן ותגובות הדחק:

1- מין – זהות מינית (תפיסת המגדר) חיוניות מינית (רמות הכוח שיש לאדם)
2- דחק – רמת מהירות התגובה של האדם במצבי איום וסכנה (דבר אישי, לא אובייקטיבי – כל אדם מבין וחש סכנה ביחס לנושאים שונים, הקשורים ישירות לאופיו של האדם, ולגישות החיים שהוא חי על פיהן)
3- ייצור שתן בכליות: נושא ניהול משק המים דרך הכליות, קשור לאופן בו האדם יודע כיצד לייצר לעצמו את הסביבה ותנאי הקיום ההכרחיים לאיכות הפנימית שלו.

חיוניות מיניות הינה אולי האנרגיה החזקה ביותר בגוף האדם. היא זו המובילה את נושא הזהות המינית (המגדר המיני) את רמת החיוניות הכללית של האדם, ולכן כאשר חיי האדם בסכנה, נושא ההישרדות של האדם, מתבטאים דרך האנרגיה המינית במובן של הישארות המין (הדור הבא) וכן ברמת הוויטליות של האדם ביחס ליכולת ההישרדות שלו (עמידות מול האתגר המביא עימו קושי)

הורמונים אלו אם כן, מן המאותגרים ביותר ברוב בני האדם בחברה מערבית, שם תפיסת ההישרדות מהווה אולי את מוטיבציית התגובה וההתנהגות המרכזית ביותר באדם הממוצע.
במובן הכלכלי או החברתי, וכן בכל מובן שם האדם תופס את עצמו כך שחייו בסכנה מתמדת מסיבות רבות, שהן תמיד אישיות ויחסיות לאדם, ולאופן בו האדם תופס את עצמו מול העולם,
אולי מתחרות ויריבויות שונות, או מתנאים מאתגרים בכל תחום בחיי האדם.
דבר הגורם ללחץ פעיל תמידי על ההפרשות של בלוטת יותרת הכליה.

משמעות הדבר הינה שהדבר מפעיל לחץ תמידי על הבלוטה, והיא תהייה פעילה, ברוב בני האדם בחברה המערבית, בקצב אינטנסיבי בהרבה מן היכולת הפיזיולוגית הטבעית שלה.
לדבר זה משמעויות קליניות רבות, כיוון שכמו לכל רקמה שיש לה גבול ביכולות התפקוד שלה, כך גם לרקמה זו יש גבול גופני, פיזיולוגי לרמות ההפרשות ולפעילות שהיא מסוגלת לעמוד בה.
פעילות תמידית שלה , תוביל לעייפות החומר הטבעית, מכאן לשחיקה, ואז למחלה.

אחת מן הבעיות המרכזיות ברפואה הקונבנציונאלית הינה ביכולת האבחון של חולי בבלוטת יותרת הכליה, במחלות כמו: אדיסון, מחלת קושינג, מחלת קון ועוד.. המתאפיינות בהפרשות לא מאוזנות של הבלוטה.
כאשר הבלוטה מגיעה להרס של 90% מתפקודה , רק אז הדבר יהיה בעל אבחנה קונבנציונאלית, ויוגדר בשם של פתולוגיה כלשהי.
דבר שהוא נכון באחוזים גם בסוכרת (90% מאיי לנגרהנס נהרסים, ורק אז הסוכרת הופכת להיות מחלה אקטיבית עם אפשרות אבחון מן הזווית הקונבנציונאלית, בעיקר בסוכרת נעורים)
האם ייתכן כי לאחר הרס של 20% ברקמת בלוטת היותרת הכליה (או תאי האינסולין בלבלב) לא יהיו סימפטומים מקדימים?
ומה לאחר 50%, ועד ל85% מתפקוד הבלוטה, עד אבחון הקונבנציונאלי, אין סימפטומים מקדימים?
(דבר שהוא נכון גם לגבי מערכות מטבוליות נוספות)
בוודאי שיש סימפטומים, יש גם יש.
ככל שחולף הזמן, תהליך הניוון בבלוטה מעמיק, דבר הקשור ישירות לרמות השחיקה של האדם, כך יהיו יותר ויותר סימנים מוקדמים המעידים על תהליך השחיקה ולמקום הרפואי אליו האדם הולך (בנושא זה נעסוק המאמר הבא)

דבר זה מעיד על יכולת עמידות יוצאת מן הכלל של המערכת האנושית היודעת לפצות ולהתמודד עם תהליך השחיקה המעמיק, וכיצד הרקמות הבריאות יודעות לפצות על החסר ההולך ומעמיק, דרך הפרשות היודעות לכפות על החסך, בניהול נכון, מן הזווית הפיזיולוגית. למרות יכולות אדפטציה מופלאה, יהיו לדבר סימפטומים, שאדם יחווה אותם בירידה ביכולת התפקוד הטבעית שלו.
אך מן הזווית הקונבנציונאלית לא יהיה לדבר אבחון, עד למקום של 90% הרס רקמתי בבלוטה.

מסקנות ביניים:
1- הדבר שיש לבחון ביחס לבלוטת יותרת הכליה, אינו תפקודה הפיזיולוגי, אלא מהי גישת היסוד של האדם במובן ההישרדותי.
מה מניע אותו לפעולה, מהם הנושאים מהם הוא חרד וחש כי חייו בסכנה.
מהם הגורמים היוצרים באדם תחושת איום, איבוד הביטחון, ולכן עלייה ברמות המתח ותגובות הרגשיות הנפעלות ממצב זה.
2- נושאים אלו הינם אישיים ביותר, לכן התגובות על הבלוטה אינן זהות וכיוון שכך הוא, גם הביטוי הסימפטומטי לשחיקה של הבלוטה, יהיו שונים, אישיים ואינדיווידואליים בדינאמיקה של הופעתם (דבר שנבחן המאמר הבא)
3- קיים קשר ישיר ועמוק בין חיוניות מינית (ליבידו) ליכולות ההישרדות והעמידות של האדם.
4– קיים קשר תפקודי בין הכליה, לתפקודי בלוטת יותרת הכליה, במובן האיכויות הנפשיות, בתהליכי ייצור האנרגיה, וכמובן במישור פיזיולוגי.

ד- לבלב, המשמעות הרגשית של סימפטום ייחודי בסוכרת

כפי שנאמר בסוף המאמר הקודם, הסימפטום המרכזי, המציק ביותר לאיכות החיים,
הסימפטום המסוכן ביותר לחיי האדם,
הסימפטום הדומיננטי ביותר במכלול הסימפטומים,
הוא זה המגלה את הסיבה המרכזית של סוג אורח החיים שקדם להופעת הסימפטום,
שהביא לידי איבוד "טעם החיים", משמעות החיים,
לשבירת המנגנון הנפשי היודע לייצר תוכן ומשמעות לחיי האדם.

הסימפטומים המרכזיים בסוכרת, ומשמועתם הרגשית:

1- יובש בפה:
קושי בקומוניקציה, בדיבור, בתמלול של הדברים אותם האדם רוצה לומר, ומתקשה בלבטא אותם.
הקושי אינו בהבנה של האדם את עצמו, אלא ביכולת לתמלל את מחשבותיו ורגשותיו למילים.
הסיבות לקושי:
א- הצפה רגשית הגורמת לערפול התודעה.
ב- תחושה של האדם, כי הצד השני אינו זמין, לא פנוי להקשבה. אין שם אדם שיהיה עימו בקשר. תחושת בדידות קיומית.
ג- חינוך תרבותי נוקשה שאינו מאפשר לגיטימציה לדיבור רגשי.

2- צמא קיצוני ולא פרופורציונאלי, האדם שותה ואינו מרגיש את הרוויה:
היסטוריה של הזנה רגשית, מחשבית ורוחנית, שלא התייחסה לצרכים האמתיים של האדם.
קיים באדם רעב וצימאון להזנה מסוג מאוד מסוים, שלא היה שם.
סוג מסוים של רגישות אנושית, או תוכן קיומי שחי באדם, מפעפע, ומעולם לא קיבל מענה.
"רעב רוחני", וצמא לקשר של לב ללב, עם אדם נוסף – בדידות.

3- מתן שתן מוגבר, עקב הצמא וצריכת מים:
היסטוריה של נושאים רגשיים שהביאו לידי תחושת "לכלוך" של עולם הנפש של אותו האדם.
האדם אינו מצליח לשמור על ההיגיינה הנפשית שלו.
האדם אינו מצליח לייצר לעצמו את הסביבה והאקלים שהוא זקוק לו לשם חוויה של שהייה בבית, במקום בטוח.
האדם אינו מצליח לייצר את האקולוגיה ההכרחית להתפתחות שלו.

4- רעב לא טבעי, "חור" בבטן, אין תחושת שובע (בעיקר בסוכרת סוג 1, נעורים – שם אין תגובה תאית לאינסולין, דבר היוצר תחושת חוסר תמידית של אנרגיה זמינה, לכן הרעב)
היסטוריה של הזנה רגשית מדברים לא נכונים.
האדם נחשף מגיל צעיר לתכנים שאינם מתאימים, לא ראויים, שאולי אף פוגעניים.
דבר שהביא לידי הזנה רגשית לא נכונה, ועקב כך להתפתחות רגשית לא נכונה לטבע הבסיסי של אותו האדם.
מכאן הרעב – לסוג הזנה הנכון שהאדם מחפש וזקוק לו.

5- חולשה משמעותית ביחס ליכולת הטבעית של האדם (עקב היעדר ההזנה התאית)
חולשה משמעותה עייפות לאחר מאמץ גדול. האדם היה במאמץ לאורך זמן רב, לכן הוא חש עייפות וחולשה.
המקום בגוף שם מופיעה העייפות והחולשה, מעידים על מקור העייפות.
מדוע האדם חלש ומה הסיבה לחולשה.
(ידיים –עשייה. רגליים – הליכה, שורש. גב – תמיכה. חזה – השם והחזות של האדם, וכו')
במקרים של עייפות כללית, ללא ספציפיקציה של מקום מסוים, שם הדבר מעיד על תחושת הייאוש מן העבודה והמאמץ שלא העלו פרי.
בהיפו גליקמיה – ירידה ברמות הסוכר בדם, ייתכן גלי עייפות מהירים וקיצוניים מאוד, עד לאפשרות של עילפון, סחרחורת ואיבוד הכרה.
הדבר מצביע על היסטוריה של מאמץ שיצר תשישות מערכתית, שהיא עצמה הפכה להיות התשתית של המערכת, כך שהאפשרות ליציאה מאיזון הפכה למערכתית.
יש לברר על ההיסטוריה של סוג המאמץ הרגשי. ביחס למה היה המאמץ ומדוע הוא הותיר עייפות ותשישות. בדרך כלל – הדבר אמור ביחסי אנוש עם דינאמיקה סיזיפית, כפי תחושתו הסובייקטיבית של האדם.

6- זיהומים של פצעים בעור והחלמה איטית שלהם (עקב עלייה של גלוקוז בזרם הדם, הדבר מעקב תהליכי הלחמה של פגעי עור, וכן מייצר את התשתית לזיהומים על פני העור, דבר שללא טיפול עלול להסתבך לנמק ומכאן אף לכריתת אותו האיבר)
ירידה ביכולת התגובה של האדם.
צמצום חווית הקיום לצרכים הבסיסיים בלבד.
וויתור הדרגתי על מה שהיה בעבר זכות קיום טבעית ובסיסית, ביכולת הביטוי האישי והעשייה של האדם כהמשך לביטוי האישי, וכעת זכות בסיסית זו איננה "טבעית" יותר.
יש לברר עם האדם – מה היו נסיבות החיים שהפרו את אותה הזכות הטבעית שהפכה לממוסכת.

7- עקצוץ בגפיים, עד לחיסרון תחושה – Neuropathy , עקב הולכת דם שאיננה מזינה את העצב. ניוון עצבי הדרגתי:
בדרך כלל, תופעה זו באה לידי ביטוי בכפות הרגליים, ושם היא עשויה לעלות לכיוון הברכיים. נדיר יותר שתופעה זו מתרחשת בידיים, אך היא אפשרית.
למקום המדויק שם האדם חש את הנימול, יש משמעות רבה. זהו המקום המבטא את המרכבות הבאה:
א- כלי דם והולכת דם: זרם החיים. המקום שם יש פגיעה בהולכת הדם, מלמד על המקום בנפש האדם ששם התנועה איננה תקינה ואולי אף פסקה.
ב- עצבים: תפיסת חיים נכונה (כאשר אין סימפטומים) תפיסת חיים שאיננה נכונה (כאשר יש סימפטומים)
המקום ששם יש סימפטומים עצביים, מלמד על המקום בנפש האדם, ששם יש תפיסת קיום שאיננה נכונה לאיכות הנפשית של האדם, דבר היוצר תנועה נפשית לא נכונה, עם פיצול מן השורש.

8- פגיעה בכלי דם. כלי הדם הם השלוחות של הלב. הלב זהו מרכז האדם. דרך כלי הדם, המבנה האנושי כולו יודע את רצון הלב. כלי הדם יוצרים את הקשר בין הלב לפריפריה, המקום ששם יש פגיעה בכלי דם, מלמד על זרימת חיים שאיננה לפי רצון הלב, הרצון הופר.
ניוון בכלי הדם מלמד על הניוון ההדרגתי של האדם לחיות לפי הרצון הלבבי.
המקום שם יש ניוון בכלי הדם, מלמד על הדינאמיקה הנפשית שהביאה לידי ההתרחקות של האדם מליבו.
עיניים: נושאים שהאדם פגש וראה שפגעו בו.
נושאים שהאדם נמשך לראות שאינם נכונים לו.
תפיסת עולם נרכשת שהאדם עמל כדי לרכוש אותה, כאשר בדיעבד הסתבר לו כי עמל על דבר שאינו נכון לו.
רגליים: אופן ההליכה של האדם בחיים. תנועת היום יום של האדם, איננה משרתת את היסוד הפנימי העמוק של האדם, עד שנוצר פיצול בין הכוונה הפנימית של האדם, לפרקטיקה של ההליכה בדרך. ההליכה איננה אוטנטית.
כליות: היסטוריה של עמל רב של האדם לנסות לייצר לעצמו את סוג התנאים הדרושים לו כדי לחיות לפי איכותו הנפשית.
לב: האדם יודע את עצמו, ואת תנודות הרגש העמוקות שלו, אך לא הצליח להנכיח אותם בעולם, כך שאיננו חי על פי אותן תנודות הנפש – המודעות לו, דבר שהוביל להדחקה עמוקה ומשם לפגיעה בלב.

ג- לבלב, איסולין וגלוקגון – פתולוגיות ומשמעותן

ארבעת האפשרויות הקליניות הנפוצות בסוכרת, והמכנה המשותף ביניהן:
1- סוכרת סוג 1 (נעורים)
הרס של כל תאי בטא המייצרים אינסולין, עקב תהליך אוטואימוני.
תהליך העשוי להתרחש לאחר מחלות וויראליות אקוטיות סטנדרטיות, או כתגובה לטראומה רגשית.
מחלה אוטואימונית: הרצון להימנע משדה קיומי מסוים, או – ששדה קיומי מסוים, אינו "נפתח". שדה קיומי מסוים העקרוני לאדם, חסום.
ביטוי המחלה: סוכרת שעשויה להיות קטלנית ללא טיפול בתרופות המשלימות אינסולין.
מנגנון ה"מתוק", אינו עובד – תהליך חוויית המשמעות, המכניזם בנפש האדם היוצר משמעות, איננו מתפקד, פסק מלתפקד.
בדרך כלל, הדבר אמור באנשים צעירים, ואף בילדים. יש לבחון במקרים אלו את ארבעת שלבי החיים הראשונים של חיי האדם (לפי שיטת 12 שלבי החיים)
שלב 1, חיי ההורים לפני העיבור.
שלב 2, אופן העיבור – אפשרות לשימוש בסמים בזמן העיבור.
שלב 3, הלידה וכל מה שקרה לאם היולדת בזמן הלידה, גופנית ובעיקר רגשית (זעזוע או טראומה)
שלב 4, הלידה – אופן הלידה (מלקחיים, מעורבות של חומריים ממסכי כאב)
בדרך כלל – בבירור מה שקרה בארבעת הפרקים הראשונים לחיי האדם, שם תהייה הסיבה ליסוד המאפשר את ההתפתחות האוטואימונית בגיל בוגר יותר.
2- סוכרת סוג 2 (מבוגרים)
תהליך הדרגתי שבו הקולטנים על פני התאים בגוף, אינם מגיבים לאינסולין, כך שהדלת לכניסת גלוקוז לתא, נותרת סגורה. מצב מטבולי שבוא, גם אם יש מספיק גלוקוז, התא נותר בתחושת רעב, כיוון שאין כניסה של גלוקוז אליו, דבר הגורם לתגובה בתא כמו שיש חסך בקלוקוז, הגורם לפירוק שומן ורזון לא טבעי עקב כך, למרות ה"שפע" הקיים.
תהליך זה קורה בגיל בוגר, עם קשר בולט לתזונה והשמנת יתר ואורח חיים ללא תנועה גופנית.
משמעות המחלה: איבוד טעם החיים, איבוד משמעות החיים, איבוד היכולת לחוש אהבה.
למרות שיש שפע רב סביב האדם, האדם אינו מזה את השפע, כדבר מזין. עקב איבוד הערך, הטעם והמשמעות של החיים. חוויית ההווה של האדם נפגעה, האדם מתקשה לחוות הווה ולהיות מסוגל לשהות בו, יותר קל לו להיות למרוץ לעתיד כלשהו, כדי להימנע מן השהייה בהווה.
3- סוכרת היריון:
בדרך מופיעה בשליש האחרון של ההיריון. ניתן לבקר את סוכרת ההיריון דרך תזונה, בדרך כלל. לעיתים יש הכרח בתרופות, עקב ערכים גבוהים של סוכר בדם, והחשש מן הפגיעה בעובר. ברוב המקרים סוכרת היריון חולפת לאחר הלידה.
יש מקרים בהם הסוכרת נותרת גם לאחר ההיריון, דבר הקשור לנטיות גנטיות, להשמנת יתר, לרקע בריאותי קודם, ובעיקר לנושא הנפשי הקשור למשמעות הסוכרת, שקיים כהליך מוקדם באם היולדת עוד לפני העיבור.
משמעות סוכרת היריון: איבוד הטעם והמשמעות של האם היולדת בלהיות אימא, בלהוליד ילד, ובמשמעות בהגדלת המשפחה ומה זה אומר לאם היולדת מן הזווית של הרחבת האחריות, העומסים, ושאר אתגרי החיים.
דבר המגיע בדרך כלל כתגובה לעומסים גבוהים מדי, שליולדת אין את הכלים להכיל.
איבוד הטעם והמשמעות של תהליך ההולדה וחווית האימהות, דבר שכרוך המקרים רבים באיבוד חווית הנשיות.
כביכול חווית הנשיות נלקחה עקב השינוי הגופני והמשמעות של מהו להיות "אימא" בעבור היולדת, כסיבה לאיבוד הנשיות.
4- תסמונת מטבולית:
סינדרום של מכלול תופעות מטבוליות שאינן קשורות זו לזו, אך כאשר הן נוכחות באדם מסוים, אדם זה מוגדר בחולה סוכרת פוטנציאלי, מצב קדם סוכרתי.
חמשת הגורמים השונים השייכים לתסמונת מטבולית הם:
א- השמנה בטנית.
ב- עלייה בטריגליצרידים.
ג- סוכר בדם, גבולי, עדיין לא פתולוגי.
ד- יתר לחץ דם, גבוה – גבולי.
ה- ירידה בכולסטרול ה"טוב" HDL
מולקולות שומן אלו משיבות גמישות לעורקים, מונעות הצטברות שומן על דפנות העורקים, מחזירות את השומן לכבד לפירוק ומשם לעיבוד שאינו מצטבר על דפנות העורקים. עלייה ב HDL טובה לשמירה על לב וכלי דם, ירידה בו מעלה את הסיכון למחלות לב כלי דם.

כאשר קיימות לפחות שלוש נטיות מתוך החמש, האדם מוגדר כסובל מתסמונת מטבולית. עם דרגת סיכון להמשך סוכרתי, ואפשרות למחלות לב.
משמעות הסינדרום:
קשור לאורח חיים מערבי טיפוסי, של תזונה לקויה וחיסרון בתנועה גופנית.
אך בעיקר בנושא הרגשי: לאות, מכניזם אוטומטי של החיים, עם איבוד תחושת הטעם, המשמעות. הנגיעה בדופק החיים – אבד. החיים הפכו לסיזיפיים, עם מחויבויות אין סופיות – כאשר אין למטלות החיים סוף הנראה לעין, דבר המוביל לתשישות, תחושת ייאוש, ואיבוד השמחה, וחיסרון הריענון מאירועי החיים היומיים.

המכנה המשותף לארבעת האפשרויות הקליניות:
1- תחושת "טעם" החיים, מטשטשת, עד שנעלמת. דבר הקשור ישירות לפתולוגיות של היעדרות הטעם מתוק.
2- התהליך הטבעי בנפש האדם, היודע לייצר תוכן, משמעות, ונגיעה בדופק החיים, הופך למעורפל ומהומהם.
החיים עקב כך, הופכים למכאניים, לנטולי חוויה רגשית. בדרך כלל למשימתיים מדי כפיצוי על חסרון ההתנסות ההכרחית ליצירת תחושת המשמעות. (אדם משימתי)
3- קיימת אפשרות בסוכרתיים, שקרה דבר מה בחייו של האדם (טראומה, שוק רגשי עמוק, אירוע מטלטל) שהסוכרת פרצה בעקבות אותו האירוע.
אותו האירוע, פגע בדינאמיקה הנפשית המקנה טעם ומשמעות, ולאחר אותו האירוע החיים מכאניים ונטולי רגש ביחס למצב שקדם (יש לבחון במצבים אלו – מה היה אותו האירוע, כיוון ששם מקור המחלה ויציאה מן האיזון של טעם המתיקות – היוצר משמעות)
4- במצבים אחרים, קיים אורח חיים איטי ושוחק, אשר תוצאות השחיקה הינו איבוד הקשר והמגע של האדם עם תנועת החיים. חוויית החיים של האדם נשחקת, לרוב עקב איבוד הקשר של האדם לעצמו, עקב חיים מאתגרים ללא פסקי זמן, מנוחה ואתנחתא.
דבר המביא לידי מרירות נפשית שהיא ההיפך מן המתיקות ההכרחית ליצירת חיים עם תוכן, משמעות ותחושת הגשמה וסיפוק.
5- כאשר האדם מתנתק מעצמו, ממה שנכון לו, מן ידיעה הראשונית על מסלול החיים הנכון, והוויתור על קו החיים האוטנטי. חייו הופכים לחיים נטולי ברק, טעם, שמחה וחדווה.
התגובה הגופנית לדינאמיקה זו, הינה בשינוי מטבולי של ניהול משק הסוכר בדם,
המבטא את איבוד הטעם המתוק (משמעות החיים)

מסקנה קלינית, שתי אפשרויות מרכזיות:
1- בכל סוגי המחלות בהן רואים שינויים מטבוליים של ניהול משק הסוכר בדם, המשמעות היא:
איבוד תחושת הטעם – ממנו נוצרת משמעות למה שהאדם חי ועוסק עימו.
כאשר לכל מחלה יש את האפיונים הקליניים שלה.
אותם האפיונים הקליניים (הסימפטומים) הם אלו המגלים מה קרה לאדם בחייו שעקב כך אבד לו הטעם היוצר, נותן ומאפשר משמעות.
הסימפטומים – כפי הופעתם בכל מקרה אינדיווידואלי, הם אלו שיספרו על הרקע לאורח החיים שחי האדם, שהוביל אותו למקום שם חלה.
בכל מקרה קליני אינדיווידואלי, למרות ששם המחלה זהה, וקבוצת הסימפטומים, אף היא זהה.
בכל אדם יהיה סימפטום החורג בכך שהוא אינטנסיבי יותר, מפריע יותר (כפי החוויה הסובייקטיבית של האדם) לתחושת הבריאות והתפקוד היומי.
סימפטום זה, הוא המגלה את הסיבה המרכזית לאורח החיים שהאדם חי, שבעקבותיו האדם חלה.
הסימפטום מכיל בתוכו את סיפור חייו של האדם, מה קרה לאותו האדם שחלה, מדוע חלה, מה היו הנסיבות שהובילו לחולי – כל אלו הפרטים גנוזים בסימפטום החזק ביותר – כפי החוויה הסובייקטיבית המופיעה באדם סוכרתי.
לכן – כדי להבין את הסיבות שהביאו אדם למצב סוכרתי, יש לבחון במכלול הסימפטומים, את אותו הסימפטום האחד שהוא הפריע ביותר לאיכות החיים, אותו הסימפטום, הוא זה החשוב יותר להבין את הסיבה המרכזית לחולי. הוא זה המתאר את התהליך שבעקבותיו האדם חלה (בכך שאיבד את תחושת המשמעות)

2-  יש מצבים קליניים רבים אחרים, בחולי סוכרת, שבהם האדם חווה מכלול רחב של סימפטומים הקשורים למחלה, ואין הוא יודע או יכול, לתאר מהו אותו הסימפטום המציק ביותר, מבחינתו כולם מציקים, המצב כולו מציק ואינו מאופיין בסימפטום אחד מרכזי הקשה יותר ביחס לאחרים.
במצבים אלו – שיקול הדעת להבנת המצב, נשענת על החומרה הפיזית, רפואית של החולה.
יש לשקול מן הזווית הקונבנציונאלית – מהו הסימפטום המסכן חיים החזק ביותר במצבו של החולה. סימפטום זה (שאינו מיוחד בחוויה של החולה) הוא זה המגלה את אורח החיים בקדם לחולי. הסימפטום המסכן חיים, מכיל בתוכו את סיפור החיים של האדם.
מצבים קליניים אלו שייכים לחולי ה"לילה" – החולי הלא מודע, שם האדם אינו מודע להליך הרגשי שקדם לחולי.
כאשר האדם כן מודע לסימפטום אחד המציק יותר מן השאר, הדבר מעיד על אדם המודע למצבו הרגשי שקדם לחולי, ואף ייתכן כי יידע לתאר אותו.
במצב זה האדם (באופן יחסי לאדם שאיננו חש ייחודיות סימפטומטית, למרות חומרת המצב) בדרגת קרבה עמוקה יותר לעצמו.

ב- לבלב, אינסולין וגלוקגון, מזונותיו של אדם – הטעם המתוק

ברפואה הקונבנציונאלית מבינים את האינסולין מול הגלוקגון, כשני הורמונים המעורבים ביצירת אנרגיה, ולחילופין באגירת אנרגיה. וכאשר נוצרה האנרגיה, אין חשיבות רבה ממה היא נוצרה, מאיזה מרכיבים היא נוצרה. התהליך המוסבר ע"פ המדע – הינו מטריאליסטי לחלוטין.
אמנם גם במדע כפי שהוא היום, מזהים קשר ישיר בין השמנה ותזונה לקויה למחלות כגון סוכרת.
אך אין יחס למכניזם בגוף האדם, שיודע לבקע את המזון, ולהפיק ממנו את החיוניות הגלומה במזון.
למשל – איכות ההזנה לגוף מאגוזים, איננה דומה לאיכות ההזנה מדגים או ביצים, גם ביחס למרכיבים הזהים בין המזונות. וויטמינים שיש באגוזים ובדגים, אינם פועלים את אותו האפקט על הגוף האנושי, כיוון שחיוניות אגוז מול חיוניות הדג, איננה זהה, ולכן גם המרכיבים הזהים שיש בשני מזונות אלו, יפעלו באדם פעולה שונה בגוף האדם, אותם יש להכיר.
באיזה אופן B12, B6 או וויטמין C וכו'.. פועלים פעולה שונה בגוף האדם, כאשר הם באים דרך מזון השונה זה מזה בהרכב שלו וכן המוצע שלו (מן החי או מן הצומח)

בתפיסה של "גוף-נפש", זוהי הקוטביות בין שני גורמים הפוכים (איסולין-גלוקוגן) באותו האיבר (לבלב) שהמתח ביניהם איננו רק לשמירה של רמות סוכר בדם, אלא גורם עקרי ומרכזי במיצוי החיוניות האינדיווידואלית של כל מזון בפני עצמו, וכיצד אותה איכות מזון אינדיווידואלית, הופכת מרכיב מזין. דבר הקשור כמו כן לפעילות מע' העיכול כולה, כמכלול.
לכן ההקדמה על נושא "מזונותיו של אדם" הכרחית בדיון על הלבלב וההורמונים שקשורים באיבר זה.

בדרך כלל יש כללים תזונתיים הנכונים למצבים קליניים מוגדרים, כגון ההימנעות ממלח ביתר לחץ דם, או ההימנעות מסוכר ופחמימות בסוכרת, וכן ההימנעות ממזון מגרה, חריף או סטימולטיבי בדלקות קיבה וכו'..
אך נושא "מזונותיו של האדם", רחב הרבה יותר.
כיוון שכל מזון, מזין את האדם בארבע רמות:
ברמה גופנית, נפשית, רוחנית ואנרגטית. איכויות הקיימות באותו המזון.

תמצית נושא איכויות המזון, התזונה ומשמועתן:
1- המזון מיועד לחיוניות הגוף וצרכי התפתחות הגוף
2– לצרכי הפעילות של האדם לפי עיסוק או אורח חייו (עבודת כפיים מחייבת תזונה השונה מעבודה משרדית)
3– לצרכי ההתפתחות העתידית של האדם, הדורשים מרכיבים מהם חל תהליך ההתהוות לעתיד (מרכיבי מזון שהם חומרי הבניין למבנה העתידי)
4- לצרכים אנושיים במובן הרגשי, מחשבתי ורוחני. לכל סוגי הצרכים השונים, הקשורים בהתפתחות האדם, יש מזון קונקרטי המזין את אותו הצורך, בכל המישורים של צורכי ההוויה האנושית.
5- כל מזון ויחודו, מזין באדם צדדים גופניים, אך בעיקר את הצדדים הפסיכו רוחניים.
לכל מזון יש איכות רגשית, מנטאלית ורוחנית, שמעצם האכילה של אותו סוג מזון, האדם מקדם בתוכו עקב כך את אותה האיכות שאותו המזון, מכיל בתוכו.
6- לכן, כאשר אדם נמשך למזון מסוים, הדבר מצביע על שתי אפשרויות מרכזיות:
א- חיסרון עמוק של איכות רגשית שאותו המזון מהווה תשובה לחסך הרגשי (בדרך כלל, תשוקה זו, הינה על בסיס פתולוגי, כגון תשוקה למתוק, לפחמימה, לשוקולד וכו')
ב- הצורך בהזנה מאיכות רגשית, מנטאלית ורוחנית שהיא תהפוך לאיכות דומיננטית בעתיד המתהווה באותו האדם (בדרך כלל, תשוקה זו, בריאה)
7- כאשר האדם חש דחייה ממזון מסוים, הדבר מלמד על איכות רגשית המציפה את האדם, שאיכות זו קיימת באותו המזון . לכן הדחייה מאותו המזון.
האדם דוחה מעצמו את כל מה שיוצר עומס עד לרמות של נזק בחוויית הקיום שלו. דבר שמתבטא דרך חוויית הדחייה ממזון המכיל איכות זהה למקום באדם שחש קושי ביכולת להכיל או להתייחס לנושאים רגשיים כלשהם.
8- כאשר יש לאדם מסוים, אלרגיה למזון מסוים. כגון ללקטוז בחלב, או גלוטן וחיטה, תותים, בוטנים, וכו'….. רשימת המזון שיש היום, המוכרים כאלרגניים, ארוכה ומתארכת ככל שחולפות השנים, באורח החיים המערבי, היוצר תהליכים אלרגניים מסוג זה.
אלרגיה למזון מסוים, מלמדת על נושא רגשי וקיומי באדם, שהאדם איננו סובל ולא יכול להיות במגע עם אותו התוכן רגשי קיומי, המתגלם בסוג המזון שמייצג ומשקף לאדם את אותו הנושא הרגשי קיומי, אליו הוא אלרגי (דרך איכויות מקבילות, בין הקושי הרגשי, לאיכות במזון המכילה את אותה האיכות, ומזינה את האדם באותה האיכות)
9- עיקר ההזנה ממזון, אם כן, איננה גופנית ואף לא חומרית, כי עם רגשית, מחשבתית ורוחנית.
על האדם להיזון ממרחב יריעה תזונתי רחב ככל הניתן, כך הוא מזין בתוכו את פסיפס האיכויות הנפשיות שיש בו.
כאשר אדם ניזון מדיאטה החסרה במרכיבים כלשהם (פירות, ירקות, בשר, דגים וכו') באופן הדרגתי אותה איכות נפשית שיש בו כפוטנציאל, מפסיקה לגדול עקב החיסרון שבהזנה.
כמו כן – האדם יכול לבחור איזו איכות הוא מעוניין לגדל בתוכו, עקב תזונה המכוונת לאותה האיכות הפסיכו – רוחנית שהמזון מכיל בתוכו.
דבר ההופך את התזונה להליך התפתחותי מובהק – דבר המחייב מן האדם הבנה בנושאים שאותם היה רוצה לקדם בתוכו ומהו סוג המזון המקביל ומזין את אותה האיכות (איכות למדנית, איכות מדטטיבית, איכות אסרטיבית, איכות סולחת סובלנית ואוהבת וכו'… כל סוג מזון מגדל באדם איכות קונקרטית)
10- הכללים לדעת ולבחון את האיכות הפסיכו- רוחנית במזון, שמאיכות זו האדם ניזון באופן עמוק יותר, ביחס להזנה הפיזית:
א- הצורה הוויזואלית, מורפולוגית של המזון, מראה את סוג האיבר בגוף האדם המושפע ממנו, למשל: שעועית – כליות. אגוז מלך – מוח.
ב- צבע המזון: ירוק – רעננות. אדום – אקטיביות. כתום – החייאה.
ג- טעם בסיסי של המזון: כפי שהוסבר במאמר הקודם (בתמצית: מתוק –משמעות, מלוח –קשר ואינטימיות, חריף- תנועה ופעילות, חמוץ – כיווץ וריכוז, מר – דחייה)
ד- קבוצת המזון אליה שייך אותו המזון, לכל ענף תזונתי יש ארכיטיפ פסיכו – רוחני המגדיר אותו. למשל
חלב: חום אימהי, קשר אימהי בסיסי, הזנה אימהית.
בשר: איכות זכרית, אבא, צייד, תחרות.
צומח: לכל צמח איכות המגדירה אותו לפי הכללים של צורה, צבע, מרקם, טעם, ומשפחה בוטנית שהצמח שייך לה.
בשיטות הרבולוגיות מן העולם העתיק (רפואה סינית, הודית, עברית ואף שבטית) מראים את הקשר בין הצומח לכוכב ולמינרל המשפיע את חיוניותו על צמח מסוים, ללמד כי כל צמח מכיל בתוכו חיוניות של כוכב ומינרל.
ה- המרקם של המזון, יבש – לחלוחי, רך או קשה. מלמד על האיכות הגופנית שאותה הוא מזין. רך ולחלוחי מזין את מערכת העיכול. יבש וקשה, את העצמות, שיניים, מפרקים, מוח.

טעם המתוק שייך באופן ישיר לפעילות הלבלב דרך האינסולין-גלוקגון, ומטבוליזם של ייצור אנרגיה.
מהו הטעם המתוק, ואת מה הוא מגדל ומזין בנפש האדם:
1- תחושת הנאה מיידית, שמחה.
2- סיפוק והתרחבות האדם במקומו בהווה. שהייה בהווה. הרחבת המקום שבו נמצא האדם בחוויית ההווה שלו.
3- סיפוק אנרגיה מיידית, גופנית ונפשית.
4- תפיסת תוכן, יצירת משמעות, הבנה של המשמעות העמוקה בנושאים שחשובים לאדם. עומק העניין.
5– משמעות: היכולת להעריך את המשמעות, היכולת ליצור משמעות, ההבנה של "מהי המשמעות" (עיקר וטפל בחיי האדם)
6- הטעם המתוק קשור לידיעת התכלית, המשמעות העמוקה של תכלית חיי האדם, ממקומו היחסי כלפי העתיד שלו. זהו טעם המפיח תקווה.
7- אספקט עקרוני בטעם המתוק: בניית חוויית ה"אני" של האדם.
זוהי הסיבה מרכזית מדוע ילדים בגיל צעיר, נמשכים באופן טבעי לטעם המתוק, ואולי רק אליו. מכיוון שהטעם המתוק מזין ומגדל את חוויית ה"אני" שגודלת ומתהווה בגיל ילדות, עד לסוף גיל הנעורים.
הטעם המתוק מרחיב ומגדל את חוויית ה"אני", ממקומו של האדם כלפי עתידו, דרך ההוספה המצטרפת של התנסויות החיים ליסוד הבסיסי הנפשי, ממנו האדם החל את התפתחותו ועד ליום מותו.

סיכום: הטעם המתוק מאפשר, נותן ומעניק את "טעם החיים" את ידיעת משמעות החיים, את התוכן מעניק לחיים אושר, הבנה, תבונה. דבר היוצר באדם שורש עמוק בקיום שהולך ומעמיק עם השנים.

א- לבלב, אינסולין, גלוקגון וטיפוסי אדם לפי תשוקת המזון

98% מבלוטות הלבלב מפרישות אנזימים לצורכי עיכול, לתריסריון ולמעיים. (הפרשה אקסו קרינית)
2% מתאי הלבלב הם בעלי אופי הורמונאלי המפרישים לתוך זרם הדם (אנדו קריני)
2% הללו מכונים איי לנגרהנס, על שם ביולוג גרמני, פאול לנגרהנס, שזיהה אותם לראשונה ב – 1869.
הן בלוטות הורמונאליות, אשר מפרישות 4 סוגי הורמונים:
1- תאי אלפא המפרישים גלוקגון, הורמון ה"יודע" לזהות כי אין מספיק גלוקוז (סוכרים) בדם, אז הוא מתחיל בתהליך פירוק מולקולות סוכר מורכבות (גליקוגון) בכבד לשם ייצור אנרגיה, ועם אין בכבד גליקוגון, אז יחל תהליך פירוק שומן לשם צורכי משק האנרגיה ונשימה התאית בכל הגוף.
תאי אלפא הם בין 15-20% מתאי לנגרהנס.
2- תאי בטא המפרישים אינסולין, שהוא "יודע" לזהות כי יש עודפי גלוקוז בדם (סוכר) והוא זה האחראי להכנסת גלוקוז לתא, לבנייה של גליקוגון בכבד ויצירת שומן, וכן הוא לוקח חלק בבניית חלבונים, גדילה של תאי הגוף, והגברת תהליכים מטבוליים.
תאי בטא הם כ- 65-80% בתאי לנגרהנס.
3- תאי דלתא המפרישים את הורמון ה – סומטוסטטין, שהוא האחראי על ביקורת ועיקוב תהליכי גדילה ביחס להרמון הגדילה המופרש מן ההיפופיזה במוח, אך כאן תפקידו למתן ולסנכרן את היחסים הניגודיים בין הגלוקגון לאינסולין.
תאי דלתא הם כ – 3-10% מתאי לנגרהנס.
4- קיימים קבוצת תאים המכונה תאי F, המפרישים פפטיד שתפקידו ופעולתו עדיין אינם ברורים דיים במחקר הרפואי, הדעה הרווחת כי הוא קשור לסנכרון פעולת הלבלב במכלול התפקודים שלו (pancreatic peptide)

עיקר הדינאמיקה של ההפרשות ההורמונאליות בלבלב, קשורות לנושא המטבולי העקרוני לחיי האדם, שזהו בניהול משק האנרגיה דרך ההפקה שלו – בעיקר מגלוקוז (פחמימות, סוכרים)
כאשר בתוך מבנה תאי לנגרהנס, קיימת דינאמיקה דיכוטומית, שכביכול נאבקת זו בזו.
הניגודיות שבין האינסולין המגיב ליתר ריכוז סוכר בדם ומוריד אותו.
מול הגלוקגון המפרק סוכר מורכב ושומן כדי להעלות את ריכוז הגלוקוז בדם.
הגלוקוז הוא חד סוכר (ענבים, דוגמה לפרי המכיל גלוקוז חד סוכר) והוא המרכיב המרכזי בתהליך ייצור אנרגיה בגוף כולו, בנשימה התאית.
כל תאי הגוף רגישים לאינסולין המאפשר את חדירת הגלוקוז לתוך התא. חוץ מן משני איברים: המוח והכבד, שהם אינם זקוקים לאינסולין כמתווך להזנה של גלוקוז.
המוח הוא הצרכן המרכזי בגוף לגלוקוז, בערך כ 70% מכמות הגלוקוז במערכת נצרך על ידי המוח.
הכבד אף הוא אינו נפעל מאינסולין כיוון שהוא מכיל את חלקי הסוכר ובונה את הסוכר מורכב במאגרי אנרגיה.

אם כן, אלה הם ההורמונים הקשורים ישירות לנושא ההזנה בגוף האדם. לניהול משק האנרגיה לכל צורכי הגוף.

נושא צידי לכוונת המאמר, אך עקרוני להבנת ההמשך: מזונותיו של האדם.

האדם ניזון לשתי מטרות מרכזיות – האחת ליצירת אנרגיה מידית לצורכי הגוף כולו.
השנייה, לסוגי מזונות שיהוו חומרי גלם ובניין למקום העתידי אליו האדם מתכוון להתפתח, במודע או שלא במודע.

המזון מחולק לשלושת אבות המזון: פחמימות, חלבונים ושומנים.
תשוקת האדם למזון כלשהו, מלמדת על הצורכים הרגשיים של האדם, על צרכים התפתחותיים כלפי העתיד של שלו, ועל השפעות רגשיות החלות על האדם ומאיזה מוצא הם.
התשוקה למזון מסוים, מלמדת על ארבעה גורמים המהווים סיבה לתשוקת מזון מסוימת:
1- נטייה בסיסית במבנה האישיות.
2- צרכים עכשוויים, עקב אתגרי קיום מסוימים.
3- תפיסות קיום שאינם אורגניים לאדם, אך עקב השפעות חיצוניות, הפכו לדומיננטיות.
4- השפעות תרבותיות ואקולוגיות היוצרות אפקט על נפש האדם, ובונות בו איכויות התנהגותיות.

לפי תשוקת המזון של האדם ניתן לדעת מה הם היסודות הנפשיים הפעילים בו כעת, מהם הם הווקטורים החיצוניים לו המשפיעים על מבנה אישיותו, מהם הצרכים העכשוויים – הנפשיים של אותו האדם (הניכרים דרך סוגי המזונות אליהם האדם משתוקק)

על פי שלושת אבות המזון, מוגדרים אם כן, שלושה טיפוסי יסוד:

1- טיפוס הפחמימה: זמינות תמידית.
צורך בחום אנושי בקרבה אנושית. צורך בסיפוק מיידי, קשה לאדם זה לדחות סיפוקים (נטיות אוראליות) אדם הזקוק למגע הפיזי – אז הוא חש עצמו בטוח יותר.
אדם מהיר תפיסה, אינטואיטיבי, רגיש, נוטה להצפות רגשיות.
אדם של כאן ועכשיו, לכן יש תחושת אי סיפוק תמידית ברקע הנפשי, כמו שמשהו תמיד חסר.
2- טיפוס החלבון: בניין ויציבות.
אדם הזקוק לביטחון הנובע מחומר, מבית, כסף, או כל דבר אחר שהוא קונקרטי. אדם הזקוק למבנה יציב – בעבודה, בשיוך החברתי, המעמד החברתי – כך הוא חש עצמו בטוח.
אדם תנועתי, גמיש, אלסטי. בדרך כלל חזק – עם מבנה גוף יציב, ושרירי.
נושא היציבות בא לידי ביטוי בכל תחום, יחסים, עבודה, קריירה, תפיסת העתיד. חשיבות לנושא היציבות.
אדם של משפחה, שבט וקהילה.
צייד באופי שלו. רואה למרחקים – את חזון החיים שלו.
אדם שנוטה לאבד את תחושת המרכז שלו, דבר המביא לערעור כל יציבות המערכת.
3- טיפוס שומן: אגירה לשם עתיד בטוח.
אדם הזקוק לביטחונות, קיים חוסר ביטחון בכל נושא באדם זה, לשם כך הוא אוגר ונוטה לאגור כל דבר לשם תחושת הביטחון, כדי שיהיה, כדי שלא יחסר.
יש תחושת חסר וחסך אפשריים בכל נושא בקרב אדם זה.
ככל שהוא אוגר יותר, הוא חש בטוח יותר.
הקושי המרכזי בטיפוס זה, זוהי אי ידיעת השובע, בור ללא תחתית.
אין קשר בין אדם שמן לרזה, במובן של איזה טיפוס הוא נוטה להיות.
ייתכן אדם רזה מאוד שהוא טיפוס שומן, ולהיפך – ייתכן אדם שמן שהוא טיפוס חלבון ולא שומן.

מכיוון נוסף, לכל טעם במזון יש ארכיטיפ רגשי, מנטאלי ורוחני. המשיכה הטבעית של האדם לטעם מסוים, משקפת על נטיית הנפש שלו, כאשר הנטייה של האדם לטעם מסוים, מלמדת על חוויית ה"אני" של האדם.
1- טעם מתוק:
סיפוק, הנאה, שהייה, התרחבות.
2- טעם מלוח:
קשר, אינטימיות, העמקה רגשית, נטייה לעצבות ומלנכוליה.
3- טעם חריף:
זרז, אקטיבי, צורך לתנועה, תחרותי, "מולטי task", אינטנסיבי, קשיי שינה, קושי להרפות, נטייה לכעס ולהתפרצות.
4- טעם חמוץ:
מביא לידי כיווץ, גורם לריכוז, הידוק, להוצאת הלא שייך, בירור בין נושאים שונים. אי סיפוק ואי שביעות רצון.
5- טעם מר:
דחייה, רצון להדוף דבר מה שאינו מתאים לאדם, צורך להסתגר, להימנע מקשר, להיות רחוק. מרירות נפשית – יש נושאים סביב האדם שאינם מתיישבים טוב בנפשו.

בכל האמור בלבלב ובהורמונים של איזון הסוכר (גלוגקון ואינסולין) והעיסוק המרכזי השייך לתנועה ההורמונאלית זו ולמשמעותה הנפשית, קשור ישירות לאופיו של הטעם והמתוק ולתשוקה לפחמימות.
על משמעות הטעם המתוק באופן רחב יותר, במאמר הבא.

ה – בלוטת התימוס, אפילוג

" כֹּה אָמַר יְהוָה אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם-יְהוָה" (ירמיהו ט –כב,כג)

האם הפסקת פעילותה וניוונה, של בלוטת התימוס, בגיל כה צעיר (18) הכרחית מן הזווית הביולוגית?
מדוע הבלוטה מפסיקה את פעילותה?
מהן ההשלכות הביולוגיות של הפסקת פעילות זו?
הפסקת פעילותה של בלוטת התימוס בגיל צעיר יחסית, מהווה "תעודת עניות" לאדם.
זוהי העדות הביולוגית שהאדם עמד מלכת, שהפסיק את תהליך האבולוציה האישי, שלמענו ובעבורו, הוא פה.
עצירת פעילותה של בלוטת התימוס, מראה ומשקפת כי שם נעצרה ההתפתחות של אותו האדם (האנושות ברובה המכריע)
אם האדם היה ממשיך את תהליך ההתפתחות שלמענו הוא כאן, לדבר היה עדות ביולוגית דרך המשך פעילותה של בלוטת התימוס.
מכאן שדרגת הקיום של רוב בני האדם, נותרה בגיל ההתבגרות ואף למטה מזה (בכיוון שבגיל 18, היא עצרה את פעילותה)
בלוטת התימוס שהיא זו המגיבה ללמידה של האדם את נסיבות חייו וההסתגלות למצבים חדשים, היא מלמדת על דרגת ההתפתחות שאליה האדם הגיע, דרך הספקת פעילותה שלב חיים מסוים.

ההתפתחות הרצויה:
התפתחות של ה"אני" על שלל רבדיו. כאשר בכל שלב חיים יש אתגר חדש ושונה לביטוי של ה"אני" וכיצד הדבר מוצא את ביטוי באופן מעשי.
השינוי הביולוגי מכריח שינוי באדם בחוויית ותפיסת ה"אני" שלו עד לסוף גיל ההתברגות.
מסוף שלב גיל ההתבגרות, המשך ההתפתחות תלויה באדם לבדו.. בו לבדו…
כאשר לקיחת יוזמה אקטיבית לצרכי אותה ההתפתחות – זהו המהלך הקיומי גופני שתוצאותיו, בהמשך תפקודה של בלוטת התימוס.

מכיוון שברוב בני העולם, הבלוטה עצרה את תפקודה, מכאן אנו למדים שהאנושות כולה עצרה את התפתחותה. וההתפתחות הטכנולוגית איננה תשובה ואף לא פיצוי, העונה של סוג ההתפתחות ההכרחי לאדם.

ההתפתחות של אנשים רבים מגיל 18 ומעלה, וההישגים שהשיגו בחייהם: בנייה של עסקים, הצלחה באקדמיה, מעמד חברתי עקב פרסום תקשורתי, הישגים ספורטיביים וכו'. כל אלו אינם בהכרח הישג אמתי, אלא המשך מקומו ההתפתחותי של האדם ממקום הנער ואולי עוד קצת.
כל הישגי התרבות והאדם בזמננו, אינו אלא המשך של האיכות האבולוציונית שם נעצר האדם, ולא התקדם (גיל ההתבגרות)
התפתחות אמתית: כשאר האדם ממשיך את תהליך ההתהוות של ה"אני" שלו, שחייב לעבור כל כמה שנים מטמורפוזה בתפיסה העצמית, וחוויה האישית.

מרחב ההתפתחות של ה"אני" ע"פ 12 שלבי החיים:

1- שלב 6 – "אני" ביחס לעולם התופעות והטבע, מגיל שנה עד לגיל 5 בערך:
זיהוי איכות ה"אני": הזיהוי של הילד כיצד יש בתוכו איכות אינדיווידואלית שדרכה הוא מתייחד, שיש בו איכות ההופכת אותו לייחודי.
בשלב זה חווית ה"אני" הינה בחילותיה, והעולם מהווה שיקוף ומראה לאותה האיכות, כאשר האדם – ילד, מגיב לעולם, מגלה את העולם דרך הגילוי האישי.
2- שלב 7 – "אני" ביחס לחברה, מגיל 5 עד לגיל ההבשלה המינית:
בשלב זה ילד לומד את איכות ה"אני" שלו, דרך חיכוך ומשחק עם בני גילו, דבר המפעיל את "כוח הדמיון", כוח שמשמעתו לחיים הבוגרים – דרמתי… ליכולת היצירה וההגשמה עתידיים של היכולות שיש בו.
3- שלב 8 – "אני" ביחס לעצמי, מגיל ההבשלה מינית ועד לסוף גיל ההתגרות בין 18-20 בערך:
חווית ה"אני" בשלב זה עוברת גיבוש דרך החשיפה לזהות המינית, עם יכולות גופניות המגדירות את איכות הנפש של האדם.
בשלב זה ה"אני" של הנער/ה זקוקים לשיקוף חברתית, דרכה הם מגבשים תכונות אופי קורקטיות, דרכן הם זוכים להגדרה אישית, להרחבה של איכות ה"אני", לגיבוש מבנה הזהות נכון נער/ה. תכונות האופי המתגבשות בשלב זה, צריכות ואמורות להיות בהתאמה ולתאר את איכות הנפש העמוקה, להיות ביטוי ישיר לאיכות זו.
זהו שלב עקרוני ביותר. שבסופו כמו שראינו, בלוטת התימוס נעצרת בתפקודה.
דבר שקורה עקב שלבים קודמים שלא גובשו דיים.
4- שלב 9 בגרות ראשונה, ו10 הזדמנות שנייה, "אני" ביחסי גומלין עם העולם, לוקח חלק פעיל בצרכי האבולוציה של העולם. מסוף גיל ההתבגרות עד גיל 60 בערך:
בשלב זה על האדם (עם גדל נכון) לחיות על פי קו החיים שלו כפי שנגינת הלב מכתיבה.
כל מה שהיה עד כה, היה הכנה ל"דבר האמתי" שם האדם יחיה את תבונת הלב, ניגון המיתר הקיומי שבלב.
אם חי ע"פ אותו הניגון, הוא ממשיך את תהליך האבולוציה הפרטי שלו, דבר יהיו לו תוצאות ביולוגיות בהמשך פעילותה של בלוטת התימוס.
למשמעות אותה הדרך יש אדוות שהעולם כולו מושפע ממנה.
5- שלב 11, זהו שלב הזקנה, מגיל 60 בערך עד לסוף החיים, ה"אני" מביא פרי, שהוא תוצר של המסע של האדם בעולמו, פרי הנותר בעולם כצוואה לדור שיבוא.
אם אדם חי נכון עד שלב זה, ה"אני" שלו איננו פרטי יותר, אלא עולמי ואוניברסאלי.
דבר המביא עימו תבונת קיום עמוקה שחורגת מזמן וממקום.
בקרבו של אדם זה, בלוטת התימוס לא פסקה להיות אקטיבית מעולם.

מכאן שהחייאת בלוטת התימוס, זהו "סוד הנעורים".
ניוון שלה יביא למחלות ולמוות, החייאה שלה יביא לחיים, יצירה, הגשמה והתפתחות.

על הדרך להחייאת בלוטת התימוס:
אין לדבר פרקטיקה קונקרטית, כיוון שאין בדבר מכניזם אוטומטי. למעשה דפוסים המתאפיינים במחזוריות, הופכים לאנטי טזה לתהליך ההתעוררות דרכו בלוטת התימוס קמה לתחייה.

יש המציעים תהלכי נשימה (פראנה ימה יוגית) ויש המציעים תזונה נזירית קשה לתרגול, יש המציעים מדיטציות וסוגי טיפולי מגע ויש המציעים נזירות מתבודדת.
כל אלו לא יועילו לנושא זה של החייאת התימוס.
מכיוון שכל מכניזם ריטואלי איננו עוקב אחר צרכי ההתפתחות הרלוונטית של ה"אני" ואיכויותיו.
ההחייאה של בלוטת התימוס, תלויה באוטנטיות של הקשר שיש לאדם לעצמו (לליבו)
והנאמנות לאיכות הלב שיש לו.
ההגשמה של קולות הלב
ההתפתחות של האדם למקום ממשם הוא יודע לשמוע ולהבין את אדוות הלב, במובן הפרקטי, המעשי.
לדינאמיקה זו אין כללים, איך יש בין אנשים מכנה משותף בתהליכים אלו, כיוון במדובר בלב האדם, יש בין כולנו מכנה משותף – אך ייחודי לכל אדם, ומכיוון שיש מכנה משותף, ניתן להיעזר אחד בשני בדרך זו.
דרך המשתנה באופייה ובצרכיה כל כמה שנים, היא דרך עדינה, קשובה, ואוטנטית.
אם האדם הולך בא, הוא הולך את תכליתו, אז הדבר משתקף כמו כן בהתעוררות בלוטת התימוס, ובשמירה על רוח הנעורים החיה, התוססת והמתחדשת (רוח הנעורים, אגב, איננה אותה הרוח בכל שלב חיים, היא עצמה מתפתחת, ואיננה נותרת ברמת גיל ההתבגרות, כפי ששמה מציע)