על ההבדל בין חד פסיגיים לדו פסיגיים – הדינמיקה של ה"עצמי"

מאמר זה מיועד להומאופתים, והוא מתייחס לספרה של מיכל יקיר "סדר מופלא" – טבלת הצמחים.
לכל אדם יש "עצמי". ה"עצמי" של האדם הוא חווית היש שלו, הידיעה שהוא קיים ונוכח, נוכחות האדם לפני הופעתה ברגשות ובמחשבות. נוכחות זו היא דבר מולד, ולכן רואים זאת טוב יותר אצל ילדים: את הפשטות הנקייה שהיא ביטוי לנוכחות הקודמת לפסיכולוגיה. הפסיכולוגיה מצטרפת לאחר מכן, רובד המורכב מנטיות מולדות של ה"עצמי", מהשפעות של החינוך ומאירועים שאירעו לאדם בחייו ויצרו חותם בנפשו. הפסיכולוגיה היא מסך על ה"עצמי". היא נוטה להיות דומיננטית יותר בחיים המבוגרים של האדם, והופכת לחוצץ בין האופן שבו האדם מכיר את עצמו לדבר שהוא באמת בבסיסו.
גדילה אמיתית היא פיתוח קשר ומגע מודע עם ה"עצמי", והיא היא מסע חיי האדם. גם ל"עצמי" יש צורך לתהליך אבולוציוני (כמו כל דבר אחר ביקום, גם ה"עצמי" גדל ומשתנה), אך גדילתו מתרחשת תחת תנאים אחרים מן התהליכים הנראים בעולם החיצוני (כגון תהליכי טבע, עונות, כימיה וכו'). ה"עצמי" של האדם הוא הרובד העמוק שלו, נוכחות היש. אפשר לחוות את הרובד הזה בשקט עמוק של מדיטציה, או כל תהליך אחר המוביל להשקטה של רגשות ומחשבות. ואולם ביום-יום של חיי אדם, רובד זה מתבטא במחשבותיו וברגשותיו, ודרכם אפשר ללמוד על איכות ה"עצמי" שלו. כלומר, דרך דפוסי המחשבה של האדם אפשר להבין משהו על איכות ה"עצמי" שלו.
מכיוון שלכל אדם יש "עצמי" ייחודי בעל איכות שלא הייתה ולא תהיה, יש צורך ללמוד את הדרך להכיר את ה"עצמי" וכיצד לעבוד איתו. זאת מכיוון שהמגע עם ה"עצמי" מכתיב את הצלחת התהליך האבולוציוני או את כישלונו. יש להבין שהאדם נמצא כאן למען מטרה זו!
כיוון שהשפה של היום אינה תואמת כלל את איכות ה"עצמי" – השפה של היום מתארת רק את אופן החיים של העולם מבחוץ ושל החיים החומריים – עלינו להכיר וללמוד שפה ומושגים הנובעים מן ה"עצמי", ולהפוך אותו למרכז התפיסתי שלנו את הקיום. אם ה"עצמי" של האדם היה נהפך לדרך המרכזית לקומוניקציה בין אנשים, אזי רוב הבעיות בעולם היו נפתרות ונעלמות כלא היו: רוב הבעיות מבוססות על ה"קליפות" סביב ה"עצמי" שיוצרות אי הבנה בין בני אדם (ראו את סיפור מגדל בבל).
טבלת הצמחים מסייעת לאדם להכיר את הדרך ל"עצמי" שלו ואת הדרך להמשיג את הבדלי האיכויות של ה"עצמי". הטבלה גם מראה את השפה שיכולה להיות בין אנשים כדי לתקשר את ה"עצמי" שלהם באופן מודע יותר, כדי להיות מובנים יותר (תחושת הבדידות של האדם נובעת מ"עצמי" שאינו יכול להיות מתוקשר נכון עם הסובב. מסיבה זו, אצל ילדים אין רואים חוויית בדידות כזאת).
לאור כל זאת, הדבר הראשון שיש להבין בטבלה ובשפה שהיא מביאה איתה הוא ההבדל היסודי בין אדם שהוא ב"עצמי" שלו קונסטיטוציה של חד פסיגי, לבין אדם של"עצמי" שלו יש קונסטיטוציה של דו פסיגי (היום מתחילות להופיע מוטציות של צמחים תלת פסיגים, דבר המעיד על קפיצה קוונטית אבולוציונית הקרבה ובאה). ההבדל בין החד פסיגי לדו פסיגי מהותי ביותר, והוא מראה את אופן התקשורת של האדם עם הסובב וגם את קו ההתפתחות שלו.
החד פסיגי חש שהוא יחיד בעולם ושאין עוד כמוהו. הוא תופס את המציאות כנובעת ממנו, ושהכול קורה ביחס אליו ובגללו. למשל, אדם שחי בישראל ומרגיש שהשיטפונות בסין, שבהם נהרגו 300 איש, אירעו כיוון שהוא לא עשה טוב. זה סימן (קיצוני אמנם) לאדם חד פסיגי. החד פסיגי חווה את העולם באופן ישיר, ולכן חלק מתגובותיו ייראו לא רציונליות. החד פסיגי חווה את העולם כאילו הוא נברא למענו, כאילו הוא אחד ויחיד בעולם – וזה מה שיוצר את הקושי הגדול: כי בעולם של ריבוי, כשהוא מסתכל סביב הוא רואה עוד הרבה כמוהו… וזה מעלה קונפליקט גדול – "איך זה ייתכן?" מי ומה עוד קיים שהעולם נברא רק לו? איך זה יכול להיות?
נקודה נוספת היא שהחד פסיגי חש שהוא לבדו אינו שלם, יש לו צורך בסיסי למלא חוסר מסוים, חוסר שהוא אינו יכול לבטא במילים, וזאת הנקודה סביבה נוצרת פתולוגיה. הפתולוגיה הזאת משתנה לפי טורים ושורות, אך במרכזה נמצאת מצוקת היסוד של חוסר מאוד בסיסי – והצורך למלא אותה. לכן חד פסיגי מתקשר עם העולם מתוך ניסיון להשיב את אותה אחדות שאבדה לו. לכן גם חד פסיגי במצב פתולוגי אינו יכול ליצור קשר זוגי או חברי עמוק. זאת מכיוון שקשר אמיתי בנוי מפתיחות של לב ללב, או מ"עצמי" ל"עצמי", מנוכחות לנוכחות, ואצל החד פסיגיים אלה אינם מתוקשרים עם החוץ. במקום זאת הוא עסוק יותר בשאלה "מה אני יכול לקחת לעצמי ולהרוויח לעצמי מן האחר", דבר שאינו מאפשר קשר אמיתי, ובסופו של דבר משאיר אותו לבדו.

בדו פסיגי , מבנה ה-2 מכתיב דינמיקה שונה. הוא גדל דרך הקשר והאינטראקציה עם האחר, ולכן הדו פסיגי יכול להתמזג ולהיות פתוח באמת אל האחר. בדו פסיגי השאלה שמתעוררת היא מה קורה לו כאשר הוא בא במגע עם העולם שבחוץ. שאלה זו מתבטאת במישורים שונים, לפי שלבי השורות והטורים. למשל הנטייה של "פולסטילה" (שם של רמדי הומאופתי) להתמזג באחר עד להיעלמות שלה עצמה מראה את היכולת להיפתח ברובד ה"עצמי". מובן שהשאלה היא איך היא נפתחת.
יש יותר צמחים דו פסיגיים מאשר חד פסיגיים, ולא בכדי. גם בעולם רואים יותר אנשים דו פסיגיים מאשר חד פסיגיים, הן בחיים והן בקליניקה. יש עוד קווים נוספים להבדלי המהות הללו, והם באים לידי ביטוי בשאלה אם יש אחדות או ריבוי בעולם, כאשר החד פסיגי חש את האחדות האפשרית, והדו פסיגי חש את הריבוי ואת הלגיטימציה עליו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s