רגשות י"ז – אדישות, ביטויים פיזיולוגיים

באדישות כוח הרצון אינו פעיל, אדם מאבד מן הפוטנציאל של כוח הרצון שיש לו.
לעיתים האדישות תהייה "עיר מקלט" שם האדם עובר תהליך זמני של התחדשות, לעיתים האדישות הינה חלק מן המבנה המולד של האדם.
האדישות מייצרת מצב בנפש ובגוף של אי תנועה, המערכת "מורידה הילוך" באקטיביות היזומה שלה, עקב היעדרות הרצון הפעיל.
האדישות מובילה לסטגנציה, במערכת כולה, היא גורמת לאיבוד עניין, לאיבוד קשר עם העולם ולאיבוד התגובות הגורמת לתנועה במערכת החושים.
כל אלו גורמים לסטגנציה מטבולית שהולכת ומעמיקה ככל שהאדם הופך לאדיש במישורים עמוקים יותר.
רצון מייצר תנועה, בהיעדרות הרצון, אין תנועה. כאשר אין תנועה – המערכת כולה עומדת. כאשר המערכת כולה עומדת אין תנועת נוזלים, הגוף עומד ותהליכי חילוף חומרים במישורים רבים הופכים לאיטיים יותר, לפחות יעילים, ללא אפקטיביים – דבר שפוגע באופן הדרגתי בתהליך פינוי הרעלים של פונקציות גופניות שונות.
ככל שיותר רעלים נאגרים בכבד, בזרם הדם, בשכבות שרירים, האדם חש עצמו יותר כבד, יותר מגושם. דבר זה גורם לקושי גדול יותר להחזיר את התנועה ההכרחית לבריאות המערכת.
כך נוצר תהליך של מעגל סגור ששם האדם הולך ומתבסס בתוך מצב גופני, שהחל אולי כמצב רגשי, אך כעת אותו המצב הרגשי הפך להיות גופני. המצב הגופני כופה את עצמו על האדם ומכריח אותו להמשיך ולהעמיק את המצב האדיש, את היעדרות כוח הרצון ואת הסטגנציה הקיומית שמצב זה מקבע.
תהליך זה נכון לגבי ההתהוות של דפוסי התנהגות רבים, כיצד מצב נפשי מיצר תגובות גופניות שהן לאורך הזמן, הפכו למציאות גופנית המכריחה התנהגות נפשית (גולם שקם על יוצרו)
באדישות התגובות הגופניות הן מערכתיות, הגוף כולו הופך לאיטי ולסטגננטי יותר.
האדישות הפכה את המבנה הגופני לכבד, איטי, תקוע, מגושם וכו', אך תמיד יהיה מקום מסוים בגוף ש"יסבול" יותר משאר האזורים. האזור ה"סובל" יותר, זהו האזור המלמד על מקום באדם ששם החלה האדישות להתפתח, וכן אותו האזור (הפגוע או הסובל יותר) מכיל בתוכו את הסיבות ואת אירועי החיים שהובילו את האדם למציאות זו.
לכן כאשר נתקלים באדם אדיש, אדישות שהיא ברמה פתולוגית, יש לזהות בגוף את האזור הפגיע. הוא זה שיעיד ויספר מדוע האדם הגיע למצב זה, ומה הייתה הסיטואציה הנפשית שבעקבותיה הוא הפך אדיש.

דוגמאות:
1- לאות ועייפות, תחושת כבדות כללית, כאשר הסימפטום המרכזי הינו סחרחרות (vertigo)
האדם עבד קשה עם הצד המנטאלי, דבר שאופייני לסטודנטים ולתמידי ישיבה, ששם המאמץ וכוח הרצון הושקע רבות, עד שהאדם הגיע למצבי קריסת המערכת לאור התשישות, ולאור הסחיטה של הצד המנטאלי.
דבר זה הוביל לשיברון הכלים של האדם, ולאיבוד יכולתו להמשיך לעבוד עם היכולות המנטאליות.
לכן מופיעות הסחרחורות שהן ביטוי גופני, לאיבוד היכולת לחשוב ולעבוד עם הצד הקוגניטיבי. סימפטום זה מלמד, על אדישות שנפלה על האדם לאור השבר של הכלים המחשבתיים.
2- אותם הסימפטומים: לאות, כבדות, חולשה, איבוד כוח הרצון. כאשר הסימפטום המוביל הוא קושי בנשימה, כבדות בחזה, נטייה אסטמטית:
זהו מצב המלמד על אדם שרץ ורץ קדימה, ללא עצירה, ללא התחשבות שלו בעצמו, ללא הצורך להתבוננות ולעיכול של מה שהוא חווה ומרגיש תוך כדי התנועה בדרך. המערכת שלו הגיע לקצה היכולת להמשיך כך, ללא העצירה ההכרחית למנוחה ולהשבת הכוחות והעיכול הרגשי.
מצב זה מלמד על אדם שיש לו מוטיבציה וכוח רב, והוא בעל יכולות גבוהות, אך כוח הרצון שלו חזק מן הכלים התומכים בכוח הרצון, הכלים הרגשיים אינם עומדים ביחס הולם לתועה קדימה, לכן באה הקריסה לבסוף, המתאפיינת באדישות, ומתבטאת בקוצר נשימה.
3- אדישות שהיא תגובה לטראומה מטלטלת:
הסימפטומים- אדישות, כבדות, חיסרון תגובה, איטיות מערכתית, תגובות חושים איטיות יותר, חיסרון בתחושת כאב.
כאשר מצב זה הינו תוצר של טראומה, המקום בגוף המהדהד את הצד הנפשי שחווה את הטראומה, הוא זה שיפתח סימפטומים.
דוגמאות:
א- אונס, ניצול מיני: האזור הגניטאלי, הוא זה שיפתח סימפטומים, כגון: הפרשות ודלקות וואגינליות, דלקות שתן חוזרות, כיווצים בנרתיק, תחושת כבשות באגן ובפלג גוף תחתון.
תופעות גופניות אלו, עשויות להתלוות עם אדישות אפאטית, כאשר קיימת האפשרות לפרצים רגשיים לאור הגירוי של נושא זה.
ב- טראומה בתאונה, הכרוכה במראות קשים והאיבוד דם:
בדרך כלל הנשימה מושפעת במצבים אלו, האדם חש כי קשה לו להרים את בית החזה ולנשום, הקושי הוא בתנועה האקטיבית של בית החזה, בהרמה של בית החזה, על מנת שהאוויר יכנס פנימה. הקושי להרים את בית החזה מהווה סימפטום שדרכו האורגניזם מנסה להשיב תנועה, לאור אדישות מערכתית שעצרה תנועה. הסימפטום – למרות שהוא מציק או כואב, הוא מהווה כלי בידי המבנה האורגני להראות ולהזכיר לאדם את מקום העבודה וההתבוננות.
ג- במצבים רבים טראומה שהתרחשה בהיסטוריה המוקדמת ולא עברה תהליכי שיקום, נותרת בתוך המערכת חיה ועומדת, ויוצרת אפקט כלל מערכתי. בחולשה, אדישות, חוסר תגובה וכבדות כללית.
– כאשר השיניים מושפעות מן האפקט המערכתי, ונחלשות או נושרות, זוהי אינדיקציה לחיסרון היכולת של האדם לפרק לגורמים את מה שחווה, החוויה נותרה כמו שהיא ללא תנועה, האדם חש את הצורך לגעת בדבר כדי להחלים, אך אותה החוויה איננה ברת פירוק. אז השיניים נחלשות.
– כאשר האדם הופך לסוכרתי בעקבות טראומה שהפכה כרונית, אם אדישות, חולשה, כבדות וכו'. הסוכרת זוהי אינדיקציה לאיבוד הטעם, לאדישות שהובילה לאיבוד היכולת לחוות את תנועת החיים הנורמטיבית, החיים הפכו ללא תנועה, חסרי שמחה והנאה. חיסרון השמחה מוביל לסוכרת.
– אחד מן ההיבטים של טראומה כרונית, הינו הבעבוע הפנימי העמוק של כאב שאין ממנו מוצא, אך מבחוץ החיים ממשיכים כהרגלם, כמו שלא קרה כלום. אחד מן הביטויים הקליניים הנפוצים של תופעה זו הינו יתר לחץ דם מסיבה לא ידועה.
כאשר כלפי העולם האדם נראה מאוזן, שקול ונינוח. אך כלפי פנים חי בתוכו הקושי והבערה, דבר המייצר מתח פנימי שאין ממנו מוצא  והוא מהווה תשתית ליתר לחץ דם.

סיכום:
– אדישות הופכת את האדם למנותק מקשרים עם העולם.
– אדם אדיש מצמצם את עצמו, לעצמו בלבד, עד לדרגה שהוא עצמו נפגע מזה.
– האדישות גורמת לעצירת התנועה הטבעית של החיים, לעיתים היא הכרחית לשם שיקום זמני של כוחות נפש האדם, וכאשר היא הופכת לגישה ולדפוס קבוע, היא יוצרת אקלים נפשי סטגננטי, המונע את המשך האבולוציה של האדם. היא גורמת להצטמצמות מרחב ה"אני" של האדם, ולכן לגניזה של אפשרויות הפוטנציאל של התפתחות נפש האדם
– האדישות מתורגמת למציאות גופנית שעצרה את תנועתה, המטבוליזם הטבעי הולך ונעצר.
– אדישות מהווה אינדיקציה להיעדרות הרצון, בהיעדר הרצון – אין תנועה (ברצון במשל המרכבה בוקע ונובע מן האדון, היושב במרכז המרכבה)