רגשות ט"ו – דאגה ב', ביטויים קליניים

1- היחלשות הכוח הוויטאלי:
האופן בו דאגה משפיעה על הגוף, במובן הפתולוגי, מתחיל דרך היחלשות הגוף.
האדם נחלש מן הדאגה. דאגה זהו אחד מסוגי הרגשות המחלישים ביותר של הוויטאליות הבסיסית באדם. עקב אי הוודאות, איבוד היציבות והקרקע, כאשר ברוב המקרים דאגה איננה מעשית, איננה מובילה למקום שם יש פיתרון אמיתי המשיב לחרדה הסמויה שמאחורי הדאגה ומשמעויותיה.
בעקבות אותה ההיחלשות של כוחותיו של האדם, הדאגה פוגעת במקום המולד הרגיש, שזוהי נקודת התורפה של אותו האדם מן הזווית המולדת.

2- הופעת הסימפטום ע"פ הנטייה המולדת הגנטית של האדם:
אדם שנולד עם מבנה גנטי של חולשה במערכת העיכול למשל – דאגה המהווה סיבה להיחלשות המערכת, תתבטא דרך מערכת העיכול, ולכן לסימפטומים של קשיי עיכול כגון:
נפיחות וגזים, שלשולים עם מזון לא מעוכל, כאבים המלווים עם תחושת כבדות בחלל הבטן.
כמו כן, אדם הנולד עם מבנה גופני הנוטה לחולשה במערכת העצבים, עשוי לפתח פתולוגיות שונות של מערכת העצבים לאחר תקופה של דאגה הגורמת להיחלשות המערכת. מחלות כגון:
רעד בגפיים, חלשה של שרירי הצוואר, איבוד תחושות סנסוריות ברגליים ועוד…
הדרך לזיהוי מצבים קליניים מסוג זה (דאגה שפגעה באזור מולד חלש בגוף) זוהי על פי ההיסטוריה המוקדמת של אותו האדם. לרוב אדם עם מבנה הנוטה לחולשה מסוימת, מראה ניצנים של סימפטומים שונים המתחילים להראות את הנטיות המערכתיות המולדות של האדם, בגיל צעיר יותר, ללא קשר לסיבה רגשית מעוררת כלשהי.
מדוע נקודה חשובה?
מכיוון שהיא מגדירה את העיקרון הטיפולי שמאחורי זיהו זה.
העיקרון הטיפולי – לחזק את הוויטאליות המערכתית, לחזק ולאזן את המבנה האורגני מן הזווית של הנטיות המולדות.

3- דאגה הפוגעת באזור גופני המבטא את סוג ההתמודדות של האדם עם הדאגה:
ברוב המקרים, הדאגה גורמת להיחלשות רב מערכתית, המחייבת מן האדם לגייס כוחות נפש וגוף רבים כדי להתמודד באופן הטוב ביותר הידוע לאדם עם סוג המצוקה שמולה הוא מתמודד.
לכן האופן בו הדאגה מתבטאת בגוף האדם, מלמדת על דרכי ההתמודדות וסוגי האסטרטגיות הידועות לאדם לשם גיוס הכוחות לחזית התמודדות מסוימת.
דוגמאות:
א- דאגה הפוגעת ביכולת הנשימה של האדם:
אסטמה – תחושת לחץ שגורמת לאדם להזדרז, למהר.
קיימת בתוכו תחושת דחיפות המהווה סיבה לעשות דברים באופן מזורז, מפני החשש שאולי האדם עומד לאחר את המועד.
אסטרטגיה:
גיוס כוחות הקשורים ליכולת העשייה, מתוך יצירת קשר ואינטראקציה עם העולם החיצוני (כלי הנשימה מהווים סימן לקשר של האדם והאיזון שיש בינו לבין העולם החיצוני) כאן תשומת הלב המרכזית באסטרטגיה, הינה היכולת של האדם להיות קשוב ומסונכרן עם תנועת העולם החיצוני, ביחס למרכז הפנימי שלו.
ב- דאגה הפוגעת בקיבה:
כאבים בקיבה, קשיי עיכול, האוכל אינו זז – אינו מתעכל. הקיבה כמו שאיננה זזה- כאילו שהיא משותקת. לעיתים כיווצים ועיוותים עוצמתיים בקיבה, אשר מנסים להשיב את התנועה של פעילות הקיבה – קיימת תחושה של חוסר אונים באדם על כי אינו מצליח להבין, לעכל, לדעת קוגניטיבית כיצד להתייחס ולהגיב לנושאים הגורמים לו דאגה.
אסטרטגיה:
מאמץ גדול מושקע להבין, לדעת, ללמוד, להכיר, לפצח את מה שמאחורי נושא הדאגה, ולדעת את דרך הפעולה הנכונה ביותר, המאוזנת ביותר.
תחושת שיתוק בקיבה מלמדת על אי תנועה קוגניטיבית של יכולת האדם להבין את המתרחש וכיצד להגיב אליו.
כאשר תחושת השיתוק בקיבה משתנה לכאבי כיווץ עם עיוותים בקיבה, הדבר מלמד על שינוי באסטרטגיה של דרך ההתמודדות למצב קיצוני שעשוי לבטא תגובות קיצוניות עד לאלימות כפלי הנושא המעורר דאגה.
תנועה בין שיתוק – אי תנועה, להתפרצות אלימה שעניינה השבת התנועה ויכולת התגובה.
ג- דאגה שבעקבותיה האדם מפתח "טיקים" פנים:
קפיצות לא רצוניות של שרירי הפנים, הלחיים, הפה או העיניים.
לעיתים כיווצים לא רצוניים אלו אף מלווים בכאב מקומי הגורם לאי נוחות.
תופעה זו מחמירה ביחס לדרגת הדאגה והאופן בו האדם עוסק עם נושא הדאגה.
אסטרטגיה:
טיקים בפנים מלמד על תחושת חשיפה חסרת הגנה מן המוקד הגורם לדאגה.
האדם חש עצמו חשוף ללא הגנה, מגייס מאמצים להתגונן, להיות חסון ביחס לדבר המעורר בו דאגה. קיים באדם תחושת דחיפות עד למקום של "סכנת חיים". האדם מחפש דרכים לגעת באתגר הגורם לדאגה ממקום שאינו מסכן אותו ואינו מוביל למאבק חציתי.
סימפטומים של מערכת העצבים בפנים מלמדים על הקונפרונטציה של האדם מול האתר, על הגישה היסודית שיש בתוכו בדרכי ההתמודדות, על מאמץ לשמור על איזון נפשי מול לחץ המערער בתוכו את היסודות הפנימיים, וכן על ניסיונו של האדם ללמוד תוך כדי ההליכה בדרך דרכי התמודדות חדשים שאינם טבעיים לו.

4- הדרך לזיהוי מצבים קליניים הנובעים מדאגה, שאינם קשורים למבנה המולד של האדם, זהו על פי הבירור של נקודת ההתחלה ששם הסימפטום הגופני החל להתפתח.
בדרך כלל אין לסימפטום זה היסטוריה מוקדמת, ולא כל סימן גופני קודם בהיסטוריה של האדם.
לכן הופעת הסימפטום מהווה אינדיקציה לאופן בו האדם עושה "סומטיזציה" של מצבו הנפשי לכיוון של תופעות גופניות, עקב הקושי בהתמודדות הקוגניטיבית עימהן.
במצבים אלו הכיוון הטיפולי הינו בלהעצים את יכולת ההתמודדות של האדם, על ידי התפתחות הכלים הנפשיים של האדם, שינויי הגישה של האדם לסוג ההתמודדות שמולה הוא עומד והתמקדות על המקום הגופני ששם נעשתה ה"סומטיזציה" המעידה על המקום הרגשי הזקוק לתשומת לב, חיזוק, איוורור ושינוי בתפיסה ובגישה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s