רגשות י"ד – דאגה א'

מהם התנאים הפנימיים המאפשרים את התעוררות הדאגה?

כאשר הביטחון של חוויית ההווה באדם מתערערת, אז מופיעה הדאגה.
ביציבות וביטחון, אין דאגה.
המכנה המשותף בין כל מצבי הדאגה השונים, הינו התחושה של איבוד היסודות במציאות ההווה של האדם, התערערות שלהם, שעשויה להוביל לקטסטרופה בעתיד הקרוב.
הדאגה כלפי נושא מסוים, מעידה על דרגת הקשר של האדם עם אותו הנושא.
במקרים רבים – הדאגה מלמדת על נושא שהוא עצמו מרכיב חיוני ומרכזי מן המארג הנפשי של האדם. ובהתערערותו של מרכיב זה, האדם חש כי ה"אדמה" שלו אינה יציבה יותר, אינה בטוחה יותר, מסתתרת ועורבת לה שם הסכנה, והיא ממשית.

דוגמאות לדבר:

א- דאגה כלכלית, לפרנסת הבית, זוהי דאגה מאוד נפוצה.
ככל שהאדם חש חוסר יציבות בהווה שלו, לגבי היכולת להבטיח את עתידו שלו ושל בני ביתו, במובן הכלכלי. כך באותה המידה מחלחלת הדאגה לליבו, עקב איבוד היציבות והביטחון האישי בהווה וביכולת לייצר לעצמו ולביתו את כלכלת הבית.
דאגה במובן הזה, מובילה בדרך לפעולה. פעולה ששואבת את כוחה מן הדאגה, ויוצאת לעולם לשם מתן תשובה למקור הדאגה.
ב- דאגה למישהו קרוב, הורים, בני-בנות זוג, ילדים, חברים קרובים.
ככל שאדם קרוב יותר, יש באפשרות של היעדרותו דבר המערער את קיומו של האדם שחש דאגה.
כמו שהיה אומר: מה יהיה עלי בעת מותו או היעדרו של אותו אדם קרוב.
הדאגה האקטיבית לאדם קרוב, הינה לבסוף דאגה ליציבות של הפנימית של האדם הדואג. שהוא עצמו חש את ערעור הביטחון בהווה לאור האפשרות של היעלמותו של האדם הקרוב.
אפשרות שכיחה נוספת היא הדאגה לאדם קרוב, ללא קשר ל"מה יהיה עלי", אלא מתוך אהבה ודאגה שאינה קשורה לאדם הדואג עצמו.
זוהי אינדיקציה לדרגת "אני" עם מעגלי מרחב מקיפים ורחבים יותר.
ג- דאגה לביטחון המדינה:
יש כי האדם הדואג למצב המדינה, חש דאגה עקב קשר אמיתי, מחויבות אמיתית למדינה.
אז זהותו האישית קשורה במצב המדינה ומה שמתחולל בה.
ויש כי האדם יחוש את הדאגה לדבר הגדול ממנו, כמו ה"מדינה", דאגה שנובעת ממראית העין הציבורית שיש לאותו האדם. דבר השכיח ביותר היום – אדם שחש דאגה למדינה, אך באמת זוהי דאגה למעמדו ולמראית העין הציבורית שיש לו.
בשני סוגי הדאגה, הזהות של האדם עצמו, מתערערת לאור האפשרות של אי היציבות של המדינה, ואיך הדבר עשוי להשפיע על אותו אדם.

שתי דרכים בסיסיות להגיב לדאגה:

1- הדרך האקטיבית:
הדאגה בדרך כלל, חזקה מספיק כדי לדחוף את האדם לפעולה. שמטרתה של הפעולה הינה במניעת האפשרות להגשמתו של מוקד הדאגה, למציאות מתממשת.
עשייה נכונה:
אותה העשייה המבינה את גבולות יכולתו של האדם, עד לאן ידו מגעת, מהי יכולתו לחולל שינוי, ומהם הגבולות של כוח העשייה שלו.
לעיתים אין צורך לעשות יותר מאשר לארגן מחדש את המציאות החיצונית המשפיעה על מוקד הדאגה. כגון הורה הדואג לביטחונו ולשלומו של ילדיו, והוא מארגן את הבית כך שיהיה בטוח לילדים.
עשייה שאינה נכונה:
דאגה עשויה להעצים ולהפוך לפחד ומפחד לחרדה. ככל שהחרדה עמוקה יותר עקב ביטחון בהווה שנתערער, האדם עלול להידחף לעשייה קיצונית שאינה הולמת את צרכי המציאות ואינה מתייחסת לגבולות של יכולת העשייה של האדם והתוצאות שנובעות ממנה. אז העשייה הופכת לאובססיבית, קומפלסיבית, המזיקה לאדם וברוב המקרים אינה משיגה את יעדיה.
2- הדרך הפסיבית:
יש שהדרך הפסיבית הינה תוצר של שיתוק יכולת התגובה של האדם, לאור איבוד הקרקע, לאור החוויה שנושא הדאגה מציף והוא גדול מדי לכוח ההכלה של האדם, וליכולתו לעסוק עם הדבר.
אז עוצמת הדאגה הופכת למשתקת את יכולת התגובה באדם.
ויש דווקא שהדרך הפסיבית, כאסטרטגיה להתמודדות עם נושא הדאגה, הינה תוצר של "האדם המאמין" המבין כי הדברים אינם בידו, וכי המציאות כולה מורכבת מאין ספור פריטים, וכי אף הוא עצמו בתוך תנועת העולם, ומעט מאוד בתנועת העולם בידו. לכן הוא מתייחס לנושא הדאגה באופן פסיבי, המאפשר לו התבוננות ושקט יחסי בתוך התנועה הכללית של המציאות המייצרת דאגה.

מתי ובאילו תנאים דאגה הופכת לתפיסת עולם פנימית קובעה ומבוססת בליבו של האדם:
בדרך כלל, דאגה שנבנית כגישה תמידית באדם, מלמדת על אדם שחש לאורך תקופת חיים ארוכה אי יציבות, ערעור תמידי, אדמה שאינה יציבה. דבר זה הופך לאורך זמן לתשתית אשר בה האדם אינו יכול להרפות מן הדאגה, והיא הופכת להיות חלק מן החוויה היומית הקבועה שלו.
היא הופכת לתפיסת עולם מבוססת והאדם מצדיק אותה דרך לוגיקה המסבירה מדוע החיים אינם בטוחים ומדוע הדאגה היא האסטרטגיה ההכרחית לחיים לא בטוחים.
מצב זה אופייני לאנשים החיים לאורך זמן בחוויית הישרדות קיומית תמידית (ללא קשר עם חווית ההישרדות מוצדקת או לא, יש אנשים הנוטים בטבע המולד שלהם לחוות את המציאות כדבר שאינו יציב ולכן מסוכן)
למשל: ניצולי שואה, נוטים לפתח את גישת הדאגה. או אנשים החיים באטמוספרה של סכנת חיים מתמידה (כגון, הציבור הישראלי) נוטים לפתח גישת חיים דואגת.
הדבר המרכזי מאחורי גישת החיים הדואגת הינה התחושה כי אין לאדם ביטחון אישי ביכולת שלו לבסס קו חיים בטוח ונורמטיבי, והחיים עלולים להסתיים בכל רגע נתון וללא כל הזהרה, וללא כל קשר למה שהאדם יעשה.
בדרך כלל – תפיסת חיים דאגנית, מחלישה את כוחותיו של האדם, ולכן אדם שחי בתוך תפיסה דאגנית ,בדרך כלל סובל ממחלות שונות על בסיס חולשה כרונית.
לרוב אנשים אלו חשים עצמם חלשים ופגיעים יותר.

סיכום ביניים:

1- דאגה ויציבות:
דאגה הינה עדות לערעור הביטחון של האדם בתחושת ההווה שלו.
2- דאגה ואמונה:
דאגה מהווה אינדיקציה לדרגת ה"אמונה" שיש באדם. ככל שאדם מאמין יותר, כך הנטייה לדאגה פחותה יותר וקיימת בפרופורציות שניתנות להכלה.
ככל שהאדם פחות מאמין, קיימת האפשרות לאיבוד הביטחון בקיום ולערעור חווית ההווה של האדם וכך הדאגה מובילה במהרה לחרדה.
3- דאגה מהווה אינדיקציה לדרגת ה"אני":
דאגה תמידית מתייחסת לחוויית ה"אני" של האדם, אם נושא מסוים אינו קשור ישירות לאדם, אין סיבה לחוש דאגה כלפיו. הדאגה מלמדת על הנושאים הקשורים ל"אני" של האדם וממה ה"אני" בנוי. הדבר שממנו האדם מודאג מלמד על הדבר שהאדם בנוי ועומד עליו, דאגה לבני האדם – מלמדת על זהות משפחתית. דאגה לכסף וכלכלה – מלמדת על אדם הזקוק להישענות על חומר כדי לבנות לעצמו יציבות וכו'.
מכיוון שהדאגה מופיעה לאור יסודות נפשיים שהתערערו בהווה, הדבר מלמד ומצביע על אותם היסודות שמהם מורכב ה"אני", אשר בהתערערותם מופיעה הדאגה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s