רגשות י"א – בושה

1- "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁו" (בראשית ב-כה)
כאשר האדם שלם, אחיד בנפשו, ללא פיצול וחלוקה, ללא "מודע" ו"תת מודע", אין סיבה שהאדם יבוא לידי הבושה.
בושה זוהי אינדיקציה לאדם שצד חסר בתוכו, צד שהיה נסתר – נתגלה לעיני הרבים.
קודם אדם זה היה ידוע כאדם בעל מעלה, וכעת אותו האדם נחשף כלפי העולם (וגם כלפי עצמו) לאור גילויו של צד שאינו הולם את מעלתו.
אז יש לרגש הבושה תפקיד עקרוני בתהליך הניקוי, העיבוד, הזיכוך הכרחי לאדם על מנת לחזור לשלמותו הפוטנציאלית.

מכאן שעל מנת שבושה תופיע, יש באדם תפיסת "עצמי" בעלת ערך גבוה.
האדם תופס את עצמו כאחד שהוא בעל כבוד ומעלה.
לכן הירידה ממקום זה וההיווכחות על טעותו של האדם לגבי עצמו, מביא עימו את הבושה.
בושה מסוג זה אם כן, הינה בושה המטהרת את נפש האדם ומביאה עימה את זיכוך המכשיר את הדרך לתפיסת עצמי מאוזנת ונכונה יותר, בעלת אותנטיות השואבת את כוחה מן האחדות.

2- בושה נכונה:
כמו שמאמר למעלה, בושה נכונה הינה אינדיקציה לאדם שנולד עם פוטנציאל גבוה בתפיסה העצמית שלו, וסטייה ממקום המוצע של אישיותו מביא עימו בושה, לאחר שהדבר התנגש עם המציאות הסובבת והאדם קיבל שיקוף על מצבו או על מקומו.
ילדים שחשים בושה בגיל צעיר (בושה טבעית, שאינה תוצר של תכתיב חינוכי) משקף על ילד שבה לעולם עם "גרעיני תודעה" פוטנציאלי של אופי שאינו נובע ממקום ומחינוך, אלא שזהותו נובעת ממקורות עמוקים יותר מיכולת התודעה במצבו הנוכחי, להכיל או להגדיר.
הילד חש בושה מכיוון שהוא נולד עם תפיסת "עצמי" בעלת ערך גבוה, ערך שאינו עולה בקנה אחד עם מקומו מול העולם הגדול. מכאן אותו הילד עשוי לחוות את הבושה, שהיא האינדיקציה לטעות בין התחושה הפנימית הטבעית שיש לו ביחס לעצמו מול העדות והפידבק שמשתקף מן הסביבה כלפיו.
מחנכים והורים הנתקלים בילד שחש בושה ספונטנית, מעצמו, אינם אמורים לשנות את הדבר, אלא לעודד את הילד לראות את המקור הנפשי שממנו נבעה הבושה. שהוא עצמו שיקוף לפוטנציאל עתידי גבוה של אותו הילד.

3- בושה שאינה נכונה:
אין הדבר כן, בילדים החשים בושה לאור תכתיב חינוכי.
בושה חינוכית אינה מפתחת את ה"עצמי" הפוטנציאלי של הילד, היא פועלת פעולה הפוכה, הגורמת להעמקת הפערים בנפש הילד, ומעמיקה את תהליך ההדחקה המזיק ביותר להופעת "אני" בשל, היודע את עצמו כחלק מן האחדות שממנה נובע כוחו, וממנה הוא זוכה להגדרת זהותו הייחודית.
הבושה החינוכית – הינה אחת מן האינדיקציות לחברה ששכחה מאין באה ולאן היא הולכת.
זהו חינוך המכריח את עצמו על הילד ומאלץ על נפשו עקרונות שאינם הולמים את איכותו הטבעית, ולכן יאלצו אותו לתוך הבושה.
בושה חינוכית, מביאה עימה איכויות נגטיביות של אשמה, גינוי, הדחקה וחולי. אופן פעולתה של הבושה החינוכית, הינה בלטעת בנפש הילד את רגש האשמה, ודרך רגש האשמה להפוך אותו ללא בסדר.
בושה חינוכית היא אות קלון, לתרבות שממנה היא נובעת.

4- "הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה" (ברכות יז,א)
בושה זהו רגש הכרחי לפני ההופעה וחשיפה של היסוד באדם שהוא היסוד העמוק ביותר והוא המסד עליו כל מבנה האדם נישען.
הבושה "מאפסת" את תפיסת ה"אני" המכסה את אותו היסוד, ועל תפיסה זו להתנקות מן האדם.
כאשר האדם עובר דרך הבושה, הוא שב למקום ששם אין לזהותו הקודמת זכר, ומשם יש לו תקומה מחודשת, נכונה ושורשית, הנשענת על מקורות החיים.

אין הדבר כן בקרב אדם שאין בו את האפשרות לחוות את רגש הבושה, אדם שהוא "לבן" ונקי תמיד, שלא היה בו רבב לעולם, ואינו יודע את טעם האפשרות לבושה.
הדבר מלמד על חולי נפשי עמוק ביותר.
כלפי העולם הוא עשוי להיראות אדם חזק שאין העולם נוגע בו, והוא חסין עם "עור של פיל".
באמת זהו אדם שפיתח תפיסת אגו מוצקה, תפיסת חשיבות עצמית שאולי וקיים מאחוריה מחלה נפשית עמוקה ביותר.
אדם זה חי בחוויה שהוא צודק תמיד, שכל מעשיו ודבריו הם תמיד נכונים.

5- צבעי פנים המהווים סימן להופעת הבושה:
"רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר… וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים..אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא" (אבות ג-יא)
צבע הפנים השכיח בבושה, אינו דווקא הלבנת הפנים, אלא האדמת הפנים.
רוב בני האדם כאשר הם חשים בושה, מופיעה על פניהם סומק, צבע אדמדם, המלמד על תחושת המבוכה ועל התחושה: "הלוואי שיפתח באדמה בור ויקבור אותי, ויעלים אותי מפה".
הבושה מתבטאת על הפנים, כיוון שהפנים מלמדים על יסודות האישיות של האדם, הפנים הם פנימיות האדם. לכן טבעי לרגש הבושה להתבטא בעיקר דרך הפנים.

המקום על הפנים ששם מופיע הסומק מגלה את הצד באישיותו של האדם החש את הבושה.
1- לחיים סמוקות:
אינדיקציה להרמוניה רגשית שהתערערה. הצפה רגשית הגורמת לערפול התודעה.
2- סומק על האף:
מבוכה ובושה לאור הקושי החברתי, ביכולת לבקיאות סביבתית, ויכולות קומוניקטיביות שהאדם נבנה עליהן, וכעת הסתבר לו שאין יכולות אלו עומדות לרשותו.
הוא חש מבוכה ובושה.
3- סומק על מצח:
אדם שהצד הלוגי, המחשבתי הינו הצד החזק שלו, דרכו הוא מבסס את מעמדו בעולם, וכעת יש סדקים ביכולות השכליות או הקוגניטיביות שלו, דבר הגורם לו למבוכה ולבושה.
4- הזעה המתלווה לסומק:
הזעה מהווה סימן למאמץ. כאשר האדם מסמיק ומזיע במקביל, זוהי אינדיקציה למאמץ העצום שהאדם משקיע על מנת להיראות ולשמור על יציבותו שהתערערה באירוע מאתגר.
5- הלבנת הפנים, לובן הפנים כתגובה לבושה:
זוהי אינדיקציה לקיפאון רגשי, לעצירת התנועה הרגשית לאור אירוע המטלטל את חווית ה"אני" של אותו האדם.

סיכום ביניים:
א- תחושת הבושה, מהווה סימן בריא לאדם שעמד מול עצמו, מול "שקר" פנימי המכסה אפשרות למגע עם יסוד קיומי עמוק ובסיסי יותר.
אותו השקר מתנקה מן האדם דרך חווית הבושה. ולכן אין צורך לברוח מפניו של מצב רגשי זה.
(בתנאי שזהו רגש הבושה הנכון, ולא הסוג הנרכש, החינוכי – כפי שנאמר למעלה)
ב- כאמור – יש חשיבות מטהרת לבושה, אך תשומת הלב, צריכה שתהייה על היסוד הנפשי שהבושה חשפה.
יסוד עמוק יותר, קמאי, ראשוני, תשתית נפשית המבטאת את כוחה של האחדות בנפש האדם.
את תשומת הלב – יש לכוון לשם.