פרשת שמות, תהליך הגשמת הפוטנציאל

מתוך הפרשה:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ: כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי (שמות ד', י')

מתוך ההפטרה:
וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר. בְּטֶרֶם אצורך (אֶצָּרְךָ) בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ, וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ: נָבִיא לַגּוֹיִם, נְתַתִּיךָ. וָאֹמַר, אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה לֹא-יָדַעְתִּי, דַּבֵּר: כִּי-נַעַר, אָנֹכִי
(ירמיהו א', ד-ו)

בשני המקרים, הנביא אינו חרד מן החשיפה לאלוהות, אלא מחיסרון הכלים הפנימיים בכדי שיוכל לעמוד בשליחות. החרדה של הנביא הינה לאור הפערים הבלתי נתפסים (ממקומו) בין רצון האל ממנו למציאות הפנימית שלו שאינה תואמת לגדולת השליחות, והיא עצמה (המציאות הפנימית של הנביא) חסרה וללא היכולות הנדרשות לעמידה בשליחות.
הנביא עומד בפני פערים עצומים, ופערים אלו, הם המטרידים אותו.
במקרה של ירמיהו, אין הוא עסוק בשאלות על דטרמיניזם מוחלט, הנטול בחירה חופשית (כיוון שהוא נועד לנבואה עוד לפני יצירתו בבטן אימו) שאלות הנוגעות ליסודות האמונה היהודית ע"פ הרמב"ם. אלא הוא טרוד בשאלה קיומית ובסיסית מאוד מבחינתו: אני נער, ואין לי את יכולת הדיבור לתמלל את האלוהות למילים ברורות, שניתן להעביר לאחר. אני לא בשל, אני חסר הבנה בנושאים הקשורים למערכות חברתיות, פוליטיות, היררכיה של מעמדות בכהונה ועוד.. אני בסך הכול נער…

תשובת האל לירמיהו:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, אַל-תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי: כִּי עַל-כָּל-אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ, תֵּלֵךְ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ, תְּדַבֵּר" (ירמיהו א', ז')
למרות שאתה נער בגילך ובניסיונך, אל תתייחס כך לעצמך. כיוון שאני מראה לך את הפוטנציאל של מה שאתה יכול להיות. ולשם עליך ללכת להתכוון.

אם כן, הכתוב מגלה את המתח הקיים בין הפוטנציאל הגלום באדם, למקומו בהווה.
פוטנציאל שבמקומו של האדם, בתוך מצבו בהווה, אין הוא רואה או מבין כיצד ייתכן שפוטנציאל זה בעל סיכוי להגשמה. הדבר נראה "פנטסטי", לא הגיוני, לא סביר ולא מתקבל על הדעת.
תמיד פוטנציאל של כל דבר נראה בתחילתו לא אפשרי, כמו שיש בו צד של "פנטסיה". אך כאשר האדם מתחיל לפסוע את דרכו, תוך כדי מהלך ההגשמה של אותו הפוטנציאל שהוא לבדו יודע, כך לאט לאט, בסובלנות ובאורח רוח, אותו הדבר שבתחילה היה לא אפשרי, הולך רוקם עור וגידים ומקבל חיים ומציאות.
תהליך ההגשמה של הפוטנציאל חל בתוך ההווה, כאשר פניו כלפי העתיד, הוא נשען על מקורות העבר שלו ביסוד שממנו נובע הפוטנציאל.
לכן האל עצמו מכנה את שמו "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה", כאשר פניו כביכול פונות לעתיד והוא נשען על ההווה, וכך מתהווה כלפי ההגשמה של הפוטנציאל אותו הוא מבקש להגשים.

מכאן שזיהוי הפוטנציאל באדם מחייב התבוננות מיוחדת, הרואה מעבר למקומו של האדם בהווה.
איש חינוך טוב, מזהה את פוטנציאל של תלמידיו למרות שאין לפוטנציאל זה עדות קונקרטית בתלמיד.
הוא יודע לזהות את הפוטנציאל, ולדעת כיצד לשים הדגשים בפני התלמיד שמעצימים את מה שהוא (המורה) מזהה. וכך הוא מהווה מערכת תומכת להתפתחות של "יש מאין" באדם.

ההליכה של האדם בדרך להגשמת הפוטנציאל שיש בקרבו, תמיד נראית בתחילה בלתי אפשרית. לכן לאדם ההולך בדרך זו יש צורך לבנייה של כמה איכויות שהן היסודות התומכים שעליהן הוא יישען ברגעים קשים.
יסוד א': יסוד האמונה.
כוח האמונה בטבעו מסוגל לראות חזון עתידי, ולברוא את ה"יש מאין" באופן היונק את חיותו ממקור חיים גבוה.
יסוד ב': יסוד אי הידיעה.
מוכנות פנימית ללכת קדימה ללא ידיעה ראשונית לאן מובילה הדרך. ביסוד זה יש כניעה עמוקה של הצד הקוגניטיבי באדם שלרוב זקוק למשעת הביטחון של תחושת "הידיעה" שיש לו לאור התנסויות קודמות.
יסוד ג': יסוד המוכנות להיות כלי שרת:
יסוד זה מהווה חלק מתשתית פנימית, חלק מתפיסת עולם בסיסית ש"אני פה כדי לשרת דבר גבוה ממני". האדם הינו חלק ממרקם רחב יותר, ולכן הפוקוס הפנימי שלו אינו על עצמו או טובתו, אלא על עצם הכבוד שניתן לו לשרת דבר מה נשגב וגבוה ממנו.

כאשר יסודות אלו חוברים יחד, יש באדם כוח ומשענת ללכת לדרך שאינה נראית ריאלית בתחילה, ולהגשים את אותו הפוטנציאל הדוחף קדימה, כאשר במהלך הדרך הוא בונה את אותם הכלים שחש בתחילה כי היה חסר אותם. אז הפער הראשוני מצטמצם והולך ובריאת "יש מאין" מתרחשת באופן הטבעי, של אותו הפוטנציאל הראשוני שנראה בתחילה כבלתי אפשרי, והינה התגשם והפך למציאות.