פרשת "וזאת הברכה" – צוואת משה וסיבת הסירוב לכניסתו לארץ

"תּוֹרָה צִוָּה-לָנוּ, מֹשֶׁה" (דברים ל"ג, ד') התורה, החומש, הספר המצוי בידינו, שהוא הספר עליו מבוססת הזהות היהודית, הוא הספר אשר סביבו העם התגבש, התווכח, התפלג, גלה ושב לארצו ועוד…. כל ההיסטוריה של ישראל שזורה, קשורה ונובעת מספרו של משה, המכונה גם "תורת משה".
צוואת משה טמונה בתוך הספר שהשאיר אחריו. בתוך ספרי התורה גנוז מבוקשו, רצונו, וצוואתו של משה עבור כל ההולכים בדרכו, ועבור העולם, כולו בסיכומו של יום.

יש ארבעה אופני לימוד לספרו של משה:

א- פשט: אלו הלומדים את הטקסט, ומנסים להבין את תוכן הסיפור, ההשתלשלות של הסיפורים, משמעותם והניסיון לבדוק אם יש משמעות נסתרת שאינה גלויה בראייה הראשונית. ואלו הם לומדי התורה ומשנני הפסוקים. הם לומדים מוסר וחכמה דרך סיפורי המקרא. הם מדקדקים בכתוב ומוצאים בו הלכות, מצוות, ודרכים המייצרים אורח חיים חברתי ומסורת. הם יודעים לראות בקוצו של יוד רמיזה המובילה למסקנות הלכתיות, כמאמר חז"ל:

"אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב:
בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶה לַמָּרוֹם מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹשֵׁב וְקוֹשֵׁר כְּתָרִים לְאוֹתִיּוֹת.
אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי מְעַכֵּב עַל יָדֶיךָ?
אָמַר לוֹ: אָדָם אֶחָד יֵשׁ, שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּסוֹף כַּמָּה דּוֹרוֹת, וַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שְׁמוֹ, שֶׁעָתִיד לִדְרשׁ עַל כָּל קוֹץ וָקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת.
אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַרְאֵהוּ לִי.
אָמַר לוֹ: חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ.
הָלַךְ וְיָשַׁב בְּסוֹף שְׁמוֹנֶה שׁוּרוֹת – וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מָה הֵם אוֹמְרִים.
תָּשַׁש כּוֹחוֹ.
כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ לְדָבָר אֶחָד, אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, מִנַּיִן לְךָ?
אָמַר לָהֶם: הֲלָכָה לְמֹשֶה מִסִּינַי
– נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתּוֹ" (מ' מנחות כ"ט, ב')

ב- רמז: אלו המקיימים את הכתוב. קיום הכתוב מחייב את הגשמת הכתוב בנפש האדם, ההבדל בין מקיימי ההלכה כמו שנאמר בחלק א', הינו שקיום ההלכות אינו מהלך פנימי באדם אלא חיצוני (אולי, יש ויהפוך פנימי) . אין הכרח שמקיים ההלכה יבטא בנפשו שלו, את ההוראה של הכתוב. כך אומר הכתוב ולכן כך עושים. אפשר שהוא עושה דברים כשפיו וליבו אינם שווים, עקב ההכתבה המגיעה מסמכות חינוכית חיצונית. אין הוא אחד עם הדבר. ומכאן יוצאת האפשרות לקיום אורח חיים אוטומטי ומרדים שעליו אמר הרמב"ם : "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו: כלומר עורו עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם; וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעללים; ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה" (יד החזקה, הלכות תשובה פרק ג', ד').

אין כן באנשים המבקשים לקיים את הכתוב בתוך נפשם. הם האנשים המנסים להתעורר ולהקיץ, ולזכור את בוראם תמיד, ולהפסיק להיות כבולים על ידי הבלי הזמן כדברי הרמב"ם. אנשים אלו הם האנשים ה"עובדים". עבודה על עצמם ועל הרצון להכשיר את נפשם לדבר עצמו. הם עובדים על המידות הפנימיות ועל דרכי התנהגות שמשה הורה.
הנחיות לעבודה כגון:

"וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל"
"לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ "
"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"
"לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ"

אדם שאימץ הנחיות אלו, אינו זקוק לאחר שיצווה עליו את המסורת. הוא בעל מצפן פנימי ויודע מתוכו את האסור והמותר. אדם זה מודע לצרכים של התפתחות הבריאה, הוא במקום של חופש קיומי ובחירה מלאה. הוא לוקח חלק פעיל באבולוציה של תיקון עולם. עקב היותו אדם עם מצפן, שליבו הפך לחי ומתוך עצמו הוא יודע את הדרך, הוא הופך למורה ומכוון.
(חלק א' שייך לקטגוריה של מקיים התורה העיוור ואוטומטי. חלק ב' שייך לקטגוריה בה אדם בוחר מרצונו ללכת בעקבות הכתוב, ולראות בכתוב מורה)

ג- דרש: התורה לא הושלמה ולא ניתנה במלואה, היא חסרה. יש מקומות רבים בהם הכתוב חלקי, מרמז ונראה כקטוע. לוחות הברית הראשונים אותם האלוהות ניסחה וכתבה, נשברו על ידי משה: "וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה, מִן-הָהָר, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת, בְּיָדוֹ: לֻחֹת, כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה, הֵם כְּתֻבִים. וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים, הֵמָּה; וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת, עַל-הַלֻּחֹת…. וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר" (שמות ל"ב, טז-יט)
התורה הכתובה אם כן, הינה תוצר של "ברירת מחדל" מן הזווית של משה, שאמר בתפילתו לאחר מכן "וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה, נְבִיאִים כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם" (במדבר י"א, כ"ט)
תקוותו של משה הינה הנבואה (לוח הברית הראשון). הוא היה רוצה לראות את כולם נביאים כמוהו, "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי, יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (דברים י"ח, ט"ו)

אלו המשלימים, מצרפים, מדביקים ומאחים את רסיסי הלוחות הראשונים שנשתברו, בהם שמורה מסורת הנבואה. רסיסים הממתינים שאדם מתאים יבוא ויאחה אותם ללוחות שניתן לאחוז בהם, לדרך שניתן להלך בה. אותם האנשים מגשימים את מבוקשו של משה המעוניין לראות נביאים קמים, כמוהו. (הלוחות שנשתברו הכילו את תורת הנבואה, והם מפוזרים בתורה הכתובה, כרסיסים וכרמיזה להולכים בעקבות משה).

דבר נוסף, הינו בדרישה שיש מכל אדם לחדש, להביא "חידוש", דבר שלא נראה עד כה, ואותו האדם בא ומחדש דבר מה התורם להתקדמות העולם כולו. התורה מלאה ברמיזות להליכה בדרך זו, כיוון שנביא כתב אותה. גם החלק בתנ"ך המכונה "נביאים", גדוש ברמיזות למהלך זה, כיוון שנביאים כתבו אותו. דרך זו אינה דרך סדורה, היא דרך ליחידים או לקבוצות קטנות, כיוון ששם האדם מחויב לגלות את דרכו ואת הפתח שרק הוא מסוגל להיעזר בו לפתיחת שמיים.

אנשים אלו הם המחדשים, הגאונים, היוצרים, הממצאים. אותם אנשים מלאים בדבר לחלוטין, עד שהדבר מדבר דרכם. כדי שהדבר ידבר דרכם, עליהם ללמוד את דרך ההתפנות של האדם מעצמו. כל עוד והאדם חי בתוך עצמו, אין שם מקום לדבר נוסף. אך כאשר התפנה מעצמו, נוצר החלל לדבר שידור בו. ה"דבר" שימצא בו בית, זהה לרוב, לאיכויות שהאדם בנה וביסס בתוכו כתהליך מקדים לשלב זה.
בתוך עולמה של המסורת יש הכוונה כלפי הלומדים שיביאו "חידוש". בעומק העניין זהו המהלך.

ד- סוד: תורה היא תוצאה של דבר שהתקבל. משה היה למקבל, ורצונו היה שכל אדם יהפוך בעצמו למקבל תורה כמוהו. זוהי הדרגה הרביעית, היא דרגת "מקבל התורה". "פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת יְהוָה, יַבִּיט" (במדבר י"ב, ח'). להיות בדרגת מקבל תורה, משמעותו – להגשים את התכלית במלואה. האדם בעת היותו מקבל תורה, הופך להיות בית לתוכן האלוהי, ומחבר את העולמות, ומביא את התיקון וההבראה לעולם. הוא התרופה בעצמה.

משה היה למקבל התורה הראשון. הוא הסתכל סביבו ולא ראה אדם נוסף במדרגה זו, ולכן לא נכנס לארץ. הוא הציב רף גבוה מאוד, רף של "מקבל תורה". הוא ראה שבסוף הימים "לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ, בְּכָל-הַר קָדְשִׁי: כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ, דֵּעָה אֶת-יְהוָה, כַּמַּיִם, לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו י"א, ט'). וכיוון שראה את סוף התהליך רצה כמו האלוהות בעצמה, תהליך אורגני, טבעי, שבו כל אדם מתפתח בדרכו למקום זה. "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת-יְהוָה: כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם" (ירמיהו ל"א, ל"ג) הוא ראה כי יבוא יום בו הקשר לצור העולמים לא יחייב חינוך והדרכה, אלא שכל אדם עקב גדילתו ומאמציו, ידע את מעיין החיים ומקור הקיום בלבבו. "זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם-יְהוָה, נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה" (ירמיהו ל"א, ל"ב)
כל אדם הופך למקבל תורה.

הוא הבין כי כניסתו לארץ לא תאפשר תהליך אורגני זה (אולי אף תעכב ותפריע). אי כניסתו לארץ מציבה את החזון ואת האתגר לכל אחד, עד למקום שהאדם "ירוויח" את חלקו בדרכו הפרטית.
כניסתו של משה לארץ, משמעותה סיום התהליך, גאולה שהתגשמה. למהלך זה יש משמעויות קשות לאנשים רבים שלא צלחו את דרכם עדיין.

אי כניסתו לארץ מהווה עוד סמן לחסד ולענווה שהייתה בו. הרצון האוניברסאלי לראות את העולם כולו חוזר למקורותיו ושב לגבולותיו ולביתו, הם השמורים לו עוד מימי קדם.

צוואת משה והרף שהציב, עדיין עומדת באוויר וממתינה להגשמתה. עדיין החזון ניצב ומזמין אליו כל אדם. עדיין תורת משה מחייה ומהווה תשתית וקרקע המראה את כיוון הדרך למעמד הר סיני פרטי.

מי ייתן וחזונו של משה יתממש ויתקיים במלואו עוד בימינו אנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s