פרשת "ניצבים" – וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא ִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתו"ֹ (דברים ל', י"א-י"ד)

1- "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא" – דברי האלוהות, כאשר הם פוגשים את האדם, הם בעלי היגיון פנימי צרוף. אולי אין האדם עצמו  יודע כיצד לתרגם או להעביר את תוכן הדברים לחבריו, אך לו עצמו הדברים ברורים לחלוטין. לכן אמר הכתוב כי אין הדברים נפלאים ממך, והם קרובים מאוד, הם אינם רחוקים. לאמור שדברי האל לאדם זמינים תמיד, האל מדבר לאדם אך האדם אינו שומע. תהליך ההתפתחות של האדם הינו ביכולת ההקשבה לדברים המכוונים עליו. ההקשבה של האדם לדברי האל, תלויה באיזון לשני כיווני תשומת לב: להקשבה של האדם לעצמו, ולהקשבה של האדם לסביבתו. כאשר איזון זה מתקיים באדם, האדם באופן טבעי לחלוטין מבין את תוכן הדברים אותם שמע. דברים שכוונו אליו ישירות. יש שני סוגי קולות וצלילים, אלו הבאים מבפנים, ואלו הבאים מבחוץ. כאשר  נתיב קול אחד אינו עולה על האחר, ויש איזון ביניהם, אז נתפח השער להבנה של קול האל.

2- "לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה"               עניין העלייה לשמים מציין שתי נקודות:

האחת – גבולות של תחום קוסמולוגי. העלייה לשמיים מתכוון למעבר לכוכבים, לגלגלי הכוכבים ומעבר למערכת השמש, עליה נאמר "אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א', ט'). מתחת לשמש אין חדש, אך מעבר לשמש יש. תהליך ההתחדשות להביא לעולם חדש, קיים מעבר לשמש ולגבולותיה. לכן יש להגיע למקום בהתפתחות האנושית המאפשר את העלייה למקומות שהם מעבר לשמש, כדי שחדש יתאפשר. כאשר אומר המדרש על ישראל שאין להם מזל, הם מעבר לכוחם של המזלות. דבר שהחל באברהם אבינו שיצא מכוחו של המזל. התכוון המדרש להגיד כי ישראל הם מעבר לשמיים ואין המזלות והכוכבים יכולים להם. אך מדרגה זו, בה אין הכוכב והמזל משפיעים על האדם, הינה מדרגה גבוהה ביותר, ששייכת לבודדים.

נקודה שנייה – השמיים הינם שם של הבורא עצמו, כמו ששלמה המלך אומר בעת הוא מקדש וחונך את בית המקדש "וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם" (מלכים א'- פרק ח'- ל"ב). מי אותו האדם המסוגל לעלות בסולם יעקב, ולהגיע לשמיים, שם יש את צבאותיו ואותו עצמו. בשני הממדים (הקוסמולוגי וממדי העולמות – אצילות, בריאה, יצרה, עשייה והמלאכים) מדובר באנשי סגולה ולא באדם הפשוט. האדם הפשוט האחראי על בניית העולם והדור הבא. לכן אנשים אלו הם בודדים בהיסטוריה, כדוגמת אליהו הנביא, ודבר זה אינו אפשרי לרוב בני ובנות האדם.

3- "וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה"       ים הינו משל לאין סוף ולחיוניות היסוד שהיא זו המחייה את העולם כולו. ולוויתן החי בים הינו משל לאופן בו אותה חיוניות מחייה, זורמת, מקיימת, מגשימה ועוד…. "לִוְיָתָן, זֶה-יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק-בּוֹ" (תהילים ק"ד, כ"ו) וכן אומר "וגדל בים הזה שהיא אימא עליונה י"ם, שבה מייחדים את הקב"ה עשרים וחמש אותיות שהם "ים" בחשבון, והוא בה. אמר הרועה הנאמן וודאי לוויתן שעומד על שפת הים, והעולם עומד על סנפיריו זה צדיק יסוד עולם, שכל העולם עומד עליו" (זהר פ' כי תצא). כדי לעבור דרך חיוניות היסוד המכונה "ים", לוויתן וחיים, חייב האדם למות ולהיוולד מחדש. תהליך מיתה וקימה לתחייה כמו שרואים בסיפורו של יונה הנביא "וַיְמַן יְהוָה דָּג גָּדוֹל, לִבְלֹעַ אֶת-יוֹנָה; וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג, שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת" (יונה ב', א') שם יונה מת בבטן הדג ונולד מחדש עם יכולות נוספות להגשים את שליחותו.

לא הרבה אנשים עברו את תהליך יונה, וחצו את הים ואת הלוויתן, מתו וחזרו לחיים ממקום אחר. גם תהליך זה מיועד לבודדים (תהליך חציית הים, המיתה וההתהוות המחודשת) .

אנשים מיוחדים אלו, כאשר הם הצליחו בדרכם, הם יודעים לספר ולתאר את הדרך. לכן אומר הכתוב "יַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה", אותו האדם שעבר את הדרך המכוונת, הוא זה המסוגל להשמיע את הנסתר ואת הגנוז. את ההבטחה השמורה והגנוזה לאדם שהצליח להגשים את סיבת הקיום וההמצאות שלו בעולמו. אדם שעבר בעצמו את הדרך המיועדת לבודדים, יודע להדריך את האנשים הדומים לו, בדרך זו. גם אז אין ההדרכה של אדם מסוג זה מיועדת לרבים, אלא לאנשים ספורים בלבד.

4- התורה אומרת שגם אם יש מקום למיוחדים, הרי אין זו דרך הכלל. היא מגלה כי "כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתו". היא מראה כי האדם הינו עולם קטן, לכן הכול קיים כבר בתוכו ומוכן עבורו ללכת את דרכו. היא מראה כי פנימיותו של האדם היא דרכו, ושם הכול מוכן ומזומן לו. היא מראה כי הפשטות היא האיכות הנדרשת לחשיפה של מה שהיה שם בתוכו מאז ומעולם. אך עקב קרבתו לעצמו, האדם מעולם לא ייחס לדבר זה משמעות וחשיבות כלשהי. היא באה ומציעה לאדם את הדרך הטבעית והברורה מעליה, שהיא: לעצור, להתבונן ולראות את עצמו ואת מה שקיים בו, וכיצד כל העולם כולו משתקף לאדם דרך עצמו הוא. וכיצד הוא עצמו הינו הכלי לקבלה של האלוהות, וכיצד כל המרכיבים לפיתרון כל הבעיות טמון בתוכו, ולא בפיתרון חיצוני. ודבר זה בא לאדם בעקבות ה"פשטות", כיוון שהוא היה לעצמו תמיד. רק שמעולם לא עצר כדי להתבונן ולראות את היחס הנכון בין קשב לעצמו וקשב לעולמו. התורה מכוונת את האדם ללכת פנימה על עצמו, כיוון שאיכותו הבסיסית מעולם לא נעלמה ולא השתנתה. ואיכות זו, מעת האלוהות היא.

זוהי המצווה של האלוהות כלפי האדם, להיות עצמו, להגשים עצמו, לקיים את עולמו, לדאוג לסביבתו, לראות את האחר ולהאזין לקולו. סוד הדבר בפשטות, שכן "קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מאוד".

5- יעצור האדם ויתבונן בקרוב אליו, במה שלידו ממש, שם כבר יש לו את הכול.