פרשת "בהר" – שמיטות ויובלים

"וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת–כִּי-לִי, הָאָרֶץ: כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם, עִמָּדִי" (ויקרא כ"ה, כ"ג)

1- שמיטות ויובלים, הינה דרך הספירה העברית הקדומה, הסופרת את פרקי הזמן החולף על העולם ועל האנושות, למן בריאת העולם ועד לסופו הצפוי ביום מן הימים. מכיוון שאופן הספירה של היובלים כמו ומנבא את סוף העולם, הרי שתורה זו נחשבת לחסויה וסודית מאוד. מסורת הספירה אבדה לנו לאחר חורבן בית ראשון ושני. אך נותרו סימנים רבים למשמעות הדבר בספרי המסורת. דבר זה נאמר על הר סיני, כיוון שהר סיני אינו בתוך הזמן החולף. מעמד הר סיני הינו אירוע מחוץ לזמן ומחוץ לסדר הטבע. ולכן שם נלמד העיקרון של השבוע, השמיטות ויובלים. כמו כן, השמיטות והיובלים מחלקים את הזמן לפרקים, ולכל פרק זמן יש איכות ו"אופי" שונה. אופיים של פרקי הזמן נלמדים מתורת המספרים וממשמעות המספר, תורה המוכרת בשם "נומרולוגיה", הידיעה של אופיים של המספרים מאפשר לאדם לדעת לקראת איזו תקופה הוא הולך.

2- השמיטות בנויות על עיקרון המספר 7 – מספר אלוהי. לכן, לפני שהכתוב בא לפרט את מועדי ה', הוא מתחיל בציון העיקרון השבועי. למרות שהיום הדבר אינו נראה מיוחד, הרי זהו חידוש שהיהדות הביאה לעולם ולא היה לו אח ורע בכל תרבויות העולם. הרעיון שהשבוע מחולק ל 7 ימים, והיום השביעי קדוש ובו זרם החיים עוצר, דבר זה לא קם בשום לאום או עם. ו"ַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, מוֹעֲדֵי יְהוָה, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ–אֵלֶּה הֵם, מוֹעֲדָי. שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ, כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ: שַׁבָּת הִוא לַיהוָה, בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם. , אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה, מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם, בְּמוֹעֲדָם" (ויקרא כ"ג, א-ד). מועדי השם המצוינים רואים בפסח את החג הראשון, ואילו ראש השנה הידוע לנו כמו שהוא היום מצוין כך: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן–זִכְרוֹן תְּרוּעָה, מִקְרָא-קֹדֶשׁ" . ומצוינים שבעה מועדים שהם מועדי ה'. לכן הספירה העברית הקדומה עומדת בסימן המספר 7 כסמן לדרך הספירה.

3- השמיטות – עניינן לשמוט את המלאכה ואת האדמה. כמו אדם שאוחז בדבר מה, ושומט את הדבר שאחז בו. הדבר נפל, נעזב, ננטש והאדם ממשיך בלעדיו. הדבר ששומטים בשמיטות הוא הצורך האנושי הטבעי והבסיסי לדאוג לקיום ולפרנסה, לעבוד את האדמה מתוך תפיסה פנימית ש"מה שיש לי תלוי במאמץ ובעבודה שאני עושה". כך שמה שנשמט זוהי תפיסת יסוד של האדם על עולמו, שהמציאות אינה תלויה בסוג המאמץ שהוא פועל ויוזם. כמו כן עליו לשמוט את דעותיו הנובעות מחרדה קיומית שהפרנסה שלו תלויה כולה במאמץ. השמיטה מאפשר לאדם להרפות, לעסוק בדברים אחרים, לבנות בתוכו כלים כדי לחיות בחופש ובחירות.

4- שמיטה נוספת – היא נטישת העבדות וחזרה אל החופש. השמיטה והיובל מחזירים כל אדם לאחוזתו, לבני ביתו ולמקורותיו. השיבה של האדם למקורותיו היא השיבה למקום הטבעי. למקומו שהיה שמור לו תמיד. לכן שמיטה ויובל מסמנים את דרכה של הגאולה, בה האדם שגלה ממקום הולדתו, מכור מחצבתו, לשם הוא חוזר. תהליך היציאה ממקום ההולדת וההליכה אל הגלות הינו חלק מן המסע של האדם בעולמו. עליו לצאת לדרך שהיא גלות, לבסוף הוא בא וחוזר לשורשו הראשוני. אז הוא חוזר בוגר, עשיר בתוכן ובניסיון מן המסע בעת יציאתו לחיים, שהיא היציאה לגלות. השיבה – שהיא הגאולה. בה מביא האדם את פירות המסע שלו, ובכך הוא מעשיר את כור המחצב של מקורותיו.

5- דבר נוסף – על האדם לשמוט את דעות ותפיסות שיש לו על עצמו כדי לחזור ל"אני" נקי וטהור. תפיסת ה"אני" של האדם מורכבת מיחסי הגומלין שיש לו עם עולמו. ה"אני" נבנה מזהויות שונות של תפקידים שונים כגון, העבודה שבה הוא עוסק, היחסים החברתיים והמשפחתיים שיש לו ועוד… כל אותם מערכות הקשרים שיש לו מהוות עבורו את מיכלול החוויות – הצלחות וכשלנות, אהבות ואכזבות, מאבקים ותוצאותיהם, אשר הם לבסוף מייצרים באדם את מיכלול הפרטים מהם מורכב ה"אני" שלו. אך יש באדם, ויש לאדם מקום "אני" בסיסי יותר מכל אלה. "אני" שקדם לכל אותן החוויות שהצטרפו מאוחר יותר לאורך חייו. "אני" זה הינו הוויה לבדה, הווה תמידי, נוכחות קיימת שאינה תלויה בדבר. היא קיימת מכוח נוכחותה המתמדת. לנוכחות מתמדת זו יש איכויות של זוהר, טוהר, ידיעה ואינטליגנציה.. על האדם לשמוט את מיכלול החוויות שבנו בו תפיסות "אני" חוצצות ולחבור מחדש ל"אני" תמידי שיש בתוכו שקדם לכל… זהו עוד אספקט של הגאולה.

6- בתהליך זה האדם שומט מעליו את הזהויות השונות שאולי והן היו לו לכלי חשוב, דרכן הוא כבש ורכש רכוש רב, הישגים שקובעים לו את תחושת החשיבות ומקומו מול העולם. כאשר האדם שומט כל אלו, הוא חווה את תהליך המיתה בעת היותו חי… לתהליך זה יש חשיבות רבה, שכן אז האדם נולד מחדש ל"אני" הנצחי התמידי שחי בו תמיד. על זה אומר הכתוב " מי שרוצה לחיות ימות, ומי שרוצה למות שיחייה".

7- למעשה תהליך זה גלום בעיקרון השביעוני, במהלך השבוע. וכאשר האדם חי את חייו, תהליך זה מכוון לשמירת הידיעה הבסיסית שהוא זמני פה בעולם, וכל קנייניו והישגיו, אינם אלא דבר המתכלה בזמן, והוא עצמו אינו שייך למקום זה. העולם הגשמי, וכל שיש לו – מושאל לו וניתן לו כחזקה בלבד. מהלך השמיטות מבקש לבנות באדם גישת יסוד לפיה אדם חי בעולמו כעובר אורח, שכן "כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם, עִמָּדִי".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s