פרשת "צו" -תורת הכוהנים

א– "וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן.  וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד–כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ'- לד,לה)   כאשר האלוהות ממלאת את המשכן, אין אפשרות למשה רבנו להיכנס ולא לאף אחד אחר… מכיוון שכל מי שייכנס לאוהל ימות. כלומר יתמזג עם האלוהות וזהותו הייחודית תיעלם ותימוג (הוא כמו שהוא, יעלם). כמו כן נוכחותו של האל במשכן מביאה עימה את הגאולה, ומחזירה את המציאות שקדמה לחטא האדם הראשון.  כאשר חטאו של אדם ראשון הביא גירוש והפרדה ואילו במשכן חוזרת האחדות, כאשר היא עצמה התרופה למחלה שנבעה מן החטא.   כך שבעת היות האל שוכן במשכן, ניגמר תהליך התיקון ואין צורך ללכת לשום מקום, תהליך התיקון והמסע אליו השתלם.

ב- אך הכתוב אינו אומר כך, להיפך – הכתוב מדגיש את המשך המסע "וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל, מַסְעֵיהֶם.  וְאִם-לֹא יֵעָלֶה, הֶעָנָן–וְלֹא יִסְעוּ, עַד-יוֹם הֵעָלֹתוֹ" (שמות מ' לו,לז)  למרות שהאלוהות היא זו המובילה (לא משה מנהיג ומוליך את העם כי עם האלוהות היא העושה זאת) את העם, עדיין האפשרות להמשך המסע הינו לאחר שהאלוהות צמצמה עצמה למקום שאינו מפריע לאדם להיות מה שהוא. ואין לייחודיותו של האדם מפריע. להיפך ניראה כי יש רצון ועניין מצד האלוהות שאותה ייחודיות אנושית תמשיך ותתפתח. לכן נמשך המסע.  ומסעות העם במדבר מתרחשים במקביל להליכה אחר האלוהות המובילה.

ג- לכן אופן ההליכה במדבר אינו הליכה אקראית כי אם  אופן ההליכה שאותה מכתיבה האלוהות כדי שההליכה תתאפשר. הליכה המקבילה לאלוהות. ולהליכה עם האלוהות יש תנאים ההכרחיים לקיומה של אפשרות זו.

ד- לכן כל ספר ויקרא מתאר את ההכרח לשמור על הטהרה, דרך מעשים המביאים לידי טהרה במישור האישי ובמישור המשפחתי, החברתי והלאומי.   ללא טהרה זו אין אפשרות ללכת אחר האלוהות. טהרה זו הינה התנאי הבסיסי לאפשרות של האדם להכיר את בוראו.  ספר ויקרא מלמד את אופן ההליכה, כיצד על האדם ללכת כדי שהאלוהות היא זו שתוביל את חייו. הספר מלמד על מה עלול להוות הפרעה וכיצד להסיר אותה.

ה- "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה" (ויקרא ו, א-ב)  זוהי תורת הכוהנים. הכוהנים מחוסרי נחלה, הם אלה שבידם תורת ישראל, הם האחראיים שתורה זו תעבור מדור לדור. הם אחראיים לטהרתה ולטהרת העם. הם תלויים בעם כולו שייתרום מנדבת ליבו לצורכי מחייתם. קיימת תלות הדדית בין הכוהנים נושאי דבר האל לבין העם על כל צדדיו. למעשה הכוהנים הם החוט המחבר את שבטי ישראל לעם אחד.

ו- לאורך הפרשה הכוהנים מצווים ב"תורות" – כל תורה מתייחסת לנושא טהרה מאספקט קיומי אחר. כאשר הדרך להבין את תוכן ומשמעות התורות המטהרות הינו דרך המשכן כמבנה המקביל למערכת האנושית.  האוהל הינו בבחינת אדם קטן.  האדם הינו יחידת קיום שהוא עצמו עולם שלם והוא מקביל לעולמות כולן.  כל העולמות כולם מצטמצמים לתוך המבנה האנושי. המשכן מהווה חוט המחבר בין האדם לבין העולמות. לכן כל עבודת המשכן הינה הדרך כיצד לחבר את העולמות לאחדות אחת הפועלת וחיה ומכירה את סך חלקיה.

ז- הכוהנים לובשי האפוד ושאר בגדי הקודש מדמים בלבושם את כלל חלקי השבטים ליחידה אחת (שמות השבטים מקבילים לשניים עשר המזלות, ושניים עשר צירופי שם הוויה, המצויים על החזה של הכהן הגדול, ומיוצגים על ידי אבני החושן) .  לכן הכהן בעת היותו בתפקידו מייצג את הצטרפות העולמות לאחד. כלומר – כאשר הוא במצב זה, הוא לא הוא האישי, הוא לא אותו האדם שהיה לפני כן. הוא הופך לאדם אחר, לאדם שזהותו הפרטית נלקחת. אין לו את עצמו שלו יותר, והוא כעת כלי המשרת מטרה למען אנשים רבים. לכן אין הכוהנים נזכרים בשמם הפרטי (חוץ מאהרון ובניו שהם תחילת השושלת הכוהנית) . אין לאנשים אלו חשיבות וייחודיות המחייבת שם שייחד אותם כפרט. הם כלי שרת לחלוטין, והם מוסרים עצמם למען מטרה זו בעת היותם מפשיטים מעליהם את ההשתייכות האנושית המתאפיינת בשם. לכן אין כתובים שבהם אדם ניזכר בשם עד לסוף בית שני, שם נקטעת מסורת הכוהנים, ומתחילה תקופת התורה שבעל פה, ושם יש מקום לציין את האדם שהוא המקור לנביעה.  לפני כן הנביעה כולה מעת השמיים היא.  ולכן הכוהנים, סנהדרין וזקנים לא כתבו כלום.

ח –  כהונה ונבואה קרובות מאוד זו לזו. גם לנביא כמו לכהן אין מקום  לייחודיותו בשמו. הוא נעלם וזהותו מתה, ואז הוא מתעורר וחי לאלוהות. הנביא שלוח וכן הכהן חי חיי שליחות. הנביא בא לעולם כדוור שלוח המביא את דברי האלוהות וכן הכהן אף הוא מתפקד כמטהר ומכין את הקרקע לחברה היודעת את אלוהיה. ההבדל המרכזי בין הנביא לכהן הוא שהכהן מוסר את מסורת העבודה, שבתוכה יש גם חלק המחייב את התמוססות ה"עצמי" שלו. ואילו בנבואה יש משמעות לשמו לייחודיותו של הנביא, שכן באמצעות אותה הייחודיות נמסר התוכן שעליו הנביא ממונה ובו הוא מעוגן. כגון הנביא "יחזקאל" ששמו מתייחד להעיד על חוזקת האל עליו. אך בעת היותו מתנבא הוא אינו "יחזקאל" אלא "וַיֹּאמֶר, אֵלָי:  בֶּן-אָדָם עֲמֹד עַל-רַגְלֶיךָ, וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ " (יחזקאל ב, א')  שמו אינו שם אישי אלא שם המאפיין את השיוך האנושי שיש לו, הוא "בן אדם".

ט- לתהליך הטהרה של תורת הכוהנים יש חמישה חלקים:

1- טהרה דרך אש – האש מכלה את הכל ומחזירה את היסודות למקורותיהן. תהליך טהרה זה קשור בחוויית המיתה, שכן האש הורגת את הדבר הנשרף, ודבר זה הנשרף משנה את צורתו וחוזר ליסודותיו כמו גולם. טהרת האש היא טהרה דרך תהליך המיתה. על הדבר למות כדי להיטהר.

 2- טהרה דרך מים – המים מחזירים את הדבר למקומו המולד, לראשיתו. הם מנקים את השכבות המצטברות לאורך הזמן, ומכך מתאפשר תהליך לידה וחזרה למקורות הראשוניים ללא הצורך לעבור את תהליך המיתה.  טהרת המים מביאה את תהליך הלידה מחדש כתהליך מטהר.

 3- טהרה דרך תהליך האכילה – תהליך האכילה או צום מאפשר לאדם לפגוש עצמו במקום אחר, שכן רוב דפוסי המחשבה של האדם נובעים מהרגלי הצריכה שלו, ולכן שינוי קל בהרגלי הצריכה מעבירים את האדם למקום אחר. לאן רוצה הכהן לעבור? מאיזה מקום פנימי לאיזה מקום שונה? דבר זה תלוי בעבודת הטהרה שיש עליו לבצע. כאן תהליך הטהרה מתבסס על שינויי בהרגלי הצריכה המביאים לשינויי גורף במבנה האורגני, דבר המטהר את האדם עקב תהליך השינוי היזום בהרגלים, ועקב המפגש שלו עם עצמו ממקום אחר.  כמו כן, תהליך האכילה מתמיר את המזון מדבר גשמי לחיות אנרגטית, כך שאם האדם אוכל את מזונותיו בהבנה הנכונה הרי שאכילתו הופכת לתהליך ולכלי לטיהור. (ההבנה הנכונה לאכילה קשורה לאכילה שמטרתה להגשים את תכלית הקיום, אם האדם אוכל כדי להגשים את התכלית, הרי הוא אוכל נכון, ואכילתו הופכת לתהליך מטהר, ואם הוא אוכל מסיבות אחרות כגון סתימת "חור רגשי" כך שהאדם נעזר באוכל לצרכים רגשיים ופסיכולוגיים, אזי האכילה אינה קשורה לתהליך המטהר האפשרי לה)

 4 – טהרה דרך חלופת הזמן– לזמן שעובר, יום ללילה יש כוח מטהר. הזמנים החשובים של תנועת יום ולילה, הינם בשעת שקיעת החמה – בין הערביים. וזמן זריחת החמה – שעת הבקר הראשונה. אז לחולפת הזמן יש כוח המאפשר לאדם כניסה פנימה בחופשיות ובעומקים גדולים יותר. (לכן שעות הלו מומלצות לתרגול "רוחני")  בזמנים אלו האדם פתוח יותר וזמין יותר, ויש פחות הפרעות מסוג ההפרעות של רעשי היום יום.

 5- טהרה מתוך שמירה על היגיינה גופנית והיגיינה של פרטי הלבוש.   האדם אינו יכול לעבור תהליך דק, עמוק, פנימי, טרנספורמטיבי, כאשר אין הוא חש בנח בגופו ובמלבושיו. על האדם להיות ולחוש בנינוחות נעימה, נינוחות שאין עימה הפרעה מן הזווית הגשמית או הסביבתית – אקולוגית. הסביבה חייבת להיות נעימה, נקייה, מזמינה, המרחיבה את דעתו של האדם.

י- "אמר ר' שמעון בר יוחאי לעולם אין העולה באה אלא על הרהור הלב" (מ' רבה – פרשת צו, ג')  האפקט של כללי טהרה אלו מביא לידי מחשבה זכה, מחשבה טהורה. מחשבה אחת לא מוסחת ולא מופרעת מגירויי תנועת העולם.  החושים אינם מפריעים לתודעה, במצב זה, הם רק כלי ליצירת קשר עם העולם החיצוני, כאשר אין צורך ליצירת קשר החושים עוצרים ואינם פעילים ואינם מהווים הפרעה. במצב זה חלקי המערכת האנושית נעים בהרמוניה שאין עימה הדחקה או הפרעה. אז נשמת האדם בוקעת בזוהרה ובמלוא יופייה ללא הפרעות וללא מחיצות, וכך על האדם להכיר את עצמו.

זוהי המשמעות והמטרה של תורת הכוהנים.