פרשת "משפטים" – "אחרי רבים להטות" – על השימוש במושג זה

בפרשה זו וכן בפרשות הבאות נפרשת תחילתה של ההלכה העברית כאשר עיקר הנקודה להתבוננות הינה על כך שההלכה וכלל דקדוקיה הם פועל ישיר לראיית האל הישירה במעמד הר סיני, שם האל ועם ישראל מתאחדים בקשר ברית, שם נוצרת ומתהווה הברית שהיא עצמה תוצר ישיר של חיבור האדם עם האלוהות, וידיעת עצמו ועולמו מתוך חיבוק וקשר זה. פרישת ההלכות, החגים, והמצוות הינן חלק ישיר וטבעי למגע של האדם עם האלוהות. אורח החיים כמו שהם מתוארים בפרשיות אלו, שבהן מוגדרת התרבות היהודית כגון חגים, שבתות, מוסר חברתי, עלייה לרגל, אוהל מועד וכיצד סביבו מתאחד העם כולו ואוהל זה הינו הלב של העם ורוב המצוות סבות סביב המשכן, הינו פועל ישיר לחוויית האדם במיזוגו עם האלוהות. בתוך מכלול נתיבות החיים המוגדרות בפרשות אלו, מוגדר גם הכלל הדמוקרטי – "אחרי רבים להטות" (שמות כ"ג,ב')

דמוקרטיה (שלטון העם) אינו פיתוח יווני, כי אם עברי מקראי, שנאמר "אחרי רבים להטות". הסנהדרין היה "דמוקרטי" בכך שעל פי הרוב הוכרעה החלטה הלכתית כלשהי. כלל זה הפך ליסוד בדינאמיקה הפנימית של ישראל, בין אם היה זה בסנהדרין, ובין בחכמים שגם בתוכם כלל זה הפך ליסוד של מנוף להחלטות לכיוון מסוים שלעיתים הונהג כדי לסלק מחלוקות ולעיתים כדי להוביל לבהירות ולקו אחיד בדרך המחשבה או באורח החיים שחכמים ניסו להתוות בסוף בית שני.

אך סוף בית שני העומד בסימן תורה שבעל פה, אינו דומה כלל לתקופת יציאת מצריים ובית ראשון שם נבואה ורוח הקודש היו לחלק יומי פעיל בבניית הנפש של אדם בתקופה זו. בשעה שיוצאי מצריים ראו את אלוהים כך: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי" (מכילתא), חכמים נעזרו בכלי נפש שונים, ללא נבואה, ולכן דרכם הייתה על דרך השכל והעיון בעת היותם מצהירים ש"חכם עדיף על נביא", כלומר שדרכם נכונה יותר מדרך הנבואה ורוח הקודש, והם החכמים, עדיפים על פני הנביאים.

דבר זה בא למקום של הכרעה דרמטית שהיהדות לפני אותה ההכרעה ולאחריה אינה יותר אותה היהדות, היא משתנה ללא היכר. מסורות ארוכות בזמן ועמוקות כגון "מסורת יורדי המרכבה" "ויורדי ההיכלות" או "מסורת סולם העלייה" (מסורות נבואה) נעלמו או נגנזו כך שאין יותר מגע איתן. ומסורת חדשה החלה, היא מסורת החכמים. מה טיבעה של מסורת זו? ומה איבדנו כולנו עקב הכרעה זו של החכמים? דבר זה בא לידי ביטוי במקור התלמודי הבא:

"חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא.
ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאים
וזהו תנורו של עכנאי
מאי עכנאי?
אמר רב יהודה אמר שמואל: שהקיפו דברים כעכנא זו וטמאוהו
באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם
ולא קיבלו הימנו.
אמר להם: אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח.
נעקר חרוב ממקומו מאה אמה.
ויש אומרים ארבע מאות אמה.
אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי, אמת המים יוכיחו,
חזרו אמת המים לאחוריהם.
אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי, כותלי בית המדרש יוכיחו
הטו כותלי בית המדרש ליפול.
גער בהם רבי יהושע
אמר להם (ר' יהושע): אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם?
לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע
ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר
ועדיין מטים ועומדין.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו,
יצתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום.
עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא.
מאי לא בשמים היא?
אמר רבי ירמיה: שכבר ניתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחים בבת קול
שכבר כתבת בהר סיני אחרי רבים להטות.
מה עשה הקב"ה באותה שעה?
היה מחייך ואמר:
נצחוני בני נצחוני בני" (בבא מציעא נ"ט,ב')

במקור זה רבי אליעזר מוכיח לחכמים שהלכה כמותו מכל זווית אפשרית, חוקי טבע מוכיחים כמותו (חרוב ואמת המים) תורה מוכיחה כמותו (כתלי בית המדרש נוטים ליפול, אלא שגערת ר' יהושוע מונעת נפילתם) ויותר מכך אלהים עצמו מוכיח את דבריו כנכונים, בת קול הינה ביטוי לדיבור ולרצון האלוהי. אך חכמים כאחד אינם מקבלים את ההוכחות האלו, שכן (כך על פי טענתם) "לא בשמיים היא" ועוד "אחרי רבים להטות", ואילו הם הרבים ואילו רבי אליעזר ואלוהים, נמצאים מולם במיעוט… כך שכוח הרבים בידם.
וכך הוכרע לבסוף לנדות את רבי אליעזר מן החבורה ולשרוף כל זכר לדבריו ולפסיקותיו,                     "אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר
ושרפום באש ונמנו עליו וברכוהו) לשון סגי נהור, סילקוהו, נידוהו)
ואמרו: מי ילך ויודיעו?
אמר להם ר' עקיבא: אני אלך,
שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו ונמצא מחריב את כל העולם כולו.
מה עשה ר' עקיבא?
לבש שחורים ונתעטף שחורים וישב לפניו בריחוק ארבע אמות.
אמר לו ר' אליעזר: עקיבא מה יום מיומים?
אמר לו: רבי כמדומה לי שחבירים בדילים ממך.
אף הוא (ר' אליעזר) קרע בגדיו וחלץ מנעליו ונשמט וישב על גבי קרקע זלגו עיניו דמעות". (בבא מציעא נ"ט, ב')

וזאת לאחר שאלוהים שולח להם את בת הקול המעידה עליהם "מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום".

סופו של מדרש זה מספר כי הקדוש ברוך הוא מחייך ואומר "נצחוני בני ניצחוני".
איזה סוג של ניצחון הוא זה? החכם ניצח את אלוהים, בניו של האל ניצחו אותו בכוח הוכחת הכתוב..

ניצחונם של החכמים את אלוהים וצחוקו, אינם מצחיקים כלל, שכן צחוקו של אלוהים אינו צחוק של אבא גדול המאושר לראות את בניו גדלים, אלא צחוק עגום שיש עימו גזירת חורבן וניתוק של ישראל מאדמתו ומן החיבור האלוהי שהחל במעמד הר סיני, והיה חלק מן הזהות היהודית עד לנקודה זו. צחוקו של אלוהים מבטא את תחילת תקופת גלות, חורבן, גירוש, ואין ספור פרעות שבאו ליהדות עקב הניתוק והקרע של היהדות מהאל שנתן אותה. היהדות המתגבשת החדשה בסוף בית שני, היא היהדות של כל הדורות מסוף בית שני ועד לדורנו אנו, יהדות ששכחה את מה שהחכמים ניתקו ממנה והעדיפו להשליך מאחורי גבם.

ליהדות זו יש הלכה,  מנהגים,  חכמים,  אין ספור כתובים, אך אין את אלוהים.  אין את הקשר המיידי והישיר שהיה חלק ישיר ופעיל של אופייה של היהדות לפני תקופת החכמים. זו יהדות של שלד הבנוי מאין ספור הלכות, אך מחוסר משאר חלקי הקומה. יהדות שהיא זכר וגל עד לזיכרון של אנשים שחיו בעבר, ולתקופות "טובות" שהיו פעם, שאותם החכמים העלימו או גנזו. יהדות שחיה כמצבת זיכרון לדבר שנישכח, במקום לחיות כישות חיה נושמת ויוצרת.
הניתוק מן האלוהות וההצהרה "נצחוני בני", משקפת את מפלתה ונפילתה של היהדות ובכך החכמים גזרו על דורות ודורות, את גורל הרדיפות ואת שאר הנוראות.

מעמד הר סיני הינו "תרופה" למחלה שהחלה בחטא אדם ראשון. חטא זה הביא עימו מוות שמשמעותו ניתוק והפרדה של האדם ממקור חיותו. לכן האדם מגורש ממקור חיות זה. במעמד הר סיני האדם חוזר לכור מחצבתו כאשר הוא מתאחד עם צור העולמים, חיבור זה נועד לתיקון העולם כולו "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ, וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ה'- ו')
חיבור ומהלך זה של הקשר האלוהי הישיר עבר עליות ומורדות, אך תמיד היה, ותמיד נכח.. כאשר החכמים ניתקו את האלוהים מן ההלכה ובנו הלכה שניתן להוכיח מן הכתוב אך אלוהים עצמו לא מסכים עימם, הם הביאו לנזק ולחורבן עצום, וביטול התרופה שבאה במעמד הר סיני.

נותר אלא להצטרף לתפילתו של הרב קוק שתתקיים במהרה:

"אל מעיין הנבואה הננו נקראים,
צחי צמא אנחנו,
אבל מעיין גנים מקור חיים לפנינו הוא.

סתר רז קדוש שוכן בנו,
נשמה חיה מיוחדת שרויה בקרבנו.

מרוחו של משיח זורמים ונושבים רוחות,
והינם באים עדינו.

היננו מתקוממים, מתנערים, ומבקשים חיים חדשים.
חידוש ימינו כקדם."

(אורות התחייה ס"ו)

תשעה באב – חורבן או תחייה – קיץ 2015

מפי: קובי נחושתן
שמעה, כתבה וערכה: אורנה בן דור

פרשת דברים – ספר דברים

הפרשה החותמת את ספר במדבר היא פרשת מסעֵי, שנאמרה עדיין מפי הגבורה. ספר דברים הוא הספר אתו מתחילים דבריו של משה עצמו. תשעה באב הוא יום סימבולי שנמצא בחתך שחותם את במדבר ומתחיל את דברים. במאמר זה ננסה לברר האם מלבד היות יום זה יום חורבן, הרס ושברון לבב, המכונה "ימי בין המצרים"', (על פי הכתוב במגילת 'איכה' (פרק א' פסוק ג') "כל רודפיה השיגוה בין המצרים"), או שהוא טומן בחובו דבר נוסף.
בעוד שעל ארבעה מתוך חמשת ספרי התורה: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר- קיימת אחדות דעים בין המפרשים השונים מאז ועד היום, לגבי היותם נאמרים מפי הגבורה עצמה, על ספר דברים התחולל ויכוח אם הוא נאמר מפי הגבורה דרך משה, או מהעצמי של משה. בסופו של דבר נעשתה הכרעה לכלול אותו בתוך ספרי התורה. ספר דברים מסופר בגוף ראשון: ואומר אליכם, ואצווה אתכם, וייטב בעיני- משה הוא המדַבֵּר.
עובדה זו היא בעלת משמעות עמוקה, וזאת משום שספר דברים הוא השורש לתורה שבעל פה, כלומר לתורה שלא נמסרה בסיני.
משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים, הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה. משנה אבות א א

אנשי הכנסת הגדולה היו הראשונים שאמרו משהו מדעתם הם; עד אליהם כל דור הוא מבחינת מקבל תורה מסיני. גם הנבואה לא נאמרה מתוך הנביא עצמו, אלא שהוא שימש כערוץ לדברי אלוהים. מימי בית שני ואילך, החלו דברים להיאמר מפי אנשים, לא כקבלה מלמעלה, אלא כחכמה אנושית.
הוויכוח בתוך הגמרא האם מפי הגבורה אָמָרַה, או מעצמו אמרה, מצביע על מהלך שבו יתכן שהאלוהים עצמו שואף שהאדם יאמר דברים מעצמו. עד לנביאים המהלך רוחני-פסיכולוגי היה מהלך שבו אדם אינו בוחר, ואינו יכול ליצור אלמנט של הטבעה אישית. בסוף בית שני, מתווכח רבי אליעזר בן הורקנוס עם כל התנאים, כולל רבי עקיבא וחבריו על נושאים הלכתיים, ויכוח שמתפתח לבסוף לעניין עקרוני על האופן בו נקבעים דברי הלכה, והאם להוכחות שמימיות יש יכולת להכריע לכאן או לכאן. בסופו של דבר אומרים התנאים לרבי אליעזר בן הורקנוס: לא בשמים היא… הכרעתם זו תומצתה במדרש על הפסוק מספר דברים "לא בשמים היא". סוגיה הידועה בשם – "תנורו של עכנאי"

" אמר להם (רבי אליעזר): "אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח". נעקר חרוב ממקומו מאה אמה… אמרו לו: "אין מביאין ראיה מן החרוב". חזר ואמר להם: "אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו". חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: "אין מביאין ראיה מאמת המים". חזר ואמר להם אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע אמר להם: "אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אתם מה טיבכם?!" לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר ועדיין מטים ועומדין. חזר ואמר להם: "אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו". יצאתה בת קול ואמרה: "מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום". עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא". [ציטוט מתוך דברים ל', י-יד: "…כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם — לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: … כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ."]. מאי לא בשמים היא ? [מה הפירוש: לא בשמים היא?] אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה: "אחרי רבים להטות" [ציטוט מתוך שמות כ"ג, א-ג] " (מסכת בבא מציעא נט, ב)

בהמשך מספרת הגמרא שאליהו הנביא נשאל מה אמר הקב"ה באותו זמן. סיפר אליהו כי האל "חייך ואמר ניצחוני בני, ניצחוני בני".

ובספר דברים – מדברי משה –
כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ. דברים ל י"א י"ב

בפיך ובלבבך לעשותו, בתוכך ממש, כחלק מהווייתך, מישותך , ממי שאתה וממה שאתה, חלק לא נפרד.

הוויכוח בין ר' אליעזר בן הורקנוס לבין החכמים משקף את הקרע ביהדות; בסופו של דבר הייתה ידם של חכמי ישראל שגזרו שהאדם את עצמו יאמר, מתוך ליבו ידבר- על העליונה. אין זה רק עניין הלכתי. כאשר אדם בא ומבטא את עצמו, מדבר מתוך עצמו, יוצר מתוך עצמו, אלוהים בעצמו מצטרף למהלך. זהו מהלך של אינדיבידואליזציה שבו האדם נהפך למיוחד בעת היותו קובע את מהלך הדברים, וזאת מבלי לגרוע מכללי האמונה באלוהים ובמקומו של האל ביקום.
תשעה באב משקף צומת שאינה בהכרח חרבן של מה שנהרס, אלא התבוננות של מה שמתאפשר. במסכת מכות כ"ד מתוארים החכמים המקוננים ואבלים על חרבן בית המקדש, בעוד שרבי עקיבא צוחק. למה צחק רבי עקיבא?
רבי עקיבא ראה את המהלך האבולוציוני בפרספקטיבה רחבה יותר; הוא ידע שכפי שהגיע החורבן, כך תגיע גם התחייה.
"פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור עקיבא מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו (במדבר א, נא) והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק דכתיב (ישעיהו ח, ב) ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב (מיכה ג, יב) לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו'] בזכריה כתיב (זכריה ח, ד) עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו" (מ' מכות כ"ד ב')

זהו עיקר העניין של תשעה באב.

ע"פ היהדות טמון העולם כולו בשלשה דברים: התורה, בית המקדש והאדם עצמו. התורה הינה ארכיטיפ שבתוכו גנוז העולם כולו; בית המקדש הוא דמות העולם והחיבור של מעלה ומטה, תיקון הפירוד שהחל מחטא גן העדן והחזרת האחדות לבריאה; גם האדם הוא כזה.
התורה המקדש והאדם הם שלוש צורות קיום, שלושה ביטוי קיום שמכילים בתוכם את היקום כולו, על כל פרטיו וגווניו.
בית המקדש הפיזי חרב, אך הוא יבנה שוב, הפעם בתוך האדם עצמו. לאחר חורבן הבית, נותר האדם לבדו כביטוי לישות המכילה את כל הבריאה בתוכה. ולכן כעת על האדם להיהפך למקדש בפני עצמו.

כיצד יתגלה המקדש בתוך האדם?

א מִזְמוֹר, לְאָסָף:
אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים, לְבָרֵי לֵבָב.
ב וַאֲנִי–כִּמְעַט, נטוי (נָטָיוּ) רַגְלָי; כְּאַיִן, שפכה (שֻׁפְּכוּ) אֲשֻׁרָי.
ג כִּי-קִנֵּאתִי, בַּהוֹלְלִים; שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.
ד כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם; וּבָרִיא אוּלָם.
ה בַּעֲמַל אֱנוֹשׁ אֵינֵמוֹ; וְעִם-אָדָם, לֹא יְנֻגָּעוּ.
ו לָכֵן, עֲנָקַתְמוֹ גַאֲוָה; יַעֲטָף-שִׁית, חָמָס לָמוֹ.
ז יָצָא, מֵחֵלֶב עֵינֵמוֹ; עָבְרוּ, מַשְׂכִּיּוֹת לֵבָב.
ח יָמִיקוּ, וִידַבְּרוּ בְרָע עֹשֶׁק; מִמָּרוֹם יְדַבֵּרוּ.
ט שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם; וּלְשׁוֹנָם, תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ.
י לָכֵן, ישיב (יָשׁוּב) עַמּוֹ הֲלֹם; וּמֵי מָלֵא, יִמָּצוּ לָמוֹ.
יא וְאָמְרוּ, אֵיכָה יָדַע-אֵל; וְיֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן.
יב הִנֵּה-אֵלֶּה רְשָׁעִים; וְשַׁלְוֵי עוֹלָם, הִשְׂגּוּ-חָיִל.
יג אַךְ-רִיק, זִכִּיתִי לְבָבִי; וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי.
יד וָאֱהִי נָגוּעַ, כָּל-הַיּוֹם; וְתוֹכַחְתִּי, לַבְּקָרִים.
טו אִם-אָמַרְתִּי, אֲסַפְּרָה כְמוֹ; הִנֵּה דוֹר בָּנֶיךָ בָגָדְתִּי.
טז וָאֲחַשְּׁבָה, לָדַעַת זֹאת; עָמָל היא (הוּא) בְעֵינָי.
יז עַד-אָבוֹא, אֶל-מִקְדְּשֵׁי-אֵל; אָבִינָה, לְאַחֲרִיתָם.
יח אַךְ בַּחֲלָקוֹת, תָּשִׁית לָמוֹ; הִפַּלְתָּם, לְמַשּׁוּאוֹת.
יט אֵיךְ הָיוּ לְשַׁמָּה כְרָגַע; סָפוּ תַמּוּ, מִן-בַּלָּהוֹת.
כ כַּחֲלוֹם מֵהָקִיץ– אֲדֹנָי, בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה.
כא כִּי, יִתְחַמֵּץ לְבָבִי; וְכִלְיוֹתַי, אֶשְׁתּוֹנָן.
כב וַאֲנִי-בַעַר, וְלֹא אֵדָע; בְּהֵמוֹת, הָיִיתִי עִמָּךְ.
כג וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ; אָחַזְתָּ, בְּיַד-יְמִינִי.
כד בַּעֲצָתְךָ תַנְחֵנִי; וְאַחַר, כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי.
כה מִי-לִי בַשָּׁמָיִם; וְעִמְּךָ, לֹא-חָפַצְתִּי בָאָרֶץ.
כו כָּלָה שְׁאֵרִי, וּלְבָבִי: צוּר-לְבָבִי וְחֶלְקִי–אֱלֹהִים לְעוֹלָם.
כז כִּי-הִנֵּה רְחֵקֶיךָ יֹאבֵדוּ; הִצְמַתָּה, כָּל-זוֹנֶה מִמֶּךָּ.
כח וַאֲנִי, קִרְבַת אֱלֹהִים– לִי-טוֹב:
שַׁתִּי, בַּאדֹנָי יְהוִה מַחְסִי; לְסַפֵּר, כָּל-מַלְאֲכוֹתֶיךָ. (תהילים ע"ג)

אסף מעיד על עצמו שאינו מבין בריאה בה צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, ועוד מעט קט וגם הוא היה נכשל ועובר לצדם של הרשעים שדומה שדרכם צלחה תמיד. ואז הוא גילה את התודעה האלוהית, אותה הוא מכנה מקדשי אל.

כמו כן – אסף מלמד שתי צורות של התבוננות והבנת המציאות, האחת – מחוץ למקדשי אל – שם המציאות נראית כאוטית, בוטה באי הצדק שלה, מכוערת וגסה. והשנייה – מתוך מקדשי אל – שם יש סדר, הבנה, תבונה, אמת, ידיעה צרופה המביאה לאהבה.

הדרך להפוך לכלי על מנת להיכנס למקדשי אל מתוארת על ידו באופן הבא: "כי יתחמץ לבבי וכליותי אשתונן". הכליות אמנם מופיעות בהקבלה ללב, אך כאן הכליות לא מסמלות את המצפון – האדם סובל בלבו, כלומר ברגשותיו, הוא מאד עצוב וממורמר, והסבל כל-כך חזק, שהוא מדומה לכאב שאדם חש כאשר חרב שנונה ("אשתונן" מלשון "שנון") מפלחת את כליותיו. בנוסף לכך האדם אמור להגיע כבער, כלא יודע, כ'בהמות', כלומר כמובל ולא כמוביל.
המהלך המתבקש אם כן על מנת להגיע למקדשי-אל, הוא מהלך של התמסרות וכניעה.

כשבית המקדש נחרב פעמים בתשעה באב, מה קרה בעצם? התפנה חלל לתוכו האדם נכנס, חלל המאפשר לו תפיסה אחרת של המציאות שנחצבת מתוך עצמו הוא; אדם צריך לעשות את התהליך בתוכו. זו ההבטחה של תשעה באב. לאחר שהתורה נשרפה, והמקדש נשרף, רק האדם עצמו נשאר כסמל לשלמות. רבי עקיבא מצחק כשכולם בוכים, כי זה מה שהוא רואה. הוא רואה כיצד נלקח מהאדם הפן המכני והלא בחירי; נלקח ממנו המקום שיש בו איכות אלוהית, ומספיק לשהות בו על מנת להגיע לתודעה גבוהה. המצב שמגיע לאדם בחסד ולא בזכות – נלקח. גם הכוהנים עצמם היו בתודעה של רוח הקודש מעצם היותם במקדש.
בתשעה באב קיימת הזדמנות מיוחדת לאדם להגיע מתוך עצמו וישותו הוא לתודעה של אחדות, להגיע בעצמו לתודעה שהיא תודעת הכללה ואחדות, שבאה לידי ביטוי בפרק זה בתהילים בפסוק י"ז: עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם. מזמור זה משקף את מה שקרה בחורבן בית המקדש.
סולם העלייה שהיה קיים עד לבית שני קשור למבנה שלא יתכן כי ייחרב, כי זה מבנה של אלוהים. מה שנחרב הוא האפשרות של האמת להגיע מבחוץ. המהפך העצום הזה החל מאז ימי בית שני ונמשך עד להיום; אין יותר גורמים חיצוניים שיעוררו את האדם לתכליתו. האדם, האני הוא מבחינת מקדש, תורה, וסולם העלייה, והדברים תלויים רק בו. כך, בסוף בית שני נחתם עיקרון הבחירה החופשית. מבית שני ועד להיום קיים מהלך אינדיבידואלי פרטי אישי.

רבי עקיבא ראה את הברכה שבחורבן בית המקדש המסמל את האחדות הראשונית, והליכה לקראת אחדות של אינדיבידואלים. אלוהים לא רוצה יותר לראות עולם בו כולם מתנהגים באופן דומה ומוסרי כברירת מחדל;, האל שואף למצב שבו יש אינספור אינדיבידואלים, בו כל אחד מבטא את האחדות לפי צורתו האישית.

המסורת הנבואית, המקדש שנבנה על ידי שלמה המלך, נועד להיהרס. האמת היא דבר שמתהווה, ולא ניתן לקבע אותה. רצונו של הבורא מהאדם הוא שהאדם ימצא את האמת מתוכו וכך גם יבטא אותה. ידועה ביהדות אמרתו הידועה של רבי זושא: "אם ישאלו אותי בשמים למה לא הייתי אלימלך (אחיו) – אדע מה להשיב. אבל אם ישאלו אותי למה לא הייתי זוסיא – יסתתמו טענותי". האדם צריך לבטא את האחדות והשלמות על פי כללי המיוחדות שלו.

תשעה באב זה היום שבו הכול נחרב, חוץ מהמבנה המכונה "אני"; התורה נחרבה, נחרב המקדש, אך לא ה"אני"! ה"אני" הוא אחד משמותיו של אלוהים- אי אפשר לו שיחרב. חוויית ה"אני" של האדם הינה דבר שאינו בר הכחדה.

מה שנחרב אם כן, הינה מציאות בה האמת מוכתבת מבחוץ "כפה עליהם הר כגיגית" – בה האדם הינו מושפע, ומוכתב לו שפע הכובל בחירה ומהלך פרטי. ומה שהחורבן מאפשר, הינו מהלך חדש של האדם הפרטי, האדם כמקדש, אשר האמת נובעת מתוכו וכך בונה עולם.