שם ע"ב – הוא שם הוי"ה במילוי יודי"ן באופן זה: יו"ד, ה"י, וי"ו, ה"י. = 72 שם ס"ג – הוא משם הוי"ה במילוי יו"דין, באופן זה: יו"ד ה"י וא"ו ה"י. = 63
שם מ"ה– שם זה נוצר משם הוי"ה במילוי אלפי"ן, באופן זה: יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45 שם ב"ן – שם זה נוצר משם הוי"ה במילוי ההי"ן, באופן זה: יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה = 52
ארבעת שמות אלו מבוססים על שם הוי"ה, המכונה שם מרובע על היותו בעל ארבע אותיות. ארבעת המילואים מהווים בסיס ויסוד לקבלת האר"י הקדוש, וכן לקבלת הרמח"ל. כמו כן מקובלים רבים כותבים על שמות אלו ועשו עימם עבודה באופנים רבים, כשמטרתם הייתה להיעזר בשמות אלו כ"סולם העלייה" הוא סולם יעקב.
שם ע"ב הינו השם הנסתר והעמוק ביותר שבין שמות האל. לפי המסורת באמצעות שם זה עשה משה את הניסים שעשה, כולל את קריעת ים סוף.
השם מבוסס על שלושת הפסוקים הבאים: (שמות י"ד – י"ט, כ', כ"א)
יט וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיֵּלֶךְ, מֵאַחֲרֵיהֶם; וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן, מִפְּנֵיהֶם, וַיַּעֲמֹד, מֵאַחֲרֵיהֶם.
כ וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם, וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ, וַיָּאֶר אֶת-הַלָּיְלָה; וְלֹא-קָרַב זֶה אֶל-זֶה, כָּל-הַלָּיְלָה.
כא וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַיָּם, וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה; וַיִּבָּקְעוּ, הַמָּיִם
בכל אחד מן הפסוקים יש 72 אותיות. את הפסוק הראשון קוראים מימין לשמאל. את השני ממצבים מתחתיו כאשר אופן קריאתו הינו משמאל לימין, ואת הפסוק השלישי ממצבים מתחת לפסוק השני, ואותו קוראים מימין לשמאל. אופן סידור זה נותן 72 שורשים של צירופי אותיות אשר לרובן המכריע אין כלל משמעות בלשון המדוברת. כאשר החשיבות של שורשי צירופי האותיות בשם ע"ב, הינו בהגייה של הם בסדר בו זה מופיע כאן.
חוסר המשמעות של צירופי האותיות המייצר שורשי מילים נטולי משמעות, מלמד על כך שהחשיבות של שם זה אינו במשמעות ובמובנן המילולי של צירופים אלו, אלא במשמעות חיבור האותיות בסדר הספציפי הזה. כך ששם ע"ב מראה את חשיבות תוכנן של האותיות. לכל אות יש תוכן ומשמעות, וכל אות בעצמה מורכבת משורש אותיות משולש (משלושה אותיות, כגון – האות ל' ל-מ-ד, האות א' א-ל-ף וכו') מכאן ששם זה קשור להבנת משמעות האות והתוכן שיש לכל אות. וכן שהעבודה עם שם זה קשורה להבנת משמעותן של האותיות ולאו דווקא בצירופים כפי שהם מופיעים בטבלה.
מהלך זה מתבסס על הכתוב בספר היצירה המיוחס לאברהם אבינו: "בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י"ה יהו"ה צבאות את עולמו" (פרק א', משנה א') 32 נתיבות פליאה המורכבים מעשר ספירות בלימה וכ"ב אותיות יסוד. כך שהאל ברא את עולמו מאבני היסוד שהם האותיות והספירות. אותן אותיות יסוד מכונות בספר היצירה "אבנים". הן אלו המהוות את אבני היסוד שבהן ברא האל את בריאתו. המילה "אבן" מורכבת מצירוף המילים: אב- בן, האב והבן הופכים ליחידה אחת במילה "אבן". האב (סיבה) והבן (תוצאה) הופכים ליחידה בה אין יותר דרך להפריד את הסיבה מן התוצאה. שני אספקטים אלו מהווים יחידה אחת. כמו כן המילה "אות" מורכבת מן האות "אלף" היא האות הראשונה והיא המייצגת את "אלופו של עולם" את הבורא, ואילו האות "תיו", האות האחרונה מלמדת על תהליך שהגיע לתכליתו ולסיומו. אות "וו" החיבור מחברת את שתי האותיות משני צידיה ליחידה אחת. לכן המילה "אות" מראה כיצד הראשית והאחרית, ההתחלה והסוף, הסיבה והתוצאה האחרונה והסופית , נפגשים והופכים ליחידה אחת. לכן "אות" הינה יסוד המחבר את הרצון עם הגשמת הדבר המבוקש על ידי הרצון – וזוהי כוונת הכתוב "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן כשלהבת קשורה בגחלת. שאדון יחיד הוא ואין שני לו. ולפני אחד מה אתה סופר" (ספר יצירה א'- ו')
אופן לימוד האות נלמד בשלוש צורות: א- אופן ההגייה של האות. (תנועה – חיים) ב- אופן הכתיבה של האות, הפן הצורני של האות. (גוף – מבנה) ג- המשמעות המספרית שיש לכל אות. גימטריות. (חוק –מיקום במימדי המציאות)
אופן לימוד זה מראה כי לכל אות יש תוכן ומשמעות קונקרטית, אשר מתחם דבר מה ונותן לו גבול, עד לדרגה שניתן להמשיג אותו ולהפוך אותו למילה או למושג, ולכן לדבר שניתן לאחוז בו, להתבונן בו, למסור אותו ולעסוק איתו. וכך נוצרת שפה מדוברת. השפה המדוברת מאפשרת מסירה של דבר מה ויצירת קשר ותקשורת בין אנשים בעלי אופי וגישות שונות. אך עומק השפה והשימוש הלשוני וכן אופן ההגייה כפי שלימוד האותיות מציע, מאפשר גם להיעזר בהן על מנת ש"לברוא" או לצור דרכן מציאות שבה האדם מעוניין. שכן האות הינה חפץ ואבן מהן נברא העולם, כלומר הן "צינורות" של דרכי השפעה כדי ליצור מציאות.
וזוהי אחת מן הזוויות למאמרו של הרמב"ן "כל התורה כולה, שמותיו של הקדוש ברוך הוא" (הקדמה לבראשית) שכן כל התורה כולה מורכבת מן האותיות שהן אבני היסוד לשפה, ולכל הנמצאים.
לכן לימוד הווריאציות השונות של שם ההוויה תלוי לחלוטין בלימוד האותיות, ורק אז יש היגיון בעבודה של נושא זה. כאשר עיקר עניין האות הינו בכלי המצמצם דבר מה ונותן לו תיחום, בית ומשמעות שניתן עקב כך לאחוז בו.
קובי נחושתן - דרכי הבראה אלטרנטיביות 