שיר השירים אשר לשלמה – פסח 2015

חג הפסח ושיר השירים- חלק א'

נאמר מפי: קובי נחושתן
נכתב ונערך ע"י אורנה בן דור

שיר השירים הוא גם הסיפור הביוגרפי של תהליך ההתפתחות הרוחנית של שלמה המלך. שיר השירים מחולק לחמישה חלקים שהם כנגד חמשת חומשי תורה, כנגד חמשת הנבואות או רוח הקודש אותם קיבל שלמה המלך בחייו, וגם כנגד מהלכי האבולוציה שהוא עבר מצעירותו ועד זקנתו ומותו, שכללו: תהליך הפריחה וההתקדשות שלו במקדש, תהליך הניוון וההתרחקות דרך ריבוי נשים וחומר, הבנה של המקום בו הוא שגה, תהליך מיתתו שם מתברר גם המהלך האחרון שהוא- הלידה של תוצאות חייו הבאה לידי ביטוי במילים: "אחות לנו קטנה ושדיים אין לה"

שיר השירים מתייחס לתהליך הגאולה של האדם הפרטי וליציאה שלו לחירות, וכל הפסוקים שבו הם הנחיות לאופן שבו ניתן לעשות זאת. בתוך המסורת יש חיבור של שיר השירים לפסח; בסוף ההגדה נוהגים לקרוא את שיר השירים.

בעוד חג הפסח עוסק בגאולת הלאום, שיר השירים עוסק באדם הפרטי ובגאולתו, אך התמרת האדם תורמת לגאולת העם כולו. שיר השירים הפך לקנון מרגע יציאתו וכל הפרשנים, מפרשני הפשט כגון: רש"י ועד לפרשני הסוד- הזוהר, מסכימים באופן גורף עם נקודה אחת והיא, ששיר השירים הוא רק לכאורה שיר ערגה בין אהוב לאהובתו.

אם התנ"ך הוא קודש, שיר השירים נחשב לקודש הקודשים. רבי עקיבא אמר:
" שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל. שכל כתובים קדש ושיר השירים – קודש קדשים. " במשנה מסכת ידיים פרק ג משנה ה שנינו

קודש הקודשים הוא הבסיס לכל, ממנו נובעת המציאות. במהלך מאמר זה ננסה להבין מה הופך את שיר השירים לקודש קודשים, שהוא המקום שבו יש את חדרי החדרים, את סודי הסודות, המקום בו שורה השכינה כל הזמן, בו נמצא הלב שאינו הלב הגשמי, אלא הדבר השוכן בתוכו- הלב כממד תודעתי, רוחני באדם.
סיבה אחת לכך ששיר השירים עולה בגדולתו על כל תורת משה נעוצה בכך שמשה, מחבר התורה בנה לאלוהים בית ארעי- אוהל מועד, ואילו שלמה מחבר שיר השירים בנה לו בית קבע- את המקדש. בתוך המקדש נמצא קודש הקודשים אליו יכול להיכנס רק הכוהן הגדול, וגם זאת רק פעם אחת בשנה.
פעם אחת בשנה, מיטהר הכוהן הגדול ונכנס כשהוא קשור בחבל לקודש הקודשים; שם הוא אומר את שם ההוויה ואם אינו טהור מספיק הוא מת ונגרר בחבל אל מחוץ לקודש הקודשים, אליו אף אדם אחר אינו מורשה להיכנס.

התנ"ך כולו אינו ספר עיון; לפני התפיסה הקבלית התנ"ך הוא מקום בו שוכן בורא עולם, ולפיכך הוא עצמו בית מקדש; בתוך בית מקדש זה שוכן שיר השירים כקודש הקודשים.
ההבדל בין ספרים אחרים לכתבי הקודש הוא שבעוד ספרים אחרים מתארים תהליכים רומנטיים, פיזיקאליים, ביולוגיים, פואטיים ואחרים ובכך הם מתארים מצב מסיום… כתבי הקודש מתארים את הפוטנציאל של האדם ואת הדרך להגשים את הפוטנציאל. כל כתב קודש מכיל בתוכו חזון; הטקסט מכיל את הנקודה המתייחסת להגשמת התהליך בסופו. על מנת להבין טקסט דתי יש לגשת אליו מתוך לב החפץ בהגשמת הכתוב בו.
בסיפורי התנ"ך יש ארבע דרגות:
1. סיפור- פשט
2. היחסים הסוציאליים.
3. התפתחות של העם כקבוצה.
4. התפתחות האדם האינדיבידואלי.
במישור הפשט שיר השירים הוא שיר ערגה של אהוב לאהובתו. במישור הסוציאלי מתייחסים פרשני הפשט וגם המדרשים לשיר השירים כאל דינמיקה שבין כנסת ישראל לאלוהיה, בין הישות שהיא רוח העם ובין אלוהים. ואילו בממד הסוד יש התייחסות לאדם הפרטי על היחסים בין הנשמה שלו, אותה נפש אלוה ממעל, זיק האלוהים באדם שחי בכל אדם ואדם ובין כור מחצבתו, האלוהים בעצמו. הערגה הפנימית של אותה הנשמה, שמתוארת כרעיה בשיר השירים, לשוב לזרועות אהובה שהוא אותו אלוה.

המפתח להבנת שיר השירים הינו הכרת האדם את עצמו כנשמה. הנשמה באדם (האני) היא ממד על זמני, על פסיכולוגי. אותה נשמה כלואה בגוף ומתייסרת מחמת היותה כלואה בגוף, וכל שיר השירים כולו הוא הסיפור של כליאתה בגוף, מאווייה ורצונה להשתחרר מהגוף ולהתאחד עם אהובה בורא עולם. האדם במקורו הוא רוח ולא גוף, והנשמה שואפת לצאת ממקומה היחסי בתוך הגוף ולחזור למקומה המוחלט.
מה הקשר בין שיר השירים לפסח? פסח הוא חג הגאולה, ושיר השירים זה ערגתה הבלתי נלאית של הנשמה בגלות לשוב חזרה למקומה הטבעי והמקורי: "גן נעול, אחותי כלה; גל נעול, מעיין חתום– שיר השירים ד י"ב". הגן והמעיין הם מקומו של האלוהים.
פסח הוא חג הגאולה ממצרים; מצרים היא מבחינת גוף, 'מיצרים' , דבר הצר.
סיבה נוספת לכך ששיר השירים מכונה קודש הקודשים היא עיסוקו בדינמיקה התוך פנימית, בתהליך הפסיכו-רוחני הפורם את כבלי הגוף, היצר, הרגשות והמחשבות- עד לדרגה שבה הנשמה זוהרת במלוא זוהרה בחיים האלה בגוף. מהלך זה הוא מהלך קדוש מאוד, עדין מאוד, הולך פנימה ואין לו עדות חיצונית. הדרמה של שיר השירים היא דרמה תוך פנימית לאדם המאפשרת לאדם להכיר את אלוהיו עוד בהיותו בחייו.

המשל והנמשל:

שיר השירים מסופר דרך משלי ערגה עם הטיה ארוטית. בקבלה הדבר מכונה: לייחד ייחודים, לזווג זיווגים. המשלים בשיר השירים מצביעים על דבר המתמזג עם דבר שני. הבורא שהוא הזכר, והשכינה שהיא הנקבה מתמזגים בתוך האדם. כאשר מתמזגים בתוך האדם שני הקצוות הוא הופך לרחם של חיבור בין זכר לנקבה. שיר השירים נהפך לממד המשקף את תהליכי ההזדווגות של כוחות שמימים ולידה של דבר חדש; על כן המהלך כולו הוא איך אותו סוג של ייחוד מוליד דבר נוסף: "אחות לנו קטנה, ושדיים אין לה; מה-נעשה לאחותנו, ביום שידובר-בה. " שיר השירים ח' ח' האחות הקטנה נולדה מאותו זיווג.
שיר השירים בא לגאול את הנשמה מכבלי הגוף, הוא בא להראות מה לעשות, מה הן הצמתות בדרך, מה הם המקומות בהם יש סכנה, כאב ומצוקה, מה המשמעות של הסכנה ומה עושים אתה.

כל דת פונה לממד באדם שהוא המפתח לאותה הדת. בעוד הבודהיזם פונה לממד המדיטיבי, האסלאם פונה לדבקות הטוטאלית, לאו-צה פונה לממד המתמזג עם האנרגיה, הרמב"ם פונה לממד המנטאלי: העיון והחשיבה, פונה שיר השירים לממד באדם שהוא הממד המוליד.
פרק ח' בשיר השירים מסתיים במילים: " ו שימני כחותם על-ליבך, כחותם על-זרועך–כי-עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה: רשפיה–רשפי, אש שלהבתיה. ז מים רבים, לא יוכלו לכבות את-האהבה, ונהרות, לא ישטפוה; אם-ייתן איש את-כל-הון ביתו, באהבה–בוז, יבוזו לו. " {ס}

מה זה בא לומר?

הדבר האחד הוא ששיר השירים מסתיים בממד האקסטטי, המוליד, בין הנשמה לבין אלוה. הדבר השני: " אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה- בוז יבוזו לו" . האהבה בעצמה לא משתווה לאותו ממד; גם אם אדם מקריב את כל הונו, את כל חייו, רכושו, הידע שלו, חכמתו וכו'… זה לא ישווה לממד הזיווג האלוהי, אשר אין לו שום אח ורע בהתנסות אנושית כלשהי. על אף שאדם מקדיש את עצמו כמנחה, מתאר שיר השירים משהו שהוא יותר מהקרבה עצמית כשה על המזבח.
ארבעת המפתחות להבנת שיר השירים:
מפתח ראשון- הטקסט מתייחס לגאולת הנפש.
מפתח שני- ערגת הנפש לשוב חזרה לכור מחצבתה בורא עולמות.
מפתח שלישי- השימוש באנרגיה המינית כאנרגיה מתמירה.
מפתח רביעי- הרצון של שיר השירים להאיר באדם ממד שאין לו אח ורע בקונטקסט של העולם החומרי, שום דמיון אליו ושום דרך לדבר עליו.

"א שִׁיר הַשִּׁירִים, אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. ב יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, כִּי-טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן" –פרק א'.
הנשיקה הינה הדבקות והאחדות בין הנשמה ובין דודה. לעומת הנשיקה יש לנו את- "פה אל פה אדבר בו".
" פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה." במדבר י"ב ח'
נאמר על משה שאדוני דיבר אליו פה אל פה, שזו הדרגה הגבוהה ביותר של הנבואה; ואילו בשיר השירים נאמר: ישקני מנשיקות פיו. מה יותר גבוה? הנשיקה. הנשיקה יותר קרובה, היא הדבקות המלאה באהבה. שיר השירים מתחיל בדבקות ובאחדות.

זו הסיבה שרבי עקיבא שם את שיר השירים כקודש הקודשים אל מול הקודש שהוא התורה. הלימוד של פה אל פה, (כמובן לא במקרה של משה עצמו), הוא לימוד של משהו מבחוץ, אשר על מנת ללמוד אותו אדם צריך לבנות בתוכו כלים מתאימים- לדוגמא על מנת ללמוד פיסיקה, צריך לקבל מבחוץ את כללי הפיסיקה וכדומה…
הלימוד של ישקני מנשיקות פיהו, הוא לימוד של דבר אותו חש האדם באופן אינטואיטיבי שהוא כבר מכירו. יש לו "רשימו" , זיכרון רחוק מאוד של הדבר הנלמד; זהו לימוד שבו האדם מוציא את עצמו מהכוח לפועל את עצמו דרך דברים שהוא כבר יודע, שלא גדלו בתוכו לכדי מודעות קוגניטיבית, ומתחיל להכירם גם באופן מודע. לימוד זה פורט על נימי הנפש, והינו תהליך של היזכרות של הנשמה שהתנתקה מהאחדות.
א שיר השירים, אשר לשלמה. ב יישקני מנשיקות פיהו, כי-טובים דודיך מיין."
שיר השירים מתחיל בתוך מהלך ההיזכרות, ישקני מנשיקות פיהו. מתי? בעתיד. הוא יישק לי בעתיד, אבל הוא כבר נשק לי בעבר. המהלך הוא מהלך הנשיקה שהייתה בעבר, ההתנתקות מהנשיקה, והערגה לחזור חזרה לאותה הנשיקה, כלומר לאחדות.
מהלך ה"בין לבין" של ההתנתקות ולאחר מכן ההתקרבות, זה כל מהלך התיקון שעניינו תהליך ההיטהרות וההזדכות המעלה את העולם כולו לדרגה אלוהית.
הנשיקה בתחילת התהליך היא נשיקה תמימה- "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. " נאמר על אברהם אבינו- בראשית י"ז א'
בסוף התהליך זוהי נשיקה מבוגרת המביאה לחוכמה ולהבנה. תהליך האבולוציה הוא תהליך בו האדם מתנתק מהנשיקה הראשונה והתמימה וחוזר אליה חכם יותר ותבוני יותר.
מזונו של האלוהים זה האדם המתפתח: " יב אִם-אֶרְעַב, לֹא-אֹמַר לָךְ: כִּי-לִי תֵבֵל, וּמְלֹאָהּ. יג הַאוֹכַל, בְּשַׂר אַבִּירִים; וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה. יד זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה; וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ." תהילים נ'
האדם המשלם נדריו הוא האדם המתפתח, הגדל, המוסיף לבריאה בחכמה ומסייע ביד האבולוציה. בפסוקים אלה יוצא אלוהים כנגד המכניקה המשעממת והמרדימה שהיא המכניקה הפולחנית; אלוהים לא מעוניין בקלה כבחמורה, אלא באדם המתפתח.

סוף פרק א' של המאמר

"ישקני מנשיקות פיהו" (שיר השירים א'-ב')

התשוקה והמשיכה של גבר לאישה או להיפך, עומדת בבסיס הקיום. כל הטבע כולו עובד על פי הכלל של המשיכה בין הזכר לנקבה. בשיר השירים יש דגש מיוחד על קשר זה ועל המשיכה והריקוד שהיא יוצרת. המשיכה בין גבר לאישה בשיר השירים הינה משל בלבד להפריה הנפשית המתרחשת כאשר יש עיסוק בתוכן כלשהו (כאחת מן האפשריות של עומק המשמעות של שיר השירים). כל עיסוק בתוכן הינו כמאיין חיזור וריקוד בין האדם לבין התוכן הנלמד, כך שהתוכן יכול להיות הצד הנקבי והאדם הינו הצד הזכרי (יש אפשרות שהתוכן הנלמד יהפוך לזכרי כאשר ישפוך עצמו על אדם הפתוח מספיק). כל אדם שרוצה להיכנס לעובי הקורה במה שהוא עוסק, כל אדם שרוצה שיפתחו עליו העולמות בהן הוא מעוניין, יהיה עליו לעבוד בעמל רב על מנת להשיג את מבוקשו זה. תהליך הלימוד העיוני מתחיל בדרך כלל במאמץ של תפישת מושגים ועקרונות מחשבה חדשה לאדם המעיין. יש בכך קושי גדול המחייב הגמשה מנטאלית. אך תהליך זה הינו קל יחסית וכולם עוברים אותו בתהליכי למידה. שלב מתקדם יותר מכך הוא לאותם הממשיכים לנוע לתוך עומקו של הכתוב ומבקשים את החיים שהכתוב מביא איתו. שלה זה דורש להשתלם ב"אומנות החיזור". החיזור אף פעם אינו אלים או פרובוקטיבי. הוא עדין ומרמז, הוא עיקש אך סובלני, הוא נוכח ומרוכז, הוא יפה ולא חד גוני בביטויו, הוא תמיד חדש ומעורר. חיזור כזה אם הוא נעשה לאורך זמן, הוא יענה. החיזור אחרי אישה לא תמיד מצליח. ולא תמיד הוא אמור להצליח, לא כל אדם מתאים לכל אישה ולהיפך. יש מצבים שהמחזר ינסה שוב ושוב, והיא תסרב לו עד שהוא ייוותר ויאמר לעצמו שהדבר לא מתאים, או שהוא לא בסדר במשהו או שהיא אשמה באכזבתו. אין זה כך בתוך עולם הנפש. בתוך עולם הנפש קיימת אפשרות שהאדם יקבל סירוב מן הכתוב והתוכן אותו הוא מבקש, למשך תקופות זמן ארוכות. האדם יעשה מאמצים רבים המאופיינים למאמץ לימודי או מדיטציות או עבודה נפשית ועוד. ויש סיכוי שהוא יחוש ייאוש מסוים על היותו מנסה ומנסה וכלום לא קורה. בעולם הנפש אף פעם לא דוחים משהו. אם קורה מצב שבו אדם חש שהוא מנסה ולא מצליח, יש בכך סימן שהתוכן המבוקש כמו בוחן אותו על רצינות כוונותיו, וכן – רוצה לעזור לאדם לבנות בתוכו את הכלים והאיכויות המתאימות על מנת שאותו התוכן יחוש שהוא יכול לצקת עצמו בבטחה לתוך אותו אדם. כך הזמן, הקושי וההתמדה בדרך החיזור אחרי תוכן הכתוב, הם לשם הבנייה הנצרכת לאדם לגדילתו. כך שבדרך זו אין מקום לייאוש או לוויתור, אלא לכח ההמשכיות החשוב לבניית איכויות הנפש.

בתהליך החיזור אחרי הכתוב, האדם הלומד ייחשב לזכר המחזר אחרי פתחיה של אהובתו הנעלמת. אך לאחר זמן שבו עומק הכתוב נפתח אליו, יהיה היפוך תפקידים והאדם יהפוך כנקבה על הכתוב, כאשר הכתוב יצוק את תוכנו לתוך ליבו של האדם. במצב זה האדם יחוש כאחד תחת השפעה של משהו וכן הוא יחוש השראה או התעלות רוחנית או יחוש אף גל של רעיונות ויצירתיות. בעולמות הרוח האדם הוא כנקבה ועליו להכיר בזה ולהבין את המשמעות של איכויות נקביות הכרחיות לעולם הרוח. איכויות כמו סובלנות, פתיחות, כניעה, מסירות, רכות חסונה, אהבה, מוכנות ועירנות נינוחה, גמישות ומוכנות לוויתור ולשינוי.
במהלך תהליך החיזור יחווה האדם עליות ומורדות של הצלחה וכישלון או ריקנות מול מלאות. כל תנודות התהליך הן לשם הבנייה של היציבות ההכרחית שהתוכן מבקש מן האדם, ולכן (פעם נוספת) אין להתייאש או לוותר, אלא פשוט להמשיך.

בכתבי קבלה (שהם פירוט מאוחר יותר הכתוב בסגנון אחר הנובע משיר השירים) יש הרבה מאוד אזכורים ושימוש במושגים של "זיווגים וייחודים". עולה השאלה מי מתייחד עם מי ומה נולד מן ההתייחדות הזאת? ברובד אחד ניתן לומר שהייחוד הינו חיבורי הנפש עם תכנים גבוהים יותר מסך מצבו של האדם. יש כמובן משמעויות רבות לנושא זה. אך ברובד המידי הכוונה הינה לחיבור של נפש האדם למקורות חיות גבוהים וחזקים יותר, שאף הם חלק מן הפוטנציאל הטמון באדם. כאשר נוצר זיווג וייחוד כזה מתרחשת הפרייה בתוך האדם המובילה ללידה של דבר חדש, שיכול לבוא לידי ביטוי באין ספור מצבים. כגון הבנה חדשה, רעיון חדש, פתרון לקושי או קונפליקט, יצירתיות של מוסיקאי או סופר או צייר או כל אומן אחר, חיבור חוטים לכדי הבנה מלאה לגבי תחום לימוד כלשהו וכו'. תהליך זה הינו תהליך של ההוספה של האדם על עצמו על ידי "זיווגים וייחודים", ויש הקוראים לכך "השפע הנשפע מלמעלה על האדם". תהליך החיזור אם כן הוא למעשה רק תחילת הדרך, כאשר האדם מראה את משיכתו וכמיהתו לנושא מסוים. ככל שהנושא עמוק ובסיסי יותר, יתחייב יותר זמן של חיזור אחרי הנושא. אך כמובן יש שכר לתהליך זה ולא כדאי לוותר עקב קושי כזה או אחר, ובוודאי שיהיו קשיים. המשכה של הדרך הינה בהפריה הפנימית החלה על האדם והתפתחותו מזה.

אריך קסטנר סופר ילדים גרמני, באחד משיחותיו משתף כיצד היה כותב סיפורים. הוא היה שוכב במרכז החדר ללא תנועה והינה הסיפור מציץ מן החלון ובורח, וחוזר שוב, מופתע שקסטנר לא קפץ עליו. וכך שוב נכנס הסיפור דרך החלון לתוך הבית ובורח שוב, ומופתע שוב איך זה ייתכן שקסטנר לא זז, כאילו לא איכפת לו, והרי הסיפור יודע שקסטנר אוהב סיפורים ואיך ייתכן שהוא אדיש… נכנס הוא שוב לתוך החדר ומדגדג את קצה אפו של קסטנר כדי לראות מה קורה איתו. ואז קסטנר קופץ ותופס את הסיפור.
שיתוף זה מראה צד מסוים של תהליך החיזור אחרי תוכן, את הסובלנות ואת נחישות ואת התשוקה העזה שבין המשורר והשיר, ואת ההדדיות.

לאחר שההפריה התרחשה והופיע השיר או הסיפור, האדם כבר לא באותו המקום ., הוא משתנה וגדל, כך שכל הפרייה כזאת הינה עוד צעד בדרכו של אדם.