מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. (קהלת א',ט')
המלחמה של היוונים ביהודים ולהיפך – הינה מלחמת גישות ותרבות, שעדיין לא הגיעה להכרעה.
על מה המאבק ומה אופיין של שתי גישות אלו? במאמר זה נעמוד על המקומות שיצרו מאבק בין התרבויות, ואין במגמת מאמר זה לסקר את תרבות יוון על כל גווניה.
1- היוונים הביאו תרבות ותפיסה פוליתיאיסטית- המאמינה ועובדת אלים רבים. דבר זה ניכר דרך כתבי המיתולוגיה היוונית המתארת את יריבויות האלים אלו באלו, ומציגה אותם עם יצרים, תשוקת, רגשות ומחשבות של בני תמותה. דבר המצביע כי במרכז התפישה היוונית האדם הוא עצמו האל והוא המרכז של העולם, והעולם כול וסב דרכו וסביבו- לכן האלים של יוון הינם בעלי כל תחושות ההוויה האנושית – להצביע כי האדם הוא הציר של העולם והוא מרכזו.
היהדות הינה דת מונותיאיסטית- דת של אמונה באל אחד- שאותו האל ברא ומקיים את המציאות. בבסיס תפיסה זו עומדת ההבנה כי העולם הוא אחד ולא שניים או יותר- וכל העולם כולו, שלל ההיבטים שלו , קשורים זה בזה כגוף אחד- ויוצרים שלמות מופלאה, היא האחדות שאותה ברא האל. בתפיסה זו האדם משני לאל. האל הינו מרכז הבריאה, והאדם טפל ומשני ביחס אליו. לכן מקומו של האדם כמשני ולא עקרי מאפשר עוד חוץ ממנו בעולמו. וזהו הבדל הראשון והמשמעותי בין התפיסות.
2- במרכז התפיסה היוונית עומד הערך העליון של היופי והאסטטיקה. דבר זה בא לידי ביטוי בתרבות הגוף ושלמותו וכן בתרבות הספורט והאולימפיאדה, והערך העצום שמקבל המנצח, כבוד חברתי ועושר. ללא קשר לתוכנו הפנימי של האדם – עיקר העניין שיראה טוב, צעיר, חטוב, מושך ועוד. ניתן לראות את תוצאות הגישה זו גם בימינו – דרך התרבות ההוליוודית וערכיה, חשיבות היופי והמראה החיצוני, וכן דרך ה"דת" של הספורט, שבה אדם משויך למועדון כדורגל ויהיה מוכן להרוג את חבריו מן המועדון הנגדי. וכן דרך האופנות ותרבות הפרסום שיצאה בסלוגן "העולם שייך לצעירים". עיקר המהלך של נקודה זו הינה בתשומת לב להופעה החיצונית ולמראה החיצוני, ולתפיסה שהמראה החיצוני מכתיב את מצבו הנפשי של האדם, כך שאם חשקה נפשך להרגיש בטוב עם עצמך, אזי עליך להיראות טוב ברובד החיצוני של גופך. היהדות מעולם לא ראתה בגוף תכלית, הגוף הינו רק כלי לנשמה השוכנת בו לצרכי ותיקונו של עולם. תשומת הלב היהודית מתחילה באדם ומהותו הפנימית, נפשו, רגשותיו, מחשבותיו, תפיסת עולמו, וכיצד כוחותיו הפנימיים מנביטים רבדים נוספים בנפש האדם ומובילים לעומקים נוספים. בספר הזוהר, ספר הסוד המרכזי ביהדות, רוב המאמרים מתחילים במילה "תא חזי" בוא וראה. בוא וראה, לתוך עצמך –שם מתחיל מסע הסוד. וכן המאמר האלוהי הראשון לאברהם אבי האומה – "לך לך" – אומרים ח"זל, לך לתוך עצמך,לטובתך, שם תמצא את הארץ המובטחת ואת טובתך האישית. היהדות שמה דגש מרכזי על נפש האדם ונצחיותה. האם יש ביקורת ביהדות על יופי ואסטטיקה? או גינוי ליופי החיצוני? וודאי שלא, אין כלל בעיה עם יופי ואסטטיקה, אך מי שיש לא רק יופי ואסטטיקה, ימצא ללא כלום לבסוף. ולמי שיש את פנימיותו שממנה נובעת גם יופי ואסטטיקה, ימצא את העולם כולו, כל שאין מאבק בין חוץ המתנגש לפנים או להיפך – יש מאבק על מה הוא העיקר באדם ומהו הטפל, והיהדות מזהירה לא להפוך טפל לעיקר – כי יימצא שהאדם אובד.
3- היוונים הביאו את תורת הרטוריקה – תורה שהייתה אבן פינה בתרבות שלהם –אדם נדרש לדעת כיצד לבנות את דבריו כך שהוא ישמע טוב, מאורגן, משכנע, מנומק, וזה ללא קשר ישיר לתוכן דבריו. יש שהוא נשמע טוב ורהוט מאוד ומשכנע מאוד- אך דבריו מסולפים לחלוטין. לאומנות ההרצאה והדיבור היה משקל כבד בתוך בתי הספר של הפילוסופים היווניים, ויש שנפלו רק על נקודה זו –שלא ידעו להנגיש את דעתם באופן רהוט או אסטטי המניח את הדעת. מהלך זה נותר עד לימינו בתוך תרבות הפוליטיקה, בה חשיבות רבה לרטוריקה ויכולת נשיאת הנאומים. כלומר במרכז הגישה הזו, אין חשיבות לדבר עצמו, אלא לאופן הופעת , בדומה לתרבות היופי והאסטטיקה. אין זה כך ביהדות – ביהדות התוכן מתחיל במילה המכונה "תיבה" – תיבה מכילה תוכן ואוצר. המילה מורכבת מאותיות, והן יסודות ול"לבנים" מהן נבראה הבריאה, על פי היהדות בורא העולם ברא עולמו ב- ל"ב נתיבות פליאה חוכמה" (ספר יצירה א') עשר ספירות בלימה, וכ"ב אותיות יסוד. האותיות הן החומרים מהם נבראה הבריאה. וכן אברהם אבינו ידוע בכתובים היהודיים וכן שמחוץ לכתבי היהדות – כחכם ו"מסטר" גדול של "חוכמת התכונה" – חוכמת התכונה הינה החוכמה שמביאה לידיעת הדבר בעצמו – מהו הדבר במהותו, מדוע הוא כאן, לשם מה הוא כאן, מה חלקו בשלם, ועוד. כך שחוכמה זו עומדת ביסוד משמעות האותיות והספירות, דבר שמראה את עומק החשיבות שיש לשפה למילותיה, וכן לתוכנן הפנימי ולעומקו. במרכז התפיסה היהודית יש לשמות ולשמו של האל עצמו – משקל עצום – בשם ההוויה של האל הכול והעלום כול כלול. דבר שמעיד על התוכן כמרכז שאופן ההנגשה שלו דרך הספרים הינו תוצר של יסוד פנימי זה.
4- נמצא עם כן – כי מלחמת היוונים ביהודים או להיפך, הינה מלחמה של דגשים שונים בין חשוב וטפל בחיי האדם, במה כדאי לו לאדם להשקיע את עצמו ומה כדאי לא לזנוח. כמו כן מה הם המהלכים שנובעים ממה שנתפש שעיקר בחיי האדם – אם האדם חושב עצמו למרכז, אזי יש מהלכי חיים שיצמחו לדבר מה – כגון אגואיזם ונהנתנות, ואם אדם מבין שיש בעולמו עוד כמוהו- אזי יתפתח בתפיסה זו אפשרות לחיי חברה ותקינים. ונקודה זו הינה לשם שיקוף לאדם למען יישאל עצמו – על איזה תפיסת קיום חיי נשענים? ומה הביטוי של תפיסה זו בחיי? והאם יש קווים המחברים את תפיסת קיומי עם אופן ההתבטאות של בחיים הקונקרטיים – אם יש אין קשר כזה, אזי האדם חי בפיצול נפשי שעשוי הוא כשלעמו להוביל לנזק רב. על בסיס חשש זה אמרו חז"ל "עשה לך רב והסתלק מן הספק" (אבות א'-ט"ז)
כמו כן אנו למדים כי מלחמה זו בין היהודים להלניזם, היה ולא הסתיים כלל – אלא הוא עדיין בשיא מאבקו, ולא הוכרע כלום עדיין – ולעיתים נראה כי יוון מנצחת, כיוון שהעולם כולו מושתת על תפיסותיה, ומעריך את מגמותיה. אך את נפש האדם, מקורה ותכליתה לא ניתן להשמיד, ועל מקורותיה של נפש זו עומד המאבק.