על האלכימיה של נפש האדם

רוב האנשים נוטים לחשוב כי חייהם ומה שקרה להם בחייהם, הינו תוצר של גורמים חיצוניים אשר הכתיבו להם את כל אשר קרה, ולאור זאת – כל אשר יקרה. "החוץ" – עבור רוב האנשים, חזק ובעל השפעה רבה יותר על חייהם ביחס לבחירה שלהם או ביחס למה שהיו רוצים למען עצמם. אדם אומר – תראה , הייתי רוצה שחיי יראו אחרת –אני כעת מחויב למשכנתא , לילדים, לאישה , ולכן עלי להיות בעבודה שהורסת לי את הנשמה. אני חש עצמי מתדרדר, והולך ושוקע לתוך דבר שלא אליו קיוויתי ולא אותו רציתי. העולם החיצוני נראה כהרבה יותר חזק מרצונו הפרטי – ומהכמיהה הפנימית של האדם – האדם תמיד ימצא את החוץ כחזק יותר -ויקרא לחוץ – "מציאות אובייקטיבית". אולם אותה מציאות אובייקטיבית אינה אלא שיקוף מדויק של מקומו הנפשי של האדם. אם האדם שם את משקל הכובד של חייו על הנסיבות החיצוניות – אכן הוא ימצא את כל סוגי ההצדקות וההיגיון של החוץ, שיחזק בוא את התחושה שהוא – האדם – קורבן הנסיבות. לאותה מציאות חיצונית – יש כוח עצום על האדם. סיבת הדבר טמונה בהיות האדם חי כלפי העולם ולא כלפי עצמו. תשומת ליבו של אדם נותנת את כובד המשקל של כולו למתרחש מחוצה לו, ונותנת חשיבות יתרה ל"סרט" של המתרחש בחוץ, בעוצמה רבה לאין שיעור ממה שקורה לו מבפנים. מציאות זו הופכת את חיי אדם ל"קורבן" של נסיבות ושל תשומת ליבו השגויה. אילו היה האדם הופך את תשומת ליבו לתוך עצמו אזי חייו היו עוברים שינוי עצום. זו משמעות ההבדל בין "צא ולמד" לבין "בוא וראה – תא חזי" במושגי היהדות. צא לעולם ולמד – מול בוא פנימה, כי שם טמון סוד.

מהו אופיו של סוד זה? שבתוך פנימיותו של אדם – בנפשו – טמונות האפשריות כולן. וכל מה שרוצה רצה וירצה – אפשרי לו. אך ברור כי יש תנאים להבטחה הזו. התנאי המרכזי הינו בהפיכת תשומת הלב – מן החוץ אל הפנים. נתינת משקל כובד נכון לפנים ולנפש האדם. וכן העדפה של תנודות הנפש ובקשת משמעותן על תנודות גלי העולם.

כאשר תשומת הלב של האדם – מתגבשת לאורך זמן מספיק בתוך עצמו –כלומר –בתוך מבנה האישיות שלו , אזי האדם לומד שפה חדשה. שפה של היהלום הפנימי שהיה מכוסה בחושך ובוץ – חושך ובוץ שבא ממקורות החוץ וממתן כוח לאותו החוץ.

עיקר העניין– כאשר האדם מבין כי הוא האחראי המלא למה שקרה לו בחייו – כאשר האדם יודע כי רק בידיו הכוח לשנות את מצבו באשר הוא – כאשר האדם מבין כי יש בו יכולת ואפשרות אחרת. וכן – כאשר האדם אכן – באופן מעשי, קונקרטי – מתבונן על עצמו ומחולל שינוי אותו שינוי שרק הוא יכול לבצע, אזי – אותה המציאות החיצונית, אשר הייתה לכאורה חזקה ממנו- נהפכת לפלסטיק וחימר, פלסטלינה. כלומר לחומר שניתן לעבוד איתו לשנותו ולקבוע את צורת ואת אופן התבטאותו בעולם.

באופן זה האדם נהפך למלך על חייו – והוא הקובע את חייו – ואת איכות האטמוספרה בא הוא חי. הוא זה שיכול לקבוע וליצור את חייו . באופן זה, גם העובדות החיצוניות של חייו- שקודם נראו כ"אוביקטיביות" – נהפכות לסובייקטיביות לחלוטין. העולם הינו עולם אמורפי וחסר גבול או צורה, והוא מבקש מן האדם כי ייצור לו צורה וייתן לו גבול, אך מתן הגבול הזה – תלוי באדם באופן בו פנימיותו נהפכת למרכז הכובד שלו.

כאשר נוצר שינוי אמתי באדם – נוצר שינוי ספונטני בעובדות החיצוניות של חייו . לנקודה זו יש חשיבות עצומה עבור חיי אדם. אם האדם יזם והיה עקבי בשינוי אותו יזם לעצמו – החוץ ישתנה אפילו אם נראה כי הוא "הר אוורסט" עצום ולא בר מעבר. המציאות החיצונית הינה אמורפית עוד יותר מן הפנימית, ושינוי אמתי בתוך נפשו של אדם יוכיח זאת. זה המהלך של האלכימיה של נפש האדם –וכל תורות האלכימיה באו על מנת לשרת נקודה בסיסית זו – כיצד לשנות את מציאות ושל האדם – ממצב נתון לא רצוי למצב רצוי יותר בו חלקיו העמוקים הבסיסיים יותר, נהפכים למציאות מגובשת ומודעת אשר יוצרים חיים חדשים.

תורות האלכימיה הקדומות, לשם הם כיוונו – ואת זה הם בקשו.

רגשות ותנועתם (המשך המפגש מיום ג' 29.1.13)

על רגשות – רגש הוא אחד מן המרכיבים החשובים ביותר לקיומו הבריא, הנושם והיוצר של האדם. רגש הוא תנועת חיים נכונה ובריאה. תנועת הרגשות נובעת כזרם החיים, והיא תוצר של עובדת היות האדם חי. חיות יסוד שטמונה באדם, עם האימפולס המיני, יוצרים תנועה – ותנועה זו נהפכת לרגש וליכולת להרגיש. פעילות אורגנית נכונה זו של האדם יוצרת תנועה שנחווית כרגש. תאוריות רבות ורבגוניות פותחו כעבודה על הרגש בשנים אחרונות, כמה מהן יוצרות מניפולציה על הרגש כגון דמיון מודרך, אחרות עובדות עם הרגש מתוך דיבור קוגניטיבי (פסיכולוגיה) ואחרות – בדרכים מדיטטיביות או היפנוטיות. כל הדרכים שיש כדי "לעבוד" על הרגש יוצאות מתוך הנחת יסוד שיש מצוקה, כאב וקושי שהאדם מעוניין לפתור או לשנות, והפתרון – כך נראה – טמון בעבודה על רגשות. זאת מכיוון שרגשות הם זרם החיים, הדרך לחוות ולהתנסות. באמצעות הרגש האדם יודע ומבין, ידיעה שהיא לא רק קוגניטיבית או אנליטית, הוא יודע ידיעת חוויה והתנסות. ידיעה שבאה מתוך התנסות היא בלא ספק משמעותית לאין שיעור מידיעה של למדן או אנליטיקן, כך שרגש מאפשר לאדם להיות יודע באמת. על האדם הראשון נאמר "והאדם ידע את חוה אשתו" (בראשית ד, א) ידיעה שהיא התנסות חווייתית. אי אפשר לדעת עניין כלשהו בלי להתנסות בו, ואין זה אומר שעל האדם להתנסות בכול כדי לדעת. יש להפעיל תמיד את שיקול הדעת, אך צריך גם להכיר בחשיבות של העבודה עם הרגשות, בתכליתה ובחשיבותה לאדם ולהתפתחותו.

אפשר לחלק את כל הדרכים השונות שבעולם כולו לשתי דרכים בלבד, האחת נקראת "צא ולמד" , והאחרת נקראת "בוא וראה".
"צא ולמד" היא הדרך הטבעית והבלתי נמנעת של תנועת החיים, החברה ואופיו של המבנה האנושי. "צא ולמד" הוא התהליך שבו האדם יוצא מעצמו אל העולם ויוצר אינטראקציה באין ספור רמות – חברתית, לימודית וחושית (החושים תמיד בקשר עם החוץ, וכך מזינים את המערכת באינפורמציות שונות) ועוד. "צא ולמד" היא תחילת הדרך, והיא טבעית והכרחית, בדרך זו האדם לומד שפה וכלים של הכרות עם העולם והדינמיקה החברתית. ב"צא ולמד" תנועת הרגש היא מן האדם כלפי העולם, כך שהרגש, עקב היותו יוצא על העולם, מתנסה כל הזמן באופן סטימולטיבי, באופן שיוצר לאדם חוויות מתוך ראקציות של המפגש האין סופי של האדם עם העולם. חלונות הרגש הם החושים – אחד האופנים ממבזבזי אנרגיה הגדולים ביותר שהאדם חווה ביום יום, עקב הראקציות הרגשיות שנוצרות בתוכו מתוך ה"צא ולמד" של רגשותיו ביחס לעולם.

בשעה ש"צא ולמד" נשמע כמו מתן פקודה שאי אפשר לסרב לה, פקודה הבאה מתנועת החיים בעצמם, "בוא וראה" אינו נשמע כך. "בוא וראה" היא אפשרות שיש לבחור בה באופן מודע, וזאת מכיוון שאדם יכול לחיות את כל חייו ב"צא ולמד" באין מפריע, והוא לא בהכרח יחוש שחסר לו משהו. יש אף סיכוי שהוא לא יבין ויזלזל ויצחק צחוק רועם, כאשר יראה את ההולכים בדרך המכונה "בוא וראה". "בוא וראה" היא הזמנה שממתינה לאדם תמיד, לבוא ולראות את מה שאפשר לראות רק מבפנים, ולא מבחוץ. "בוא וראה" היא הזמנה חובקת עולם – אין לה קשר ללאום, גזע ומין. הזמנה שהאדם נפתח אליה כאשר הוא מוכן. מוכנות זו מתאפיינת בעבודה עם רגשות. הרגשות מופנים כלפי פנים, ולמעשה לא יוצאים יותר בתנועה כלפי חוץ, אלא נשארים כתנועה של חיים וחיות ו"קרקע" של מצב אנרגטי פוטנטי, שרק ממתין ולא יוצא לחפש מגע עם העולם. הרגש ב"בוא וראה" יוצר שדה של התנסות שהוא פנימי לאדם. כאשר תנועת רגש כזאת נעה באדם לאורך זמן, התוצר של תנועה זו הוא תבונה . כל דבר שאדם כזה בו מתנסה הופך לרגש שמביא אתו תובנה – תבונה. תבונה היא האיכות של רגש נכון ומאוזן שנע באדם, לאחר שכל הדרכים של "צא ולמד" מוצו, ונותרה רק דרך אחת – "בוא וראה".

תנועת הרגש ב"צא ולמד" היא מהירה, מגרה, מאוד רבגונית (רבגוניות היא לא בהכרח סימן לעושר, לעתים היא אפילו להפך) מעייפת, ועשויה ליצור סבך של מורכבות שקשה להתיר.
תנועת הרגש ב"בוא וראה" היא שקטה, מאזנת, מבריאה פצעים, מביאה עוד מעצמה בכך שהיא גורמת להתחדשות, ומזינה באופן טוטלי יותר את כל חלקי המערכת.

בשתי דרכים הללו יש אפשרות להפרעות ולהדחקות של תנועת רגש נכונה ובריאה, אך יש הבדל עצום באופן שבו נגשים לפתרון המורכבות של תנועת רגש לא נכונה בשתי הדרכים. לשם זה אנו לומדים את טבלת הצמחים, שמראה איך לעבוד עם מורכבות זאת בכמה רמות.