סיכום מפגש ראשון – פרשת בראשית (לפי – ראש תוך סוף)

1- "ראש": פרשת בראשית:
פרשה זו הינה הפרשה העמוסה ואולי החשוב ביותר בפרשיות התורה, מכיוון שהיא הראשונה שבפרשות, והיא הפרשה המתייחסת לבריאת עולם.
פרשה זו זכתה לכמות הפירושים הגדולה ביותר ביחס לשאר הפרשיות, עקב רצון המפרשים להבין כיצד ברא האל את עולמו, כיצד נוצר חומר, כיצד כוח הופך לחומר וכו'.
הנקודה המרכזית שעולה מן הפרשה הינה המהירות בו העולם נטה עצמו למקום שאלוהים לא רצה ולא התכוון.
אלוהים ברא את בריאותו ומייד לאחר סיום מהלך הבריאה, יש שלושה קלקולים שגורמים לאלוהים להתעצב ולהעדיף להשמיד את מעשי ידיו:
א- חטא האדם הראשון: שגורם לאדם להתלבש ב"כותנות עור", כלומר בגוף. האדם שהוא ישות הנגזרת מן הבורא, מצטמצם כעת לתוך גוף, כלא. מציאות מיצרה קשה לאדם על צמצום האיכות הבסיסית של מה שהוא בטבע הנברא שלו. דבר זה הסתיים בגזירת מוות לאדם. מאז אותו החטא על האדם למות. ומוות הפך לחלק מן הדינאמיקה הכרחית של הקיום האנושי והעולם בפרט.
חטא אדם ראשון קשור לשלושה היבטים שנתקלקלו באדם:
אדם- תודעה (נשמה)
חוה – העולם הרגשי (יכולת החוויה, ידיעה שהינה תוצר של חוויה, דבר שקשור ישירות למימד הרגשי)
נחש- מערכת החושים של האדם, כיצד החושים מהווים כלי קומוניקטיבי. וכיצד הכלי הקומוניקטיבי הופך למימד המושל המערכת, כלומר העולם החיצוני הופך לדומיננטי יותר מן העולם הפנימי. האדם נכבש על ידי כוחות חיצוניים (נחש- חושים)
ב- הרצח של הבל על ידי קין אחיו. התוצאה הינה גלות, האדם גולה ממקומו. אין לאדם מקום בארץ שם הוא חש בית. הוא גלה ממקומו ומאז הוא נווד.
ג- הזדווגות בני האלוהים בבנות האדם: מהלך שיוצר ערבוב מינים, ולכן "זיהום" גנטי של המין אנושי.

סיכום: הכול הולך הפוך לחלוטין מן הרצון האלוהי.

מהי הנקודה המרכזית שעולה מכאן, שאין לה רמיזה ובוודאי שאין לא אמירה ברורה בתוך הפרשה?
זוהי נקודת היסוד שמתבקש לברר אותה – מדוע אלוהים ברא את מה שברא? למה כל המהלך שהוא עושה שממילא לא הולך טוב, מהו רצונו מאחורי כל התופעה שעשה שגרמה לאדם בסיכומו של יום, סבל רב. מדוע האל טורח לברוא בריאה שמייד לאחר סיומה היא מתדרדרת והולכת למקומות קשים הנוגדים את כוונתו.

2- "תוך": הפטרה:
ההפטרה ממקדת את שאלת היסוד העולה מתוך הפרשה, ואף עונה עליה:
"יְהוָה חָפֵץ, לְמַעַן צִדְקוֹ; יַגְדִּיל תּוֹרָה, וְיַאְדִּיר" (ישעיהו מ"ב, כ"א)
"כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי, וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו: יְצַרְתִּיו, אַף-עֲשִׂיתִיו" (ישעיהו מ"ג, ז')
מבואר שאלוהים בורא למען עצמו, למען שמו, למען כבודו.
נקודה נוספת שחוזרת בהפטרה שוב ושוב, מתייחסת להפרעות שיש באדם המונעות ממנו להיות בקשר מיידי וישיר עם הכוונה האלוהית ועם אלוהים בעצמו.
"לִפְקֹחַ, עֵינַיִם עִוְרוֹת; לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר, מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ" (ישעיהו מ"ב, ז')
"הוֹצִיא עַם-עִוֵּר, וְעֵינַיִם יֵשׁ; וְחֵרְשִׁים, וְאָזְנַיִם לָמו" (ישעיהו מ"ג, ח')
האדם עם כלי חושים תקינים, אך הצד התודעתי של החושים, הצד המנטאלי של האדם, באופן בו הוא מבין את המציאות ואת עצמו, לוקה בחיסרון קשה, הוא עיוור וחירש, לראות, לשמוע ולהבין את רצון אלוהים.
אלוהים מדבר לאדם, והאדם אינו מסוגל לשמוע. אלוהים מראה מציאות מסוימת לאדם, והאדם אינו מסוגל לראות את מה שנמצא ממש מולו, עקב העיוורון והחירשות.
ההפטרה מחדדת את רצון אלוהים בבריאותו, הוא רוצה שהאדם יפגוש אותו, שהאדם יכיר שהוא מקור החיים והקיום.
ההפטרה משקפת כמו כן על ההפרעות שיש באדם שמונעות ממנו לדעת את אלוהים כמו שאלוהים כיוון (עיוורון וחירשות)
שני חושים אלו הם הצד הגבוה של החושים שמייצגים את הצד הגובה של התודעה האנושית.
ראייה – תפיסת המציאות באופן הישיר שלה (חוש הראייה ממקום במקום הגובה בפנים)
שמיעה – הבנה עקיפה, ידיעה של דבר מתוך דבר, האדם שומע דבר ומבין מדעתו. האוזניים ככלי לשמיעה, הינם החוש הבא בפנים שסדר החושים, לאחר הראייה.
הפטרה ממקדת את הנקודה המרכזית שהיא: רצונו של אלוהים למפגש עם האדם, רצונו של אלוהים שהאדם יעשה דרך מסוימת כדי שיהיה מוכן וראוי לקבלת השפע האלוהי. ההפטרה ממקדת את התכלית של רצון האל בבריאות העולם, וכמו כן מראה היכן טמונה הבעיה באדם היוצרת הפרעות בדרך.
ההפטרה מסיימת עם קריאה להמשך מן האדם:
"לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ, כִּי אֲנִי הוּא לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל, וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה" (ישעיהו מ"ג, י')
מכאן ההפטרה עוצרת ומרמזת לחלק האחרון שאינו כתוב, הוא החלק המכונה "סוף".

3- "סוף":
"לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ, כִּי אֲנִי הוּא לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל, וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה"
אלוהים מבקש מן האדם:
א – תדעו:
הצורך לדעת. ידיעה שמקרא מתכוונת לידיעה מתוך חיבור והתנסות, אינטראקציה המובילה ללידה של דבר חדש "וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ" (בראשית ד',א')
אין הכוונה למגע מיני שהוא כביכול מוביל לידיעה, אלא לקשר , מגע ואינטראקציה המובילים ללידה של דבר חדש שלא היה קודם. מגע מסוג זה מכונה "ידיעה". לדעת משהו מתאפשר מתוף אינטראקציה עם דבר נוסף, שם נולדת האפשרות לדעת משהו באופן האמיתי. האינטראקציה אם כן, הינה תנאי לידיעה בסיסית יותר, המביאה עימה חידוש, לידה מציאות חדשה.
ב- ותאמינו לי:
הצורך של האדם לפתח אמונה.
איזו סוג של אמונה? אמונה במה?
אין הכוונה לאמונה בתוכן כלשהו, הכוונה בצורך של האדם להתפתח למקום בו יש בו אמונה כאיכות נפשית פעילה. מכיוון שמאיכות זו נובעת היכולת להמשיך, לראות חזון, לראות אופק, לפתוח חלל פנימי המסוגל להמתין בנינוחות, בשמחה ובסובלנות עד שיבוא שפע עליון לליבו של האדם.
"כל הנביאים–אין מתנבאין בכל עת שירצו, אלא מכוונין דעתן ויושבין שמחים וטובי לב ומתבודדין: שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, אלא מתוך שמחה" (רמב"ם, הלכות יסודי התורה, ז', ח')
מצב זה שמתאר הרמב"ם, הינו המצב האמוני אליו מכוון הכתוב.
מצב אמוני זה מאפשר חלל שנפתח בליבו של האדם, עד למילואו של אותו החלל על ידי האל עצמו.
ג- ותבינו:
אם הכתוב דורש מן האדם הבנה, הוא יוצא מתוך ההנחה שהאדם אינו מבין דבר מה מאוד עקרוני.
מהי אותה הנקודה שהאדם מפספס, שאינו מבין, אינו רואה ואינו שומע?
נקודה זו קשורה לאופן בו אלוהים ברא את העולם.
דוגמה: " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב" האל אמר- ונהייה. האל בורא, עושה ופועל, ללא מאמץ, ללא יגיעה, ללא השקעת כוח, הוא עושה באופן שאינו מחייב ממנו לעשות פעולה. הוא עושה ללא עשייה. ולמרות זאת הכול נעשה, כשיש בדבר פרדוקס.
אנחנו לא מכירים עשייה שאינה קשורה באופן ישיר להשקעת אנרגיה או כוח. כל עשייה שקשורה לאדם, מחייבת משאבים, כוחות רבים מסוגים שונים. מאמצים רבים שגורמים בסיכומו של יום לעייפות, תשישות ולצורך לנוח ולישון כדי להתחדש.
לא כן האל, אצלו אין מנוחה, ואין עייפות, ואין סיום של תהליך כי נגמר הכוח.
וזאת הנקודה שהאל מבקש מן האדם להבין: כיצד לעשות כמו שהוא (אלוהים) עושה, עשייה שאינה דורשת כוח ומאמץ.
כיצד האל פועל ללא מאמץ, ללא הוצאת אנרגיה וכוח?
הוא פועל מתוך עצמו, מתוכו.
האדם זקוק לתהליך למידה כדי לדעת כיצד לפעול מתוך עצמו, מתוך ליבו, מתוך מרכז האישיות שלו, מתוך מרכז האני. הסיבה המרכזית לקושי בהבנה של עשייה מקום פנימי זה, קשורה לחינוך והתרגלות של האדם להגיב מתוך עצמו לגירויים של החושים הבאים מן העולם החיצוני, וכך לשכוח את עצמו, לשכוח את איכותו הבסיסית והיא בטבעה "חלק אלוה ממעל".
האדם שכח את זהותו הפנימית, נטש את מרכז ההוויה של עצמו לטובת העולם החיצוני, ואז העשייה שלו הפכה לסיזיפית, לקשה ומאתגרת.
כאשר האל מבקש את האדם להבין, הוא מתכוון לומר לאדם שעליו לחזור חזרה לעצמו, לסגור עיניים, להתמקד בפנימיותו ולחזור למרכז ההוויה שלו. משם העשייה מתרחשת ללא כל יגיעה ומאמץ. אז האדם חובר לאלוהים, כך האדם מכשיר את הכלים לקשר האלוהי, ושם מתרחשת השותפות בין אדם לאלוהים.
באמת, זהו רצונו של האל, וזוהי כוונתו הראשונה בבריאת העולם.

4- החלק המכונה "סוף" הינו חלק שאותו אנו מבינים לאור התהליך השזור מן הפרשה להפטרה, אך בוודאי שיש דרכים נוספות להבין את המשך המהלך.
מאמר זה מזמין כל אדם, להוסיף או לחדש, לגלות ולחשוף את האופן בו את/ה, מבין ומבינה את ההמשך, ולכתוב אותו.
אשמח לגילוי עיניים מאנשים נוספים.