פרשת "ויקרא" – על הצורך וההכרח להקריב קורבן

1- "וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א'-א')

ספר "ויקרא" מכונה בלשון קריאה של מישהו למישהו. מיהו הקורא ומיהו זה הקוראים לו? הקריאה היא קריאת האל לאדם. והאדם הוא זה הנענה לקריאה. לכן במילה הראשונה "ויקרא", האות א', מופיעה כאות קטנה (האות אלף הינה האות בסדר האותיות המייצגת את אלוהים. מספרה מספר אחד, מפני שהאל הוא אחד. צורתה משקפת את אחדותו של האל. איזון בין קו היורד מלמעלה למטה, וקו העולה מלמטה למעלה, בא להדגיש את היחס שבין עולמות גבוהים ונמוכים. הקו האלכסוני מלמד על השפע הנסתר, המתחיל משמאל גבוה – מהלא נראה ולא נגלה לעין – ויורד לימין נמוך – לנראה ונגלה לעין) .
דבר זה בא להראות כי קריאת האל לאדם הינה כפי מידותיו של האדם. האלוהות כביכול, מצמצמת את עצמה למידותיו של האדם כדי שיתאפשר הקשר עם האדם. מכאן – אומרת החסידות – לומדים אנו על "ענוותנותו של הקדוש ברוך הוא". מכיוון שרצונו לקשר עם האדם, ורצונו חזק יותר בקשר ביחס לרצונו של האדם לקשר זה. לכן האל מתכופף ומקטין עצמו לדרגתו של האדם כדי שייווצר הקשר. לאחר שנוצר הקשר יהיה באפשרותו של האל לקדם את האדם למדרגות גבוהות יותר. כדי שקולו של האל ישמע, על האל להתאים את קול הקריאה לאוזניו של השומע. לכן ההופעה של האל בחיי האדם באה באופנים פשוטים, לא מיוחדים, רגילים וטריוויאליים. תחילת הקשר האלוהי הינה פשוטה וממקומו הרגיל והיום יומי של האדם. ומכאן הקושי של האדם לזהות זאת. על האדם לפתח תשומת לב מיוחדת אשר כרוכה בלב פתוח וקשוב, ולהבין שכל דבר אינו סתמי ואינו טריוויאלי בהתרחשות היום יום שלו. האוזניים פתוחות לשמוע והעיניים פקוחות לראות את מה שמסתתר מאחורי אירוע פשוט ולא מיוחד. דבר זה מכונה "שמיעת בת קול". כאשר האדם יודע להבין דרך אירוע פשוט שקרה לו בחייו, או שהוא היה עד אליו, ולהבין מדבר זה את מה שמדברים אליו.

2– "נֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא"

"עשרה דברים משמשין את הנפש:
הושט למזון,
והקנה לקול,
והכבד לחימה,
והריאה לשתיה,
המסס לטחון,
והטחול לשחוק,
והקיבה לשינה,
והמרה לקנאה,
והכליות מחשבות,
והלב גומר,
והנפש למעלה מכלם.
אמר הקדוש ברוך הוא: אני עשיתיך למעלה מכלן ואת יוצאת וגוזלת וחומסת וחוטאת?! " (מדרש רבא- פ' ויקרא ד',ד')

לא הגוף חטא ולא אחד מן האברים חטאו, אלא הנפש היא זו שחטאה. החטא מלמד על חולי, ולכן כאשר חלה איבר, זוהי הנפש החולה, והחולי רק מתבטא דרך האיבר הקשור לצד מסוים בנפש האדם. כך שכל חולי מבטא דבר מה רגשי שאינו מאוזן באדם. דבר מה הקשור לאיכויות הנפש ומצריך מן האדם תיקון ועבודה פנימית שלו על עצמו. במקרים רבים אין לאדם את היכולת לראות את עצמו או לעמוד מול עצמו באופן פשוט ואמיתי, אולי עקב הכאב הכרוך בדבר ואולי עקב עומק הנושא המצריך בגרות מסוימת כדי לעמוד מולו באופן ישיר ומלא… עיקר הנקודה היא שכל חולי הבא על האדם קשור לאיכות נפשית ש"חטאה" בדרכי ההתנהגות של האדם, כלפי עצמו או כלפי זולתו. ומכיוון שיש באדם סטייה מדרכו, מסיבת הקיום שלו, מן המהלך היחיד לו וממתין לו, מן ההבטחה שיוחדה לו לבדו, מכונה דבר זה ה"חטא". כיוון שהוא מחטיא את מטרתו ואת דרכו. לכן כל מחלה הינה סוג של "דיבור אלוהי" לאדם: לעצור, להתבונן, לבדוק עצמו, ואולי פשוט לעצור כדי לנוח ממרוץ אין סופי שהוא עצמו סותם את ערוצי הנפש… המחלה הינה הדרך של המערכת האנושית לאותת לאדם שהוא אינו חי נכון, ואינו הולך נכון. ועליו לעצור כדי לראות היכן טעה בדרך עד לנקודה זו ולתקן את דרכיו. הדרך לזיהוי ה"חטא" תלוי בהבנה של סדר האיברים, שכן לכל איבר יש משמעות המבטאת סוג מסוים של רגש, סוג מסוים של דפוס מחשבתי, סוג מסוים של נטייה רוחנית, סוג מסוים של גישה לחיים. לכן ניתן להבין ולתקן את ה"חטא" לאחר שהובן מה חלה באדם, איזה סוג של חולי יש לו, עד כמה החולי עמוק וכו'. אינפורמציה זו תיתן את כל הכלים הנדרשים לאדם לשם התיקון הפרטי שלו.

3- "אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה–מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם"

א- הקרבת הקורבנות הינן לשם תהליך ההתקרבות. התקרבות של אדם לעצמו, לסיבת קיומו ולאלוהיו. תהליך שהכרחי עקב ההתרחקות.

ב- בזמנים קדומים תהליך ההתקרבות נעשה דרך פולחן של עיסוק עם עולם החי. ודבר זה הספיק למען מטרה זו. היום אין קורבנות, ואין בית מקדש או את אוהל מועד, אך חשיבות הקורבנות נותרה זהה והעיקרון בו לא השתנה. ההבדלים הם שבעבר הקורבן היה חיצוני והספיק כדי ליצור תהליך עמוק ומנקה באדם, ואילו היום הקורבן הינו תהליך פנימי לאדם. זאת עקב שונות באופי החברתי של התקופה וכן של מבנה נפש האדם, מתקופת המקרא לתקופתנו.

ג- במה הדברים אמורים? האדם חי את חייו, ולרוב הוא חש עצמו כחלש מול העולם, ועליו לשרוד, עליו למצוא דרכים שונות כדי להצליח בתחומים שונים, כגון – יחסים חברתיים, קריירה, מעמד, משפחה ועוד.. האדם לאורך חייו לובש זהויות שונות – כגון זהות של עסקן פוליטי, או של בעל ואיש משפחה או דרך עבודה ויחסים חברתיים. לאור זה הוא בונה בתוכו דפוסים והתנהגויות המסייעים לו ומקדמים אותו בחיים. באמצעותם הוא משיג דברים, מתפתח ומתגשם. אולם כאשר האדם גדל, מתפתח ומשתנה, יתכן כי חלק מדפוסים אלו אינם מקדמים אותו עוד. להיפך הם אף עלולים לעכב אותו ולעצור אותו. דפוסים שבעבר היו פונקציונאליים, הופכים כעת ל"מצב אוטומט" בו האדם כלוא. הם הופכים להיות גורם היוצר קונפליקטים פנימיים, דבר המרחיק את האדם מעצמו ומדרכו ומונע את המשך ההתפתחות הפנימית. לכן  יהיה עליו להקריב דפוסים אלו שבנה בעצמו לאורך השנים. יהיה אליו להקריב אותם כדי לאפשר לו המשך התפתחות וצמיחה.

ד – תהליך הקרבה זה אינו מהיר ואינו מיידי, כי אם תהליך הדרגתי. היכולת של האדם לעזוב זהויות נרכשות קשור לדרגת ההזדהות שיש לו איתן, ככל שההזדהות עם מערכות נפש נרכשות היא עמוקה יותר, כך גדול יותר הקושי לזהות את העובדה שהן הופכות כעת למכשול ולדבר מעכב. לכן על האדם לשמור בתוכו תמיד את הפינה המתבוננת ומעלה שאלות שלו על עצמו.

ה- נקודה נוספת של הקרבת הקורבן הפנימי קשור ל"התמכרויות". כמעט כל אדם מכור למשהו. יש המכורים לדברים שלא מוכרים כדבר "ממכר" כגון ההתמכרות לתחושת הכוח, לתחושת האדרנלין, להישגיות, להצלחה ולעבודה. ויש התמכרויות המזוהות כדבר הרסני כגון אלכוהול, טבק, סמים, אכילה, מין, הימורים, קניות ועוד…. כל סוגי ההתמכרויות הינן בעלות אופי דומה – הן מחפות על חולשה, על כאב, על טראומה, על קושי להתמודדות מול אתגר שהאדם לא באמת בחר או רצה בו… לכן ההתמכרות הינה כדבר היוצר נחמה מסוימת, דרך להקל על הסבל והייסורים היומיים שהאדם חווה. כמו כן, לכל סוגי ההתמכרות יש תהליך דומה בכך שהן "גונבות" את האדם מעצמו החוצה. האדם נמשך אחר אובייקטים חיצוניים. דבר זה מכונה במקרא "זנות הלב" ו"זנות העין". האדם נמשך אחר גירויים חיצוניים ולאחר זמן מה הם כובשים את התודעה כולה והופכים לאדוני המערכת (דבר זה מכונה גם "עבודה זרה") ההתמכרות גורמת לאדם לשכוח את עצמו, ולהפסיק להרגיש את עצמו עקב תשומת ליבו ה"נגנבת" על ידי גירויים אין ספור. יתכן כי האדם עבר תקופת חיים שהתמכרות מסוימת "עזרה" לו לעבור דבר מה, וזוהי ה"אסטרטגיה" שהוא מצא לנכון כדי להתמודד. אולי היה בהתמכרות איזה טעם והיגיון אז לאותה התקופה. אך לאחר זמן מה כל התמכרות הופכת את האדם לעבד, לכלוא בתוך כלא של אורח חיים משעבד. לכן לאסטרטגיה זו של בחירה בהתמכרות יש מחיר רב ועמוק. יבוא זמן שהאדם יאלץ לבדוק את עצמו ולעמוד מול עצמו ולהיכנע לדפוס ולהתמכרות ואז לבחור במוות ולהמשיך את אורח החיים הקיים, או לעצור את כל הדינאמיקה של חייו, ולהקריב את ההתמכרות לחלוטין. הקרבה שאין ממנה חזרה לאחור. ניקוי יסודי ומלא ממנה. אדם זה בחר בחיים, אדם זה הקריב את קורבן ההתמכרות או את הזהות שאינה שלו, ובכך הוא מוצא עצמו מתקרב לעצמו, זוכר את עצמו ואת סיבת קיומו, וחוזר לאלוהיו…

ו- כל אדם ללא יוצא מן הכלל צריך להקריב קורבן מסוג זה. זהו אופיו של העולם בו אנו חיים. עולם הבונה באדם מערכות זהות שאינן קשורות כלל לאופיו האמיתי ואינן מעודדות כלל את דרכו של האדם להגשמת סיבת קיומו. העולם בו אנו חיים יוצר שיכחה, התרחקות וניתוק של האדם מעצמו בדרכים שונות ומגוונות. ולכן תהליך ההקרבה הינו חלק נחוץ בחייו של כל אדם. שכן נשמת האדם לבסוף חזקה יותר והיא לא תיתן לו ללכת לאבדון. היא תיזום לאדם סוגים של "קטסטרופות" מעוררות. דבר שעשוי להיות מציל חיים לאנשים רבים. ככל שהאדם התרחק מעצמו, התנתק ושכח עצמו עמוקות, כך תהליך ההקרבה יחייב אותו יותר.

ז– בתהליך ההקרבה מעורב סבל, כאב וייסורים. על משמעות וחשיבות הסבל והייסורים בתהליך ההיטהרות והשיבה של האדם לעצמו למקורותיו, על כך בפרשה אחרת.

"שלא תדע עוד צער"

זו הברכה שנוהגים לברך בה את האבל, אותו אחד שאיבד את מי שיקר לו מכול. נכון – נראה שיש טעם בברכה זו לשעתה, אך יש בה גם טעם מוזר משהו. האם יש אפשרות שאדם מסוים לא ידע עוד צער לעולם? דבר זה לא ייתכן וגם לא הגיוני. כל המברך בברכה זו וכל אחד שמתברך בברכה זו, יודע ש"צער" ימשיך להיות חלק בלתי נפרד מן הקיום. אדם שסובל מאוד מאבדן, וגם אם השתקם טוב מן הכאב הכרוך בתהליך האבדן, יודע שלאחר זמן מה, החיים יזמנו לו עוד התנסויות שיש איתן צער וכאב.
סוגי רגשות–
יש בסך הכול שני סוגים של תנועה רגשית. האחת – קבוצת הרגשות הנעימים או החיוביים, כגון אושר, אהבה, חיבה, ידידות, נועם וכו'. קבוצת רגשות שנייה היא הרגשות הנגטיביים של קושי, סבל, חרדה, כעס, קנאה, תסכול, עוינות, וכו'. רגשות אלו אינם שליליים באופיים. ההבדל המרכזי בין שתי קבוצות אלו היא שרגש טוב אינו מבקש שינוי, מכיוון שטוב ונעים לו ואז אין רצון או סיבה לבקש ולרצות משהו אחר. לעומתם שרגשות נגטיביים חשים את חוסר הנוחות ש"כך, כמו שהחיים נראים כרגע, זה לא ייתכן", ועולה הצורך לנוע לחפש מוצא מן הקושי והסבל. בבסיסם של רגשות נגטיביים וקשים קיימת תחושת מחאה יסודית כלפי הקיום והחיים. הרגש הקשה והסובל אומר: לא ייתכן שאני במצב כזה, לא ייתכן שכך חיים ושבכך עליי להסתפק ושעם זה עליי להשלים. זו מחאה עמוקה מאוד, המביאה לידי תנועה וחיפוש משהו אחר, ראוי יותר. כך שרגשות קשים, ורגש הצער בתוכם, דוחפים לשינוי.
מהו סבל?
אפשר לזהות בעולם שתי גישות מרכזיות לסבל. הראשונה באה מן המזרח, והיא טוענת שהעצם המציאות היא כולה סבל. טענת היסוד היא שכיוון שהכול משתנה כל הזמן, הרי גם אם האדם נהנה ממשהו, עצם חוויית היעלמות של ההנאה למשהו אחר, יוצרת סבל", כמו שזה בא לידי ביטוי ביוגה סוטרה של פטאנג'לי. "ואולם לחכמים (בעלי כושר ההבחנה) הכול רק סבל, בגלל תהליך ההשתנות…" (פרק 2, 15) וכן ארבע האמיתות של הבודהה מעמידות את הקיום כולו על הסבל לבדו:
1. הקיום הוא כולו סבל (דוקאה).
2. הסיבה לסבל היא בורות (אווידיה).
3. קיימת אפשרות ודרך למחיקת הסבל וסיבותיו (נירודאה).
4. מה היא הדרך וכיצד לממש אותה, ומה היא תכליתה (נירוונה).

נראה שהגישות הללו רואות את הסבל כמצב נתון ובסיסי שיש לחמוק ממנו, והוא כשלעצמו משקף מחלה כלשהי.
הגישה השנייה כלפי סבל, המגיעה מן היהדות , מתייחסת לסבל כדבר מטהר (ייסורים ממרקים). הכאב משמש את האדם ככלי לניקוי ולהתפתחות, והכאב מביא אתו קולות ברורים של צלילי התעוררות. האדם שחי בהוויה של "שינה" צריך להתעורר על מנת להגשים או לראות את המציאות נכון יותר. יhתכן כי עליו להתפכח ממשהו, או לעלות לדרגות קיום גבוהות יותר. כך לסבל יש מקום מעורר וחשוב בתהליך הזה. היהדות רואה בסבל כלי התפתחותי שיש להיעזר בו על מנת להתבונן ולראות מהו הדבר באדם שצריך שינוי. גישה זו שונה לחלוטין מן המזרח. בשעה שהמזרח נשאר סטטי אל מול הסבל, ורואה הכול כסבל, היהדות רואה בסבל כלי דינמי הכרחי ונדרש לתנועה למקום חדש (על הקורא מאמר זה לבחור את הגישה הנכונה לו).
התגובה לסבל-
מכיוון שאי אפשר לחמוק מסבל, וסבל בדרגות שונות קורה לנו בחיינו כל הזמן, ומכיוון שסבל הוא רגש שאי אפשר לדבר עליו באופן אקדמי או פילוסופי, וזה מכיוון שכשכואב, אז כואב… הרי שקיימת חשיבות גדולה יותר לשאלה על הדרכים להתמודדות עם הסבל ( במקביל לשאלה האם יש לסבל משמעות באופן עקרוני). לכן, אם היה עליי לברך אדם המתאבל על קרוב שהלך לעולמו, הרי שהייתי מברך אותו בברכה אשר מציעה את ההתבוננות– שאם כבר בא לחייו סבל, אז שידע איך לעבוד אתו נכון ואיך להיעזר בסבל כדי לגדול למקום חדש. אין זה אומר שאדם צריך לזמן לחייו סבל כדי לגדול, אך אם הסבל כבר בא, יש לדעת איך לעבוד אתו כדי לנוע קדימה – כי זה הדבר שישמור את האדם בדרך הנכונה (ראו במאמר לגעת במציאות).
מהי הדרך הנכונה לעבוד עם סבל כאשר הוא בא? הדרכים הן רבות כמובן, אין דרך אחת לכולם, וכל דרך היא לבסוף אישית מאוד עם תשובות אישיות מאוד. דרך שעזרה לאדם מסוים, לא בהכרח תהייה נכונה לחברו שנתון באותו מצב. אך איכות הכרחית וחשובה היא זו המתייחסת לתהליך של התבוננות, כלומר לתהליך של לבנות את המקום באדם שחווה וצופה בחוויה במקביל. לדרך זו יש פרות רבים.

לזכרו של אחי, גיא משה נחושתן , נשמתו עדן .  (14.2.2013  –  27.12.1968)

שאלה ותשובה כהמשך ל"סימפטום כאשנב להוויה"

והנה מספר שאלות שנשאלתי מתוך המאמר הקודם: (סימפטום כאשנב להוויה) –

שאלה -אם חליתי במשהו, מה אני אמור לעשות אם זה? מה זה בא לומר לי? ואיך עלי להתמודד עם זה?
תשובה – כל מחלה כמו שכבר צוין, מורכבת מסימפטומים, שהם מחולקים לשלוש קטגוריות:
א- נפשי-מנטאלי
ב- אנרגטי-כמה כוח זמין יש לאדם
ג- גופני
כאשר דבר יוצא מאיזון, נוצרים סימפטומים המעידים על הדבר שיצא מאיזון.
ב"איזון" אין הכוונה לשקט נפשי תמידי, מן מצב פרווה שהוא ניראה סטטי ונינוח מבחוץ. לא זו הכוונה באיזון.
איזון זהו מצב בו האדם קשור למהותו, לסיבת קיומו, באופן מודע. סיבת קיומי נקראת במזרח טאו. הטאו שלך, שלי, שלנו.
מחלות נוצרות כשיקוף לאדם. איפה הוא טועה, או איפה הוא שוכח, או איפה הוא העדיף לעצום עיניים מכל מני סיבות.
מה היא סיבת קיומי? ואיך ניתן לממש אותה? ידיעה זו לא באה מן הראש. היא ידיעה קיומית שבאה מן הלב, שלעיתים היא לא הגיונית ונראית כלא סבירה.
ככל שהאדם מנותק ממנה, הוא יפתח תופעות מסוגים שונים, שיעוררו אותו להתבונן על חייו ולשאול-מה קורה איתי? ואיפה אני נמצא בעולם הזה? זהו תפקידן של מחלות ושל תופעות שסבל כרוך בהן.
דרך ההתמודדות היא תמיד בתשומת לב ומודעות. אך לעיתים מודעות לבדה לא מספיקה, וכל מי שעושה "עבודה" עם עצמו, מכיר את המצב הזה.
מצב בו למודעות אין כוח לשנות- זהו מצב שהוא תוצאה של רשמים מוקדמים מאוד, שנרשמו בתוך האורגניזם, ויוצרים זיכרון תאי, הטמון בתוך התא, כך שכל הפיזיולוגיה של האדם רוויה בזיכרון זה.
תופעות מסוג זה בדרך כלל קשורות לחויות הלידה או לחוויות ילדות מוקדמות מאוד, שעדיין פועלות כדבר אקטיבי על נפש האדם. אחת מדרכי התמודדות היא בשיטת טיפול הומיאופתית.
לתרופה הומיאופתית יש יכולת לגעת ולהניע זיכרון תאי קדום.
דרך התמודדות נוספת היא תהליך שנקרא "נשימה מעגלית". אף היא יכולה להתמודד עם זיכרון תאי. הדבר הראשון שהאורגניזם חווה בשעת לידתו, הוא הנשימה הראשונה. כך שדפוסי נשימה (נשימה עמוקה או שטחית-ארוכה או קצרה וכו') ועבודה עימן, נוגעים מידית ברובד עמוק ובסיסי בנפש האדם.
מזוית נוספת יש לציין כי כאשר מופיעה מחלה, ובעיקר אקוטית-דלקת ריאות למשל, אז יש ראשית לרפא את המחלה, ולא משנה איך, עקב הסיכון לחיי אדם. רק לאחר מכן יש לשאול ולברר מדוע הופיעה מחלה זו ומה היא סיבתה ומה היא באה לרמוז וללמד את האדם שחלה.
דוגמא-איש עסקים שחש בכל ליבו, שעסק מסוים שלו לא מתקדם בצורה טובה ולא נכון להשקיע שם. אך הוא המשיך במהלך עסקי זה מסיבות שונות. לבסוף נכשל. אמנם לא במחיר כספי גבוה, ולא קרה לו אסון עסקי, אך עצם הידיעה מה נכון לעשות, וההתעלמות מזה, גרמו לו לבסוף לפתח דלקת ריאות.
מדוע הן הריאות שהגיבו למהלך נפשי כזה? עניין זה קשור למבניות בסיסית של גופו, וכן להיסטוריה פרטית של התפתחות נפשית.
דבר נוסף- אכן כל סימפטום בא כדי לעורר, אך לא כל דבר מחייב התבוננות רגשית או רוחנית. יש לעיתים מצב גופני שנכון לו דווקא שינוי תזונתי, או פעילות גופנית מתונה וכיוצא בזה.
לסיכום-אם בא סבל כלשהו לחיי אדם, זה בא כדי לעורר אותו. הסבל הוא הזדמנות ואפשרות לנוע למקומות נפשיים גבוהים יותר.