"לכדור הארץ יש עור, לעור הזה יש מחלות, אחת המחלות הללו קרויה – 'אדם'. " (פרידריך ניטשה – "כה אמר זרטוסטרה")
לא בכדי, תופעות עור אצל ילדים מכונות "אסטמה של העור". הרופאים רואים קשר בין אסטמה ריאתית, וכשהיא מחלימה בטיפול סטרואידלי מופיעות תופעות עור כגון אקזמה או דרמטיטיס. כאשר מטפלים בעור בסטרואידים והעור "מבריא" , לפתע מופיע אסטמה או אלרגיה נשימתית. הקשר המידי בין הריאות לעור טמון בעובדה ששתי המערכות הללו הן הראשונות להיפגש עם העולם החיצוני – העור יוצר מגע עם החוץ, והריאות הן האיבר הראשון שבא במגע עם האוויר ועם מה שיש באטמוספרה הסביבתית.
העור יוצר חצץ וגבול, העור מתחם את האדם לגבולותיו, ולכן יוצר ישות מופרדת שניתנת לזיהוי. העור הוא איבר רגיש במיוחד, יש עצבוב על פני העור כולו ברמות שונות – בכפות הידיים והרגליים יש ריכוז עצום על עצבים המאפשרים חישה גבוהה יותר, אך העור כולו חש, וחישה זאת עקרונית לקיום כולו. רוב האנשים מסתפקים בחישה הסנסורית של צורכי הקיום, אך יש לחישה זאת עוד תפקודים רבים, כגון קשר עם החוץ ויכולת תקשורת וקליטה בכמה ממדים. ברובד הבסיסי העור חש תחושות כמו חום או קור או כאב, כדי לשמור על האורגניזם כולו, ברובד נוסף יש תחושות דקות של הסובב ומה שחי בו ( אטמוספרה של פעילויות שונות). יש אף חישה של קרינות שונות, כגון הקרינה של טלפון נייד במישור גס וקרינה של מקומות סביבתיים, וקרינה של כוחות טבע וקרינה של השפעות כוכביות. כל זה קשור ליכולת תחושתית שאדם חש ומגיב – במודע או שלא במודע. תחושות אלו ויצירת קשר סביבתי נוצרות דרך העור.
על פני כפות הידיים יש ריכוז עצבי עצום, במזרח קוראים לכפות הידיים "זוג עיניים שני". כפות הידיים יכולות לחוש בדרגות עידון גבוהות ביותר, וזאת על ידי אימון פשוט יחסית של תשומת לב לתחושות בכף היד. וכך העור על פני כף היד יכול להוות חוש מתפתח נוסף, מעבר למה שכבר קיים. אנשים שמרפאים באמצעות כפות ידיים מודעים לממד של הידיים כרואות, וזאת עקב רגישות שמתפתחת להעברת אנרגיה דרך כפות הידיים.
החישה של העור יוצרת קומוניקציה, והכול תלוי אם האדם חש ומגיב או אם הוא חש ונעזר במה שהוא חש. בכל מקרה, העור הוא המקום שבו נוצר המפגש עם החוץ, ולכן על פני העור מתרחשת הדרמה של אופיה של הקומוניקציה הזאת.
איפה כאן הדרמה?
הדרמה היא ביטוי לאופן של המפגש של האדם עם העולם, ועל פני העור ניתן לראות את תוצאות המפגשים של האדם עם העולם. טקסטורת העור מראה את זה: עור יבש משקף עייפות מקשר או אינטראקציה; עור שומני משקף בלבול עם תחושת ביצתיות רגשית של טביעה לתוך האחר; עור דהוי משקף שחיקה עמוקה עקב חוסר תשומת לב של האדם לעצמו; עור עם גוני צבע שונים (בעיקר בפנים) משקף תנודתיות וקיצוניות רגשית, וכן פולריות בהחלטות; עור מפוספס משקף בוטות תגובתית או רגישות יתר שמובילה לתגובות בוטות, וכך הלאה. יש לכך ניואנסים רבים. הדרמה היא במקומו של האדם במפגש, ובכך שיש לו יכולת בחירה ושינוי, וכל המהלך הזה ישתקף על פני העור.
מכיוון שהעור מייצר את גבולותיו של האדם, כל בעיה על פני העור תשקף קושי רגשי ביצירת גבולות. לכן אצל ילדים צפוי לראות תופעות עור, עקב חוסר הבשלה של תודעת הגבול הפנימי שלהם. הכול חודר אותם ללא הבחנה, ומה שחודר אותם לא תמיד נעים ואורגני לאיכות שאיתה הם באו. לכן נוצרות בעיות עור שמשקפות את תהליך החדירה של גורמים לא רצויים לתוך נפשם או גופם.
ברוב המקרים, כאשר יש מחלות עור יש להתבונן על נושא זה – מה חדר את האדם? מדוע האדם לא היה יכול להגן על עצמו מפני אנרגיות שליליות מבחינתו? מה היה אופיה של החולשה בגבול, האם הוא הסכים למשהו אל אף שהוא בתוכו לא מוכן לזה? או האם הוא נאלץ למתוח את גבולותיו האנרגטיים או הנפשיים למקום שהוא אינו יכול להכיל יותר? ואז גבולותיו נפרצים עקב התמתחות יתר. נקודה זו של ניסיון של האדם למתוח את עצמו היא הנפוצה ביותר. כמו כן, המקום שבו האדם חש פרוץ – ללא גבול וללא שמירה – גם זה נפוץ מאוד. לרוב זה כרוך במצב של חוסר בשלות מסוים מבחינה רגשית, והלימוד של האדם במצבים כאלו הוא ללמוד לומר "לא": היכולת לומר "לא" מייצרת לו את הגבול הנחוץ לו לקיומו הבטוח. בעבור הרבה אנשים יש צורך באימון מודע כדי ללמוד איך ליצור גבול לעצמם. כל הקושי הזה יבוא לידי ביטוי על פני העור.
לא לכל מחלות העור יש משמעות זהה. יש מחלות רבות שהעור הוא רק ביטוי אחד לחוסר האיזון, כגון לופוס (זאבת), שבה העור הוא רק חלק ממכלול פתולוגי ועמוק. גם סרטן עור (מלנומה) משקף חוסר איזון עמוק יותר ביחס לאקזמה למשל, כך שיש על פני העור מחלות שונות בדרגות שונות. סבוראה או דרמטיטיס נחשבות מחלות קלות יחסית, שבהן תיבחן הנקודה של "כיצד מוצב הגבול הפנימי אל מול העולם"; במחולות קשות יותר כמו פסוריאזיס (מחלה על בסיס גנטי) יש לבחון נקודה זו בכמה רמות. מלנומה למשל משקפת חדירה של זורמים "מזהמים" שהצטברו עמוק ולמשך זמן. ואולם תמיד, בכל רמות החולי, הנקודה המרכזית לבחינה תהיה עניין הגבולות – מודע או לא ועד כמה מודע, נוקשה מדי או לא קיים כלל, וכו'.
תהליכים זיהומיים כגון "קרבונקל", אבצס, או אקנה וולגריס, בעיקר הגיל הנעורים, משקף חדירה של "רעל" שגורם להפרעות רגשיות, לרוב עקב אינטראקציה חברתית. הנער או הנערה חשים חוסר ביטחון וכן בלבול לגבי זהותם, וקושי לבטא תחושות שמתהוות שעדיין אין להן מילים. וכך קורה שנערים ונערות נכנסים למצבים שהם לא בדיוק התכוונו להם או רצו בהם (כאן מופיע עניין הגבול), וכתגובה נפשית יש קונפליקט בעוצמה חזקה מאוד שיוצר "רעל" רגשי, שיכול לבוא לידי ביטוי דרך אקנה וולגריס.
מחלת עור שכבר כמעט אינה קיימת בעולם היום אך הייתה שכיחה בימי המקרא ועד לא מזמן הינה הצרעת. על פי הגישה היהודית, אדם חלה בצרעת עקב לשון הרע או עקב יהירות לא צנועה, ועונשו היה צרעת (מרים, שהוציאה לשון הרע על אחיה משה, ונעמן המצביא שהיה "מתנשא"). הכלל הוא כזה: לכל פעולה שאדם פועל (מחשבה, דיבור ומעשה) יש שני וקטורים תנועתיים: האחד – באופן שמה שהוא עשה שהשפיע על העולם וגרם אפקט ותוצר כלשהו על העולם, ושני – מה שהוא עשה יוצר אפקט בו בנפשו באופן ישיר ומידי, על בסיס האיכות שבה מעשיו השפיעו על העולם, כך שכל מעשה הוא כ"חרב פיפיות", עשייה עם תוצאות דואליות של המעשה, העולם והאדם. הצרעת משקפת מעשים שהאדם עשה שהם כל כך רחוקים מטבעו האמתי, עד שהרעל של תוצאות מעשיו הגיע על לרובדי הנשמה, דבר שאין האורגניזם יכול לסבול, ואז מופיע מחלה שמשקפת את זה ולמעשה "מגנה" על רובדי נשמה עמוקים. גם עקרון הגבול מופיע , אך מכיוון אחר, מהזווית של גבול המערכת האורגנית וחוכמתה, שלא תאפשר לאדם להרוס לעצמו יותר מדי, ולכן תיצור לו חולי מגן.
כלל חשוב בטיפול בבעיות עור, והדרמטולוגים יודעים זאת, הוא שסטרואידים או כל תכשיר עור קונבנציונאלי אחר אינם מרפאים דבר, אלא רק משהים את התופעה באופן זמני. נקודה זו גלויה מבחינה קלינית. כמו כן, דרך העור אפשר לראות עומקים רגשיים שהם הבסיס לחולי, ולכן הגישה הטיפולית בלסתום את הסימפטום במשחות הוא עקר ומזיק. הנזק בא לידי ביטוי בכך שאם אין תופעת עור שהבריאה עם סטרואידים, תופיע כתגובה מחלה מערכתית חמורה יותר. הטיפול המומלץ הוא טיפול הומאופתי, או כל טיפול אחר שמתייחס למכלול ולנפש האדם.
קובי נחושתן - דרכי הבראה אלטרנטיביות 