נזירות – משמעותה ותכליתה ע"פ הטורים – חלק א'

טור ראשון – 2760 – 3760 לפנ"הס
בטור הראשון אין תהליכים נזיריים, שכן בטור זה חוויית הסוד היא שהכול באחדות, הכול אחד. לכן הצעדים בטור ראשון הם ביטוי למגוון מצבים שבהם האדם שוהה בתוך משהו, כמו במשפחת ה"נורתיים" Ranunculeales – החוויה היא בהצפה של רגש בלא יכולת לתמלל אותו. האדם מלא וגדוש ברגש מסוים, הוא יודע זאת והסובבים יראו זאת עליו, אך האדם שחווה זאת לא יוכל לגעת בדינמיקה של הרגש ולתת לה המשגה של תובנה כלשהי. דוגמה נוספת – משפחת הצמחים האחרונה בטור – ה"פרגניים" – Papaveralles. חוויית היסוד של קבוצה זו היא בידיעה מוצקה על דבר מה, ובשיתוק של היכולת לתרגם את הידיעה למעשים קונקרטיים, כך שהאדם נמצא בתוך חוויית הווה של שיתוק מתבונן ויודע (ראו: טור ראשון – אספקטים תרבותיים – "השבט" – חלק א').
מכיוון שכל קבוצה בטור הראשון משקפת חוויית הווה ברמה שונה עם תוכן נפשי שונה, לא היה צורך בהתפתחות של חיי נזיר בטור זה. למעשה, עצם הרעיון של נזירות בטור ראשון זר לחלוטין לאופיו של הטור.

טור שני – 2760 -1760 לפנ"הס
בטור זה מתחש תהליך ניתוק מן השלם והמוחלט, דבר הבא לידי ביטוי דרך המשפחה הראשונה בטור ה"סרפדיים" Urticales המתאפיינת ב-Cannabis Indica (גראס) בתנועה בין עולם גשמי לעולם אסטראלי. האדם עבר תהליך של התעוררות לעידן חדש שבו הוא "נזרק" רחוק מגן עדן בלא יכולת לשוב לביתו, עם זיכרון חי הטמון עמוק בתוך המבנה האורגני של האדם, על גן העדן האבוד, עם תחושת ערגה וגעגוע וכמיהה למקום ה"רחמי", הוא גן העדן. האדם חש את הגוף המייצר, הגוף הכולא, הגוף שהפך למחיצה בין הנשמה הלא מוגבלת לחיי השעה. הצמצום והכאב הם החיים בתוך הגוף. לכן התפתחה במזרח תורה של תנועה אנרגטית בתוך "צ'אקרות" או "מרידיאנים", המבטאים את האופן שבו נכלאה הנשמה בתוך הגוף. כליאת הנשמה נעשית באמצעות מארג המרידיאנים שמאפיינים את מסלולי אנרגיית החיים. אותה אנרגיה שהייתה חוויית הווה בטור הראשון הפכה למפה המתארת את האופן שבו הנשמה נעה בתוך הגוף. (אנרגיית החיים איננה הנשמה, היא רק "לבוש" לנשמה. או במילים אחרות – החיות שהנשמה נוכחת בה )
כיוון שכך, התרבויות המזרחיות שקמו בטור זה ניסו לחפש מוצא למצוקת הגוף כמפריד וככלוא. המוטו המוביל היה כיצד לנטרל את הגוף כישות מגבילה ואוסרת. לצורך הסרת מכשול זה הם פיתחו את דרך הנזיר: הנזיר המזרחי חייב לסלק ולהכחיד את הגוף כדי לחזור לחוויית אין סוף בלי ההפרעות של עולם החומר הבא לידי ביטוי בגופו של הנזיר. לכן הנזיר המזרחי ראה את הכחדת הגוף כמטרה, כך שמאפייני הנזירות המזרחית הם ריסון חושים – צומות – תהליכי עינוי גוף שונים ומפרכים, שיש כי יהיה על האדם לענות את עצמו "גלגולים" רבים על מנת להשיג את המטרה של חזרה לגן העדן האבוד.
מכיוון שה"צרה" של הנזיר היא פרטית – הוא לבדו כלוא בתוך גופו – התפתחה במזרח נזירות מתבודדת, רחוקה מיישוב אדם, מנותקת מן החברה הכלואה בתוך יצרים, חושים, וגוף (סמסרה). הנזיר המזרחי חי לבדו במערה הרחק בהימליה, וכל עמלו, מרצו ואופק חייו מתמקדים באיך להפסיק להיות כלוא בגוף. הוא יתרגל מדיטציות שעניינן ריכוז החושים והתכנסותם פנימה, או היעלמות תגובות חושיות לתוך מצב נכסף המכונה "סמהדי" (מושג עם משמעויות רבות: הארה, ריכוז, הגשמה, אחדות).
הנזיר המזרחי החי לבדו נמצא בתוך התהליך הסיזיפי האין סופי – שלא בהכרח יגיע להגשמה (עקב תפיסת יסוד של אין ספור גלגולים) – ובעיקר יעמול על איך לא להיות. וככל שהוא יהיה פחות בגופו, הוא יהיה יותר. זו הייתה המסקנה של הטור השני בתהליך האבולוציוני (ראו: סיכום טור שני – איכויות).

טור שלישי 1760 – 760 לפנ"הס
זהו טור היהדות – התנ"ך. הנזירות העברית שונה מאוד מהמזרחית. היא אינה מתנתקת או מסתגפת או מנסה להכחיד משהו. להפך – הנזיר העברי חי עם החברה או עם משפחתו. הוא אינו נעלם או מתנתק, אלא לוקח עליו נזירות זמנית בלבד, לשם השגת דבר שהוא רוצה לממש בחייו או בעולם. לכן הנזירות העברית היא נזירות פונקציונלית, נזירות שבאמצעותה הנזיר רוצה להגשים רצון כלשהו, והאמצעי למימוש הרצון היא הנזירות הזמנית. זו נזירות ספציפית, שאינה מונעת ממנו את שלל היבטי החיים האחרים. למשל, אדם יכול להצהיר כי הוא מתנזר מיין או מחיי אישות לתקופה מסוימת ומוגבלת (אף פעם לא לעד). לאחר תקופת הנזירות היה נהוג להקריב קרבן חטאת, כיוון שהאדם חטא על כך שעינה את עצמו לתקופה מוגבלת שלקח עליו. תפיסת הנזירות העברית רואה בנזירות כלי זמני, מוגבל ומתוחם שהוא כלי של ברירת מחדל ולא של משהו לקוות לו, שהוא עצמו נראה כתכלית (להיות נזיר כמו במזרח). ביהדות האדם צריך להתפתח בתוך המהלך של החיים. נזירות לא הייתה כלי התפתחותי מומלץ, אך מכיוון שהכירו ביהדות את יתרונותיו של תהליך הנזירות, אפשרו אותו באופן קצוב. תכליתה של הנזירות היהודית היא בצמצום זמני של כוח באדם, אשר מאפשר ניתוב של כוח זה ליצירה של דבר מה בעולם או בתוך נפשו של האדם עצמו. אופן זה של תפיסה נזירית – התכליתיות – הפונקציונליות – הדאגה לשלמות הגוף ולגדילה מתוך קשרים משפחתיים וחברתיים, נובע כתשובה לאופיו של הטור השלישי, שאחת מן הנקודות המרכזיות בו היא חיבור שמים וארץ באופן מאוזן, באופן שבו הממדים השונים אינם מתנגשים זה עם זה. מכאן הסימבול המאוזן המאפיין את היהדות – מגן דויד או חותם שלמה.

משפחת הקקטוסים המתחילה את הטור מתאפיינת ברצון העז להיות תחת כוח עליון ואז להתנגש במציאות המרה והמגבילה, כך שהקקטוסים משקפים את ה"בעיה" שלתוכה באה היהדות כ"תשובה" לבעיה, ובתוך ה"תשובה" יש אף הצעה מאוזנת ליתרון שיש לחיי נזירות אם היא נעשית באופן מאוזן וממוצע.

טנטרה, מיניות ומה שביניהן – חלק א'

במערב לקחו את הטנטרה והפכו אותה לדרך של שדרוג חיי המין, של חיי הזוגיות או להעצמת החוויה המינית הפיזיולוגית. וכך הפכה הטנטרה במערב לדרך או טכניקה להשבחת חיי המין. מובן שזו אינה המשמעות האמיתית של טנטרה וזה לא כוונתה. נכון שבטנטרה קיימת עבודה עם האנרגיה המינית, אך לא כפי שזה מוצג במערב.

מתוך הצורך לחזור אל האחדות ומתוך פשיטת הרגל הדתית-רוחנית במאה שחלפה, חדרו למערב מגמות של השפעות מזרחיות, אשר הביאו איתן פילוסופיות הבאות לתת מענה למצוקות הקיומיות הבסיסיות של האדם במערב. הטנטרה היא אחת מהן.
ואולם, לעתים יש חוסר הבנה של המושג על משמעויותיו העמוקות.
משמעות המילה "טנטרה" בסנסקרית היא "מארג". מארג של הכול בכול. כלומר, כל מה שקיים ביקום על כל פרטיו משפיע ומושפע זה מזה וזה על זה. המושג "בדידות" אינו קיים בטנטרה. הכול מחובר, ולבסוף הכול אחד.
אך באמת האדם אינו חש כך. בעיקר בחברה שלנו, שבה אנשים חשים לרוב זרים ולעתים אף עוינים זה לזה.

מהי אם כן המשמעות הפילוסופית של הטנטרה? הטנטרה נעזרת בכל הקיים כדי להגשים את מטרת חיי אדם. כפי שציינתי, הכול ארוג זה בזה והכול אחדות. כיוון שכך, היא נעזרת לאותה המטרה גם בממד המיני שבאדם. הטנטרה הקדומה והדרך שבה היא מתורגלת עד היום במנזרים טנטריים במזרח, אינה מערבת פעילות מינית כלל, על אף שעניין זה אינו מגונה ולא נאסר. במנזרים הטנטריים התרגול היומי כולל בעיקר תרגול של אסנות, נשימות ומדיטציות. קיים גם חלק של תרגול טנטרי שקשור לשירה ולדבקות.
העניין המיני אינו מקבל דגש במנזרים שבמזרח באופן שבו הוא מובא במערב. ולמעשה אין שום פרופורציה בין טנטרה כמו שהיא במזרח לאופן שבו היא תורגמה במערב.

הטנטרה אינה מגנה מאום, כיוון שכל מה שיש באדם ובבריאה קיים כחלק מן השלם.
כל מה שקיים – קיים מסיבה מסוית, ויש מקום לכל דבר ויש תכלית לכל דבר. לכן גם ניתן להיעזר בכל דבר כדי להגשים את תכלית חיי אדם. כך היא דרכה של הטנטרה.
ולכן יש מקום גם למיניות האדם, כחלק מכלל התפקודים של המערכת האנושית. אדם ההולך בדרך זו, יראה במיניות כלי נוסף שיש להיות מודע לאפשרויות שגנוזות בו.

יש להבין, ואני מדגיש נקודה זו: לטנטרה במקורה אין עניין להשביח את חיי המין, תפיסה זו היא האופן שבו המערב לקח דבר קדוש לצורכי הנאותיו, ואין קשר כלל בין מה שאנשים בערב קוראים לו טנטרה לבין הטנטרה עצמה.
לאדם ההולך בדרך הטנטרה, אין עניין ישיר במין ואין לו עניין מרובה לעסוק במין, יחד עם זאת אין הוא מגנה פעילות מינית ואין לו ביקורת על היותו בעל צורך מיני.
הטנטרה פותחת שערים לעסוק נכון בנטייה המינית שבאדם ובדרך לעבודה איתה.
בדרך כלל, מה שקודם ליכולת לעסוק באנרגיה המינית ככלי התפתחותי הוא דווקא הימנעות ממין, וזו הסיבה לכך שבטנטרה מלמדים לתרגל איפוק והתבוננות על תהליכים גופניים ונפשיים. לכן מה שמקדים לעניין זה הוא תרגול מדיטטיבי עמוק שמפתח באדם יכולת התבוננות חסרת פשרות. יכולת זו היא הכרחית למען גדילה נכונה בתוך תהליך טנטרי.

נושא נוסף חשוב מאוד הקשור לבנייה נכונה בתוך תהליך טנטרי הוא מה שמכונה "דרך האמצע".
על האדם להיות מתון ולא מותנה לכל דבר שהוא, יהיה הדבר אשר יהיה.
דרך האמצע בונה באדם את האפשרות להיות ביחס לעצמו וביחס לפוטנציאל שלו, ללא שום קשר להשוואה חיצונית או אופנה כזו או אחרת. היא מאפשרת לו ליצור חלל של אקולוגיה נפשית שבתוכה הוא עצמו צומח, וכך הוא מופיע לעצמו כמו יש מאין.
כל זה הינו חלק חשוב מן ההתפתחות הטנטרית.

עניין נוסף וחשוב ביותר הוא עקרונות מוסר בסיסיים: אדם ההולך בדרך הטנטרה אינו רשאי לפגוע באחר בשום אופן. כל פגיעה באחר, פירושה גם פגיעה בי עצמי ממש.
תשומת הלב לפגיעה באחר קשורה בתשומת לב גדולה לאדם שמולי, לכבודו ולייסורי לבו. דבר זה בונה במתרגל הטנטרי את הקרקע הדרושה להבנת הכאב ולתכליתו המעוררת.

המאמר הזה הוא מעין הקדמה. המאמר הבא הבא ידון באופי, במשמעות ובתכלית של התרגול הטנטרי.