פרשת "ויגש", המפגש בין שני בתי משיח, בית יוסף ובית יהודה

היחסים בין יהודה ליוסף, מבטאים דרך הביוגרפיה של שני אישים אלו, את היחסים ואת הקשר בית שני בתי משיח. משיח בית יוסף (דרך חייו של יוסף, מידותיו, דרכי התנהגותו, היחס שלו למצבים מורכבים ועוד, ניתן ללמוד ולהבין מי הוא משיח בית יוסף) ומשיח בית יהודה, שנקרא לאחר מכן –משיח בית דויד (דרך הביוגרפיה של יהודה ניתן ללמוד ולהבין מי הוא משיח לבית יהודה או לצאצאו דויד) סיפור חייהם הינו משל, חידה ומליצה על תהליך הגאולה הבאה על ידי שני המשיחים והחיבור שביניהם.

1- על יוסף

א– הוא המשך ישיר של אבותיו, "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף" (בראשית ל"ז, ב') כשיעקב מסתכל על יוסף בנו, הוא רואה את עצמו כאחד המסתכל במראה. כך שיוסף הוא ההמשכיות המקורית הקרובה ביותר לאיכותו של אביו יעקב. יוסף למעשה היה ראוי להיות "אב" בפני עצמו, לכן יש שני שבטים היוצאים ממנו, מנשה ואפרים . בשעה שאבותיו של יוסף, אברהם (חסד) יצחק (דין) יעקב (אמת), עוברים תהליך של התפתחות כדי להתגבש למקום של "אב", הרי שיוסף נולד "צדיק". הוא נולד במקומו השלם והגמור, ובמקום זה הבעיה המרכזית מולה הוא ניצב הינה בחוסר המוכנות שלו ושל סביבתו לגלם את האיכות הזו באופן בוגר עם הכלים הנדרשים. לכן בעת היותו מדווח לאחיו על חלומו הנבואי, הוא עושה זאת בילדותיות נאיבית, ללא תבונה על מה ראוי שיאמר ומה ראוי שישמר בסוד והחבא. תהליך ההתפתחות שלו בכלא ובמצרים הינו אם כן תהליך שמכשיר את הכלים הנפשיים שלו להכיל את גדלותו המולדת. הייסורים שלו הינם ייסורי גדילה במישורים הפסיכולוגיים הנמוכים, המאפשרים דרכי תקשורת עם הסובב באופן הנכון והמאוזן לאור גדולתו וייחודו כאדם בעל מידות.

ב – "וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר, וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים, מִשְׁתַּחֲוִים לִי" (בראשית ל"ז, ט') בחלום זה באה לידי ביטוי איכותו של יוסף כאדם שגרמי השמיים משתחווים אליו, שמש ירח וכוכבים. אז מי הוא? ומה מקומו? והיכן הוא נמצא? האם הוא כוכב? הוא מציאות נעלה שאינה קיימת כלל במסגרת הכוכבים? הוא אם כן ביטוי לתהליך יציאת הסבא רבה שלו, אברהם, שיצא מן הכוכבים, והכוכב והמזל אינו שולט בו. " וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר הַבֶּט-נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים–אִם-תּוּכַל, לִסְפֹּר אֹתָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (בראשית ט"ו, ה') – אלוהים מוציא את אברהם מכוח המזל, ויוסף יורש את האיכות הזו. הוא אינו במסגרת הכוכבים והטבע, ולכן גרמי השמיים משתחווים אליו. הוא עצמו שייך אם כן למימדי מציאות גבוהים יותר מן הטבע והכוכבים.

ג- וַיְהִי יְהוָה אֶת-יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ (בראשית ל"ט, ב') יש קשר של אחדות בין האל ליוסף, ולכן יוסף מצליח ויש ברכה בכל מעשי ידיו. לקשר זה בין האל ליוסף יש משמעות עמוקה שכן יוסף הוא "כוכב צפון" שאינו משנה את מקומו, הוא קבוע ונצחי. כלומר, יוסף הוא אדם שאינו מתפתח ברובד העמוק והפנימי שלו, אלא רק נתיבי תקשורתו עם החוץ משתכללים אצלו, אבל הוא עצמו יציב ואינו משתנה, הוא אחד וקבוע.

ד– לאור המציאות הפנימית הקבועה והיציבה שלו "וַיְהִי יוֹסֵף, יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה" (בראשית ל"ט, ו') יופיו של יוסף משקף את האחדות בין חלקי נפשו, האדם שהוא. אחדות זו הופכת אותו לאיש יפה תואר ומראה. יש קשר ישיר בין המראה של האדם לבין מציאותו הפנימית המתגלה באופן בו הוא נראה. לכן יש ליוסף קרינת עור פנים ויופי המגלים את ייחודיותו כאדם שאלוהים איתו.

ה- כוח האיפוק וההחזקה שיש ליוסף. " וַיְהִי, כְּדַבְּרָהּ אֶל-יוֹסֵף יוֹם יוֹם; וְלֹא-שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, לִהְיוֹת עִמָּהּ" (בראשית ל"ט,י') – איזהו גיבור הכובש את ייצרו. יוסף כבש את חלקיו השונים, וכך הוא הפך לאדם לא מחולק, הוא אחד, ואדם שאינו מחולק הוא בעל כוחות עצומים. למשל השפע של מצריים והארגון המחודש של מצריים מבחינה כלכלית ומדינית, הינם תוצאה של כוחו של יוסף. וכן יכולתו לכלכל את צעדיו באופן מאוזן ונכון, ולתת אפשרות לאחיו ואביו מקום להיות בו לאור הבצורת. כל זה ביטוי לאחדותו שעומדת במבחן יכולת האיפוק שלו.

ו – יכולת ניהול של מערכות ענק- בביתו של פוטיפר, בכלא המצרי הניתן לו לניהול ולבסוף הוא מחזיק ומנהל את כל מצריים.

ז– יכולתו לעמוד זקוף תמיד מול כל אדם או מצב, גם מול מלכות פרעה. וכן לשמור על תבונתו כיודע חלומות ופתרונן " וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-יוֹסֵף, חֲלוֹם חָלַמְתִּי, וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ; וַאֲנִי, שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר, תִּשְׁמַע חֲלוֹם, לִפְתֹּר אֹתוֹ, וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר, בִּלְעָדָי: אֱלֹהִים, יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה" (בראשית מ"א, טו,טז) אין הוא מאבד את מקומו מול השינויים הקיצוניים, אין הוא מפסיד את הקשר האלוהי שיש לו מול חשש המלכות. הוא נינוח, שקט, שלו, מאוזן, פיקח, מודע וחד.

ח– " וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף–אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם" (בראשית מ"ב, ט') – אין שכחה ליוסף. חלומו נותר חי כזיכרון תמידי ופעיל בתוך נפשו של יוסף, ולכן החלום מתגשם. התגשמות החלום הינה תוצר של הזכרות תמידית בדבר, והיות הדבר חי ולא נשכח.

ט- תפישת העולם בה מחזיק יוסף "וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה, וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה: כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (בראשית מ"ה,ד'-ה')- יכול היה להיות מריר ונקמן, כואב וקשה… אך אין בנפשו של יוסף אף רגש בעל אופי נגטיבי או נקמני אחד כלפי אחיו, שהסבו לו כאב עצום. אלא הוא רואה את ההשגחה ואת רצון האל בפעולותיהם ולכן מקבל ונכנע לחלוטין לרצון האל, ונותר נפשית נקי וללא פצע או משקעים בעלי אופי נגטיבי כלפי אחיו. דבר המצביע  על הקשר האלוהי שיש בו.

י– זיכרונו של יוסף את מקורותיו ואת שורשיו ונאמנותו להם- "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו, אָנֹכִי מֵת; וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה" (בראשית נ', כד,כה) . בסוף חייו, ללא קשר להישגיו ולמעמדו, הוא זוכר את שורשיו ואת גורלו כאחד מהם. אין הוא מתנתק ואין הוא מתנשא, הוא חוזר למקום בו התהליך הפרטי שלו החל ומשביע את אחיו לקבור את עצמותיו בארץ ישראל. משה רבנו זוכר שבועה זו ומעלה את עצמותיו איתו ממצריים עד לקבורתו הנאותה בארץ ישראל.

כל אלו האיכויות, הינן האיכויות של משיח בית יוסף.
משיח בית יהודה, או דויד הינו משיח עם אופי אחר לחלוטין, דבר הנלמד מן הביוגרפיה של יהודה.

2 – על יהודה

א – על שמו של יהודה. שמו נושא את שם האל המרכזי, שם ההוויה, עם האות ד', שמשמעותה "דלות" או "קטנות". זהו שם בעל משמעויות רבות. מצד אחד גדלותו של האל ומצד שני יכולתו להיותו בדלות שאין בה כלום. השם נושא את הקונטרסט הקיצוני בין עלייה למקום גבוה מול ירידה למקום נמוך.

ב– כוח ההשפעה וההנהגה שיש ליהודה בקרב האחים – "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, אֶל-אֶחָיו: מַה-בֶּצַע, כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ, אֶת-דָּמוֹ, לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ, כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ, הוּא; וַיִּשְׁמְעוּ, אֶחָיו" (בראשית ל"ז, כו, כז). יהודה הינו חזק ומשפיע יותר מאחיו הבכור ראובן, ותופס את מקומו כאח בכור. גם אביו יעקב מקבל אותו ככזה כאשר יהודה מתחייב להחזיר את בנימין, התחייבות שיעקב לא הסכים לקבל מראובן כאשר ניסה להציע אותה. יהודה אמין יותר, חזק יותר וניתן לסמוך עליו.

ג– ליוסף אין קושי מול פיתוי . ליהודה לעומתו יש "בעיה" בנושא זה. הוא מתחתן עם אישה כנענית ששני ילדיו ממנה מתים, ושמותיהם מבטאים את סיבת אי שביעות האל מהם "אונן" לשון אוננות וזרע לריק, ו"ער" לשון דבר רע, דבר שאינו מגשים תכליתו. הוא רואה את תמר אשת בנו, וחושק בה לאחר שהיא מתחפשת לזונה. הוא נותן לה שכר שנראה כי אינו שווה ערך לשירותיה " וַיֹּאמֶר, מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן-לָךְ, וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ, וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ; וַיִּתֶּן-לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַתַּהַר לוֹ" (בראשית ל"ח, י"ח). התנהגות זו מורידה את יהודה למקומות שפלים, ירודים, בעייתיים מבחינה מוסרית ומגלה יצרים וכוחות ניגודיים בנפשו של יהודה.

ד- " וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ, לְשֵׁלָה בְנִי" (בראשית ל"ח, כ"ו) – יכולתו של יהודה להודות על האמת, אפילו אם דבר זה מעמיד בסכנה את מעמדו ואת כל הישגיו. לנקודה זו יש כוח עצום. זוהי איכות ההופכת את יהודה לאיש אמת, איש איתן ונאמן. כמו כן, יהודה מודה  בטעויותיו ואין דבר זה משאיר בו תכונות של הלקאה עצמית, אשמה מיותרת, חרטה שאין ממנה חזרה. הוא מודה ומתקן את דרכיו ממקום נכון וישר יותר וממשיך הלאה את דרכו נקי וישר. החטאים לא הרסו או כילו את נפשו, אלא בנו בו מימד נוסף של כוח ועמידה מול עצמו ומול עולמו. הוא חוזר מן החטא לקרקע חדשה המאפשרת למעגלים נוספים להיפתח לדורות רבים.

ה– כוח העמידה של יהודה בעת היותו שוטח את דבריו מול יוסף שבאותה העת מייצג את המלכות- "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ: כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה" (בראשית מ"ד, י"ח). כוחו של יהודה עומד במבחן בעת זו, אם יעמוד בהבטחתו לאביו. דבריו כנים, פשוטים, אמיתיים, נוגעים עמוק… יהודה עומד מול יוסף, בשם אחיו ואביו, והוא רהוט ויציב. יציבותו של יהודה אינה דומה ליציבותו של יוסף, יהודה יציב עקב שליחותו, ויוסף יציב כיוון שהוא כזה.

ו– " וְאֶת-יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו, אֶל-יוֹסֵף, לְהוֹרֹת לְפָנָיו, גֹּשְׁנָה; וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה גֹּשֶׁן" (בראשית מ"ו,כ"ח). יהודה הוא מפלס הדרך, הוא החוצב וניצב בראש החץ. הוא האדם המראה את הדרך לאחרים. זהו כוח של ממציא, מנהיג ומארגן. כוח של אדם שרואה את הכלל החשוב ממנו, הוא דואג לאביו ולאחיו. אין הוא חרד מן המגע עם יוסף, הוא נפגש איתו ויוצר את הקרקע המתאימה לבני ביתו.

אלו הן האיכויות של משיח לבית יהודה ודויד. וכן מתוך נקודות ביוגרפיות של סיפור חייהם של יוסף ויהודה, לומדים על המשיח היוצא מחלציהם, והוא מגלם בשליחותו את האיכויות הללו.

סיכום –
יוסף הינו אדם שלם, ובלתי משתנה. יציב תמיד.                                                                               יהודה, אדם משתנה, גדל, טועה ומתקן עצמו. יורד ועולה.

יוסף מחזיק ואיפוקו מייצר מציאות.                                                                                             יהודה הולך אחר קולות בנפש ונותן להם דרור.

יוסף טהור תמיד.                                                                                                                     יהודה מתלכלך ומתנקה.

יוסף אינו מאבד דרך תחת שום תנאי.                                                                                          יהודה שוכח, נזכר, מתעורר ומוצא דרך חדשה.

יוסף נוכח.                                                                                                                                יהודה תזזיתי ופעיל.

על המפגש בינהם-

"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ: כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה" (בראשית מ"ד, י"ח). יהודה זז ממקומו והולך לקראת יוסף. יוסף סטטי, לא זז. "וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו " (בראשית מ"ה,א'). כוח האיפוק של יוסף נבקע, הוא פורץ בבכי ונפתח לאחיו למפגש המחזיר את הקרעים לאיחוד.

תיאור זה מספר את תהליך הגאולה. תהליך הגאולה הבאה באמצעות משיח. גאולה באה מחיבור בין שני המשיחים, בית יוסף ובית יהודה. הסיפור מתאר את האיחוד, שהוא ההכרחי לביאת המשיח, חיבור זרע וביצית. יהודה הוא בחינת זרע ואילו יוסף הוא בחינת ביצית. חיבור זה מאפשר לידה של דבר מה חדש. והדבר החדש שנולד, הוא ביטוי לגאולה.

סיפור המפגש מתאר את התהליך בו שני כוחות באדם נפגשים, שני כוחות בעלי אופי ניגודי וקוטבי. האחד נקבי, אינטואיטיבי, יצירתי, קיומי, המבטא את ליבו ואת מצוקתו הקיומית של האדם. השני מבטא את הצד היציב האינטלקטואלי באדם, החושב, מנתח, יודע מתוך עיון וחשיבה, מתבונן וקר, חוקר ומנתח. צד זה מבטא את הצד הזכרי יותר שבאדם. המפגש של שני כוחות אלו מאפשר את הופעתו של "משיח"…. משיח הינו גורם אבולוציוני הדוחף את האדם למדרגתו הבאה. הסמן למדרגה הבאה המחייבת את הופעתו של משיח, המשנה ומערער את הסדר הקודם, ומראה את החזון העתידי אליו יש לנוע.

הופעתו של משיח אם כן, תלויה בחיבור או בזיווג של כוחות מנוגדים המביאים את האחדות למקום בו יש לידה של מציאות חדשה.