מדוע אומר משה רבינו "מי יתן"? (במדבר י"א-כ"ט) שהלא על יחסיו עם הקב"ה נאמר – "פה אל פה אדבר בו". כך שמשה יכול היה לבקש זאת מאת ה', ואולי היה ה' נענה, אך משה לא עושה או מבקש זאת, שכן הוא יודע שנבואה מחייבת הכנה ועבודה, ולא ניתן להפוך אדם לנביא בעל כורחו. על האדם לבחור בדרך זו וכן ללכת בדרך זו זמן רב. משה אומר זאת לאחר שבירת לוחות הברית הראשונות אשר נכתבו באצבע ה' והוא עצמו שברן. לאחר מכן הוא בונה לוחות שניים, פחותים בהרבה באיכותן מן הלוחות הראשונים. ההבדל המהותי הוא שבלוחות הברית הראשונים התבססו על קשר ישיר לאלוהות ולכן הייתה בהן האפשרות והבטחה שכל עם ה' יהיו נביאים ונביאות, דבר שהיה בכוחו להוליך את העולם לשינוי גדול ומהותי. לעומתן, לוחות הברית שמשה בנה היו מושתתים על קשר לא ישיר – כלומר על חוקים ומבנה הלכתי המובילים לבניית חברה המושתת על חוק סדר וענישה, ובכך הוא יצר את התשתית לעולם ההלכה היהודי, דבר אשר מאפשר התפתחות חברתית על חשבונו של האדם הפרטי .
בלוחות הברית הראשונות כל זה לא היה – מה ששכן בהם היה חופש, עצמאות, קשר ישיר עם ה' ועוד. משה הבין בשלב זה שהעם וכן העולם, עדיין אינם מוכנים ללוחות ברית ראשונות, ולכן שברן, כיוון שלא ראה מי יהיה מסוגל וראוי לשאת את הקריאה ואת הברכה הצפונים בם, דבר שהוא בבחינת טרגדיה מן הזווית של משה. ליבו של משה וכן אמונתו וציפיותיו היו ללוחות ברית ראשונות והמהלך של הלוחות השניות היה כנגד רצונו. באמת מה שביקש זה לראות את כל העם נביאים ונביאות, ולכן הוא מתבטא באופן זה: "ומי יתן וכל עם ה' נביאים".
ובאמת, מי ייתן? שאלה זו משקפת את התהליך ההתפתחותי כפול המהלך של האדם כלפי האלוהות והאלוהות כלפי האדם: "שובו אלי ואשובה אליכם אמר ה' צבאות" (מלאכי ג'-ז') . משה רבינו ראה בנבואה את התכלית ואת המטרה והגאולה, ואכן היהדות, כמו שמשה רצה מלכתחילה, הינה במעמקי ליבה מהלך של נבואה ורוח הקודש.
מהי נבואה אם כן קודם מהי לא – היא איננה אותו דימוי של נביא תנכ"י כגון אליהו או ירמיהו ואחרים, שמתאפיינים בזעף, רוגז, מריבה, הטפה, אי הסכמה וכן נטיות לוחמניות מובהקות, זו איננה הנבואה, זהו רק ביטוי אחד לצד ה"שליחותי" של נביא מסוים, אך לא איננה הנבואה. הדימוי של הנביא אצל רובינו שאוב מן התנ"ך, אך הנבואה התנכ"ית התפתחה והשתנתה הרבה מאוד ואין היא עוד תנכ"ית באופייה. למעשה, כבר הנבואה של תקופת בית שני הינה גנוזה ולא פתוחה כפי שהייתה בבית ראשון. בתקופת בית ראשון כל אדם שחפץ יכול היה להצטרף לקבוצות שנקראו "בני הנביאים" או "חבלי הנביאים" וכך ללמוד את דרכי הנבואה כפי שמשה לימוד. בתקופת בית שני כל זה נגנז לתוך קבוצות נזיריות קטנות ואיכותיות, דוגמת האיסיים, שאת השריד שלהן ניתן למצוא במערות קומראן בים המלח. בקבוצות אלא "תורגלו" מסורות הנבואה באופן סמוי ושמור, הרחק מן העין הציבורית והתרבותית:
"ובקרבם נמצאים אנשים המתאמרים (מתיימרים) לדעת את העתידות מראש כי מילדותם שקדו ללמוד את ספרי הקדש וקנו להם דרכי-קדשה שונים. וגם התבוננו בדברי הנביאים, וכמעט לא שגו מעולם בנבואותיהם לעתיד" (יוסף בן מתיתיהו – קדמוניות היהודים – איסיים – ראה מאמר "נזירות – משמעותה ותכליתה ע"פ הטורים – חלק ב')
כמו כן היו מסורות (שר' עקיבא בסוף בית שני היה אחראי על גניזתן), ואלו היו המסורות של "יורדי המרכבה" מסורות שנותר מהן רמיזות בספר הזוהר. והן עוסקות בנבואה דרך הגייה של שמות וכך האדם נפתח ל"פרד"ס".
לאחר חורבן בית שני הנבואה נהפכת למהלך עוד יותר צדדי ביהדות, וכמעט ונשתכחת לחלוטין, עקב צו השעה , בה הלמדנות ומרכזי לימוד כגון סורה ופומפדיתא בבבל , היו למערכות ששימרו את זהות העם היהודי סביב עקרונות מעשיים של מהלך חיי ההלכה. בשלב זה השכל נהפך לאיכות הדומיננטית, כך שרובדי הנפש שיש באפשרותן להיות מופרות ולהתפתח למקום הנבואי, הולכות ונשכחות.
למעשה המהלך הנבואי נותר באופן גנוז בתוך ספרי הקבלה, והקבלה היא זו שמשמרת את כמיהת ליבו של משה רבינו שקיווה לראות את העם כולם נביאים.
בשלבים מאוחרים עוד יותר קמו אנשים כגון ר' אברהם אבולעפיה (1240- 1291 לספירה כנראה) שפתח בגלוי בית ספר לנבואה – ועל כך שילם במחיר יקר מאוד של חרם. חרם שנגזר על ידי ר' שלמה אברהם בן אדרת, על דבר היותו פותח לרבים את מהלך הנבואה. אולם הוא לא היה היחיד. גם לאר"י הקדוש וכן לר' חיים ויטאל תלמידו, הייתה הכוונה נבואית מובהקת, ור' חיים ויטאל בסוף ימיו כותב ספר הדרכה לנבואה, המכונה" "ספר שערי קדושה". (1543- 1620 לספירה).
בהמשך, מקובל ענק, ר' משה חיים לוצאטו (1707 -1746 לספירה) לימד ודיבר רבות בכתביו על תהליכי הנבואה ועל חשיבותה והכרחיותה לאדם הפרטי וכן לעם. למעשה , כול כותב יהודי משמעותי שקם לעם ישראל, כתב גם על תהליך הנבואה.
מכאן אנו למדים שהנבואה התנכ"ית הינה אופיינית רק לתקופת בית ראשון או לתקופת טור שלישי. נבואת טור שלישי הינה מהלך לא ניסבל בעבור הנביא, שכן הנבואה בטור או תקופה זו כרוכה בכך שהנביא מביא את עצמו פתוח לרווחה על מול העולם, הנביא של תקופה זו חושף את עמקי ליבו, כשהוא מהלך בעולם עם נפש חשופה לחלוטין ללא מערכת הגנה הכרחית לרבדי הנשמה העמוקים. לכן אומר הנביא "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים" (ירמיהו ט'- א'). החוויה של הנביא בתקופה זו הייתה של נשמה פתוחה וחשופה ולכן עם אפשרות לפגיעה או לגישה מלחמתית שתגן על נשמת הנביא. על הנביא השליח היה למסור את עצמו ואת מה שקיבל גם יחד, ומה שקיבל נלמד דרך האופן בו השפע היה נוגע בו אישית: "וישב המלאך הדובר בי; ויעירני, כאיש אשר-ייעור משנתו" (זכריה ד'-א'). המלאך דובר בו ולא אליו, השפע חל על ליבו בתוכו. כך שאין זה דו שיח בין נביא למלאך, אלא הנביא חווה את המתקבל בו בתוכו הוא, ואת זה עליו להציג והגיש לעולם, דבר שכרוך בכאב קשה מנשוא, כאב שבלתי אפשרי לרוב בני האדם לשאתו. לכן, הנבואה של טור שלישי לא המשיכה, והייתה קצרה יחסית – עקב אי אפשרות לשאת מצב בו נשמת אדם חשופה לעין כול ללא הגנות. לכן, כשאמרו חכמי בית שני כי נסתיימה הנבואה בישראל ומלאכי הינו אחרון הנביאים הכוונה הייתה שהאופן הנבואי, כמו שהיה בטור שלישי או בתקופת נבואת התנ"ך, הוא זה שהסתיים, אך לא הנבואה בעצמה, היא נותרה חיה וקיימת, רק שהיא מופיע בלבושים שונים ובאופני למידה או הגשמה שונה בכל תקופה.
נסכם: הנבואה עברה גלגולים רבים והדימוי הספונטני על נביא תנכ"י כבר מזמן איננו רלוונטי.
אז מהי אם כן נבואה? נבואה היא מצב בו האדם מקבל שפע אלוהי ונמצא במצב של "מקבל", מצב נשי באופיו. בנבואה האדם מודע ויודע את אשר התקבל, וכן הוא יודע את "ההבדלה\ההבחנה" בין עצמו לבין הדבר המתקבל. זהו מהלך בעל דרגות ואיכויות רבות שעקר עינינו ידיעה של השפע מתקבל והבחנה בין "אני" לבין תוכן השפע.
הספרות הידועה מותירה רק רמיזות למהלך של "מה יש לעשות כדי להגשים זאת" ורמב"ם אומר על נקודה זו כך: "ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו, ולא יהיה יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, בעל דעה רחבה נכונה עד מאוד." (הלכות יסודי התורה ספר המדע ז'- א'). כלומר הנביא הוא אדם שרכש יכולת לכבוש את האימפולס היצרי, וכן אדם שנפשו ודעתו רחבה. אדם בעל הבנה ויכולת הבחנה חדה.
וכן הוא אומר: "כל הנביאים–אין מתנבאין בכל עת שירצו, אלא מכוונין דעתן ויושבין שמחים וטובי לב ומתבודדין: שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, אלא מתוך שמחה. לפיכך בני הנביאים, לפניהם נבל ותוף וחליל וכינור, והם מבקשים הנבואה; וזה הוא שנאמר "והמה מתנבאים" (שמואל א י,ה)–כלומר מהלכין בדרך הנבואה עד שיינבאו, כמו שאתה אומר פלוני מתגדל" (הלכות יסודי תורה ז'- ח')
הנביא פורש לעיתים להתבודדות המלווה בשמחה – התבודדות בה האדם מתנתק מן הגירויים החיצוניים של תנועת עולם, והוא במצוי בשקט וטוב לבב. ואז, כשהוא בריכוז ללא הפרעות חוץ, הוא מכוון את דעתו לצור העולמים ונשאר עם התכוונות זו לאורך זמן. כך מכין הנביא את עצמו למהלך הנבואה, אולם אין זה תלוי בו אם תשרה עליו הרוח, הרוח הבאה הינה חסד שמיים אמתי. לכן הוא אומר "אין מתנבאין כל עת שירצו".
דבר נוסף שחשוב להוסיף הוא שהרוב המכריע של אנשי הנבואה, קיומם הוא סמוי וללא סמן או גוון כלשהו כלפי חוץ. וכך אומר הרמב"ם: "הנביא, אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד, להרחיב ליבו ולהוסיף דעתו, עד שיידע מה שלא היה יודע, מאותן הדברים הגדולים" (הלכות יסודי התורה ז'- ט"ו)
רמב"ם כתב את דעתו על נבואה כפי שהוא הבין אותה לזמנו, ולא לזמן התנ"ך, כך שכשהוא כותב על הנבואה, הוא מתכוון להנחיות לנביא שאולי הוא בעצמו יישם.
מהי אם כן הנבואה? – הנבואה היא התכלית והמטרה, הנבואה היא עיקר חפץ ליבו של משה רבינו והיא הבטחת לוחות הברית הראשונות, שלא נגוזו, אלא הוצפנו וממתינים לאדם החפץ בזה אף ביימנו אנו. למעשה, כיום יותר מתמיד נשמעת הקריאה לבני האדם ללכת בדרך זו.
קובי נחושתן - דרכי הבראה אלטרנטיביות 