המאה הרביעית – לאלף החמישי
בין אם זו אגדה – בין אם היה במציאות – ומהי ה"מציאות" על מול עולם הקסם של הקלטיים, שבטים שחיו בבריטניה של היום – שבטים בעלי מסרות קדומות של מגע ישיר עם גרמי שמיים וארץ, קשר לאדמה ואורח חיים השזור לעונות השנה. ה"דרואידים"- כהני הדת שאחזו בתפקיד רב גוני של מנהיגים, שופטים, חוזים, מרפאים ועוד, היו אחראיים בעיקר להעברת מסורת ה"מיזוג לטבע", וכיצד מיזוג של האדם לטבע – מחזיר אותו לחיק האחדות אשר משם נובע מעיין איתן חי תמיד. שבטי הקלטיים והדרואידים בראשם – אחלו להיכחד על מול כוחה של רומא הכובשת, שראתה בתרבות הדרואידים – ברבריות. תרבות הקלטיים שייכת באיכותה לטור ראשון (ראה מאמר טור ראשון – אספקטים תרבותיים – "השבט" – חלק א') הקלטיים והדרואידים שבראשם, שרדו את מעברי הטורים והתקופות, עד לתחילת טור חמישי, בטור חמישי הרבדים בנפש האדם נהפכים לקוגניטיביים ברמה שלטת, הקוגניציה המודעת לא מאפשרת את המהלך ה"סימביוטי" עם הטבע המוביל לידיעה התנסותית, הקוגניציה של טור חמישי, הינה הפרעה בכל מה שקשור למהלך האינטואיטיבי, והמיזוג של האדם בדבר נוסף. קוגניציה חזקה – משמעותה הבחנה והפרדה בין דבר לדבר, נקודה הכרחית לאבולוציה הכללית של האדם בטור חמש, אך קטסטרופאלית לאדם החווה את עצמו מתוך רגש או מיזוג ואחדות עם הטבע, מהלך שהיה נכון לטורים הראשונים. כך שתרבות שבטית כמו האינדיאנית של יבשת אמריקה, המשיכה לנהל אורח חיים שבטי כמו בימי קדם, ללא מפריע, עד לחדירה של האדם הלבן ב 1492 על ידי קולומבוס.
לכן טור חמש "חיסל" את כל המסורות השבטיות שהיו ביבשת אירופה. ביבשות בהן תהליך תרבותי אבולוציוני זה, של התפתחות הקוגניציה המבחינה ומפרידה, לא נגע ולא חדר או השפיע – לא הפריע במהומה על אורחות החיים השבטיות, מקומות כגון אפריקה או אמריקה הצפונית והדרומית, המשיכו לקיים אורחות חיים הדומים באופיים לחוקי השבט ולמה שהוא מכתיב ברמת הזהות הפרטית של האינדיבידואל.
התרבות הקלטית התקשתה להיעלם מן המציאות כך, ללא השארת חותם, ועל אף היותה "שבטית" כלומר אינטואיטיבית וספונטנית, והעברת המסורת הייתה דרך סיפורים ושירה וריקודים, וטקסי טבע רב גוניים ועשירים במוסיקה וחיות, היא נלחמה על זהותה ולמעשה הטמירה עצמה דרך המהלך המדכא של האצלת והכתבת הנצרות על ידי הרומאיים המומרים לנצרות מכוחו של קונסטנטין. לתוך מהלך מעניין ומרתק של ההכלאה בין הקלטיים לבין כוחה של הנצרות – וכך בא לעולם "המלך ארתור ואבירי השולחן העגול". ארתור ואביריו – מהווה את ההכלאה של הדת הנוצרית עם השבטיות הקלטית.
בין אם הוא אגדה ובין אם מציאות, ארתור ואביריו חיים עד לימינו, אנשים רבים עדיין רואים עצמם כממשיכי התרבות הקלטית, ודמותו של ארתור ואביריו קיבלה לאורך השנים חשיפה מחודשת ורב גונית.
ארתור המלך חי כפי הנראה בשנת 540 לספירה – באירופה כבר לא היה סובלנות יותר למגידי העתידות של מעבירי המסורת הדרואידית, מרלין הקוסם האחרון הידוע של התרבות הקלטית, היה בקשר אמיץ עם ארתור ועזר לא רבות במאבקיו.
על כל סיפורי "המלך אתור ואבירי השולחן העגול" אנו יודעים דרך ה"קנון" לסיפורי של המלך שנכתבו על ידי סר תומס מלרוי מן המאה ה- 12 בספרו "מותו של ארתור" , הוא זה שריכז את כל סיפורי ארתור, מרלין, אבירי השולחן העגול, ושלל החווית שהם עברו ביחד או לחוד.
מהי החשיבות של מורשת ארתור ואביריו? ומרלין הקוסם הדרואידי?
למעשה ארתור המלך היה לעוד אחד מן הראשונים באירופה שיסדו את חבורות ה"מסדרים" או ה"אחוות", אבירי השולחן העגול נהגו לפי כללי מסדר, והם חויבו ונשבעו עליו ללא יכולת לסגת לאחר מהלך הכניסה לאחווה. בתוך הדינמיקה הפנימית של שולחן האבירים, ארתור היה המלך, כלומר המורה הראשי וחשוב, השולחן היה עגול, לומר כי כולם אחד כולם שווים על מול האחדות, ואין דעה נחשבת יותר מדעתו של אחר, כולם אחד. עדיין ארתור היה בעל הסמכות המרכזית, והוא נתן "משימות" לאבירים, על כל אביר היה להוכיח את איכויותיו, היה עליו לפתח אותן להראות את יכולותיו מתוך האצילות של מידותיו ההתנהגותיות, ודבר זה הושג דרך עצבת מכשולים וקשיים רבים לאביר על ידי ארתור, היה על האביר להוכיח את סגולותיו. ואיך ניתן להוכיח משהו ללא קושי ומיבחן?
קוד התנהגותי היה מוצק ללא סייג בתוך מעגל האבירים וכולם חויבו לציית לו, אם איסור חמור לבל ייכשלו בעקרונות אלו –
- לא לכעוס ולא לרצוח.
- לא לבגוד לעולם, ולהתרחק מבוגדים.
- משום סיבה לא להיות אכזר, ולתת רחמים למחפש הרחמים.
- לעולם לא להשתמש בכוח כנגד נשים נשואות רווקות, או אלמנות.
- לא לצאת למלחמה למען אהבה ארצית או הנאה גשמית.
- לשמש דוגמה לפשוטי העם בהתנהלותם האישית.
- על כול אביר לכתוב על מגן שלו את האיכות אותה הוא מייצג, ואותה איכות היא זו שמייצגת אותו
- שמירה מוחלטת על ניקיון פיזי ונפשי, תחת כל בוגי התנאים.
- נאמנות מלאה למורה או לארתור, נאמנות מלאה אחד לשני.
- דבקות במשימה ללא לגיטימציה לסגת ממנה.
אחד מן המהלכים החשובים של תהליך ההפיכה של אדם "רגיל" לאביר, היה בצאתו לחיפוש אחר ה"גביע הקדוש". החיפוש אחר הגביע הקדוש הינו מהלך בוא האדם צריך "לחפש" את מה שאבד, היה לו בעבר ואבד לו זה מכבר. בטור חמש – מה שאבד לאדם זה ליבו ותוכן ה"ידע" והוויטאליות הנובעת מן הלב, הלב במובן של ידיעה מתוך התנסות והבנה של האדם את עצמו כחלק מן האחדות ולא כנפרד, ותהליך החיפוש אחר הגביע הקדוש היה למעשה החזרה של האדם הנפרד מן האחדות, החוזר לאחר חיפוש מייגע על חיקה של האחדות. והאחדות, איכן היא נמצאת? לראשונה בליבו של אדם ולאחר מכן באדם כולו ולאחר מכן בעולם כולו, הלב הוא הסוד והוא המקור לשפע שקיים במה שהגביע מכיל בתוכו. בטור חמישי האדם יוצא למסע של התפתחות וחיפוש ועליו לחצוב בתוכו את היהלום של מהותו דרך שכבות האופי או האישיות וההשפעות החיצוניות של חברה ותרבות, על מנת שלממש את מהותו וזהותו האמתית. סיפורי האבירות של השולחן העגול – כולם מהווים את רשומי הדרך וצמתות אותן האדן יעבור בהיותו הולך בדרך זו, כגון הסיפור של סר גלאהד, שהיה נער תמים וצעיר, ונטול "חטאים" ובזכות היותו צעיר וטהור , הוא ניצח את דרקון יורק האש, סביבו יש סיפורים דומים רבים של תמימות שמנצחת את הענק המאיים, סיפור שמלמד כי הדרך לאנרגיית החיים המולבשת בסיפור הדרקון, תלויה בדרגת התמימות וניקיון הפנימי של האדם. וכך כל סיפורי הגבורה או התככים בתוך הארמון של ארתור, הינם רמיזות לתהליכי ההתמרה של האדם ממקומו הראשוני – דרך מאבקיו בתכנים העולים מתוכו –ועד להגשמה של היהלום הפנימי. כל סיפורי המלך ארתור ואבירי השולחן העגול, הם סיפורים בעלי אופי מיתולוגי, הם שקפים באמצעות הסיפור, מיתוס וערך לגשמה, דבר שהיה מקובל בטור שני ושלישי (ראה מאמר "התפתחותו של מיתוס")
המיתולוגיה של טור שני מתאפיינת בכך שבדמותו של הגיבור מתגלם הסיפור והחיי הגיבור בהצמדות, ללא הבחנה וללא פערים (כגון – עלילות גלגמש, או המיתולוגיה היוונית – על האלון quercus משקף את הזדהות זו וכן עץ ה- betula alba) והמיתולוגיות של טור חמש, מתארות תרחיש התפתחותי של דמות אשר דרכו לומדים על תהליכי האבולוציה, וקיים פער בין הדמות לנושא הנלמד דרכו – כפי שרואים על דמותו של ארתור, או חברו לנסלוט, ומרלין אחרון קוסמי הדרואידים.
אם כן – חשיבותו של המלך ארתור ואביריו, הינו בהיותם משמרי מסורות קדומות דרך סיפורי גבורה, על מנת שלא יאבדו, וכן על מנת שללמד ולהזכיר ולהראות את הדרך להגשמת היעדים הקיומיים של סיבת האדם בעולמו, בתוך המציאות המשתנה של מעברי התקופות.
בקבוצת המלפיגיים – malpigiales –
Banisteriopsis caapi– הייווסקה – צמח המכונה ה"מורה" אצל האינדיאנים,שכן הוא מכניס לטראס בוא האדם חווה ורואה את אפשרויותיו העתידות, כך הם טוענים. ברמה ההומאופתית שלו – הוא רמדי לניתוק ולפיצול עמוק ברמת האישיות הנובעת מטראומה או התעללות קשה. חווית טרור, רצון להתנתק מן המציאות עקב הכאב לתוך סמים ואלכוהול, הוא חווה ניגודיות קיצונית בין מקום אלוהי בתוכו, לבין ארציות מכאיבה. חש עצמו מואר, אך מנותק ולא יכול לתקשר את זה ולכן חש זר אם רצון לברוח ולהימלט מן החברה למקומות התבודדות.
דרך ההייווסקה ניתן לראות את השבר של הקלטיים והדרואידים , וכיצד הם הוטמרו לתוך הנצרות, דרך ארתור ואבירי השולחן העגול ששמרו על מצוות האחדות הנובעת מן החוויה של מיזוג עם הטבע.
passiflora – רמדי להרגעה – שכן הוא מייצר עוותי עצבים ומתח נפשי וגופני הרובד העצבי ממש הגורם לתופעות של ספזם בלסתות ובגב, עד לדרגת אפילפסיה, בעיקר בילדים. יש נטייה לתגובות הסטריות קיצוניות, המוח רץ ועובד כל הזמן – דבר העשוי להוביל לתופעות של דפוסים כפייתיים.
דרך רמדי זה ניתן לראות את המתח של המעבר בין תפיסה שבטית של האדם לתפיסה אינדיבידואלית, מתח שגורם לעיוותי עצבים ומחשבות.
Viola odorata – viola tricolor – אצל שתיהן יש נטייה מובהקת לרגש עוצמתי ודינאמי, אך לחוית ניתוק ממנו, ולכן ביסוס של האדם ה"ראש" כלומר ברובד האינטלקטואלי שלו, שתיהן אמוציונאליות אך לא חשות בנוח לבטא את רגשותיהן, הן נוטות לבטא את הרגשות דרך ממד אחר כגון מוסיקה, דרמה או שירה.
דרך שתי רמדי אלה ניתן לראות את קו התפר שנוצר בתקופה המקבילה בין מערכות נפש באדם וכיצד התרבות ממשה את המעברים הללו תוך הגנה על מה שהיה לתוך דבר חדש המולבש עליו הישן. כמו הדוגמה של הקלטיים והמלך ארתור.
קובי נחושתן - דרכי הבראה אלטרנטיביות 