פרשת "וישב" – מה בין איפוק לחלום?

מפי: קובי נחושתן
כתבה וערכה: אורנה בן דור

א וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו–בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן. ב אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה, נְשֵׁי אָבִיו; בראשית לז

הפסוק- אלה תולדות יעקוב, יוסף…. יוסף הוא התולדה הישירה של יעקב; אומרים במדרש שכשיעקב ראה את יוסף, הוא ראה השתקפות שלמה של עצמו, ראה את עצמו בתוך יוסף.

כלומר- יוסף הוא למעשה השכפול המדויק של יעקב, וראוי היה שיהפוך אב בעצמו. אך הוא לא הפך לאב בעצמו, כי קיימת אפשרות רק לשלשה אבות. יוסף נהפך לציר מרכזי בפני עצמו, לאבן בוחן של הבריאה כולה, וסביב יוסף כדמות קיים המושג- צדיק יסוד עולם, מושג המגיע מנביאים ומהקבלה. יוסף הוא האדם עליו הבריאה כולה נשענת; הוא מקביל לאבן השתייה, עליה מושתת העולם כולו, וממנה זורם השפע כולו לעולם. צדיק יסוד עולם הוא החפיפה האנושית לאבן השתייה, הוא אבן השתייה האנושית.

אברהם הביא חסד, יצחק דין, יעקב אמת ויוסף צדיקות. חסד מתאפיין בנתינה, דין ביכולת להציב ולשים גבול, אמת ביכולת להיות דובר אמת, וצדיק ביכולתו להתאפק.

סיפור חייו של יוסף הוא יכולת האיפוק שלו, שהינה גם איכותו המרכזית. האיפוק הראשוני של יוסף, היה האיפוק המיני- הוא לא שכב עם אשת פוטיפר, וכנקמה היא גרמה לכך שישב בכלא ל-12 שנה.

האיכות הנפשית המרכזית הבאה מאיפוק, הינה התשתית הפנימית, הרחם לדבר החדש להיוולד. איפוק מוביל לחלל פנימי. מה הכוונה?
לדוגמא: כאשר מן הראוי שתשתחרר אנרגיה מסוימת דרך הזרע המיני, מילים, או עשייה- והדבר לא נעשה, האנרגיה נחסכת. אותה אנרגיה שנאגרת, מה טיבה? טיבה בפתיחת חלל פנימי, חלל רחמי המאפשר הולדת דבר חדש.

המוטיב המרכזי בחיי יוסף הינו בהיותו חולם חלומות. גם חלום הוא פתיחת חלל, לתוכו נוצקת השראה
המילה חלם:

האות חת מסמלת חומר לפני עיצובו לצורה, חומר היולי, כחימר לפני קבלתו צורת כלי.
האות למד משמעותה ירידת ידע מלמעלה והיותו נתפס באופן למדני, דרך הנבואה ורוח הקודש. אין הכוונה ללמדנות אינטלקטואלית, עיונית, לוגית- אלא ללמידה דרך חוויה והתנסות.
האות מם– היא הרחם המוליד; אימהוּת, הדבר הנולד באדם מתוך האיכות האימהית.

וכך, ניתן לפרש את המושג חלום כמהלך בו קיימת תשתית תודעתית שהינה תשתית על בסיס חומרי, עקב החומר שבאדם, בין אם עכור או זך. תשתית זו עניינה מים או חומר המבקש לעצמו הטבעת צורה. לאחר מכן מגיע רושם מסוים מלמעלה, שמוצאו אינו ידוע- הצ'ופצ'יק של האות למד מצביע למעלה. שפע זה משפיע על החומר ומטביע בו חוויה. החוויה היא המם.
היכולת של החלום להיות חלום נבואי תלויה בטיבה של החת. אם החת טהורה כתוצאה מאיפוק- יקבל בעל החלום רמזים מעולם הרוח.
אם כך, יכולתו של החולם לחלום חלומות נבואיים, קשורות ליכולת האיפוק שלו.

"תנו רבנן, כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו- רבנו למדנו אורחות חיים ונזכה בהם לחיי העולם הבא. אמר להם- היזהרו בכבוד חבריכם, ומנעו בניכם מן ההיגיון, והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים, וכשאתם מתפללים ראו לפני מי אתם עומדים וכך תזכו לחיי העולם הבא"( ברכות-כ"ח-ע"ב)

למושג חיי העולם הבא שני מובנים:
1. הישארות הנפש לאחר קמילת הגוף ומותו.
2. העולם הבא בתוך העולם הזה. זהו רובד תודעה אליו מגיע אדם, כתוצאה מלכתו בדרך הנכונה, המאפשרת לפוטנציאל הגנוז בו להתגשם. כנאמר: וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים. בראשית כ"ה ז- השנים הארציות והשנים הרוחניות- בעודו בחיים.
מתוך שלושת המצוות, רק במקרה של המצווה הראשונה, המכוונת לדרך ארץ, ניתן לראות קשר גלוי והגיוני בין המצווה ובין חיי העולם הבא.
שתי המצוות האחרות ניתנות לפירוש הבא: הימנעות מההיגיון. הכוונה להיגיון הבא מההלניזם היווני באותה התקופה, ומלימוד הספרים החיצונים המלמדים את הדעת היוונית. זהו הגיון שכלי, אינטלקטואלי, לוגי, שאינו קשור לחשיבה רוחנית חיה. הכוונה במילה בנים, הינה לדבר אותו אדם משאיר אחריו בעולם, כך שהאדוות שלו חוזרות גם בזמנים מאוחרים יותר. ההיגיון הלוגי מונע מהשפע הרוחני לרדת. התודעה היהודית היא תודעה המאפשרת חלל, בשעה שההיגיון הוא מבנה תודעתי סגור.
האינדיקציה הרביעית- בזמן תפילה עליך לדעת בפני מי אתה עומד. הידיעה האלוהית היא הידיעה שבזכותה אדם זוכה לחיי העולם הבא. ידיעה זו מאפשרת האבולוציה של מבנה הנפש והינה חלל לחלום.
רבי אליעזר בונה מהלך נפשי הרצוי לאדם, שיביא לו בסיכומו של דבר הידיעה האלוהית, שהיא למעשה חיי העולם הבא.

האופן בו נבנית באדם טקסטורה נפשית המביאה לידיעה מתחיל בדרך ארץ, עובר למבנה תודעתי נטול היגיון רגיל ללא מבנה תפיסתי שאינו מאפשר אבולוציה, חיים בתוך מסגרת של חכמים, המתייחסת למציאות, ואז- הוא ידע למי הוא מתפלל. אותה ידיעה היא חיי העולם הבא.

מזווית אחרת לגמרי- אומר על זה רבי מנחם ציוני, שחי במאה 14 קצת לפני גירוש ספרד והביא בכתביו את קבלת הרמב"ן, את הדברים הבאים:
"דע בני שהנפש דקה ועצומה וקלה יותר מהגוף, וחזקה וקשה והיא מקיימת את הגוף. על כן נשבעו אבותינו עליהם השלום, חי אדוני, אשר עשה לנו את הנפש. אדוני הוא עושה הנפש, כי היא דומה לו והיא מראה לנפש סתרים ברפיפת איבר ובחלומות, וכל זה ברמיזות". (ציוני על התורה)
בניגוד לנגלה לעין, הנפש היא קונקרטית יותר מהגוף, למרות היותה קלה ודקה. הגוף, על אף שנראה קונקרטי, הוא צל , לבוש של הנפש.
האמונה בתפיסה שהחוץ עקרוני מהפנים מכונה "זנות העיניים", בה נהפך התפל לעיקר. ר' מנחם ציוני בא להראות לנו שכדי להבין את ממד החלום צריך להיכנס לממד נסתר. בתורה, כשאחד מהאבות נשבע, הוא אומר- חַי אדוני (לא חֵי). חַי זה המקום שבו ההתייחסות לשבועתי היא כחיותו של בורא עולם; חי לשון חיות. רובד חַי מתייחס לחיות המושקעת והנשאבת מאותו ממד אלוהי הנקרא חיה , שהינו הרובד הנצחי באדם, בניגוד לחֵי שהינו רובד זמני ומתפתח.
ממד החלום הוא המקום באדם שהינו הגבול בין הקוגניציה הסוגרת ובין החכמה החיה הפתוחה לאינסוף. כדי שהשער לחלל החלום יהיה פתוח לאדם, עליו להכיר עצמו כנפש אלוה ממעל. אם הוא לא יראה עצמו כך, הוא יפרש את חלומו באופן סובייקטיבי, כנאמר: "עלה לי עשן מהקיבה". והכוונה היא שהחלום משקף את החיים היומיומים החומריים, ואינו השראה מלמעלה. (חכמי ימי הביניים קראו לחלום "עשם העולה מן הקיבה למוח, וכך הם יחסו לחלום מקור תזונתי המשפיע על ההכרה, וזה בניגוד לחלום הנבואי הבא ברמיזה, שהוא תוצר של חומר גופו השל האדם שעבר את הזיכוך הראוי ומתמיד)
הנפש מקבלת את הסתרים "ברפיפת איבר, בחלומות, וברמיזות". כלומר, כשהגוף רפוי ובתמונות הדורשות פיענוח, ואינם בגדר פשט.
אין להבין חלום בצורתו הקונקרטית; אם מבינים אותו ככה טועים.

גם פתרון החלומות צריך לבוא ברמיזה; יוסף אמר את החלום ברמיזה לפרעה, על אף שבתורה נראה שפתר אותו. אם הוא היה בא ופותר לפרעה את חלומו ללא רמיזה, היה מונע את הברכה שבאה עליו. החלום אינו מביא אתו אף פעם תשובה קונקרטית- עשה כך וכך- אלא פותח תמיד אפשרות לבחירה שהיא החלל הפתוח לשפע הבא מלמעלה.

במחשבה נוספת על המסר הסמוי, הגעתי למסקנה שההרס של הספינה נועד על מנת שאכנס למצולות, כלומר לתת מודע שלי, ואראה מה מתבקש ממני, שאינו גלוי בפני.