פרשת "שמות" תחייתה של נבואה

" תחיית רוח הנבואה- דור חדש יקום, בנים, בני חורין, יולדו, בתחיית ישראל המדינית בארץ קדשו, ישוב בו רוחו, מקור מחצב נשמתו, רוח הנבואה." (קול הנבואה, רבי דויד הכהן, הרב הנזיר)

פרק א'

בפרשה זו משה רבנו מתאר את תהליך החניכה שהוא עצמו עבר, אל הנבואה ואל השליחות שלו לגאולת ישראל. הוא זה הכותב על עצמו ועל דרך החניכה אותה עבר.

1- "וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ–כֹּהֵן מִדְיָן; וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה" משה הולך אחר המדבר. משה מנהיג את הצאן והמדבר מנהיג את משה. המדבר מושך ומוליך את משה עד להר האלוהים חורב. בהר זה יש חורבן (חורב, לשון חורבן). צדדים מסוימים במבנה הפנימי (מבנה האישיות) של משה צריכים להיחרב על מנת שיהיו מוכנים לשמיעת הקול האלוהי.

2- "וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ–מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל" – המראה הנבואי הראשון שמשה רואה הינו שיח ענפים יבש העולה באש, אך האש אינה מאכלת את השיח. זהו המראה שראה גם אברהם כשראה את הבירה "דולקת" ואז הציץ אליו בעל הבירה. כלומר הם ראו את העולם החומרי הנתמך על ידי אותה חיות יסוד, אנרגיית יסוד, המכונה "אש", וכיצד אותה האש, על אף היותה בוערת היא אינה מכלה את חומר הבערה אלא מחייה אותו ושומרת עליו בצורתו הקיימת הנוכחית. דבר זה ניראה כפלא גדול. כיצד העולם כולו ניתמך על ידי אנרגיה שהיא פוטנטית ועוצמתית, אך מותירה את העולם במקומו. הם רואים את מקור החיים, וכיצד מקור זה מזין את הבריאה ומכלכל אותה ואינו גורע ממנה את ייחודיותה בעת הופעתה כדבר הנראה כנפרד. מחזה זה הינו השער והחשיפה לקשר ומגע עם החיות שמקיימת את העולם ומאפשרת את ההופעה הרציפה של העולם.

3- "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה–אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה: מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה" – אסרה נא, לשון איסור, דבר שאינו מותר. וכן בית אסורים, דבר שכולא בבית האסורים. כלומר – כדי לראות את המראה הגדול הזה, על משה להיות אסור ומעוגן חזק בעולם החומר, על מנת שלא ימות ולא ייפרד לחלקיו. זוהי האיכות של ה"אש" , המכלה ומחזירה את הגורמים והיסודות למקור מחצבתן. אז משה סר למראה, לשון אזיקים ואסורים, כדי שלא יתמוסס. זה מקומו עוד לפני שזכה לגבש בתוכו את הכלים, לאחוז באש הזו באופן המתוקן וללא הסכנה של ההתמוססות. לאחר מכן הוא בונה את הכלים ואת היכולת לאחוז באש. לכן לא נס ליחו, ולא הזקין, כיוון שהיתה בו את חיוניות היסוד ממנה העולם נברא, והוא יכול היה להכיל את האש ללא חבלה עצמית, לכן לא הזקין, כיוון שאנרגיה זו אינה כלה, אינה משתנה, אינו חדלה מלהיות.

4- "וַיַּרְא יְהוָה, כִּי סָר לִרְאוֹת; וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה–וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" – אלוהים מגן על משה ופונה אליו לאחר שמשה "סר" לראות. כאשר משה מאוזן היטב ויש לו את הקרקע לעמוד עליה כעת המחזה נגלה אליו. תשובתו של משה לקריאה האלוהית: "ויאמר הנני". על האדם להיות מוכן ופתוח וזמין תמיד. המילה "הנני" משקפת את המוכנות ואת הפניות של האדם, וכן את היותו זמין ללא ההיסטוריה והתוכן שצבר בו עד לנקודת זמן זו. על האדם להיות הווה. גם ההכנה של שמואל הנביא עוברת דרך השלב של "הנני" "וַיִּקְרָא יְהוָה אֶל-שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (שמואל א', פרק ג', ד') אלוהים מופיע למשה מתוך האש. במרכז האש, שם נמצא האל.

5 – " וַיֹּאמֶר, אַל-תִּקְרַב הֲלֹם; שַׁל-נְעָלֶיךָ, מֵעַל רַגְלֶיךָ–כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא" – למה שלא יקרב הלום? הלא הוא מוזמן למקום זה… אם היה קרב היה עולה בלהבות. היה עליו במקום זה להוריד את נעליו, כלומר לפשוט את גופו, להשיל את מימד החומרי של ישותו, ולהיוותר אדם לא גוף. אז הוא מוכן לדיבור האלוהי ללא סכנה. (בכתבי קבלה האדם כותב כתב גט, כותב גיטין גופו וכך הוא נותר ללא גוף ומוכן לקשר האלוהי לאחר ש"גרש" את גופו)

פרק ב'

על ארבעת צעדי הנבואה

1- היודע דבר מתוך דבר : "אין דורשין בעריות בשלושה, ולא במעשה בראשית בשניים, ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו" (מ' חגיגה, פרק ב', א')

השלב הראשון הינו היכולת לדעת דבר מתוך דבר. כלומר – כל דבר הנגלה לעין, מופיע באופן חלקי. את רובו אין אנו רואים. כל אירוע הינו הופעה של חלקיק אשר הוא עצמו חלק ממשהו גדול ורחב יותר שאינו נראה לעין. למעשה העין לא יכולה ולא מסוגלת לראות את כלל החלקים של אירוע מסוים, ולכן הכתובים מדברים על ה"עין הפנימית" ("הלב רואה", הלב יודע, הלב מבין). לכן הופעה של דבר מה הינו רק רמז למשהו גדול ורחב יותר, ועל האדם להבין ולראות מתוך הנגלה, את מה שהעין לא יכולה לראות, ומתוך כך להסיק את שאינו נראה, ולהבין את הנסתר ואת החלקים הצפונים. בשלב זה האדם בונה בתוכו את הגיון הלב. את התבונה שאינה אינטלקטואלית ולא שכלית, אלא תבונית, רגשית, התנסותית.

2- שמיעת בת קול : "יצאה בת קול ואמרה" :

"והנה שמיעת בת קול היא השגת האמת המושגת לאדם לא רק בשכלו ובחיצוניות לבו אלא ממקור פנימי ועמוק שאינו מורגש כלל כבאה מן ה"אני". ומה ששומע אדם באופן זה הוא השגה עמוקה וברורה כל כך שאין שייך שיהרהר אחריה בשכלו כי היא המסקנה הסופית של פנימיותו, ולכן בת קול קרוב לרוח הקודש" ( ר' אליהו דסלר, "מכתב מאליהו")

כאשר האדם מתפלל לאלוהיו, אין לו לצפות שתבוא תשובה באופן ובלקסיקון המילים בו הוא משתמש. אלוהים לא יענה ולא ישיב לאדם באותה השפה ולשון בה האדם מתפלל, ולכן הציפייה למענה הזהה לאופייה של התפילה, אינו נכון ומוביל לאכזבה. כמו שהאלוהות אינה שומעת וקשובה, ומפנה עורף בשתיקתה. אך אין זה כך, אלא שאלוהים נוכח בכל ומקשיב תמיד ועונה תמיד, רק האדם אינו רואה ואינו מבין את אופניי המענה האלוהי. האל עונה לאדם באין סוף של דיבורים המופיעים בדרכים רב גוניות ורבות. כגון, אדם הנקרה בדרכך ואמר לך משהו שעצר אותך מלכת ועזר לך להתבונן, תאונה בדרך שעיכבה אותך ובעת שהגעת באיחור רב שמעת שיחה של אדם שפתח  וגרם לך לראות משהו מזווית אחרת, או תאונה שעכבה אותך וגרמה לך לעצור את שטף הדברים ולהתבונן… וכו'. כך קרה שבאותו היום מספר אנשים העירו לך את אותה ההערה, דבר שפתח לך  את האפשרות לראות דבר מה, וכן אין סוף של אירועים שהם ה"בת קול" הבאים מאת האלוהות ומוסרים לאדם מסר המופיע ברמיזה, דרך צליל, אירוע, מפגש, מראה בטבע ועוד….
בשלב זה של שמיעת בת קול, עולה השאלה העקרונית, אם האדם מבין נכון ואם יודע לתרגם את מה ששמע או שראה. לכן השלב הראשון של "היודע דבר מתוך דבר" כל כך הכרחי. מכיוון שהבריאה מספרת את דברי האל בכל מופע ובכל פינה, והדיבור האלוהי מכוון לכל אדם כל הזמן. עולה השאלה בנקודה זו, אם האדם מבין ויודע לתרגם למשהו מעשי את הרמיזה שמכוונת עליו. לרוב ההבנה והבהירות לגבי שמיעת בת קול תלויה בתפילה של האדם. שכן מה שפונה אליו, בא אליו כתשובה לדבר מה שהפנה לאלוהות כבקשה. לעיתים באה לאדם בת קול שאינה קשורה אליו באופן אישי, וזה לאחר ששאל וחקר בנושא שאינו קשור בו ישירות, וגם אז התשובה הינה חלק מן הדיאלוג שלו עם המציאות.

3- רוח הקודש :

"אכן עוד יקרה, שיושפע בלב האדם שפע שיעמידהו על תוכן עניין מהעניינים, אך לא ירגיש בו המושפע אלא כמי שנופלת מחשבה בלבבו, ויקרא זה לפעמים על דרך הרחבה "רוח הקודש" בדברי חז"ל, או השפעה נסתרת. אבל רוח הקודש באמת הוא שיהיה ניכר ונרגש בבירור לבעליו, וכמו שכתבתי" (רמח"ל, דרך השם פרק ג') .

במקום זה האדם עדיין לא נפרד מן ההיסטוריה שלו. אותה ההיסטוריה הבונה את תחושת הזהות שלו. בעת היותו במצב של רוח הקודש, הוא יודע ומודע, שהוא אינו המקור לדבר המתקבל על ידו, ושהוא ככלי קיבול לשפע המגיע עליו. אך אותו השפע בא אליו לתוך עצמו ולתוך הכלי הפנימי המגודר בהגדרת הזהות העצמית. ולכן יש בדרגת '"רוח הקודש" שלבים רבים, שבהם האדם בונה בו את יכולת ההתבוננות, ואת יכולת ההפרדה שלו מעצמו (disassociation). יכולת הניתוק של עצמו מגופו, וממבנה הזהות הפרטית שלו. ואז הוא פנוי לקבל את השפע באופן מודע, וכאשר הוא יוצא ממצב זה, הוא חוזר לעצמו ולאופן בו הוא מורגל להכרות העצמית.
שלב זה הינו איטי ומתפתח באדם לאורך זמן רב. שכן הסכנה בו גדולה, והרבה אנשים נופלים בו. כגון מצבים המוגדרים בשמות שונים של פתולוגיות עקב הפרדה מעצמם ללא הבנייה הנכונה של הבגרות והתבונה ההכרחית. זהו השלב של "הר האלוהים חורב" שם האדם נחרב, ולכן פנוי להיות ב"הנני". כאן עולה השאלה על מה האדם נשען בעת היותו נחרב? ולכן יש לשלב זה תהליך מקדים וארוך בזמן, על מנת לפתח את הביטחון ואת הידיעה המוצקה שהאדם אינו לבד, גם בשעת החורבן הפנימי. שלב זה אם כן הינו חורבן מבנה הזהות, או השלת ההיסטוריה הבונה זהות מנפש האדם, על מנת שהאדם יוותר לבדו מול האלוהות.

4- נבואה :

" וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה, וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" (מלכים א, פרק י"ט, יא-יב) היכן הוא האלוהים? בקול דממה דקה.

האלוהים הוא הכל, שרוי בכל, נוכח בכל, ואין דבר הפנוי ממנו. הוא המכלול, נשמת העולם. לכן משה רבנו היה למגמגם. שכן כשרצה לתמלל את האלוהות, כיצד ניתן לדבר אותה? איך אפשר לדבר את הכול? כאשר מנסים לדבר דבר מה שלם לרוב מתחילים בגמגום, עד לנקודה שנפתחת הדלת לדבר את הדברים מקצה כלשהו. לפרוט את השלם לחלקיו פוגע בשלם ומותיר אותו חסר, ולכן היה משה למגמגם.
אם כן, תהליך הנבואה תלוי בהיות האדם מתייחס לשלם, ויודע לראות את המכלול. לדעת את השלם על כל פרטיו מאפשר לדעת נשמת העולם ואת מה שמחייה את העולם. דבר זה לא ניתן לתמלול למילים ולכן הוא מופיע בחלקים כאשר מנסים לדבר או לתקשר אותו. כל מילה הינה צמצום הדבר וכל "מושג" הינו כלא לדבר.
וכן יש צורך באקולוגיה חברתית או בתנאים המאפשרים את התהליך בו האדם מתכופף וחופף לנשמת העולם, ומכאן הקבוצות במקרא הידועות כ"בני נביאים, או "חבלי הנביאים". בקבוצות אלו היו האנשים מתרגלים את אורחות חייהם כנביאים, ולומדים מן המורה הראשי שהיה הנביא הוותיק, הוא היה מלמד כל אדם לפי תכונותיו האישיות, ומהי הנקודה האישית לעבודה הפנימית,וזאת כדי שיוסרו המכשולים והאדם יהיה כפוף וחופף לנשמת עולם.