בודהידרמה (470 – 540 לספירה –כנראה, שכן יש כמה מסורות עליו ועל הביוגרפיה שלו) נודד מדרום הודו, טמיל נאדו, לסין – על מנת להפיץ בסין את תורתו של סידהרטא גוטמא – בודהא. יופיו של בודהידרמה הינו בהיותו מפיץ בודהיזם לא שגרתי. הוא הביא את הבודהיזם כפי שהוא הבין את התורה ונתן לה טעם ייחודי מאוד. ניסים רבים וסיפורי איכות מסופרים עליו. למשל – על שכרת את עפעפיי עיניו כדי שלא יירדם במדיטציה, או שישב כתשע שנים רצופות ללא תנועה – והוא בוהה בחומת המנזר הסיני שעליו ביקש להיכנס אך הנזירים סירבו לו, וכך לאחר תשע שנות בהייה בחומה, על נקודה אחת בלבד, עוצמת הבהייה שלו פערה חור בחומה בגודל של גובהו הטבעי וכך הוא נכנס זקוף קומה למנזר, שם החל ללמד את תורתו. תורתו של בודהידרמה הינה לימוד בודהיסטי חד כתער. אין פילוסופיה ואין בירור מחשבתי, ואין מורכבות מדטטיבית, ואין סיבוכים תאורטיים או תאולוגיים. יש חדות ראייה של הבחנה אחת בלבד – מה הוא טבעך האמיתי? בודהידרמה לימד את תלמידיו לגלות את טבע האדם בטהרתו, מה שמכונה בבודהיזם "זרע הבודהא". זרע הבודהא קיים כפוטנציאל בנפש כל אדם ללא הבדלי לאום מין ודת, ובודהידרמה לימד רק את הנקודה הישירה של ההתבוננות המידית על הטבע הפנימי של האדם, וכך הוא חתך את כול המסורות ואת כול הדיבורים והסוטרות של לימודי הבודהיזם.
על פי המסורת הבודהיסטית, בודהא לימד 72 אלף סוטרות. את בודהידרמה רק סוטרה אחת עניינה – סוטרת היהלום או סוטרת הלב – בסוטרה זו שאינה ארוכה יחסית וקלה להבנה יחסית, בודהא דורש על טבעו של האדם בזרע הבודהא הפנימי שלו, על ידי הדרך השיטתית של מה הוא לא. האדם לא גופו, ולא מחשבתו, ולא רגשותיו, ולא התנסויותיו. ובודהא מפליג בסוטרה זו ואומר שבאמת אין מציאות ואין "אני" ואין תורה ואין אותו עצמו – לימוד זה מאשר את הישירות להתבוננות על הטבע האמתי של האדם, וזהו חווית ה"ריקות" של הבודהיזם. שם האדם מאבד את זהותו הנרכשת והקונבנציונאלית, ומבין שהוא לא קיים כמו שהוא הבין עד כה (מרוכז בעצמו ורואה הכול מתוך תפיסה אנוכית ואגוצנטרית) ומבין שהוא שייך למכלול של ה"רשת" של קיום, וכחלק מן הרשת הזאת, הוא מאבד את חווית ה"אני" היחסית לטובת "אני" לא יחסי. זהו צד אחד של חווית הריקות הבאה מתוך סוטרת היהלום.
סוטרת היהלום מכונה גם "סוטרת הלב" כיוון שהיא חותכת את השכבות העבות של ה mind ונוגעת ישר בלב העניין – הינה סוטרת היהלום – לב.
"השיב הנסיך הנאור המבהיק המשפיל מבט אל העולם, אחרי שטבל בחוכמה הניצחית ומצא שהאדם ריק כמו כל מרכיביו וכך נחלץ מכל סבל ומכל מחלה.
הוא ענה לסריפוטרה שהחלל הוא גוף והגוף הוא ריק וזה מזה אינם שונים וכל מה שנראה כמו חלל הוא רק גוף וכל מה שנראה כמו גוף אינו אלא חלל.
כל זה נכון גם לגבי רגשות , רצונות , הבנות ומודעות.
"התדע סריפוטרה מה מאפיין את הריקנות של כל האמיתות?
הן אינן זורחות ואינן פוסקות , לא מזוהמות ולא טהורות ואין בהן עלייה או ירידה.
לפיכך בריקנות אין כל גוף , אין בה רגשות , רצונות , תפיסות או מודעות.
לא עין , לא אוזן לא גוף או נפש, לא צורה , ולא קול ולא ריח ולא טעם , או מגע או מחשבה
ודבר אינו נראה עד השגת התודעה חובקת הכל.
אין בערות ואין גבול לבערות , אין זיקנה ומוות ואין קץ לזקנה ולמוות"
"כמו כן אין סבל אמיתי ואין סיבה לסבל
ואין קץ לייסורים.
אין תבונה ואין דבר שניתן להשיג.
כיוון שאין מה להשיג, נשען הנאור על החוכמה הניצחית ואין ברוחו כל מכשול. כיוון שאין כל מכשול, הנאור לא יודע פחד
והוא מעפיל הרחק מעל בילבולי הדימיוניות ומגיע אל השיחרור האלוהי.
לכן הבודהות של כל הזמנים הסתמכו על החוכמה הניצחית כדי להשיג הבנה עליונה.
לכן החוכמה הניצחית היא הקסם הגדול ,
היא הקסם הזוהר , היא הקסם העליון,
אשר באמת יכול להושיע מהסבל."
ואז הטיל הנסיך את קסם החוכמה הניצחית וקרא
"צא צא , צא מהכל , צא אל ההארה , צא!" "
בודהידרמה שם את כל יהבו על סוטרה זו לבדה, והוא אבי תורת ה"זן". הזן הסיני נקרא צ'אן בתחילתו שמשמעותו "לב" – כלומר לגעת בלב העניין ישר וללא הליכת שולל של חלקי נפש אחרים כגון ה mind. בודהידרמה נחשב לאבי מנזרי השאולין, שם הוא לימד תרגולים גופניים מפרכים עד לרמה של התפרקות הגוף – כך שהתודעה הנקייה של סוטרת הלב – תזרח בנפשו של הלוחם.
בודהידרמה היה לראשון בשושלת מורי הזן הסיניים אשר למעשה שיטה זו הינה המיזוג של הטאו הסיני עם תורתו של בודהא כמו שבודהידרמה הציג ולימד בסין.
מכן רואים את ה"תחבולה" של בודהידרמה לטור חמישי: עבודה ישירה וחדה, נחישות ללא פשרות, שבירת הגוף על ידי נחישות בפעילות גופנית לא אנושית, תרגול מדיטציה שנודע כתרגול "הבהייה" gazing – בהייה ממושכת לא מיקוד מיוחד, שיוצר תפיסת מרחב שונה – לא ממוקדת – וגורמת למודט לעבור בתוכו לממד אחר. כל ה"תחבולות" הללו מוצאות את מקומן בתוך הדינמיקה של מרכז הטור החמישי, וניתן לראות כיצד בודהידרמה נתן את התשובה הנכונה למקומה של האנושות בזמן התפתחותי זה. זמן שחייב תפיסה ישירה עם עבודה גופנית מאומצת, דבר שחותך את השכבות כולן ומאפשר "זכירה" של עיקר האדם- "זרע הבודהא" הטמון בליבו וממתין ולהפרייתו על ידי התודעה הנקייה מכול סייג. חיבור זה של זרע הבודהא ותודעה נקייה בא כמשל של חיבור ירח ושמש, או חיבור של ערוצי האנרגיה "אידה" ופינגלה" לתוך "סושומנה" הערוץ המרכזי (מתוך תורת היוגה – תורה שבודהידרמה היה אמון עליה). וכך האדם מתמיר את מקומו היחסי למקומו הפוטנציאלי האפשרי. בודהידרמה פיתח את הראייה הישירה והמידית, וכך האדם יודע את ליבו ואת מהותו ישר ללא מחיצות. למעשה בודהידרמה הכשיר את הקרקע לזכירה של מה שיכול היה להעלם ולאבד לאנושות בתקופה זו, והוא היה האדם שהזכיר את החשוב והעיקר, דבר שבאמת לא יוכל לאבוד מן העולם.
נקודה נוספת לגבי אופן העבודה של בודהידרמה – הוא היה יליד דרום הודו, אנשים שחיים באקלים של דרום הודו הינם שחומים ורזים מאוד, אך בודהידרמה תמיד מצויר במסורת הזן כאדם מלא ועב כרס, עם חזות סינית ולא הודית. דבר זה נובע מן הנקודה המשמעותית אותה לימד בודהידרמה את תלמידיו, עבודה של תנועת הצ'י או הפראנה, עבודה עם האנרגיה הינה דרך אזור בטן תחתונה שם יש את "ים החיוניות" ים האנרגיה, ולכן אדם שהגשים את עצמו במיזוג לאנרגיה זו , עבד דרך מדיטציית בהייה, ונשימות דרך הבטן התחתונה, דבר שמומשל בציורים הסיניים, כאדם מלא או שמן ותמיד מחייך צחוק גדול. שכן אדם הרווי באנרגיית חיים חש חי ושמח ללא יכול הכלה של עוצמה זו. הבודהא הסיני תמיד מוצג כשמן, עקב היותו מוגשם בהווייתו דרך העבודה האנרגטית, ואילו הבודהא ההודי מוצג תמיד כרזה וכשדוף – עקב היותו מוגשם בהווייתו דרך עבודה סגפנית ומדיטטיבית מנטאלית.
קובי נחושתן - דרכי הבראה אלטרנטיביות 