פרשת "שלח" – האתגר שמציב חטא המרגלים

חז"ל מייחסים את שורש הגלות והפורענות על ישראל בחטא המרגלים. לפי חז"ל כל האסונות שבאו על ישראל שורשן נעוץ בחטא זה. אם לא היה מתקיים חטא זה, לא היה לחטא העגל קיום כלל, אך חטא המרגלים נתן משנה תוקף לחטא העגל וכך שניהם ביחד הפכו לשורש לכל סוגי הפורענויות וקשיים שידע העם היהודי לדורותיו.
" ואמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם לפני אני אקבע לכם בכיה לדורות ומן אותה שעה נגזרה על בית המקדש שתתחרב כדי שיגלו ישראל לבין האומות שנאמר "וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות" נשיאות יד כנגד נשיאות קול" (במדבר רבה פרשה טז)

לפי חז"ל חטא המרגלים הינו חטא של הוצאת לשון הרע, לשון דיבה, ושימוש לא נכון בכוח הדיבור שיש לאדם. " וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק–מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר י"ג, לב- לג)

מהו האסון הנורא כל כך שיש בחטא זה? עד למקום בו תוצאותיו הם לימינו אנו?

1- ארץ ישראל היא התכלית ולשם הולכים. היא היעוד וההבטחה שהאלוהות מציעה לאדם, כדבר הנבחר, הנכסף, והרצוי ביותר שיש לקיום להציע לאדם. ארץ ישראל אינה רק מקום גיאוגרפי כי אם מקום נפשי, פנימי בתוך רובדי הנפש באדם. לשם על האדם ללכת ואת מקומות אלו עליו להגשים, ושם קיימת ההבטחה האלוהית לאדם. ומקום זה מכונה "ארץ ישראל". ראשי העדה סרבו להבטחה ולתכלית האלוהית המוצעת, הם הפנו לה עורף, לא האמינו ברלוונטיות שלה, והעדיפו לחזור לאחור, למצריים. מקום ידוע שקל יותר לחיות בו עקב הידיעה של אופייה של מצרים. הם בקשו את הישן והמוכר ולא רצו את החדש ואת היצירה. בכך הם הפנו עורף להבטחה ולרצון האלוהי.

2- חז"ל מראים כי מגילת איכה, מגילת החורבן, משקפת מימד עמוק בחטא המרגלים. פרקי מגילת איכה מסודרים בפסוקים על פי סדר האותיות אלף בית. ובתוך סדר זה האות "פה", קדמה לאות "עין". כך שהסדר משובש ושיבוש זה מביא לחורבן. החורבן הינו תוצאה של הקדמת הפה לעין. כלומר הבעת דעה על דבר ללא היכרות ישירה איתו. הבעת דעה הקודמת לידיעת הדבר. מהלך זה הינו שורש לשון הרע, כאשר האדם מדבר דברים מנותקים מן הקיים, מתוך תפיסות מוקדמות ולא מבוססות. תפיסות שהן תוצאות של ההשלכה הפרטית של תפיסותיו האישיות, או מתוך השפעות של משהו אחר עליו וכך הלאה. לכן חטא המרגלים משקף תפיסה קלוקלת של המציאות משם נובעות שגיאות רבות.
מהי אם כן תפיסה נכונה של המציאות?

תפיסה נכונה של המציאות מצריכה מן האדם לעצור, לפסוע מעצמו החוצה ולהתבונן. לתת לדבר שעימו הוא עוסק להגיד את עצמו. לאפשר לכל דבר איתו הוא נפגש לדבר את תוכנו הפנימי כמו שהוא. דבר זה מכונה "חוכמת התכונה". לדעת להקשיב לדיבור של הדבר, כפי שהוא מדבר את עצמו. כך ניתן באמת להבין ולראות את יופיו הפנימי של הדבר. ההקשבה מסוג זה מביאה לידיעה מאוזנת יותר של דברי המדבר. אז ניתן להסיק מסקנות ולהגיע למקום של הבעת עמדה על הדבר. רק לאחר שהדבר חשף עצמו וליבו הפנימי הובן כמו שהוא ולא כמו דעתו של האדם המקשיב. (היום תהליך ההבנה ההדדי מכונה "אימגו" – תהליך של הקשבה והידהוד דבר האדם לחברו כדי לוודא שהוא הובן כמו שהתכוון) .
תורה שבעל פה וחכמת חז"ל הינה תוצר של הקשבה לדברי התורה כמו שהתכוונה התורה. ניתן להוסיף עליה את הפרשנות שהיא היקש ודעה על הדבר שנודע ונשמע. אז לתוספת דעתו של האדם יש ערך ויופי רב.

3- "ויאמר יהוה אל-שמואל, אל תבט אל מראהו ואל גבוה קומתו כי מאסתיהו: כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעיניים, ויהוה יראה ללבב" (שמואל א', ט"ז – ז') מהי ראיית האדם? ראיית הרשמים החיצוניים של מראות החושים. ומהי ראיית האל? ראיית הלבב, כלומר ראיית הפוטנציאל שיש בדבר. האל מלמד את שמואל על הראייה האלוהית. ראייה זו הינה ראייה של העתיד, של התכלית, של לאן הדברים הולכים ומתפתחים, של היעד והיעוד שלהם. כל זה הינו בגדר פוטנציאל הטמון בלב האדם.

לראות את מימד זה באדם משמעותו לאמץ ראייה אלוהית. את "ראיית האדם", יש לאדם באופן מובנה. את "ראיית האל" עליו לפתח ולבנות בתוכו.

זוהי הנקודה שנדרשה מן המרגלים (לבוא על הדבר מתוך "ראיית האל") וזאת הנקודה שיש על כל אדם לבחון בעצמו כלפי אופן ההתבוננות שיש לו והגישות הנובעות מאופני ההתבוננות שלו על העולם. מכיוון שזהו אספקט באדם שהוא עצמו מתפתח וגדל. לכן אמרו חז"ל ששם קיים השורש לחורבן. מראייה נכונה של המציאות באה ברכה, ואילו ראייה שאינה נכונה מביאה לידי אסונות. לכן חטא המרגלים מאז ועד להיום עדיין מהווה מקום לעבודה ולהתבוננות של האדם על עצמו, לשם תיקון תמידי והתבוננות תמידית של האדם על אופני הגישה והדעות שבהן הוא מחזיק. במקרים רבים, גם אם דעתו הראשונית על דבר מסוים הייתה נכונה, הרי שהדבר עצמו השתנה. כמו האדם בעצמו.

לכן – להחזיק בדעות באופן עיקש הרי זוהי טעות. לעיתים על האדם לעצור להתבונן בדעותיו, לראות אם אותן הדעות שגובשו בעבר, עדיין רלוונטיות. במקרים רבים, אם האדם כנה וישר עם עצמו, יהיה עליו להודות שמה שהיה בעבר כאמת מוצקה, כעת אין לאמת זו ערך רב עבורו יותר. לכן האתגר שמציב חטא המרגלים עומד וקיים, ונכון לכל תקופה ולכל דור.

פרשת "וארא" – על ההבדל הבסיסי שבין מצריים לישראל

בדרך כלל, כאשר הדברים משתבשים, ואדם מקבל מן החיים "חבטות", הוא יעצור את מהלך החיים וישאל עצמו שאלות נוקבות שעניינן בדק הבית הפנימי ותיקון הדרך. החבטות עשויות לעורר אותו לשאלה "אולי טעיתי? אולי אני הולך בדרך שגויה? אולי עלי לשנות כיוון או משהו בהתנהגותי או ביחסי לעולם?".
לא כן פרעה, הוא ועבדיו מקבלים חבטות נוראות אחת אחרי השנייה, ועדיין הם נותרים עומדים, מתעקשים לא להיכנע ולא לוותר. דבר זה מחייב אומץ רב ועזות פנים, הלא גם כוהני הדת והחרטומים ידעו שהאלוהות עצמה מכה בהם, ולהם לכוהני הדת אין עצה מול הדבר שלמולו הם עומדים, אלא רק להיכנע ולהרכין את הראש.

מאין הנביעה לסוג זה של כוח, לעמוד כך מול האלוהות, ולהישאר עומד מול החבטות?

על פרעה נאמר "הנני עליך פרעה מלך-מצריים, התנים הגדול, הרובץ בתוך יאוריו: אשר אמר לי יאורי, ואני עשיתיני" (יחזקאל כ"ט, ג')

מהו היאור? זהו מקור השפע הזמין למצריים תמיד, היאור הוא סוג של אלוהות בעבור מצריים שכן הוא משפיע להם שפע מכל טוב כל השנה ללא קשר לשנת בצורת או לשנה גשומה. פרעה מזהה את עצמו כביטוי ישיר של היאור, כלומר הוא התגלמות של השפע הבלתי הפוסק, ולכן הוא עצמו אלוהות. סוג האלוהות שהוא, (עקב היותו חלק מן השפע שלעולם לא יגמר) באה לידי ביטוי בתחושה העצמית שלו שהוא ברא את עצמו והוא עצמו המרכז שכל העולם נשען עליו וזקוק לו, והוא אינו צריך לכלום. העולם כולו ביחס אליו והוא עצמו המוחלט. תפיסה זו היא יסוד במחשבה הפרעונית, ויש שהיא ה"עבדה" להם, ולהם הצליחו לבנות בזמנם אימפריה עצומה עם ידע שלנו אין היום ואנו יכולים רק לנחש על גדולתם לאור הממצאים הארכיאולוגיים. הם ידעו אסטרונומיה, מדעי טבע שונים, ארכיטקטורה, מדעי רפואה וצמחים כגון את תהליך החניטה והשימור, ועוד כל כך הרבה עושר.. כך שלפרעה הייתה היסטוריה ארוכה של שושלות לפניו עם תוצאות תרבותיות מרשימות מאוד, וגם זה עמד לו בעת היותו מתעקש לעמוד מול אלוהי העברים.

נקודה נוספת לגבי פרעה – תפיסתו היסודית שהוא מרכז העולם והוא עצמו סיבת הבריאה, הופכת אותו לאדם שאינו יודע ואינו מסוגל לדיאלוג או לקשר ולקומוניקציה. הוא אומר ודבריו מוחלטים כפי שהוא מוחלט, וכאן התהליך של יחסים או דיאלוג מסתיים. כלומר במבנה האישיות של התפיסה הפרעונית אין מקום לשיחה, דיאלוג, משא ומתן וכל שאר הוויכוחים על עמדות שונות. יש רק אותו לבדו העומד במרכז הבמה של עולמו.

היהדות לעומת זאת מזמינה ומעוניינת בויכוח, שיחה ודיאלוג, התלמוד כולו בנוי על דעות ותפיסות שונות בין חכמים. יותר מכך, האלוהות מזמינה את האדם לדיאלוג, כך היה עם אברהם.. "וַיהוָה, אָמָר: הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה… וְאַבְרָהָם–עוֹדֶנּוּ עֹמֵד, לִפְנֵי יְהוָה, וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע" (בראשית כ"ח, יז, כג) אלוהים מזמין את אברהם לדיאלוג, וכן אלוהים מוכן לקבל את דעתו של אברהם ולשנות את גישתו… יש בדברי אברהם אפילו רמיזה של נזיפה כלפי האלוהות. "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק, כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ–הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (בראשית כ"ח, כ"ה) ואלוהים שומע ומקבל את דברי אברהם ומשנה את מהלך השגחתו. היהדות אם כן מביאה עימה דבר חדש ועצום שלא היה עד לנקודת זמן זו, ההזמנה של האלוהות לדיאלוג עם האדם, האלוהות מעוניינת בדיאלוג הזה ורוצה לשמוע מן האדם על מקומו ועל תפיסתו את המציאות, ואם יש לאדם להציג ולהראות לאלוהים זווית או דרך אלטרנטיבית. דבר זה לא היה בעולם עד לנקודה זו. זוהי התחלה חדשה לחלוטין.

בדיאלוג אמיתי יש שלבים שאדם מצמצם את עצמו מול חברו ונותן לו מקום מלא להיות, הוא מרכין ראשו מול חברו ומאפשר לו להראות את עצמו באמת. דיאלוג אמיתי מחייב בגרות נפשית שכן על האדם לוותר ולהתפנות מעצמו לזמן מה, על מנת שיופיו של האחר ייחשף ללא פגע. על האדם לבוא לאחר כאחד המחוסר כל והוא לא יודע כלום, ואז יש מקום לשיחה לדיאלוג. כך גם באופן ההפוך כאשר המקשיב הופך לדובר… היהדות הביאה לעולם את הדיאלוג, את חילופי הדעות ואת ההפריה ההדדית מתוך החילופים של המטענים הפנימיים המייחדים כל אדם. בדיאלוג אמיתי אין מקום לפחד ולחשש שמא – "אני אאבד את זהותי והוא ינצח וישכנע אותי לא להיות מי ומה שאני" – בדיאלוג אמיתי האדם פתוח לשינוי וכן אינו חושש מתהליך השינוי.. תהליך השינוי משמעותו – התפתחות, התקדמות, ראייה של זווית שקודם הייתה נסתרת. כל זה מאפשר יצירה, התחדשות, התקדמות, אבולוציה ותנועה למקומות חדשים…… כך העולם מתפתח.. התפתחותו של העולם תלויה בדיאלוג.

אם כן ההבדלים המרכזיים בין פרעה לאברהם ולמשה, הינה בנקודה זו לבדה: המוכנות לדיאלוג.

המוכנות התרבותית והאישית לדיאלוג, הינה השלב ההתפתחותי הבא של האנושות, והיהדות מביאה את השוני הזה במלוא תפארתו כאשר היא מזמינה את האדם לדיאלוג עם האלוהי… ומקומם של הפרעונים התופסים עצמם כמרכז ללא אפשרות לדיאלוג, ולכן ללא אפשרות לתנועה ולהתפתחות, הופך אותם ללא רלוונטיים יותר לאבולוציה של האדם, ולכן מנקודה זו הם יורדים לדפי ההיסטוריה. מה היה השלב המקדים להופעת היהדות שחייב את הופעת הפרעונים? הפרעונים ביססו באדם את ה"אגI" ,לא במובן השלילי של אגוצנטריות אלא המובן של חווית ה"אני". יש פה אדם ויש לו תחושת "אני". לאחר מכן כאשר יש לאדם תחושת "אני", יש צורך אבולוציוני לאינטראקציה בין אדם לחברו, וזהו השלב בו הופיעה היהדות. (מכאן ניתן להבין שאוצרות מצריים הם תוצר של ביסוס חווית ה"אני", מתוך "אני" זה, יש אפשרות לעושר כה רב)

אל יחשוב האדם ואל יקל ראש במחשבה שהוא מוכן דיאלוג… אין הדבר כך, שכן רוב בני האדם חיים בתוך עולמם של עצמם וגם כאשר הם באים ליחסים ולדיאלוג עם הסובב, הם באים עליו  עם ה"משקפיים" הבנויות מן ה"סרט" שאותו הם חיים. רוב בני האדם רואים השתקפויות של עצמם באחר כמו במאמר התלמוד "הפוסל במומו פוסל". רוב בני האדם אינם כשירים כלל לדיאלוג, הם נעולים בדעות קדומות, בתפיסות דתיות, בחינוך שהוטבע בנפשם וכן במבנה האישיות שלהם עצמם שהוא (מבנה הזהות) אולי הבעייתי יותר מכל שאר סוגי ה"משקפיים". מומלץ לאדם שירגיל עצמו להקשיב לחברו קודם שידבר, וכן שיברר עם חברו אם הוא הובן כראוי, ואז קל יותר לדבר, ובוודאי מקדם יותר.

כדי לאפשר דיאלוג אמיתי על האדם להשתחרר מעצמו ומתפיסות קלוקלות שלו על עצמו, על חייו או על העולם בכלל.

אדם שיש בו אפשרות לדיאלוג, הולך בדרכה של היהדות, ואילו אדם שאין בו אפשרות לדיאלוג עדיין שקוע בתוך היאור הפרעוני.

מכאן ניתן להבין את ההיגיון של סדר ה"מכות" שבאו על מצריים, הן מתחילות ב"מכת דם", מכה חיצונית יחסית, עד ל"מכת חושך" שם איש לא זז ממקומו כיוון שלא יכול היה לראות, ואז האדם עם עצמו לבד. האדם חוזר לרחם החשוך וכמו ומתאפס. עד למכה האחרונה "מכת בכורות", שם יש הרס סופי של המבנה הפנימי של התפיסה הפרעונית, כאשר הבכור שהוא צאצא ישיר ל"אני" מת, ואז הכול נקטע ונגמרה הדרך. המכות מראות את תהליך ההרס של מבנה זה, וכן כיצד בכל שלב ה"גל" מתקרב עוד ועוד. עד שנוגע בליבה של תפיסת המרכז הפרעונית, הבכור מת ואין המשך, הדרך הסתיימה, הכול נגמר… כלומר – חורבן שלם של המבנה הקודם.

שלבי ההרס של ה"אני" מחולקים לארבעה צעדים:

א– פגיעה במקורות ההזנה המידית                                                                                                 ב– פגיעה במקורות הרכוש והפרנסה                                                                                             ג- פגיעה בבריאות הגופנית, מחלות ועד..                                                                                       ד– פגיעה בנפשו של האדם עצמו

יש בתהליך זה רמיזה, שכן כל אדם חש לעיתים סוג של "פגיעה" באחד מגורמים אלו, והם מהווים סמן למקום העבודה הפנימית שמולה האדם עומד בעת זו.

כינורו של דויד

כל העולם מלא במנגינות, ולכל חי וחי יש לו מנגינה שלו, ולכל אדם ואדם מנגינה פרטית משל עצמו. אך אין לאמירה זו שום משמעות אם אין לאדם את האוזניים להקשיב ולשמוע מנגינות אלה. וזאת מפני שגם אם האדם ייחשף אל המוסיקה ההרמונית ביותר והיפה ביותר, אך אין לו את הכלים הפנימיים לשמוע את הניגון ולהכיר בערכו, אזי הניגון עצמו מאבד את מקומו הראוי ואת עוצמת איכותו. וגם אם יש ניגונים בעולם – והם מיוחדים ונעלים, אך אין אדם שיאזין ויידע אותם, כי אז הם היו כלא היו. כשיש אדם שיאזין למנגינות עולם, יש למנגינות קיום, וקיומם גדל מפעולתן על נפשו של השומע. וקיים דו שיח מפרה בין נגינות עולם לבין נפש האדם, כך שכולם יוצאים נשכרים.

נימצא – כי עיקר הבעיה הקיימת הינה באם יש לאדם את האוזן לשמוע את הניגון, ואם אין לו את האוזן לשמוע, כיצד יתעורר לאפשרות לחפש את הדרכים לבניית אוזניים ששומעות? וכיצד יילמד לשמוע בכלל?
אין מדובר על האיבר אוזניים וכן אין מדובר על עצב השמע –אלו רק איברי השמיעה. מה שמאפשר שמיעה בעלת איכות ותוכן, הינה נפש האדם ופתיחותה. "ונתת לעבדך לב שומע" (מלכים א'-ט') הלב הוא השומע והוא היודע והרואה. כך שראוי כי ממד הלב באדם יהיה במרכז תשומת ליבו של האדם, על מנת שיהיה עם הכושר הראוי לשמוע ולראות כאחד, את מנגינות העולם הממתינות להתנגן לו אל ליבו.

ליבו של אדם – הינו כלי מיתר עליו מתפרטים מנגינות רבות, חלקן נעימות לתודעתו השומעת, וחלקן אינן נעימות כלל.
עיקר המהלך הינו בזיהוי הקול המתנגן ובידיעת איכות תוכנו הבא איתו. לצורך זיהוי דק זה, על האדם לגדל ולפתח את ליבו (כלומר את עצמו) ככלי למהלך זה.

האם מהלך זה הינו דבר הכרחי לקיומו? וודאי שלא, אדם יכול לחיות כל ימי חייו עם שתי אוזניים ערלות, חסומות לחלוטין לאפשרויות שמיעה נוספות, ואדם זה יתפקד בעולם כשומע נורמטיבי. בגופו הוא יחיה ואולי אפילו טוב, אך את אפשרות השמיעה של ממדים נוספים הוא יפסיד ויפספס, מפני היותו מתכחש לממדי נפש נוספים עדינים יותר, ומתוך היותו חי בממד חומרי וגופני בלבד. חלק מתהליך התפתחות השמיעה – הינו בהתפתחות נפשו הממתינה ורוצה להיות ולצאת להתגשם בעולם. התפתחות זו אינה גשמית, העולם בטבעו מספק את צורכי ההתפתחות הגופנית בלבד. לכן נערים ונערות בגיל ההתבגרות, עוברים שינויים רגשיים מרחיקי לכת, וזה עקב שינויים אוטומטיים ללא בחירה אישית, עקב צו הטבע המכריח שינוי גופני ועקב כך שינוי רגשי העוקב אחרי שינויי הגוף. לא כן המשך האבולוציה הנפשית האמורה להתרחש לאחר סוף השינויים הגופניים של גיל ההתבגרות. אז – אם האדם לא ייזום לעצמו תהליכי התפתחות ושינויים פנימיים, לא הרבה יקרה בחייו. הוא יוכל להמשיך לחיות במקום בו נעצר (סוף גיל ההתבגרות) עד סוף חייו. כדי שתימשך האבולוציה שלו, עליו להיהפך לאקטיביסט פנימי וליזום לעצמו תהליכים דרכם הוא יעבור מהלכי התבוננות וטרנספורמציה נפשית, שהיא חלק מן הגדילה ההכרחית ללב שומע ויודע.

"והתיקון הוא שיוכל לשמוע נגינה מכל אדם" (ליקוטי מוהר"ן ג') שכן כל אדם נושא עמו את מנגינת ליבו, אך לא תמיד יש שם את הזולת היודע להקשיב ולזהות את יופייה של נגינת ליבו של האדם. יכולת האדם לשמוע את מנגינת ליבו של האחר, מאפשרת לאחר לקבל קיום. עצם שמיעת הניגון לב שלו על ידי משהו אחר, נותן לקיומו את החלל הנדרש להתפתחות ולחשיפה של חלקי הנפש הממתינים להיחשף להיות לחלק פעיל מהווייתו של האדם. לעיתים – עצם השמיעה של האדם את מנגינת ליבו של חברו, מאפשרת ריפוי עצום עמוק וספונטני. אופן ההקשבה של האדם את חברו– צריך שיהיה פתוח, לא שופט, מלא אהבה, לא יודע מראש כלום, ומאפשר שהלא ידוע ייחשף לעתו, הקשבה פעילה ונוכחת. וכך הקשבה נכונה של האדם את חברו, מאפשרת את התיקון שרבי נחמן מדבר עליו. לתיקון זה יש שני קצוות, קצה אחד הינו באדם שאותו שמעו- לאדם זה ניתנת האפשרות להוציא את נפשו מן הכוח אל הפועל, וכן להבריא משכבות של פצעי העבר שניטעו בליבו כקוצים. וקצה שני – האדם המקשיב והמאפשר בהקשבתו, להיות האדם המהדהד את מנגינתו של האחר, כך שזכות זו מעוררת את ליבו ומחייה את ממד הלב, הזקוק להזנה מיוחדת. הזנת הלב אצל המקשיב מעוררת ומזינה ומאפשרת את ליבו שלו שיתעורר, ויחל לחוש ולדעת. (כמו שאומרים – דברים מן הלב חודרים ללב)
כשאדם מאזין נכון לחברו, נפתח חלל הקסם בו ממד הלב נהפך פעיל. ממד הלב הינה זכות האדם להיות – אדם. ושם טמון אוצרו היחיד.

"<>חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמרן דוד לא אמרן אלא כנגד הקב"ה וכנגד נשמה מה הקב"ה מלא כל העולם אף נשמה מלאה את כל הגוף מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה אף נשמה רואה ואינה נראית מה הקב"ה זן את כל העולם כלו אף נשמה זנה את כל הגוף מה הקב"ה טהור אף נשמה טהורה מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים אף נשמה יושבת בחדרי חדרים" (מסכת ברכות י')

חדרי החדרים של האדם – זהו ממד ליבו של האדם, ומשם בוקעת הברכה האפשרית לו. וביחסי האנוש אשר אנו כולנו סובבים כל יום, מתאפשרת על בסיס יום יומי ממש ההתפתחות הרצויה של ההקשבה לאחר, המאפשרת לשמוע את מנגינותיו של עולם.