בפרשה זו וכן בפרשות הבאות נפרשת תחילתה של ההלכה העברית כאשר עיקר הנקודה להתבוננות הינה על כך שההלכה וכלל דקדוקיה הם פועל ישיר לראיית האל הישירה במעמד הר סיני, שם האל ועם ישראל מתאחדים בקשר ברית, שם נוצרת ומתהווה הברית שהיא עצמה תוצר ישיר של חיבור האדם עם האלוהות, וידיעת עצמו ועולמו מתוך חיבוק וקשר זה. פרישת ההלכות, החגים, והמצוות הינן חלק ישיר וטבעי למגע של האדם עם האלוהות. אורח החיים כמו שהם מתוארים בפרשיות אלו, שבהן מוגדרת התרבות היהודית כגון חגים, שבתות, מוסר חברתי, עלייה לרגל, אוהל מועד וכיצד סביבו מתאחד העם כולו ואוהל זה הינו הלב של העם ורוב המצוות סבות סביב המשכן, הינו פועל ישיר לחוויית האדם במיזוגו עם האלוהות. בתוך מכלול נתיבות החיים המוגדרות בפרשות אלו, מוגדר גם הכלל הדמוקרטי – "אחרי רבים להטות" (שמות כ"ג,ב')
דמוקרטיה (שלטון העם) אינו פיתוח יווני, כי אם עברי מקראי, שנאמר "אחרי רבים להטות". הסנהדרין היה "דמוקרטי" בכך שעל פי הרוב הוכרעה החלטה הלכתית כלשהי. כלל זה הפך ליסוד בדינאמיקה הפנימית של ישראל, בין אם היה זה בסנהדרין, ובין בחכמים שגם בתוכם כלל זה הפך ליסוד של מנוף להחלטות לכיוון מסוים שלעיתים הונהג כדי לסלק מחלוקות ולעיתים כדי להוביל לבהירות ולקו אחיד בדרך המחשבה או באורח החיים שחכמים ניסו להתוות בסוף בית שני.
אך סוף בית שני העומד בסימן תורה שבעל פה, אינו דומה כלל לתקופת יציאת מצריים ובית ראשון שם נבואה ורוח הקודש היו לחלק יומי פעיל בבניית הנפש של אדם בתקופה זו. בשעה שיוצאי מצריים ראו את אלוהים כך: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי" (מכילתא), חכמים נעזרו בכלי נפש שונים, ללא נבואה, ולכן דרכם הייתה על דרך השכל והעיון בעת היותם מצהירים ש"חכם עדיף על נביא", כלומר שדרכם נכונה יותר מדרך הנבואה ורוח הקודש, והם החכמים, עדיפים על פני הנביאים.
דבר זה בא למקום של הכרעה דרמטית שהיהדות לפני אותה ההכרעה ולאחריה אינה יותר אותה היהדות, היא משתנה ללא היכר. מסורות ארוכות בזמן ועמוקות כגון "מסורת יורדי המרכבה" "ויורדי ההיכלות" או "מסורת סולם העלייה" (מסורות נבואה) נעלמו או נגנזו כך שאין יותר מגע איתן. ומסורת חדשה החלה, היא מסורת החכמים. מה טיבעה של מסורת זו? ומה איבדנו כולנו עקב הכרעה זו של החכמים? דבר זה בא לידי ביטוי במקור התלמודי הבא:
"חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא.
ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאים
וזהו תנורו של עכנאי
מאי עכנאי?
אמר רב יהודה אמר שמואל: שהקיפו דברים כעכנא זו וטמאוהו
באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם
ולא קיבלו הימנו.
אמר להם: אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח.
נעקר חרוב ממקומו מאה אמה.
ויש אומרים ארבע מאות אמה.
אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי, אמת המים יוכיחו,
חזרו אמת המים לאחוריהם.
אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי, כותלי בית המדרש יוכיחו
הטו כותלי בית המדרש ליפול.
גער בהם רבי יהושע
אמר להם (ר' יהושע): אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם?
לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע
ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר
ועדיין מטים ועומדין.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו,
יצתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום.
עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא.
מאי לא בשמים היא?
אמר רבי ירמיה: שכבר ניתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחים בבת קול
שכבר כתבת בהר סיני אחרי רבים להטות.
מה עשה הקב"ה באותה שעה?
היה מחייך ואמר:
נצחוני בני נצחוני בני" (בבא מציעא נ"ט,ב')
במקור זה רבי אליעזר מוכיח לחכמים שהלכה כמותו מכל זווית אפשרית, חוקי טבע מוכיחים כמותו (חרוב ואמת המים) תורה מוכיחה כמותו (כתלי בית המדרש נוטים ליפול, אלא שגערת ר' יהושוע מונעת נפילתם) ויותר מכך אלהים עצמו מוכיח את דבריו כנכונים, בת קול הינה ביטוי לדיבור ולרצון האלוהי. אך חכמים כאחד אינם מקבלים את ההוכחות האלו, שכן (כך על פי טענתם) "לא בשמיים היא" ועוד "אחרי רבים להטות", ואילו הם הרבים ואילו רבי אליעזר ואלוהים, נמצאים מולם במיעוט… כך שכוח הרבים בידם.
וכך הוכרע לבסוף לנדות את רבי אליעזר מן החבורה ולשרוף כל זכר לדבריו ולפסיקותיו, "אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר
ושרפום באש ונמנו עליו וברכוהו) לשון סגי נהור, סילקוהו, נידוהו)
ואמרו: מי ילך ויודיעו?
אמר להם ר' עקיבא: אני אלך,
שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו ונמצא מחריב את כל העולם כולו.
מה עשה ר' עקיבא?
לבש שחורים ונתעטף שחורים וישב לפניו בריחוק ארבע אמות.
אמר לו ר' אליעזר: עקיבא מה יום מיומים?
אמר לו: רבי כמדומה לי שחבירים בדילים ממך.
אף הוא (ר' אליעזר) קרע בגדיו וחלץ מנעליו ונשמט וישב על גבי קרקע זלגו עיניו דמעות". (בבא מציעא נ"ט, ב')
וזאת לאחר שאלוהים שולח להם את בת הקול המעידה עליהם "מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום".
סופו של מדרש זה מספר כי הקדוש ברוך הוא מחייך ואומר "נצחוני בני ניצחוני".
איזה סוג של ניצחון הוא זה? החכם ניצח את אלוהים, בניו של האל ניצחו אותו בכוח הוכחת הכתוב..
ניצחונם של החכמים את אלוהים וצחוקו, אינם מצחיקים כלל, שכן צחוקו של אלוהים אינו צחוק של אבא גדול המאושר לראות את בניו גדלים, אלא צחוק עגום שיש עימו גזירת חורבן וניתוק של ישראל מאדמתו ומן החיבור האלוהי שהחל במעמד הר סיני, והיה חלק מן הזהות היהודית עד לנקודה זו. צחוקו של אלוהים מבטא את תחילת תקופת גלות, חורבן, גירוש, ואין ספור פרעות שבאו ליהדות עקב הניתוק והקרע של היהדות מהאל שנתן אותה. היהדות המתגבשת החדשה בסוף בית שני, היא היהדות של כל הדורות מסוף בית שני ועד לדורנו אנו, יהדות ששכחה את מה שהחכמים ניתקו ממנה והעדיפו להשליך מאחורי גבם.
ליהדות זו יש הלכה, מנהגים, חכמים, אין ספור כתובים, אך אין את אלוהים. אין את הקשר המיידי והישיר שהיה חלק ישיר ופעיל של אופייה של היהדות לפני תקופת החכמים. זו יהדות של שלד הבנוי מאין ספור הלכות, אך מחוסר משאר חלקי הקומה. יהדות שהיא זכר וגל עד לזיכרון של אנשים שחיו בעבר, ולתקופות "טובות" שהיו פעם, שאותם החכמים העלימו או גנזו. יהדות שחיה כמצבת זיכרון לדבר שנישכח, במקום לחיות כישות חיה נושמת ויוצרת.
הניתוק מן האלוהות וההצהרה "נצחוני בני", משקפת את מפלתה ונפילתה של היהדות ובכך החכמים גזרו על דורות ודורות, את גורל הרדיפות ואת שאר הנוראות.
מעמד הר סיני הינו "תרופה" למחלה שהחלה בחטא אדם ראשון. חטא זה הביא עימו מוות שמשמעותו ניתוק והפרדה של האדם ממקור חיותו. לכן האדם מגורש ממקור חיות זה. במעמד הר סיני האדם חוזר לכור מחצבתו כאשר הוא מתאחד עם צור העולמים, חיבור זה נועד לתיקון העולם כולו "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ, וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ה'- ו')
חיבור ומהלך זה של הקשר האלוהי הישיר עבר עליות ומורדות, אך תמיד היה, ותמיד נכח.. כאשר החכמים ניתקו את האלוהים מן ההלכה ובנו הלכה שניתן להוכיח מן הכתוב אך אלוהים עצמו לא מסכים עימם, הם הביאו לנזק ולחורבן עצום, וביטול התרופה שבאה במעמד הר סיני.
נותר אלא להצטרף לתפילתו של הרב קוק שתתקיים במהרה:
"אל מעיין הנבואה הננו נקראים,
צחי צמא אנחנו,
אבל מעיין גנים מקור חיים לפנינו הוא.
סתר רז קדוש שוכן בנו,
נשמה חיה מיוחדת שרויה בקרבנו.
מרוחו של משיח זורמים ונושבים רוחות,
והינם באים עדינו.
היננו מתקוממים, מתנערים, ומבקשים חיים חדשים.
חידוש ימינו כקדם."
(אורות התחייה ס"ו)
קובי נחושתן - דרכי הבראה אלטרנטיביות 