פרשת "תרומה" – נדיבות, אמונה ואהבה

לֹא-אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר; מִמִּכְלְאֹתֶיךָ, עַתּוּדִים                                                                                 כִּי-לִי כָל-חַיְתוֹ-יָעַר; בְּהֵמוֹת, בְּהַרְרֵי-אָלֶף                                                                                     יָדַעְתִּי, כָּל-עוֹף הָרִים; וְזִיז שָׂדַי, עִמָּדִי (תהילים נ'- ט',י',י"א)

הכול שלו והכול מאיתו, ועליו נאמר ש"אין העולם מקומו אלא הוא מקומו של עולם". ונוכחותו חובקת כול, הוא שרוי בכול, נוכח בכול ואין דבר נסתר ממנו." אָנָה, אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ; וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח, אִם אֶסַּק שָׁמַיִם, שָׁם אָתָּה; וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ." (תהילים קי"ט, ז'-ח') וכאשר אדם ניזון ממשהו, כביכול ממנו הוא ניזון. וכאשר אדם משייך דבר לעצמו, כמו שיש לו קניין ורכוש על דבר מה, הלא משלו לקח ואת שלו שייך לעצמו. וכאשר אדם חש כי עקב מאמציו כבש והשיג דבר מה, הרי שאת כל שיש לו ממנו הוא קיבל… כך שאין מקום פנוי ממנו כלל, הוא זה הכול. לכן כיצד עולה בכתוב" וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי." (שמות כ"ה, א'-ב') . איזו תרומה ואיזו נדבה ניתן לתת למי שאמר והיה עולם? הלא משלו לקחו ואת שלו נתנו לו חזרה כתרומה… ויש בדבר זה אבסורד גדול. ומדוע שתרצה האלוהות בתרומה? שהרי הכול שלה.

מכאן שאופן העמדת הדברים מלמדת על יחסים המורכבים משלוש זוויות: הראשונה הינה האל, השנייה הינה האדם והשלישית הינו הדבר שעובר או שניתן מן האלוהות לאדם ומן האדם חזרה לאלוהות. כלומר היחסים הנוצרים בין האדם לאלוהות, ותוכן הדברים שמוענק מן האלוהות לאדם ומן האדם כ"תרומה" לאלוהות. האלוהות אם כן מציעה לאדם את נתינת התרומה בעבור האפשרות לקשר עימה.

את מה שאלוהות נותנת לאדם אין צריך להזכיר שכן מדובר בנתינה הכוללת בתוכה את כלל הקיום על כל צדדיו. אבל הנתינה של האדם לאלוהות הינה לכאורה דבר תמוה. הרי האלוהות יש לה הכול. ולשם מה היא זקוקה לניתנת האדם?

נראה כי האלוהות חפצה שהאדם ייתן מעצמו משהו – כפי נידבת ליבו. ולמעשה בנתינה זו מתאפשר הקשר של האדם עם הנשגב והאלוהי. ומכאן שהאל חפץ בקשר עם האדם ומחכה לאדם שיגדל למקום בו הוא נדיב לב ונותן מתוך אותה הנדיבות הבאה מן הלב לבדו, ולא מן הראש, או משיקולים של רווח והפסד. שכן המוטיבציה האלוהית לברוא עלם נובעת מנדיבות הלב. כך שהאדם כמו ומתדמה לאלוהיו בעת התגלמות הנדיבות כאיכות פעילה בו.

היום מושג הנתינה אינו מובן כהלכה, חברות ביטוח ובנקים גדולים וכן מערכות גדולות נוספות, מציעות סוגים של פרוייקטים חברתיים הבאות ומוצגות לאדם כמו שהן נדיבות וחושבות עליו. אין בזה כי אם חשיבה של אנשי מסחר הרואים בפורייקטים הללו דרך לפירסום והשגת מטרות כלכליות.  בקרבו של נדיב הלב אין מקום לשיקולים זרים של רווח מול הפסד. הנתינה אינה קשורה כלל לאפשרות לרווח, הנותן רואה רק את טובתו של הזולת, ובזה לבדו הוא מעוניין.

נדיבות הלב הינה נביעה של ניקיון , היא  נובעת מן האהבה. באהבה אין מחיצות, אין זרות ואין בדידות. האהבה סולחת, מרפאת, מרימה את המקומות הקשים ללא שפיטה וללא ביקורת, וכך מביאה להחלמה של מקומות קשים, שהתקשו והפכו קרים. האהבה מחממת ומחזירה חיים. לכן נתינה לעולם מתוך נדיבות הלב היא לבדה השכר. מתוך נתינה מסוג זה האדם יוצא נשכר עקב היותו מעמיק ומקדם בתוכו את נדיבות הלב.

ההעמקה של נדיבות הלב כגישה בסיסית לחיים ולסובב, מקדמת את הדבקות באותו אחד, שהוא נביעת החיים, נביעת העולם. ומכאן שכרו של נדיב הלב.

מהו מקום נביעתה של הנדיבות באדם? הנדיבות שייכת ללב. נדיבות אמת אינה יכולה לנבוע משום איבר אחר או משום פינה נפשית אחרת, אלא מן הלב לבדו. הלב הוא מקום המשכן והוא מקום הנביעה. משם בוקעת אף התבונה, ושם הוא מקום השראת השכינה, או המקום שבו האלוהות שוכנת באדם.
מה מאפשר לאלוהות  לשכון בלב האדם? בתוך הלב יש חלל. חלל זה אינו "ריקות" כי אם נוכחות של שקט, של "קול דממה". יש לפתח את יכולת ההקשבה לשקט. סוג זה של הקשבה מפתח באדם יציבות שאינה מוסטת בקלות. השקט אם כן הינו ה"מפתח" להקשבה של חלל הלב שכו אין השקט של חלל הלב פסיבי אלא מביא לידי תנועה.  " דּוֹם, לַיהוָה, וְהִתְחוֹלֵל-לוֹ" (תהילים ל"ז, ז') הדממה מביאה עימה אפשרות לתנועה חדשה, תנועה המייצרת קשר ואחדות בין הפועל והפעול, בין המניע והמונע ובין הסיבה לתוצאה. באדם הכול תלוי בשקט ובדממה, שכן מן השקט נובעת היציאה של האדם לחיים של נדיבות הלב. נדיבות הלב היא ביטוי לחלל ליבו של האדם ששם שוכנת האלוהות. ובחלל הלב מתאפשר איחוד של קצוות הנראים כניגודים, ובלב הם חוזרים לשילוב זרועות שאינו נלחם או מביא לידי סתירה הדדית.

נימצא אם כן שכל החיים כולם אינם אלא "מגרש אימונים" לשיבה אל האחדות. חיי היום יום כוללים אין ספור הזדמנויות לנתינה לזולת מתוך נדיבות הלב. אדם שיזהה הזדמנויות אלו ויממש אותם – הרי הוא מתקרב לאחדות.

WU WEI – עשייה שלא עושה (המשך המאמר הקודם)

הוא מושג יסוד בגישה הטאואיסטית. משמעותו של מושג זה היא כיצד לפעול ללא פעולה, כיצד לעשות ללא עשייה, כיצד ליזום ללא יוזמה.
במילותיו של לאו טזה זה נשמע כך:
"פעל אי פעילות, יזום אי יוזמה, טעם את נעדר הטעם. החכם משתוקק להיעדר תשוקה, ואינו מוקיר חפץ שקשה להשיגו. לומד הוא אי לימוד, אך משנן את שאחרים מדלגים עליו, וכן מניח הוא לדברים להתפתח כטבעם, ואין הוא מסתכן בפעולה. רואה הוא את הקטן כגדול ואת הגדול כקטן" (טאו טה צ'ינג 63)
דבריו של לאו טזה נשמעים מחוסרי היגיון ויש בהם פרדוקס גדול בעיני האדם המערבי, מכיוון שהאדם המערבי יוצא מתוך הנחה שהכול תלוי בו ובמה שהוא יוזם ועושה. יש המאמינים בכוח עליון משגיח, ולכן הם תולים את הכול במבנה אמוני שיש מקום ל"השתדלות" אך באמת הכול משמים. לכן אופן עשייתם אינו טוען שהצלחתם תלויה בעשייה שלהם, אלא בהשגחת שמים. תפיסה זו עשויה לסרס חלקים בנפש האדם ולהפוך אותו לחלקי ולעיוור. לאו טזה לא אומר לא לעשות, הוא מלמד את הדרך הנכונה לעשות, הוא מלמד שכמו שהאדם מבטא רצון ועשייה כך גם לארץ ולעולם כולו יש רצון ודרך התהוות- וכך הוא מבטא זאת:
"לכן עליון הוא הטאו, עליונים הם השמים, עליונה היא הארץ, עליון הוא האדם. ארבעה דברים בתבל עליונים המה והאדם אחד מהם – האדם מתנהל לפי חוקי הארץ הארץ מתנהלת לפי חוקי שמים שמים מתנהלים לפי חוקי טאו טאו מתנהל לפי חוקיו הוא" (טאו טה צ'ינג)

לאו טזה מבין כי רצונו של האדם שזור ברצונה של הבריאה הסובבת, והוא מראה שרצון המתממש יכול לקרות נכון או לא נכון – במידה שבה רצונו הפרטי של האדם תואם את רצונה של הבריאה, כאשר כל הרצונות למעשה שזורים זה בזה ומשפיעים זה על זה. זה מראה את כוחה של האחדות ואת חשיבותה של הבנת האחדות לגבי האדם שרוצה להגשים בעולם משהו. לאו טזה מבטא זאת כך:

"אלה דברים קדומים שהשיגו אחדות, שמים שמכוח האחדות נעשו זכים, ארץ שמכוח האחדות נעשתה מוצקה, רוח שמכוח האחדות לבש מסתורין, אפיקים שמכוח האחדות נתמלאו, כל היצורים שמכוח האחדות באו לעולם, נסיכים ושליטים שמכוח האחדות נהפכו לשליטים. אילולא השמים זכים, היו נקרעים ונופלים, אילולא הארץ מוצקה הייתה מתמוטטת, אילולא הרוח פעיל היה נמוג מן העולם, אילולא האפיקים מלאים היו מתייבשים ומתבקעים, אילולא היצורים באו לעולם היו כלא היו, אילולא הנסיכים והשליטים נהפכו לשליטים היו נדחים" (טאו טה צ'ינג 39)
בתוך כוחה של האחדות האדם פועל, רוצה ועושה כפי הבנתו את המציאות. המציאות של לאו טזה היא מציאות מלאה וגדושה בצורות חיים של שמים וארץ, ולכל צורת חיים יש רצון ומאוויים. מי יכול לומר שזכותו של משהו לבטא את רצונו עולה על רצונו של משהו אחר? ומהי זכותו של אדם לתבוע שרצונו יתממש בעולם על חשבון רצונו של אדם אחר? לאו טזה מראה את שלל הרצונות של צורות הנבראים כקשורים זה בזה, ואת הסינרגיה והסינכרוניזציה שיש באין סוף של פעולות העולם – בהשפעתן ההדדית.
הממד הנעלם המחבר את הרב גוניות של הבריאה על שלל ביטוייה לדבר אחד היא האנרגיה המכונה "צ'י".
צ'י הוא כוח יסוד המפעם בבריאה כולה. זהו הכוח המחיה את הכול ומזין את הכול. הוא שרוי בכול וחי תמיד. הוא מחבר את הכול לאחד והוא זה אשר פועל או מאפשר שתהיה פעולה או שיהיה המקום לפעולה. צ'י נמצא בכול באין ספור ביטויים וצורות. על אף היותו אחד, הוא בעל אין סוף איכויות, ובסינית תמיד מצטרף לשמו שם נוסף המבטא את איכות הופעתו. למשל טאי צ'י (הצ'י הגדול), צ'י קונג (הצ'י הנושם), יואן צ'י (אנרגיית המקור) וכן הלאה. לאו טזה אומר כך:
"טאו הוליד את האחד, האחד הוליד את השניים, השניים הוליד את השלושה. השלושה הולידו את כל היצורים, גבם על הין (צל) ופניהם על האור (יאנג) והתואם שביניהם הוא נשמת החיים (צ'י) נעדרת הגשמיות" (טאו טה צ'ינג 42)
כך שמה שמאחד ומאפשר את האחדות – זהו צ'י. בתוך המהלך של הטאו יש להכיר את הצ'י ולדעת כיצד עובדים איתו או באמצעותו. זוהי הדרך הטאואיסטית.
אופן אחד של ביטוי לעבודה עם צ'י הוא בסדרת התנועות שאף הפכה לאומנות לחימה – המכונה טאי צ'י. בתנועה הטאואיסטית האדם אינו חושב או עובד עם רגשותיו, אלא עם תנועת הגוף והנשימה, ואיזון עדין של חישת הגוף בתנועתו העדינה, עד לדרגה בשבה הוא חש את החיוניות המכונה צ'י. לבסוף הצ'י לבדו הוא זה שמניע את האדם המתרגל טאי צ'י. מגמתו של המתרגל היא לוותר לחלוטין על זהותו ומחשבותיו, ולאפשר לצ'י לשאת אותו ולהפעיל אותו כפי רצונו של הצ'י. אי אפשר לדבר על צ'י. וזה אבסורד גדול יותר אף ללמוד על צ'י בבית ספר או באקדמיה. זאת כיוון שצ'י הוא דבר שניתן להכירו רק דרך התנסות ישירה, ולא דרך הקוגניציה. בטאי צ'י אין מחשבה או רגש (על אף שהם עולים) יש חוויה של מיזוג עם נשמת העולם, היא הצ'י.
לאו טזה אומר כך:
"אין הוא יודע משגל מהו, ועם זאת קיימת בו התפתחות מינית. הווה אומר, שרוי הוא בחיוניות שאין למעלה ממנה; יישא קולו יממה תמימה וגרונו לא ייצרד. הווה אומר, שרוי הוא בהרמוניה שלמה. לדעת הרמוניה זו משמע לזכות בהארה; לשאוף אריכות ימים משמע לזמן לעצמך פורענות; להניח לרוח (צ'י) למשול במערכי הלב שלך משמע להיות אמיץ לב" (טאו טה צ'ינג 55)
הלימוד הטאואיסטי, אם כך, מראה את הדרך לאומץ לב שבו האדם מוותר על עצמו כדי לאפשר למשהו אחר לעבוד דרכו, וכך לקדם את העולם ולהיות שותף בהתפתחותו של עולם. האדם מתפנה מעצמו ומתמלא בצ'י, והצ'י נושא אותו ומראה לו את דרכו. בתוך הצ'י האדם אינו פועל, על אף שייראה כפועל. למעשה הוא מופעל על ידי הצ'י. בתוך הצ'י האדם אינו מתכנן או חושב. הוא פועל ספונטנית וטבעי, וכשמגיעה השעה להפסיק ולעצור, הוא עושה בהיותו עוצר.
לאו טזה אומר כך:
"טאו אין לו שם. בעת שעורר לפעולה, ניתן שם. ומאחר שניתן שם, יש לדעת היכן לעצור. היודע היכן לעצור, נוחל חיי עולם" (טאו טה צ'ינג 32)
כאשר הרוח מנשבת בלבו של אדם ומחשבותיו נעדרות ואין דבר מפריע, אזי האדם פועל בעולם מבלי ליזום דבר. השלב ראשון שעל האדם ללמוד הוא להיות כלי לצ'י על ידי תנועה, נשימה ושינוי הפרספקטיבה של תודעתו על עצמו ועל זהותו הבסיסית, דבר שמושג בתרגול טאי צ'י או צ'י קונג, וכן בלימוד כתבי טאו. ביום יום האדם לומד להיות בתוך שקט על אף רעשי תנועת החיים מסביב. לשקט זה חשיבות גדולה, כיוון שצ'י מניע את האדם באופן המודע לאדם – מתוך שקט. השקט הוא החלל הפנימי שבו מתרחש תהליך ההתהוות והתמורות של הצ'י באדם. באופן זה יש אפשרות למודעות לפעולותיו של צ'י על האדם. כשתרגול זה נעשה לאורך זמן, מתהווה באדם הבגרות הנדרשת לפעול ללא פעולה וליזום ללא יוזמה.
לאו טזה אומר כך:

"הלא קיים יכול חדור אל הבלתי חדיר, לפיכך יודע אני כי אפס מעש הוא מעשי. ללמוד ללא מילים, לעשות ללא מעשים, מעטים הם שהשיגו זאת" (טאו טה צ'ינג 41)

סיכום ב' לפגישה על הטור החמישי – על המושג "פיצול"

משמעות המושג "פיצול" הינו שניים, שני יסודות או שני מצבים נפרדים, בעלי זהות ואיכות שונה זה מזו, אשר יוצרת לכל חלק ישות אינדיבידואלית עצמאית. החלקים שמתפצלים, יצאו מן השלם. כל דבר שנחלק, היה קודם לכן "אחד" שלם, כך שכל חלקי הדבר שהתפצל – שומר בתוכו את זיכרון האחדות, וזה מכיוון שכל החלקים הם סך השלמות. יש לזכור נקודה זו כאשר עוסקים בתהליכי גיבוש חוזר לחלקים שהתפצלו ונראים כנפרדים, וזה מכיוון שיש זיקה עמוקה מאוד בין החלקים המפוצלים, אף פעם אין דיכוטומיה מלאה, או קרע של חוסר תקשורת מוחלטת. קיים קשר לא נראה לעין בין חלקים שעשויים להראות כעוינים זה לזה, ויש לזכור זאת בכל התחומים שבהם יש חוסר הסכמה או קונפליקט או מלחמה וכו'. למשל זוג שרוצה להיפרד, קודם הם היו כיחידה אחת וכעת הם מתפצלים לשתי ישויות שונות. וכך הלאה, בכל תחומי החיים, ניראה דוגמאות רבות למשהו שהיה אחד ואז הוא מתפצל לשניים או יותר.

הפיצול שהוא יותר עמוק ויותר בעייתי הינו הפיצול של חלקי נפש האדם. הפיצול הידוע לכל הינה החלוקה בין "שכל" ל"רגש". בעיקר כאשר קיימת דינמיקה של חוסר קשר בין חלקים אלו, או כאשר יש דומיננטיות של חלק אחד באופן מובהק על האחר, כך שהחלק החלש נהפך ל"מודחק" ולחלק היכול להיקרא "לא מודע" של האדם (עקב גינוי של חלקי נפש או ביקורת קשה על מצבים נפשיים). בתוך הטור החמישי קיימת נטייה חזקה של ביקורתיות של האדם כלפי עצמו, שזה תוצר של חלק נפשי דומיננטי מאוד היוצר גינוי על חלק חלש יותר. פיצול כזה באדם יכול להיווצר עקב השפעות חינוכיות כגון חברות דתיות קיצוניות שמראש לא יסכימו לילד לבטא ביטויים רגילים לזמן ולגילו. או – אם קרה אסון או טראומה היוצרת חלוקה נפשית, שחשיבותה של חלוקה זו הינה בלשמור על האדם כחי ומתפקד, עד שהוא יגיע לזמן בו הוא חזק מספיק או יציב ובוגר מספיק, כדי להתמודד עם מצבים טראומתיים. בתוך הטור החמישי נוצרו דתות ותפיסות שיש להן זיקה עמוקה ל"אחד", אך בפועל הן יצרו השפעות קשות ומזיקות מאוד לנפש האדם ולתהליכי התפתחותו (נושא זה יידון בהמשך)

אבל הפיצול היותר עמוק והיותר בעייתי לאדם ולהתפתחותו האפשרית, הינו הפיצול בין דעותיו לבין מה שהוא, בין הבנותיו את החיים לבין איך הוא חש את עצמו, בין ההצהרה שלו כלפי העולם על מה הוא לבין מה הוא האמת. ונושא זה קשה במיוחד, כי אצל כל אדם – כמעט – יש פיצול כזה.
נקודה זו קוראת להתבוננות של האדם על עצמו, באיזה מקומות פיו וליבו אינם שווים, ומדוע? מדוע נוצר פער בין פיו וליבו? פער בין הפה ללב משקף חוסר נוחות של האדם כלפי עצמו, כך שעליו לכסות שאף אחד לא יראה אותו ב"קלקלתו". הנטייה לכסות או להעמיד פנים משקפת הדחקה של חלקים מסוימים בנפש האדם, ויוצא כך שהאדם לבסוף מוצא עצמו כשקרן, כאחד שמתעתע באחר. דבר זה מזיק בראש ובראשונה לאדם עצמו, וככל שהוא יותר מאמין ל"שקרים" שהוא מספר, כך יש יותר פיצול שקשה להבחין בו וקשה לאחות לאחר מכן.

כפי שנאמר למעלה, קיימת זיקה עמוקה בין שני חלקים שנראים כמפוצלים, ולכן כאן יש זיקה עצומה למדוע אדם מסוים "בחר" לעצמו "שקרים" מסוג מסוים. בדרך כלל יש קשר בין ה"שקר" לבין פנימיותו העמוקה של האדם, ולכן אין לזלזל או לגנות את ה"שקר" ואת הופעתו. יש לו תפקיד נחוץ לפרק זמן שהוא לקח חלק במכלול של נפש האדם. הנקודה המרכזית להתבוננות היא – שהמסכה או השקר או הסיפורים של האדם על עצמו, הינם שער הכניסה שדרכו ניתן להחזיר את האדם אל האחדות, שזה ריפוי עמוק ביותר (ריפוי כזה – משמעותו לחזור חזרה הביתה – האדם יצא מ"גן עדן" שזו האחדות, עד הפיצול שזה הגירוש)

כאשר האדם מוכלל על סך חלקיו לאחד, הוא הולך בדרכו האוטנטית ואז הוא מביא את עצמו לידי ביטוי באופן הנכון והמלא ביותר. אז דרכו שעשה בחייו נותנת פרי אמיתי, וזה למעשה היא התכלית במסע של האדם בחייו, מסע שנראה שהיה חייב לעבור דרך הפיצול וחזרה.