פרשת "פקודי" – דרך ההכנה

"וַיְכַל מֹשֶׁה, אֶת-הַמְּלָאכָה. וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד–כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ'- ל"ג,ל"ה)

הנוכחות האלוהית ירדה לשכון באוהל, וכבוד ה' ממלא את האוהל רק לאחר סיום בניית המשכן. לאחר תהליך הבנייה, תהליך המפורט היטב בפרשיות רבות, ובחלק מן הפרשיות הכתוב חוזר על עצמו שוב ושוב. רק לאחר השלמת הבנייה – הנוכחות האלוהית באה ושוכנת ומצטרפת למקום שיועד כלפיה.

מה אנו למדים מכך?

1– על האדם להכין את הקרקע לדבר מה שהוא חפץ בו, השאר קורה מאליו ואינו תלוי יותר באדם ובפועלו.

2- באדם תלויה ההכנה, תהליך הכשרת התנאים, איבוד האדמה לקראת זריעה. אך מה ינבוט ומה יגדל, זה כבר אינו תלוי בו.

3- יש קשר בין מה שהאדם עושה ופועל לבין התוצאה ומה שיוצא מעשייתו. נוצרת מערכת יחסים עם הפעולה והתוצאה הנובעת מן הפעולה. מערכת יחסים זו הינה קשר לכל דבר, עם רגשות ומערבות אישית, עם קנאה ואהבה.

4- יש שעשויים להבין את הקשר בין הפעולה לתוצאה והיחסים הנבנים בתווך, כתהליך המכונה "קרמה" – מושג מזרחי המתכוון לפעולה ולתוצאה הנובעת ממנה. אך כאן אין זה כך, כאן התוצאה הנראית כמו שנובעת מן הפעולה, למעשה קראה לפועל לפעול, התוצאה הייתה לסיבה הראשונית למרות שהיא נראית כסוף התהליך. ה"תוצאה" היא למעשה הסיבה לתחילת כל מהלך. לכן האדם נמשך לעשות ולפעול כמו ששמע את רצון ה"תוצאה" להתגשמות. ומכאן נוצר החלל והמתח המייצר קשר בין האדם הפועל לתוצאה שקראה לו.

5- לעשייה של האדם יש שלוש רמות, עשייה דרך מחשבה על דבר מה, עשייה דרך דיבור על הדבר, וכמובן העשייה הגשמית עצמה. כל דבר שנעשה ומתגשם, מתחיל במימד המחשבה והולך ומתגשם בעולם הפיזי. תהליך זה הינו מחויב וקורה כך באופן זה כל הזמן, וזהו האופן בו האדם "בורא" את חייו. אך לאחר שמחשבה הגשימה את עצמה לדבר מה קונקרטי, יהיו תוצאות נוספות לאותה התוצאה של עוד רבדים ועוד נושאים ותכנים שיפתחו לאדם עקב התוצאה שהוא השיג או ברא בחייו. וזו הכוונה במשפט: "נותנים חוכמה למי שיש בו חוכמה". כלומר האדם מקבל העצמה למה שכבר השיג. ומכאן נוצרים היחסים בינו לבין תוצאות חייו. מכאן שעל האדם להיות מודע ולהיזהר מה הוא בונה בחייו, שכן תוצאות הבנייה, בין אם היה מודע או לא, כל זה עומד להתעצם ולהפוך לדבר מה גדול ומורכב יותר. לכן כדי לו לאדם לכלכל צעדיו בזהירות ובתבונה.

6- חוכמתו של בצלאל, שידע לבנות דרך "אותיות מהן נבראו שמיים וארץ," מלמד על ידיעה שקדמה לתוצאה שעליה הוא כיוון, ולכן שאותה הוא יפשר. מכאן לומדים על הצורך לדייק את הכוונה ואת אופן העשייה, כדי שכוונה ורצון המובילים לעשייה, יהיו ויעלו בקנה אחד, ואז יש לתהליך אפשרות למימוש ללא "הפתעות" מיוחדות, ולכן לפעולה המביאה לתוצאה המקוות. מהלך הפוך עשוי להתחרש בחיי האדם אם אין הכוונה והרצון של האדם עולים בקנה אחת עם העשייה שלו, במצבים אלו יש פיצול המביא לתוצאות שהן לרוב לא נעימות ומסבות סבל וכאב רב.

7- האדם נקרא לפעולה ולעשייה מעצם היותו חי, האדם לא יכול שלא לעשות, או שלא לפעול. מכאן כוחה של ה"תוצאה" הקוראת לו לעשות. האדם נמשך אחר ה"תוצאה" שכן הוא מחויב לעשייה בעת היותו חי, ולכן האדם כבעל כוחות רצון ויכולות, מבקש להשיג ולנוע למקום כלשהו, ואחר קולה של ה"תוצאה" הוא נמשך. "מָשְׁכֵנִי, אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה; הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו" (שיר השירים א',ד')

8- . וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד–כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן – מלמד על כוחה של האחדות. האחדות בין העושה לפעולה, וכן בין התוצאה המעשירה את העושה וקוראת לו. וכן בין העושה לבין מה שצומח וחי בקרבו עקב אותה העשייה, כל זאת הינה אחדות שאין בה חלוקה. האחדות אחת היא ולכן משה אינו יכול להיכנס לאוהל. אם היה נכנס, לא היה יוצא שכן היה הופך עצמו לחלק מאותה האחדות וכך היה מאבד את זהותו הנפרדת. האלוהות שוכנת באוהל כך שהיא והאוהל הופכים לאחד. אחדות זו הינה זהה לאחדות שבין הגוף לנשמה, אותה האחדות כה עמוקה עד כי קשה ביותר לראות את הקווים המפרידים בין גוף לנשמה. ודבר זה מחייב תשומת לב דקה, מיוחדת, עם עבודה פנימית של תשומת לב מיקוד והבחנה.

9- מכאן החשיבות של לימוד הפרשיות העוסקות באוהל מועד. דרכו ומחלקיו השונים, לומדים על המרכבה האנושית ועל הקשר ההדוק בין אדם לנשמתו ובין האדם ואלוהיו. ועל קומת אדם כמו שה"תוצאה" בקשה, רצתה וקראה לאדם למען התממשותו, ולמען קידומו של העולם. " וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם, כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן, וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו; וְכֵן, תַּעֲשׂוּ" (שמות כ"ה, ח'-ט') אוהל מועד אם כן, הינו דמותו של האדם כפי רצונה של האלוהות.

10 – האדם הינו עצמו "אוהל מועד", "בית מקדש" מהלך. לכן עליו מאוד להיזהר ולהיות מודע ביחסי אדם לאדם, שכן כל אדם הינו אפשרות לשכינת האלוהות, וכן לכל אדם יש את המהלך הפרטי שלו כאן בעולם, דבר שיוצר הרבה אינטראקציות של השפעות ההדיות שבין אדם לחברו. לכן אין אדם רק "בורא" את חייו הפרטיים אלא אף משפיע ובונה אפקט על חיי חבריו ובני משפחתו והאנשים הסובבים אותו, ולכן עליו להיות מודע היטב למה שהוא בונה באחר, שכן לתוצאות של ההשפעות הנובעות ממנו על האחר ובונות בחברו תוצר כלשהו, יש כוח החוזר עליו לטוב או לרע – " לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט, י"ח)

פרשת "תצווה" – כיצד הופך האדם למשכן

 

"וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהָיִיתִי לָהֶם, לֵאלֹהִים. וְיָדְעוּ, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם: אֲנִי יהוָה אֱלֹהֵיהֶם" (שמות כ"ט, מה- מו)

א– האדם בנוי  מרמ"ח איברים (248) ו שס"ה גידים (365) וכך תרי"ג (613) שהם כלל חלקי המערכת האנושית, והם כלל חלקי הבריאה. כל מה שיש בעולם יש באדם, והאדם הוא עולם קטן המקביל לעולם הגדול. ומכיוון שהאדם נברא בצלמו ודמותו והוא (האדם) מהווה חיבור של כלל העולמות ביחידת קיום אחת, הרי שיש בכוחו של האדם להיהפך למקדש אשר אלוהים עצמו שוכן בקרבו. יש באדם את כל הגורמים המאפשרים זאת, אך עליו לבחור בעבודה הכרוכה במחויבות הזאת. עליו להיות מחויב לתהליך זה בכל נפשו ובכל מאודו. עליו למסור עצמו לתהליך זה ומשמעות הדבר שזוהי מחויבות לחיים (ולא לסוף שבוע).

ב– מצוות "לא תעשה" קשורות ל365 הגידים המקבילים למספר ימות השנה. גיד עניינו חיבור ויצירת קשר בין איברים לשם תנועה ולשם חיבור החלקים ליחידה אחת. מערכת הגידים יוצרת בסיכומו של דבר את גבולות ותיחום הגוף. כאשר תיחום הגוף נוצר, יש לנו את תווי גופו של האדם ואת שרטוטי תבניתו. תבניתו של גוף האדם מקבילה למצוות "לא תעשה" כיוון שהן כמו ואומרות "לא", במובן של הרחקת החלל, דחיית החלל ליצירת תבנית הגוף. קודם היה חלל וכעת יש גוף אדם התופס מקום בחלל. הרחקת החלל לשם תפיסת מקום מחייבת כוח "דוחה" וזוהי משמעות מצוות "לא תעשה" המקבילות לחלקים באדם המכונים גידים. ולכן גידים הם לשם יצירת המבנה. המבנה האנושי, 365 גידים במספר עולה בקנה אחד עם ימות השנה, כלומר האדם מקביל באיברי הגידים ליחידת הזמן המכונה "שנה". כשם ששנה מהווה יחידת זמן המייצרת מקום, כך מערכת הגידים הינו מערך המייצר מקום.

ג- איבר הינו חלק במבנה האנושי שיש לו תפקיד קיבול והכלה. הוא מכיל דבר מה, ודרכו דבר מה חודר או נכנס לתוך המערכת האנושית. כגון איבר העין – דרכה נכנסים רשמים מסוגים שונים. או איבר הפה, אשר דרכו נכנס האוכל וכן הוא משמש אף כשער לנשימה, וכן דרך הפה יש אף יציאה של מילים המדוברות באמצעות הפה, כלומר מטען פנימי שמבוטא במילים ומוציא החוצה לעולם מתוך עולמו הפנימי של האדם. לכן כל האיברים, 248 במספר, מכונים "מצוות עשה", כיוון שדרך האיבר יש אשרור לקיומו של דבר מה. האיברים משולים לכדים המכילים תוכן כלשהו, התוכן עשוי להיות דבר מה גשמי כגון המזון המעובד בקיבה, או דבר מה רגשי, מחשבתי ורוחני. יש קשר בין התפקיד הגשמי והאיכות הרוחנית. למשל הקיבה מעכלת מזון, לכן איבר זה קשור ליכולת התמרה וליכולת ההבנה של האדם. כשם שהאדם מעכל מזון, כך גם הוא מעכל את אירועי החיים. יש אפשרות שאירועי החיים הבלתי מעוכלים יהוו את הבסיס ליצירת כיב קיבה, חומציות יתר, ועוד. לכן מצוות "לא תעשה" הינן כוח דוחה ואילו "מצוות עשה" הינן היכולת לקבל.

ד– איברי האדם – 248 במספר, הינם "לבושים" במובן שהם תוצאה וביטוי לדבר מה עמוק יותר בתוך המכלול האנושי. למשל חוש השמיעה מכונה "איבר" בפני עצמו, האוזן וכלל האיברים הפנימיים של האוזן התיכונה והפנימית, עור התוף, עצב השמע וכו'. הם כולם רק לבוש וכלי לחלק באדם ששומע. לא האוזן היא זו השומעת אלא החלק התודעתי של האוזן שנתנו קיום וצורה לאוזן הגשמית, הוא זה ששומע. ולכן צורת האוזן, גודלה, צבעה, הפרופורציה שלה אל מול שאר חלקי הפנים ועוד, משקף את חלק התודעה השומע באדם ואת איכותו ומעלתו, וכן נקודות התורפה -אם יש לו כאלה, כגון – מה האדם יכול להבין ממה ששמע, איזה דברים מסוגל לשמוע ולהבין ואיזה נושאים אין לו אפשרות למגע איתם ועוד (האוזן הינה איבר היודע לקלוט את צלילים, אך החלק השומע של התודעה הוא זה השומע) . דוגמא נוספת – הלב. איבר הלב הוא האיבר האחראי לתנועת הדם בגוף. כלומר, לתנועת חיים, חיות, אנרגיה, חווית קיום, תזרים חיות לכלל המערכת, ועוד… הלב מכיר ויודע את חיות היסוד שממנה האדם ניזון וחי. לכן הלב מכונה משכן של הנשמה, שכן הוא יודע להניע את אנרגית היסוד עליה הנשמה נשענת והיא מוצאת מקום לשכון בו. לכן אומרים ש"הנפש היא הדם". כלומר הלב הינו המשכן לחיים הבסיסיים הזורמים בעורקי גוף האדם, ולכן הלב הופך למקום שהוא המקום המקודש באדם. מכאן שאי סדירות של דופק הלב, וכן כל שאר הפתולוגיות של הלב, כגון אוטם עורקים, קישוי ועיבוי שריר הלב, התקפי לב, תעוקת חזה ודפוסים קבועים של דופק לא סדיר, הם כולם סימנים לקשיים של האדם להיות נאמן לדרכו ולקריאת הלב שלו. במובן של מעקב אחר קריאת הלב ולחיות כציווי הלב.

ה– לכן אין להתייחס לגוף כאל הצטרפות כימית של רקמות שונות לצורת חיים כלשהי, כלומר- אין להתייחס לאדם כאל גוש בשר. אלא יש להבין שהאיברים הינם רמיזה לאיכות נפשית או נשמתית שיצרה ונתנה קיום לאותו האיבר. הגוף הוא צל לנפש האדם, הוא רק מקום זמני ומשכן זמני לנפש האדם בדרכה במסע הפרטי שלה.

ו – ולכן  הפסוק "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה –ח') מתכוון לשני סוגי מקדשים. האחד – בית או אוהל מועד, שהוא מקביל למערכות שמים וארץ ובו מתחברים השמים והארץ. השני הוא האדם אשר עליו לבנות עצמו כמקדש לאלוהות שתמצא בו מקום לדור ולהיות בעולם דרכו. באדם שנבנה כבית מקדש לאלוהות, השמים והארץ נכללים בו, והוא חיבור של עליונים ותחתונים.

ז- האופן שבו הוא הופך לכזה הינו בזכות ההבנה של 248 האיברים וכיצד הם עצמם וכל אחד מהם הוא מקדש לאיכות מסוימת. כמו שנאמר למעלה, כאשר אותה האיכות השייכת לכל איבר מובנת ומקבלת את מקומה הקוגניטיבי והמודע, הפרופורציות של מה חשוב ומה טפל בחייו של אדם מתהפכים לחלוטין, שכן העיקר הוא הנפש. למשל – אין לראות במעיים צינור המוביל מזון, אלא את הצד הקוגניטיבי באדם היודע להפריד "מוץ מתבן", יודע לקחת את הזהב ולדחות את המתכות הפשוטות. תהליך אלכימאי לכל דבר, מכאן שתורת האלכימיה נלמדת מפעולת המעיים. וכך הלאה כל איברי האדם הם איברי הנפש, איברים של איכות רגשית, מחשבתית ורוחנית המתגלמים באיבר.

ח- ואז היא, נפשו של אותו האדם הופכת בעצמה ל"לבוש" נוסף לאלוהות, אשר איכותה של הנפש הינה ביטוי לדבר שמהווה סיבה לקיומה, כך הנפש הופכת ללבוש לאלוהות.

ט– הנפש עצמה באה לידי ביטוי בתכונות אופי המאפיינות את ייחודיותה ואת סגולותיה וכן את נקודות התורפה שלה. אופני ההתנהגות של האדם ונטיות האופי שלו מלמדות על איכות הנפש.

י- אותן דרכי ביטוי ותכונות האופי שיש לאדם הן "מלבושי" הנפש, הן צינורות ביטוי לתוכן עמוק יותר המגולם דרך תכונת אופי. למשל תכונה מולדת של אומץ לב, הינה דרך לביטוי של איכות נפשית שאם תתפתח בהתאם לאיכותה של הנפש, האומץ ייתן לאדם יכולות של פריצת גבולות והנגשה של מימדים חדשים לעצמו ולעולם. מכאן הביטוי "אדם עובד". אדם שעובד על מידות ההתנהגות שלו למען שינוין על מנת שתכונות האופי וההתנהגות שלו יהיו הולמות את איכות הנפש ותבטאנה את הנפש נאמנה. אז המלבושים תואמים את הלובש. והם עצמם מעידים על הלובש. מטרתו של ה"אדם העובד" הינה שתכונות האופי המולדות או הנרכשות שלו, תהיינה בהתאם למקור הנפש השוכנת בו, כך יש אחדות ואז "תוכו כברו", פיו וליבו שווים.

סיכום – שתי הפרשות העוקבות, "פשרת תרומה" ו"פרשת תצווה", באות ללמד את האדם על היחס והגישה הנכונה לעצמו. מי הוא האדם במקורו, ומהי הגישה הנכונה לגופו ולעצמו כיחידת קיום שעשויה להיהפך למקדש. מהי הדרך וכיצד להיהפך לכזה? באמצעות שינוי הבנה בסיסי לגבי גופו וחלקי הנפש האחראיים למבנה האנושי.