רגשות י"ב – געגוע א'

לא ייתכן שיבוא הגעגוע, אלא אם כן האדם ידע את אותו הדבר שהפך לחלק ממנו, ואותו הדבר הלך ואיננו, והוא הרחיק מאוד מן האדם, והותיר בו חלל וריק על דבר מה שאבד, על דבר מה שהיה חלק מן האדם, חלק טבעי ואורגני. חלק ששייך למהותו, לחוויית הבית והשייכות, של האדם.
וכעת אותו חלק אורגני לאדם, הלך ואיננו, והותיר מאחוריו שובל של זיכרון חי. זיכרון אינטימי שאין להכחיד ולא ניתן להאמיר בשום גורם זר, זיכרון וודאי, זיכרון שלא ניתן להכחיש ולשכוח על אף הזמן החולף.
יש כי עצם הזמן החולף אף מעורר ומחדד את הזיכרון של אותו הדבר שהיה חלק מן האדם וכעת איננו.
הגעגוע מהווה חבל שאינו נראה לעין, לאותו הדבר שהיה חלק מן האדם (או שהאדם היה חלק ממנו)
רגש זה מהווה עוגן, ואף מצפן המכוון את האדם אל המקום שם חוזרת האחדות בין האדם לדבר שניתק ממנו.
הגעגוע אף מותיר סימני דרך, באמצעות גווני ריח, טעם ומראות, שתמיד יעוררו את האדם להמשיך ולקוות לאחדות שהייתה בעבר, וכעת איננה.
כל עוד קיים הזיכרון, קיים הגעגוע.
הגעגוע נשען אם כן על הזיכרון.
יש שהזיכרון הינו רגשי, לאור התנסויות העבר, ויש כי הזיכרון הינו אורגני. האדם נולד עם זיכרון אורגני שאותו הזיכרון הינו חלק מן המבנה הגופני והנפשי של אותו האדם

סוגי הגעגוע:  יש לגעגועים סוגי ביטוי שונים.
לגעגוע יש מקורות כמיהה שונים. לכל באר כמיהה יש שם אחר המבטא את המקום בנפש האדם שמשם מבצבצת הבאר עם זיכרון המים החיים שהיו שם בעבר וכעת נלקחו מן האדם.
הינה כמה דוגמאות:

1- געגוע הינה הזיקה הנפשית לדבר קונקרטי שהיה מנת חלקו של האדם בעבר, וכעת איננו:

א- ילד שיצא לטיול שנתי, יש לו "מחלת געגועים" (homesickness) הביתה:
זהו געגוע עמוק ביותר בנפש בילד, המבקש לשוב לחלל הבטוח, הידוע, המוכר, המגן.
חלל רחמי, שם הילד חש שייכות מוחלטת, ביטחון מרחיב, נינוחות המאפשרת אף לכעוס.
ב- נער ונערה עם געגועים לאהוב\ה שעדיין לא נימצא:
נפתח בנפשו של הנער, המקום ששם קיים זיכרון וודאי שאין לא צידוק עדיין במציאות הקונקרטית, לבת זוגו – אותה האחת הממתינה לו, השייכת לו, שלו לבדו. (כמו כן בנפשה של הנערה) ונפשו יוצאת אליה. ויש כי הגעגוע והזיכרון כה חזקים עד כי הם מבלבלים את נפשו של הנער, הוא הלך וטעה, והלך וטעה שוב. אך זיכרון והגעגוע היה לו למצפן שכיוון את צעדיו.
ג- געגוע של איש מבוגר לימי נעוריו:
זהו געגוע לחוויית החיות, לתחושת ההתחדשות, לרעננות הגוף ויכולת העמידות. זוהי תחושת הגעגוע לימים בהם בחירה, חופש, וצמיחה המתרחשת מאליה הייתה טבעית ולא חייבה מן האדם כוונה או מאמץ.
הגעגוע הינו לתחושת זכותו המולדת של האדם, ליצירה, לחופש, לבחירה, לעצמאות.
זהו הגעגוע למקום ששם האדם חש עצמו חי, נושם, חווה את ההווה של הזמן החולף ללא מצוקה או כאב.
זהו געגוע האופייני לאנשים רבים החשים זיקה לתקופה בחייהם ששם היה חופש ופתיחות.
ד- געגוע לאדם קרוב שהלך לעולמו:
געגוע זה, הינו לאור האחדות ששרתה בינה לבינו, כמו שהיו גוף אחד. וכעת הוא הלך לעולמו, והיא נותרה מאחור, מתגעגעת. חצי ממנה נלקח, חצי שהיה היא ממש נלקח ואיננו, ונותר החלל.
חלל ובתוכו זיכרונות הגעגוע.

2- כיסופים, זוהי המשיכה המגנטית ל"מושג", רעיון וערך.

כיסופים זהו רגש עמוק מן הגעגוע.
בשעה שגעגוע זהו רגש המכוון לזיכרון של דבר מה קונקרטי. הכיסופים הם הכמיהה למושג, לערך, לאידיאל, ליסוד אמונה.
ככל שעוצמת הכיסופים חזקה יותר בנפש האדם, יש בכוחה לגשר על המרחק בין מקומו של האדם היודע את חוסר והחסך, ליצור ולממש את אותה המציאות הנחשקת.
הכיסופים זה "געגוע" פעיל, אקטיבי, המסוגל לשנות מציאות שנראית בהווה כמו שהיא מוחלטת ובלתי אפשרית לשינוי.

א- כיסופים לעצמאות:
קיימת באדם ידיעת העצמאות. הכיסופים הם לאור היעדרות העצמאות. הכיסופים הם מגמת נפש האדם להשיב לעצמה את זכותה הקיום הבסיסית שלה לעצמאות, לעצמה לכל אותם האנשים השייכים לאותה הקבוצה או הלאום.
ב- כיסופים של העני לעושר:
העני החש את הכיסופים למצב קיומי "עשיר", חש את זכותו לחיים רחבים (עושר) ולא צרים (עוני)
ג- כיסופי הגלות: "לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב" (ר' יהודה הלוי)
הזיקה של ישראל לארץ, למולדת האבות, חזקה מכאב הגלות.
זיקת ישראל לארץ המובטחת משמרת בחובה את זיכרון ההגשמה המלאה של חיותו של האדם. הארץ המובטחת מהווה רעיון וזיכרון לאפשרות לאותה ההגשמה, והכיסופים לארץ ושיבה למולדת, הם היו לכוח שהביאו את ישראל לארץ המובטחת. אך אותם הכיסופים עדיין לא מצאו מנוח, כיוון שיש את השיבה למולדת ויש את ההגשמה של חיי האדם במלואם, בשיא הדרם – ואפשרות זו עדיין עומדת ואיננה, והכיסופים למולדת ולארץ המובטחת עדיין עומדים בעיינן וממתינים שהכיסופים יחצבו ויהפכו את חיי האדם לדבר למלאים
הכיסופים מהווים את הגשר המאחד לבסוף את החלקים שנפרדו וחזרו על האחדות.

3- ערגה, איננה אדוות רגש, אלא קול נביעה מן היסוד העמוק ביותר באדם.

"כְּאַיָּל, תַּעֲרֹג עַל-אֲפִיקֵי-מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים.
צָמְאָה נַפְשִׁי, לֵאלֹהִים לְאֵל חָי:
מָתַי אָבוֹא; וְאֵרָאֶה, פְּנֵי אֱלֹהִים" (תהילים מב- ב,ג)

זהו ניגון וזמר נפשי שאינו שייך לתנאיו ולתנועת העולם הזה.
זהו ניגון לב האדם שהחל להתעורר ולהיות מודע.
מודע לאובדן ולחוסר הבסיסי שקיים בליבו, שאין לא תשובה או מענה בתוך תנועת העולם.
זהו קול קדום המפעם את לב האדם, על מקום הנביעה, על הבית, על המקורות שם האדם שייך לאחדות, פועל עימה, חי ונושם אותה.

רגשות י"א – בושה

1- "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁו" (בראשית ב-כה)
כאשר האדם שלם, אחיד בנפשו, ללא פיצול וחלוקה, ללא "מודע" ו"תת מודע", אין סיבה שהאדם יבוא לידי הבושה.
בושה זוהי אינדיקציה לאדם שצד חסר בתוכו, צד שהיה נסתר – נתגלה לעיני הרבים.
קודם אדם זה היה ידוע כאדם בעל מעלה, וכעת אותו האדם נחשף כלפי העולם (וגם כלפי עצמו) לאור גילויו של צד שאינו הולם את מעלתו.
אז יש לרגש הבושה תפקיד עקרוני בתהליך הניקוי, העיבוד, הזיכוך הכרחי לאדם על מנת לחזור לשלמותו הפוטנציאלית.

מכאן שעל מנת שבושה תופיע, יש באדם תפיסת "עצמי" בעלת ערך גבוה.
האדם תופס את עצמו כאחד שהוא בעל כבוד ומעלה.
לכן הירידה ממקום זה וההיווכחות על טעותו של האדם לגבי עצמו, מביא עימו את הבושה.
בושה מסוג זה אם כן, הינה בושה המטהרת את נפש האדם ומביאה עימה את זיכוך המכשיר את הדרך לתפיסת עצמי מאוזנת ונכונה יותר, בעלת אותנטיות השואבת את כוחה מן האחדות.

2- בושה נכונה:
כמו שמאמר למעלה, בושה נכונה הינה אינדיקציה לאדם שנולד עם פוטנציאל גבוה בתפיסה העצמית שלו, וסטייה ממקום המוצע של אישיותו מביא עימו בושה, לאחר שהדבר התנגש עם המציאות הסובבת והאדם קיבל שיקוף על מצבו או על מקומו.
ילדים שחשים בושה בגיל צעיר (בושה טבעית, שאינה תוצר של תכתיב חינוכי) משקף על ילד שבה לעולם עם "גרעיני תודעה" פוטנציאלי של אופי שאינו נובע ממקום ומחינוך, אלא שזהותו נובעת ממקורות עמוקים יותר מיכולת התודעה במצבו הנוכחי, להכיל או להגדיר.
הילד חש בושה מכיוון שהוא נולד עם תפיסת "עצמי" בעלת ערך גבוה, ערך שאינו עולה בקנה אחד עם מקומו מול העולם הגדול. מכאן אותו הילד עשוי לחוות את הבושה, שהיא האינדיקציה לטעות בין התחושה הפנימית הטבעית שיש לו ביחס לעצמו מול העדות והפידבק שמשתקף מן הסביבה כלפיו.
מחנכים והורים הנתקלים בילד שחש בושה ספונטנית, מעצמו, אינם אמורים לשנות את הדבר, אלא לעודד את הילד לראות את המקור הנפשי שממנו נבעה הבושה. שהוא עצמו שיקוף לפוטנציאל עתידי גבוה של אותו הילד.

3- בושה שאינה נכונה:
אין הדבר כן, בילדים החשים בושה לאור תכתיב חינוכי.
בושה חינוכית אינה מפתחת את ה"עצמי" הפוטנציאלי של הילד, היא פועלת פעולה הפוכה, הגורמת להעמקת הפערים בנפש הילד, ומעמיקה את תהליך ההדחקה המזיק ביותר להופעת "אני" בשל, היודע את עצמו כחלק מן האחדות שממנה נובע כוחו, וממנה הוא זוכה להגדרת זהותו הייחודית.
הבושה החינוכית – הינה אחת מן האינדיקציות לחברה ששכחה מאין באה ולאן היא הולכת.
זהו חינוך המכריח את עצמו על הילד ומאלץ על נפשו עקרונות שאינם הולמים את איכותו הטבעית, ולכן יאלצו אותו לתוך הבושה.
בושה חינוכית, מביאה עימה איכויות נגטיביות של אשמה, גינוי, הדחקה וחולי. אופן פעולתה של הבושה החינוכית, הינה בלטעת בנפש הילד את רגש האשמה, ודרך רגש האשמה להפוך אותו ללא בסדר.
בושה חינוכית היא אות קלון, לתרבות שממנה היא נובעת.

4- "הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה" (ברכות יז,א)
בושה זהו רגש הכרחי לפני ההופעה וחשיפה של היסוד באדם שהוא היסוד העמוק ביותר והוא המסד עליו כל מבנה האדם נישען.
הבושה "מאפסת" את תפיסת ה"אני" המכסה את אותו היסוד, ועל תפיסה זו להתנקות מן האדם.
כאשר האדם עובר דרך הבושה, הוא שב למקום ששם אין לזהותו הקודמת זכר, ומשם יש לו תקומה מחודשת, נכונה ושורשית, הנשענת על מקורות החיים.

אין הדבר כן בקרב אדם שאין בו את האפשרות לחוות את רגש הבושה, אדם שהוא "לבן" ונקי תמיד, שלא היה בו רבב לעולם, ואינו יודע את טעם האפשרות לבושה.
הדבר מלמד על חולי נפשי עמוק ביותר.
כלפי העולם הוא עשוי להיראות אדם חזק שאין העולם נוגע בו, והוא חסין עם "עור של פיל".
באמת זהו אדם שפיתח תפיסת אגו מוצקה, תפיסת חשיבות עצמית שאולי וקיים מאחוריה מחלה נפשית עמוקה ביותר.
אדם זה חי בחוויה שהוא צודק תמיד, שכל מעשיו ודבריו הם תמיד נכונים.

5- צבעי פנים המהווים סימן להופעת הבושה:
"רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר… וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים..אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא" (אבות ג-יא)
צבע הפנים השכיח בבושה, אינו דווקא הלבנת הפנים, אלא האדמת הפנים.
רוב בני האדם כאשר הם חשים בושה, מופיעה על פניהם סומק, צבע אדמדם, המלמד על תחושת המבוכה ועל התחושה: "הלוואי שיפתח באדמה בור ויקבור אותי, ויעלים אותי מפה".
הבושה מתבטאת על הפנים, כיוון שהפנים מלמדים על יסודות האישיות של האדם, הפנים הם פנימיות האדם. לכן טבעי לרגש הבושה להתבטא בעיקר דרך הפנים.

המקום על הפנים ששם מופיע הסומק מגלה את הצד באישיותו של האדם החש את הבושה.
1- לחיים סמוקות:
אינדיקציה להרמוניה רגשית שהתערערה. הצפה רגשית הגורמת לערפול התודעה.
2- סומק על האף:
מבוכה ובושה לאור הקושי החברתי, ביכולת לבקיאות סביבתית, ויכולות קומוניקטיביות שהאדם נבנה עליהן, וכעת הסתבר לו שאין יכולות אלו עומדות לרשותו.
הוא חש מבוכה ובושה.
3- סומק על מצח:
אדם שהצד הלוגי, המחשבתי הינו הצד החזק שלו, דרכו הוא מבסס את מעמדו בעולם, וכעת יש סדקים ביכולות השכליות או הקוגניטיביות שלו, דבר הגורם לו למבוכה ולבושה.
4- הזעה המתלווה לסומק:
הזעה מהווה סימן למאמץ. כאשר האדם מסמיק ומזיע במקביל, זוהי אינדיקציה למאמץ העצום שהאדם משקיע על מנת להיראות ולשמור על יציבותו שהתערערה באירוע מאתגר.
5- הלבנת הפנים, לובן הפנים כתגובה לבושה:
זוהי אינדיקציה לקיפאון רגשי, לעצירת התנועה הרגשית לאור אירוע המטלטל את חווית ה"אני" של אותו האדם.

סיכום ביניים:
א- תחושת הבושה, מהווה סימן בריא לאדם שעמד מול עצמו, מול "שקר" פנימי המכסה אפשרות למגע עם יסוד קיומי עמוק ובסיסי יותר.
אותו השקר מתנקה מן האדם דרך חווית הבושה. ולכן אין צורך לברוח מפניו של מצב רגשי זה.
(בתנאי שזהו רגש הבושה הנכון, ולא הסוג הנרכש, החינוכי – כפי שנאמר למעלה)
ב- כאמור – יש חשיבות מטהרת לבושה, אך תשומת הלב, צריכה שתהייה על היסוד הנפשי שהבושה חשפה.
יסוד עמוק יותר, קמאי, ראשוני, תשתית נפשית המבטאת את כוחה של האחדות בנפש האדם.
את תשומת הלב – יש לכוון לשם.

רגשות י' – תשוקה

התשוקה מהווה את אחד מן המנועים המרכזיים להתקדמות של האדם לעבר מטרה כלשהי.
ללא תשוקה – האדם אדיש, חסר חיות, נטול חיים.
כאשר הושגה המטרה, החוויה הטבעית הינה הסיפוק.
מאחורי התשוקה קיים רצון, שעניינו להראות את הכיוון, כאשר התשוקה מצטרפת לכיוון אותו מראה הרצון.
ויש שהתשוקה קדמה לרצון, והרצון מצטרף לכיוון שהכתיבה התשוקה.
על טבעה של דינמיקה זו, ומהם החוקים המכתיבים מתי רצון קדם לתשוקה ומתי הרצון נגרר אחר תשוקה, ניתן ללמוד דרך "משל המרכבה".

1- תשוקה שמקורה בכרכרה (גוף)
"הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי" (תהילים נא-ז)
תשוקה שמקורה בטבעו המולד של הגוף, הינה אחת מביטויי התשוקה השכיחים ביותר.
את התשוקה הזו, הדתות השונות גינו קשות לאורך ההיסטוריה, וכינו אותה בשמות גנאי רבות. דבר שהביא לידי העמקת החולי וקשיים נפשיים רבים לאור הפיצול ההופך דינמיקה גופנית טבעית לדבר מגונה ורע.
בדרך כלל התשוקה של טבעו המולד של הגוף, דוחף את האדם להתנהגויות ששם היכולת לבחור אחרת קטנה יחסית. הגוף וצרכיו לבסוף ינצחו את הרצון ואת כוח המודעות.
תשוקה גופנית מולדת הינה תוצר של הגנטיקה המשפחתית, והיא קשה ביותר לשינוי, או להתמרה.
אין "להילחם" בתשוקות מולדות באופן ההופכי, המגמה להעלים אותן, כמו  לא הין קיימות. מגמה זו נועדה לכישלון, ומביאה להעמקת טבעו המולד של הגוף ואיכויותיו.
יש ללמוד ולהכיר את גווני התשוקות הגופניות, ללא אשמה או גנאי ולתת להם את הכלי ואת הפרופורציות הנכונות באופן הדרגתי, בדיוק כמו שמחנכים ילד קטן ללמוד לקרוא ולכתוב. לא כועסים עליו, באים אליו עם הבנה, הכלה וסובלנות.

בדרך כלל התשוקות הנובעות מנטייה גופנית מולדת, כגון – מיניות, אוכל, שתייה ושינה, הן תוצר של חסך בסיסי. הסיפוק בא עקב גורם חיצוני לאדם המזין באדם אותו החסך הגופני.
אם לא היה החסך, לא הייתה התשוקה.

מן הזווית הרפואית:
המקום בגוף, שהוא יוצר את הגירוי ומעורר את התשוקה. הוא זה שעשוי לפתח את הסימפטומים. במקרים בהם האדם אינו יודע להתנהל עם התשוקה, והיא גורמת לו לקשיים ולקונפליקטים (בדרך כלל עקב קונטרסט חברתי או חינוכי)
השכיחות הנפוצה של הופעת הסימפטומים הנובעים מתשוקה גופנית, הם דרך מערכת העיכול ומערכת כלי הרבייה.

2- תשוקת הסוסים, רגשות: תשוקה עם להט.
"ְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁ֣וּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשׇׁל־בָּֽךְ" (בראשית ג-טז)
גם לתשוקה זו יש קשר מולד, נטייה מולדת.
אך התשוקה הנובעת מן המימד הרגשי זקוקה לתמיכה ולעידוד חינוכי וסביבתי כדי שתהפוך למימד פעיל באדם.
נטייה זו תהייה שם בכל מקרה, אך עוצמתה זקוקה להכוונה ודבר מה שיעורר אותה ויראה לה את כיוון התנועה.

תשוקה רגשית – מובילה לחוויית חיים חזקה ביותר, והיא עשויה להגיע עד לרמות אקסטטיות, בדומה לחבורות הנשים מן התרבות הקלטית, שהיו נוהגות להיפגש בליל ירח מלא, באישון הליל, הקרחת היעד, סביב המדורה, ולחולל טקסים עם רקוד ומוזיקה. טקסים שהיה מעורב בהם יסודות ארוטיים עם תהליכים מאגיים.

התשוקה הרגשית (בדומה לסוס הקשור למרכבה) קשורה לגוף, לכן הגוף משתתף ולוקח חלק פעיל בחוויה האינטנסיבית של התשוקה הרגשית ומגיב בחוזקה לתנודות הרגשיות. לעיתים המימד הרגשי והגופני שזורים זה הזה, כך שקשה להפריד מיהו זה המוביל.
הסוסים (רגשות) זקוקים לריסון, לאילוף, לגבולות. והזיקה המיידית של הסוסים (רגשות) היא לרצון העמוק הנובע מן ה"אדון" היושב במרכז הכרכרה.
כלומר – התשוקה הרגשית מאוד קשובה לרצון העמוק, וזקוקה להופעתו הקוגניטיבית המלאה. אז היא מצטרפת לכיוון שאותו מראה הרצון, בשמחה וללא עוררין.
עיקר הקושי של התשוקה הרגשית, זהו במצב בו היא מתעוררת ואינה יודעת לאיזה כיוון לנוע. אז היא הופכת לשלוחת רסן, לפראית ולמחוסרת היגיון.
תשוקה רגשית שלוחת רסן, עשויה להוביל אדם לתחושת שיגעון, עקב העוצמה האדירה שיש לה.
תנועה עצמתית הנעה ללא כיוון העשויה להיות בעלת כמה כיוונים במקביל, דבר הגורם לתחושת תעתועים בנפש האדם, ומשם לתחושת ה"שיגעון".

מן הזווית הרפואית: המערכות בגוף הנוטות להיות מושפעות מתשוקה רגשית הינה המערכת ההורמונלית. דרך בעיות מחזור בנשים, או בעיות מערכתיות עמוקות יותר הקשורות לצדדים המטבוליים של גוף האדם.

3- תשוקה הנובעת מן הרכב (השכל, המוח, התודעה)
"הוֹלֵךְ בְּיָשְׁרוֹ, יְרֵא יְהוָה; וּנְלוֹז דְּרָכָיו בּוֹזֵהוּ" (משלי יד-ב)
זוהי תשוקה הנובעת מכוחה של "הבנה", מכוחו של הליכה לאורו של ערך דתי, חברתי או פוליטי. תשוקה הנובעת מרעיון.
קיימת לוגיקה מאחורי תשוקה זו. האדם יודע לנמק ולהסביר את הרציונליזציה שיש בהתנהגויות שתשוקה זו מובילה.
אם התשוקה הנובעת מן השכל, אינה קשורה ל"אדון" (היושב בלב הכרכרה) האדם עשוי להיחלש מהר מאוד, חולשה גופנית המובילה לחולי של אותו המימד בגוף המשקף את המקום באדם שמשם האדם שואב את האנרגיה לתנועה קדימה.

דוגמה:
א- תשוקה ערכית ובעקבותיה, חולשת הראש, כאבי ראש, סחרחורת. זוהי אינדיקציה לאדם ששואב את כוחו לתנועתה של התשוקה מן היכולות השכליות, ההגיוניות והקוגניטיביות.
ב- תשוקה של עשייה ערכית המובילה לחולשה או לחולי בידיים. זוהי אינדיקציה לעשייה שאין לה שורש, ולכן אין לה מנוחה.
ג- תשוקה עם לוגיקה הקשורה לרצון להגשים מטרה כשלהי, עשויה להוביל לבעיות בברכיים או בכפות הרגליים.
כאשר הרצון לתנועה קדימה, נובע מן ה"רכב" ולא מן ה"אדון", זהו רצון תלוש, ולכן מוביל לתשישות עמוקה.
ד- כאבי חזה, תעוקת חזה, דופק לב לא סדיר: עשויים לבטא תשוקה שכלית שאינה קשובה ללב, ואז ההליכה של התשוקה השכלית כמו ומנותקת מן הלב. דבר שהלב אינו יכול להסכים להליכה מסוג זה, לאורך זמן.

התשוקה הרציונלית, מנסה בדרך כלל לגרור אחריה את הסוסים (רגשות) אך לסוסים יש אינטואיציה בסיסית ויסודית ולא ניתן "לשקר" להם לאורך זמן. הם לא ישתפו פעולה בטווח הרחוק עם כיוון תנועה שאינו אותנטי ואינו הולך לכיוון הנכון.
תיווצר בתוך האדם סוג של מחאה פנימית לגבי כיוון ההליכה של התשוקה הרציונלית. דבר שיוביל לקונפליקטים פנימיים ולכן לחולשה עמוקה.
אז תופעה זו תתבטא דרך חולי שהוא עצמו יעיד על סוג הקושי והמשוכה הניצבת בדרכו של האדם (משוכה פנימית)
בדרך כלל, חולשה לא מוסברת, עייפות שאין לה סיבה ברורה, הם האינדיקציות לאדם שכילה את כוחותיו עקב תשוקה שכלית, שאינה עולה בקנה אחד עם ה"אדון" היושב בכרכרה.

4- תשוקה הנובעת מן האדון שמושבו בלב באדם.
"אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ" (שיר השירים ז-יא)
זוהי התשוקה המביאה את הברכה, מגמתה היא האחדות, הייחוד המלא.
כל כוחות הנפש, מצטרפים לכיוון שמראה תשוקה זו. אין בה חלוקה ופיצול. היא מוחלטת, סוחפת ומובילה את האדם באחדות כוח הרצון והתשוקה למקום אליו נועד האדם להגיע.
לכל אדם יש נגיעה בתשוקה זו.
יש שהיא אינה יציבה ואינה קובעה והיא באה והולכת, לעיתים מתעוררת ולעיתים נמוגה. אך בכל אדם יש את ביטוייה של תשוקה זו.
התשוקה לחיות חיים מלאים, להגשים את תכלית הקיום, לגעת ביסודות האמיתיים של הקיום. לממש את כל רובדי הפוטנציאל של נפש האדם.
התשוקה לקחת חלק פעיל באבולוציה של התקדמות העולם, להצטרף לתנועה של התפתחות העולם, דרך הנגיעה והביטוי האישי.

בדרך כלל תשוקה זו אינה מעוררת מחלוקת באדם, אך יש שהיא הייתה רדומה, ולא פעילה במשך שנים רבות. דבר שהביא לידי התפתחות של מבנה אישיות שהיה מבוסס על יסודות חיצוניים. אלה כוחות נמוכים יותר במרכבה האנושית.
כגון אישיות הנבנית על כוח השכל והרציונליזציה, או אישיות שהיא תוצר של תנועת הרגשות, וכן – אישיות שהיא תוצר של תשוקותיו הגופניות של האדם.
אז – כאשר תשוקת ה"אדון", תשוקת הלב מתעוררת, הדבר עשוי להוביל לסוג של משבר עמוק לשבר של אותו המבנה שאינו מבוסס על היסוד האמיתי.
משבר קיומי, משבר בזהות, שעינינו לנקות את הישן והלא נכון כדי לתקן את דרכו של האדם.
משבר מסוג, בדרך כלל, מתלווה עם סימפטומים גופניים שהם אלו שיעידו על מהו היסוד הזמני והלא אמיתי שעליו נבנתה אישיותו של האדם.
אותם הסימפטומים, כמו כן, יעידו ויגלו את הדרך שיש לעבור כדי להחזיר את המערכת לתשוקה הנכונה, שהיא הנביעה של כל התשוקות.

סיכום ביניים:
כל סוגי התשוקות הקיימות באדם, הן אדוות לתשוקה המרכזית הנובעת מכוחו של ה"אדון" היושב בלב האדם.
התשוקה עצמה, איננה רעה, אלא שהיא עלולה לשבש את דעת האדם עם איננה במקומה הנכון, ואינה פועלת לכיוון התנועה הנכון.
לימוד מדויק של כל תשוקה בנפרד, אופן פעולתה בתוך המערכת, מלמד כי נביעה של כל התשוקות שואפות להצטרף לתשוקת היסוד הבאה מן ה"אדון".
לכן כל התשוקות ביסודן הן חיוביות, אם כי יש מקום לעבודה מולן כדי לתת להן את הגדרת הכיוון של תנועתן, להגדיר להן לאן הן שואפות ביסוד הפנימי שלהן, ומהו מקור הנביעה שלהן.
כך עם עבודה נכונה עם התשוקות, הן כולן מובילות אל ה"אדון", אשר משם הן שואבות את כוחן האמיתי.

רגשות ט' – פחד ג', תגובות פיזיולוגיות ומשמעותן

רעד:
רעד שאינו מסיבה עצבית, ממחלה מערכתית כגון פרקינסון. הינו אחד מן הסימפטומים המידיים המבטאים פחד.
מיקומו של הרעד בגוף, מגלה את המיתר הנפשי שהפחד פועל עליו, וכן את ההליך הנפשי הרחב יותר הקשור להופעת הפחד.

דוגמאות:

1- רעד בידיים:
האדם נדרש לעשות. האדם תחת חובה של תגובה קונקרטית למצב מסוים, המעורר בו פחד הקשור לצורך להגיב בעשייה.
העשייה מפחידה עקב האפשרות לתוצאותיה השונים, דבר המתבטא דרך הרעד.
רעד בידיים, כמו כן מלמד על ההיסוס והספק שמאחורי המחויבות להגיב לדבר מה.

2- רעד בברכיים, "פיק ברכיים":
רעד בברכיים זוהי אינדיקציה לחוסר יכולת התנועה של האדם.
קורה משהו שהאדם חייב לזוז, חייב להיות בתנועה. לאו דווקא תנועה פיזית (אפשר שגם) אלא תנועה שמחייבת מן האדם לקחת יוזמה, לא להישאר פסיבי, להיות ולהראות עמדה מול דבר מה.
זהו רעד המשקף על איבוד תחושת הכיוון כתוצאה מן הפחד.

3- רעד בבטן:
זהו רעד המבטא תחושות עמוקות ביותר של פחד שאולי אינו אישי, אלא עקב קרבה לאדם אחר.
אימא חשה רעד בבטן כאשר היא מפחדת על ילדיה, זוג אוהבים המחוברים עמוק אחד לשנייה – כאשר קורה למשהו משהו, השני עלול לחוש את מצבו של האהוב דרך הרעד בבטן.
רעד בבטן זוהי תחושה עמוקה ביותר, שבחלקה היא מבטאת את היכולת לידיעה מוקדמת על דבר מה הקשור לקושי והתמודדות קשה של משהו הקרוב. מה שמכונה "ידיעה מוקדמת".

4- רעד בחזה:
לעיתים רעד חזה, מבטא התרגשות ולא פחד. אך עם הרעד בחזה הינו תוצר של פחד, זהו ביטוי לחרדה עמוקה, הנוגעת בליבה של האדם, בעומק שלו.
זוהי אינדיקציה לפחד שחדר עמוק, לעובי ההוויה של האדם.
רעד בחזה עלול לצור אף רעד בלב ממש, כמו שדופק הלב אינו יציב, והאדם חש פרפור קל בדופק. במקרים רבים אין לפרפור עצמו רקע של פחד מיידי, הפרפור בלב עשוי להופיע עקב גירויים משניים. אך מאחורי תחושת הרעד בלב, יש בדרך כלל היסטוריה של פחד ואיבוד האיזון הנפשי כתוצאה מפחד רכוני, לאורך שנים רבות.

5- רעד בגב התחתון:
זוהי אינדיקציה לפחד המערער את חווית הביטחון בקיום הבסיסי.
"האם יהיה לי אוכל לאכול, האם הבית שלי יישאר שלי, האם אני אצליח לפרנס את ילדיי, האם אני אצליח לשרוד?"

6- רעד בפנים, או בראש:
זהו רעד המבטא פחד המוביל למבוכה, לאיבוד ההבנה, בבקיאות במתרחש, ביכולת להגיב קוגניטיבית כמו שהאדם מורגל. מצב של פחד גרם להתפרקות (זמנית) של כוחו של ה – mind – להגיב בהיגיון למתרחש. עקב איבוד הכלי המכונה mind האדם אינו יכול למצוא את מילותיו או את דרכי התגובה האופייניות שהיו לו.

7- רעד בסנטר:
רעד בסנטר עשוי לנבוע מסיבות רבות, כגון התרגשות, מבוכה, קושי להכיל רגשות, או פשוט תגובה לקור. אך אם הרעד הינו תוצר של פחד זוהי אינדיקציה לשבר פנימי, ל"חריץ" הנפער במה שהיה ברור מאוד עד כה, וכעת אינו מובן מאליו יותר. זוהי אינדיקציה לאדם שהיה בעל אמירה, בעל השפעה וכוח, ואיבוד אותה.

תגובה אופיינית נוספת לפחד זוהי חווית הקיפאון, האדם קופא, כמו שניכנס לשוק או להלם. והגוף מבטא את ההלם בתחושת קור, שיתוק, חיוורון בצבע הפנים ונשימה שנעצרת או שמשתנקת.
במצבים אלו, האופן בו הגוף מתמודד עם מצב השיתוק והקיפאון, הינו באמצעות תנועה או רעד יזומים.
האדם מתחיל לרעוד כדי להשיב את התנועה ומשם לחזור ליכולת התגובה שלו.
זהו רעד מסוג אחר, רעד שעניינו להשיב את זרם הדם ולחמם את תחושת הקיפאון הקשורה לתגובה לפחד.
רעד זה הינו הכרחי וחיובי מאוד. הוא גורם להשבת החיבורים בין המערכות, דבר שפחד עצמתי עשוי לשבש.

רגשות ח' – פחד ב', הדבר אותו מסתיר הפחד

המשך המאמר הקודם:
הפחד המרכזי באדם, זהו הפחד מ"להפסיק להיות", זהו פחד המעורר פלצות בנפש האדם, וכל שאר הפחדים הינם ענפים הממשיכים את אותה נקודת היסוד: הפחד מ"לא להיות".

תגובות שכיחות באנשים הפוגשים את פחד מ"לא להיות", ומתמודדים עם הפחד דרך שהייה במקום נפשי זה:

1- התגובה השכיחה ביותר, הינה בריחה ממקום זה, דרך ממסכי דעת כגון: התעסקות עם הנייד, טלוויזיה, מחשב, תקשורת, וכל דבר המסיח את דעת האדם מן ההתייחסות למקום הנפשי הזה.
זוהי תגובה השכיחה ביותר. ניתן לומר כי הנטייה האנושית והצורך של האדם בהסחת הדעת, נובעת בשורשה מן הקושי "להיות", כיוון שאם היה האדם שוהה ללא היסח דעת, הדבר המיידי שהיה מתעורר בנפשו, זוהי חרדת האפשרות ל"לא להיות".
2- כאשר האדם אינו מנסה להימלט לשום מקום, אך במקביל אין לו את הכלים להתמודד עם האפשרות של "להפסיק להיות". כאן התגובה הטבעית הינה שיתוק, עצירה, חוסר יכולת להגיב.
זוהי תגובה המאפיינת את עוצמתו המאיימת של הפחד "לא להיות".
3- המגע עם האפשרות של "לא להיות", גורמת ודוחפת את האדם לעשייה.
העשייה האינטנסיבית, כל אדם בתחום העיסוק שלו, מביאה באדם תחושה של "להיות אפקטיבי" ובכך להינצל מן המקום הקשה לשהייה בו. בדרך כלל – עשייה שהיא תגובה לפחד, היא עשייה לא פרופורציונאלית, עשייה אכסטטית, אינטנסיבית, עם רמת אדרנלין מאוד גבוהה, שבה האדם עושה ועושה עד לרמת תשישות ו"עילפון" מן העשייה. אז הוא יכול להרפות. אז הוא יכול להתמודד עם אותו הפחד ממקום של נינוחות יחסית, כיוון שהגיע לקצה הגבול של עצמו, מקום של "כניעה" פיזיולוגית.
4- התגובה הפחות שכיחה מתבטאת דרך אותם האנשים שאין להם מוצא, ואין להם לאן לברוח, והם נותרים מול הפחד, ושוהים במקום זה לאורך מספיק זמן. עד לנקודה שאותו הפחד הופך לדבר מה אחר, פחות מאיים, פחות משתק.
אז האדם העובר דרך הפחד של "לא להיות", עובר סוג של מיתה, סוג של קריסת המבנה הקודם. וכך האדם נולד למקום חדש ולאפשרות חדשה מזוויות רבות.

מסקנות ביניים:
1- כל עוד האדם חי עם הפחד, הוא חי חיים חלקיים, כיוון שאותו הפחד לא מאפשר לו הליכה חופשית. הוא כלוא בתוך הגבול שאותו מגדיר הפחד.
2– קיים פוטנציאל חיים עצום מאחורי אותו הפחד. כאשר האדם מתמודד וחוצה את מחסום הפחד, הוא נפתח למתנה של החיים, לפוטנציאל העצום ששמור לו ורק לו, לשם ההתפתחות ההכרחית להגשמת סיבת החיים של אותו האדם.
3- מאחורי הפחד מ"לא להיות", מסתתרת סיבת הקיום האמיתית של האדם.
הפחד מ"לא להיות" מחביא מאחוריו את וודאות הקיום היציבה והמושרשת האמיתית של האדם, מציאות שאינה תלויה בדבר.
מציאות המאפשרת לאדם "להיות".

סוג הפחד הקיים באדם (בקרבו של כל אדם קיים פחד, ללא יוצא מן הכלל) מלמד ומשקף על הפוטנציאל החיים שיש לאותו אדם, ועל המתנות (איכויות היסוד) והעוצמות שיש לאותו האדם.
סוג הפחד כמו כן, מלמד על סוגי ההתמודדויות שיהיו חלק מדרך ההתפתחות של אותו האדם, בעל אותם הפחדים (מה יהיו האתגרים של אותו האדם, איתם יהיה עליו להתמודד)

דוגמאות:

1- פחד מחושך:
חושך זהו החלק ביממה, שבו האדם נפגש עם אותם החלקים בתוכו שאינם זמינים לו כאשר הוא "מודע" כמו שהוא בשעות האור. בחושך אותם הצדדים בתוכו שאינם מעובדים, ואינם עד הסוף שזורים במארג של כוחות הנפש באופן מאוזן, בוקעים באופן ספונטני.
וכן אותם האירועים שהאדם היה מעדיף לא להתמודד עימהם כמו טראומות או קונפליקטים מוסריים, החלטות ומעשים לא נכונים לאדם. כל אלו עשויים לצוץ בחושך.
כמו כן – החושך אף מעלה כוחות נפש עם עוצמות שלא עברו עיבוד קוגניטיבי לשם עיסוק נכון איתם (יצרים, רצונות, אינסטינקטים בסיסיים, וכן כוחות אינטואיטיביים דקים וגבוהים יותר ממה שיכולה הקוגניציה הרגילה להכיל).

בחושך חלקים אלו מתעוררים. לכן האדם מפחד מן החושך, כיוון שההתמודדות עם יצר פנימי לא מעובד או עם מעשים שהייתה בהם פגיעה טראומטית, מעמידים את האדם מול סכנת חיים. מול האפשרות שהוא ימות אם יחווה את עוצמת הכוח הנפשי, או את הטראומה ומשמעויותיה.

תגובה אפשרית ראשונית למה שחושך מעורר, זוהי הפאניקה, חווית פלצות, או חווית שיתוק והירדמות מיידית כמו עילפון.
עמידה מול הפחד ושהייה עמו, עד להתמוססות הפחד, חושפים את האדם לעוצמות חדשות. עם כוחות נפש ויכולות לעסוק בתכנים עמוקים, או בתכנים של עולם הנסתר (התמודדות עם החושך, פותחת את האפשרות לעיסוק עם העולמות הלא נראים לעין)

וכן – אם פחד החושך קשור לאירועים טראומטיים, הרי שהיכולת לעבור דרך הפחד, מאפשרת את תהליך ההחלמה. משם האדם גדל ואף מתחזק מן האירוע שחווה. בדרך כלל אותו האדם יהפוך לאבן יציבה ותומכת לאנשים רבים שפגשו טראומה זהה לשלו.

2- פחד מן הלא ידוע, והלא מוכר:
הצורך של האדם לבסס חיים עם ביטחונות, כמו בית, משכורת קבועה, עבודה קבועה, הפרשות כספים לפנסיה, יחסים עם אנשים דרך הצטרפות לקהילה, ועוד… כל אלו גורמים לאדם תחושת ביטחון בהווה שלו.

המוטיבציה מאחורי המהלך הזה הוא הרצון להימנע מאי הוודאות של התפתחות החיים.
עקב טבעם המשתנה של החיים, נוצר באדם חשש תמידי מן הלא ידוע, ולכן צורך לבסס ביטחונות שימנעו את האפשרות להתמודדות עם מציאות משתנה.

פחד אי הוודאות גורם לאדם לאי שקט ומביא אותו ליצירת חיים שלא בהכרח מתאימים לו, אך הוא שם בעל כורחו, עקב הפחד מן העתיד ומאי הוודאות.
בדרך כלל אנשים רבים משלמים מחיר כבד ביותר עקב אותו החשש מן הלא ידוע העתידי, ביחסים זוגיים, מקום מגורים או מקום עבודה, ומשלימים עם דבר מה שאינו בריא ואינו תורם להם יותר.

אדם שעמד מול פחד זה, שהה שם מספיק זמן, ועבר דרכו, נפתח לכוחות חופש ושחרור של יצירה ופוטנציאל חיים רחב עם גבולות גמישים. עם יכולת לתנועה חדשה בחיים המביאה עימה כוחות נפש חדשים של אהבה, יצירה, גילוי של חופים חדשים.

3- פחד מדעת קהל, "ממה שיחשבו עלי":
זהו פחד נפוץ ביותר, בעיקר בתקופת גיל הנעורים, שלבי ההתבגרות.
שם היסוד הפנימי המייחד את האדם עדיין לא גובש, והאופן בו האדם מקבל שיקוף על עצמו דרך הפידבק החברתי, הרבה יותר משמעותי עבורו ממה שהוא בעצמו.
הזהות שלו תלויה בפידבק חיצוני. הפחד "ממה חושבים עלי" הופך ליסוד נפשי המנהל את חיי הנפש של אותו הנער.

דבר זה נכון בכל תקופות חיי האדם, גם בשלבים מאוחרים. למשל, כאשר אדם עובר "שיימינג", דבר שהפך בדור הנוכחי לתופעה נפוצה. אז, אדם זה, עשוי לחוות חורבן החיים עקב ה"שיימינג".

אדם שעבר דרך הפחד של "מה חושבים עלי". עבר תהליך של הערכה מחודשת- מה קיומי יותר עבורו, ועל מה קיומו מבוסס.
דעת הקהל עליו או מה שהוא ללא קשר לעולם החיצוני. הוא עבר הערכה של גיבוש היסוד האינדיווידואלי שיש בו ושאינו תלוי ולא קשור בעולם כלל.
זה שעבר את מסך הפחד של דעה חברתית, גילה בתוכו את מי שהוא אלמלא היה שם העולם. דבר המאפשר לו יציבות ושורש עמוק בהוויה, שורש שלו ניתן לקחת ממנו או לערער בתוכו יותר.

מסקנת ביניים:
כל פחד באדם, בעיקר אם הוא מוטיב מרכזי בנפשו של אותו האדם, אינו אלא סמן לסוג הפוטנציאל, לאיכות כוחות הנפש שיש בו.
וכן – אותו הפחד אינו אלא חץ המראה את כיוון ההליכה לדלת שדרכה על האדם לעבור על מנת לזכות בכוחות חיים שממתינים לו.
ההתמודדות עם הפחד "לא להיות" על כל היבטיו, הדרך שהאדם עובר כדי להתמודד עמו ולבסוף המעבר של האדם דרך הפחד עצמו, חושפים באדם את היסוד הנפשי הבסיסי, את השורש של הקיום, את התשתית של חיים ששם המוות אינו מסכן אותם יותר.
אין הכוונה שהאדם לא ימות פיזית, אך ידיעת הסוף והאפשרות לא להיות, אינם מהווים יותר הפרעה או חצץ מן החיים וכוחם.
משם נובע כוחו של אדם "להיות".

רגשות ז' – פחד א', הפחד מ"לא להיות"

הגדרה:
פחד מתעורר ספונטנית בלב באדם, כאשר נשקפת סכנה לקיומו.
ללא הופעה של דבר מה המאיים ומסכן את חיי האדם, אין סיבה שיופיע הפחד.
מטרת הפחד אם כן, היא לעורר את האדם מן הזווית הנפשית והגופנית להתמודדות עם דבר שעשוי לסכן את החיים. מכאן האמרה fight or flight. פחד מהווה רגש הגורם לתגובות גופניות שאמורות לתת לאדם את המשאבים הנדרשים להתמודדות עם שעת הסכנה.

יש באדם פחדים מסוגים רבים. המכנה המשותף בין כל סוגי הפחדים, זוהי חווית הסכנה שקדמה להופעת הפחד.
כך שבכל פעם שהתעורר הפחד, קדם עליו תחושת סכנה, המאיימת על הקיום.

תחושת הסכנה הינה תחושה יחסית, אישית ומאוד סובייקטיבית. מה שאדם מסוים עשוי לחוש כמציאות המסכנת חיים, חברו חש את אותה המציאות כנעימה ואף מעוררת עונג.
דוגמה: צניחה חופשית ממטוס. לאדם א' זוהי חוויה המעוררת אימה, סכנה וחרדת מוות. לאדם ב' אותה ההתנסות מעוררת תחושת התעלות, הנאה ועונג גודל.

היסוד הבסיסי, הנפשי העומד מאחורי תחושת הסכנה המובילה לפחד. זהו הפחד הבסיסי ביותר, שממנו נובעים כל שאר הפחדים כולם, הפחד מ"לא להיות".
הפחד מ"לא להיות" מהווה את השורש שממנו נובעים כל הפחדים כולם.
כל הפחדים כולם, הם ענפים הנמשכים מן השורש היסודי של הפחד מ"לא להיות".

הפחד מ"לא להיות" מפגיש את האדם עם המוות, עם הסוף, עם ההכרה שיש לחיים נקודת סיום.
המוות זהו הפחד העמוק ביותר בנפש האדם, המפגש עם המוות מאמת את האדם עם שאלות קיומיות יסודיות אך פשוטות, לגבי אופיים של החיים שחי, ומהם החיים בכלל.
המגע עם המוות ומה שהוא מעורר באדם, אינו דיון פילוסופי. אלא זוהי נגיעה הפורטת על מיתר הקיומי העמוק ביותר, המביאה עימו את עולם התחושות הרב גווניות אשר נחוות בקרב בני האדם כ"פחד" ואי הוודאות.

דתות ופילוסופיות מזרחיות ניסו לתת תשובות לחוויית הקיום הבסיסית של "לא להיות".
כאשר צפו באדם שכעת הוא פה ולפתע, באחת, הוא לא פה יותר, נותר רק גוף מת.
כל דת או דרך פילוסופית על פי דרכה, למן האמונה בחיים שלאחר המוות, דרך ניצחון המוות על ידי תרגול יוגה, דרך תהליכים בהם האדם מת נפשית כבר בחייו, או ממית את גופו כדי שרק נפשו לבדה תישאר ועוד…
המכנה המשותף לכל הדתות ולכל הפילוסופיות בעיסוק עם נקודה זו ( ההתמודדות עם האפשרות של "לא להיות") הינה בשני אופנים מרכזיים:
1- להרגיל את האדם באמונות המשרות על האדם ביטחון וגורמות לתחושת הסכנה של "לא להיות" להתמוסס.
כגון, חיי העולם הבא, שם מובטח לאדם גן עדן אם יהיה "ילד טוב". וכך הפחד מ"לא להיות" יהפוך ליסוד רדום בתוכו, ופחות מציק ומאיים.
2- דרך שנייה הינה בהתמודדות הישירה של האדם עם האפשרות הריאלית והאמיתית שאולי באמת "יום אחד אני לא אהיה פה יותר, אני היעלם כמו ערפל הבקר וזהו"….
בדרך זו האדם עובר דרך הפחד. למרות הפחד מתמודד בקונפרונטציה ישירה עם אותה האפשרות. אז הוא כביכול "מת" עוד בחייו, עקב ההתמודדות עם המקום האפשרי של "לא להיות". ומשם נוצרת באדם הערכת קיום שונה לחלוטין. תפיסת עצמי ותפיסת קיום שנובעת מן המקום של התחייה מחודשת של אדם שמת וקם לתחייה (במובן הרגשי, פסיכולוגי)

אנשים שהתגברו על פחדים, היה עליהם להתמודד ולעמוד מול אותה נקודה בתוכם ששם הם חווים את עצמם כמו שהם מתים כמו שאותה ההתמודדות עשויה להוביל ל"לא להיות".
יש שהתגברו ועברו דרך שער המוות האפשרי של "לא להיות" באחת ממש, כמו שקפצו לים ופשוט החלו לשחות, עם למידה תוך כדי הפחד, ולמרות הפחד. אלו אנשים אמיצים.
ויש שעבורו כברת דרך ארוכה (אלו רוב בי האדם) דרך של לימוד עצמי, לימוד הפחד ומקורותיו ולימוד צדיים שונים של ביטויי התגובות לפחד.
כך לאור ה"משא ומתן" עם הפחד לאורך השנים, הפחד החל לאבד את כוחו על האדם. והאדם מעצם הגדילה שלו, עבר את המחיצה של הפחד "לא להיות", באופן מדורג, הדרגתי, לאורך שנים רבות של אימון.
סיכום ביניים:
הסכנה אותה האדם חש ואליה הוא מגיב היא האפשרות של "לא להיות".
הפחד זוהי התגובה הנורמטיבית לאותה האפשרות.

רגשות ו' – סיפוק ג', ביטויים גופניים והיבטים על העבודה עם תחושת סיפוק

התגובות הגופניות לתחושת הסיפוק, נעות על ציר בין כיווץ (חוסר הסיפוק) להתרחבות (תחושת סיפוק נוכחת)

היעדר הסיפוק, בכל הרמות, מביאה לאי שקט, ההולך ומעצים ככל שמעמיקה תחושת החסר והיעדרו של דבר מה.
אי השקט, יכול להביא למתח ההולך וגובר.
מטרתו של המתח היא ליצור את הכוח המניע שיגרום לאדם לצאת מאזורי הנוחות שלו, לשם ההשגה של הדבר החסר.
במקרים אחרים, תחושת היעדרות של דבר מה לאורך זמן רב, עשויה לגרום לאדם את הדבר ההפוך – וויתור, כניעה והשלמה כי הדבר הנחפץ אינו בהישג יד, אז האדם כמו ומוותר.
אך לוויתור יש מחיר שלא ניתן להתעלם ממנו, והוא מחיר החיים החסרים, עם הדבר החסר, עם יסודות חסרים הנחוצים לשם גדילה למקום שלם יותר.
וויתור על גורם גופני, רגשי או רוחני, שמהווה סיבה לצאת לדרך לשם צורך במילויו, עשוי להוביל אדם למפח נפש ההולך ומעמיק לדכדוך ולדיכאון, על דבר ההיעדרות של יסוד גופני, רגשי או רוחני ההכרחי לבניית הקומה של האדם.
סוגים רבים של דיכאונות בדור שלנו הם תוצר של הליך זה (הייאוש שהביא לוויתור על צורך הכרחי שלא מצא את סיפוקו)

כאשר האדם חש מסופק, הגוף מגיב לתחושת הסיפוק בהתרחבות, רווחה, נינוחות, רגיעה, השלמה עמוקה, תחושת רוויה למקום שהיה זקוק. מתאפשרת התכנסות פנימה של האדם לתוך עצמו, למקום שם אין צורך לצאת בדיבורים, כי הדברים הגיעו לשלמותן ולתכליתן.
אישוני העין נוטים להתרחב, עור הפנים הופך חלק יותר ורגוע יותר, עם פחות קמטים. גווני עור הפנים הופכים בתחושת סיפוק לאחידים יותר על כל חלקי הפנים.

תחושת הסיפוק וכיצד היא מלווה כל התנסות אנושית, זהה באיכויות שלה בכל סוגי ההתנסות של חווית הסיפוק (כיווץ ואי שקט בהיעדר הדבר והתרחבות, שקט ונינוחות כשהדבר הגיע לסיפוקו)
אך יש פער והבדל עצום בין תחושת סיפוק הנובעת מהליך גופני ונפשי בריא, לתחושת סיפוק גופנית או נפשית הנובעת מהליך חולני.

דוגמה:

1- סיפוקו של אדם העושה ופועל למען טובתם של אנשים אחרים. הוא מסייע לאנשים שחווים מצוקה, שהוא עצמו אולי חווה בעבר, וכעת יש בכוחו להיות לעזר לאחרים:
זוהי תחושת סיפוק איכותית, המביאה להעמקה של אפקט הנתינה, דרך עזרה לזולת. באופן זה האדם עצמו גדל, ותחושת הסיפוק מן העשייה והצלחתה, מעמיקה את "האדמה" החדשה הנבנית באדם לאור עשייה מסוג זה.

2- מכיוון הנגדי:
סדיזם, אדם סדיסט שהסיפוק שהוא חש הינו תוצר של הכאב שגרם לאדם אחר. או כאשר נכח באירועים שם אדם אחר חווה כאב, הדבר מסב לו סיפוק, עם ביטויים גופניים כפי שתואר למעלה.
סיפוק מאין זה גורם לנזק עצום בנפש האדם. אולי במיידיות הראשונית יש את חווית הסיפוק, אך לאחר זמן לא רב, נפש אדם – נסגרת, נאטמת, הופכת לגסה, מתעבה. והאדם הולך ומתרחק מיסודות קיומיים בסיסיים יותר בנפשו. ההתרחקות מיסודות אלו (לא מייד, אלא במרוצת הזמן) יביאו עימם מצוקות קשות, של מגמה להכאבה עצמית.
הגוף בסיכומו של דבר יבטא תהליך סדיסטי ככיווץ, נוקשות רגשית ומוטורית, האטה עד קיפאון בתהליכים מטבוליים, היעדרן של תחושות גופניות סטנדרטיות (האדם יכול לחוש רק עם הסימולציה קשה ומכאיבה)

3- מצב אפשרי נוסף:
אדם שחווה טראומה מסכנת חיים, חוויה שהביאה עימה כאב עצום וחרדה אקוטית, עם חווית אקסטזה רגשית ואנרגטית, הגורמת לתחושת חיות גבוהה מאוד.
מאז האדם רודף אחרי חוויות מסכנות חיים, כדי לשחזר את מקום הטראומה, ולחוות אותה מחדש על מנת לשחרר ולרפא שוק וטראומה.
דבר שניתן לראות בקרב חיילים שהיו בשדה קרב, או אנשים העוסקים בספורט אתגרי. אך במקביל יש להם צורך לחוות שוב ומחדש את האקסטזה של חיות בדרגה מאוד גבוהה.
דבר המסב הנאה וסיפוק. ואותה המגמה לשחזור החוויה היא דואלית (האחת לשם הריפוי של מקום טראומתי, והשנייה לשם השחזור של חווית חיות ברמת אדרנלין מאוד גבוהה, דבר שמביא עימו סוג של אושר אקסטטי)

יש כי חוויה מסוג זה, קיימת בקרב נשים שעברו התעללות מינית, ששם אישה או נערה (יש אף מקרים של ילדות קטנות) חוותה טראומה קשה ביותר, אך במקביל, היה שם גם תחושת עונג, המובילה לבלבול עמוק, בין המקום הטראומתי לצד השני בחוויה זו, שם היה גם תחושת של עונג וסיפוק.
אז נשים אלו נוטות לשחזר את חווית הכאב או הניצול המיני, דרך יחסים בין אישיים מורכבים הגובלים באלימות, עד לעיסוק בזנות. שם עשויה להיות חוויה המשחזרת את אותו הבלבול.
גם במצבים אלו, הסיפוק וההנאה בנשים שעברו טראומה מסוג זה, גורמת להעמקה של המקום הטראומתי והרצון לחזור לשם, כדי לברר את הדברים, ולהביא לריפוי.
עומק הקושי והמורכבות במצבים אלו הינו לאור הדואליות המבלבלת שהופכת את משמעות החוויה ללא משמעות אחידה, אלא שיש בה גוונים נוספים.

מסקנה א':
למרות שחווית הסיפוק זהה תמיד באופן בו היא מתבטאת בגוף ובנפש, יש פער עצום בין סיפוק "חיובי" לסיפוק הנובע מהליך רגשי נגטיבי והרסני. סיפוק הנובע ממקורות נפשיים פתולוגיים, גורם להעמקה של הפתולוגיה עצמה.
תהליך ההעמקה והביסוס של מושא החוויה נכון כמו כן, בסיפוק ה"חיובי".

מסקנה ב':
חווית הסיפוק, הינה מזון והזנה, ההכרחיים לתהליך הצמיחה, ההתפתחות והעמקה של כל נושא בגוף ובנפש האדם.
החשיבות לחוויית הסיפוק, הינה בהיותה "מרווה את הצמא", מזינה את הרעב, מגדלת את ההולך בדרך ומראה לו את הכיוון. מזכירה לו לאן הוא הולך ומה ממתין לו שם, כאשר דרכו תתממש במלואה.

מסקנה ג':
אסור בשום אופן לגנות את תחושת הסיפוק, ולתת לתחושה זו כינויי גנאי כגון "יצר הרע", ה"חטא הקדמון" (ביחס למיניות) ועוד צורת הסירוס והגנאי לתחושות סיפוק טבעיות והכרחיות.
גינוי תחושות אלו בילדים (אך גם במבוגרים) מביאה לנזקים קשים בהתפתחות טבעית של הפוטנציאל הגופני והנפשי באדם.
על אותו המשקל, ההתמכרות לצורך לדעת סיפוק תמידי. אף הוא נובע בשורשו ממקום לא נכון. שמורה לו לאדם אפשרות להגיע לסיפוק תמידי, אך יש דרך שעל האדם לעבור על מנת שיידע לאחוז בסיפוק באופן הנכון.
לכן – ההתמכרות לסיפוק מיידי, על אף שהיא נובעת מנטייה מולדת נכונה, אין היא משרתת את הדרך ההכרחית, והופכת להליך מנוון, המביא לכלוך בגוף ובנפש, ובכך עוצר ומונע את הליך ההתפתחות.

מסקנה ד':
סיפוק והנאה מדבר מה, הכרחי במידה מאוד מדויקת בתחילת דרכו של האדם.
ישנם מצבים בהם כדאי יותר להינע באופן מודע מכל אותם הדברים המסבים סיפוק (גופני או נפשי) והלביא לאורח חיים זמני של "נזירות", על ידי הימנעות מאותם המצבים גורמי הסיפוק.
כוחה של נזירות מסיפוק מיידי, הינה באופן בו היא גורמת לחוסר מכוון, ולכן להעצמה של כוח פוטנטי עצום בגוף ובנפש. שאז לאדם יהיו כוחות גדולים להניע ולפצח מחסומים גופניים או נפשיים, ובכך להגיע לפלטפורמות קיום גבוהות יותר.
אך תהליך זה חייב שיהיה מוגבל בזמן.

מסקנה ה':
הליך האוסר על הנאה וסיפוק – אינו נכון.
לאפשר לרדוף אחר סיפוק והנאה – אף הוא, הליך שאינו נכון.
(עקב יסוד ההזנה של חווית הסיפוק, המגדל את הדבר הקשור אליו)
דרך האמצע ומידתיות של העבודה עם תחושת סיפוק והנאה, מתי לאסור ומתי לאפשר חופש משוחרר, מוכתבים על פי מיקומו של האדם בשלבי התפתחותו, כפי שמשל המרכבה מגדיר.

רגשות ה' – סיפוק ב', שביעות רצון וסיבת הופעתו

הגדרה:
שביעות רצון: קיים רצון, המהווה סימן לידיעת החסר והחסך, היוצרים באדם מצוקה. גודל המצוקה עכב החסך שקיים, הוא כפי עומק וטוטליות החסר.
הרצון מראה את הכיוון, את הדרך שיש לעשות בכדי להיענות, להגשים ולמלא את המקום החסר.
שביעות הרצון, הינה האינדיקציה להגשמת מגמתו של הרצון, להשבת התשובה לחסר.
כאשר מגמה זו, נתמלאה – האדם חש סיפוק.
סיפוק זוהי החוויה שהיא תוצר של הגשמת הרצון, על שהגיע אל השובע.
חוויית השובע אם כן, היא הסיפוק. וכן – מציאותו של הרצון מהווה אינדיקציה לתחושת החסר.
כאשר חסרונו של הרצון עשוי להיות תוצר של אדם שהגיע לתכליתו ואין לו צורך בתנועה יותר, מצב שיש באפשרותו לבסס סיפוק תמידי, או לחילופין – ניוון עמוק של שכחת הדרך והמקום החסר הממתין לתשובתו.
שכחת הרצון עשויה להעיד על מציאות רגשית המובילה לניוון נפשי, ועשויה לבסס באדם מחלות מסוגים שונים, לאור פוטנציאל שלא מומש.

ללא תחושת חסר, אין סיבה שרצון יופיע ויתגלה. תחושת החסר הינה תנאי מקדים לסיפוק שיבוא.

דוגמאות:

1- חסך פיזיולוגי, המהווה סיבה להופעת הרצון:
תחושת רעב, תחושת הקיבה, קרקורי הקיבה:
האכילה, בעיקר עם המזון, מדויק לצרכי האדם, לתפקודי גופו ונפשו, מביאה עימו תחושת שובע, עונג וסיפוק.
כך הוא הדבר בכל הנוגע לתחושות הנובעות מצרכי הגוף.

2- חסך רגשי, המהווה סיבה להופעת הרצון, וכך לתנועה עם אופי אחר:
מצוקה רגשית, בעיקר על בסיס של חוסר בקשר אינטימי, זוגי. וכן מצוקות רגשיות מסוגים נוספים כגון – הצורך להיות מוערך, או תחושת עלבון, אכזבה וכאב על דבר מה שלא עלה על פי תכנית הכוונה והרצון, וכן תחושת קיפוח או הזנחה:
המכנה המשותף של תחושות רגשיות הלו, שהמצוקה המצטברת – מצטברת בבית החזה, ועשוית לגרום לתופעות קליניות של קושי נשימתי, דופק לב לא סדיר, כאבים בכלוב בית החזה.
ההחלמה ממצוקה רגשית, עשויה להיות קצרה או ארוכה.
ארוכה – אם הפתרון למצוקה הינו דרך הרגשות עצמן. דרך הניסיון לקתרזיס רגשי המעצים את הרגשות.
אין פיתרון למצוקה רגשית מתוך הרגש בעצמו. תהליך מסוג זו (למצוא תשובה למצוקה רגשית דרך הרגש הכואב והעבודה מולו באופן ישיר) עשוי להפוך למסע מפרך וארוך, אשר יש כי לא ישיב לעולם על המצוקה באופן מלא ולכן לא יביא עימו את תחושת שביעות הרצון בממד הרגשי.
קצרה – כאשר האדם מבין כי התשובה לקושי הרגשי, אינו נמצאת ברגש , אלא במקום גבוה יותר. במקומו של "רכב" השכל. שם יש אפשרות להבין ולראות, את המציאות בדרגת מודעות גבוהה יותר, דבר המחלץ את האדם מן הביצה הרגשית.
או בדרגה עמוקה יותר שהיא בלב, שם יושב ה"אדון". אז הקושי הרגשי הינו רמיזה בלבד לדרך ולתוכן בעל משמעות רחבה, רב גונית, המביאה עימה שקט, הבנה, מזור לנפש דואבת, תבונה וחכמה.

3- חסך מנטאלי, המהווה סיבה להופעת הרצון. הרצון בא בכדי לקדם יכולות המאפשרות פתיחת שער לדבר חדש:
מצוקתו של השכל, קושי בהבנה, קושי לתרגם את הנקרא (חברתית וספרותית) קושי לעקוב אחר המתרחש. זיכרון חלש, קושי במקוד וריכוז.
אז השכל בתחושת חסך וחסר, דבר המוביל בילדים לירידה בדימוי העצמי שלהם, ועשויה לטעת בילד תפיסה עצמית של "לא כשיר", "לא מסוגל", "אני דפוק", "אני לא מתאים לעולם הזה" וכך הלאה…
במבוגרים – חסך שכלי או מחשבתי עשוי להופיע לאור ניוון מוחי כמו שניתן לראות במחלות כמו פרקינסון ואלצהיימר.
אך ברוב המקרים השכיחים יותר, ירידה תפקודית של המוח, באנשים צעירים יותר, הינה אינדיקציה לקושי רגשי – שחיקה בעבודה, דיכאון או עצבות לאורך שנים, קושי חברתי הגורם להעדפה להסתגרות רגשית ועוד…
ככל שהחסך עמוק יותר, הדבר מורגש כסימפטום בראש עצמו.
אם יש רקע רגשי לחסך המוחי, המקום בגוף המשקף את סוג הרגש, יבטא את הקושי הרגשי העומד ברקע לנושא המוחי, דרך חולי וסימפטום מקומי (דבר שיקל על הזיהוי והאבחנה בדרך הריפוי)
חסך שכלי – הינו דבר שניתן לאמן, לאלף בטכניקות מחשבה וזיכרון. הרצון העומד מאחורי הצורך לחזק, לעדן ולקדם פעילות מוחית, עקב הידיעה כי חסרים כלים לשם הגשמה של תכלית חשובה וגבוהה יותר, הוא זה המהווה מנוע דוחף להצלחה בחיזוק פעילות מוחית, בכל הגיליים.
ההבנה כי יש תכלית גבוהה יותר הדורשת פעילות מוחית משופרת היא הופעת הרצון ביחס לרמה זו, הבנה לתכלית נובעת מן ה"אדון", היושב במרכז המרכבה.

4- החסך הקיומי, ממנו נובע הרצון הבסיסי, הראשוני, המוביל לליבה של הקיום האנושי ונובע ממנה:
הכאב, החסך העמוק ביותר, זוהי המצוקה הקיומית של ההליכה לאיבוד והשכחה של האדם את עצמו, ואת סיבת היותו כאן בעולמו, את כיוון חייו ומה עליו לעשות כאן, לאן דרכו לוקחת אותו.
איבוד הדרך, זהו האיבוד של מרכז ההוויה.
כשאין לאדם את עצמו, מה יש לו?
כשאין לאדם את דרכו, באיזו דרך ילך?
כשאין לאדם את נביעת הלב, מהיכן ומאיזה מקור יהיו לו חיים?
לא ניתן להעלים את מרכז ההוויה של האדם. כל אחד וייחודו. אפשר כי האדם ילך שולל אחר העולם הסובב, המציע אין ספור סיבות וגירויים לשכחה. הגורם להזנחה של האדם את עצמו.
עולם בהקשר הזה, הינו החינוך, התרבות, בית ההורים, הסביבה בה גדל הילד וקנה לעצמו דפוסי התנהגות שאינם הולמים את איכות פוטנציאל ה"אדון" שבלב.
ככל שההדחקה והשכחה עמוקים יותר, כך עומק המצוקה קיומית שחייבת להופיע ביום מן הימים, ולעורר את האדם על כי הוא חי חיי הבל וריק.
מצוקה זו, המצוקה הקיומית מורגשת בדרך כלל, בלב, בחזה, ומופיעה עם סימנים קליניים מסוגים רבים, עם דקויות רבות, כאשר המרכז תמיד יהיה בלב, ביחד עם עוד סימנים קליניים המשקפים את המקום באדם ששם נוצרה השכחה וההזנחה.
זאת בדומה למצוקה הרגשית כמו שנאמר למעלה, כיוון שקיים קשר עמוק והדוק בין הדינאמיקה של הקיום ודרישותיו לאדוות ולתנועה הרגשית.
בדרך כלל – מצוקה זו מביאה עימה שבר ומשבר גדול, ההכרחי למות הזהות הקודמת לשם הלידה של הדבר הנכון, שלא יכול שלא להיות.
אולי – יש כי היה בצל, בפינה רחוקה, אך שמעולם לא נטש ולא עזב.
וממצוקה זו, האדם יוצא אל המסע האמיתי של חייו, המסע לעורר ולהכיר, להיות ולממש את טביעת אצבע אלוהים בנפש האדם, ה"אדון" היושב בלב.
זוהי שביעות רצון, סיפוק, שלא ניתן לקחת מן האדם, והוא תמידי.
הרצון הראשוני, הבסיסי, שהוא השורש לכל סוגי הרצונות בממדים השונים, נובע מן ה"אדון", הוא אחד מן הביטויים לטביעת אצבע אלוהים באדם.
לכן, כאשר האדם חי עם רצון מודע, מה מבוקשו, מהו החזון שלו, לאן הוא שואף להגיע-
זוהי דרגה חשובה קדימה בדרך להגשמה של חיי האדם במובן העמוק והאמיתי, ומשם נובעת תחושת שביעות רצון עמוקה, יסודית הנוגעת בכל חלקי האדם.

רגשות ד' – סיפוק א' (satisfaction)

הגדרה:
סיפוק, זהו מצבו הטבעי של האדם, במובן המולד, במובן הקיומי העמוק.
אין זה אומר שאדם נולד מסופק ושיהיה מסופק כל חייו. אך הכוונה היא כי הדרישה הטבעית של האדם, והשאיפה הבריאה של נפש האדם, זהו בלהגיע לסיפוק.
חווית הסיפוק עצמה הינה אינדיקציה לזיכרון עמוק, מולד שהאדם חזר למקומו הטבעי המולד, לזכותו המולדת, לבית. למקומו הטבעי, אל ה"ארץ המובטחת".
סיפוק זוהי אינדיקציה שהאדם נגע במקום הקיומי הבסיסי (גן עדן) ששם יש הנאה צרופה ובלתי פוסקת.
ההבדל המרכזי בין "סיפוק" ל"הנאה" (joy) הינה שסיפוק זהו תוצר של החסך שקדם, צורך עמוק שביקש את מילואו ותשובתו, דבר הדורש מן האדם לעמול, לעבוד וללכת ממקום של חסר וחסך למקום שם יש תשובה על חסך והחסר, דבר הביא עימו סיפוק. ואילו הנאה (joy) זהו תוצר הלוואי של הסיפוק. ההנאה הינה "מצב" (state), דבר בפני עצמו שאינו זקוק למאמץ או עבודה. זהו מצב של שהייה בתוך המקום שם הדברים חוזרים למקומם הטבעי, לבית.

מכאן – שמה שקדם לסיפוק, זוהי ידיעה מוקדמת על מצבו הרצוי של האדם. חסרונו ואובדנו של מקום זה, והדרך האקטיבית שיש על האדם לעבור כדי לחזור ורכוש לעצמו את מה שאבד, או נלקח, אז האדם מגיע ל"סיפוק".

יש באדם דרגות רבות של חסכים וצרכים המבקשים מילוי, אשר מילויים יביאו בעקבותיהם את תחושת הסיפוק.
על פי משל המרכבה יש ארבעה דרגות לניסוח מיקומו של האדם, משם נובעת תחושת הסיפוק בהקשרים שונים.

1- הכרכרה, גוף, יסוד העפר, הצד החומרי של האדם:
אדם הממוקם בגופו, ומזהה את עצמו כגופו.
אדם זה, חש את החסך הגופני ואת צרכי הגוף והנאותיו, כמרכז ההוויה שלו.
אז סיפוק הינה התשובה לחסכים ולתשוקות הגופניות. תחושת הרעב ומילוייה מהווה מרכז קיומי המביא בעקבותיו סיפוק.
דבר זה נכון לשאר תשוקות הגוף הטבעיות כגון התשוקה המינית, אם התעוררה תשוקה זו, היא תעורר באדם שזהותו נעוצה בגופו, אי שקט ההולך וגדל.
יחסים אינטימיים של אדם זה הינם פונקציונאליים לשם מילויו של החסך הגופני, ואין הם מבוססים על אינטימיות רגשית.
תחושת הסיפוק תהייה מעצם התשובה לנושא האי שקט הגופני הנובע מן התסיסה המינית.
וכך סיפוק במקום גופני קשור לתשובה לכל תפקודיו וצרכיו של גוף.
אדם במקום זה עשוי לחוש רווחה עמוקה לאחר שינה עמוקה עקב העייפות שקדמה, או סיפוק והנאה עצומים לאחר הטלת שתן או פעולת מעיים טבעית.
סיפוק בדרגה זו, זמנית ומחזורית עקב טבעו המחזורי של הגוף.

2- הסוסים, רגשות, יסוד המים, הצד התנודתי, האמוציונאלי, הקשור לכרכרה (גוף) ומושפע ממנה, וכן מונהג על ידיו של הרכב (השכל):
מן המקום הזה, מקום תנועת הרגשות – נובעת רוב הפסיכולוגיה האנושית.
לאור הקושי הגדול לתת תשובה אמיתית לחסך רגשי, לחיסרון של תחושת אהבה, מוגנות, או שייכות של ילד שלא רכש את תחושות היסוד הללו. משם נובעת מצוקה גדולה של ניסיונות מסוגים רבים ושונים לתת פיצוי מסוגים שונים למקום הרגשי החסר.
פיצוי רגשי המעניק סוג של "שקט" למצוקה בא לידי ביטוי (בדרך כלל) דרך כל סוגי ההתמכרויות, כגון: התמכרות לאכילה, כפיצוי לחיסרון האהבה.
וכן התמכרות לסמים כפיצוי לכאב או אכזבה ביחסים אינטימיים.
או התמכרות לאדרנלין של ספורט אתגרי כפיצוי לאי שקט פנימי הנובע מחיסון של קשר אנושי, אולי עקב סוג הבית והחינוך – אולי עקב האופן בו הילד גדל במיקומו החברתי, על היותו בלתי נראה חברתית.
וכך הלאה, רוב סוגי ההתמכרויות הן תוצר של מגמה לפצות על חסך רגשי שאין דרך להתחמק ממנו והוא מציק ומעיק ואין לו תשובה או מענה בשום דרך שהאדם מכיר.
במצב הבריא – סיפוק רגשי, בדרך כלל, קשור לאינטראקציה עם גורם חיצוני, המעניק ומאפשר לאדם להרוות את צימאונו הרגשי דרך מגע אנושי, מגע רגשי, העונה על החסך הספציפי שיש באדם. דבר המביא עימו שקט, הרמוניה, נינוחות, ביטחון, יכולת לשהות בהווה ללא אי שקט או תחושת סכנה. סיפוק רגשי בריא – בדרך כלל, הינו מודע, וקל לאדם להסביר לסובב ולתקשר את רגשותיו ואת הצורך הרגשי לעולם.
סיפוק של רגש שאינו במקומו הנכון, בה "בטכניקות" שאינן עונות ואינן הולמות את מבוקשו של הרגש.
רגש זה בדרך כלל, אינו ישיר ואינו מתומלל לעולם באופן המדייק את עצמו.
לכן אינו מובן, ולכן יוצר בלבול בשימוש באמצעים שאינם הולמים את איכותו.
אדם שזהותו נעוצה ברגשותיו, הינו אדם שלוקה באי יציבות, בתנודתיות, דבר המביא עימו הרבה עגמת נפש.
הרגשות (סוסים) קשורים לגוף, כאשר השכל (רכב) אמור לנהל אותם. לכן אדם המזוהה עם רגשותיו מוצא דרכים גופניים בדרך כלל, בכדי להשיב על המצוקה של חסך רגשי.
הגוף, רמה אחת נמוכה יותר, לכן הרגשות (סוסים) נעזרים בגוף כדרך לפיצוי החסך, דרך אכילה, שתייה, מימניות, ודחיפת הגוף לקצוות של הרס עצמי
(שהאדם מגיע לקצה היכולת הגופנית, מצבו הרגשי מתרכך, דבר המאפשר לו לחוש את עצמו ממקום אחר, רך וקל יותר, עם יותר חסד, דבר המאפשר לאדם מתמודד טוב יותר עם תחושת החסך)

3- הרכב, השכל – המוח, יסוד האוויר, הצד האנליטי, הלוגי המבקש היגיון וסדר. הרכב אוחז במושכות ומנהג את המרכבה לפי ציווי האדון.
או שהוא התנתק מן האדון ואינו קשוב אליו יותר, ומנסה לפלס את הדרך לבדו, אז הוא במצוקה קשה ונוראית:
סיפוק אינטלקטואלי, זהו תוצר של התחבטות, שאלה, יציאה של דבר מן הסדר ההגיוני שיש בו, דבר היוצר ל"מוח" קושי גדול ומבוכה רבה, והוא יוצא למסע שעניינו השבת הסדר וההיגיון שיש בכאוס אשר ברשותו.
כאוס זהו האויב הראשון והקשה של השכל, מוח, רכב.
סיפוק שכלי זוהי משוואה, חידה, שאלה, תחושת כאוס, אשר קבלה את תשובתה, והביאה עימה סדר אסטטי, היגיון ותבונה המניחים את דעתו של השכל.
אדם שזהותו מבוססת ב"מוח" זקוק לסדר, הרמוניה, דפוסים מוכרים וידועים מראש.

4- האדון, יסוד האש, טביעת אצבע אלוהים בנפש באדם, הממוקם בליבו של האדם, במרכז הכרכרה, ומראה לאדם את כיוון החיים שלו, וכן ממנו (מן האדון) באות התשובות לשאלות היסוד לגבי הקיום האנושי:
אדם הממוקם בזהותו באדון, ממוקם במקום נכון. הוא יודע הנאה וסיפוק בכל הרמות, סיפוק שאינו מביא עימו קונפליקט וסתירה:
רמה גופנית: סיפוק מאכילה, שתייה, שינה, ותפקודי הגוף.
רמה רגשית: סיפוק בקשרים האנושיים, ברגשות טבעיים של קשר עם העולם החיצוני.
רמה שכלית: סיפוק עצום ועמוק בה לאדם עם השכל שלו הוא שרת לאדון, אז תשובותיו של המוח, טבולים בהיגיון עמוק, שאינו נובע מעצמו.
סיפוקו של אדם זה אינו תלוי במה שיש או אין לו (איזהו העשיר? השמח בחלקו)
סיפוקו אינו זמני או תלוי בגורם חיצוני, אלא שתחושת הסיפוק זמינה לו תמיד.
אין סתירה או קונפליקט באדם שזהותו באדון, בין סיפוק של המישורים השונים, לכל צד יש מקום, לכל חלק יש את מקומו ואת צרכיו ושעתו לקבל לעצמו את צרכיו, המדודים היטב לפי יחסיות הצורך.
הצורך במצב זה אינו קיים לשם מילואו וסיפוקו, אלא לשם התכלית של תנועת המערכת כולה, לשם הגשמת התכלית של סיבת הקיום של האדם כאן במצבו, בעולמו.

רגשות ג' – כעס ג', צבעי פנים שהם תוצר של כעס

אחד מן הסימנים הגופניים המובהקים, המגיבים לכעס, שהם תוצר ישיר של כעס, אלו הם השתנות צבעי הפנים כאשר מופיע הכעס.

צבעים וגוונים

1- הצבע הקלאסי המבטא כעס, זהו הצבע האדום:
א- ככל שהופעת האודם על הפנים מהירה יותר, וגווני האודם כהים יותר, הדבר מצביע על כעס אינטנסיבי שעשוי לעבור מהר לזעם ולאלימות.
ב- יש אנשים עם גוונים של אדום על פניהם. אם גוון האדום טבעי ומולד, הדבר אינו בהכרח קשור לכעס אקטיבי. בכעס אקטיבי, שינויי הגוונים על הפנים מהיר מאוד.
לגוון אדום שאינו קשור לכעס יש שני היבטים:
אדום עם עור מבריק, בוהק: מצביע על חיוניות, חן וכוח, רעננות, מוטיבציה, כוח להניע, רצון חי ונושם.
אדום כהה, עור דהוי, יבש, עם קמטים, חורים כהים באזור האדום: אדם עם היסטוריה של עשייה, אדם עייף אף אינטנסיבי, נוטה להתפרצויות כאשר חש כי אינו מובן, קצר רוח. בדרך כלל צבע זה מופיע על פניהם של אנשים מבוגרים עם היסטוריה ארוכה של עשייה, עם כוח רצון חזק, ושחיקה עמוקה מבפנים.
ג- יש להבדיל בין סומק של התרגשות או תחושת בושה, לבין האדום המבטא כעס.
סומק בדרך כלל, זהו גוון אדום בהיר, עם ברק לעור והזעה קלה. לאודם של סומק יש איכות חיננית, צעירה.
אדום המבטא כעס, זהו צבע חזק יותר, לרוב ללא ברק בעור. לאדום של כעס יש איכות מחוספסת.
ד- יש משמעות רבה למקום על הפנים שם מופיע האודם:
עיניים אדומות: (הכי שכיח) כעס אקטיבי, דינמי. כעס המבטא את מיידיות של התעסקות האדם עם מה שהוא רואה, לנגד עיניו, שאינו יכול לעצום ולא לראות. חוויה של קונפרונטציה מיידית וישירה.
אף אדום: כעס הבא לאדם לאור האינטראקציה שלו עם העולם החיצוני, וקושי שלו למצוא את מקומו בסיטואציות חברתיות אשר מחייבות ממנו קומוניקציה. נושא הקשר עם הסביבה קשה לו ומעורר בתוכו כעס. אדום על האף (שלא מצינון) משקף על אדם עם נטיות של "לוחם צדק", הוא רואה עוולות בכל מקום, דבר המעורר בו כעס, ומתבטא דרך הגוון האדום על האף.
סנטר אדום: לעיתים רואים על הסנטר כלי דם בולטים אדומים. דבר זה מצביע על אדם חזק עם רצון חזק. אדם המורגל בקונפליקטים ומאבקים, ואפילו ניזון מהם. אדם שחי את הקושי של הקונפליקט, ומורגל באסטרטגיה לוחמנית. ככל שיש יותר כלי דם בולטים על הסנטר, זוהי אינדיקציה לגישה כוחנית ארוכת שנים באדם זה.
לחיים אדומות: כאשר הלחיים הופכות לאדמות מכעס, זוהי אינדיקציה לאדם ש"לוקח ללב" מהר, נעלב מהר, נפגע בקלות. אדם זה אינו סולח בקלות, הפגיעה נוטה להישאר בתוכו לאורך זמן. לרוב כעס המוביל לאודם על הלחיים, שזור עם המבוכה והעלבון של המצב שהביא לכעס. לכן אודם זה אינו "כעס טהור", אלא שזורים בו רגשות נוספים.

2- צבע חיוור, עם גוון לבן:
כאשר הפנים מחווירות כתגובה לכעס, זוהי אינדיקציה בדרך כלל לכעס מופנם שהולך פנימה, שאינו מבוטא. זהו כעס עמוק שיש לו פוטנציאל להתפתח לכמה כיוונים.
האחד – שהוא יישאר כך בפנים ללא תנועה, ויהפוך לגורם המרעיל את נפש האדם.
השני – שהוא יצטבר ויבוטא לא כמו כעס אלא כמו עוקצנות, או סרקזם וציניות.
מה שעומד מאחורי אדם שקנה לעצמו גישה צינית וסרקסטית זוהי פגיעה עמוקה, עם עלבון עמוק, שלא היה ניתן לבטא אותו, וחוויה זו יצרה את הקרקע לגישה זו. גישה זו מלמדת על עומק הכאב, אך לא מומלץ להתמיד להפוך אותה ל"טבע שני". דבר זה הופך לאבן נגף
המפריעה להמשך ההתקדמות של האדם.
השלישי – שהכעס יהפוך את האדם לפגוע עמוק כל כך, עד שהאדם יהפוך אותו לקר לב, כמו אחד שהדם קפא בעורקיו. מצב זה עשוי להפוך אדם לאכזרי ביותר, לאטום לב לחלוטין למצוקה של אדם אחר.
בדרך כלל – לובן הפנים של אדם אכזר לב, זהו לובן עם עור בוהק.
כאשר לובן עור הפנים הינו עם גוון עור יבש, עכור במקצת, זוהי אינדיקציה לעייפות עמוקה או לאנמיה, דבר המעיד על עייפות וחולשה ולא על מצב רגשי של כעס.

3- צבע צהוב:
כעס המתבטא בגווני צהוב על הפנים, מבטא כעס עם קינאה, רגשות קשים של פגיעה בכבוד (אגו) עם אימפולס של נקמה.
צהוב של מחלת כבד דלקתית בדרך כלל מופיע על פני הגוף כולו. וכך גם גווני הצהוב שהם תוצר של מחלה קונקרטית (לרוב של הכבד) אז אין הצהוב מלמד על מה שנאמר למעלה.
צהוב של כעס בא והולך, ואילו גווני צהוב של חולי, הם גוונים קבועים.
כאן ההתייחסות היא לצהוב המשתנה, שבא והולך.
ככל שגוון הצהוב הוא חזק יותר, עם עור בוהק, זוהי אינדיקציה לעוצמת הכעס שמעורבב עם שנאה, קנאה ורצון להכאיב לאחר על פי אותו קנה המידה של הכאב שחווה האדם.
ככל שגוון הצהוב דהוי, חיוור, ערבוב של לבן וצהוב עם טקסטורת עור עייפה. זוהי אינדיקציה לחלחול עמוק של רגשות אלו, וכן שהם שם הרבה מאוד זמן, עד שהאדם למד לחיות עם תחושות אלו של כעס, עלבון, קנאה ונטירה, ומציאות רגשית זו הפכה לחלק מחוויית היום יום שלו.

4- גוון ירקרק:
לרוב גוון זה מופיע מתחת לעיניים, או באזור הפה, בצירוף של גוונים כהים המעורבים עם גוון שחרחר.
זוהי אינדיקציה לאדם שחווה כעס על פני שנים רבות, וגרם לו לאי שקט, לחוסר יכולת לנוח ממצב זה. הכעס לא הניח לו והוא הפך מותש עמוקות מן העיסוק התמידי עם הנושאים עליהם בא הכעס.
גוון ירקרק, זוהי אינדיקציה לעייפות ומותשות לאור אי שקט שלא ניתן להניח אותו ולהרפות ממנו.