א- אכזבה:
אכזבה הינה עדות לתפיסת עולם, עם צפייה להתממשות מסוימת של דבר מה עתידי,
וכאשר התכניות העתידיות אינן מתגשמות על פי רצונו וכוונתו של האדם. אז מופיעה האכזבה.
האכזבה הינה סימן לתחזית עתידית שהייתה לאדם, לרצון ולכוונה שהיו בבסיס חזון עתידי כלשהו, שלא עמדו במבחן התוצאה של תהליך המימוש הקונקרטי.
השלבים הבונים את התהליך המוביל לאכזבה:
1- צורך, ביטוי של פוטנציאל בנפש האדם, המוביל לרצון וכוונה.
2- תשוקה לדבר: רצון וכוונה כדי שהתממשו זקוקים לכוח, לאנרגיה.
ברוב המקרים התשוקה למימוש הרצון, היא ה"דלק" לדבר.
3- תפיסת עולם הקודמת לרצון, שברוב המקרים יש בה יסודות נאיביים, לא בשלים.
דבר היוצר מעין פער בין תפיסת עולם אידיאלית למציאות שאינה הולמת את אפשרות הדבר למימוש.
4- תהליך הגשמה של כוונת האדם שאינה מבוססת על המגע הישיר עם המציאות, אלא על הרעיון והאידיאל.
זהו שלב שבו האדם מתחיל את העשייה הקונקרטית שמגמתה הגשמת הרצון, אך העשייה אינה מבוססת על תפיסת מציאות מדויקת, אלא על רעיון, כמיהה כשלהי, אידיאל אוטופי, תשוקה שעשויה לעוור את עיני האדם מלראות את הדבר לאשורו.
5- בנייה של עולם נפשי פנימי היוצר חוויה חלקית עד מלאה, המבוססת על דמיון.
הכוח המדמה של האדם, שם האדם כמו שרואה ומדמה את חייו לאחר מימוש הכוונה והרצון, זמן רב לפני שהדבר התממש בפועל (כדוגמת אדם המהמר בכספים רבים בלוטו, מתוך כוונה להיות עשיר, והוא רואה את עצמו על יכטה וכו'… עוד לפני שהימר, ואז הוא מפסיד כסף רב לאור אותה החוויה המבוססת על דמיון וחלום)
6- קריסת החלום ומצבי ההדמיה שהיו לאדם, והדימוי של עצמו בעתיד המדומה.
דבר שקורה לאור הפערים בין הדמיון ומציאות, ואי ההבנה של האדם את הפערים הללו.
7- אז באה האכזבה, שהיא המפגש של האדם עם ה"אמת המרה" עם המציאות הקרה כמו שהיא. המציאות נטולת הדמיון שקדם לתהליך, מציאות המביאה לידי התפכחות מן הנאיביות הראשונית. דבר שגורם בדרך כלל לכאב מר בנפש האדם.
ב- הנאיביות, שהיא היסוד הנפשי המקדים לאכזבה, לאור יצירה של חלום עם יסודות אוטופיים:
נאיביות – יש שהיא תוצר של חוסר בבגרות, כוח הנעורים, הכוח הטוטלי של בן הנעורים הבא לכבוש ולשנות את העולם. כוח צעיר, רענן, לא מתפשר ואולי אף קיצוני.
ויש שנאיביות הופכת ליסוד באדם בוגר, שאינו מוותר עליה, כיוון שהנאיביות מחייה את החלום ואת החזון. הנאיביות הופכת לתשתית של האדם בעל החזון העתידי.
נאיביות בוגרת אינה מתאכזבת בקלות, היא מאוד ריאלית אך אינה מתפשרת על מציאות חלקית.
אדם בוגר שבחר לא לוותר על הנאיביות הנעורית שלו, נותר עם חיוניות גבוהה מאוד גם בגיל מבוגר.
יש שהוא שועל קרבות ותיק, אך עדיין הנאיביות הראשונית שומרת על רעננות, יצירתית, על יכולת להמשיך לכיוון עליו מושך החזון.
אדם בוגר שבחר בנאיביות נותר נושם, נותר תוסס. הנאיביות שומרת על הנטייה ה"רומנטית", הפיוטית שבנפשו של אדם שבחר להחיות את הנאיביות הראשונית שלו.
נאיביות בוגרת איננה מפסיקה להאמין, איננה מפסיקה את תהליך ההתפתחות של הדבר המקווה.
ככל האדם מחזיק עמוק יותר בנאיביות הראשונית שלו, הוא נותר בטהרתו, בניקיונו. גם אם התמודדויות קשות יחספסו את קצוות גופו, הוא יוותר עם יכולת התחדשות.
אין הוא נכנע למציאות המסרבת להכיר את מנגינת החלום.
ככל שחולף הזמן הוא פחות ופחות מגיב לתנודות ולהופעת הגלים וההתנסויות של חיי העולם ואתגריו.
הדבר שנותר בו לבסוף זהו טהרת החזון.
זוהי לזכותה של הנאיביות שהייתה לכוח המשמר של הטהרה, אשר בזכותה אותו האדם קידם את החזון ואולי אף הביא לדיד מימושו.
יש שהחזון מתממש עוד בחייו של האדם.
ויש שאנשים עם ניקיון נאיבי וטהור, שהחזון שלהם אינו ניתן למימוש בדור אחד או שנים, והוא נותר כצוואה לדורות הבאים, ובזכות הנאיביות, הניקיון והטהרה, אותה הצוואה ממשיכה את דרכה לדורות הבאים.
קטגוריה: רגשות
רגשות כ"א – שמחה
"ועיקר השמחה הוא בלב, כמ"ש (תהלים ד') "נתת שמחה בלבי", ואי אפשר ללב לשמוח אלא עד שיסיר עקמימיות שבלבו, שיהא לו ישרות לב, ואז יזכה לשמחה, כמ"ש (שם צ"ז) "ולישרי לב שמחה", ועקמימיות שבלב מפשיטין על ידי רעמים, כמ"ש חז"ל (ברכות נ"ט) לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמימות שבלב, ורעמים הוא בחינות קול שאדם מוציא בכח בתפילתו.." (ליקוטי מוהר"ן, ה-ג)
שמחה היא אינדיקציה להתרחבות גבולות ה"אני" באדם.
דוגמה:
1- נולד לאדם ילד:
הוולדות הילד הינה ההמשך הישיר של האדם. האדם גדל דרך הילד שנולד, הילד ממשיך את קיומו שלו. לכן טבעי שאדם יחוש שמחה, שהיא אינדיקציה להתרחבות ה"אני" שלו, שקודם היה שם רק הוא עצמו, וכעת יש שם ילד הממשיך אותו, ודרך הילד האדם עצמו מתרחב בגבולות שלו.
2- אדם המשקיע זמן רב בפרויקט, דבר הכרוך ביצירתיות, בקושי של תהליך היצירה, עד למקום שהדבר "נולד", ואותו הדבר זוכה לביקורות טובות ונוחל הצלחה:
השמחה הינה דבר טבעי, היא מבטאת את התרחבות ה"אני" שגדל למקומות חדשים וגבולות רחבים יותר לאור תהליך היצירה, ההגשמה של חלקים מנפשו דרך היצירה והתגובות שהן עצמן אשרור לאיכות העבודה. השמחה הינה על הגדילה של ה"אני" לגבולות רחבים יותר.
3- אדם שעבד והשקיע את עצמו – והרוויח לאור אותה העבודה כסף רב:
השמחה העוקבת ובאה לאחר הרווח הכלכלי, הינה סמן לגדילה ביחס לדבר מה שמקבל הערכה בחברה כולה, ההון שאדם מרוויח לאור הכישרון שיש לו.
הרווח הכספי הינו גדילה של האדם בתחושת ה"אני" שלו, והשמחה הינה הביטוי לזה. אותה הגדילה, הינה ההתרחבות של גבולות ה"אני" באדם.
מסקנה ראשונה:
כל הישג שאדם זוכה בו, הישג שדרכו מתקיים ביטוי לאיכויות ולכישרונות של האדם, מביאים איתם שמחה לאור ההתפתחות וההתרחבות של חווית ה"אני" באדם.
לכן שמחה הינה מצב נפשי המקדים למצבי תודעה גבוהים יותר:
"כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו, אלא מכוונין דעתן ויושבין שמחים וטובי לב ומתבודדין: שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, אלא מתוך שמחה. לפיכך בני הנביאים, לפניהם נבל ותוף וחליל וכינור, והם מבקשים הנבואה" (רמב"ם, הלכות יסודי התורה, ז-ח)
מכיוון שהשמחה מרחיבה את הכלים הנפשיים, לגבולות רחבים יותר, מכן מתאפשר לאדם להיות כמקבל באופן מודע את החיוניות ושפע הזקוקים לאותה ההתרחבות.
בכל פעם שאותה השמחה הייתה לתשתית שאפשרה לאדם להיות כמקבל, הדבר מותיר חותם בנפש האדם, שגם אם ייפול ביום מן הימים לדיכאון עמוק, הוא יכיר ויידע את אותה האפשרות ואת משמעותה של זיכרון השמחה, לגבי ההתפתחות שלו.
החותם שקיים בנפשו על אותה השמחה וכיצד היא אפשרה את קבלת השפע, יעמדו לצידו של האדם בעיתות הקושי והמצוקה תמיד.
השמחה – יש שהיא מציפה כל כך עד שהיא פועלת את התוצאה ההפוכה מן האפשרות להיות תשתית לדבר גובה יותר.
שמחה מציפה הופכת להיות עד מהרה למצב נפשי אקסטטי המביא לידי העצמה של כל כוחות הגוף הנפש, דבר העשוי להפוך לקיצוני ביותר עד למקומות פתולוגיים של היפר אקטיביות ומאניה פסיכוטית.
מסקנה שנייה:
שמחה נכונה – זקוקה לאיזון, ליישוב דעת, ליכולת הכלה ודרגת ריכוז וגרביטציה של האדם בתוך עצמו, כדי שהיא תהייה לפרודוקטיבית למען המשך תהליך ההתפתחות של האדם.
ללא אותו האיזון הדק של יכולת ההכלה של האדם את רגשותיו, האדם עשוי להיסחף אחר השמחה ולהפוך לאקסטטי עד לנקודה שהגבולות מתרחבים לנקודה המביאה לפיזור ולניתוץ של ה"אני" באדם.
יש להבדיל בין הנאה (joy – contentment) לבין השמחה.
באותם המצבים בהם אדם נהנה, מתגלגל מצחוק מבדיחה, חש שביעות רצון מאוכל טוב – דבר המסב לו שמחה, אין בכל שלל המצבים הללו מן השמחה האמורה למעלה.
כל אותם המצבים בהם אדם חש טוב, עם הנאה ושביעות רצון עקב גירויי החושים או סיפוק הצרכים הגופניים (אוכל, שתייה, מין, שינה) אין הדבר קשור ישירות לשמחה כפי שהיא מתוארת למעלה.
מצבים אלו הם חלק מן האיזון הפיזיולוגי, ודרישות הצד הפיזיולוגי של האדם לצורכי איזון של קיום הגוף. הדבר אף הוא הכרחי וטבעי (הסיפוק וההנאה, וסוג השמחה שהיא מביאה) ואמנם קיים הקשר בין שביעות רצון של סיפוק צורכי הגוף לשמחה המכוונת, היא עצמה זקוקה ותלויה בנינוחות הגופנית כדי להתפתח באופן הטבעי, הפשוט והנכון.
השמחה האמיתית, על אף שהיא נבנית על בסיס גוף בריא שיודע את סיפוקו, אין היא עצמה שאובה מן הסיפוק הגופני, אין היא קשורה לאיזון הפיזיולוגי.
היא תוצר של הליך עמוק יותר הקשור לנגיעה ביסודות נפש פוטנציאליים, שכאשר הם הופכים להיות רלוונטיים לאדם, הם זקוקים לשמחה כיסוד נפשי המכשיר את הקרקע להיוולדותם.
השמחה הינה צעד המקדים לחשיפתם המלאה של אותם הצדדים, והיא מעין "מזון" הנדרש לאותם חלקי הנפש, הזקוקים לשמחה על מנת לצאת לאוויר העולם באופן הנכון, הטבעי וללא הפרעות מסוגים שונים (הפרעות נפשיות או אורגניות, פיזיולוגיות)
מסקנה שלישית:
השמחה הנכונה, אינה גופנית, והיא תוצר של תהליך התפתחות נכון. היא עצמה מהווה כמכשירת הקרקע להתפתחות של גרעיני "אני" גבוהים יותר, נוספים, הממתינים ליציאתם לאוויר העולם.
"אמר ר' יהודה באותו זמן עתיד הקב"ה לשמח עולמו, ולשמוח בבריותיו, שנאמר ישמח ה' במעשיו, ואזי יהיה שחוק בעולם, מה שאין עכשיו, דכתיב אז ימלא שחוק פינו וגו', הדא הוא דכתיב ותאמר שרה צחוק עשה לי אלקים, שאזי עתידים בני אדם לומר שירה, שהוא עת שחוק. רבי אבא אמר, היום שישמח הקב"ה עם בריותיו לא היתה שמחה כמותה מיום שנברא העולם" (זהר, וירא – שצד)
מכאן שפניה של השמחה הנכונה, מופנים לעתיד, לכיוון האפשרות של ההגשמה המלאה של חיי האדם.
- איברי הנפש
- דיקור סיני – ביאור ומשמעות
- הומאופתיה
- חוש הריח
- טבלת הצמחים
- יהדות ופילוסופיה
- כיצד ללמוד רמדי
- כללי
- לקיחת מקרה
- מזונותיו של אדם – סימבוליקה
- מטריה מדיקה – חוכמת התכונה
- מע' אנדוקרינית – סימבוליקה
- מעגל החיים
- נפש הכליה
- סדנאות
- סיכום מפגשים – אורנה בן דור
- סיכומי הרצאות
- סימבוליקה גופנית נפשית
- פוטנציות
- פנחס בן יאיר
- פרקי נבואה
- פרשת השבוע תשע"ז
- קורסים
- ראש, תוך, סוף: פרשיות תשע"ט
- רגשות
- רפואת המזרח
- איברי הנפש
- דיקור סיני – ביאור ומשמעות
- הומאופתיה
- חוש הריח
- טבלת הצמחים
- יהדות ופילוסופיה
- כיצד ללמוד רמדי
- כללי
- לקיחת מקרה
- מזונותיו של אדם – סימבוליקה
- מטריה מדיקה – חוכמת התכונה
- מע' אנדוקרינית – סימבוליקה
- מעגל החיים
- נפש הכליה
- סדנאות
- סיכום מפגשים – אורנה בן דור
- סיכומי הרצאות
- סימבוליקה גופנית נפשית
- פוטנציות
- פנחס בן יאיר
- פרקי נבואה
- פרשת השבוע תשע"ז
- קורסים
- ראש, תוך, סוף: פרשיות תשע"ט
- רגשות
- רפואת המזרח
רגשות כ' – עצב ב', תגובות גופניות לעצב
האפקט של עצב על המבנה הגופני:
1- העצב מאט. עקב ההתכנסות של האדם לתוך עצמו לתוך גורם העצב, נוצר תהליך בו האדם מפסיק את הקומוניקציה עם העולם החיצוני.
דבר זה מהווה סיבה להאטה מטבולית, והגוף כולו מאט את תהליך תנועת הנוזלים בגוף.
2- האיבר המיידי המגיב לעצב, אלו הן הריאות.
הכתפיים והגב העליון נוטים להתקפל פנימה כמעה, עם נטייה פנימה במנח שפוף. יציבה זו שהיא תוצר של עצב – גורמת להכבדה על כלי הנשימה. הנשימה הופכת בתחילה לאיטית יותר ולאחר מכן לקטועה, עם קושי להכניס אוויר ומאמץ שעל האדם להשקיע כדי שהאוויר ייכנס.
3- ככל שעצב ארוך יותר בזמן, הוא משפיע על טקסטורת העור, בעיקר על עור הפנים, ההופך לחיוור, דהוי, הנראה כמו "עור ישן". החיוורון של העור נוטה להפוך לכהה ככל שהעצב הופך להיות חלק מן הזהות של האדם.
4- עצב כרוני, למשך זמן רב, משפיע עמוקות על דופק הלב. בתחילה דרך ההאטה של הדופק, עד לאי סדירות של דופק הלב.
עצב כרוני, בעיקר עצב הנובע מקשרים אינטימיים שלא הזינו את נפש האדם, גורם להתעבות שריר הלב. לנוקשות של שריר הלב.
5- תהליכי עיכול הנפגעים בעקבות גלים של עצב: תופעות שכיחות הן האטה של מערכת העיכול בתנועת המעיים, עצירות המתלווה באי תחושה מקומית.
לרוב עצב מסוג זה המתבטא דרך המעיים, קשור למאמץ שהאדם משקיע על מנת "לעכל" את האירועים שהובילו לעצב. אם העצב הגיע לדרגה של אפקט על המעיים זהו סימן שהאדם כמו וניכנע לקושי להבין לעבד את האירועים, לכן הם הפכו לגופניים.
בתגובת מעיים לעצב – קיים מאמץ אקטיבי של האדם לפרק ולעבוד עם גורמי העצב.
6- עצב הגורם לכאבים מוטוריים:
העצב מאט את כל רמות המערכת, כאשר מבנה שלד שריר סופחים לתוכם את העצב, התנועה הופכת לאיטית יותר ומשם למסורבלת וכבדה. דבר המהווה סיבה להצטברות של חומצות חלב ורעלים אחרים בתוך תאי השריר ובפרקים.
מצב זה גורם לתופעות של נוקשות, כבדות וכאבים מקומיים.
לאורך זמן מצב זה מהווה סיבה לדלקות פרקים עם נטייה לדפורמציות.
מיקום הכאבים במבנה שלד שריר, מלמד על האופן בו האדם התמודד עם העצב ומה הייתה האסטרטגיה שלו בהתמודדות (כפי שנכתב על נושא זה במקומות קודמים, בנושא "שלד שריר")
7- עצב המהווה סיבה לכאבי ראש (מגרנות)
לרוב זהו עצב "חדש" יחסית, האדם מודע בדרך כלל לעצב ולסיבותיו.
כאבי ראש מעצב מלמדים על הקושי של האדם להבין קוגניטיבית כיצד מתמודדים עם העצב. זאת עקב ההצפה הרגשית של העצב את האדם וחיסרון היכולת שלו להתמודדות רציונאלית – קוגניטיבית עם עצב, שהוא עצמו נובע ממקומות עמוקים יותר (בדרך כלל) מיכולת המודעות והשכל לגעת בו.
8- סחרחורת, ורטיגו, הנובעים מעצב:
זהו סימפטום המשקף באופן קיצוני עוד יותר מכאבי הראש, את ההצפה הרגשית, ואת הקושי להכיל ולהתייחס רגשית לגל העצב העולה.
9- מחלות אקוטיות שהן תגובה לעצב, כגון: דלקות אף – אוזן – גרון.
הן אינדיקציות לעצב אקוטי, מיידי, שלאדם אין כעת כלים לעמוד מול גורמי העצב ו"לשוחח" עימהם. דבר המביא לכאב חד מן הזווית הרגשית, ומתבטא דרך דלקות מקומיות.
לפי מיקום הדלקות, ניתן להבין על אופן ההתמודדות של האדם וכיצד העצב פוגש אותו.
(נקודה זו נידונה רבות בקטגוריה של "דלקות ומשמעותן")
10- עקב ההאטה האופיינית לעצב, הדבר גורם להפסקת תחושת הרעב. בעיקר בגלי עצב מיידי ואקוטי, תחושת הרעב והרצון לאכול כמו ונעצרת. אין כלל תחושה של צורך או רצון לאכול.
בעצב כרוני – יש נטייה טבעית לצורך בטעם מלוח באוכל.
רגשות י"ט – עצב א'
"אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג-טז)
נראה כי עצב זהו הרגש אולי המוכר ביותר, הנפוץ ביותר על פני האדמה. יהיה קשה למצוא אדם שמעולם לא חווה עצב. זהו הרגש אולי הבסיסי ביותר.
מדוע?
עצב הינו תגובה לאובדן של דבר מה יקר לאדם. הדבר היה וכעת איננו. העצב הינו רגש האבלות על היעדרו של אותו הדבר שהיה.
עצב הינו סוג של השלמה. בהופעת העצב האדם כמו שהחל את התהליך ההשלמה עם מציאות שונה, ללא אותו הדבר היקר שהיה וכעת איננו.
עוד נראה כי האדם נולד מתוך העצב (כפי שמעיד הפסוק) והעצבות של האדם אף עמוקה עוד יותר מעיצבונה של האם היולדת, כיוון שמקומו שלו אבד, שורשו הפך גנוז, המיתר קיומי העמוק הפך למכוסה ולנסתר, ואדם כמו ונזרק לאוקיינוס הגדול, וכעת עליו למצוא את הנתיב לבדו למקום שממנו בא ושאותו איבד, והרי הדבר הוא נס.
אך תחילתו של המסע של כל אדם, מתחיל מן העצב על הדבר שהיה טבעי, שהיה שלו וכעת איננו יותר, הדבר אבד והאדם כעת נטוש, לבדו, מוכח להיאבק למצוא את דרכו חזרה למקורותיו.
נראה כי בשורש העניין, כל עצב מכל סוגי העצב וסיבותיו השונות, לבסוף נוגע בשורש קיומי זה.
גם ילד קטן המייבב על צעצוע שאבד לו והוא אפוף מעצב, עצבותו נובעת משורש זה. וכן אישה המתאבלת על מותו של בן זוגה, עיצבונה לבסוף מנגן את שיר האובדן של הבית שאבד, וכן אדם שאיבד רכוש גדול וכעת נותר ללא קורת גג והוא כולו עצב, לבסוף זהו עצב הנוגע באובדן המקום הראשוני.
עצב הוא מסימני הגלות, גלות האדם ממקומו הראשוני.
לכן נראה כי טבעי הוא שעצבות תהייה חלק טבעי ממארג הרגשות של כל אדם. באופן כמעט אורגני.
סוגי העצב:
1- עצב ללא סיבה, עננה של עצב עוטפת את האדם, ואין הוא יכול לעמוד על טיב העצב, על מוצאו, על סיבתו… העצב קיים שם, ללא קשר למציאות החיצונית.
זהו העצב העמוק ביותר, אותו העצב הקיומי שיש לאנשים רבים הנולדים עימו, והוא הופך להיות חלק ממבנה האישיות שלהם. אלא עם כן, האדם יתעורר למסע אותו הוא מוכח לעבור, ואז אותו העצב עשוי להוות תשתית המזכירה לאדם את אשר אבד, ואת אשר הוא מבקש למצוא.
2- עצב לפני מחזור, או בסיומו של מחזור בנשים, תופעה שכיחה ביותר.
זהו עצב של פוטנציאל חיים שמבקש את מימשו, דרך האפשרות ללדת. דבר המגשים את פוטנציאל החיים. עצב סביב המחזור מלמד על הקשר של האישה ל"רחם" במובן הקיומי של הגשמת חלק מן ההוויה הנשית הכרוכה בנשיאת חיים הגדלים בתוכה.
3- עצב לאור שינויים דיאטטיים.
זהו עצב המופיע עקב שינויים ביוכימיים של דפוסי התנהגות בסגנון האכילה.
לסגנון האכילה יש מרכיבים רגשיים מובהקים, אותם האכילה מפצה או מזינה, וכאשר דפוסי האכילה משתנים, האדם נחשף לעצב עמוק שהוא תוצר של רגשות שהיו עד כה כלואים במערכת עקב הפיצוי של סגנון האכילה.
דבר זה נפוץ ביותר בקרב אנשים הנגמלים מהרגלי תזונה קלוקלים או אלו שמתנסים בצומות לאורך זמן וכן כל אותם האנשים העוברים תהליכי גמילה מאלכוהול, סיגריות, סמים ושאר הרגלי הצריכה.
העצב שמתעורר באדם לאור שינויים ביוכימיים אלו, הינו רב גווני ביותר. יש בו צד של אבלות על החומר החסר שעד כה היה לחומר מפצה, וכן העצב מסוג זה אף מלמד על ההשלמה של האדם עם "חיסרון הברירה" שיש בידו ועליו כעת להיאבק, וכן על העצב הבסיסי שקיים שם עמוק שהוא זה שהיה היסוד שהביא להתמכרויות שונות שתכליתן היה להשכיח את הכאב.
4- עצב עם ביוריתמוס קבוע, כגון:
עצב כל יום בשעות בין הערביים, עצב בכל מוצאי שבת, עצב כל בקר כאשר האדם קם משנתו, עצב בעונה כמו בסתיו, וכו'.
עצב מחזורי בזמן קבוע מלמד על איכות "נשמה" שיש באדם, המגיבה לזמנים המתחלפים ביממה, בשבוע או בשנה (עצבות של סתיו) מלמדים על איכות קיום עמוקה, הפעילה באדם ומגיבה לזמנים המשתנים.
מה בין הזמנים המשתנים להיותם מעוררים באדם עצבות?
הזמנים נעים במעגל השווא בדיוק רב למעגל החיים של לידה ומוות.
דמדומי הערב לקראת הלילה, מסכמים את ה"חיים" שהיו לקראת ה"מוות" הקרב של השינה בלילה.
לעצבות של מוצאי השבת, יש שתי אפשרויות, האחת על השבוע המתחיל והאתגרים שהוא מביא עימו, ועל המנוחה שנלקחה וכעת על האדם לאגור מחדש כוחות שאין לו.
ואפשרות שנייה – עצבות של מוצאי שבת הינה העצבות על החיסרון העמוק של האובדן היסודי ביותר של האדם, האובדן של עושר החיים השייך ל"נשמה" שבשבת הופך למוחשי וממלא.
וכן העצבות של הסתיו, זהה לעצבות היום ולילה, שם מהלך השנה מגיע לסיכומו, והחיים הולכים ונכנסים פנימה, בדיוק כמו מהלך העונות בשנה הזהה ל"עונות החיים": האביב שהוא הילדות, והקיץ שהוא הבשלות והבגרות, והסתיו שהוא גיל זקנה ראשוני, והחורף שהוא סוג של מוות המכין את האדם ללידה חדשה.
5- עצבות שעולה באדם בעקבות אירוע הכרוך באובדן של דבר מה.
דבר זה נכון לכל דבר שהיה קרוב לליבו של אדם ואבד לו, האובדן בהכרח בא עם עצב.
ואין לדבר משמעות על סוג הדבר שאבד, נושא זה מאוד יחסי ומאוד אישי. יש שחפץ הנושא עימו זיכרון מימים קדומים – אשר אבד, ויוביל לתחושת אובדן ועצבות עמוקה, ויש שאובדן כסף רכוש ומעמד מובילו לאובדן ועצבות עמוקה, או שאבדן של אדם קרוב יוביל לעצב עמוק.
עיקר העניין הוא שאובדן של דבר מה שהיה חלק מן הזהות של האדם, נלקח או אבד או הלך לעולמו, אז מרקם תחושת ה"אני" של האדם נשתנה ונחשפת למציאות החיסרון ומה מעומד מאחוריה. (על כך במאמר נפרד)
רגשות י"ח – קנאה
דברי נתן אלתרמן על הקנאה – "ניגון עתיק"
"אם תרדנה בליל דמעותייך,
שמחתי לך אבעיר כצרור תבן.
אם תרחפנה מקור עצמותייך,
אכסך ואשכב על אבן.
אם תאמרי אל מחול לרדת,
על אחרון מיתרי אנגן לך.
אם תחסר לך מתנת הולדת,
את חיי ומותי אתן לך.
ואם לחם תאבי או יין,
מן הבית אצא כפוף שכם
ואמכור את עיני השתיים
ואביא לך גם יין גם לחם.
אך אם פעם תהיי צוחקת
בלעדי במסיבת מרעייך,
תעבור קנאתי שותקת
ותשרוף את ביתך עלייך"
א- רגש הקנאה הינו הרגש המכלה ביותר. להבדיל מרגשות אחרים בהם קיים הפוטנציאל לעשייה חיובית , התקדמות, ולתיקון. הרי שרגש הקנאה הוא הרגש הקשה ביותר להיות בו.
הוא מרעיל, הורס, לא נותן מנוחה, ועלול להביא לעשייה פוגענית, החל מנקמנות ועד לפגיעה ממשית בחיי אדם. מקרי אלימות רבים מתחילים ברגש של קינאה. זהו הרגש בו האדם רוצה מה שיש לזולת ואין לו, או שאין הוא מוכן שלזולת יהיה. הקנאה שורפת ומטלטלת את האדם החש בה וגם את הזולת שהוא מושא הקנאה. פעמים רבות מופיע רגש הקנאה בהקשר של אהבה. להעיד על עוצמת הרגש והטוטאליות שבו. אהבה שהפכה לקנאה התקלקלה בדרך. כמו חלב שהחמיץ ואינו מזין אלא מרעיל. בעוד שהאהבה מרחיבה את הנפש, הרי שהקנאה מכווצת אותו. אין מנוחה בקנאה. היא מופיעה ביום ובלילה, בחורף ובקיץ ואין היא נעלמת בקלות. נדרשת עבודה עצמית רבה, נחישות ומאמץ רב על מנת להיפרד מרגש הקנאה, בעיקר כאשר זה הופך להיות כדפוס רגשי מרכזי אצל אדם מסוים. לא בכדי נהוג לומר כי פניו הוריקו מקנאה. אין הכוונה לירוק מצמיח אלא לירוק המכלה וצורב כמו חומצה, כמו רעל שאוכל את האדם מבפנים, כמו בשר מרקיב שהעלה ריח עובש וריקבון.
ב- הקנאה אומרת:
"הדבר שהאחר מחזיק בבעלותו, באמת היה צריך להיות שלי"
הקנאה המתעוררת בליבו של האדם, הינה שיקוף שהאדם מקבל על עצמו, על פוטנציאל או יכולות שיש באפשרותו שיהיו ברשותו, ודרך השיקוף מאדם אחר, הוא מקבל שיקוף המראה לו את מה שאין לו בהווה, אולי בעתיד הדבר יתממש, ואולי אף פעם לא.
הקנאה הינה סוג של תביעה בנפש האדם לזכות להיות בעל אותו הדבר הגורם לאדם לחוש את הקנאה.
ג- אם אין באדם יכולת או פוטנציאל מסוים, להגשים או לעשות תוכן כלשהו, לא תתעורר בתוכו קנאה כאשר הוא פוגש בנושא שאין לו.
הקנאה יכולה להתעורר, רק כאשר אותה היכולת שקיימת באדם, משתקפת לו דרך גורם חיצוני, ומראה לאדם את חסרונו. יש שתחושת החיסרון תביא עימה כוח עצום לשינוי, ויש שאותה התחושה תקבע את חווית החסר והקיפוח.
דבר זה תלוי לחלוטין באדם עצמו.
כיוון שהדבר החסר באדם המקנא, מחייב תהליך של בניית הכישורים וכלים למימוש פוטנציאל שהוא מזהה באחר, שאין עדיין אצלו, הגורם לו לחוש את הקנאה.
ד- מכאן שאין כל בעיה עם הקנאה כשלעצמה, והיא אף עשויה להיות רגש חיובי המהווה מקפצה להתקדמות ומנוע הדוחף להישגים גבוהים יותר.
עיקר הבעיה שהקנאה מייצרת אינה אם כן הקנאה עצמה, אלא האופן בו האדם מתרגם את הקנאה למעשים המבטאים את אותו הרגש. כיצד באה לידי ביטוי הקנאה, וכיצד האדם מתרגם את הקנאה למעשים קונקרטיים המגשימים את התוכן שהקנאה מעוררת.
יש שקנאה מובילה לתחרותיות בריאה כגון "קנאת סופרים", שעשויה לדחוף אדם לדרגת יצירתיות גבוהה יותר.
ויש שקנאה עשויה להיות רגש המכלה את האדם, עקב תפיסה הרסנית האומרת "אם לי אין את אותו הדבר, גם לאחר לא יהיה את הדבר", אז הקנאה הופכת להיות רגש הרסני ומסוכן ביותר.
תגובות גופניות לקנאה:
1- קנאה גורמת לכלי הדם להתכווץ, ועקב כך לתחושת התכווצות בגוף כולו.
ככל שהקנאה חזקה יותר בעוצמתה, היא גורמת לתאוצה וזירוז בזרם הדם. דבר שגורם להצטברות של כוח פוטנטי הדורש עשייה, האדם הופך ל"טעון" בכוח המחייב אותו לעשות דבר מה ביחס לרגש זה.
קנאה גורמת לאפקט עמוק על כל אברי הגוף, עקב כיווץ כלי הדם וחוסר ההספקה של דם לאיברים בכל הגוף, לכן האפקט של קנאה על הגוף הינו אפקט סיסטמי.
2- כאן הדבר תלוי באופן בו אותה העשייה מתרגמת את עצמה למעשה קונקרטי, האופן בו האדם מבטא את הקנאה, או לחילופין – הקנאה אינה מבוטאת והופכת להצטברות של תוכן רגשי המרעיל איבר מסוים בגוף.
האיבר ה"סובל" מן הסומטיזציה של הקנאה מלמד על התוכן הרגשי שהצטבר באדם, ועל מה האדם אולי רצה לעשות אך נמנע, כך שאי עשייה קשורה לאיבר המקביל לנושא העשייה.
3- כיוון שכלי הדם מתכווצים בקנאה – הדבר גורם לשינוי בצבע הפנים של האדם:
צבע אדום: קנאה הדוחפת לעשייה מעשית וקונקרטית, עם אלמנט של כעס המתלווה לקנאה.
צבע ירוק: ביטוי לקנאה "סטטית" – קנאה פנימית ללא ביטוי קונקרטי. קנאה פנימית שנותרת פנימית והופכת לגורם רגשי "מרעיל" בנגטיביות שלו.
זוהי קנאה המכרסמת את האדם מבפנים.
צבע לבן או חיוור: קנאה המובילה ל"שיתוק" זמני של יכולת התגובה של האדם לנושא המוביל לקנאה. אך זוהי קנאה שמחלחלת עמוק ולאחר זמן מה היא הופכת למרוכזת מאוד ולכן מובילה לביטוי מעשי כלשהו – אז צבע הפנים ישתנה לפי דרגת העשייה המבטאת את עוצמת הקנאה.
צבע צהוב: קנאה המעולה בשנאה. זוהי קנאה יוקדת, בדרך כלל ללא פורקן התנהגותי כלשהו, זוהי קנאה מסוכנת, שכאשר תתבטא לא יהיה לה קשר הנראה לעין לגורם הקנאה, היא תתלבש בצורות התנהגות שאינן אומרת את הדבר האמתי.
4- ככל שהקנאה עמוקה יותר, וללא פורקן התנהגותי קונקרטי, היא עשויה לפגוע בלב האדם עצמו. לאור ההשפעה החזקה של הקנאה בכיווץ כלי הדם. ולאור תחושת החסר והקיפוח הקשורים ישירות לתחושת הזהות העמוקה של האדם על עצמו, ה"עצמי" של האדם מגיב לתחושת הקנאה, לכן זהו איבר הלב המגיב לקנאה מן הסוג הנגטיבי.
ככל שהקנאה "דורשת" מן האדם עשייה ביחס לסיבה שהביאה את הקנאה, והאדם אינו עושה או נמנע מן העשייה, אותה הימנעות תתבטא דרך האיבר בגוף המקביל לדבר שהאדם חש כי הוא מחויב לעשות, אך לא עשה, כאשר ברוב המקרים הפגיעה באיבר מסוים תתלווה עם תחושת כיווץ ונוקשות.
5- דוגמאות:
קנאה שפגעה בעצמות: זוהי קנאה עמוקה ביותר, שלא בוטאה אף פעם וגרמה למרמור קשה, דבר שפגע לבסוף העצמות – כלומר ביסודות ה"עצמי", בשלד וביציבה של האדם. הקנאה גרמה להפרעה באדם ביחסים שלו עם עצמו.
כאבי חוט שדרה: הקנאה גרמה לפגיעה של האדם ביחס ליכולתו להגיב לדבר. כאבי גב מלמדים על הפחד הקיים באדם ממה שעלול לקרות עם יבטא את הקנאה.
פגיעה בכבד: קנאה שהביאה לידי רגשות קשים ביותר, ולבסוף להרס עצמי, עקב חיסרון היכולת להגיע לפתרון פנימי של האדם עם עצמו ביחס לנושא הקנאה.
סיכום:
קנאה מעוררת באדם את היסודות הפנימיים של תחושת הזהות עם דבר מה, וכיצד קיימת סימביוזה בין דבר מסוים לאופן בו הוא נוגע בזהות העצמית.
קנאה עשויה להיות קונסטרוקטיבית או הרסנית. הדבר תלוי ביכולתו של האדם לפתח את הכלים הנדרשים לבניית הקומוניקציה של יסודות הזהות הפנימיים וכיצד הם עצמם גדלים למקום של ביטוי קונקרטי בעולם החיצוני, אז לא ניתן לקחת מן האדם את מה שהוא בטבע הבסיסי שלו.
רגשות י"ז – אדישות, ביטויים פיזיולוגיים
באדישות כוח הרצון אינו פעיל, אדם מאבד מן הפוטנציאל של כוח הרצון שיש לו.
לעיתים האדישות תהייה "עיר מקלט" שם האדם עובר תהליך זמני של התחדשות, לעיתים האדישות הינה חלק מן המבנה המולד של האדם.
האדישות מייצרת מצב בנפש ובגוף של אי תנועה, המערכת "מורידה הילוך" באקטיביות היזומה שלה, עקב היעדרות הרצון הפעיל.
האדישות מובילה לסטגנציה, במערכת כולה, היא גורמת לאיבוד עניין, לאיבוד קשר עם העולם ולאיבוד התגובות הגורמת לתנועה במערכת החושים.
כל אלו גורמים לסטגנציה מטבולית שהולכת ומעמיקה ככל שהאדם הופך לאדיש במישורים עמוקים יותר.
רצון מייצר תנועה, בהיעדרות הרצון, אין תנועה. כאשר אין תנועה – המערכת כולה עומדת. כאשר המערכת כולה עומדת אין תנועת נוזלים, הגוף עומד ותהליכי חילוף חומרים במישורים רבים הופכים לאיטיים יותר, לפחות יעילים, ללא אפקטיביים – דבר שפוגע באופן הדרגתי בתהליך פינוי הרעלים של פונקציות גופניות שונות.
ככל שיותר רעלים נאגרים בכבד, בזרם הדם, בשכבות שרירים, האדם חש עצמו יותר כבד, יותר מגושם. דבר זה גורם לקושי גדול יותר להחזיר את התנועה ההכרחית לבריאות המערכת.
כך נוצר תהליך של מעגל סגור ששם האדם הולך ומתבסס בתוך מצב גופני, שהחל אולי כמצב רגשי, אך כעת אותו המצב הרגשי הפך להיות גופני. המצב הגופני כופה את עצמו על האדם ומכריח אותו להמשיך ולהעמיק את המצב האדיש, את היעדרות כוח הרצון ואת הסטגנציה הקיומית שמצב זה מקבע.
תהליך זה נכון לגבי ההתהוות של דפוסי התנהגות רבים, כיצד מצב נפשי מיצר תגובות גופניות שהן לאורך הזמן, הפכו למציאות גופנית המכריחה התנהגות נפשית (גולם שקם על יוצרו)
באדישות התגובות הגופניות הן מערכתיות, הגוף כולו הופך לאיטי ולסטגננטי יותר.
האדישות הפכה את המבנה הגופני לכבד, איטי, תקוע, מגושם וכו', אך תמיד יהיה מקום מסוים בגוף ש"יסבול" יותר משאר האזורים. האזור ה"סובל" יותר, זהו האזור המלמד על מקום באדם ששם החלה האדישות להתפתח, וכן אותו האזור (הפגוע או הסובל יותר) מכיל בתוכו את הסיבות ואת אירועי החיים שהובילו את האדם למציאות זו.
לכן כאשר נתקלים באדם אדיש, אדישות שהיא ברמה פתולוגית, יש לזהות בגוף את האזור הפגיע. הוא זה שיעיד ויספר מדוע האדם הגיע למצב זה, ומה הייתה הסיטואציה הנפשית שבעקבותיה הוא הפך אדיש.
דוגמאות:
1- לאות ועייפות, תחושת כבדות כללית, כאשר הסימפטום המרכזי הינו סחרחרות (vertigo)
האדם עבד קשה עם הצד המנטאלי, דבר שאופייני לסטודנטים ולתמידי ישיבה, ששם המאמץ וכוח הרצון הושקע רבות, עד שהאדם הגיע למצבי קריסת המערכת לאור התשישות, ולאור הסחיטה של הצד המנטאלי.
דבר זה הוביל לשיברון הכלים של האדם, ולאיבוד יכולתו להמשיך לעבוד עם היכולות המנטאליות.
לכן מופיעות הסחרחורות שהן ביטוי גופני, לאיבוד היכולת לחשוב ולעבוד עם הצד הקוגניטיבי. סימפטום זה מלמד, על אדישות שנפלה על האדם לאור השבר של הכלים המחשבתיים.
2- אותם הסימפטומים: לאות, כבדות, חולשה, איבוד כוח הרצון. כאשר הסימפטום המוביל הוא קושי בנשימה, כבדות בחזה, נטייה אסטמטית:
זהו מצב המלמד על אדם שרץ ורץ קדימה, ללא עצירה, ללא התחשבות שלו בעצמו, ללא הצורך להתבוננות ולעיכול של מה שהוא חווה ומרגיש תוך כדי התנועה בדרך. המערכת שלו הגיע לקצה היכולת להמשיך כך, ללא העצירה ההכרחית למנוחה ולהשבת הכוחות והעיכול הרגשי.
מצב זה מלמד על אדם שיש לו מוטיבציה וכוח רב, והוא בעל יכולות גבוהות, אך כוח הרצון שלו חזק מן הכלים התומכים בכוח הרצון, הכלים הרגשיים אינם עומדים ביחס הולם לתועה קדימה, לכן באה הקריסה לבסוף, המתאפיינת באדישות, ומתבטאת בקוצר נשימה.
3- אדישות שהיא תגובה לטראומה מטלטלת:
הסימפטומים- אדישות, כבדות, חיסרון תגובה, איטיות מערכתית, תגובות חושים איטיות יותר, חיסרון בתחושת כאב.
כאשר מצב זה הינו תוצר של טראומה, המקום בגוף המהדהד את הצד הנפשי שחווה את הטראומה, הוא זה שיפתח סימפטומים.
דוגמאות:
א- אונס, ניצול מיני: האזור הגניטאלי, הוא זה שיפתח סימפטומים, כגון: הפרשות ודלקות וואגינליות, דלקות שתן חוזרות, כיווצים בנרתיק, תחושת כבשות באגן ובפלג גוף תחתון.
תופעות גופניות אלו, עשויות להתלוות עם אדישות אפאטית, כאשר קיימת האפשרות לפרצים רגשיים לאור הגירוי של נושא זה.
ב- טראומה בתאונה, הכרוכה במראות קשים והאיבוד דם:
בדרך כלל הנשימה מושפעת במצבים אלו, האדם חש כי קשה לו להרים את בית החזה ולנשום, הקושי הוא בתנועה האקטיבית של בית החזה, בהרמה של בית החזה, על מנת שהאוויר יכנס פנימה. הקושי להרים את בית החזה מהווה סימפטום שדרכו האורגניזם מנסה להשיב תנועה, לאור אדישות מערכתית שעצרה תנועה. הסימפטום – למרות שהוא מציק או כואב, הוא מהווה כלי בידי המבנה האורגני להראות ולהזכיר לאדם את מקום העבודה וההתבוננות.
ג- במצבים רבים טראומה שהתרחשה בהיסטוריה המוקדמת ולא עברה תהליכי שיקום, נותרת בתוך המערכת חיה ועומדת, ויוצרת אפקט כלל מערכתי. בחולשה, אדישות, חוסר תגובה וכבדות כללית.
– כאשר השיניים מושפעות מן האפקט המערכתי, ונחלשות או נושרות, זוהי אינדיקציה לחיסרון היכולת של האדם לפרק לגורמים את מה שחווה, החוויה נותרה כמו שהיא ללא תנועה, האדם חש את הצורך לגעת בדבר כדי להחלים, אך אותה החוויה איננה ברת פירוק. אז השיניים נחלשות.
– כאשר האדם הופך לסוכרתי בעקבות טראומה שהפכה כרונית, אם אדישות, חולשה, כבדות וכו'. הסוכרת זוהי אינדיקציה לאיבוד הטעם, לאדישות שהובילה לאיבוד היכולת לחוות את תנועת החיים הנורמטיבית, החיים הפכו ללא תנועה, חסרי שמחה והנאה. חיסרון השמחה מוביל לסוכרת.
– אחד מן ההיבטים של טראומה כרונית, הינו הבעבוע הפנימי העמוק של כאב שאין ממנו מוצא, אך מבחוץ החיים ממשיכים כהרגלם, כמו שלא קרה כלום. אחד מן הביטויים הקליניים הנפוצים של תופעה זו הינו יתר לחץ דם מסיבה לא ידועה.
כאשר כלפי העולם האדם נראה מאוזן, שקול ונינוח. אך כלפי פנים חי בתוכו הקושי והבערה, דבר המייצר מתח פנימי שאין ממנו מוצא והוא מהווה תשתית ליתר לחץ דם.
סיכום:
– אדישות הופכת את האדם למנותק מקשרים עם העולם.
– אדם אדיש מצמצם את עצמו, לעצמו בלבד, עד לדרגה שהוא עצמו נפגע מזה.
– האדישות גורמת לעצירת התנועה הטבעית של החיים, לעיתים היא הכרחית לשם שיקום זמני של כוחות נפש האדם, וכאשר היא הופכת לגישה ולדפוס קבוע, היא יוצרת אקלים נפשי סטגננטי, המונע את המשך האבולוציה של האדם. היא גורמת להצטמצמות מרחב ה"אני" של האדם, ולכן לגניזה של אפשרויות הפוטנציאל של התפתחות נפש האדם
– האדישות מתורגמת למציאות גופנית שעצרה את תנועתה, המטבוליזם הטבעי הולך ונעצר.
– אדישות מהווה אינדיקציה להיעדרות הרצון, בהיעדר הרצון – אין תנועה (ברצון במשל המרכבה בוקע ונובע מן האדון, היושב במרכז המרכבה)
רגשות ט"ז – אדישות א'
רגש מאופיין עקב תנועתו, עקב אופן ביטוי האקטיבי, כמו הרוח שנודעת עקב תנועת האוויר. כמו גלי הים הנודעים בתנועת המים, כך רגש נודע עקב איכות התנועה שיש לו. לפי אותה איכות התנועה ניתן להכיר את התוכן שאותו הרגש נושא עימו.
אין כך באדישות. באדישות אין תנועה. האדישות איננה תנועתית, היא אחידה בחיסרון התגובה שלה, בהיותה "מצב" (state)
האדישות הינה מצב נפשי, תודעתי מסוים שאינו עולה בקנה אחד ומדויק עם תנועת הרגשות כמו הכעס, ואפילו הדיכאון העשוי להוביל לבכי למשל.
באדישות יש אי תגובה, אי תנועה, חיסרון הקשר הרגשי הטבעי של האדם לדבר אליו הוא קשור.
קודם היה קשר, דרך דפוסי התנהגות רגשית כלשהן, וכעת אותו הקשר אינו קיים. האדישות מהווה סימן לעצירת הקשר של האדם עם דבר מסוים או עם סביבתו (החברתית, משפחתית , עסקית ועוד)
"מצב" האדישות מלמד על עצירה, קטיעה והפסקת היחסים של האדם לנושא אליו היה קשור בעבר.
האדישות מלמדת על הצורך של האדם לעצור את סוגי המגע עם המציאות החיצונית, כאשר אותה העצירה מאפשרת לאדם לעבור מול עצמו תהליך של הבראה או ריפוי ממשהו (דבר זה נכון למצבים בהם קדם לאדישות קשר אקטיבי, שפסק לאור אירוע כלשהו)
אדישות, כמו כן, עשויה להופיע כתכונה מולדת בנפש האדם. אז האדישות הינה חלק מן הגישה למציאות, והיא חלק ממרקם ה"אני" של האדם.
אדם שנולד עם נטייה לאדישות, אינו לוקח חלק פעיל ואקטיבי במתרחש, כיוון שאדישות קשורה באופן ישיר להיעדרות כוח הרצון, כוח המניעה לפעולה, כוח המגלה את מגמת הנפש של האדם.
אדישות אינה מעוניינת בתנועה, אינה מגיבה לסימולציות של העולם מסביב, אינה רוצה למעשה כלום. דבר המעיד על היעדרות בתנועת החיים.
אדישות מגלה היבטים של איכות ה"אני" שיש לאדם.
אדישות לסבל של אדם קרוב, מלמדת על האופן בו האדם מרגיש את עצמו. האדם האדיש אולי אדיש לזולת אבל לעצמו לא יהיה אדיש, דבר המלמד על מרחב ה"אני" של האדם. ביחס למה הוא אדיש וביחס למה הוא אינו יכול להיות אדיש.
יש אדם האדיש לכל הסובב, והוא מרוכז בעצמו לבדו. ויש אדם שאינו יכול להיות אדיש כלל, לכל הסובב אותו ולעולם כולו, דבר המלמד על החיבור וקשר של ה"אני" של אותו האדם.
לכן הנושאים שאליהם האדם אדיש מלמדים על סוג ה"אני" שיש לו, ועל דרגת ההתפתחות של האדם.
דוגמאות לסוגי אדישות, וכיצד אדם מגיע לאדישות כפי שהוגדר למעלה:
א- אדם שהשקיע את כולו בבניית עסק, וכאשר העסק עמד והחל לתפקד ולעבוד טוב, האדם שקע לאדישות מלאה לדבר שעד לנקודה מסוימת הוא מחויב ומלא בתשוקה והתלהבות אליו.
מה קרה?
אותו האדם השקיע את כל כוחותיו בפרויקט, שם את כל יהבו בדבר. וכאשר הגיע לקו הסיום, לא נותרה בו וויטאליות, לא שמחה, לא התפעמות מן ההישג וההצלחה.
להיפך – מכיוון שהגיע לקו הסיום, וכעת עליו לתחזק את העסק, ששם אין מתח ואדרנלין, אלא קושי יומי סיזיפי. זוהי הנקודה ששם הוא איבד את כוחותיו, והפך לאדיש לחלוטין לדבר שהשיג, עד לסכנה של איבוד כל הדבר כולו.
ב- אישה שאהבה בכל ליבה את ילדיה, ונתנה את כולה לבית וגידול הילדים. קרה אסון – והיא איבדה אותם בתאונה.
לאחר תהליך של שוק וטראומה, המוביל לסירוב לקבל את המציאות חדשה, דבר המוביל לאחר מכן לכעס וזעם על מציאות זו, ולאחר מכן לשקיעה לאבלות עמוקה. היא הפכה לאדישה לחלוטין – כמו אדם מת חי.
מה קרה?
עד לנקודה זו, היה טעם לחיים. טעם טוב, חי ונושם. כעת החיים איבדו את כול האפשרות לטעם, לתקווה, לאפשרות עתידית נוספת. לא נותר דבר. מצב שהוביל לייאוש עמוק ואז לאדישות לכל הקיים.
ג- אדם שגדל בבית של הורים אלימים, דומיננטיים. דבר שהעלים את האפשרות של הילד לחוות עצמו בכיוונים רגשיים טבעיים ספונטניים האופייניים לילד.
אותו הילד כשגדל, גדל ללא האפשרות ללהט רגשי, או לביטוי רגשי כלשהו לאור החינוך המדכא.
דבר שהוביל להתפתחות של מצב אדיש, כמו שלא איכפת לו מכלום, כמו שדבר אינו נוגע בו, כמו שאין לו קשר עם העולם מסביב, כמו שדבר אינו יכול לפגוע בו.
מה קרה?
כוחות החיים של הילד דוכאו עד למקום ששם היה מוכרח להגן על עצמו, להפסיק להרגיש. כאשר לא הרגיש, לא הרגיש גם את פחד, את המתח, את הכאב ואלימות. עד למקום ששם הפסיק להרגיש והפך אדיש. אדיש לכאב של עצמו ושל אנשים בסביבתו.
ד- אדם שנכח במקומות בהם נהגו באחרים באלימות קשה. מלחמות, שואה, מקומות שם עוסקים בהרג של אנשים אחרים. כך החל לפתח בתוכו אדישות לסבל של ההרוגים ושל המעונים. עד שאינו מרגיש יותר כלום. הוא הפך לאדיש לאדם אחר.
כאשר חזר אותו האדם לחיים "נורמטיביים" ראה כי אינו יכול ליצור קשר רגשי עם מישהו או משהיא, כיוון שהוא "אטום" לא מרגיש, אדיש לאחר, אינו יכול לחוש את האחר, אינו יכול להתחבר לאחר. קיימת בו האדישות האוטמת אותו לאפשרות לקשר אינטימי.
מה קרה?
היה עליו לאטום את עצמו מול הזוועות שנכח בהם, עד שאיבד את היכולת להרגיש. כמו שהוא "מת" מבפנים. מצב זה הפך אותו לאדיש לסובב, וכך למוגן מפני חדירה של סבלו של האחר לתוכו, דבר שהיה מסוגל לערער את תפקודו. כעת הוא עומד מול המחיר שנפשי שהיה עליו לקבל על עצמו לאור המציאות שלקח בה חלק.
ה- אדם שחי אורח חיים נזירי, או פילוסופי. ששם הוא חי את "הרעיונות" שלו או את הפילוסופיה שלו. לאור ההתכנסות לתוך עולם הנפש, הוא מאבד עניין בעולם הסובב, והופך לאדיש לחלוטין למראה ולהופעה החיצונית שלו. כלפי העולם הוא נראה מוזנח, עם ריח קשה, מלוכלך, בגדים ללא היגיון. באמת הוא מלא בגודש נפשי עשיר.
מה קרה?
אדם זה התנתק מן העולם החיצוני החומרי לתוך עולם הרוח, שם אין לערכים חיצוניים כל ערך. שם העולם החומרי אולי אפילו מגונה.
הוא הפך למסור לעולם זה, ולכן איבד כל תשומת לב ועניין בעולם החומר, דבר שהפך אותו לאדיש להופעתו החיצונית.
מסקנות ביניים:
1- אדישות מהווה סימן ל"אני" מנותק.
2- היה כוח רצון שקדם לאדישות, באדישות כוח הרצון ומגמתו נעדר.
3- האדישות מהווה את ההיפוך לחוויות חיים אינטנסיביות מדי, כשלאדם לא היו הכלים הנכונים להכיל את אותם החוויות. דבר שגרם לו לעבור לצד של האדישות כמו כלי שנישרף ואינו יכול להיות יותר ב"שימוש".
4- האדישות מראה את איכות ה"אני" שיש לאדם, את דרגת הקשר והחיבור שיש לו לעולם הסובב. למה הוא קשור ולמה אינו קשור.
5- האדישות מאפשרת לאדם "לנוח" ממצבים שבהם אין לו את הכישורים הנפשיים לעסוק בנושאים קשים. זאת כדי לעצור את התהליך של קשר עם הסובב העלול להרוס אותו, וכך הוא הופך אדיש כדי לעצור חיבור לא נכון, חיבור שעשוי להרוס בו מקומות עקרוניים יותר. כך הוא נח, באמצעות האדישות, עד שיתבגר או יתחזק למקום מסוגל יותר.
רגשות ט"ו – דאגה ב', ביטויים קליניים
1- היחלשות הכוח הוויטאלי:
האופן בו דאגה משפיעה על הגוף, במובן הפתולוגי, מתחיל דרך היחלשות הגוף.
האדם נחלש מן הדאגה. דאגה זהו אחד מסוגי הרגשות המחלישים ביותר של הוויטאליות הבסיסית באדם. עקב אי הוודאות, איבוד היציבות והקרקע, כאשר ברוב המקרים דאגה איננה מעשית, איננה מובילה למקום שם יש פיתרון אמיתי המשיב לחרדה הסמויה שמאחורי הדאגה ומשמעויותיה.
בעקבות אותה ההיחלשות של כוחותיו של האדם, הדאגה פוגעת במקום המולד הרגיש, שזוהי נקודת התורפה של אותו האדם מן הזווית המולדת.
2- הופעת הסימפטום ע"פ הנטייה המולדת הגנטית של האדם:
אדם שנולד עם מבנה גנטי של חולשה במערכת העיכול למשל – דאגה המהווה סיבה להיחלשות המערכת, תתבטא דרך מערכת העיכול, ולכן לסימפטומים של קשיי עיכול כגון:
נפיחות וגזים, שלשולים עם מזון לא מעוכל, כאבים המלווים עם תחושת כבדות בחלל הבטן.
כמו כן, אדם הנולד עם מבנה גופני הנוטה לחולשה במערכת העצבים, עשוי לפתח פתולוגיות שונות של מערכת העצבים לאחר תקופה של דאגה הגורמת להיחלשות המערכת. מחלות כגון:
רעד בגפיים, חלשה של שרירי הצוואר, איבוד תחושות סנסוריות ברגליים ועוד…
הדרך לזיהוי מצבים קליניים מסוג זה (דאגה שפגעה באזור מולד חלש בגוף) זוהי על פי ההיסטוריה המוקדמת של אותו האדם. לרוב אדם עם מבנה הנוטה לחולשה מסוימת, מראה ניצנים של סימפטומים שונים המתחילים להראות את הנטיות המערכתיות המולדות של האדם, בגיל צעיר יותר, ללא קשר לסיבה רגשית מעוררת כלשהי.
מדוע נקודה חשובה?
מכיוון שהיא מגדירה את העיקרון הטיפולי שמאחורי זיהו זה.
העיקרון הטיפולי – לחזק את הוויטאליות המערכתית, לחזק ולאזן את המבנה האורגני מן הזווית של הנטיות המולדות.
3- דאגה הפוגעת באזור גופני המבטא את סוג ההתמודדות של האדם עם הדאגה:
ברוב המקרים, הדאגה גורמת להיחלשות רב מערכתית, המחייבת מן האדם לגייס כוחות נפש וגוף רבים כדי להתמודד באופן הטוב ביותר הידוע לאדם עם סוג המצוקה שמולה הוא מתמודד.
לכן האופן בו הדאגה מתבטאת בגוף האדם, מלמדת על דרכי ההתמודדות וסוגי האסטרטגיות הידועות לאדם לשם גיוס הכוחות לחזית התמודדות מסוימת.
דוגמאות:
א- דאגה הפוגעת ביכולת הנשימה של האדם:
אסטמה – תחושת לחץ שגורמת לאדם להזדרז, למהר.
קיימת בתוכו תחושת דחיפות המהווה סיבה לעשות דברים באופן מזורז, מפני החשש שאולי האדם עומד לאחר את המועד.
אסטרטגיה:
גיוס כוחות הקשורים ליכולת העשייה, מתוך יצירת קשר ואינטראקציה עם העולם החיצוני (כלי הנשימה מהווים סימן לקשר של האדם והאיזון שיש בינו לבין העולם החיצוני) כאן תשומת הלב המרכזית באסטרטגיה, הינה היכולת של האדם להיות קשוב ומסונכרן עם תנועת העולם החיצוני, ביחס למרכז הפנימי שלו.
ב- דאגה הפוגעת בקיבה:
כאבים בקיבה, קשיי עיכול, האוכל אינו זז – אינו מתעכל. הקיבה כמו שאיננה זזה- כאילו שהיא משותקת. לעיתים כיווצים ועיוותים עוצמתיים בקיבה, אשר מנסים להשיב את התנועה של פעילות הקיבה – קיימת תחושה של חוסר אונים באדם על כי אינו מצליח להבין, לעכל, לדעת קוגניטיבית כיצד להתייחס ולהגיב לנושאים הגורמים לו דאגה.
אסטרטגיה:
מאמץ גדול מושקע להבין, לדעת, ללמוד, להכיר, לפצח את מה שמאחורי נושא הדאגה, ולדעת את דרך הפעולה הנכונה ביותר, המאוזנת ביותר.
תחושת שיתוק בקיבה מלמדת על אי תנועה קוגניטיבית של יכולת האדם להבין את המתרחש וכיצד להגיב אליו.
כאשר תחושת השיתוק בקיבה משתנה לכאבי כיווץ עם עיוותים בקיבה, הדבר מלמד על שינוי באסטרטגיה של דרך ההתמודדות למצב קיצוני שעשוי לבטא תגובות קיצוניות עד לאלימות כפלי הנושא המעורר דאגה.
תנועה בין שיתוק – אי תנועה, להתפרצות אלימה שעניינה השבת התנועה ויכולת התגובה.
ג- דאגה שבעקבותיה האדם מפתח "טיקים" פנים:
קפיצות לא רצוניות של שרירי הפנים, הלחיים, הפה או העיניים.
לעיתים כיווצים לא רצוניים אלו אף מלווים בכאב מקומי הגורם לאי נוחות.
תופעה זו מחמירה ביחס לדרגת הדאגה והאופן בו האדם עוסק עם נושא הדאגה.
אסטרטגיה:
טיקים בפנים מלמד על תחושת חשיפה חסרת הגנה מן המוקד הגורם לדאגה.
האדם חש עצמו חשוף ללא הגנה, מגייס מאמצים להתגונן, להיות חסון ביחס לדבר המעורר בו דאגה. קיים באדם תחושת דחיפות עד למקום של "סכנת חיים". האדם מחפש דרכים לגעת באתגר הגורם לדאגה ממקום שאינו מסכן אותו ואינו מוביל למאבק חציתי.
סימפטומים של מערכת העצבים בפנים מלמדים על הקונפרונטציה של האדם מול האתר, על הגישה היסודית שיש בתוכו בדרכי ההתמודדות, על מאמץ לשמור על איזון נפשי מול לחץ המערער בתוכו את היסודות הפנימיים, וכן על ניסיונו של האדם ללמוד תוך כדי ההליכה בדרך דרכי התמודדות חדשים שאינם טבעיים לו.
4- הדרך לזיהוי מצבים קליניים הנובעים מדאגה, שאינם קשורים למבנה המולד של האדם, זהו על פי הבירור של נקודת ההתחלה ששם הסימפטום הגופני החל להתפתח.
בדרך כלל אין לסימפטום זה היסטוריה מוקדמת, ולא כל סימן גופני קודם בהיסטוריה של האדם.
לכן הופעת הסימפטום מהווה אינדיקציה לאופן בו האדם עושה "סומטיזציה" של מצבו הנפשי לכיוון של תופעות גופניות, עקב הקושי בהתמודדות הקוגניטיבית עימהן.
במצבים אלו הכיוון הטיפולי הינו בלהעצים את יכולת ההתמודדות של האדם, על ידי התפתחות הכלים הנפשיים של האדם, שינויי הגישה של האדם לסוג ההתמודדות שמולה הוא עומד והתמקדות על המקום הגופני ששם נעשתה ה"סומטיזציה" המעידה על המקום הרגשי הזקוק לתשומת לב, חיזוק, איוורור ושינוי בתפיסה ובגישה.
רגשות י"ד – דאגה א'
מהם התנאים הפנימיים המאפשרים את התעוררות הדאגה?
כאשר הביטחון של חוויית ההווה באדם מתערערת, אז מופיעה הדאגה.
ביציבות וביטחון, אין דאגה.
המכנה המשותף בין כל מצבי הדאגה השונים, הינו התחושה של איבוד היסודות במציאות ההווה של האדם, התערערות שלהם, שעשויה להוביל לקטסטרופה בעתיד הקרוב.
הדאגה כלפי נושא מסוים, מעידה על דרגת הקשר של האדם עם אותו הנושא.
במקרים רבים – הדאגה מלמדת על נושא שהוא עצמו מרכיב חיוני ומרכזי מן המארג הנפשי של האדם. ובהתערערותו של מרכיב זה, האדם חש כי ה"אדמה" שלו אינה יציבה יותר, אינה בטוחה יותר, מסתתרת ועורבת לה שם הסכנה, והיא ממשית.
דוגמאות לדבר:
א- דאגה כלכלית, לפרנסת הבית, זוהי דאגה מאוד נפוצה.
ככל שהאדם חש חוסר יציבות בהווה שלו, לגבי היכולת להבטיח את עתידו שלו ושל בני ביתו, במובן הכלכלי. כך באותה המידה מחלחלת הדאגה לליבו, עקב איבוד היציבות והביטחון האישי בהווה וביכולת לייצר לעצמו ולביתו את כלכלת הבית.
דאגה במובן הזה, מובילה בדרך לפעולה. פעולה ששואבת את כוחה מן הדאגה, ויוצאת לעולם לשם מתן תשובה למקור הדאגה.
ב- דאגה למישהו קרוב, הורים, בני-בנות זוג, ילדים, חברים קרובים.
ככל שאדם קרוב יותר, יש באפשרות של היעדרותו דבר המערער את קיומו של האדם שחש דאגה.
כמו שהיה אומר: מה יהיה עלי בעת מותו או היעדרו של אותו אדם קרוב.
הדאגה האקטיבית לאדם קרוב, הינה לבסוף דאגה ליציבות של הפנימית של האדם הדואג. שהוא עצמו חש את ערעור הביטחון בהווה לאור האפשרות של היעלמותו של האדם הקרוב.
אפשרות שכיחה נוספת היא הדאגה לאדם קרוב, ללא קשר ל"מה יהיה עלי", אלא מתוך אהבה ודאגה שאינה קשורה לאדם הדואג עצמו.
זוהי אינדיקציה לדרגת "אני" עם מעגלי מרחב מקיפים ורחבים יותר.
ג- דאגה לביטחון המדינה:
יש כי האדם הדואג למצב המדינה, חש דאגה עקב קשר אמיתי, מחויבות אמיתית למדינה.
אז זהותו האישית קשורה במצב המדינה ומה שמתחולל בה.
ויש כי האדם יחוש את הדאגה לדבר הגדול ממנו, כמו ה"מדינה", דאגה שנובעת ממראית העין הציבורית שיש לאותו האדם. דבר השכיח ביותר היום – אדם שחש דאגה למדינה, אך באמת זוהי דאגה למעמדו ולמראית העין הציבורית שיש לו.
בשני סוגי הדאגה, הזהות של האדם עצמו, מתערערת לאור האפשרות של אי היציבות של המדינה, ואיך הדבר עשוי להשפיע על אותו אדם.
שתי דרכים בסיסיות להגיב לדאגה:
1- הדרך האקטיבית:
הדאגה בדרך כלל, חזקה מספיק כדי לדחוף את האדם לפעולה. שמטרתה של הפעולה הינה במניעת האפשרות להגשמתו של מוקד הדאגה, למציאות מתממשת.
עשייה נכונה:
אותה העשייה המבינה את גבולות יכולתו של האדם, עד לאן ידו מגעת, מהי יכולתו לחולל שינוי, ומהם הגבולות של כוח העשייה שלו.
לעיתים אין צורך לעשות יותר מאשר לארגן מחדש את המציאות החיצונית המשפיעה על מוקד הדאגה. כגון הורה הדואג לביטחונו ולשלומו של ילדיו, והוא מארגן את הבית כך שיהיה בטוח לילדים.
עשייה שאינה נכונה:
דאגה עשויה להעצים ולהפוך לפחד ומפחד לחרדה. ככל שהחרדה עמוקה יותר עקב ביטחון בהווה שנתערער, האדם עלול להידחף לעשייה קיצונית שאינה הולמת את צרכי המציאות ואינה מתייחסת לגבולות של יכולת העשייה של האדם והתוצאות שנובעות ממנה. אז העשייה הופכת לאובססיבית, קומפלסיבית, המזיקה לאדם וברוב המקרים אינה משיגה את יעדיה.
2- הדרך הפסיבית:
יש שהדרך הפסיבית הינה תוצר של שיתוק יכולת התגובה של האדם, לאור איבוד הקרקע, לאור החוויה שנושא הדאגה מציף והוא גדול מדי לכוח ההכלה של האדם, וליכולתו לעסוק עם הדבר.
אז עוצמת הדאגה הופכת למשתקת את יכולת התגובה באדם.
ויש דווקא שהדרך הפסיבית, כאסטרטגיה להתמודדות עם נושא הדאגה, הינה תוצר של "האדם המאמין" המבין כי הדברים אינם בידו, וכי המציאות כולה מורכבת מאין ספור פריטים, וכי אף הוא עצמו בתוך תנועת העולם, ומעט מאוד בתנועת העולם בידו. לכן הוא מתייחס לנושא הדאגה באופן פסיבי, המאפשר לו התבוננות ושקט יחסי בתוך התנועה הכללית של המציאות המייצרת דאגה.
מתי ובאילו תנאים דאגה הופכת לתפיסת עולם פנימית קובעה ומבוססת בליבו של האדם:
בדרך כלל, דאגה שנבנית כגישה תמידית באדם, מלמדת על אדם שחש לאורך תקופת חיים ארוכה אי יציבות, ערעור תמידי, אדמה שאינה יציבה. דבר זה הופך לאורך זמן לתשתית אשר בה האדם אינו יכול להרפות מן הדאגה, והיא הופכת להיות חלק מן החוויה היומית הקבועה שלו.
היא הופכת לתפיסת עולם מבוססת והאדם מצדיק אותה דרך לוגיקה המסבירה מדוע החיים אינם בטוחים ומדוע הדאגה היא האסטרטגיה ההכרחית לחיים לא בטוחים.
מצב זה אופייני לאנשים החיים לאורך זמן בחוויית הישרדות קיומית תמידית (ללא קשר עם חווית ההישרדות מוצדקת או לא, יש אנשים הנוטים בטבע המולד שלהם לחוות את המציאות כדבר שאינו יציב ולכן מסוכן)
למשל: ניצולי שואה, נוטים לפתח את גישת הדאגה. או אנשים החיים באטמוספרה של סכנת חיים מתמידה (כגון, הציבור הישראלי) נוטים לפתח גישת חיים דואגת.
הדבר המרכזי מאחורי גישת החיים הדואגת הינה התחושה כי אין לאדם ביטחון אישי ביכולת שלו לבסס קו חיים בטוח ונורמטיבי, והחיים עלולים להסתיים בכל רגע נתון וללא כל הזהרה, וללא כל קשר למה שהאדם יעשה.
בדרך כלל – תפיסת חיים דאגנית, מחלישה את כוחותיו של האדם, ולכן אדם שחי בתוך תפיסה דאגנית ,בדרך כלל סובל ממחלות שונות על בסיס חולשה כרונית.
לרוב אנשים אלו חשים עצמם חלשים ופגיעים יותר.
סיכום ביניים:
1- דאגה ויציבות:
דאגה הינה עדות לערעור הביטחון של האדם בתחושת ההווה שלו.
2- דאגה ואמונה:
דאגה מהווה אינדיקציה לדרגת ה"אמונה" שיש באדם. ככל שאדם מאמין יותר, כך הנטייה לדאגה פחותה יותר וקיימת בפרופורציות שניתנות להכלה.
ככל שהאדם פחות מאמין, קיימת האפשרות לאיבוד הביטחון בקיום ולערעור חווית ההווה של האדם וכך הדאגה מובילה במהרה לחרדה.
3- דאגה מהווה אינדיקציה לדרגת ה"אני":
דאגה תמידית מתייחסת לחוויית ה"אני" של האדם, אם נושא מסוים אינו קשור ישירות לאדם, אין סיבה לחוש דאגה כלפיו. הדאגה מלמדת על הנושאים הקשורים ל"אני" של האדם וממה ה"אני" בנוי. הדבר שממנו האדם מודאג מלמד על הדבר שהאדם בנוי ועומד עליו, דאגה לבני האדם – מלמדת על זהות משפחתית. דאגה לכסף וכלכלה – מלמדת על אדם הזקוק להישענות על חומר כדי לבנות לעצמו יציבות וכו'.
מכיוון שהדאגה מופיעה לאור יסודות נפשיים שהתערערו בהווה, הדבר מלמד ומצביע על אותם היסודות שמהם מורכב ה"אני", אשר בהתערערותם מופיעה הדאגה.
רגשות י"ג – געגוע ב', צביטה בלב
הביטוי הגופני (התהליך הסומטי) של הגעגוע, מתרחש בלב ובבית החזה.
געגוע "שטחי" מתבטא בבית החזה כתחושה באזור כולו, ככל שהגעגוע עמוק יותר, איבר הלב האורגני – הוא זה שדרכו הגעגוע מתבטא.
איבר הלב, מהווה את המקום באדם העמוק ביותר. הלב הוא מרכז ההוויה של האדם.
הגעגוע נוגע ישירות בלב, לאור קשר לדבר מה שבנה יסודות במבנה הרגשי של אותו האדם. מבנה שהפך לחלק אורגני של אישיותו. לכן הגעגוע נוגע ביסודות בסיסיים באישיות האדם לאור אירועים או אנשים שלקחו חלק בחייו של אותו האדם, והשותפות עם אדם אחר שהביאה לצמיחה ולהתפתחות של נדבכים נוספים במורכבות הנפשית של האדם.
הופעת הגעגוע הינה אינדיקציה שאותו האדם עבר תקופת חיים ששם האדם התפתח באינטראקציה עם מציאות חיצונית לו. אותה המציאות החיצונית עוררה בתוך אותו האדם פוטנציאל גנוז, שרק אדם אחר מסוים, או אירועים מסוימים הם בעלי המפתח הנכון, לעודד ולגעת כך בליבו של אותו האדם למען ההתפתחות של כוחות הנפש הפוטנציאליים שיש בו.
אותו האדם שהיה שם והיה בידו המפתח לעורר את נדבכי הנפש של חברו (ביחסים חבריים, חברתיים או ביחסי זוגיות) הוא זה ה"חתום" על הגעגוע שעשוי להתעורר בעתיד.
דוגמה:
איש ואישה, זוג, חיים את חייהם, בסך הכול חיים טובים על כל המרכבות של חיי המשפחה.
לפתע בן הזוג הלך ועולמו. בתחילה מופיע הכאב החד, אך לאחר שנים, נותר בליבה של בת הזוג, געגוע עמוק.
האיש בן זוגה, הוא זה החתום על הגעגוע, דרכו ובאמצעותו היא נחשפה בקשר ההדדי שהיה ביניהם להתפתחות של נדבכי נפש נוספים שהיו בתוכה באופן פוטנציאלי.
הוא עורר את אותם כוחות הנפש החבויים. לכן יש לו חלק פעיל ואקטיבי באופן שבו היא התהוותה לאורך השנים. לכן איכותו שלו שזורה בשיתוף עם תהליך ההתפתחות שלה, ואיכותו חיה בתוכה, שהיא (אותה האיכות) כחוטים דקים השזורים בליבה של האישה.
כך הוא חי בתוכה, ומשם נובע הגעגוע.
דינאמיקה זו נכונה בכל שטחי החיים, כאדם המתגעגע לתקופה בחייו, תקופה זו עודדה בתוכו כוחות חיים שבנו בו איכויות במבנה הכללי שלו. כך שאותה התקופה – האנשים שהיו שם, הריחות, המראות, המקומות הגאוגרפיים ועוד…. כל הציור של אותה התקופה, חתומה על תהליך ההתפתחות של אותו הזמן שם האדם נע קדימה. לכן אותה התקופה נותרת כחוטים השזורים בליבו של האדם.
הגעגוע תמיד מתעורר מתוך הפרספקטיבה של הווה כלפי העבר.
מה היה בעבר שיש בכוחו לעורר את הגעגוע בהווה?
אין זה כי אם אותו התהליך של התממשות האדם והחיים שבקרבו, שהם היו בעבר בתנועה, בחשיפה, בחוויית חיות גבוהה, בתחושת יצירה ונגיעה, בתנועה של החיים המפעמת בלב.
הגעגוע הינו לתנועה הזו, לחוויית החיים הזו, ליצירה המשותפת של האדם עם בת זוגו או עם הסביבה ותנועת העולם ששם הוא גר.
הגעגוע מהווה זיכרון חי, גשר על זמני המחייה את האפשרות להמשיך להיות ניזון מאותה התקופה או מאותו הקשר האנושי שהביא לידי ההתפתחות של כוחות החיים באדם.
כך שקיומו של הגעגוע מחייה את המקום שהתפתח בעבר ועדיין מהווה יסוד פעיל בנפשו של אותו האדם.
לכן, לגעגוע יש תפקיד עצום לאדם, הוא ממשיך לגלות ולחשוף את העומקים של חוויית הגדילה וההתפתחות שהיו בעבר, אך לא הגיעו להבשלה מלאה עדיין.
יש עוד כברת דרך לעבור על מנת לגלות את הרבדים הנוספים שהחלו לפעם בעבר, ועדיין לא נסתיימה דרכם.
אולי תבונה, אולי חוכמה, אולי חוויה והתנסות שעדיין ממתינים להתגבש בנפשו של האדם, והגעגוע מחייה את הפינה הזו באדם, עם החוטים השזורים בליבו השייכים לתקופה (אן לבן או בת זוג) ששם החלה הדרך.
צביטה בלב:
זהו הכאב שנותר. הצביטה, הזיכרון של האהוב, שהיה, ולקח חלק פעיל בחיי האוהבת.
והיא המשיכה את דרכה, ואכן נעזרה בכוחות שנחשפו בתוכה לאור החיים המשותפים, כאשר החוטים השזורים בליבה, היו לה לא אחת לעזר ולכוח.
ועקב תנועת החיים, היא המשיכה ונבנתה.
אך הצביטה, היא נותרה.
לעיתים הצביטה באה בעקבות ריח הערפילים, ששם הם היו יחד.
לעיתים היא הופיעה בעת היקיצה מוקדם בבקר, בערפלי השינה.
לעיתים היא מופיעה כך סתם, ללא כל קשר לגורם המעורר אותה,
והיא כואבת, כאב מתוק, המותיר את טעם הדרך משותפת, האחדות שהייתה שם בעבר, ומהווה עד להיום אבן כוחות שואבת.
הצביטה שבלב, נכונה לכל סוגי הגעגוע.
היא אינדיקציה לדרך שהמשיכה, ולמקום בלב האדם, שיש לתקופה, או לאדם בדרכו של משהו אחר.
היא מהווה אבני דרך המסמנים את כיוון ההליכה.
יש שהצביטה מכאיבה את הלב עד מאוד, זוהי אחת מן הדרכים של החוטים השזורים בליבו של האדם, להחיות את הזיכרון של האהוב, וכך להתניע – דרך כאב הצביטה – את ההמשך של תכלית האינטראקציה שהייתה לאוהב עם אהובתו (או להיפך)
כאב הצביטה שבלב, בדרך כלל, בה בהפתעה.
יש צביטה בלב שהאדם יודע מיידית מיהו (או מי היא) זה הקיים שם מאחורי הצביטה (אהובה, אהוב, חבר קרוב, תוקפה מסוימת וכו')
אך יש צביטה בלב, הפותחת געגוע לדבר שאינו ידוע לאדם, נפתח בליבו של האדם חלל שם יש רק הגעגוע.
צביטה כואבת, שאין לה כל קשר לאדם או לתקופה, והיא באה ופתחה באדם רק את הכאב, רק את הגעגוע. זוהי הערגה שהחלה לפעם את לב האדם, ויש כי היא באה בצביטה מעוררת.