פרשת דברים, התוכחה

א- פרשה, ראש:
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן….. הוֹאִיל מֹשֶׁה, בֵּאֵר אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר" (דברים א, א-ה)
דברי משה הם גרסה שונה במקצת לדברים עליהם דובר בספרים קודמים. וזאת מפני הפער בין דברי משה האדם ודעתו על הדבר עימו הוא עוסק, לבין מה שקיבל והעביר מעת האלוהות (הפער בין הדבר המתקבל, לדעתו הפרטית על דבר זה)
ספר דברים כולו עומד בסימן דעתו של משה, מקומו של משה מול הדבר שאותו הוא העביר לעם.
ספר דברים הינו המהלך ששואל כל אדם על מקומו ודעתו הפרטית על הדבר שעימו הוא עוסק.
בספר דברים משה מרבה להוכיח את העם, בדברי תוכחה של אדם היודע ומסוגל להוכיח ממקומו כאיש אלוהים.

ב- הפטרה, תוך:
"שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, כִּי יְהוָה דִּבֵּר: בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי, וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי. יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ, וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו; יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן" (ישעיהו א, ב-ג)
דברי ישעיהו אף הם דברי תוכחה, הנביא מוכיח את העם כאשר הפרספקטיבה להוכחה הינה ממקומו של האל עצמו.

ג- סוף, האדם היום:
צריך אדם שימצא לעצמו מורה, חבר או כל אדם שניתן באמת לסמוך עליו, שיהיה עבורו "מוכיח".
הצורך להוכחה, תוכחה, הינה עקב הצורך לדייק את הדרך למצוא "כוכב צפון" דרכו האדם יישר את דרכו וכך ינקה עצמו מאבק היום יום, ויעורר את הפוטנציאל הפנימי הקורה להגשה ולדרך אותה עליו לעבור.

בדרך כלל דרכו של אדם נוטה להיתקל במכשולים רבים, ברובם פנימיים, חלקם חיצוניים. אדם הנמצא במקום שם הוא יודע להוכיח נכונה, לשקף נכונה את המקומות היוצרים מהמורות בדרכו של האדם, הינו אדם מיוחד מאוד, אדם נקי, אדם במעלה גובהה במיוחד.

תוכחה נכונה מחזירה אדם לדרכו, מנקה אותו ממה שאינו שייך לנפשו ביסוד האותנטי העמוק שלו.
תוכחה נכונה אינה אכזרית, אינה מכחידה, אינה שופטת או כועסת. יש חמלה עמוקה בתוכה, היא נדיבה ודואגת. תוכחה אמיתית מלאה אהבה ודאגה לנקודה העיקרית של נפש האדם, מה מוצאה של אותה הנפש ומהי תכליתה.

אין כן בתוכחה שאינה נכונה. תוכחה זו נוטה לכעוס, לשפוט, לפעול מתוך מבנה דתי, רעיוני או ערכי, מקובע נוקשה, חד ממדי, מבנה העוקר את תנועת החיים הפשוטה, האורגנית והצומחת.
תוכחה שאינה במקומה באה להצדיק גישה, פילוסופיה, או שהיא חלק בנטייתו של המוכיח להראות את צדקתו או את מעלותיו שלו, אין מאחוריה את הניקיון והטהרה ההכרחית להיות "מוכיח" היודע את עבודתו.

מוכיח טוב אינו רואה את עצמו ואת טובתו, אין לו "אני" שיש להגן עליו או לבנות לו מעמד, הוא אדם נטול "עצמי" העומד לשרות האחר לחלוטין.
אין הוא מופעל מאידיאולוגיה, אלא ממחויבות ליסוד משם נובע האדם, ואליו הוא יחזור.
אין הוא רואה "זכות" לעצמו במעשיו, זכותו הינה מעצם השירות שנתאפשרה לו.
אדם מוכיח, אינו נדבק בדבר שהוא מוכיח, הוא נותר נקי למרות ההתערבבות עם הדבר שאותו עליו לנקות, זהו אדם מלוטש היודע לגעת בנושאים קשים ומלוכלכים ולא להידבק בהם.

תפקידה של תוכחה, להשיב אדם למקורותיו, להראות לו את שהלך לו לאיבוד, לתקן את המעוות, להחזיר אותו ליסוד פנימי העצמי שלו, להשיל מעליו תוצאות של חיים או מעשים שהביאו לעיוורון או לטעויות בדרך.
תוכחה הינה יסוד הכרחי לאדם ההולך בדרך, היא מיישרת, מטהרת, מחדדת את העיקר, מביאה עימה מזור לנפש פצועה ומשיבה את התנועה שהתעכבה.

להיות אדם שיש לו מוכיח, מלמד על אדם שיש לו דרך, יש בחייו כיוון. דבר שמביא לפרי ולהגשמה.
ואם אין לאדם, מורה או חבר הנאמן עליו שראוי בעיניו להיות עבורו ה"מוכיח", כדאי לו שיבדוק ויחפש אדם שכזה, שכן עקב התוכחה התנועה חוזרת, וגם עם אין היא מדויקת עד הסוף, הרי שהיא תביא לידי תנועה שדרכה הדברים יתבררו.
ומכאן חשיבותה של התוכחה, או של אדם הנמצא במקום היודע "להוכיח", בעבור חברו או תלמידו, היא בהשבת התנועה שאבדה.

כל דבר קיים בתנועה, אך התנועה כאן, שנחסרה והושבה על ידי המוכיח, הינה התנועה של האדם פנימה לתוך עצמו "יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן".
התבוננות בטבעה הינה מן האדם לתוך עצמו, לתוך נפשו, ומשם למקורותיו.

פרשת מסעי, סוף המהווה תשתית לפרק הבא

א- פרשת מסעי, מתארת את הסיכום של ההליכה במדבר עד לשלב האחרון כאשר העם עומד בגבול הירדן לפני הכניסה לארץ.
סיכום זה הינו דבר טבעי, כאשר כל אדם בכל מצב נוטה לסכם את מה שעבר כאשר תהליך שהיה מעורב בו הסתיים. דבר אחד הסתיים – עובר סיכום, וכך מכשיר את הדרך לפרק הבא של מה שרלוונטי.

הדבר המאפיין את מסעות ישראל הינו: "אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם על-פִּי יְהוָה".
המסעות של ישראל, אינם יוזמה של האדם או העם, אלא של קריאת האל לאדם או נשיאת האל את העם במדבר. כך שהמסעות אינם תוצר של בחירת האדם, אלא הכרח מן האל.

המסע אם כן, הינו דבר המכריח וכופה את עצמו על האדם, האדם חייב ומוכרח לצאת למסע. אם יצא מרצון – לא יסבול, אם יצא בכוח הצו האלוהי, כאשר אין הוא מעוניין ביציאה למסע – יסבול.
והמסע עצמו – קשה וכרוך בסבל, מפני שזהו טבעו של מסע. מסע אף פעם לא נוח, אין בו וודאות, אין בו מקום ידוע, אין בו עתיד שמובטח. המסע תמיד מאתגר את איכות הביטחון והאמונה.
המסע אם כן – הינו צו קיומי בסיסי על כל אדם ללא יוצא הכלל.

ב- ההפטרה שהיא ההמשך של הפרק הקודם, מן הפרשה הקודמת (פרשת מטות, הפטרה – פרק א' בירמיהו) מתארת את הסיכום של תקופת בית ראשון, זמן קצר לפני החורבן הסופי:
"הַכֹּהֲנִים, לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְהוָה, וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי, וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי; וְהַנְּבִאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל"
ירמיהו מתאר כי העם כולו באופן גורף וללא שריד של אדם אחד, הגשים את מטרת המסעות. הוא מתאר כישלון חרוץ בכל הרמות, הכוהנים, מחזיקי התורה, המנהיגים והנביאים, כולם טעו ופספסו את מטרת היציאה למסע.
כמה טראגי מקומו של ירמיהו, כאחד יחידי שנותר להעיד על האמת ועל מטרת המסעות שנשתכח.

הקשר אם כן, בין הפרשה להפטרה, זהה בפרשה זו לקודמתה. גם כאן יש קו המחבר את תקופת הזמן בסוף המסע, לפני הכניסה לארץ. וסיכום תקופת השהייה בארץ (תקופת בית ראשון) לאור המסעות ומטרתן.
יש להעיר שוב, כי על פי ההפטרה, המסעות ומטרתן, נכשלו כישלון חרוץ.

ג- מהו הכישלון? מהו הדבר עליו נכשל העם?
המסעות (42 במספר) הם צעדים והכנה, הכשרת הקרקע של האדם את עצמו ככלי או כמשכן לאלוהות.
הכניסה לארץ (לפי ההפטרה – הכניסה לארץ לא צלחה) אינה קשורה למקום הגיאוגרפי, קיים קשר כזה, אך מה שעומד ביסודו, עוד לפני המקום הגיאוגרפי הינה ההכשרה של האדם להיות מקדש לאלוהות.
אם האדם אכן הכשיר עצמו למפגש אלוהים- אדם, אז יש לו שייכות בארץ המובטחת. אך אם האדם חי חיי שעה ואינו שם ליבו לעיקר החיים ולמסעם (שהם רוב בני האדם בעולם, הבאים במשל של "עם ישראל") אז אין לאדם כל שייכות או נגיעה ל"ארץ המובטחת" היא הארץ שם אדם ואלוהים דרים תחת קורת גג אחת.

ד- "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי, שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ: כִּי, אֲנִי יְהוָה שֹׁכֵן, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
הארץ המובטחת הינה מקום שם האל שוכן, זהו התכלית של היציאה למסע, האל עצמו מושך את האדם למקומו, והאדם נמשך – עובר צעדים של התקדשות מסוגים שונים לשם הכשרת הקרקע לשהייה הנכונה בארץ המובטחת. התקדשות בכמה מישורים: גופני, רגשי, מנטאלי ורוחני.
במקרים רבים, נושא ההתקדשות קשור להבנת החיים, תפיסה נכונה של המציאות, היא התפיסה המטהרת ומתחדדת ממסע למסע, על מקומו היחסי של האדם, על יחסיו של האדם עם הסובב ואחריותו לסובב, על הקשר של האדם לנביעת הקיום והחיים.

ה- מכאן אנו למדים כי העם הנכנס לארץ, לא סיים את המסע, למרות 42 המסעות, המסע המרכזי עדיין נותר, עדיין אנו הולכים במדבר ומכשירים עצמנו לארץ המובטחת.
המסע עדיין בעיצומו של תהליך. תהליך הפיכת האדם למקדש לאלוהות.

ו- מה היה חטאו המרכזי והגורף של העם, כפי שהנביאים מלמדים?
"וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיהו כט- יג)
כאשר נוצרת תרבות, ולא משנה עד כמה נכונה היא. היא בונה ריטואלים מחזוריים שבטבעם יוצרים מחזוריות הסותרת את הליכתו של האדם במסע.
מסע גורם לאדם להיות מחודד חושים, דרוך, מוכן, ולכן מתפתח וגדל למדות ההכרחיות להיותו "מקדש"
אך כל תרבות היוצרת ריטואלים מחזוריים מביאה עימה הירדמות, שינה, אוטומטיות התנהגותית המעוורת ומשכיחה מן האדם העיקר.

"אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו: כלומר עורו עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם; וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל–הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם; ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה" (רמב"ם, הלכות תשובה, ג-ז)

ז- מכאן שבארץ המובטחת אין "מנוחה ונחלה" אלא המשך של המסע עצמו, רק ממקום אחר. ממקום בו האדם אינו נדחף יותר למסעות בעל כורחו, אלא שהוא בעל רצון ויזמות פרטית בתוך ה"ארץ המובטחת" שם האדם הופך ליחידת חיים דרכה ההשגחה פועלת באופן מודע, רצוני ובחירי של האד, על ידי האל.

פרשת מטות, עיקרון ההתחלה דרכה ידוע הסוף

"עשר ספירות בלימה מדתן עשר שאין להם סוף, נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן כשלהבת קשורה בגחלת. שאדון יחיד הוא ואין שני לו. ולפני אחד מה אתה סופר" (ספר יצירה א, ו)

א – פרשה, ראש:
"וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה, וְאַחַר תָּשֻׁבוּ–וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיְהוָה, וּמִיִּשְׂרָאֵל; וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם, לַאֲחֻזָּה–לִפְנֵי יְהוָה" (במדבר לב- כב)

בפרשה זו מתחילה הכניסה לארץ להפוך לדבר קונקרטי, מעשי. וכן כיבוש הארץ והיישוב שלה המובן המעשי.

ב- הפטרה, תוך:
"דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ, בֶּן-חִלְקִיָּהוּ, מִן-הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת, בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן. אֲשֶׁר הָיָה דְבַר-יְהוָה אֵלָיו, בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן-אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה, בִּשְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לְמָלְכוֹ. וַיְהִי, בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, עַד-תֹּם עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לְצִדְקִיָּהוּ בֶן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה–עַד-גְּלוֹת יְרוּשָׁלִַם, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי" (ירמיהו א, א-ג)

הפטרה הינה תחילת נבואת ירמיהו, האחראי לנבואת סוף בית ראשון, סוף תקופת המקרא, סוף התהליך המתחיל ביציאת מצרים, כיבוש הארץ ויישובה, ועד לחורבן הארץ, המקדש, מסורת הנבואה, היציאה לגלות בבל, ואף ירמיהו מוסיף תקווה לבית שני שיבנה.

כך שהקשר בין הפרשה להפטרה, מציין את פרק הזמן של תקופת בית ראשון, למן הכניסה והיישוב ועד לחורבן הבית והגלות לשבעים שנה.

ג- סוף, היום:
כפי שכבר אמרנו (כדאי לקרוא את ההקדמה ללימוד של פרשיות תשע"ט) הלימוד של "ראש, תוך, סוף" הינה דרך ללמוד הקשר בין פרשה, הפטרה והחלק השלישי אותו על האדם הלומד בעצמו למלא את החסר של חלק שלישי, על פי הקשר הנוצר בין החלקים הראשונים של פרשה (ראש) – הפרטה (תוך) – סוף (המצריך שהאדם הלומד ייצוק לו את משמעותו)

כמו כן, אמרנו כי אופן לימד זה הינה חלק ממסורת הנבואה שאינה קיימת כמסורת מובנית, אלא נותרה ברמיזות קלות, באופן המפוזר כרסיסים (רסיסי לוחות הברית הראשונות שנשתברו) הממתינים לאדם שיאסוף אותם, יאחה את השברים לתורה סדורה.
כאשר כל פרשה הינה דרך שונה לקשר ולחיבור לצור העולמים, באופן האישי, הישיר והמלא.

כאן ברצף הנוכחי של פרשה זו, ניכרת נקודת היסוד של ברצף הדברים כי "סופן בתחילתן ותחילתן בסופן". שמי שיודע את ראשית הדבר יודע כמו כן את סופן הצפוי. כאשר אופייה של כל התחלה מראה ומלמד על האופן בו הדבר עומד להסתיים.
ראשית יציאת הדבר לעולם, באופן בו הוא יצא לעולם, מראה ומשקף על האופן בו הוא עומד להסתיים.

בלימוד הנוכחי, אין תשומת לב למה שבין ההתחלה לסוף, אלא רק לתחילת הפרק ולסופו של הפרק. מה קרה בתוך הפרק עצמו, אינו קשור ללמוד הספציפי הזה, אם כי ניתן לדעת ולהעריך על קורות העלילה לאור תחילת הסיפור ואופן סיומו הידוע מראשיתו.
הלימוד אם כן, שם את הדגש על ראשית המהלך, ההבנה של מה שקרה בתוכו, ואיזו איכות יש שם. כאשר בהירות הבנת הראשית, מלמדת באופן ישיר על הסוף של הדבר.

דוגמה:

בפרשה, עוד לפני הכניסה לארץ, שבט גד וחצי שבט מנשה, אינם רוצים להיכנס לארץ, ובכך הם מבדילים את עצמם משאר השבטים, ויוצרים פיצול של אחדות העם.
לבסוף משה "מסכים" להם אך הדבר אינו לרוחו כלל. פיצול זה משקף את סופו של בית ראשון, שם ישראל ויהודה, הם שתי ממלכות נפרדות, כאשר כל המקרא כולו עוסק בפיצול של ישראל מן האלוהות דרך "עבודה זרה", כל הנביאים במקרא עוסקים בנקודה זו.
כך שאופן הכניסה לארץ מלמד בראשית הדבר על מה שעומד להתרחש כאשר העם יתיישב בארך ויתפתח תרבות שאינה עולה בקנה אחד עם רצונו של האל. דבר המוביל לקטסטרופה הידועה מראש של הגלות והחורבן.

לכן – הלימוד של פרשה זו עומד בסימן בירור ההתחלה, וכיצד להתחיל דברים כך שסיומם יביא להצלחה הנכונה.
הפרשה באה ללמד על המרכיבים של התחלות חדשות ואיזה "זרעים" יש צורך שיהיו שם כאיכויות יסוד לשם הגשמה נכונה ומבורכת.
איכות אחת הינה האחדות, השיתוף והמחויבויות ההדדית.
איכות שנייה הינה הדבקות והאמונה באלוהות המחייה, החובקת כל.
איכות שלישית הינה הדרך המתפתחת, המקום המוודא תמיד כי האדם לא "נרדם" אלא ממשיך את תהליך האבולוציה.
אז לתחילה של מהלך או פרק חדש, בוודאי שצפוי לו סוף טוב, מקדם, ופורה.

פרשת פינחס, המחיצה

א- פרשה, ראש:
"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם" (במדבר כה, י-יב)
בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי: פינחס מבין את המציאות ממקומו של האל. אין הוא מבין מן הזווית האישית, כמו שכל אדם תופס את המציאות, אלא – יודע את המציאות מן הזווית של האלוהות כפי שהיא .
זוהי מעלה עצומה וגבוהה מאוד. תפיסת עולם מן הזווית של אלוהים, הינה תפיסת השלם, המוחלט, הישר כפי שהאחדות חיה את עצמה. לכן בריתו, ברית שלום. "אמר ר' יודן ב"ר יוסי גדול שלום ששמו של הקב"ה נקרא שלום" (מדרש רבה, שמות, ט)

ב- הפטרה, תוך:
תפיסת המציאות של אליהו נובעת מאישיותו, "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת"
אליהו מקנא את עלבונו של אלוהים, בגללו, עקב האישיות שהייתה לו. "כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".
אלוהים מעמיד אותו על טעותו, ומלמד אותו כפי דרך אישיותו של אליהו, את דרך האמת אותה החמיץ כל חייו.
רוח, רעש ואש, הינה הדרך של אליהו, אישיותו. ואילו קול דממה דקה הינה הדרך שמעולם לא הוסתרה ואין בא כל סוד, אלא אישיותו האקסצנטרית היוותה חסם לדבר שהיה זמין לו כל העת.
תפיסת המציאות של אליהו, קשה, קיצונית, אש רעש ורוח. קול דממה דקה, היא הלימוד החסר, אותה אישיותו חוסמת ומהווה חצץ חוסם לדבר האמיתי.
"וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה"

ג- סוף, היום:
"הַרְבֵּה יִמָּצֵא בַּמִּדְרָשׁוֹת וּבָאַגָּדוֹת, וְיֵשׁ מֵהֶן בַּגְּמָרָא: שֶׁיֵּשׁ מִןהַנְּבִיאִים מִי שֶׁיִּרְאֶה הַשֵּׁםיִתְבָּרֵךְ מֵאַחֲרֵי מְחִיצוֹת רַבּוֹת; וּמֵהֶם, מִי שֶׁיִּרְאֵהוּ מֵאַחֲרֵי מְחִיצוֹת מוּעָטוֹת – לְפִי קִרְבָתָם אֶל הַשֵּׁםיִתְבָּרֵךְ וּלְפִי מַעֲלָתָם בַּנְּבוּאָה. עַד שֶׁאָמְרוּ: מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, רָאָה הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ מֵאַחֲרֵי מְחִיצָה אַחַת בְּהִירָה, כְּלוֹמַר: מַזְהִירָה. וְהוּא אָמְרָם: "הִסְתַּכֵּל בָּאַסְפֶּקְלַרְיָא הַמֵּאִירָה". וְ"אַסְפֶּקְלַרְיָא" – שֵׁם הַמַּרְאָה הַנַּעֲשָׂה מִגּוּף הַמַּזְהִיר כְּשֹׁהַם וּזְכוּכִית, כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר בְּסוֹף כֵּלִים.

וְהַכַּוָּנָה בְּזֶה הָעִנְיָן מַה שֶּׁאֹמַר לְךָ, וְהוּא שֶׁאֲנַחְנוּ בֵּאַרְנוּ בַּפֶּרֶק הַשֵּׁנִי: שֶׁהַמַּעֲלוֹת, מֵהֶן – מַעֲלוֹת שִׂכְלִיּוֹת, וּמֵהֶן – מַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת. וְכֵן הַפְּחִיתִיּוֹת, מֵהֶן – פְּחִיתִיּוֹת שִׂכְלִיּוֹת: כְּסִכְלוּת וּמִעוּט הַהֲבָנָה, וְדֹחַק הַתְּבוּנָה; וּמֵהֶן – פְּחִיתִיּוֹת הַמִּדּוֹת: כְּרֹב הַתַּאֲוָה, וְהַגַּאֲוָה, הָרֹגֶז, וְהַכַּעַס, וְהָעַזּוּת, וְאַהֲבַת הַמָּמוֹן וְהַדּוֹמֶה לָהֶן, וְהֵן רַבּוֹת מְאֹד. וּכְבָר זָכַרְנוּ הַסֵּדֶר בִּידִיעָתָן בַּפֶּרֶק הָרְבִיעִי. וְאֵלּוּ הַפְּחִיתִיּוֹת כֻּלָּן-הֵן מְחִיצוֹת הַמַּבְדִּילוֹת בֵּין הָאָדָם וּבֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרָךְ. מַאֲמַר הַנָּבִיא מְבָאֵר זֶה: כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּילִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם (ישעיה נט ב). יֹאמַר: שֶׁעֲוֹנוֹתֵינוּ – וְהֵן אֵלּוּ "הָרָעוֹת", כְּמוֹ שֶׁזָּכַרְנוּ – הֵן הַמְּחִיצוֹת הַמַּבְדִּילוֹת בֵּינֵינוּ וּבֵינוֹ יִתְבָּרָךְ." (הקדמת רמב"ם לפרקי אבות, "שמונה פרקים לרמב"ם, מתוך פרק שביעי)

תפיסת העולם של כל אחד מאיתנו, הינה תוצר של מבנה אישיותו, אותה מכנה רמב"ם "מחיצה". אותה המחיצה יוצרת הפרדה וצמצום של ספקטרום הראייה של האדם, כך שמה שהוא רואה הינו חלקי ויחסי מן האמת השלמה.
אך עדיין – גם בחלקי שהוא רואה יש מן האמת, יש צדדים המהווים רסיסים מן השלם.
כאשר האדם מכיר את עצמו, מכיר את תכונותיו יודע את עצמו, ולכן מתוך אותה הידיעה מסיר המחיצה ומסלק את תכונת היסוד באישיותו המהווה חצץ המסתיר מפניו את ה"סנה הבוער", את פניו של אלוהים,
אז האדם בדרך לראות את המציאות ממקומו של האל, כפי שפינחס ראה, ההופכת לזמינה ולנגישה יותר.
אז שלום הופך לרלוונטי, עד לנקודה זו אין שלום, אין מנוחה. יש חצץ, קונפליקט, ריב ומדון – עקב תפיסת עולם הנובעת ממקומו היחסי של האדם, עקב אישיותו. שם תמיד יש התנגחות והתנצחות עם אדם אחר שממקומו וכפי אישיותו, תופס את המציאות הפוך מחברו.

לימוד המחיצה המפרידה בין אדם לאלוהים, הינה ביכולת הזיהוי של תכונה אחת בלבד שהיא מרכז האישיות של האדם, שכל שאר הצדדים בהתנהגויותיו, אינם אלא ביטויים שונים ליסוד בסיסי מסוים, המהווה "עמוד שדרה" של אישיותו.
בדרך כלל – כפי שרמב"ם מתאר זאת, "עמוד השדרה" של האדם ניתן לזיהוי בתכונה אחת בלבד, שהיא תכונת היסוד, ועליה האישיות נשענת. זיהוי תכונת היסוד, ההיכרות עם ביטוייה השונים, העבודה על המיתון שלה, עד להיעלמותה כיסוד פעיל המהווה את ציר האישיות. הוא הדבר המסיר המחיצה ופותח את האדם לשפע אין סוף, לשלום שהוא אחד משמותיו ומידותיו של האל. שם ניתן להכיר את הדברים באמת, שם ניתן לראות את החיים במובן הנקי, כפי מקומו של אלוהים.

פרשת בלק, הַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם-אֱלֹהֶיךָ

"הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה-טּוֹב; וּמָה-יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם-אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו, ח)

א- קשה למצוא אדם שמכיר בערך של מה שיש לו, כאשר הדבר קיים בידיו. רוב בני האדם אינם יודעים להעריך נכונה את שיש להם, עד למקום בו הדבר שהיה בידם אינו שם יותר, נגנז, אבד, ואיננו יותר.
אז  הדבר שקודם היה וכעת איננו מקבל את משמעותו האמיתית, ובא באדם צער עמוק על חיסרון ההבנה והעיוורון לזלזול שהיה בתוכו כלפי הדבר שאבד.
אם ישראל היו יודעים את טעם איבוד בית המקדש בסוף בית שני ואת טעם הגלות שהיא אחת מתוצאות איבוד הבית, לא היו שונאים זה את זה.
וכן – אדם אינו יודע להעריך את נשימותיו עד למקום שבו הוא עומד לטבוע, אז כל נשימה היא חיים.
וכן – אדם אינו יודע להעריך את לגימת המים עד למקום בו הלך הוא לאיבוד במדבר וכל טיפת מים משיבת נפש.

ב- כך הוא הדבר ביחסים האינטימיים של האדם עם אלוהים.
לכל אדם יש קשר עם אלוהים, כיוון שהוא חי, כיוון שהחיים – הקיום, הוא חלק מן האלוהות.
כל אדם חי, כל אדם מחובר לקיום מעצם היותו חי. והקשר עם האלוהות הינו דרך תנועת החיים של האדם והאופן בו הוא מתגבש, גדל, למד וחי את חייו.
האופן בו הקיום, החיים מגיבים לאדם, זהו אחד מן האופנים לשיחה יש לאדם עם אלוהים.
אם האדם יודע להבין את המשמעות של מאורעות חייו, וכיצד החיים מגיבים לצעדים שהוא נקט, אז יש באפשרותו לשמוע דרך תגובות החיים את ה"בת קול" של רצונו של אלוהים ממנו ומהו הדיבור האלוהי כלפיו.

ג- אך לרוב, בדרך כלל, רוב בני האדם אינם עם סוג זה של מודעות לעצם הקיום, וכיצד החיים מגיבים להם. לרוב הערך האמיתי של החיים, של הדיבור עם אלוהים דרך תנועת החיים ומשמועתן, מתעוררת בלב האדם רק כאשר החיים בסכנה גדולה, ויש איום אמיתי על האפשרות של "לא להיות יותר". או כאשר האדם הגיע ממש לקצה הדרך על שעת מותו, שם יש אפשרות ליקיצה מלאה לדבר היסודי והבסיסי שהיה מול עיניו כל חייו ממש, והוא היה עיוור באופן חלקי או מלא ליסוד זה.
אז לפני מותו קיימת אפשרות (אולי האחרונה) להתעוררות ליסוד האמיתי שהאדם מעולם לא עצר כדי לבחון או להתבונן בו.
זהו הקשר האלוהי, הקשר עם דבורו של הקיום, שממתין כל חיי האדם לאדם כי יקוץ מן השינה הטרופה לחיבור האלוהי, שהוא עיקר החיים.

ד- בדרך כלל, כאשר האדם – שהיה עיוור לקשר עם היסוד שהוא הדבר הבסיסי ביותר, העמוק ביותר, המובן מאליו ביותר. ולפתע הוא מתעורר לקשר עם יסוד אלוהים בחייו, וכיצד אלוהים מדבר אליו – אז באופן טבעי לחלוטין באה השתיקה, בא השקט.
אין צורך יותר להתאמץ, אין רצון להתאמץ, אין יותר רצון להשיג או להוכיח משהו לעולם, אין צורך להודיע לעולם עד כמה "אני כך וכך, מוצלח".
האישיות שהיא תוצר של היציאה של האדם מעצמו לעולם, כמו ומתאפסת, נעלמת ונגוזה. ומוצאת את מקומה היחסי הנכון מול הקיום, החיים, האלוהות מחייה ומקיימת.
אז "הַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם-אֱלֹהֶיךָ", הינו טבעי לחלוטין.
אנשים רבים לפני מותם חשים כך.
אנשים רבים שחוו מוות קליני וחזרו לחיים חשים כך.
אנשים שחייהם כמעט ואבדו, עקב תאונה, מחלה קשה, התמודדות עם סכנת חיים במלחמות ועוד… גם הם חשים כך.
"הַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם-אֱלֹהֶיךָ" הינו מקום פנימי השמור לאדם היודע נכונה את מקומו של הקיום, מול האלוהות. זהו מקום של שקט ומנוחה, זהו מקום בו מתאפשרת השיחה הערה של האדם עם אלוהים, כך שהאדם מבין ויודע מה אומרים ומה רוצים ממנו.
זהו המקום בו האישיות של האדם מפסיקה לחצוץ, להתערב, לעוור את עיני האדם בתחושת היסוד, שהחיים שיש לו הם בזכותו ובגללו, שהוא המרכז וכל שזכה בחייו קורה מכוחו ובזכותו.

ה- "הֲיִרְצֶה יְהוָה בְּאַלְפֵי אֵילִים, בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי-שָׁמֶן; הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי, פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי" (מיכה ו, ז)
אין צורך לאדם להגיע למוות או משבר כדי "לגלות" את מקומו היחסי מול הקיום, הכאב אינו הכרחי.
מספיקה הצניעות הנכונה המביאה שמחה בעקבותיה כי כל מאורעות החיים של האדם ובעיקר תוצאות ראשית דרכו הינם חלק הקיום ומתנת אלוהים אליו.
אם האדם מייחס את ראשית הצלחותיו בחייו לעצמו אז "הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי, פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי".
שם מתחילה אישיות האדם להפוך לאבן נגף, לגורם מפריד, חוצץ מן הקיום.
אך כאשר האדם עושה מעשים שיש שפע הבאים בעקבותיהם, והוא זוכר את הקיום ומתנותיו, ואת מקומו היחסי וזמני מול הקיום (האלוהות) שם הצניעות הטבעית מתפתחת, שם אישיות אדם אינה גורם מפריע, שם האדם ואלוהים הולכים את חיי האדם בצוותא.

פרשת חקת: וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם, וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה

"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל" (במדבר יט, ב)
פרשת פרה אדומה, עניינה: טהרה משורש הטומאה, אבי כל הטמאות: טומאת המת.
כל סוגי הטמאות נובעות משורש זה (כך על פי חז"ל)
"זֹאת, הַתּוֹרָה, אָדָם, כִּי-יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר יט, יד)
במקום זה, האוהל הינו גוף האדם, האדם המת באוהל הינו חלק אלוהים שבאדם.
מדוע במשל זה גוף האדם הינו "אוהל"? מכיוון שהאדם בעולם זה עובר אורח, נווד, הולך בדרך.
האדם החי באוהל, זקוק לאוהל לשם הגנה ושמירה המהווה בית זמני בלבד לחלק אלוהים שירד לעולם והתגשם בתוך הגוף, הוא האוהל.

מחיבור זה של אדם – חלק אלוהים, ואוהל – גוף האדם, מתאפשר תהליך דואלי המכונה:
א- טהרה: חיים של טהרה, בהם האדם יודע את עצמו ואת שייכותו וביתו האמיתי.
מוצאו האמיתי הנובע באלוהות. ידיעה המביאה עימה מחויבות לאורך חיים טהור, השומר ומגן ומאפשר את המהלך הנכון והתקין של סיבת ההתהוות של חלק האלוהים בתוך הגוף (הוא המסע האנושי) באופן הנכון והאפקטיבי ביותר.
ב- טומאה: חיים של טומאה הם תוצר של מעשים, דבורים ומחשבות הגורמים לחצץ, הפרדה, ניתוק, ריחוק, שכחה ממקור החיים, מן הסיבה הראשונית והיחידה לשהייה במקום הנוכחי בו האדם מוצא את עצמו.
הטומאה מעוורת, מכבידה, גורמת לראייה מעוותת של המציאות לאור הכיסוי על תודעה ועל העיניים עקב מעשים שיש בהם מן הטומאה.
טומאה מסתיימת בסבל, מחלה ומוות.
טהרה מובילה לראייה נכונה, אמיתית, ישירה וברורה של המציאות. טהרה מביאה חיים, מנוחה, שלווה, ידיעת סיפוק, שמחה אמיתית.

שני כללי יסוד המובילים לחיי טהרה:
א- יום אחד, בא לפני הלל אדם נכרי וביקש:
"למדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת".
הלל נענה מיד ואמר:
"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, זו היא כל התורה כולה. כל היתר הוא פירוש לזה בלבד " (שבת ל"א, ע"א)
ב- "'ואהבת לרעך כמוך', רבי עקיבה אומר, זהו כלל גדול בתורה" ) ירושלמי מסכת נדרים פרק ט' הלכה ד')

שני כללים אלו, ביחסים של האדם עם חברו, הם כללים שבהם האדם מתחכך בכל יום, עקב מציאות מלאה בקונפליקטים. דרך חיי חברה ומעורבות חברתית, אשר שני כללים אלו הם נרות לרגליו של אותו האדם, יש באפשרותו להתייצב בחיי הטהרה.

כלל יסוד המוביל לטומאה:
"וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם" (במדבר טו, לט)
שורש הנטייה לחיי הטומאה, הינה הנטייה הטבעית לאדם לבסס את תפיסת העולם שלו על החושים, שחוש הראייה, העיניים, הינו החוש המרכזי המהווה סיבה לשכחה, לעזיבה ולנטישה של האדם את מכרז האישיות שלו שהיא ה"נשמה", חלק אלוהים באדם שירד ממקומו וגר באוהל הוא גוף האדם. וגוף זה יש לו חושים, שעניינם תקשורת בלבד, לשם בקיאות אינפורמטיבית עת האדם הולך את דרכו.
אך כאשר החושים והעין בראשם, הפכו למרכז, והלב שם שוכן חלק אלוהים, נגרר אחר מראות העין, מראות העולם. הדבר הוביל על הנתק הראשון שם העולם החיצוני הפך ל"עובדתי" וחזק יותר מן האדם עצמו.
אז האדם הלך לאיבוד, שם התנתק ממקורותיו, שם התהפכו היוצרות – ובמקום שיהיה היוצר והבורא של חייו, הוא הופך ל"קרובן" של נסיבות החיים.
שם מופיע הקושי, הסבל, המחלה, הטומאה המנתקת ומרחיקה, ומשם הדרך למוות – קצרה ומהירה.

המוות אם כן הינו תוצר ישיר של טומאה ומפרידה ומנתקת את האדם מצור החיים, ממקור החיים.
על כל האדם נגזר המוות, אך בידי האדם סוג המוות שימות. יש אדם שמת מות נשיקה.
מות נשיקה: בא האל עצמו ונשק לו לאדם ואספו לחיקו, זהו המוות המעיד על אדם שחייו, חיי טהרה היו. וכך היה במות אהרון "וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת-אַהֲרֹן אֶת-בְּגָדָיו, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ, וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם, בְּרֹאשׁ הָהָר" (במדבר כ, כח)
פשט מעליו את האוהל שלבש ונותר ב"מערומיו", אז נאסף לחיקו של האל שאהבו.

ויש מוות שהוא בייסורים קשים.
היום, כמו שהעולם נראה היום – התפיסה המרכזית השלטת הינה בארכת חיים גם שהגוף כמל והאדם כבר לא שם. והגוף מחובר למכונות המחיות את הגוף לזמן נוסף. דבר המהווה סיבה לסוגי ייסורים שהרפואה , המדע (התרבות של היום בעקבותיהם) אינם יודעים להבין להעריך.
יש לדעת לכבד כבודו של אדם, רצונו של אדם. יש להכיר את מקומו האמיתי של האדם בתוך גופו, כאשר הגוף כלי שרת בלבד לאבולוציה אותה על האדם לעבור.
התרבות הנוכחית שכחה, ועליה להיזכר כי עיקר האדם אינו הגוף. שכן גם אלו הקובעים את דעת הקהל באופן זה, גם הם עצמם, יבוא היום והם יעמדו מול מציאות מן הסוג הטוטאלי ביותר, הוא יום המוות שם האדם מול עצמו ומול אלוהיו במערומיו.

חיי טהרה, מול חיי טומאה, הינו נושא המחייב לימוד ארוך יותר, שכן לימוד זה נוגע בכל האספקטים האפשריים של חיי האדם. וקצרה היריעה במאמר זה.
בקשתי רק לעורר בקצרה, את עיקר העניין שהטהרה היא חיים, וטומאה זהו המוות.

פרשת קרח, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ

"תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין; אלו הן: תורה, וארץ ישראל, והעולם הבא:
תורה מנין? – שנאמר: "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ";
ארץ ישראל – דכתיב: "כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ", וכתיב בתריה "כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה"
העולם הבא, דכתיב: "נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר, וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר". (ברכות ה'- א')

"וַיֹּאמְרוּ, לֹא נַעֲלֶה, הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר: כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם-הִשְׂתָּרֵר, אַף לֹא אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הֲבִיאֹתָנוּ, וַתִּתֶּן-לָנוּ, נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם; הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם, תְּנַקֵּר–לֹא נַעֲלֶה"

ארץ ישראל, ארץ האוכלת את יושביה, אוכלת אותם כיוון שאין הם חיים בה באופן הנכון, האופן שבו הארץ הופכת להם ל "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ".
מן הזווית של חבורת קורח, מצריים היא הארץ שם יש חלב ודבש, אין הם רואים את הדבש והחלב הפוטנציאלי של ארץ ישראל.
כדי שארץ ישראל תוציא מעצמה חלב ודבש, על האדם החי בה לעבוד עבודה מסוימת, עבודה מתמדת, שהיא זו המאפשרת להוציא מן הארץ את פוטנציאל הזהב שיש בה.
בארץ מצרים אין צורך לעבוד, אין הכרח למעשה לשום תנועה, המקום עצמו מקיים את עצמו: "פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט, ג)
ארץ ישראל אינה כזאת: "אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא.יב)
ארץ ישראל מחייבת עבודה מתמדת, מאמץ מתמיד, ערנות מתמידה, של מקומו של האדם מול האלוהות. בארץ מצריים אין להתכוונות זו תועלת רבה. בארץ ישראל לעומת זאת – אם אין תהליך התפתחותי המשכי, מתמיד ורצוף, הארץ הופכת לאחת האוכלת את בניה.
מכיוון שאלוהים עצמו מכנה את עצמו בשם "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" (שמות ג,יד)
שמו של הקב"ה: "אֶהְיֶה".
כלומר: שם שמגלה את האופן בו האל מתהווה כלפי העתיד, כך גם ארץ ישראל, ששם תהליך ההתהוות כלפי עתיד עם חזון ועם חיבור מודע לאלוהות, הופכת את ארץ ישראל למקום המניב חלב ודבש.
ואם מנסים לחיות בישראל ולאמץ אורח חיים הזהה לארץ מצריים, אורח חיים סטטי, ששם הכול כבר קיים ואין צורך בתנועה, אז הארץ מקיאה את יושביה, דבר הגורם ליושבים בה לזוז, ולהיות בתנועה ולחזור לתהליך האבולוציה בו האלוהות מעוניינת.

ארץ ישראל אם כן, אינה מקום גיאוגרפי, אלא מקום המזמין וקורא לדינאמיקה המתפתחת מול אלוהות, במקביל אליה וביחד עימה. ודבר זה אינו קשור כלל למקום גיאוגרפי, אלא למצבו הנפשי, הפנימי של האדם. על הגישה הבסיסית שלו על מדוע הוא כאן ומה עליו לעשות כאן.
יכול אדם לחיות "ארץ ישראל" באנגליה, יכול אדם לחיות "מצרים" בארץ ישראל.
אך אם אדם חי "ארץ ישראל" בתוך הארץ ישראל עצמה, אז יש לדבר ברכה מיוחדת.

האיכות של אדם החי "ארץ ישראל":

"וַיֹּאמֶר, מֹשֶׁה, בְּזֹאת תֵּדְעוּן, כִּי-יְהוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה: כִּי-לֹא, מִלִּבִּי"
אדם החי כמשרת, כשליח לערך שהוא עצמו אינו בעל אינטרס לדבר. אדם שנותן את כולו לדבר, למטרה, לשליחות, אך אינו מרוויח לעצמו כלום. זוהי הכוונה בלעשות דבר לשמו.
אם יש לאדם אינטרס ורצון לרווח, אין העשייה שלו נקייה. ארץ ישראל דורשת מן האדם עשייה שהיא לשמה, לשם שירות מלא לדבר שאותו האדם חי: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם, נָשָׂאתִי, וְלֹא הֲרֵעֹתִי, אֶת-אַחַד מֵהֶם".
איכותו של אדם החי "ארץ ישראל", הינה האיכות של אדם החי שליחות, נתינה, דבקות, אמונה מלאה בדבר עליו הוא קשור.
לאדם זה אין "אני" השייך לעצמו, ה"אני" שלו והוא עצמו כולו משני מול הדבר בו הוא דבק.
אז "ארץ ישראל" הופכת לו לגן רווה, למניבה חלב ודבש.

לכן: כדי לחיות חיים בישראל שהופכים לחלב ודבש, ישאל האדם את עצמו כמה שאלות:

א- האם אני חי חיים אגוצנטריים, שבהם אני חי לי ולביתי, מלחמת הישרדות של רכוש וכסף? ואולי יש לי דרך של שליחות ונתינה לזולת, שלי עצמי אין רווח מזה?
ב- האם יש לי דרך? האם אני רואה כיוון שהוא הדרך שלי? דרך שאני שם כלי שרת למשהו גבוה ממני.
ג- האם יש בי דבקות ואהבה לדבר שעימו אני עוסק? (כיוון שדבקות ואהבה הינם איכויות של אדם החי ב"ארץ ישראל")
ד- מה יקר לי יותר: אני, רכושי, השם שעשיתי לעצמי. או הערך והשליחות שאותם אני חי, ואותם אני מקיים.
ה- האם קיימת בי במובן הבסיסי ביותר "תודעת שליחות". האם יש בי את ההבנה הבסיסית שאני כאן לאן תכלית ומטרה? (אז האדם חי את "ארץ ישראל") או שאולי אני כאן סתם כך, מתוך צירוף מקרים כלשהו? (אז האדם חי "ארץ מצריים")

הקוד והמפתח לחיים ב"ארץ ישראל" הם חיי שליחות, חיי הגשמה של דבר שהאדם אינו מרכזי בא אלא משני, כלי שרת. אז ארץ ישראל הופכת ל "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ".

פרשת שלח, תפיסת עולם ב'

סיפור המרגלים כולו הינו חלק מן הדרך המקראית להעברת תוכן אלוהי מן האיכות והסוג הבא להרים את האדם למקום עליו כיוונה האלוהות בעת מתן לוחות הברית הראשונות. לוחות הברית שנשברו ופוזרו לרסיסים לאורך התורה כולה, ונותרו כרמיזות שיש לאסוף אותן לשם חידוש הלוחות שנשתברו, לוחות ברית הכתובות בכתב ידו של אלוהים.

פרק א' – המרגלים:

טבעי לאדם שיצא מעצמו החוצה, לעולם סביבו, כדי לקחת חלק באינטראקציה של תנועת העולם. גם אם הדרך ידועה לו היטב, טבעי שישלח מרגלים, שהם חמשת החושים, והם השגרירים היוצאים מן האדם (שהוא, האדם מרכז בפני עצמו) לשם יצירת קשר עם העולם. החושים הם, כמו כן שערים דרכם נכנס העולם לתוך האדם, וכן דרכם יוצא מן האדם מטען הקשור לאיכות הבסיסית שלו, לעולם.
בראש החושים כולם עומד חוש העין, הראייה, שהוא החוש הגובה מכולם, הוא יודע לראות לרחוק, והוא החוש שדרכו נוצרת תפיסת העולם המיידית שבעקבותיה נוצרת באדם תפיסת עולם שהופכת לאידיאולוגיה או לפילוסופיה.
בסיפור: המרגלים אכן דוברי אמת, אך אמת חלקית, אמת שהתנתקה מן היסוד האלוהי באדם, ונשענת רק על התגובות למראות החיצוניים, למראה העין. כך שהמרגלים (חוש הראייה) תופסים את החוץ כאמת מוחלטת, אז – אכן, העולם החיצוני נתפס כ"נפילים".
כאשר חוש הראייה אינו קשור ליסוד אלוהים, זהו הדבר שהופך אותו ל"זנות העין".
תפיסת העולם המתפתחת באדם לאור חושים שהופכים ליסוד עצמאי, הינה תפיסת עולם חלקית, שתופסת את החלק היחסי כמו שהיה המוחלט. זוהי תפיסה שגויה, שטעויות רבות בחיי האדם נובעות ממנה.
הטעות הינה במתן משמעות לנושאי חיים שונים, שאינה המשמעות הנכונה.
מטעות זו בחיי האדם הינה הסיבה הראשונה והמרכזית לסבל, לקשיים, למשברים ומחלות.
החוש מהווה כמו כן "שומר סף", מה ייכנס ומה יצא, וכאן יש חשיבות עצומה ביסוד שמכתיב לחוש את הקריטריונים להחלטה על מה דוחים ולמה הם מסכימים שייכנס או יצא.
בסיפור המרגלים, הקריטריון לעבודתו של החוש, תלויה ונשענת על מראה החיצוני, על רושם שהוא פועל על נפש האדם בכוח הופעתו בעולם. אז העולם חודר לנפש האדם באופן ישיר ומיידי, ללא מחיצות וללא הגנות. אז מאורעות העולם הם אלו הקובעים את התהוות העולם הפנימי באדם.
במצב זה האדם הינו תוצר ישיר של כל מה שפגש בחיים עד לנקודה זו. האדם בשלב זו הינו תוצר חברתי, סביבתי. אין לא את עצמו, הוא חי ביחס לסובב, ולא ביחס לעצמו. הוא תגובתי ונפעל מרגשות סטימולטיביים.
תפיסת עולמו משתנה מהר, וללא הרף. אין בו יציבות, הוא מטולטל על פי התגובות וההתרחשויות של העולם החיצוני, אז באמת העולם החיצוני הוא עולם של "נפילים וענקים".
זהו רוב העולם, וסיפור החיים שלהם הינו סיפור "דיבה", על פי הדרך המקראית.

פרק ב' – יהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה:

בסיפור המקראי, הם החושים שהתבססו היטב ביסוד האלוהי שבאדם, הם "שומרי סף" שיודעים היטב את הקריטריון עליו הם נשענים. לאור ההיכרות האינטימית עם היסוד האלוהי שבאדם, הם מפתחים בתוכם מצפון, שהוא מצפן לדרך, ועם מצפון (מצפן) זה, גם אם האדם הלך בדרך קשה, גם אם איבד את דרכו וטעה, וגם אם גרם לעצמו ולאחרים לנזק מטעות שעשה, יש בתוכו ידיעה ברורה וודאית של "דע מאין באת ולאן אתה הולך", לכן הוא יודע לתקן דרכו, הוא מבין איכן טעה ויודע כיצד לתקן את המעוות.
הוא יודע ללמוד מטעות, אין הוא נסוג לייאוש ושכחה מן הטעות, יש בו יכולת להתחדשות מנפילות קשות לאור ההישענות על הקריטריון הנובע מן היסוד האלוהי באדם.
תפיסת עולמו הינה של אדם בתוך מסע חיים, בתוך מסע שיש שם תהפוכות מסוגים רבים. אך אין בו פחד, אין בו רתיעה מן ההתמודדות. הוא מכוון תמיד לתכלית שאותה הוא יודע, בתחילה באופן אינטואיטיבי, ולאחר תהליך התהוות בעת היותו הולך בדרך, הידיעה הפנימית הופכת למוצקה וקונקרטית.
ככל שהתכלית של המסע מוגדרת בנפשו באופן קונקרטי יותר, כך הליכתו בחיים הופכת למכוונת מטרה באופן חד, חסכוני, מדויק, שמביא לפירות חיים נכונים על פי מסע החיים של אותו האדם.
אדם זה הינו בעל מצפון, בעל עקרונות "טוב ורע" שאינם נובעים ממוסר חברתי או מתכתיבי מסורת, אלא שהיסוד האלוהי הוא זה המדגיר לו את סוג הטוב ורע שלאורו הוא הולך. טוב ורע שמשתנים לאור המטרות של דרכו של האדם.
כאשר המצפון (מצפן) שלו הופך למודע ובוגר בניסיון חיים, אדם זה נשען על "אבן השתייה" שממנה הושתת העולם, יש בתוכו יסוד שאינו מושפע ואינו מגיב יותר לעולם החיצוני, אז אין בעולם לא נפילים ולא ענקים ושום דבר שהוא מוחלט בכוח ובהשפעה שלו על האדם.
זהו חלקם של ההולכים בדרך, הם מעטים בעולם, הם אינדיבידואלים מיוחדים, נבדלים מן הציבור ומן העולם בכלל.

פרק ג' – מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:

זהו המקום באדם מבוסס היטב ביסוד האלוהי, מכיר אותו, ובאינטימיות עמוקה עימו.
זהו המקום שלעולם לא ילך שולל, לא ילך לאיבוד אחר מאורעות העולם החיצוני. זהו אדם שיש בתוכו ידיעה מוצקה על סיבת קיומו, על מדוע הוא כאן ומה עליו לעשות כאן, ומהו חלקו היחסי והמדויק בתוך המכלול של העולם כולו.
יש לו משאבים בלתי נדלים, הוא חי תמיד, ויש בו התחדשות של כוח וידע, לא ידע אינטלקטואלי, אלא ידע הבא בהתנסות שנובע מן האלוהות עצמה.
החושים של אדם זה סרים לרצונו, מכוונים רק למקום שלשם הוא יורה אותם. יש בתוכו רצון מגובש, הוא מבין ויודע היטב את סיבת הרצון ומה הוא מתכוון לכונן בעולם.
הוא יודע לתווך בין העולמות, הוא "גשר" דרכו עולמות נפגשים, בהרמוניה, בשלום, ללא התנגשות פנימית האופיינית לפרק א' – המרגלים.
זהו ה"מורה" במובן העמוק, הוא יודע את סוגי ההוראה המתאימים לכל אדם. יש בו משקל מאוזן ונכון לדרך למשמעותה וכן את היכולת להעביר אותה לאחרים. יש בו סובלנות והתמדה, ויכולת סליחה וחמלה ליחסיות הכואבת של הסובב.
זהו אדם שהתגבש באופן מלא לאור הדרך ומסע שעבר, אין לו צורך בכלום, אין בדבר בעולם שיש לו שייכות עליו חוץ מהגשמת הרצון האלוהי בו הוא דבוק.

פרק ד' – אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם:

זוהי ה"ארץ המובטחת", זהו סיומו של המסע האנושי, שם יש זיווג מלא של אלוהים ואדם.
זוהי התכלית בהגשמתה המלאה, כאשר האדם יודע את חלק אלוהים בתוכו, ויסוד זה הופך לזהות המלאה של האדם. יש לא "אני" אך הוא לו שלו, יש לו זהות אך היא אינה אישית, יש לא שייכות לעולם אך אין הוא תלוי בעולם.
העולם החומרי הינו ככדורי משחק בידו, עולם החומר הינו פלסטלינה בידיו. אין לעולם החומרי שום משמעות, כוח או השפעה עליו, הוא חולש על עולם החומר באופן מלא, ועושה בו כרצונו, בורא ומחריב עולמות.
מתקיימת בו האחדות, הוא ביטוי מלא שלה, אין בו סרק, אין פגם.
חייו הם תנועה מתמדת שהיא עצמה רק שירות עולם, שירות האדם, שירות התכלית של הארץ המובטחת.
אם יש בתוכו קריטריון להנהגת העולם, הרי שתכלית ההגעה לארץ המובטחת הינו הקריטריון הראשון והאחרון, לאור קריטריון זה הוא יעשה פעולות רב גוניות שעשויות להיראות ניגודיות וסותרות לאדם שאינו במקומו.

אם חיית נכון כך שזימנת לחייך אדם מסוג זה, ואם חיית כך שאתה אף מסוגל לזהות את האיכות של אדם זה, עזוב הכול ולך אחריו.
הוא עצמו לא יבקש זאת ממך. סוג השיחה שיש לו עם העולם ועם אנשים הינה דרך רמיזה, דרך פיתוי, דרך טפיחה קלה על שכם, אולי האדם יבין ואולי לא.
אם הבנת את הרמז והפיתוי של אדם זה, אל תניח לו, אל תעזוב אותו, אולי הוא ידחה אותך, אך זהו רק סוג של "ניסיון", על תוותר.
לך איתו עד שנוכחותו תזכיר לך את עצמך ואת דרכך.
ואם חיית נכון אולי אף תזכה ברמזים ובסימני דרך שיראו לך באופן מוצק את הכיוון הפרטי שלך, ואם התמזל לך המזל ואדם אלוהי זה לקח עליך חסות כדי להנחות אותך בדרך עד שתגיע עצמך לארץ המובטחת, הרי שהתמזל לך מזלך.

פרשת שלח, תפיסת עולם א'

בפרשה זו רוב הסיפור ברובד הפשט, אינו הגיוני בעליל. הסיפור כולו אינו מתקבל על הדעת כלל.
הינה אותן הנקודות שיוצרות סיפור עם "חורים" רבים בעלילה.

1- לשם מה יש צורך, ברובד הבסיסי ביותר, בשליחת מרגלים שיתורו את הארץ, אם יש הבטחה מפורשת מן האלוהות לארץ זבת חלב ודבש?
אלוהים מבטיח, משגיח, מלווה, מזין, מאכיל ומה לא…. והוא המוביל והמשגיח המבטיח את הארץ, את הכניסה עליה, את הכיבוש שלה ועוד… אז מדוע יש צורך לשלוח מרגלים?
תפקיד המרגל הינו להשיג ידע שאינו קיים, כדי ליצור יתרון לצד הכובש. איזו רלוונטיות יש למרגלים אם האל עצמו הוא זה שמוביל את העם?

2- כאשר שולחים מרגלים שיתורו את הארץ, שולחים אותם ללא בקשה לאינפורמציה מכוונת, רוצים מהם "אובייקטיביות" במה שהם ראו, אי אפשר לשלוח מרגלים ולהכתיב להם את הדו"ח של מה שהם צפו. אם כך עושים, אין לשליח ערך בשליחותו.
משה מנחה אותם לאינפורמציה שהוא מבקש: "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה, לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב, וַעֲלִיתֶם, אֶת-הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא; וְאֶת-הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ–הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם-רָב. וּמָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ–הֲטוֹבָה הִוא, אִם-רָעָה; וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה–הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים. וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה, הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן, וְהִתְחַזַּקְתֶּם, וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ"
זה לגיטימי, אך מה שאינו לגיטימי הינה בהכוונה שלו "וְהִתְחַזַּקְתֶּם". בכך הוא מכתיב להם את מה שהוא היה רוצה שיגידו. ואם הוא רוצה בדיווח מסוים מאוד, אז אין להם ולשליחותם ערך.

3- "וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עָלוּ עִמּוֹ, אָמְרוּ, לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ. וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק–מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם"
מדוע הדיווח של נשיאי העדה, השלוחים, מכונה "דִּבַּת הָאָרֶץ".
קודם כל, הם אמרו את האמת, אכן הארץ מלאה בנפילים, והם דיווחו בדיוק את מה שראו, כמו שהם נתבקשו.
וכן – על הארץ הם אמרו טוב: "וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא–וְזֶה-פִּרְיָהּ", כך שהדיבה לא הייתה על הארץ, אלא על היושבים בארץ. וגם כאן, לא ניתן לקרוא לזה שקר או דיבה, כיוון שהם דיווחו על מה שראו, ועל זה לא ניתן לקרוא "דיבה".

4- "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן, עַל-פִּי יְהוָה"
האל עצמו הוא השולח, אז מדוע הוא מתרעם על התוצאות של השליחות? אם שלח, עליו לשאת שאחריות של תוצאות היוזמה הזו.
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עַד-אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה; וְעַד-אָנָה, לֹא-יַאֲמִינוּ בִי, בְּכֹל הָאֹתוֹת, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ. אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר, וְאוֹרִשֶׁנּוּ; וְאֶעֱשֶׂה, אֹתְךָ, לְגוֹי-גָּדוֹל וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ"
ומדוע האל כל כך מהר מוותר על עמו שהבטיח להם כמה וכמה פעמים את הארץ ואת טובה?
ומדוע משה הינו האדם היחיד דרכו הוא מעוניין להקים עם חדש, חלופי לנוכחי?

5- מן ההפטרה:

א- "לְכוּ רְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְאֶת-יְרִיחוֹ; וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית-אִשָּׁה זוֹנָה, וּשְׁמָהּ רָחָב–וַיִּשְׁכְּבוּ-שָׁמָּה"
השליחים נקראים לרגל את הארץ ואת יריחו, מדוע הכתוב מספר כי הלכו מייד לבורדל המקומי ושכבו שם?
מכל המקומות, רק שם ניתן להתחבא? או לגלות את מבוקשם?

ב- "וַתֹּאמֶר, אֶל-הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי, כִּי-נָתַן יְהוָה לָכֶם אֶת-הָאָרֶץ; וְכִי-נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ, וְכִי נָמֹגוּ כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם"
רחב הזונה יודעת ומבינה את מה שגדולי הארץ אינם מבינים…. איזו איכות הייתה לה כדי לדעת את מה שמנהיגי הארץ לא ידעו?

ג-" וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים, וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר, וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ, אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן; וַיְסַפְּרוּ-לוֹ–אֵת כָּל-הַמֹּצְאוֹת, אוֹתָם. וַיֹּאמְרוּ, אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, כִּי-נָתַן יְהוָה בְּיָדֵנוּ, אֶת-כָּל-הָאָרֶץ; וְגַם-נָמֹגוּ כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפָּנֵינוּ"
שני המרגלים בטוחים בניצחונם לאור דברי רחב הזונה….
האין דבר זה מעורר שאלה על המהימנות? מה – בגלל שרחב הזונה חושבת שישראל חזקים והאל איתם, אז זוהי הופכת להוכחה עבור המרגלים שכך יהיה? תמוה ביותר.

פרשת בהעלתך, היקיצה

"עַל-פִּי יְהוָה, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל-פִּי יְהוָה, יַחֲנוּ: כָּל-יְמֵי, אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ…. בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו, יַחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יִסָּעוּ; וּבְהֵעָלֹתוֹ, יִסָּעוּ" (במדבר ט', טז-כ)
ספר במדבר הינו קורותיו של האדם הנמצא במסע. הספר אינו מיועד לאדם שאינו חש את הצורך ליציאה למסע, מכיוון שהסיבה המרכזית ליציאה למסע הינו בחיסרון היסודי של הענן. כאשר הענן שוכן, אין סיבה לצאת למסע. כאשר הענן התנתק מן האדם, נוצר חלל כה עצום וריק כה גדול המחייב יציאה למסע.

"ר' יהושע בן לוי אמר קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף" (מדרש רבה, בראשית)
מזונו של האדם המוציא אותו למסעו הינו מזון הנפש, כאשר הנפש ניזונה במזון השייך לאיכותה ולצרכי התפתחותה, חיי האדם מקדמים למקום הנכון, וכאשר הנפש הזקוקה למזון, ניזונה מלחם חסר, אוכל קלוקל, אז דרכו של האדם עולה על מהמורות רבים, שהם עצמם שם כדי לעורר את האדם למזון התקין ההכרחי להתפתחות הנפש.

היעדר המזון הנדרש לנפש, מהווה סיבה ביציאה למסע, והמסע והעמל קשים ביותר:
"אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג', יז-יט)
בדרך כלל כל תחילת מסע מתאפיין בקושי גדול, באי וודאות גדולה, לגבי כיוון המסע ותכליתו.
כמו כן – כל מסע בתחילתו מעורר שאלת יסוד הקשורה לאי הוודאות לגבי היכולת שלך האדם להצליח במסעו, אולי הוא הולך הליכת סרק, הליכת שכולה מיותרת והסבל שכרוך בדבר הינו מיותר לחלוטין. זהו הספק הראשוני של הצעדים הראשונים לפני תחילת היציאה למסע.
אך חסרונו של הענן אינו מותיר ספק בהכרחיות של היציאה למסע, למרות אי הוודאות לגבי הדרך עצמה וכיוון הראשוני שלה.

"וַיָּשָׁב, הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי; וַיְעִירֵנִי, כְּאִישׁ אֲשֶׁר-יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ" (זכריה ד', א')
תוך כדי תהליך ההליכה בדרך, בה השלב בו מזון מגיע.
תחילתו של כל מסע מתחיל ברעב כבד, והמשכו בהזנה הדרגתית כפי הכלים שהאדם בונה בתוכו לשם קבלת השפע המזין ומחייה את נפשו, ואיכות מזון זה הינו המעיר אותו לחיים.
מזון זה הינו המזון המעורר ליקיצה, קודם האדם היה עיוור וכעת הוא רואה, לפני מזון מסוג זה היה ישן וכעת הוא ער.
המזון עליו משתוקק האדם ובו הוא חפץ משנה באדם את האופן בו הוא מבין, תופס ורואה את המציאות.
הכול היה שם קודם רק שהאדם לא ראה את מה שהיה לנגד עיניו.
הדרך והמזון, עניינם תהליך ההתעוררות והיקיצה לדבר למה שקיים מתחת לאפו של אדם כל העת, אך תודעתו נרדמה וישנה ואינה רואה את מה שכמו והיה מובן מאליו.

ככל שהאדם מאומן להשיג סוג זה מזון, כך תהליך היקיצה שלו הולך והופך לעמוק ומהיר יותר.
תהליך היקיצה אינו חד פעמי, כי עם תהליך הדרגתי בעל שלבים וצעדים רבים.
אין יקיצה חד פעמית, יש תהליך מתפתח שהוא עצמו חלק מן המסע אותו יש לעבור, כדי להגיע לארץ המובטחת.