1- ראש, פרשה:
"וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל-הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת-כָּל-הָאָרֶץ…. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ, אֶתְּנֶנָּה; הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר" (דברים לד, א-ד)
על זה אמרו חז"ל: "הוא היה אומר (ר' טרפון) לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה" (אבות ב, טז)
משה הוא "תחנה", פרק נוסף בתהליך הגאולה העולמי הכולל. הוא תחנה חשובה – אך תחנה בלבד, ולא רק על כתפיו מונחת האחריות והקושי להוליך את ישראל ואת העולם כולו למקומו שאבד, למקומו מול האלוהות.
לכן ספר דברים כולו, המסכם את דברי משה ביחס לשליחותו, מסתיים בהעברת "שרביט" ההנהגה לתלמידו המובהק יהושוע בין נון: "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מָלֵא רוּחַ חָכְמָה–כִּי-סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת-יָדָיו, עָלָיו; וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה" (דברים לד,ט)
חלק מן הענווה של משה וגדלותו באה לידי ביטוי בדאגה להעברת ה"פרק" הבא. פרק שאינו מנת חלקו האישית, לדורות הבאים דרך מנהיג המתאים להעברת ישראל את הירדן, אל הארץ המובטחת, שהיא רק משל להגעה אל התכלית.
משה איש המסע, הוא האדם המוביל את ישראל במסעות, בדרך, בהכשרת הקרקע וההכנה הנדרשת להגעת אל התכלית. אך אין הוא האדם המתאים לשהייה במקום שם התכלית מתממשת. אדם אחר מתאים לדבר זה ומשה מכשיר אותו לתפקיד העתידי עוד מהיותו נער.
מכאן נובעת הברכה האמתית, הברכה שחיי משה ממשיכים לאחר הסתלקותו. יש לו המשכיות דרך תלמידיו, דרך ממשיכי דרכו. וזוהי ברכה אמתית, שחייו נשאו פרי אמתי.
הוא השאיר אחריו ממשיכי דרך, נאמנים, למעשה עד לימינו אנו.
מהי הברכה אם כן? המשכיות השליחות והדרך, שהיא רצונו של האל, בעבודה ותוצאותיה של האדם, המותירה פרי לדורות הבאים, שהם תשתית וקרקע פורייה, לדור שיקום ואף הוא ימלא את שליחותו נאמנה, וייקח את האבולוציה של האדם לקראת הגאולה המלאה, לעוד פרק אחד נוסף בשעתו ובזמנו, וכך גם יכשיר את הקרקע בחייו ובשעתו לדורות הבאים.
מכאן אנו למדים כי משה ראש לנביאים, איש המסעות, מעיד כי הנבואה אינה מטרה אלא צעד בהתפתחות של האדם בדרך להגשמה אל הארץ המובטחת.
והאדם המעביר לארץ המובטחת, הוא מחזיק את כוחו של "משיח".
הנבואה היא הדרך, המשיח הוא בהגעה על התכלית.
2- תוך, הפטרה:
"כֹּל אֲשֶׁר-צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה, וְאֶל-כָּל-אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ, כְּכֹל אֲשֶׁר-שָׁמַעְנוּ אֶל-מֹשֶׁה, כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ: רַק יִהְיֶה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עִמָּךְ, כַּאֲשֶׁר הָיָה, עִם-מֹשֶׁה, כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-יַמְרֶה אֶת-פִּיךָ, וְלֹא-יִשְׁמַע אֶת-דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר-תְּצַוֶּנּוּ–יוּמָת: רַק, חֲזַק וֶאֱמָץ" (יהושוע א, טז-יח)
הברכה העוברת מדור לדור, מחייבת הסכמה של שמיים וארץ. אלוהים מקדיש את יהושוע לתפקיד וישראל אף הוא מסכים ליהושוע ולשליחותו.
לכן ברכה עניינה חיבור שמיים וארץ, חיבור הקצוות אל השלם, וכאשר יש אחדות יש ברכה.
לכן – כל פיצול, מחלוקת, ריבים ומדון, כעס ושנאה המובילה להפרדה, פיצול ומחלוקות, מביאה עימה קושי וקללה.
ברכה שהיא ביטוי לאחדות שמיים וארץ, אינה ניתנת להכחדה או להפסד. לא ניתן לנצח או להביס אותה. לכן, במקום בו יש אחדות, שם מצויה הברכה. ובמקום שם יש פיצול, ריבים ומחלוקות, יש ותהייה קללה.
מכאן החשיבות ב"שלום בית" בין איש לאשתו ובמשפחה. בית עם אחדות מהווה בית לברכה. בית עם מחלוקות ושנאה הדדית מהווה בית לדבר ההפוך מן הברכה.
וכלל זה נכון לכל תחום בחיי האדם, ובכל נושא שעימו הוא עוסק.
3- סוף, אנחנו היום:
כל אדם, בכל התקופות ההיסטוריות השונות, מהווה גשר וצומת בין העבר ומה שהורישו לו, ולדבר שהוא עצמו עתיד להוריש לדור הבא. יש לו את הוריו שהם המורישים, ויש לו את ילדיו שהוא האחראי להוריש להם את המשך תהליך ההתפתחות, האידיאלית ביותר לשם ההגשמה של התכלית.
כל אדם צריך שייבחן את סוג הירושה שקיבל מהוריו (אין הכוונה לירושה חומרית, אלא לירושה של תוכן רגשי, נפשי, רוחני, ערכי, דתי) והאם הוא מוכן למימוש ירושה זו. האם יש בו הסכמה לסוג הירושה שקיבל מהוריו, אולי יש תכנים שיידחה ויש אחרים שיקבל.
אין להתייחס לירושת האבות באופן עיוור. יש לבחון אותה ולבדוק היטב את סוג הירושה ואיכותה. ולראות שאכן ירושה זו מתכוונת בטהרתה לשרת אלוהים ואדם בדרך על התכלית.
במקרים רבים, הירושה מן האבות אינה נקייה ויש לטהר ולזכך אותה דרך העבודה העצמית של האדם על עצמו. כיוון שסוג ירושה זו טבועה בגופו ובנפשו של האדם, יש צורך בתהליך המזכך את הדברים למקומם המדויק. דרך העבודה של האדם על עצמו.
וכן – כל אדם ראוי שיבדוק היטב את חייו ואת מה הוא בונה בתוכו כאיכויות ערכיות שאותן הוא מעביר לילדיו (במודע או שלא במודע). כיוון שהעקרונות, הערכים והכללים (אם הוא חי אותם באמת) הם אלו שיעברו כירושה לילדיו, והם אלו שיכתיבו לידיו חיים עם ברכה (אחדות שמיים וארץ) או חיים של קללה (חיים של פיצול, ריב, מדון, שנאה כו')
כל אדם בכל זמן ושלב היסטורי, יש לו את האחריות כלפי הוריו לזיכוך הירושה שקיבל מהם, כיוון שזיכוך ירושת ההורים מזככת גם אותם במובן הישיר.
ולכל אדם אחריות חובקת עולם להוריש קרקע פורייה טובה יותר ממה שהוא קיבל כירושה מהוריו, לילדיו שלו, לשם ההגשמה של התכלית של חיי האדם אשר בו, באדם נוצרת האחדות והמפגש של שמיים וארץ, אדם ואלוהים.
אז העולם כולו מתקן וחוזר למקומו האבוד והגולה, על הארץ המובטחת.
קובי נחושתן - דרכי הבראה אלטרנטיביות 