פרשת וְזֹאת הַבְּרָכָה

1- ראש, פרשה:
"וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל-הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת-כָּל-הָאָרֶץ…. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ, אֶתְּנֶנָּה; הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר" (דברים לד, א-ד)

על זה אמרו חז"ל: "הוא היה אומר (ר' טרפון) לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה" (אבות ב, טז)

משה הוא "תחנה", פרק נוסף בתהליך הגאולה העולמי הכולל. הוא תחנה חשובה – אך תחנה בלבד, ולא רק על כתפיו מונחת האחריות והקושי להוליך את ישראל ואת העולם כולו למקומו שאבד, למקומו מול האלוהות.
לכן ספר דברים כולו, המסכם את דברי משה ביחס לשליחותו, מסתיים בהעברת "שרביט" ההנהגה לתלמידו המובהק יהושוע בין נון: "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מָלֵא רוּחַ חָכְמָה–כִּי-סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת-יָדָיו, עָלָיו; וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה" (דברים לד,ט)
חלק מן הענווה של משה וגדלותו באה לידי ביטוי בדאגה להעברת ה"פרק" הבא. פרק שאינו מנת חלקו האישית, לדורות הבאים דרך מנהיג המתאים להעברת ישראל את הירדן, אל הארץ המובטחת, שהיא רק משל להגעה אל התכלית.
משה איש המסע, הוא האדם המוביל את ישראל במסעות, בדרך, בהכשרת הקרקע וההכנה הנדרשת להגעת אל התכלית. אך אין הוא האדם המתאים לשהייה במקום שם התכלית מתממשת. אדם אחר מתאים לדבר זה ומשה מכשיר אותו לתפקיד העתידי עוד מהיותו נער.

מכאן נובעת הברכה האמתית, הברכה שחיי משה ממשיכים לאחר הסתלקותו. יש לו המשכיות דרך תלמידיו, דרך ממשיכי דרכו. וזוהי ברכה אמתית, שחייו נשאו פרי אמתי.
הוא השאיר אחריו ממשיכי דרך, נאמנים, למעשה עד לימינו אנו.

מהי הברכה אם כן? המשכיות השליחות והדרך, שהיא רצונו של האל, בעבודה ותוצאותיה של האדם, המותירה פרי לדורות הבאים, שהם תשתית וקרקע פורייה, לדור שיקום ואף הוא ימלא את שליחותו נאמנה, וייקח את האבולוציה של האדם לקראת הגאולה המלאה, לעוד פרק אחד נוסף בשעתו ובזמנו, וכך גם יכשיר את הקרקע בחייו ובשעתו לדורות הבאים.

מכאן אנו למדים כי משה ראש לנביאים, איש המסעות, מעיד כי הנבואה אינה מטרה אלא צעד בהתפתחות של האדם בדרך להגשמה אל הארץ המובטחת.
והאדם המעביר לארץ המובטחת, הוא מחזיק את כוחו של "משיח".
הנבואה היא הדרך, המשיח הוא בהגעה על התכלית.

2- תוך, הפטרה:
"כֹּל אֲשֶׁר-צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה, וְאֶל-כָּל-אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ, כְּכֹל אֲשֶׁר-שָׁמַעְנוּ אֶל-מֹשֶׁה, כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ: רַק יִהְיֶה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עִמָּךְ, כַּאֲשֶׁר הָיָה, עִם-מֹשֶׁה, כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-יַמְרֶה אֶת-פִּיךָ, וְלֹא-יִשְׁמַע אֶת-דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר-תְּצַוֶּנּוּ–יוּמָת: רַק, חֲזַק וֶאֱמָץ" (יהושוע א, טז-יח)

הברכה העוברת מדור לדור, מחייבת הסכמה של שמיים וארץ. אלוהים מקדיש את יהושוע לתפקיד וישראל אף הוא מסכים ליהושוע ולשליחותו.
לכן ברכה עניינה חיבור שמיים וארץ, חיבור הקצוות אל השלם, וכאשר יש אחדות יש ברכה.
לכן – כל פיצול, מחלוקת, ריבים ומדון, כעס ושנאה המובילה להפרדה, פיצול ומחלוקות, מביאה עימה קושי וקללה.
ברכה שהיא ביטוי לאחדות שמיים וארץ, אינה ניתנת להכחדה או להפסד. לא ניתן לנצח או להביס אותה. לכן, במקום בו יש אחדות, שם מצויה הברכה. ובמקום שם יש פיצול, ריבים ומחלוקות, יש ותהייה קללה.
מכאן החשיבות ב"שלום בית" בין איש לאשתו ובמשפחה. בית עם אחדות מהווה בית לברכה. בית עם מחלוקות ושנאה הדדית מהווה בית לדבר ההפוך מן הברכה.
וכלל זה נכון לכל תחום בחיי האדם, ובכל נושא שעימו הוא עוסק.

3- סוף, אנחנו היום:
כל אדם, בכל התקופות ההיסטוריות השונות, מהווה גשר וצומת בין העבר ומה שהורישו לו, ולדבר שהוא עצמו עתיד להוריש לדור הבא. יש לו את הוריו שהם המורישים, ויש לו את ילדיו שהוא האחראי להוריש להם את המשך תהליך ההתפתחות, האידיאלית ביותר לשם ההגשמה של התכלית.

כל אדם צריך שייבחן את סוג הירושה שקיבל מהוריו (אין הכוונה לירושה חומרית, אלא לירושה של תוכן רגשי, נפשי, רוחני, ערכי, דתי) והאם הוא מוכן למימוש ירושה זו. האם יש בו הסכמה לסוג הירושה שקיבל מהוריו, אולי יש תכנים שיידחה ויש אחרים שיקבל.

אין להתייחס לירושת האבות באופן עיוור. יש לבחון אותה ולבדוק היטב את סוג הירושה ואיכותה. ולראות שאכן ירושה זו מתכוונת בטהרתה לשרת אלוהים ואדם בדרך על התכלית.
במקרים רבים, הירושה מן האבות אינה נקייה ויש לטהר ולזכך אותה דרך העבודה העצמית של האדם על עצמו. כיוון שסוג ירושה זו טבועה בגופו ובנפשו של האדם, יש צורך בתהליך המזכך את הדברים למקומם המדויק. דרך העבודה של האדם על עצמו.

וכן – כל אדם ראוי שיבדוק היטב את חייו ואת מה הוא בונה בתוכו כאיכויות ערכיות שאותן הוא מעביר לילדיו (במודע או שלא במודע). כיוון שהעקרונות, הערכים והכללים (אם הוא חי אותם באמת) הם אלו שיעברו כירושה לילדיו, והם אלו שיכתיבו לידיו חיים עם ברכה (אחדות שמיים וארץ) או חיים של קללה (חיים של פיצול, ריב, מדון, שנאה כו')

כל אדם בכל זמן ושלב היסטורי, יש לו את האחריות כלפי הוריו לזיכוך הירושה שקיבל מהם, כיוון שזיכוך ירושת ההורים מזככת גם אותם במובן הישיר.
ולכל אדם אחריות חובקת עולם להוריש קרקע פורייה טובה יותר ממה שהוא קיבל כירושה מהוריו, לילדיו שלו, לשם ההגשמה של התכלית של חיי האדם אשר בו, באדם נוצרת האחדות והמפגש של שמיים וארץ, אדם ואלוהים.
אז העולם כולו מתקן וחוזר למקומו האבוד והגולה, על הארץ המובטחת.

פרשת האזינו, הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ

ראש, פרשה: שירת משה

"נבואת משה רבנו ע"ה. והוא שנאמין כי הוא אביהם של כל הנביאים אשר היו מלפניו ואשר קמו מאחריו, כולם הם תחתיו במעלה" (רמב"ם, הקדמה לפרק חלק, עיקר שביעי ב שלוש עשרה עקרי האמונה)
כל דברי משה, נבואה הם. וכך גם שירתו, אשר באה להעיד ולהוכיח את ישראל לדורות האחרונים "וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם: לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד–בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל". יש אומרים כי דברי השירה מכוונים לדור הנוכחי, בו קיים שפע חומרי רב, דבר המהווה הפרעות בדרך להתפתחות הכרחית לשם הכשרת הכלים הפנימיים לקבלת השפע העליון: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ, וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ".

במה שונה דברי השירה של משה, מדברי משה האחרים הנאמרים כדיבור, שיחה או תוכחה?
השוני הינו בגוון האישי המצורף לשירה, בעמוק ממנו המילים נובעות, ולרצונו של משה שעומק מקומו שלו ידביק את השומעים ואת הקוראים, כיוון "שמה שיוצא מן הלב, נכנס אל הלב".
הוא מסיים ב: "כִּי לֹא-דָבָר רֵק הוּא, מִכֶּם–כִּי-הוּא, חַיֵּיכֶם; וּבַדָּבָר הַזֶּה, תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה".

תוך, הפטרה: שירת דויד

שירת דויד, שירת רוח הקודש היא: "רוּחַ יְהוָה, דִּבֶּר-בִּי; וּמִלָּתוֹ, עַל-לְשׁוֹנִי".

מסכת ברכות ג,- ב: "כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד, וכיוון שהגיע חצות לילה, בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו. מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר"

שירתו של דויד אישית היא. ברובה שירתו בתהילים הינה שלו על עצמו, על הצרות והמהמורות והישועות שראה בחייו, על עצמו, על בשרו.
רוח הקודש המפעמת בליבו ומעירה אותו משנתו בחצות הליל, הינה ביכולתו של דויד לזהות את השורש ואת המקור לתמורות שהוא עובר בחייו ומי הוא אותו האחד המנגן לו על מיתרי הכינור, מיתרי ליבו.
כיוון שהוא ככלי נגינה בידי שמיים, כיוון שהוא ריק מעצמו, אך נוכח מלא בחייו, אינו ישן, אינו נרדם, אינו אדיש לתמורות החלות סביבו ובתוכו, אז פנוי הוא לשמוע מנגינות ומילים שנותרו עד ליום זה כשירת קודש, המחזקת, מהווה הגנה, ובונה כלים בנפש הקורא לקבלת רוח קודש כמו כותב המילים עצמו.

בשני המקרים, משה ודויד, השירה שלהם הינה ביטוי לעצמם במובן האישי העמוק. אין רצונם בפילוסופיה או בהגדרות של עיקרי אמונה. הם רוצים את לב האדם, את רגשותיו, מהוויו, את כל חלקי האדם כולם, במכלול אחיד לשם הפיכת האדם ל"בית מקדש" בעצמו.

סוף:  יש מקום באדם, שירה שמו:

כל אדם זקוק להיות "משורר" כותב שירה, כך חלקי הנפש האמיתיים, העמוקים, הקרובים לשורש, מקבלים ביטוי, ודרך הביטוי האדם נחשף ל"שורש נשמה". למקום שם השפע האלוהי פועל ומניע את האדם על כל פעולותיו, שם ניכרת ההשגחה הפרטית ומשם האדם אינו זקוק יותר ל"אמונה" במובן היחסי והמתנצח, שם באות התשובות, משם יש מזור לנפש, ומשם באה הידיעה והביטחון על: הַשְׁלֵךְ עַל יְהוָה יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ (תהילים נה,כג)

אומרים כי: "שירה גימטריא תפלה" (515, כמו "ואתחנן") שירה שכתיבתה, בנגינתה ובשירת המילים שלה.
לכן על כל אדם לכתוב שירה, לנגן אותה או לשיר שירים המרוממים את מקומו למקום גבוה יותר, כיוון ששירה הינה אחת מן ה"טכניקות" לעלייה לשורש משם החיים נובעים.

פרשת וילך, לֹא יַרְפְּךָ, וְלֹא יַעַזְבֶךָּ

ראש , פרשה:
"וַיהוָה הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ, הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ, וְלֹא יַעַזְבֶךָּ; לֹא תִירָא, וְלֹא תֵחָת" (דברים לא,ח)
זוהי המציאות של יוצאי מצרים, הנכנסים לארץ. שם יש ידיעת אלוהים המאפשרת השענות מלאה על האל. ראיית אלוהים בחושים הרגילים, דבר שהינו חלק מתפיסת מציאות הנובעת מ"נשמה", לא משכל ולא מהיקש אנליטי, אלא מן היסוד באדם שהוא זרע אלוהים, חלק אלוהים ממעל.
כאשר חלק זה פעיל באדם, אז החושים רואים וקולטים את אלוהים בכל מקום. את השגחתו ורצונו.

תוך, הפטרה:
"מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה, נָבוֹן וְיֵדָעֵם: כִּי-יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְהוָה, וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים, יִכָּשְׁלוּ בָם" (הושע, יד,י)
דברי הושע בן בארי הנביא, סוף תקופת ממלכת ישראל (שהתפצלה מממלכת יהודה)
שם ידיעת אלוהים זקוקה לתבונה, חכמה. אין ידיעה זו ספונטנית כמו בתקופת ההליכה במדבר. בזמנו של הושע ידיעת אלוהים זקוקה לבניית כלים פנימיים של עבודה מודעת, כלי הבנה שאינם חלק מיסוד טבעי באדם, אלא שיש לעמול ולעבוד הרבה כדי שיהיו חלק מכלי תפיסת המציאות של האדם.
ידיעת אלוהים בתקופתו כבר אינה דבר המובן וברור מאליו.
במקום זה, חלק אלוהים ממעל שבאדם, אינו פעיל ספונטנית כמו בדור יוצאי מצרים והנכנסים לארץ. כאן יש צורך בדרך מודעת שאותה יש לעבור כדי לבנות כלים קוגניטיביים לשם היכולת לתרגם את תנועת האדוות, הצלילים התנועות שבאות ונובעות מחלק אלוהים ממעל באדם, ומשם מתפתחת ידיעת האלוהים.

סוף, היום:
"וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת; וְאָמַר, בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלֹא עַל כִּי-אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי, מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים לא, יז-יח)
כל הצרות, הקשיים, סוגי ההתמודדויות השונות והקשות שבאות לאדם, באות לו עקב: "אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי"
זוהי הבחנה עמוקה ביותר, כאשר האדם יודע להבין ולראות כי קשיים וצרות הם תוצר של איבוד קשר וחיבור לצור העולמים. דבר המחייב מן האדם לצאת למסע של תהליך התבררות פנימית.
מה עיקר ומה טפל, וכאשר התבררה לו נקודת העיקר של חייו, עליו להשקיע עצמו וכל חיותו רק על נקודה זו, לשם התפתחות הכלים לחכמה ולתבונה ההכרחיים לידיעת אלוהים כמו שהושע בן בארי כיוון אליה.
היום כלום לא מובן מאליו, היום התרבות שחטה את כל ה"פרות הקדושות" האפשריות, ולא נותר דבר. הכול נופץ והושמד, כאשר ל"חכמת האקדמיה" יש חלק מרכזי וחשוב בתהליך הניפוץ וההשחתה.
כיצד הם מנתקים את האדם מן התבונה הנפשית היודעת באופן ישיר, על ידי שכל מנתח, מנותק, מתבונן, קר, שאינו נובע מלב האדם. וכך כיכול הם יודעים.
היום מה שנותר זהו האדם לבדו, ואדוות זרע אלוהים בנפש האדם, שאינו מניח ואינו ישן ואינו נותן לאדם אפשרות להיעלם במסך הסמים וכל סוגי הממסכים שיש לתרבות הנוכחית להציע.
היום נשמת אלוהים, חלק אלוהים שבאדם, זהו היסוד שמניע ודוחף, עד למקום שם האדם יבין ויידע את זהותו האמתית, את מקורותיו ומעיינותיו. עד למקום שם החיים והקיום יהפכו לדבר "הגיוני", לדבר המזין ומוביל את האדם ליסודות עליהם חייו היו מושתתים תמיד, רק שלא ידע ולא הבין והלך לאיבוד אחר מראות עיניים ותרבות זרה.

פרשת ניצבים: מָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ

1- פרשה, ראש:

"וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לְפָנֶיךָ; וַהֲשֵׁבֹתָ, אֶל-לְבָבֶךָ"
ישראל עבר תהליך שמכריח אותו לעבור דרך הברכה ודרך הקללה, ולאחר שתמו תקופות ברכה וקללה, ישראל הבין דבר מה, ראה והשיב על לבבו דבר שקודם לא ראה ולא הבין.
ומכיוון שכעת ישראל מבין ורואה, בא אליו האל עצמו והוסיף עליו ברכה שקודם לא הייתה אפשרית שתינתן: "וּמָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ, וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ: לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ–לְמַעַן חַיֶּיךָ".
ולאור מילת הלב, הסרת העורלה שכיסתה את הלב, ישראל זוכה לברכה עוד יותר מובחרת וגבוהה מאבותיו הראשונים: "וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ, מֵאֲבֹתֶיךָ".
תוצאות מילת הלב מביאה עימה היווכחות שמשנה את פני החיים כולם: "כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ".
אין לאן ללכת, אין מסע לעבור, אין איכן לחפש, אין דרך אותה יש לחצוב, אין מבוכה ואין בלבלול.
כי אין שם בחוץ כלום, המציאות כולה משתקפת מן היסוד העצמי והפנימי של ישראל.
מעצמו, מתוכו ישראל פוגש את העולם ויודע ומבין את סודות העולם כולו דרך פנימיותו.
ודרך שער ה"עצמי", ה"אני", הוא עושה, מתקן ומביא לגאולה את עצמו ואת עולמו שבו הוא גר.

2- הפטרה, תוך:

"שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּיהוָה, תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי–כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי-יֶשַׁע, מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי: כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר, וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ"
זהו דברי ישראל שזכה למילת הלב ולייחוד העולמות בנפשו כך שהוא עצמו מקדש לשמיים ולארץ. ואלה הם דברי השמחה, של ישראל.
כי עצבות נובעת מניתוק והפרדה, ושמחה באה לאור השיב אל חיק האחדות.

3- סוף, אנחנו, היום:

באיזה שלב כל אחד מאתנו במסע הזה, זאת שאלה אישית של אדם מול עצמו ואלוהיו.

פרשת כי תבוא: תקופת קללה

1- ראש, פרשה – הבריתות וההגבלה של זמן הקללות:

"אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה, לִכְרֹת אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–בְּאֶרֶץ מוֹאָב: מִלְּבַד הַבְּרִית, אֲשֶׁר-כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב" (דברים כח, סט)
ברית ראשונה: הברית של מתן לוחות הברית על הר סיני, מיד עם צאת העם ממצרים.
ברית שנייה: הברית של סוף ההליכה ולפני הכניסה על הארץ המובטחת.
הברית הראשונה כוללת בתוכה את עשרת הדברות ואת ההלכות והמצוות הנגזרות מעשרת הדברות.
הברית השנייה עומדת בסימן הברכה וקללה.
מכיוון שבברית מדובר, אין כאן הכוונה לבחירה במובן הטהור (שאם האדם יבחר בדרך מסוימת, התוצאה באה עם ברכה, ואם לא ילך בדרך המוצאת, התוצאה תהייה הקללה) אלא בברית שממנה מתחייבת הקללה והדרך הקשה שהיא חלק מן המהלך היהודי כולו, שעניינו לעבור כברת דרך קשה ומייסרת של 98 הקללות הנמנות בפרשה.
כלומר: הקללות הן חלק מן הברית, הן חלק מן ה"גורל" היהודי, ומה שעם ישראל אכן עבר מסוף בית שני ועד לשואה הנאצית בדור האחרון.
חלק מאופייה של הברית הזו, השנייה – הכוללת בתוכה את 98 הקללות, מראה כי למרות הנורא שבדבר, יש לאסונות הללו סוף, ויש תקופות שהן תקופת הקללות שהיא תקופה ופרק זמן שמתחיל ומסתיים.
הנחמה שבדבר: שיש לקטסטרופה סוף, ושהיא חלק מן הברכה.
כלומר: יש סוג של ברכה שכעת לא ניתן להבין או לדעת אותה עד לתומה, והיא מחביאה בתוכה ברכה עצומה לפרק זמן ארוך (עתידי) שהעם היהודי תשתית לברכה הצפויה המוחבאת בתוך 98 הקללות ומסכת הייסורים הנוראה שהיא מביאה עמה.

2- תוך, הפטרה – האל עצמו שם גבול לגלות, לקושי ולסבל:

"לֹא-יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ, וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף: כִּי יְהוָה, יִהְיֶה-לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם, וְשָׁלְמוּ, יְמֵי אֶבְלֵךְ" (ישעיהו ס,כ)
וְשָׁלְמוּ, יְמֵי אֶבְלֵךְ: פרק הזמן המיועד לאבל, לקושי, לייסורים, ואובדן, ומסכות ולאומללות, הגיעו לסופן. וכאשר תקופה זו הסתיימה, היא הסתיימה ברצונו של האל בעצמו: "כִּי בְקִצְפִּי הִכִּיתִיךְ, וּבִרְצוֹנִי רִחַמְתִּיךְ" (ישעיהו ס,י)
תקופת הסבל מתוחמת בגבול קונקרטי, היא לא לעד, היא ברצונו של האל (אולי אורך התקופה ידוע רק בקרבו, אך גבול זה קיים)

3- סוף, היום, אנחנו – הדרך לצמצום ואף למניעה של תקופות הסבל והייסורים:

בחיי כול האדם יש תקופות מסוגים שונים עם איכויות שונות. התקופות הכרוכות בייסורים, סבל קושי גדול. אף הן חלק מן הדרך ההכרחית של כל אדם.
במקרים רבים הייסורים של תקופות אלו עניינם גיבוש של איכות פנימית הנבנית עקב העמידה מול הקושי, ולעתים הקושי מביא עמו לבסוף תבונה שהיא התגבשות של מירוק הנפש וחשיפה של רבדים עמוקים יותר שהסבל כלי שרת לחשיפה של יסודות נפש אלו.
אך התורה בפרשה (חלק "ראש" של התהליך) מגלה כי ניתן לקצר משמעותית את פרקי הסבל והייסורים ואולי אף למנוע את תקופת הייסורים, על ידי אימוץ גישה ותפיסת מציאות כמו שהפרשה מעוררת ומלמדת.

הנה כמה עצות העולות מן הפרשה, שהאימוץ של עצות אלו מביא לקיצור ימי הסבל:

א- "וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת, וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת–בְּעָבְרֶךָ: לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי-אֲבֹתֶיךָ, לָךְ" (דברים כז, ב-ג)
על האדם לשים דבר לנגד עיניו שיעיד עליו, ושיזכיר לו תמיד את היסוד שבו הכול תלוי. אולי דרך טקסט הכתוב לו על הקיר בביתו אולי דרך מנהג והרגל הבא להזכיר לו את העיקר שבחייו.
העיקר של חיי האדם תמיד נובע מן הדרישה של החכמים "דע מאין באת ולאן אתה הולך".

ב- "וְשָׂמַחְתָּ, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (דברים כז, ז)
השמחה, היא עיקר העשייה, כאשר היא קיימת בתוך העשייה, היא הדבר המגן השומר ודוחה הייסורים. בכול דבר שאת\ה עסוק בו, עליך לוודא כי קיימת השמחה בעשייה שלך. אם השמחה אינה קיימת, עצור לבדוק עצמך, אולי תרדמת הזמן פשטה בנפשך, ואולי השחיקה של עבודה וחיי השגרה, או נתיבים זרים שלקחו אותך ממכרז העניין.

ג- "וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן" (דברים כז, כו)
כאשר אתה חי את חייך, חייה מתוך קבלה, כניעה והסכמה לקיים. במקרים רבים מעצם ההסכמה והכניעה, נפתח השער לשינוי עצום.

ד- "וְהָיָה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (דברים כח, א)
תטה אוזן, למד להקשיב למתרחש סביבך, ברוב המקרים התשובות לבעיות הקשות ביותר, המורכבות ביותר, מגלות תשובה על עצמן ממש מתחת לאפך, ממש לידך קרוב מאוד. ברוב המקרים אליך הקשיב למתרחש סביבך, כיוון שההשגחה מדברת אליך תמיד, בדרכים וצורות רב גוניות הזקוקות ממך לקשב למתרחש לידך.
ה- "וְרָאוּ כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ, כִּי שֵׁם יְהוָה נִקְרָא עָלֶיךָ; וְיָרְאוּ, מִמֶּךָּ" (דברים כח, י)
בכל דרכיך עשה את מעשייך כאחד המחקה את בוראו. כך שכמו שהוא רחום אף אתה היה רחום.
כך האיכויות האלוהיות ישכנו במעשייך, דבר שיש עמו "הגנה" מן הסובב.

ו- "לְיִרְאָה אֶת-הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא, הַזֶּה – אֵת, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (דברים כח, נח)
היראה, שהיא ראייה נכונה, תפיסת מציאות נכונה, על מקומו היחסי של האדם מול צור העולמים, מול החסד העצום של תופעת החיים וקיום כולו. אם יראה זו קיימת בנפש האדם, הדבר מוביל לצניעות והליכה ללא פחד אך זהירה ומודעת בחיי האדם. דבר זה מביא למניעה של קטסטרופות רבות הבאות עקב אי הזהירות, קלות הראש, וזלזול בקיים.

ז- "וְלֹא-נָתַן יְהוָה לָכֶם לֵב לָדַעַת, וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים כט, ג)
אם את\ה מסתכל אחורנית על חייך, ואינך מוצא אלא סבל קושי וייסורים, עצור להתבונן כיצד חיים שחיית בנו בך יכולות מסוימות, אולי של חסד ואמפתיה כלפי הסובל אחיך, אולי יכולת לוותר על עצמך כמרכז היקום ולראות את הרלוונטיות של קיומו של חברך, אולי התפתח בך קשב ורגישות חברתית עקב מה שחווית.
אם את\ה מוצא דבר מה מזה בך, אל תקל בדבר, שכן אולי לשם התפתחות זו היה נחוץ לך הקושי והייסורים, ומה שגילת בך כהתפתחות זו, אינה אלא הכנה בלבד לדרגת ההתפתחות הבאה הממתינה לך ולטובה שיש עמה.

פרשת כי תצא, אָכֵן, אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר

1- פרשה, ראש:

א- "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כד,ט)
ב- "וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם, וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מִשָּׁם; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-הַדָּבָר, הַזֶּה" (דברים כד, יח)
ג- "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כה,יז)

עשייה נכונה, יציאה של האדם מעצמו אל העולם, תלויה בדרגת הזיכרון שיש לו, בעומק הזיכרון.
ביציאה נכונה לעולם, יש זיכרון חי ומתמיד של "דע מאין באת ולאן אתה הולך" (אבות ג,א)
כמו כן, יציאה נכונה של אדם לעולם זוכרת את מטרת היציאה, את תכלית היציאה, את מה היציאה לעולם מבקשת להשיג.
דבר זה תלוי בזיכרון. זיכרון של התשתית ממנה האדם יוצא לעולם, זיכרון של המגמה והרצון, וכן זיכרון של היסוד עליו הוא נשען תמיד וממנו הוא שואב כוחות ליציאה לעולם ולסוג העבודה המתבקשת.
זכירה וזיכרון, אם כן, אינה תהליך פסיבי, כי אם אקטיבי ומתמיד. זוהי כוונת דויד המלך "שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים טז,ח)

זיכרון תמיד מתייחס למה שהיה בעבר, אין הוא מתייחס לעתיד. הזיכרון מהווה שורש לעתיד, מן הזיכרון נובע התהליך הממשיך את השורש (הזיכרון) אל מקומו העתידי.
התנתקות מן הזיכרון, משמועתה התנתקות מן השורש. לכן שאלת היסוד בכל הקשור לתוכן אותו האדם זוכר הנה השאלה האם האדם זוכר את עצמו, את שורשו, את היסוד הבסיסי המהווה את הקרקע למבנה האישיות שלו.
אם האדם קשור ליסוד זה, נשען עליו, וזוכר אותו תמיד (את עצמו) אותו היסוד הופך לכוח ומקור יניקה של אפשרויות קיום רבות.
אם האדם שכח את מקורותיו, את עצמו, באופן בו הוא קשור למקורותיו, אז הוא חי בטלטלות המביאות להתשה עמוקה של כוחותיו.

2- הפטרה, תוך:
"כִּי-מֵי נֹחַ, זֹאת לִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי-נֹחַ עוֹד, עַל-הָאָרֶץ–כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ, וּמִגְּעָר-בָּךְ. כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ, וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה–וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא-יָמוּשׁ" (ישעיהו נד, ט-י)

סוג הזיכרון שיש לאדם, מהווה את התשתית המייצרת לו חיים.
לכן על האדם לבדוק את הזיכרונות שהוא משמר בתוכו, וכיצד הם יוצרים לו מציאות, והאם הוא מעוניין בסוג המציאות שזיכרונות מסוימים מייצרים לו.
האם יש בכוחו של האדם לשנות תשתית של זיכרונות מן העבר וכיצד הם מהווים קרקע ליצירת חיים חדשים?
בהחלט כן. יש את תוכן הזיכרונות ויש את האופן בו האדם מבין ומתרגם אותם לחיי העתיד שלו.
במקרים רבים הזיכרונות פחות חשובים ביחס לאופן האינטרפרטציה שלהם בהווה הנבנה לעתיד לאור אותו הזיכרון.
כמו שאומר כאן הנביא שקיים הזיכרון של מי נוח ותיבת נוח, ושבועת האל כי לא יחריב את העולם יותר עקב מעשי האדם, ומכאן הוא מבין ועושה אינטרפרטציה כי זוהי ההוכחה שהאל עם חסד עולם לאוהביו. ויש גבול לקצף כמו שיש גבול למי הים, ולאור גבול זה, חסדו ואהבתו היסודית של האל קדמה לקצף, לכעס ולגערה.

1- סוף, היום, כולנו:
"אכן אתה אֵל מִסְתַּתֵּר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, מוֹשִׁיעַ." (ישעיהו מה, טו)

הדבר הקשה ביותר לזיכרון, זהו את אלוהים בעצמו. הזיכרונות של רוב האנשים, לאור אירועים שהם חוו, הרבה יותר "מציאותיים" וקונקרטיים מבחינתם. וזיכרונות אלו הם המייצרים להם את מציאות חייהם. אלוהים עבור רוב בני האדם (דתיים וחילוניים) הוא רק קונספט, רעיון, דבר הקשור לאופייה של תרבות או השפעה חינוכית אשר במקרים רבים הופכת את אלוהים למושג קשה ומאשים.
בקרב אנשים רבים אלוהים קשור למושג מסורתי, והמסורת יותר קונקרטית מאלוהים עצמו.
האמונה באלוהים עשויה להיות שולית ביחס לאמונה במסורת שהיא יותר "מעשית ומציאותית" מאלוהים עצמו שהוא רק דמות נלוות למבנה המסורת.
בקרב אנשים שאינם עוקבים אחר המסורת, אלוהים אינו וודאי, אולי קיים אולי לא.

אנשים רבים חשים את טביעת אצבעו של אלוהים בחייהם, לאור מקרים בהם הלכו לאיבוד או שפגשו את ה"מוות", אז הם חשו את נוכחותו או את השגחתו של אלוהים. לעתים זיכרון זה יהיה לדבר מכונן המשנה את כל הבנת החיים ולעתים האדם יחזור במהרה להרגלים הקודמים כמו שכלום לא קרה, כמו שלא ראה כלום.
כאשר אדם "פגש" את אלוהים – וגם אם המפגש קל, אינטואיטיבי, אולי אף דרך חלום – עליו לזכור ולנצור רגעים אלו. עליו להפוך רגעים אלו ליסוד מכונן מכיוון ש"אָכֵן, אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר".

דרגת ההיכרות של האדם עם עצמו, זוהי דרגת ההיכרות שיש לו עם אלוהים.
אלוהים שוכן בלב האדם, במרכז האישיות שלו, משם נובע זרם החיים, משם נובע תהליך האבולוציה של כל אדם. דרגת הכנות והקרבה שיש לאדם עם עצמו הופך לשער להיכרות עם יסוד פנימי עמוק ובסיסי שיוצר לאדם חיים ומאפשר קיום. וזהו הזיכרון המאפשר התפתחות אורגנית בדרך למפגש עם אלוהים.

פרשת שופטים, תהליך היקיצה וההתעוררות

2 – הפטרה, תוך:
כאמור, ההפטרה מחדדת את נקודת העיקר בפרשה, כדי לעורר את תהליך היקיצה וההתעוררות המוליכה את האדם למסורת הקדם, אותה מסר משה רבנו, היא מסורת הנבואה.

1-"הִתְעֽוֹרְרִ֣י הִֽתְעוֹרְרִ֗י ק֚וּמִי יְר֣וּשָׁלִַ֔ם אֲשֶׁ֥ר שָׁתִ֛ית מִיַּ֥ד יְהוָ֖ה אֶת־כּ֣וֹס חֲמָת֑וֹ אֶת־קֻבַּ֜עַת כּ֧וֹס הַתַּרְעֵלָ֛ה שָׁתִ֖ית מָצִֽית" (ישעיהו נא, יז)
2- "עוּרִ֥י עוּרִ֛י לִבְשִׁ֥י עֻזֵּ֖ךְ צִיּ֑וֹן לִבְשִׁ֣י ׀ בִּגְדֵ֣י תִפְאַרְתֵּ֗ךְ" (ישעיהו נב, א)
3- "הִתְנַֽעֲרִ֧י מֵֽעָפָ֛ר ק֥וּמִי שְּׁבִ֖י יְרֽוּשָׁלִָ֑ם" (ישעיהו נב, ב)

תהליך ההתעוררות – הקשור בזמן לחודש אלול, חודש התשובה, חודש בריאת האדם, המאפשר התחלה והתחדשות, וקפיצה מהירה של תהליך התפתחות.
ההפטרה מחדדת כי הפרשה עוסקת בתהליך ההתעוררות.

1- פרשה, ראש:
צעדי ההתעוררות, כפי שהפרשה מלמדת:

א- "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ":
כל אדם צריך לתת שוטרים ושופטים על עיניו וחושיו, כדי שיהוו "שומרי סף" על מה שנכנס לתודעה ומה שיוצא ממנה החוצה לעולם.
שומרי הסף הם כלי ההקפדה שהאדם שם על עצמו לשם שמירה על ההיגיינה הנפשית שלו. יש מראות מזהמי נפש, אותם אסור להכניס פנימה, יש מחשבות נגטיביות אותן לא כדי להעצים.

ב- "לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם":
עם עצמך עליך להיות קפדן במיוחד, ברגע שהפשרת לשוחד לנהל את חייך, איבדת את דרכך.
שוחד זהו הוויתור על הקרקע שעליה אתה עומד, על העקרונות, על הערכים, על היצרים והחושים, על מה מותר ואסור בדרך שלך, על פי הגדרת התכלית.
התכלית היא זו המחדדת את העקרונות של מותר ואסור.

ג- "צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף–לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ":
הצדק משנה את כלליו, על פי תנועת החיים המשתנה, לכן עליך לרדוף אחר הצדק, והוא – הצדק, מוליך ומנחה אותך בדרך. הצדק אם כן, אינו חוק אבסולוטי, אלא משתנה וגמיש, כאשר כמו שנאמר קודם, התכלית היא זו המכתיבה את אופיו של הצדק וכיצד הוא מתבטא – לעתים בנוקשות, לעתים ברכות ובוויתור.

ד- "עַל-פִּי שְׁנַיִם עֵדִים, אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים–יוּמַת הַמֵּת: לֹא יוּמַת, עַל-פִּי עֵד אֶחָד. יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה-בּוֹ בָרִאשֹׁנָה, לַהֲמִיתוֹ, וְיַד כָּל-הָעָם, בָּאַחֲרֹנָה; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ":
לבסוף העדים הם אלו השופטים את האדם. יש באדם עד, צד קוגניטיבי שמתבונן מן הצד, שאינו מעורב במתרחש, והוא אינו נרדם אף פעם, הוא נוכח כל הזמן, גם בשינה וגם בעירות, הוא יודע את המתרחש ועינינו לשקף לאדם את דרכו, מעשיו ומחשבותיו בדיוק של חוט השערה. לא ניתן לחמוק מן העד (שהוא חלק מן האדם) ומן השפיטה של הידיעה שלו – וכיצד אותה הידיעה ומה שהוא היה עד עליו, מהווה שפיטה על מעשי האדם.
אירוע שהתרחש פעם אחת – עדות אחת של העד, אינו "נחשב", אך אם קרה הדבר פעמיים ושלוש, אז עדותו של העד שופטת ואף גוזרת דין על האדם, כאשר לאחר הדין של הצד הקוגניטיבי באדם במכונה "עד", כל המערכת כולה מצטרפת לתבוע מן האדם את הדין על מעשיו, דבר שנחווה כמחלה או קשיי מחשבה ורגש, עד לאירועי חיים שהם רק שיקוף לדינאמיקה הנפשית של האדם.

ה- "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ…. וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד. וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ–וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת, עַל-סֵפֶר, מִלִּפְנֵי, הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו–לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו"
הכיוון עליו האדם הולך, הוא המלך שיש באדם, התכלית וידיעתה, וההליכה של האדם לכיוון שאותה היא מכתיבה, זהו המלך.
המלך והתכלית הולך ושב למקורותיו, שואף לחזור למקורו, לביתו. בדרך זו עליו לפעול פעולות שיש בהם מתיקון עצמו, הסביבה, החברה והעולם, בממדים שונים. והאל עצמו הוא זה שמכתיב לכל אדם את סביבת העבודה והחיים שלו.
ככל שהאדם נאמן יותר לתכלית שלשמה הוא כאן, כך הוא קרוב לאלוהיו.
ידיעת התכלית מעוררת באדם את החלק שהוא עיקר האדם, החלק העיקרי שהוא "נשמת האדם ממעלה", חלק זה – אם הוא במקומו הנכון, אינו מתרומם מאחיו, מחלקי המערכת האחרים, אלא הוא מושך את כולם אחיו, והוא (הנשמה) משתווה עימהם לחלוטין, לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו.

ו- "תָּמִים תִּהְיֶה, עִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ":
תמימות אינה קלות דעת או טיפשות, ואף לא נאיביות וחיסרון בשיקול הדעת, זהו ניקיון הכפיים וישרות הנפש של האדם ביחס לעצמו, ביחס לתכלית ולשירות שהיא מנחה את האדם, וקישור הלב תמיד לצור העולמים, למקיים עולם באהבתו.

ז- "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי, יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: אֵלָיו, תִּשְׁמָעוּן":
יגיע ויבוא שלב בדרכו של האדם כי הוא יהפוך למתאים לנבואה, לקבלת שפע עליון ממעל, באופן ידוע ומודע. כאשר האדם הגיע למקום זה, ודמותו של משה רבנו עצמו, הוא הקו המנחה לאמת שבדבר, אז כל חלקי האדם כמו ומיישרים קו מול הדיבור האלוהי בנפש האדם.
הדיבור האלוהי בנפש האדם היא היקיצה המלאה: "וַיָּשָׁב, הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי; וַיְעִירֵנִי, כְּאִישׁ אֲשֶׁר-יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ" (זכריה ד,א)
התמימות היא הדרך ושער המכין את האדם למקום היקיצה.
כאשר האדם מקיץ משנתו על ידי המלאך הדובר בו, כל חלקי האדם בגופו ובנפשו הופכים ליחידה אחת בלבד, ללא משוא פנים וללא ממקח שוחד, האדם כולו אחד – עם כול חלקיו.
אז האדם מתעורר ומקיץ מן השינה המטרידה של הזמן החולף ושל הטעם האבוד.

ח- "שָׁלוֹשׁ עָרִים, תַּבְדִּיל לָךְ: בְּתוֹךְ אַרְצְךָ–אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ. תָּכִין לְךָ, הַדֶּרֶךְ, וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת-גְּבוּל אַרְצְךָ, אֲשֶׁר יַנְחִילְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; וְהָיָה, לָנוּס שָׁמָּה כָּל-רֹצֵחַ":
כל אדם זקוק לעצירה, למנוחה, ללכת לעיר מקלט ולפרוש מן המירוץ של חיי השעה. בעיר המקלט – שם הזמן נעצר, שם תנועת החיים נעצרת. כל אדם זקוק לתקופות של עצירת התנועה, בעיקר עם הוא חש כי יצא וסטה ממסלול התכלית, ויש צורך להיערכות מחודשת.

ט- "נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ, עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן, יָד בְּיָד, רֶגֶל בְּרָגֶל": הדברים אמורים באדם שהתעורר והקיץ, אך חי חיים ארוכים של שינה מייגעת. את תוצאות החיים שקדמו ליקיצה, יש לנקות. תוצאות חיים אלו נותרים בתוך המערכת ואין מנוס מן התהליך המנקה של תוצאות החיים הקודמים.
על האדם שיתעורר כי נגע בו אלוהים לזכור כי "אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע" (קהלת יב, יד) ולעתים יש כי התוצאות של החיים שחי האדם ישתקפו דרך קושי או חולי בתקופה מאוחרת יותר ובוגרת יותר בחייו. דבר זה מחויב לאור הצטברות המעשים שיש לנקות מן המערכת על אף תהליך התפתחות נכון.

י- "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ…. כִּי-תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן–כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת: כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר. רַק עֵץ אֲשֶׁר-תֵּדַע, כִּי-לֹא-עֵץ מַאֲכָל הוּא–אֹתוֹ תַשְׁחִית" :
כאשר אדם שהתעורר, כי מלאך אלוהים העיר אותו כאשר יעיר את ישן, והוא יוצא למלחמה, עליו לזכור כי הדבר שכנגדו הוא נלחם אף הוא בעל נשמת אלוהים.
אדם שהתעורר אינו נלחם כדי להרוג או לכבוש, אלא כדי לתקן הדרך, כדי להנהיג מהלך חיים נכון המוביל אדם למקורותיו. אדם זה בעל חסד ורחמים, למרות שהוא נראה כמו שיוצא למלחמה.
מלחמתו אחת היא: השבת האדם והחברה לדרך המובילה ליקיצה ולהתעוררות מן השינה משכחת את התכלית.
בכל מעשיו – גם אם הם קשים ומסבים כאב לחברו, יש במעשיו חסד ותבונה עמוקה שעניינה תהליך הריפוי עליו נזקק האדם.

3- סוף, היום, עכשיו:
"רבי ינאי אומר, אין בידינו לא משלוות רשעים, ואף לא מייסורי צדיקים" (אבות ד-יט)
אנחנו כולנו בדרך.

פרשת ראה, מנוחה ונחלה

א- פרשה, ראש:
"לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה, הַיּוֹם: אִישׁ, כָּל-הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו. כִּי לֹא-בָאתֶם, עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה, וְאֶל-הַנַּחֲלָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לָךְ" (דברים יב, ח-ט)
מכאן שזמן ההליכה במדבר התאפיינה ב: "אִישׁ, כָּל-הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו".
ומדוע? מכיוון ש: "כִּי לֹא-בָאתֶם, עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה, וְאֶל-הַנַּחֲלָה".
ההליכה במדבר הינה תהליך ההכנה, לתכלית שהיא מכונה "מנוחה ונחלה", שם בהליכה יש מקום לטעויות, לתהליך מתפתח של איש הישר בעיניו יעשה.
לא כן כאשר האדם הגיע למנוחה ולנחלה, היא התכלית, שם אין מקום לטעויות, זהו המקום לאכילת הפרי, ולנשיאה בתוצאות של ההליכה בדרך.

ב- הפטרה, תוך:
"כָּל-כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ, לֹא יִצְלָח, וְכָל-לָשׁוֹן תָּקוּם-אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט, תַּרְשִׁיעִי; זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי יְהוָה וְצִדְקָתָם, מֵאִתִּי–נְאֻם-יְהוָה" (ישעיהו נד,יז)
הנחלה שהיא כוחם וצדקתם של עובדי אלוהים הינה בשימוש הנכון בשפה ובלשון. הדיבור הנכון דרך האותיות והעברית, שאם השימוש בה הוא נכון, לא ניתן להזיז את אותו האדם מקומו "כָּל-כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ, לֹא יִצְלָח, וְכָל-לָשׁוֹן תָּקוּם-אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט, תַּרְשִׁיעִי", ואופן השימוש המדויק במילים ובלשון מהווה את הנחלה של עובדי אלוהים.

השימוש בלשון, כוח הדיבור, שהוא הכוח הבורא שבאדם, כאשר "הכלי" לברוא דרך כוח הדיבור הינו באמצעות האותיות שהן אבני הבניין לשפה העברית:
הדיבור הבורא הינו הצטרפות של כוונה (שהיא נפשית) הגייה נכונה (שהיא דרך כלי הדיבור) וההבנה של משמעות האות ופעולתה (ידע שיש ללימוד)
כאשר שלושת עקרונות אלו נפגשים, אז הדיבור הופך לכוח פעיל המסוגל לשנות את המציאות הקיימת. הצטרפות העקרונות הללו מהווים קרקע של אחדות באדם שם יכולה האלוהות לשכון.
דרך כוחה של האחדות נודע רצונו של האל, וכאשר אותה האחדות הבשילה דייה באדם, היא הופכת למקום שם יש מנוחה ונחלה.

ג- סוף, עכשיו:
ביחס לחיים הבוגרים של האדם, תנועת חיים נכונה או שעולה על מוקשים ומהמורות הינה על פי דרגת הדיוק שיש באדם בכוונה הרגשית – נפשית שלו, וביחס לאופן ההגשמה והביטוי של אותה הכוונה ותפישת העולם שיש לו.
אי אחידות ואי דיוק בין הכוונה והרצון (העולם הנפשי של האדם) לבין אופן ביטוי שלו, הופכים את חייו ללא מדויקים, ולכן לחיים שיש עימם מהמורות וקשיים רבים.
הדיוק מתחיל בידיעת הרצון והכוונה של האדם, וידיעה זו הינה תוצר של מידת הידיעה של האדם את עצמו.
ככל שהאדם "מכיר" את עצמו טוב ועמוק יותר, כך ידיעת הכוונה והרצון שלו הופכים למדויקים יותר.
הדיוק אם כן, של ידיעת הרצון הינה הדרך למנוחה ולנחלה של האדם.
אותה המנוחה והנחלה אינה בהכרח מצב סטטי של שינה, שם האדם נעצר מלכת, זהו המקום בו האדם הופך לגשר דרכו שמים וארץ מהופכים ליחידה אחת, דרכו האחדות מתממשת, וזוהי מנוחתו ונחלתו של האדם.

פרשת עקב: מורה, "ייסורים" שמו

א- פרשה, ראש:
"וְיָדַעְתָּ, עִם-לְבָבֶךָ: כִּי, כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְיַסְּרֶךָּ"
הייסורים, כאשר הם באים בתוך קונטקסט שהלב מבין ומסכים להם, וְיָדַעְתָּ, עִם-לְבָבֶךָ, יש להם תפקיד מרכזי בגיבוש, טיהור, הבשלת האדם למקום חדש גבוה יותר, עם חשיפה של רובדי נפש עמוקים יותר.
"לְמַעַן עַנֹּתְךָ, וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ–לְהֵיטִבְךָ, בְּאַחֲרִיתֶךָ"
יש בהם, בייסורים, בכאב, ברכה מיוחדת הקשורה לעתיד, ואחרית טובה יותר.
מכאן שכאשר באים לאדם ייסורים, גופניים או נפשיים, עליו לעצור ולחפש בליבו, שם טמונה ההכוונה לסיבת הייסורים, ושם קיימת התשובה לדרך כיצד מתנהלים עם כאבים וייסורים, מה משמעותם ולמה הם באים לעורר.
כל הייסורים אם כן, הם תוצר של סטייה מן התכלית אליה מכוון האל בעצמו. האדם שסטה מן הסיבה הראשונה והיחידה לחייו ולקיומו, מקבל סוג של הכוונת דרך באמצעות הייסורים, כדי לתקן, להתכוון טוב ומדויק יותר, וללכת בדרך שיש עימה אחרית טובה.
הייסורים אם כן, הם אצבע מכוונת בלבד, אין בכוונת האלוהות להסב סבל לנבראים, אך בוודאי שהחיים נעזרים בייסורים כדי להדריך ולהורות על הדרך הראויה והנכונה עליה יש ללכת.

ב- הפטרה, תוך:
"אֲדֹנָי יְהוִה, נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים, לָדַעַת לָעוּת אֶת-יָעֵף, דָּבָר; יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, יָעִיר לִי אֹזֶן, לִשְׁמֹעַ, כַּלִּמּוּדִים. אֲדֹנָי יְהוִה פָּתַח-לִי אֹזֶן, וְאָנֹכִי לֹא מָרִיתִי: אָחוֹר, לֹא נְסוּגֹתִי. גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים, וּלְחָיַי לְמֹרְטִים; פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי, מִכְּלִמּוֹת וָרֹק. וַאדֹנָי יְהוִה יַעֲזָר-לִי, עַל-כֵּן לֹא נִכְלָמְתִּי; עַל-כֵּן שַׂמְתִּי פָנַי, כַּחַלָּמִישׁ, וָאֵדַע, כִּי-לֹא אֵבוֹשׁ" (ישעיהו נ, ד-ז)
הייסורים הם תוצר של האדם ההולך בדרך, עצם ההליכה בדרך מביאה עימה ייסורים.
כל דרך אמיתית הינה חציבה ברוח, בריאת יש מאין, חשיפה של דבר שלא היה זמין או קיים עד לנקודה זו.
כל דרך מובנית, כל מורה יכול להוביל אדם רק עד לנקודה מסוימת, ומשם, על האדם ללכת לבדו, שם האלוהות היא עצמה מורה הדרך, והיא זו המכוונת את דרכו של האדם.
עד לנקודה זו, האדם בונה בתוכו כלים למקום שם האלוהות עצמה היא המורה ומדריך. כלים כמו "אמונה", "ביטחון", "הפשטת הזהות העצמית", "המוכנות להיוותר ללא כלום", "המוכנות למסור את הנפש על הדבר", "יכולת ההשתוות" וכך הלאה…
כאשר האדם הופך ל"כשיר" להיות תלמיד של האלוהות, אז הוא מתחיל לשמוע "בַּבֹּקֶר, יָעִיר לִי אֹזֶן, לִשְׁמֹעַ". הנביא אומר כי שעות הבוקר הן השעות המומלצות להקשבה מיוחדת זו, הקשבה שאינה באה מן האוזן, אלא מן הלב, מן התבונה, מן ההיגיון הנובע מכושר ההקשבה של "היודע דבר מתוך דבר".
כאשר אדם קם משנתו והוא ברגעי "נים לא נים", שם יש שעת כושר לסוג זה של הקשבה.
מדוע אם כן, הייסורים הם חלק מן הדרך?
זאת עקב ההליכה בדרך שאף אחד עוד לא צעד בה, כגון הרמח"ל למשל, שימיו קוצרו וחייו קופחו עקב רדיפות של אותם האנשים בני עמנו, שהפכו אותו לקדוש לאחר שהביאו למותו.

ג- סוף, היום:
"אמר רבי יצחק: אם יאמר לך אדם: 'יגעתי ולא מצאתי' – אל תאמן, 'לא יגעתי ומצאתי' – אל תאמן, 'יגעתי ומצאתי' – תאמן." (בבלי, מגילה, ו- ב)
יגיעה מביאה לייסורים, אך להימנע מן היגיעה וסוג הייסורים שיש עימה, מביאה לידי ייסורים קשים בהרבה.
לכן כדאי ומומלץ לאדם לחפש דרך ולבחור באותה הדרך ושם לשים את כל יהבו ולעמול קשה, ללא קשר לתוצאות מיידיות הבאות עם היגיעה, מכיוון שמטרת הדרך אינה תמיד לשם ההגעה ליעד כלשהו אלא לשם ההיפתחות של האיכויות וכישורים הנדרשים מן האדם לעמידה נכונה יותר מול עצמו, מול חייו, מול הסיבה שלשמה הוא כאן.
ברוב המקרים, התוצאות של יגיעה באות לאחר זמן רב, לא מייד ולא כמו "אינסטנט" כמו שרבים היום היו רוצים.
יגיעה אמיתית הינה לאורך שנים, לאורך זמן רב, אז בוודאי שהאדם ימצא. אומנם לא בתחילה, אך בוודאי שימצא.
מכיוון שאדם נולד לשם מטרה ותכלית, הייסורים שבאים עם היגיעה הינם חלק מן החשיפה של אותה התכלית, ומקרים רבים אותם הייסורים הם חלק מן ההגשמה ממש של אותה התכלית והמטרה.                                                                                                                                                      "השגחה פרטית", בשם והמובן אחר, הינה הקשר האינטימי של אלוהים ואדם, וייסורים הינם סימן ישיר ומהימן לקשר של אלוהים אדם, שדרך ייסורים אלוהים מנחה אדם בדרך, ודבר זה עצמו הינה האהבה "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְהוָה יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה" (משלי ג-יב)

מכאן אמר ר' נחמן מברסלב "אין בעולם ייאוש כלל". כיוון שעלול האדם לחוות יאוש עמוק מן הייסורים שהם חלק מן הדרך.
למרות שהדרך עליה על האדם ללכת, אינה ברורה תמיד, ומביאה בראשיתה ייסורים רבים, אין בעולם ייאוש כלל הוא אומר. על האדם ללכת ולהתמיד, וכך תפתח לו הדרך והייסורים יקבלו תוכן וגוון חדש.
"וְאַתֶּם, הַדְּבֵקִים, בַּיהוָה, אֱלֹהֵיכֶם–חַיִּים כֻּלְּכֶם, הַיּוֹם" (דברים ד-ד)

פרשת ואתחנן, ידיעת אלוהים

א- פרשה, ראש:
"שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד" (דברים ו, ד)
ידיעת אלוהים כאן, נובעת מן האחדות של חלקי העם ליחידה אחת. דבר הנלמד מסדר ההליכה של העם במדבר, כאשר כולם הולכים בסדר מופתי כיחידה אחת.
אופן ההליכה במדבר חופף למערכות שמים, וכך דרך סדר ההליכה נוצרת אחדות דרכה האל נודע באופן הגלוי והישיר ביותר. "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֲלֵיכֶם, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים, וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל" (דברים ד, יב)
כאשר אותה האחדות מופרת, דרך גישות שגויות כגון קורח ועדתו או תפיסת מציאות שאינה מבוססות על עקרונות האחדות כגון סיפור המרגלים, או אז נוצרת הפרעה בחיבור שמים וארץ. אז ידיעת אלוהים מופרת, ובעקבותיה קשיים רבים.

ב- הפטרה, תוך:
"קוֹל קוֹרֵא–בַּמִּדְבָּר, פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה; יַשְּׁרוּ, בָּעֲרָבָה, מְסִלָּה, לֵאלֹהֵינוּ. כָּל-גֶּיא, יִנָּשֵׂא, וְכָל-הַר וְגִבְעָה, יִשְׁפָּלוּ; וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר, וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה. וְנִגְלָה, כְּבוֹד יְהוָה; וְרָאוּ כָל-בָּשָׂר יַחְדָּו, כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר" (ישעיהו ג, ה)
ע"פ ישעיהו, לפני שהעולם כולו מכיר את אלוהים באופן הגלוי והישיר, עליו לעבור הכנה ושינוי יסודי בתפיסת העולם במובן הבסיסי והיסודי ביותר.
הגיא הנמוך יינשא, ואילו ההר הגבוה ינמיך את עצמו.
המחסום והבורות של העולם נובע ממערכת "טוב ורע", שאינם מבוססים על עקרונות האחדות. העולם מייחס ליפה את תואר היפה כיוון שהיפה מגדיר את המכוער. וכן – העולם מגדיר מהו הדבר הנחשק ודבר זה שם דגש על הדבר ממנו יש להתרחק, וכן בעולם יש מוסכמות מוצקות מאוד על מהו הדבר הנחשב לטוב, כאשר אותו הדבר הטוב מגדיר מהו הדבר הרע.
ישעיהו אומר כי כל זה חוסם ידיעת אלוהים, כיוון שסוג דיכוטומי זה מייצר הגדרה עצמית לאור האופוזיציה שהדבר זקוק לו כדי להישען עליו וכך לזכות בייחודיות המגדירה אותו.
האדם זקוק לאויב שאותו האויב הוא הרע מוחלט, הוא הטמא, הוא ה"שטן". וכך האויב הופך לעומתו את אותו האדם לצדיק, לטהור, לזה ההולך בדרך האמת.
אולם מה יקרה כאשר יסתבר לאותו האדם, כי האויב שלו, שדרכו הוא חש עצמו כטהור, אותו האויב, הפך לטהור ממנו… אז העולם הפנימי שלו כולו יתהפך. אז יתאפשר בתוכו החלל הנדרש לידיעת אלוהים.
ישעיהו אינו מתכוון לחברה אנרכיסטית שבה מותר הכל, הוא מכוון לאדם המכיר את עצמו ויודע כי לאחר יש קיום בעל ערך הזהה לשלו.
המהפכה הפנימית המכשירה את קרקע לידיעת אלוהים ע"פ ישעיהו, הינה בלגיטימציה לקבלה של האחר למרות שהוא שונה לחלוטין מחברו. הוא קורא לאהבת האחר, ולעצירה של ההתבוננות המשווה "אותי" לאחר, לעצירה של היחסיות של עצמי לעולם.
וכאן, מי אני ביחס לפוטנציאל שלי, ביחס לעצמי.
משם מתאפשרת ידיעת האלוהים.

ג- סוף, היום:
צריך כל אדם לשאול עצמו כיצד הוא יודע את אלוהים, ללא התפיסות על אלוהים שהוא קיבל מחינוך, מהוריו, מספר שקרא, או ממורה כריזמטי.
כיצד הוא עצמו מבין לעצמו, מה זה אלוהים, מיהו אלוהים.
במקרים רבים תפיסה זו נובעת מסוג של "השלכה" של יסודות באישיות של האדם, על ההבנה של מיהו אלוהים. וכך במקרים רבים האדם "בורא" אלוהים מתוך מרקם האישיות שלו.
וזהו אלוהים ממוצא. אלוהים שהאדם המציא אותו. מכאן בא המהלך ש"היודע את עצמו, יודע את אלוהיו", הידיעה העצמית הינה דרך וכלי לנפילתן של תפישות עולם שגויות לטובת מגע אותנטי , נכון ומדויק יותר עם כל הסובב ועם האדם בעצמו.
באמת כאשר האדם משיל מעל עצמו תפיסות קלוקלות על אלוהים הנובעות מחינוך והשלכה פסיכולוגית, האדם יגיע למקום בו באמת אין הוא יודע ולא כלום, הוא ניצב מול ריק שומם של אי ידיעה.
עמידה מול אי הידיעה, עמידה עם שאלה, עם נכונות "להסתכן" בלהיות בזמן לא מוגבל במצב של "כלום", משם נובעת ידיעת האלוהים כמו שאלוהים עצמו חושף את עצמו לאדם.
חשיפת אלוהים לאדם אינה דבר הניכר לעין מן החוץ. אלא היא נובעת ממרכז ה"אני" של האדם. זוהי חוויה אישית ועמוקה שרק לאדם עצמו היא נודעת, ושם ממשיך זרם החיים להצמיח אדם חדש, אחר, שונה שתוצאות אותה ידיעת אלוהים היא כוחו, משם הכוח נובע.
אך לעולם לא ניכר הכוח הנובע אלא הפרי והתוצאות של כוח זה.
היכרות האדם עם אלוהים כמו שאלוהים רוצה נובעת אם כן מן ה"אני" של אדם, המוכן להיהפך מהר גבוה לעמק שפל, וכן מגיא נמוך לגבעה דרכה רואים למרחוק.
על האדם לוותר לחלוטין על כל מה שהוא זכה בו, על כל מה שהוא יודע ומכיר.
להיות מוכן "למות" לזמן מה, להיוותר ללא ידיעה דרכה הוא זוכה לקרקע, עליו להיוותר ללא כלום.
כלי ריק, עירום ועריה, חשוף ללא הגנה, משם יבקע הקול.