פרשת "דברים", הקדמה לספר, לפרי ולתוצאות הדרך

ספר דברים כולו עומד בסימן דברי משה האיש. משה, שהתחיל את דרכו ככבד פה וכבד לשון, מדבר בסוף חייו דברים רהוטים, ברורים וממוקדים מאוד. דבר הבא להראות את התהליך הפרטי ששייך למשה האיש, תהליך שהוא עצמו היה חייב לעבור למען האבולוציה הפרטית שלו. תהליך המתרחש בקרבו באמצעות היותו המנהיג והנביא לדורות הבאים כולם.

משה מדבר את דברי הספר עקב הדרישה שיש לו מקהל ישראל, או מדרישה של דורות עתידים: "הוֹאִיל מֹשֶׁה, בֵּאֵר אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים א', ה') הואיל ומשה לבאר את התורה, לשון הסכמה, היו שביקשו והוא הסכים. כלומר ספר דברים הינו האופן בו משה מבין את רצון האל, האופן בו משה תופס את מהלך ההתהוות של התורה ושל העם, וכן הספר הינו תגובת משה לבקשת העם. מכאן חז"ל ופרשני תורה לאורך כך הדורות מנסים לברר את שאלת היסוד האם משה מפי עצמו אמר או מפי הגבורה אמרה. האם דברי משה בספר דברים הם אישיים ומביעים את מקומו ואת דעתו הפרטית, או שהם דעת האלוהות והמשך למה שנכתב עד כה בספרים שקדמו.

התורה מכונה במקומות שונים "תורת משה". כיוון שמשה הוא האיש שדרכו התורה התממשה בעולם. לכן קיימת זהות מוחלטת בין האיש משה לבין התורה כולה כמכלול. מכאן שדברי משה האיש כמו שהם כתובים בספר דברים, כולם בגוף ראשון (התפללתי, הבאתי, רציתי וכו') גם הם עצמם דברי אלוהים ומפי הגבורה. וזאת עקב הזהות והאינטימיות העמוקה שיש למשה עם האלוהות ועם תהליך התהוות של התורה. עליו נאמר "פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת יְהוָה" (במדבר י"ב, ח')

לכן מה שעומד מאחורי שאלת חז"ל והפרשנים (כיצד להבין ולהתייחס לספר, אם משה האיש אמרה,אולי הספר אינו אמין? וכן אם מפי הגבורה אמרה, אזי הספר הופך לאמין…) הינו הרצון לזהות ולברר מתי דברי האדם שייכים לעולמו הפנימי, ואז הם יחסיים. ומתי דבריו מבטאים את רצונה של האלוהות המתבטאים דרכו ומתלבשים בדבריו. מגמת בירור שאלה זו הינה חלק מן המסורת הנבואית שמשה נחשב לאביה של מסורת נכבדה זו. היו נביאים לפני משה, אך כולם היו אנשים יחידים ויוצאי דופן לזמנם, ואילו משה היה לראשון שהביא את מסורת הנבואה באופן סדור שניתן ללמוד וללכת בדרך זו.

שאלתם מכוונת להתבוננות על האלכימיה של נפש האדם, וכיצד דברי האל חלים בה. מתי התמורות שבנפש האדם מצביעים על תהליך נבואי הנובע מן האלוהות ומתי זהו תהליך פנימי באשר הוא, השייך לאדם עצמו ולמבנה של עולמו הפרטי, וכיצד מבררים את ההבחנה הזו ומהם הסימנים לבירור זה.

מזווית אחרת: ספר דברים מהווה שורש ולגיטימציה לתורה שבעל פה. משה נותן דוגמה כיצד הוא מביא את דעתו ואת עצמו האישי לתוך תהליך ההתהוות של כתיבת התורה. דבר זה מהווה את ההזמנה לתורתם של החכמים, תורה שבעל פה. לפיה כל דבר שנאמר על ידי החכמים נאמר מתוכם ומכוח חוכמתם האישית. חכמה שאינה אישית, הינה חוכמה הנובעת מכוחו של ספר דברים. ספר זה מלמד את הקשר והיחס בין האדם לבין האלוהות, וכיצד האדם מבטא את עצמו מול החוויה האלוהית. כיצד האדם מביא תוצאה ופרי לאור ההתנסות של החוויה האלוהית.

האדם מוזמן, ואפילו מתבקש להביע ולבטא את העמדה האישית שלו על דברי התורה ועל תהליך ההתהוות. תוך כדי כך הוא כמו משה, שעבר בעצמו תהליך של גדילה והתהוות. הוא עצמו האדם הפרטי, גדל ומתהווה. התורה דרך ספר דברים מזמינה אותו לביטוי אישי, ולדברים שיבוא ויגיד אותם מעצמו. ספר דברים מבקש מן האדם את הזווית שלו ואת הנגיעה הפרטית שיש לו בתורת ישראל.

אחת מן האינדיקציות למהלך זה נראה בפסוק הבא: "הוֹאִיל מֹשֶׁה, בֵּאֵר אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר. יְהוָה אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ, בְּחֹרֵב לֵאמֹר: רַב-לָכֶם שֶׁבֶת, בָּהָר הַזֶּה. פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם" (דברים א', ה'-ו') משה בא להסביר, לפרש ולבאר את התורה, והדבר הפרטי הראשון שהוא אומר מבטא את ההכרח לקום, לזוז ולהמשיך במסע. העם בהר חורב אינו רוצה לנוע. העם עדיין תחת ההשפעה של מתן התורה והגילוי האלוהי, וכן הוא עדיין תחת רצון להמשיך ולשהות במקום שם חלה האלוהות, כאשר כולם חשופים לנבואה כיחידה אחת. העם מבקש לשמר מצב זה, ואולי קשה לקום ולוותר על מצב זה עקב השפע, הפאר וההדר. הדיבור הראשון של משה מעצמו, מבטא את הצורך להמשיך במסע, לוותר על הקיים, לנוע הלאה בתהליך האבולוציה ואפילו אם יש בתנועה משום איבוד מה שהושג עד לנקודה זו. אין הצמדות, אין קיבעון, אין שיתוק. יש הבנה והגשמה של שם "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה". מכאן, שדברי משה הפרטיים, מהווים סמן לתהליך האדם הגדל, ההולך בדרך, המבקש את אלוהים המוכן לשים את נפשו בכפו על דרך האבולוציה.

ספר דברים הינו הפרי של תוצאות דרכו הפרטית של משה רבנו. השיעור והלימוד של ספר זה הינו בדרישה מכל אדם להראות ולהציג כלפי עצמו וכלפי העולם כולו את תוצאות ופרי חייו. כמו כן הספר מדגיש כיצד פרי הנכון לאדם ולעולם, הינו תוצר של נתינה ועזרה לזולת, ראיית האחר ובקשת טובתו.

פרשת "מסעי", מסע ה -21 מתוך 42 המסעות, "חרדה" שמו

"אך דע ששמעתי בשם אבי אדוני זקני ז"ל, כי כל המסעות היו מ"ב והם אצל כל בני אדם מיום היוולדו עד שובו אל עולמו, ולהבין זה כי מיום הלידה והוצאתו מרחם אימו הוא בחינת יציאת מצריים כנודע, ואחר כך נוסע ממסע למסע עד בואו לארץ החיים העליונה" (ר' משה חיים אפרים, נכדו של הבעש"ט, בספרו על התורה "דגל מחנה אפרים")

מסעות בני ישראל על פי בעש"ט, הינם משל לתהליך העלייה של כל אדם מרגע הלידה ועד להגשמת תכלית היותו כאן בעולמו. מתוך כך, כל יציאת מצרים וקורות בני ישראל במדבר, אינם אלא משל ורמיזה לסוגי התהליכים, המהמורות, הקשיים והמכשולים שאדם צפוי לפגוש בעת היותו הולך בדרך.
נזכור את הכתוב שאומר שכל המסעות ללא יוצא מן הכלל הם "עַל-פִּי יְהוָה, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל-פִּי יְהוָה, יַחֲנוּ" (במדבר ט',י"ח). לומר שכל יציאה למסע, הינה השמיעה והתגובה של האדם לקריאה הבאה לו מלמעלה.

המסע ה21, אמצע התהליך ומרכז המסע, הינו המסע הבא: "וַיִּסְעוּ, מֵהַר-שָׁפֶר; וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה. וַיִּסְעוּ, מֵחֲרָדָה; וַיַּחֲנוּ, בְּמַקְהֵלֹת" (במדבר ל"ג, כ"ד-כ"ה). המסע האמצעי עומד בסימן "חרדה". חרדה על מה? מה מביא את החרדה? מדוע קיימת החרדה? מהי חרדה?

בני ישראל שיצאו ממצרים לא נכסנו לארץ, כלומר – לא עלה בידם להגשים את התכלית. ואילו הדור שנולד במדבר, הוא הדור שמסוגל היה להגשים את התכלית. כך שעם ישראל חולק לשני חלקים: יוצאי מצרים שהם מכונים "מתי מדבר", ודור שני הנולד במדבר, ילדיהם של יוצאי מצרים שהוא הדור המגשים והמסוגל לתכלית.

מהלך זה הינו משל ורמיזה לאדם ההולך במסע:

א- קיימת סיבה ומוטיבציה ראשונה שדחפה את האדם לצאת למסע, זהו הגורם הראשוני המהווה את הכוח הדוחף בעת האדם יוצא למסע בראשית דרכו. על מקום זה למות. מטרת המוטיבציה הראשונית הייתה טובה כדחף ראשוני. אולם היא לא תביא אותו אל התכלית. לכן על מקום זה להסתיים, למות. ומה שייוולד במקומה של המוטיבציה הראשונית, יהיה המקום הפנימי המסוגל להגשים את התכלית, מקום שנבנה באדם עקב המהלך של המוטיבציה הראשונית.

ב- המשך המסע מחייב משהו שונה לחלוטין ביחס לתחילתו וביחס לתשתית דרכה האדם יצא אל המסע. עד לנקודה מסוימת התשתית הראשונית משרתת את המטרה. ממקום מסוים, אותה התשתית הופכת למכבידה, מסרבלת, מעיקה ומעכבת. יהיה עליה להסתיים, למות, לוותר ולאפשר מקום חדש לדבר חדש. היכן קיים הקושי? האדם רגיל לתשתית הראשונה, אליה הוא התמכר, התרגל, אותה הוא מכיר, אותה הוא יודע ומזהה כחלק מעצמו ומאישיותו. לכן באה חרדה גדולה. חרדה שהינה ביטוי לתחושת המוות והחידלון של האדם, בעת היותו מאבד חלקים שהפכו לחלק מזהותו הפרטית. החרדה הינה ביטוי לאיבוד של דבר מה יסודי, הקרקע שעליה האדם עומד ונישען וממנה הוא ניזון, קרקע זו עומדת להילקח ממנו.ועדיין אין לו קרקע חדשה. דבר זה מפחיד ומעורר את חרדת המוות של תחושת ה"לא להיות"… אין תחושה מפחידה וקשה מזו… על הישן למות, ודבר זה מעורר תחושות קשות לגבי השאלות והספקות המתעוררות ממקום זה: אולי דרכי עד כה לא הייתה נכונה? האם תוצאות הדרך שהשגתי אינן טובות ולא מועילות? אולי כל דרכי עד כה היה לשווא? שאלות אלו קשות מביאות לידי חשבון נפש נוקב. באמת הדרך הייתה נכונה, ויש לה פירות, אך היא הייתה חלקית ונבעה ממקום שמחייב בירור ושינוי בהבנת המציאות, על הפרספקטיבה כולה להשתנות, מהתייחסות ל"עצמי" כמרכז, שכל מה שקורה, קורה היחס אלי, להבנה ש"אני" חלק ממארג גדול ורחב ויש לי חלק פעיל והכרחי בו. ותוצאות הדרך עד לנקודה זו מאפשרות את השינוי והבדיקה. התוצאות של הדרך עד לנקודה הינן באיכויות שניבנו באדם עקב ההליכה בדרך, איכויות של עקביות, דבקות, אמונה ועוד…

ג- הדרך עצמה מושכת את האדם קדימה, היא זו שמכריחה את התהליך. תוצאות הדרך שהאדם עשה עד לנקודת החרדה, תוצאות אלו מהווים את הכוח להמשיך למרות החרדה. העתיד הצפון לאדם, גם הוא נותן כוח ואמונה לאדם ההולך בדרך, אשר פגש בחרדה. והאדם יכול לשאוב כוח רב מן העתיד וההבטחה הממתינה לו. כך שתחושת ה"בדידות והלבד" שבאה בליבו של האדם הנפגש בשלב המוביל למות, הינה זמנית, ויש לו על מה להישען, הוא לא לבד.

ד- היציאה מהמסע המכונה "חרדה" (מסע 21), עובר למסע ה22 – המכונה "מקהלות". לשון קהילה וצהלה. היציאה מן המוות, דרך לידה חדשה, למקום חדש, מגלה חיים ואושר רב שהיו סביב האדם כל העת אך הוא לא ראה אותם ממקומו הראשוני בתחילת המסע. הלידה החדשה מביאה עימה, שימחה, תחושת שייכות, הצטרפות למימד גבוה יותר מן האדם עצמו. כעת האדם עומד ככלי שרת למציאות גדולה יותר מעצמו. קודם הלך בגלל עצמו, וכעת הוא ממשיך כחלק ממארג גבוה ורחב יותר. ודבר זה מביא אושר, התחדשות וכוח רב.

פרשת "מטות" – על דרך הפעולה וההשפעה של נדרים

נדרים

"אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ–לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ: כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה" (במדבר ל', ג')

נדרים זוהי טכניקה עתיקת יומין שמטרתה לממש רצון וכמו ולברוא מציאות חדשה שלא נראית לעין ואולי גם אינה אפשרית ממקומו של האדם בנקודת זמן מסוימת. כגון יעקב הנודר נדר "וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים" (בראשית כ"ח, כ'-כ"א)

האדם מצמית ואוסר את נפשו לטובת ההגשמה של דבר מה שרצה שנראה לא אפשרי, וכך הוא מתחייב בנפשו על הדבר. יש לפעולה זו כוח רב, ומכאן הזהירות שיש לגשת לנושא זה. התורה מזהירה מעצם הפעולה, אך במקביל גם רואה בפעולה זו תהליך רלוונטי להגשמת רצון. נדרים אם כן הינו תהליך המהווה קיצור דרך למען ההגשמה והבריאה של רצונו של האדם, ומכאן הסכנה שבתהליך זה. חז"ל אינם רואים בעין יפה אנשים הנוטים לבסס רצונם בדרך זו "כל הרגיל בנדרים אין רוח חכמים נוחה הימנו" (חולין ב')

אחת מן הסכנות הטמונה בדרך זו הינו במהלך הדברים אשר קושרים את האדם בעולמות עליונים ומערבים במהלך את עולם המלאכים. זו למעשה אחת מן הזוויות לנושא "השבעות מלאכים" בשמות, הגיית שמות או בטכניקות אחרות הדומות לנושא ההשבעה. כאשר אדם מערב מלאך בתוך רצונו להגשה מהוויו, הוא מסכן את עצמו בהתערבבות של עולמות שאין לו מקום בהם. בשעה שאדם הינו יצור המורכב מגורמים רבים (הגוף לבדו הינו הרכבה של מערכות רבות), הרי שהמלאך הינו יצור פשוט. מלאך הינו ישות המורכבת רק מיסוד או מעצם אחד. מכאן העוצמה של המלאך, עוצמה הנובעת מאחדותו, ומאי החלוקה שיש בו, דבר ההופך אותו ל"חץ שלוח".

מכאן הכוח של הנדר, המקבל העצמה מעולמות עליונים.

יש אנשים הנודרים, והנדר מתממש מייד, ויש שנודרים ודבר לא קורה. מדוע אצל אחד קורה ואילו אצל האחר לא קרה דבר? דבר זה תלוי בדרגת המחויבות של האדם לנושא בו נדר. אחדותו של האדם בכלל החלקים שלו, ובזה טמון סוד ההצלחה. אי האחדות – כלומר – אי הסכמה פנימית של כלל החלקים בנפש האדם לדבר אותו נדר, מהווה אבן נגף בדרכו לממש את רצונו. נפש אחידה ושלמה בוראת. נפש מחולקת אינה בוראת. נפש אחידה מסוגלת לרתום לרצונה את כוחו של המלאך ואילו נפש מחולקת אינה מסוגלת לכך. וזו הכוונה של הכתוב ב "לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ" – נפשו אסורה לדבר הנדר וכן למלאך הממונה לנושא זה, הופך לאסור בנפשו. גם אם האדם מימש את כוונתו בעת היותו נודר, הרי שהוא משול לאסיר בבית האסורים, ולדבר זה יש מחיר שאולי אינו מצדיק את מימוש הרצון.

פעולה זו מאפשרת איחוד של עולמות. האדם (עולם קטן בעולם תחתון) מתחבר למלאך (עולם גדול בעולם עליון) וכך האדם הופך לשדה בו נפגשים העולמות. מתוך כוחה של אחדות זו נוצרת האפשרות לבריאה של דבר חדש, והאלוהות עצמה כמו ומעוניינת במהלך חיבור העולמות והחזרה על האחדות.

הסכנה של התהליך הינו בסוגי "אחדות" שונים. יש סוגים "אחדות" הרצויים ויש שאינם רצויים. כאשר הנדר נובע ממקום אגוצנטרי, אישי, המבקש את טובת עצמו באיזו נקודה המוסיפה לאדם דבר מה חומרי היוצר לו כמו יתרון על פני האחר, או הגדלת כוחו ביחס לאחר, זוהי "אחדות" שאינה רצויה. לכן לקיחת נדרים מחייב בירור המוטיבציה שמאחורי מהלך זה. מוטיבציה אגוצנטרית עשויה להוביל את האדם לבעיות רבות. אחת מן הבעיות של הרצון האגוצנטרי הינה בתהליך שבו הרצון מתחיל להתממש ואז האדם משנה את דעתו או אינו מעוניין יותר בדבר, הוא איבד את המוטיבציה להשגת דבר מה, או שהסתפק בחצי מהלך ואינו מעוניין יותר "לאסור את נפשו"… במקום זה יש אפשרות לבעיות רבות ולשיבושים רבים בחייו של אותו האדם. לרוב השיבושים שהוא עשוי לחוות הם סוגים שונים של אירועים המשקפים לאדם את חיסרון האחדות ואת המוטיבציה הקלוקלת להשגת המטרה שהניע אותו בתחילה.

נקודה נוספת הקשורה להגשמת הנדר, הינו כוחו של הדיבור, כוחה של המילה המדוברת. המילים מייצרות מציאות ובוראות מציאות. אלוהים עצמו ברא את עולמו בהגייה, בדיבור ובמילים. מילה מסוגלת לברוא אם יש כוונה, רצון, וכוחות נפש המאוחדים ליחידה אחת בתוך המילה. אם אין את השיתוף ואת האחדות של כוחות הנפש סביב כוונתה של המילה, אין למילה יכולת לברוא או ליצור דבר, והדברים המדוברים הינם מלל ובליל שלרוב מבלבלים, ממסכים ויוצרים עוד הפרדות ועוד ריחוק ונתק של האדם ממקורותיו.

כיום העולם שלנו מלא במלל מסוג זה. כולם מדברים כל הזמן ויש מלל על כל דבר ונושא, ללא הרף, עד לכדי הפיכת הדבר למקצוע "סטנד אפ". ריבוי הדיבור והמלל מחלישים את כוחו של האדם. שתיקה ושיבה לדממה הופכים את הדיבור לבעל כוח ומשמעות. מכאן "קול דממה דקה". דיבור הנובע משקט, מדממה, מביא לידי אפקט בורא, מחדש היוצר עולמות. כוחה של המילה אם כן, נובע מן הדממה והשקט.

בסופו של יום על האדם לשמור על הפשטות, על הניקיון ועל טהרת הלב. אז רצונו נשמע ויש להמיית ליבו הד, תגובה, מהנה ואף הזמנה לדיבור ולשיחה.

פרשת "פינחס" המשך קורותיה של מידת הדין

ראה – פרשת "תולדות" הביוגרפיה של מידת הדין

"וַיָּבֹא-שָׁם אֶל-הַמְּעָרָה, וַיָּלֶן שָׁם; וְהִנֵּה דְבַר-יְהוָה, אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ". אין הפסוק בא לברר את טיב ידיעת האל. אם האל יודע כל, מדוע הוא בא בשאלה לאליהו "מה לך פה", וכי אין האל יודע את סיבת הגעתו של אליהו למערה בהר חורב? הלא מלאך נשלח בשמו ועזר לאליהו להגיע למערה במזון ובמשקה "וַיָּשָׁב מַלְאַךְ יְהוָה שֵׁנִית וַיִּגַּע-בּוֹ, וַיֹּאמֶר קוּם אֱכֹל: כִּי רַב מִמְּךָ, הַדָּרֶךְ". ידיעת האל תמיד מוחלטת, אך כאשר האל פונה בדברים לאדם, פנייתו לאדם הינה ממקומו ומדרגתו של האדם. האל כמו מתכווץ למקומו של האדם על מנת שיתאפשר קשר עם אדם מסוים, כל אחד בדרגתו. אך כאשר יש פנייה של האל לאדם, טיבעה של פנייה זו הינה בעלת כוח מעורר, כוח מקדם הדוחף את האדם להמשך תהליך האבולוציה הממתין לו. לכן קריאת האל לאדם עומדת תמיד בסימן ההתפתחות האפשרית, הדרך שעל האדם לפסוע בה. הפנייה האלוהית לאדם מתחילה במקום בו האדם פוגש את עצמו ממקום ששכח או שלא הבחין, וגם אם היה מודע למקום זה, מעולם לא נעצר על מנת לראות את הרלוונטיות של מקום זה. כגון אליהו שתמיד פעל על פי קוד אלוהי אך מעולם לא בדק וראה את עיקרון החסד והאהבה, אלא רק את הדין והלהבה.

לכן בנקודת הראשית האל מפגיש את האדם עם עצמו במקומו של האדם, ומכאן באה השאלה של האל לאליהו "מה לך פה". לאחר מכן, אותה השאלה פותחת בבירור מקומו של אליהו כדי לראות עם יש פערים בין רצונו הפרטי לבין מעשיו, והאם הוא אחיד או מפוצל – כמו שמברר המדרש:

"וַיּאמֶר: קַנּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלהֵי צְבָאות
כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְרָאֵל" 
"אֶת מִזְבְּחתֶיךָ הָרָסוּ"
"וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב" 
 "וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ!".
 אמר לו הקב"ה: בריתי- שמא בריתך?
מזבחותי- שמא מזבחותיך
 נביאים – נביאי הם.   ולך מה איכפת? ויבקשו את נפשי לקחתה."

כאשר חז"ל מלמדים כיצד האל מברר עם אליהו את מהות הנקודה הפרטית שממנה יוצא לעולם, נותר החשש באליהו, שמה הוא נותר לבדו, שמה אין שם כלום, אולי רק הוא לבדו… ממקום זה ניתן להמשיך את הדיאלוג של האל עם אליהו. אז האל מראה לאליהו את המרכיב החסר לו בכל פעולותיו, הוא מרכיב החסד אותו שכח אליהו.
וכך אומר המלבי"ם על הפסוק:
"הראה לו:
כי במחנה רוח ורעש ואש אין ה' בם. רק בקול דממה.
וממנו ילמדו שלוחיו ונביאיו:
בל יסערו סער בל ירעישו רעש ובל יבעירו אש
כמו שעשה אליהו בקנאתו לה' צבאות,
שעצר את השמים ושחט את נביאי הבעל
כי ה' ישלח את נביאיו שיבואו אליהם בקול דממה
וימשכו את העם בעבותות אהבה ובדברים רכים". "הראה לו:
כי במחנה רוח ורעש ואש אין ה' בם. רק בקול דממה.
וממנו ילמדו שלוחיו ונביאיו:
בל יסערו סער בל ירעישו רעש ובל יבעירו אש
כמו שעשה אליהו בקנאתו לה' צבאות,
שעצר את השמים ושחט את נביאי הבעל
כי ה' ישלח את נביאיו שיבואו אליהם בקול דממה
וימשכו את העם בעבותות אהבה ובדברים רכים".

לאחר השיחה האלוהית, יוצא אליהו להמשך המסע שלו, שלם ורך יותר. ומכאן מתאפשר המשך האבולוציה שלו עד לעלייתו בסערה השמיימה.

סיכום: המגע האלוהי באדם מתחיל ממקומו ההתפתחותי של האדם. זאת כדי להראות לאדם את מקומו- דבר שיביא לידי התעוררות, ומשם להמשיך קדימה. אין במפגש האלוהי, כמו שהוא מופיע במקרא, שיקוף משהו על האל עצמו, אלא על האדם ועל דרכו הפרטית ביחס לתכלית הכללית. המגע של האדם עם עצמו הופך לנקודת הראשית של המסע של האדם חזרה למקורותיו.

מדוע עם כן מובא סיפורו של אליהו ביחס לפרשת פינחס? כדי להראות את ההשתלשלות של מידת הדין שאין עימה חסד. למרות שההבטחה של האל לפינחס נראית גורפת "פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם . וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם–תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו". הרי שקנאה ללא אהבה, ואדם שחי וניזון ממידת הקנאה והדין, סופו להחריב את העולם, ולא לקיימו.

כמו שמצינו בסיפורו של ר' שמעון בר יוחאי ובנו ר' אלעזר:

"בצאתם מהמערה ראו בני אדם כשהם חורשים וזורעים. התפלא רבי שמעון על העולם שנוהג כמנהגו, ואמר: כיצד מניחין הללו חיי עולם ועוסקים בחיי שעה? כל מקום שנתנו בו עיניהם, מיד נשרף. יצאה בת קול ואמרה להם: האם יצאתם מן המערה כדי להחריב את עולמי? חזרו למערתכם!

חזרו למערתם וישבו שם שנים עשר חודשים נוספים. נענה רבי שמעון ואמר: כבר נענשנו דיינו, כי גם משפט רשעים בגיהנום אינו יותר משנים עשר חודש. יצאה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם!
ראה רבי אלעזר כי האנשים עוסקים בהבלי העולם הזה ואינם עוסקים בתורה. היה רבי אלעזר מעניש אותם ורבי שמעון מרפא אותם. אמר לו רבי שמעון לבנו: בני, די לעולם אני ואתה, שאנו עוסקים בתורה!

בערב שבת עם חשכה ראו זקן אחד כשהוא מחזיק בידו שתי חבילות הדסים וממהר לביתו. שאלו אותו: למה לך חבילות אלו?
אמר להם: לכבוד שבת הבאתי אותן, להריח בהן!

שוב שאלו אותו: למה לך שתיים, ואין די לך באחת?
אמר להם: אחת כנגד "זכור" ואחת כנגד "שמור"!

אמר לו רבי שמעון לבנו: בוא וראה כמה חביבות הן המצוות על עם ישראל! ושניהם שמחו מאד על שמצאו בדרכם יהודי יקר זה. נתיישבה ונחה דעתם, ויותר לא הקפיד רבי אלעזר" (מ' שבת ל"ג-ב')

סיכום: הפרשה מראה ומלמדת כיצד דרך האמצע כמו שרמב"ם סיכם אותה, הינה המפתח המומלץ להכשרת הקרקע למפגש ולדיאלוג עם האל. כאשר האדם ממוקם בתוכו באופן המאוזן, אזי המפגש ייתכן באופן פחות מטלטל ויותר מקדם וקל לזיהוי ולבירור. ומכאן להמשך הדרך הממתינה לאדם.

פרשת "בלק" – רצון אחד מול רצון מפוצל

נבואת משה  מול נבואת בלעם

לא קם נביא עוד בישראל כמשה (דב' לד,י), בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם. ואיזה זה? זה בלעם בן בעור. אלא הפרש יש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם:
משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר: 'נאֻם שֹמע אמרי א-ל'
משה לא היה יודע מתי מדבר עמו עד שנדבר עמו, ובלעם היה יודע מתי מדבר עמו, שנאמר: 'ויֹדע דעת עליון'
משה לא היה מדבר עמו אלא כשהוא עומד, שנאמר: 'ואתה פה עמֹד עמדי', ובלעם היה מדבר עמו כשהוא נופל, שנאמר: 'שדי יחזה נֹפל וגלוי עינים'."(ספרי דברים, שנ"ז, י')

משה לא היה יודע – כיוון שאין בו פסל תמונה או צורה דרכה צפה באלוהות, ואילו בלעם ראה דרך אפסקלריה, דרך משקפיים, דרך מבנה דרכו האלוהות מצטמצמת. לכן בלעם אינו עומד כלל בקנה אחד מול משה ויש ביניהם הבדל עצום. ואין מקום כלל להשוואה ביניהם, סיפורו של בלעם עצמו מלמד על כך.

יחסי בלעם והאתון – יחסי הנפש והגוף

סיפור יציאתו של בלעם למסע עם שליחי בלק אינו אלא תיאור של הפיצול בין חלקי המערכת האנושית. בסיפור זה בלעם הוא ה"נפש" והאתון היא ה"גוף". הסיפור כולו מבטא את הקונפליקט שבין השניים, את היחסים שביניהם ואת בירור הרצון. ברצון אין פיצול ולא תיתכן חלוקה, רצון אחד יוצר ובורא, פיצול ברצון אינו יכול להביא לידי מימוש את מגמת הרצון. פיצול ברצון הינו מחלה. הסיפור כולו הינו משל אשר מלמד על הצורך של האדם להגיע לדרגת בירור הרצון.

הינה כמה נקודות המלמדות על תהליך זה

1- "וַיָּבֹא אֱלֹהִים, אֶל-בִּלְעָם; וַיֹּאמֶר, מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ" האל מעמיד בניסיון את הנפש, ובה אליה כאחד שאינו יודע, במגמה לחשוף את מהוויה ורצונותיה האמיתיים. רצונו של בלעם (הנפש) האמיתי היה ללכת עם השלוחים ולקלל, הוא היה מורגל בזה, וזוהי הייתה מלאכתו, "כִּי יָדַעְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר, יוּאָר". הוא מקבל תשובה מאוד חדה וברורה על רצון האל "לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא". אך שליחי בלק באים שוב, אם באמת היה מסרב, לא היו באים. בתוכו אינו יכול להיכנע לבצע, לכבוד ולמעמד (הנפש הולכת וחפצה אחר קולות המעמד, הכבוד, הכסף וכו') כלומר יש בבלעם (נפש) אי הסכמה לרצונו של האל, ולכן האל מסכים לבסוף לרצונו של בלעם (רצון הנפש) מפני ש"בדרך שבה אדם רוצה לילך, מוליכין אותו".

2- אך אי הסכמה זו מביאה על בלעם (על הנפש) את השיקוף מצד האלוהות על רצונו הסמוי של בלעם (רצונה הסמוי ומחולק של הנפש – אשר אומרת כן אך מעדיפה שלא) "וַיִּחַר-אַף אֱלֹהִים, כִּי-הוֹלֵךְ הוּא, וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהוָה בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ" במקרה זה השיקוף האלוהי מגולם דרך הכעס ואי שביעות הרצון.

3- האתון (הגוף) – היא מזהה את השיקוף מיד ובבהירות (כאשר האדם, הנפש, משקר, הגוף תמיד מבטא את האמת דרך סימפטומים, מחלות או דרך תופעות גופניות רבות שדרכן האמת הפנימית של האדם נחשפת) "וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ". בלעם (הנפש) אינו מזהה את הדבר, וכועס מאוד על האתון "וַיִּחַר-אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת-הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל". (הנפש חשה כעס על הגוף שאינו משתף פעולה איתה, וכמו ובוגד בה)

4- האתון (הגוף) באה בדברים עם בלעם (הנפש) ומוכיחה אותו "מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים, וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי; לוּ יֶשׁ-חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ, וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל-בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר-רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה–הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא" אין לנפש את הכרת הטוב, את הנאמנות לגוף שהיה לה למשרת שנים רבות ועשה זאת בנאמנות, דבר אחד שלא כסדרו ולא כהרגלו, והנפש מוכנה לבעוט ולהרוג את הכלי ששרת אותה שנים. דבר המבטא את חיסרון האחדות ואף את הילדותיות ואי הבגרות של הנפש. הגוף מוכיח את הנפש דרך הכאב שהוא מייצר לה, ולבסוף הנפש מודה שהגוף צודק, כאשר בלעם מודה "הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא".

5- אז נפתחות עיני בלעם לראות (עיני הנפש רואות את מה שהיה סמוי ממנה) "וַיְגַל יְהוָה, אֶת-עֵינֵי בִלְעָם". הצדק והשיקוף האלוהי מראה לבלעם שהיה עליו למות ואת האתון יש להחיות "כִּי עַתָּה גַּם-אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי" (האחדות היא זו המשקפת, והאחדות רואה כי הגוף יודע לזהות את קולה ורצונה של האחדות, ואילו הנפש אינה יודעת להבין, לראות ולגלות את רצונה של האחדות, לכן הגוף שנותר באחדות יחיה ואילו הנפש שבה יש פיצול, היא תמות)

6- תשובתו של בלעם מזכה אותו באפשרות להמשך בדרכו "חָטָאתִי–כִּי לֹא יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ". הווידוי שלו, היותו מודה בטעותו, מול האתון ומול האלוהות מקנה לו את האפשרות לשיבה על האחדות ולכן לשיבה אל הדרך. (בווידוי של הנפש- שם יש את החטא של ההפרדה מן האחדות דרך הפיצול של הרצונות שונים, האחד אחר הכבוד ומעמד, והשני אחר רצונה של האחדות וההצטרפות למקום זה – הוא המאפשר לה להכיר את עצמה מחדש ולבחור מחדש דרך נכונה יותר, ולצרף את חלקיה ליחידה אחת)

7- תשובת האלוהות לבלעם – "וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל-בִּלְעָם, לֵךְ עִם-הָאֲנָשִׁים, וְאֶפֶס אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ, אֹתוֹ תְדַבֵּר". (הנפש עוברת את תהליך האיפוס, המוות, תהליך החזרה למקורות הראשונים שם יש אפסות מלאה מול יופייה ועוצמתה של האחדות, דבר זה מאפשר לנפש תחייה והמשך חיים וחזרה ממקום אחר לחייה. כמאין לידה חדשה, אז הרצון אחד)

משה אינו כן, משה כולו אסוף אל האחדות, רצונו אחד והוא אחד "אִם-יִהְיֶה, נְבִיאֲכֶם–יְהוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ. לֹא-כֵן, עַבְדִּי מֹשֶׁה: בְּכָל-בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת יְהוָה, יַבִּיט".

פרשת "חקת" – חלק ב' – רפואה אחת, הרפואה היחידה, היא רפואת הקב"ה

" וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ- הִתְפַּלֵּל אֶל-יְהוָה, וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ, עַל-נֵס; וְהָיָה, כָּל-הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס; וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ- וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי." (במדבר כ"א, ח'-ט')

"רבי שמעון בן גמליאל אומר, בא וראה כמה מפורשין דרכי הקב"ה מדרכי בשר ודם, בשר ודם מרפא את המר במתוק, אבל הקב"ה מרפא את המר במר" (תנחומא כ"ד)

על התרופה – התרופה למחלה שאותה האל מבקש להבריא בקרב החולה, עשויה מן המחלה עצמה. הוא נותן נחש לאדם שהוכש, ומרפא דרך מתן תרופה הדומה למחלה. רק סיסטמה רפואית אחת יש בעולם שעונה על עיקרון רפואת הקדוש ברוך הוא, והיא הרפואה ההומיאופתית ששמה מעיד מלמד על כלל התהליכים שהיא מציעה: "דומה בדומה מרפא". כיצד דומה בדומה מרפא? ומה ההיגיון להעצים את המחלה בדבר הדומה למחלה? כדוגמת אדם הסובל מדלקות גרון חוזרות, התרופה שהוא צריך הינה תרופה המייצרת ומעודדת דלקות גרון חוזרות. ההיגיון מאחורי תהליך זה הינו כבוד ובהכרה ל"יש" ולמה שקיים. כל מה שקיים, קיים ברצונו של האל, לכן העצמה של רצונו של האל מביא ריפוי עמוק. אם האל מביא חולי מסוים, זהו רצונו. העצמת רצון זה, הוא זה המביא ריפוי. ודבר זה בא לידי ביטוי בדברי הרמב"ן – "כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס, תסיר הנזק במזיק ותרפא החולי במחליא" מהו נס בתוך נס? דבר שהביא לידי חולי, בתוכו ממש גנוזה התרופה לחולי שייצר.

על המחלה – לא ניתן לחלות עם אין באדם את גרעיני החולי כפוטנציאל ראשוני. לעיתים פוטנציאל החולי יתממש ולעיתים לא. הדבר תלוי בגורמים רגשיים באדם וכן בגורמים סביבתיים התומכים בנטייה לחולי. גורמים כגון זיהומים אקולוגיים או השפעות משפחתיות וחברתיות, תרבותיות וחינוכיות. אך לאחר שחולי הפך למציאות קונקרטית בתוך המכלול האנושי, הוא הופך למשקפיים שדרכם האדם חווה ורואה את המציאות. ואלו דברי רמב"ן על הפסוק "כי נשוך הכלב השוטה אחרי שנשתטה בחוליו אם יקובל השתן שלו בכלי זכוכית יראה בשתן דמות גורי כלבים קטנים, ואם תעביר המים במטלית ותסננם לא תמצא בהם שום רושם כלל, וכשתחזירם לכלי הזכוכית וישתהו שם כשעה תחזור ותראה שם גורי הכלבים מתוארים, וזה אמת הוא בפלאי כוחות הנפש". רמב"ן שהיה בעצמו רופא מראה כלל חשוב: כאשר האדם נגוע בתפיסה כלשהי, תפיסה קלוקלת שהיא עצמה חלק מחדירת החולי לנפש האדם, היא עצמה מייצרת מציאות. האדם רואה רק את הדברים דרך סינון החולי הקיים בתודעה שלו. והתודעה שלו צובעת את המציאות בדבר הקיים בה, ולכן היא מגשימה ומייצרת מציאות חדשה על פי צורתה וצבעיה. החולי אם כן קיים בתודעה, והוא חלק ממבנה האישיות ותפיסת ה"עצמי" של האדם. הזהות שלו כולה נגועה בחולי. החולי שעל פני הגוף הינו רק שיקוף לחולי הפנימי, לכן ניתן להבין ולהסיק על החולי הפנימי מתוך התבוננות על חוליי הגוף.

על החולה – עומק החולי באדם, ויכולתו להבריא מן החולי, תלוי ביכולתו לזהות את המחלה ואת חלקו שלו בסיבות למחלה. כאשר האדם מאשים את העולם ואת הנסיבות החיצוניות למחלתו, הרי שזוהי מדרגה ראשונית בתהליך ההחלמה. שלב עמוק יותר הינו בהתבוננות של האדם על עצמו למען זיהוי חלקו הישיר בסיבות לחולי. לכן כאשר העם פונה למשה ואומר " וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ" הרי שהעם מוכן לראות את המקום שבוא הוא עצמו נגוע במחלה, ומהי האחריות הישירה שלו עצמו להופעת המחלה בקרבו. זהו מקום פנימי עמוק יותר המוכן ובשל להבראה.               בתהליך זה יש כמה שלבים.
שלב 1– ההכרה באחריות.
שלב 2 – החרטה וההודעה על חלקו הישיר של האדם בדבר שהביא עליו את המחלה.
שלב 3 – הצער והחרטה הם עצמם חלק מן הריפוי שכן הם מנקים את המקומות באדם שגדשו ל"אני" ללא פרופורציות, ומחזירות את מקומו של האדם לפרופורציה הנכונה.
שלב 4 – ההבנה ש"אני לבדי איני יודע ואיני יכול להושיע את עצמי, ואני זקוק לדבר מה חיצוני לי שיעזור לי ויראה לי את הדרך להבראה" . הנקודה המרכזית בשלב זה – "אני צריך, אני זקוק, אני לא יודע".
שלב 5 – הבקשה לעזרה.

מדרכי ההבראה– מדרכי ההבראה של הקב"ה הינה בהבטה של החולה לתוך עיני הנחש "וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ- וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי". מה יש בכוחה של אותה ההבטה אשר תוצאותיה הינה ההבראה? ומהי ההתרחשות בנפשו של החולה כאשר הביט לתוכו עיני הנחש? החולה הנגועה בחולי, שכח את עצמו, לא זוכר יותר מי הוא ומה הוא, מאין הוא בא ולאן הוא הולך. שיכחה זו מביאה למחלה, לטעויות, למצבים בהם האדם מוסיף שכבות של אירועי חיים ההופכים לחלק מן האופן בו האדם מכיר את עצמו. אירועים אלו הופכים ל"משקפיים" שדרכם הוא מייצר מציאות לעצמו. מציאות שעלולה להסתיים בחולי. ההתבוננות של אדם שנעקץ על ידי הנחש, לתוך עיני הנחש, מראה ומשקף לאדם את חלקו וכיצד הוא הכשיר את הקרקע להופעת הנחש בחייו. ההתבוננות לתוך עיני הנחש "מאפסים" את השפעת הנחש שכוחו מגיע ממקורות חיצוניים לאדם, ומאפשר לאדם לחזור למקורותיו. החזרה למקורות האדם היא ההבראה שאין טוב ממנה. שיכחה של מקורותיו מביאה למחלה, אז יש לנחש מקום בנפש האדם. לכן אומרת המשנה ,"וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה. אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים" (ראש השנה ג', ח'). ההתבוננות לתוך עיני הנחש הינה הבטה במראה, האדם מתבונן על עצמו, רואה את עצמו נזכר ומשיב את אשר שכח, ולכן מתוך התבוננות זו הוא עובר תהליך הזדככות.

על תהליך ה"איפוס" – בתהליך ההבראה האדם "מתאפס", חוזר חזרה לאפסות ולראשוניות של הקיום. הוא חווה סוג של מוות. זהותו הקודמת, תחושת ה"אני" הקודמת שהתלבשה עליו, כמו ומתה, מושלת כנשל הנחש. האדם חווה מוות וכליון. אך מתוך חווית המוות הוא נולד למציאות נכונה יותר, שבה הוא מונח במקומו הראשוני והטבעי לפני הופעת המלבושים, והפיכתם ליישות דומיננטית יותר מן המקורות הפנימיים. הנחש הינו מהלך של חולי והשתרשותו באדם, אך הנחש גם מהווה את הדרך לחזרה למקורות, דרך שמביאה מוות המנקה ומזכך את מה שאינו שייך ומאפשר גישה וחזרה לשורש העליון של האדם. הנחש הינו אלא נקודת טרנספורמציה, שער ומעבר בין ממדים שונים של תהליכי הקיום.

פרשת "חקת" – חלק א' – אמונת משה, חטא משה

"וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה, וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה, אֲלֵיהֶם. וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַמַּטֶּה, מִלִּפְנֵי יְהוָה, כַּאֲשֶׁר, צִוָּהוּ. וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָל–אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים- הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ–פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה, אֲשֶׁר-רָבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-יְהוָה; וַיִּקָּדֵשׁ, בָּם" (במדבר כ', א'-י"ג)

"רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה ואהרן ומרים; ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר וענן ומן. באר – בזכות מרים, עמוד ענן – בזכות אהרן, מן – בזכות משה; מתה מרים – נסתלק הבאר, שנאמר ותמת שם מרים" (תענית ט'-א')

שלושת הפרנסים הטובים, טובים הם לשהות של ישראל במדבר. לכניסה לארץ המובטחת אין הם מתאימים, שליחותם טובה לתהליך עד לכניסה. בכניסה על כל אדם להיהפך לבאר לעצמו, לצינור עקב זכותו והתפתחותו.

מרים ואהרון מתים ונאספים שנתיים לפני כניסת ישראל לארץ המובטחת. את רוב המסע הם כבר עשו, נותר עוד מעט, לא עוד הרבה. הסוף מורגש והוא קרוב. כאשר מרים הולכת לעולמה, הולכת עימה הבאר. כל עוד מרים חיה יש באר נובעת. בעת בה היא נאספת- נאספת גם הבאר. קם העם ורב עם משה על נקודה זו. "כיצד ייתכן שלפני הכניסה לארץ וההגעה אל התכלית עדיין אנו תלויים באדם אחד -היא מרים, שדרכה בא השפע. והינה היא לא פה ואנו כלי שבור ולא יוצלח. היה עליך משה לוודא שאין השפע בא רק מאדם אחד, ושאנו בני ישראל גדלים ומסוגלים להיות זכאים לשפע, כלומר למים, בזכות סגולותינו ויכולתנו. וכך נותרנו תלויים בגורם מזין חיצוני." למשה אין דרך להגיב לטיעון זה, הם בפשטות צודקים. האל מסכים עם ה"ריב" של העם, ולכן האל מראה למשה את הדרך להראות להם את האופן בו הם יצליחו ללמוד, לראות ולהבין את דרך ההתקדשות. את האופן בו הם גדלים להיות כלי למים העליונים מתוך עצמם ובזכותם. אך משה מתקשה לראות את האפשרות הזו, והוא מכה בסלע בכעס, ואינו פועל את פעולת ההתקדשות אותה ביקש האל. פעולה המקדשת את העם להיות צינור כל אחד לעצמו. וזה עקב הקושי של משה לראות אפשרות מסוג זה. לאור ההרגל של האופן בו יורד השפע כל עוד מרים הייתה איתו, הוא התקשה לזהות אפשרות אחרת, ולכן חווה קושי להתמיד ולקיים את שם "אהיה". זהו שם ההתגלות האלוהית הראשונה שלו בסנה שאינו עוכל (שם "אהיה" הינו שם ההתהוות של ההווה לכיוון העתיד, שינוי מתמיד, אבולוציה מתמידה, תנועה מתמדת של חדש). זהו צד אחד של חטא משה, שאם היה מקדש את העם כפי רצון האל, היה כל אדם הופך לצינור שפע לבדו. כעת על מנת להיהפך לצינור לשפע, על האדם לעמול קשה, דרך מכות וייסורים והם תוצר שתי המכות על הסלע. מאז גדילה כרוכה בייסורים. מכאן אי האפשרות של משה להיכנס לארץ המובטחת, שכן מעשה זה אינו שייך להבטחה. בהבטחה השפע זמין וללא ייסורים, הוא נוכח תמיד.

מכאן חסרון האמונה "יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", שכן דרך האמונה ניתן לראות את חזיון העתיד, את האפשרות שכעת בהווה אין לה ולו רמז קל. האמונה מנכיחה את החזון ואת עתיד לתוך ההווה, ולמשה היה קושי לראות אפשרות זו בחלופה אחרת למרים אחותו.

כל המאורעות בספר "במדבר" מתייחסים לשלבים של ה – מ"ב מסעות אותם יהיה על כל אדם לעבור באופנים שונים. לכן כל סיפור הינו משל עם משמעויות רבות ותוכן רב הבא להאיר את ה"דרך". מאין יוצאים לאן אמורים להגיע, מהי התכלית של היציאה למסע, מה הם המהמורות הצפויות שבהם האדם יתקל, כיצד להימנע מהם, מה הם כלי ההליכה בדרך, עם איזו צידה לדרך יש על האדם להצטייד, ועוד.. בסיפור זה של "חטא משה" ו"בארה של מרים" עולה השאלה המרכזית לגבי ההולך בדרך, מתי מגיע השלב שבו עליו להפסיק ללכת אחרי מורה או כתב קודש, וכעת עליו ללכת מעצמו ומכוחו שלו. מהו השלב שבו האדם הופך לאינדיבידואל בזכות עצמו, וכיצד זכות עצמו אינה מהווה עיוורון לקשר ועזרה הדדית עם העולם הסובב.

פרשת "קרח" – אין שלם מלב שבור, ר' מקוצק

כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים.
ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים.
איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי.
ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו. (אבות ה',י"ז)

לקרח ולעדתו לא היתה מחלוקת על משה, אלא כעס, צרות העין, קינאה ומרירות על מקומו של משה אל מול מקומם שלהם.
מקומו של קרח הינו מקום של אדם מלא, אדם שיש לו עושר רב, הוא איש רב השפעה ורכוש עוד מלפני יציאת מצריים. הוא איש שעסק בהנהגה עוד לפני הופעת משה במצריים. הוא איש עם מעמד וכבוד, והוא כבר מלא וגדוש. הוא מופיע מול משה ככוס מלאה.
משה הינו כוס ריקה, אין לו כבוד ואין הוא מעוניין מלכתחילה להיות מנהיג לישראל. הוא עניו, צנוע, מעוניין בשקט והתכנסות. תכונתו העיקרית הינה פנוי המקום והשקטת התודעה, היעדר העצמי ומוכנות להקרבה. לכן הוא נביא, ולכן "פה אל פה אדבר בו" (במדבר י"ב, ח')

המעמד של קרח מול משה הינו מעמד של אדם מלא אל מול אדם ריק. אדם מלא אין בו מקום לדבר חוץ ממה שכבר קיים בו, אין בו מקום לחידוש והתחדשות, הוא עסוק בשמירה על היש. מקומו מול החברה הינו בזכות מעמדו ורכושו. אדם מלא הינו אדם שסיים את דרכו, הגיע לשיא ושם הוא מונח, אין לו רצון או צורך נוסף מעבר למה שכבר יש לו. לכן כאשר קרח רואה את משה, כיצד משה הולך ומתעלה ורוכש לעצמו מקום גדול יותר של כבוד והנהגה, הוא מבין את משה כאיום על מקומו שלו. אין הוא מבין ואינו יכול לראות שמשה למעשה מלא עקב היותו חסר, עקב היותו מתמלא מכוחה של האלוהות. בקרח אין מקום לאלוהות, לכן אין הוא יודע לזהות את אצבע ההנהגה שלה, הוא עיוור עקב המלאות שלו.

אדם המלא בעצמו רואה רק את עצמו ואדם ריק אשר האלוהות ממלאה אותו, ישמח ויצהל עת היותו מזהה את נגיעת האלוהות באנשים נוספים – " וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה, נְבִיאִים–כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם" (במדבר י"א, כ"ט). אין בו קנאה או צרות עין על הופעת האלוהות באחר, אלא שימחה ורצון לעודד מהלך מסוג זה. מכאן מגיע מאמרו של הרבי מקוצק "אין שלם מלב שבור". שכן לב שבור יש בו מקום לעוד, הוא פנוי למגע של האל בעצמו למען רפואת הלב ולמען מילוי החסר. אך כאשר הלב כבר מלא, מה עוד יש לו לבקש מלבד עצמו? ומה עוד נותר לו מלבד עצמו?
כאשר משה שומע את תלונתו של קרח, הוא מגיב קשה "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו" (במדבר ט"ז, ד') קרח נותר יציב בגאוותו.

לכן משה וקרח הם הפכים גמורים. אחד מלא ועשיר בעצמו ואילו השני ריק וממתין להופעת האלוהות בתוכו. ולכן אין זו מחלוקת אמיתית כגון בית שמאי בית הילל, שם המחלוקת מראה את צדדיה של האמת מזוויות שונות, ולכן להילל ולשמאי יש יכולת לראות את מקומו של חברו. אולי לא להסכים, אבל להבין ולראות את האחר ואת מקומו. אצלם זוהי מחלוקת נכונה, כאשר הם רואים ומבינים אחד את השני, ומבקשים את האמת עם הבנה אחרת לאופן ביטוייה, כאשר המחלוקת הינה על כיצד מבטאים את האמת ששניהם מסכימים עליה, באופן הנכון ביותר. כאן רואים מחלוקת.

לכן פרשה זו הבאה בספר המסעות של ישראל במדבר (מסעות שהם כולם משל למסעות האדם בחייו) הינה פרשה הבאה להראות וללמד את האדם ההולך בדרך כיצד עליו להלך. הפרשה מראה כי על האדם להנמיך עצמו מול הדבר שאליו הוא שואף. עליו להיות ככלי ריק המבקש להיות מלא. עליו ללכת בצנעה, ובשפלות ראש. אז התמלאותו של אדם זה באה לו מגבוה, ומפרה את המקום בתוכו הקשור לאלוהות. המקום באדם שאלוהים מילא והשקה כגן הצמא- מנביט פירות רבים, והופך לאוצר גדול, לעושר גדול. לא עושר התלוי בכסף, רכוש ומעמד חברתי. אלא עושר של חיים, תבונה, חוכמה, הבנה, יכולות, ועוד…

כאשר האדם מקטין ומנמיך עצמו אל מול הדבר שבו הוא עוסק, אזי ה"דבר" הוא זה שממלא אותו.

הפרשה באה ומציעה להולך בדרך לאמץ את דרכו של משה, ולהיזהר מגישתו של קרח. לגישתו של קרח יש רלוונטיות לכל אדם הנישען בחייו על תוצאות חיוביות של מה שכבר השיג והרוויח. אין בזה כל רע, להיפך – כל אדם שואף להישגים, הצלחה, כבוד ועוד… הנקודה שהפרשה באה להציע היא שעל האדם להישאר תמיד ככלי ריק. על אף זכויותיו. וכך הוא ממשיך להתחדש ואינו נתמך על ידי הישן. כמאמר דויד המלך "גֵּר אָנֹכִי בָאָרֶץ אַל תַּסְתֵּר מִמֶּנִּי מִצְוֹתֶיךָ" (תהילים קי"ט –י"ט) . מדוע שדויד יחוש עצמו זר וגר בארצו ובתוך עמו, כאשר הוא מוקף צבא של נאמנים והוא עשיר בכל? זהו מכיוון שדויד נותר תמיד ככלי ריק הממתין להופעת האלוהות בנפשו. הוא מוכן ומשתוקק תמיד. לכן תהילים, שירת דויד עדיין נכונה. הם נכתבו על ידי אדם שהיה נטול עצמי אל מול האלוהות, והאלוהות היא זו שמילאה אותו.

פרשת "שלח" – האתגר שמציב חטא המרגלים

חז"ל מייחסים את שורש הגלות והפורענות על ישראל בחטא המרגלים. לפי חז"ל כל האסונות שבאו על ישראל שורשן נעוץ בחטא זה. אם לא היה מתקיים חטא זה, לא היה לחטא העגל קיום כלל, אך חטא המרגלים נתן משנה תוקף לחטא העגל וכך שניהם ביחד הפכו לשורש לכל סוגי הפורענויות וקשיים שידע העם היהודי לדורותיו.
" ואמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם לפני אני אקבע לכם בכיה לדורות ומן אותה שעה נגזרה על בית המקדש שתתחרב כדי שיגלו ישראל לבין האומות שנאמר "וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות" נשיאות יד כנגד נשיאות קול" (במדבר רבה פרשה טז)

לפי חז"ל חטא המרגלים הינו חטא של הוצאת לשון הרע, לשון דיבה, ושימוש לא נכון בכוח הדיבור שיש לאדם. " וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק–מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר י"ג, לב- לג)

מהו האסון הנורא כל כך שיש בחטא זה? עד למקום בו תוצאותיו הם לימינו אנו?

1- ארץ ישראל היא התכלית ולשם הולכים. היא היעוד וההבטחה שהאלוהות מציעה לאדם, כדבר הנבחר, הנכסף, והרצוי ביותר שיש לקיום להציע לאדם. ארץ ישראל אינה רק מקום גיאוגרפי כי אם מקום נפשי, פנימי בתוך רובדי הנפש באדם. לשם על האדם ללכת ואת מקומות אלו עליו להגשים, ושם קיימת ההבטחה האלוהית לאדם. ומקום זה מכונה "ארץ ישראל". ראשי העדה סרבו להבטחה ולתכלית האלוהית המוצעת, הם הפנו לה עורף, לא האמינו ברלוונטיות שלה, והעדיפו לחזור לאחור, למצריים. מקום ידוע שקל יותר לחיות בו עקב הידיעה של אופייה של מצרים. הם בקשו את הישן והמוכר ולא רצו את החדש ואת היצירה. בכך הם הפנו עורף להבטחה ולרצון האלוהי.

2- חז"ל מראים כי מגילת איכה, מגילת החורבן, משקפת מימד עמוק בחטא המרגלים. פרקי מגילת איכה מסודרים בפסוקים על פי סדר האותיות אלף בית. ובתוך סדר זה האות "פה", קדמה לאות "עין". כך שהסדר משובש ושיבוש זה מביא לחורבן. החורבן הינו תוצאה של הקדמת הפה לעין. כלומר הבעת דעה על דבר ללא היכרות ישירה איתו. הבעת דעה הקודמת לידיעת הדבר. מהלך זה הינו שורש לשון הרע, כאשר האדם מדבר דברים מנותקים מן הקיים, מתוך תפיסות מוקדמות ולא מבוססות. תפיסות שהן תוצאות של ההשלכה הפרטית של תפיסותיו האישיות, או מתוך השפעות של משהו אחר עליו וכך הלאה. לכן חטא המרגלים משקף תפיסה קלוקלת של המציאות משם נובעות שגיאות רבות.
מהי אם כן תפיסה נכונה של המציאות?

תפיסה נכונה של המציאות מצריכה מן האדם לעצור, לפסוע מעצמו החוצה ולהתבונן. לתת לדבר שעימו הוא עוסק להגיד את עצמו. לאפשר לכל דבר איתו הוא נפגש לדבר את תוכנו הפנימי כמו שהוא. דבר זה מכונה "חוכמת התכונה". לדעת להקשיב לדיבור של הדבר, כפי שהוא מדבר את עצמו. כך ניתן באמת להבין ולראות את יופיו הפנימי של הדבר. ההקשבה מסוג זה מביאה לידיעה מאוזנת יותר של דברי המדבר. אז ניתן להסיק מסקנות ולהגיע למקום של הבעת עמדה על הדבר. רק לאחר שהדבר חשף עצמו וליבו הפנימי הובן כמו שהוא ולא כמו דעתו של האדם המקשיב. (היום תהליך ההבנה ההדדי מכונה "אימגו" – תהליך של הקשבה והידהוד דבר האדם לחברו כדי לוודא שהוא הובן כמו שהתכוון) .
תורה שבעל פה וחכמת חז"ל הינה תוצר של הקשבה לדברי התורה כמו שהתכוונה התורה. ניתן להוסיף עליה את הפרשנות שהיא היקש ודעה על הדבר שנודע ונשמע. אז לתוספת דעתו של האדם יש ערך ויופי רב.

3- "ויאמר יהוה אל-שמואל, אל תבט אל מראהו ואל גבוה קומתו כי מאסתיהו: כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעיניים, ויהוה יראה ללבב" (שמואל א', ט"ז – ז') מהי ראיית האדם? ראיית הרשמים החיצוניים של מראות החושים. ומהי ראיית האל? ראיית הלבב, כלומר ראיית הפוטנציאל שיש בדבר. האל מלמד את שמואל על הראייה האלוהית. ראייה זו הינה ראייה של העתיד, של התכלית, של לאן הדברים הולכים ומתפתחים, של היעד והיעוד שלהם. כל זה הינו בגדר פוטנציאל הטמון בלב האדם.

לראות את מימד זה באדם משמעותו לאמץ ראייה אלוהית. את "ראיית האדם", יש לאדם באופן מובנה. את "ראיית האל" עליו לפתח ולבנות בתוכו.

זוהי הנקודה שנדרשה מן המרגלים (לבוא על הדבר מתוך "ראיית האל") וזאת הנקודה שיש על כל אדם לבחון בעצמו כלפי אופן ההתבוננות שיש לו והגישות הנובעות מאופני ההתבוננות שלו על העולם. מכיוון שזהו אספקט באדם שהוא עצמו מתפתח וגדל. לכן אמרו חז"ל ששם קיים השורש לחורבן. מראייה נכונה של המציאות באה ברכה, ואילו ראייה שאינה נכונה מביאה לידי אסונות. לכן חטא המרגלים מאז ועד להיום עדיין מהווה מקום לעבודה ולהתבוננות של האדם על עצמו, לשם תיקון תמידי והתבוננות תמידית של האדם על אופני הגישה והדעות שבהן הוא מחזיק. במקרים רבים, גם אם דעתו הראשונית על דבר מסוים הייתה נכונה, הרי שהדבר עצמו השתנה. כמו האדם בעצמו.

לכן – להחזיק בדעות באופן עיקש הרי זוהי טעות. לעיתים על האדם לעצור להתבונן בדעותיו, לראות אם אותן הדעות שגובשו בעבר, עדיין רלוונטיות. במקרים רבים, אם האדם כנה וישר עם עצמו, יהיה עליו להודות שמה שהיה בעבר כאמת מוצקה, כעת אין לאמת זו ערך רב עבורו יותר. לכן האתגר שמציב חטא המרגלים עומד וקיים, ונכון לכל תקופה ולכל דור.

פרשת "בהעלתך" – על שמיעת הדיבור האלוהי

"וַיֹּאמְרוּ, הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה–הֲלֹא, גַּם-בָּנוּ דִבֵּר; וַיִּשְׁמַע, יְהוָה" (במדבר י"ב, ב')

א- על שמיעת הדיבור האלוהי

היה על הכתוב לומר "למשה דבר" – אך הדיבור חל "במשה". כלומר הדיבור האלוהי חל בתוך נפש האדם, בתוכו. הדיבור לא אליו, אלא בתוך נפשו. לכן כאשר הדיבור האלוהי חל על נפש האדם, אין לדיבור עדות חיצונית. חוץ מן האדם אשר הדיבור מכוון אליו, אף אחד אחר לא יראה או לא יכיר את גודל הדבר וחשיבותו. מבחוץ לא נראה כל דבר חריג, האדם נראה כלפי העולם רגיל ונורמטיבי.
אך כאשר משה או נביא אחר בא ומספר לעולם מה ראה ומה דברו אליו, אז הלשון משתנה ל – "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה" – או – "כה אמר יהוה". כלומר: לאחר שהדיבור חל בתוך נפשו של הנביא, הנביא יודע כיצד להעביר את התוכן הנמסר אליו כדבר שניתן למסור אותו במילים, מושגים, תוכן נלמד ועוד.. הוא מסוגל לראות את היחס בין עצמו ועולמו הפנימי האישי, לבין מה שאינו שייך אליו, אלא נמסר לו. הוא יודע את הפער ואת ההבדלים בין תכנים רגשיים השייכים לתנועת נפשו הפרטית לבין הפריטה של דבר מה שונה אשר חל על מיתרי נפשו, וכיצד נפשו שלו הופכת לכלי מיתר אשר קול הדיבור האלוהי חל עליה. הנפש הופכת לכלי אשר עליה מתנגן השיר האלוהי ומביא עימו תוכן עשיר ורב, חיים ונוכחות הקיים.

נקודה זו דקה במיוחד, וטעויות רבות עשויות לחול סביבה. שכן הדיבור חל בנפשו של האדם, ובנקודה זו על האדם להכיר ולדעת את ההבדל וההבחנה בין עצמו ותנועת נפשו הפרטית לבין דבר מה המתנגן בו שאינו שלו ולא שייך למרקם הפנימי שלו.

מכאן שעיקר העניין הינו בהכשרת הכלי הפנימי לשמיעה של הדיבור האלוהי. כמו שמשה עצמו משוועה "וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה נְבִיאִים כִּי יִתֵּן יְהוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (במדבר י"א, כ"ט). משה עצמו היה רוצה לראות את כולם נביאים כמוהו, ולכן הוא משווע לדבר זה.

אך הנקודה הפנימית של הזכות הגדולה להיות במקום שבו האדם הופך עצמו לכלי פריטה לאלוהות, אינה יכולה להיות מצווה ואינה יכולה לבוא באילוץ החינוך ובוודאי שלא בכוח הזרוע. אלא ברצון ובאהבה לבדה. על האדם לרצות  דבר זה, לשאוף אליו ולבקש אותו, כולו, בכל מעודו. "אם-תבקשנה ככסף; וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת יהוה, ודעת אלוהים תמצא כי-יהוה ייתן חכמה מפיו דעת ותבונה" (משלי ב', ב'-ד')

תהליך הכשרת הכלי הפנימי לשמיעת הדיבור, הינו כתהליך ההתעוררות. האדם למרות היותו מודע, הינו "ישן", וכאשר הדיבור חל בו, הוא מקיץ משנתו ורואה ומבין את מה שקודם היה לו לנגד עיניו אך לא ראה ולא הבחין. "וַיָּשָׁב, הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי; וַיְעִירֵנִי, כְּאִישׁ אֲשֶׁר- יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ" (זכריה ד',א') גם בנביא זכריה הדיבור חל בתוכו, וכאשר הדיבור חל בו הוא נעור משנתו. לכן תהליך ההכשרה של הנפש עבור השמיעה של הדיבור האלוהי, כרוך בתהליך "ההתעוררות", האדם ישן ועליו להקיץ משנתו.

ב- על תהליך ההתעוררות

תהליך ההתעוררות מתחיל בתשומת לב חדשה ודקה לכל אותם הפרטים הטריוויאליים ביותר אשר סביב לאדם. העץ שמולו (כיצד הוא משתנה) הרוח המנשבת (כיצד הרוח מביאה דברים עימה, נושאת עימה סיפור) האדם שחי עימו (כיצד הוא או היא, קם אחרת או מדבר שונה או אולי עשה פעולה קטנה ודקה את משמעותית) וכן הלאה. הדרך הזו שבה האדם מפנה את תשומת ליבו ועוצר כדי לבדוק ולהתבונן בכל אותם הפרטים שאולי פסח עליהם ולא ראה אותם למשך זמן רב היא חלק מן ההתעוררות.

לאחר מכן, על האדם לשנות את תשומת ליבו ולשים דגש מיוחד לנפשו שלו. עליו לתת משקל עודף לתמורות הפנימיות שהוא חש ומרגיש בתוכו, על פני תגובותיו לעולם התופעות החיצוני. החוץ לא עיקר, לא עקרוני מהי התרחשות אשר מתרחשת לנגד עיניו. אלא ההתרחשות הפנימית היא העיקרית ועליה יש לשים את המשקל של המיקוד ותשומת הלב.

לאחר זמן מה האדם יבחין בקולות רב גוניים, דקים ורבי פנים, המתרחשים בו, וכיצד העושר הפנימי שיש בו, הינו עולם ומלואו.

אז מגיע הצורך לתרגול, ולעבודה מובנת של "התבודדות" – שם האדם יוצר תנאים עם פחות הסחי דעת, ויותר שקט באקולוגיה שהוא בונה סביבו על מנת לאפשר את הטהרות הנפש מרעשי העולם, וכך להפנות את עצמו ל"מבדד", שם הדיבור נשמע ביתר קלות.

תרגול נוסף הינו ב"מדיטציה" שבזכותה האדם לומד לבודד את הקולות הפנימיים, לדעת את מקורן ואת משמעותן וכך ללמוד ולהבין מתי הקולות הפנימיים מגיעים ממקור שלו עצמו ומתי הקול החל בתוכו, אך אינו שלו. ולהבחנה זו יש חשיבות עצומה.

הרגל חשוב נוסף הינו ב"תרגול תפילה" – בו האדם בונה את המקום בתוכו לשם הפנייה הישירה וללא תיווך לאלוהות, לשם יצירת הקשר, והבנת הקשר, וכן לשם הביטחון בקשר עם האלוהות. דבר שרק הניסיון והיכרות אישית יכולים להצדיק ביטחון מעין זה.

צעד נוסף בתרגול הינו תהליך "ההשתוות" – השתוות הנפש. האדם מתחיל בלהרגיש את חברו כמוהו, כדי לדעת את חווית החבר ממקומו של החבר. זהו שלב האמפטיה. לאחר מכן האדם עובר להשתוות כלפי מצבים, כגון "אנרגיה" שיש סביבו, או מצב של תחושת הבית בו הוא מבקר ועוד.. תהליך ההשתוות בונה באדם אדישות מלאה לאירועים החיצוניים, בין אם מהללים אותו ובין אם מבקרים אותו, הוא נשאר יציב וללא תנועה מאירועי העולם החיצוני. אז נפשו פנויה יותר להאזנה. אז החיוניות שלו אינה מבוזבזת יותר בעת היותה נעה כלפי העולם, אלא נחסכת והולכת פנימה ולכן מאפשרת רקמה המוכנה להקשבה.

ג- היקיצה המלאה הינה תוצר של החלת דיבור האלוהי בתוך נפש האדם.

לכן באה פרשה שלמה כדי לברר את יחסיות שמיעת הדיבור של משה אל מול אחותו מרים ואחיו אהרון. אז בא האל ומראה להם את הבדלי האיכות והישירות של החלת הדיבור על נפשו של משה ביחס לכל שאר הנביאים.
זווית אחת לנושא זה: כדי להראות את תהליך האבולוציה הפנימי שעל כל אדם לעבור על מנת להיות כשיר להגשמת יכולת השמיעה שמוצעת לו. כלומר – מטרת הפרשה להראות את הבדלי האיכויות בנבואה כדי להראות את שלבי ההתפתחות שיש בדרך הנבואית.
כמו כן ה"סוד" של המשכיות האבולוציה קשור למידת ה"ענווה" שהייתה במשה, שמשמעותה של מידה זו הינה בהבנת הפרופורציות של עיקר וטפל ביחס של האדם מול הסובב.
הענווה כמו באה ואומרת: "נכון שאני כאן, ונכון שהדיבור חל בי, ונכון שיש לי תפקיד עקרוני וחשוב. אך אני זה לא הסיפור, ולא מרכז העניין, הסיפור אינו אודותי למרות שיש לי חלק בו, אני רק כלי שרת לסיפור המתחולל".

לכן הענווה מביאה עימה את יכולת דקות השמיעה לעמוק גדול יותר. ומשמעותה של הענווה הינה בידיעת המיקום, מהו מקומו המדויק של האדם, ומהו חלקו בהתרחשות המתקיימת סביבו. ידיעה זו מאפשרת גבול הנותן את יכולת העשייה הנכונה אשר מביאה עימה פרי ישיר ומדויק לאדם העושה.