פרשת "וזאת הברכה" – צוואת משה וסיבת הסירוב לכניסתו לארץ

"תּוֹרָה צִוָּה-לָנוּ, מֹשֶׁה" (דברים ל"ג, ד') התורה, החומש, הספר המצוי בידינו, שהוא הספר עליו מבוססת הזהות היהודית, הוא הספר אשר סביבו העם התגבש, התווכח, התפלג, גלה ושב לארצו ועוד…. כל ההיסטוריה של ישראל שזורה, קשורה ונובעת מספרו של משה, המכונה גם "תורת משה".
צוואת משה טמונה בתוך הספר שהשאיר אחריו. בתוך ספרי התורה גנוז מבוקשו, רצונו, וצוואתו של משה עבור כל ההולכים בדרכו, ועבור העולם, כולו בסיכומו של יום.

יש ארבעה אופני לימוד לספרו של משה:

א- פשט: אלו הלומדים את הטקסט, ומנסים להבין את תוכן הסיפור, ההשתלשלות של הסיפורים, משמעותם והניסיון לבדוק אם יש משמעות נסתרת שאינה גלויה בראייה הראשונית. ואלו הם לומדי התורה ומשנני הפסוקים. הם לומדים מוסר וחכמה דרך סיפורי המקרא. הם מדקדקים בכתוב ומוצאים בו הלכות, מצוות, ודרכים המייצרים אורח חיים חברתי ומסורת. הם יודעים לראות בקוצו של יוד רמיזה המובילה למסקנות הלכתיות, כמאמר חז"ל:

"אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב:
בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶה לַמָּרוֹם מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹשֵׁב וְקוֹשֵׁר כְּתָרִים לְאוֹתִיּוֹת.
אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי מְעַכֵּב עַל יָדֶיךָ?
אָמַר לוֹ: אָדָם אֶחָד יֵשׁ, שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּסוֹף כַּמָּה דּוֹרוֹת, וַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שְׁמוֹ, שֶׁעָתִיד לִדְרשׁ עַל כָּל קוֹץ וָקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת.
אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַרְאֵהוּ לִי.
אָמַר לוֹ: חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ.
הָלַךְ וְיָשַׁב בְּסוֹף שְׁמוֹנֶה שׁוּרוֹת – וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מָה הֵם אוֹמְרִים.
תָּשַׁש כּוֹחוֹ.
כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ לְדָבָר אֶחָד, אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, מִנַּיִן לְךָ?
אָמַר לָהֶם: הֲלָכָה לְמֹשֶה מִסִּינַי
– נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתּוֹ" (מ' מנחות כ"ט, ב')

ב- רמז: אלו המקיימים את הכתוב. קיום הכתוב מחייב את הגשמת הכתוב בנפש האדם, ההבדל בין מקיימי ההלכה כמו שנאמר בחלק א', הינו שקיום ההלכות אינו מהלך פנימי באדם אלא חיצוני (אולי, יש ויהפוך פנימי) . אין הכרח שמקיים ההלכה יבטא בנפשו שלו, את ההוראה של הכתוב. כך אומר הכתוב ולכן כך עושים. אפשר שהוא עושה דברים כשפיו וליבו אינם שווים, עקב ההכתבה המגיעה מסמכות חינוכית חיצונית. אין הוא אחד עם הדבר. ומכאן יוצאת האפשרות לקיום אורח חיים אוטומטי ומרדים שעליו אמר הרמב"ם : "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו: כלומר עורו עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם; וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעללים; ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה" (יד החזקה, הלכות תשובה פרק ג', ד').

אין כן באנשים המבקשים לקיים את הכתוב בתוך נפשם. הם האנשים המנסים להתעורר ולהקיץ, ולזכור את בוראם תמיד, ולהפסיק להיות כבולים על ידי הבלי הזמן כדברי הרמב"ם. אנשים אלו הם האנשים ה"עובדים". עבודה על עצמם ועל הרצון להכשיר את נפשם לדבר עצמו. הם עובדים על המידות הפנימיות ועל דרכי התנהגות שמשה הורה.
הנחיות לעבודה כגון:

"וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל"
"לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ "
"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"
"לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ"

אדם שאימץ הנחיות אלו, אינו זקוק לאחר שיצווה עליו את המסורת. הוא בעל מצפן פנימי ויודע מתוכו את האסור והמותר. אדם זה מודע לצרכים של התפתחות הבריאה, הוא במקום של חופש קיומי ובחירה מלאה. הוא לוקח חלק פעיל באבולוציה של תיקון עולם. עקב היותו אדם עם מצפן, שליבו הפך לחי ומתוך עצמו הוא יודע את הדרך, הוא הופך למורה ומכוון.
(חלק א' שייך לקטגוריה של מקיים התורה העיוור ואוטומטי. חלק ב' שייך לקטגוריה בה אדם בוחר מרצונו ללכת בעקבות הכתוב, ולראות בכתוב מורה)

ג- דרש: התורה לא הושלמה ולא ניתנה במלואה, היא חסרה. יש מקומות רבים בהם הכתוב חלקי, מרמז ונראה כקטוע. לוחות הברית הראשונים אותם האלוהות ניסחה וכתבה, נשברו על ידי משה: "וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה, מִן-הָהָר, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת, בְּיָדוֹ: לֻחֹת, כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה, הֵם כְּתֻבִים. וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים, הֵמָּה; וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת, עַל-הַלֻּחֹת…. וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר" (שמות ל"ב, טז-יט)
התורה הכתובה אם כן, הינה תוצר של "ברירת מחדל" מן הזווית של משה, שאמר בתפילתו לאחר מכן "וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה, נְבִיאִים כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם" (במדבר י"א, כ"ט)
תקוותו של משה הינה הנבואה (לוח הברית הראשון). הוא היה רוצה לראות את כולם נביאים כמוהו, "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי, יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (דברים י"ח, ט"ו)

אלו המשלימים, מצרפים, מדביקים ומאחים את רסיסי הלוחות הראשונים שנשתברו, בהם שמורה מסורת הנבואה. רסיסים הממתינים שאדם מתאים יבוא ויאחה אותם ללוחות שניתן לאחוז בהם, לדרך שניתן להלך בה. אותם האנשים מגשימים את מבוקשו של משה המעוניין לראות נביאים קמים, כמוהו. (הלוחות שנשתברו הכילו את תורת הנבואה, והם מפוזרים בתורה הכתובה, כרסיסים וכרמיזה להולכים בעקבות משה).

דבר נוסף, הינו בדרישה שיש מכל אדם לחדש, להביא "חידוש", דבר שלא נראה עד כה, ואותו האדם בא ומחדש דבר מה התורם להתקדמות העולם כולו. התורה מלאה ברמיזות להליכה בדרך זו, כיוון שנביא כתב אותה. גם החלק בתנ"ך המכונה "נביאים", גדוש ברמיזות למהלך זה, כיוון שנביאים כתבו אותו. דרך זו אינה דרך סדורה, היא דרך ליחידים או לקבוצות קטנות, כיוון ששם האדם מחויב לגלות את דרכו ואת הפתח שרק הוא מסוגל להיעזר בו לפתיחת שמיים.

אנשים אלו הם המחדשים, הגאונים, היוצרים, הממצאים. אותם אנשים מלאים בדבר לחלוטין, עד שהדבר מדבר דרכם. כדי שהדבר ידבר דרכם, עליהם ללמוד את דרך ההתפנות של האדם מעצמו. כל עוד והאדם חי בתוך עצמו, אין שם מקום לדבר נוסף. אך כאשר התפנה מעצמו, נוצר החלל לדבר שידור בו. ה"דבר" שימצא בו בית, זהה לרוב, לאיכויות שהאדם בנה וביסס בתוכו כתהליך מקדים לשלב זה.
בתוך עולמה של המסורת יש הכוונה כלפי הלומדים שיביאו "חידוש". בעומק העניין זהו המהלך.

ד- סוד: תורה היא תוצאה של דבר שהתקבל. משה היה למקבל, ורצונו היה שכל אדם יהפוך בעצמו למקבל תורה כמוהו. זוהי הדרגה הרביעית, היא דרגת "מקבל התורה". "פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת יְהוָה, יַבִּיט" (במדבר י"ב, ח'). להיות בדרגת מקבל תורה, משמעותו – להגשים את התכלית במלואה. האדם בעת היותו מקבל תורה, הופך להיות בית לתוכן האלוהי, ומחבר את העולמות, ומביא את התיקון וההבראה לעולם. הוא התרופה בעצמה.

משה היה למקבל התורה הראשון. הוא הסתכל סביבו ולא ראה אדם נוסף במדרגה זו, ולכן לא נכנס לארץ. הוא הציב רף גבוה מאוד, רף של "מקבל תורה". הוא ראה שבסוף הימים "לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ, בְּכָל-הַר קָדְשִׁי: כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ, דֵּעָה אֶת-יְהוָה, כַּמַּיִם, לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו י"א, ט'). וכיוון שראה את סוף התהליך רצה כמו האלוהות בעצמה, תהליך אורגני, טבעי, שבו כל אדם מתפתח בדרכו למקום זה. "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת-יְהוָה: כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם" (ירמיהו ל"א, ל"ג) הוא ראה כי יבוא יום בו הקשר לצור העולמים לא יחייב חינוך והדרכה, אלא שכל אדם עקב גדילתו ומאמציו, ידע את מעיין החיים ומקור הקיום בלבבו. "זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם-יְהוָה, נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה" (ירמיהו ל"א, ל"ב)
כל אדם הופך למקבל תורה.

הוא הבין כי כניסתו לארץ לא תאפשר תהליך אורגני זה (אולי אף תעכב ותפריע). אי כניסתו לארץ מציבה את החזון ואת האתגר לכל אחד, עד למקום שהאדם "ירוויח" את חלקו בדרכו הפרטית.
כניסתו של משה לארץ, משמעותה סיום התהליך, גאולה שהתגשמה. למהלך זה יש משמעויות קשות לאנשים רבים שלא צלחו את דרכם עדיין.

אי כניסתו לארץ מהווה עוד סמן לחסד ולענווה שהייתה בו. הרצון האוניברסאלי לראות את העולם כולו חוזר למקורותיו ושב לגבולותיו ולביתו, הם השמורים לו עוד מימי קדם.

צוואת משה והרף שהציב, עדיין עומדת באוויר וממתינה להגשמתה. עדיין החזון ניצב ומזמין אליו כל אדם. עדיין תורת משה מחייה ומהווה תשתית וקרקע המראה את כיוון הדרך למעמד הר סיני פרטי.

מי ייתן וחזונו של משה יתממש ויתקיים במלואו עוד בימינו אנו.

פרשת "האזינו" – אֵל אֱמוּנָה, שהאמין בעולמו ובראו

1- "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִי. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת-יְהוָה" (הושע ב', כא-כב)

וְיָדַעַתְּ אֶת-יְהוָה: ידיעת האל הינה תוצר של האמונה. לא האמונה בעצם קיומו של האל, כמו שהמסורת מחייבת. האלוהות אינה צריכה לקיומה את הגושפנקא של המאמין. היא קיימת ונוכחת ללא קשר לאדם ולידיעתו מציאות זו. ידיעת האל הינה זכות ובחירה. לאלץ אדם להאמין, לחנך אותו באלימות או בכל אמצעי מחייב וחונק אחר, דוחה את רגליה של האלוהות מנפש האדם. באלוהות יש חופש מלא, אין אילוץ, אין שררה, אין הדחקה, אין כל איכות הקשורה לאלימות. באלוהות האדם חופשי, יוצר, שלם באיכויות הנפש. לכן הידיעה האלוהית באה דרך האמונה. האמונה כפי כוונתה כאן, הינה חלק באדם שיש לגדל ולטפח, זוהי תכונה אפשרית פוטנציאלית בנפש האדם, אותה יש להכיר, להעצים ולפתח. זהו החלק היודע ורואה את העתיד. האמונה באיכותה, רואה רחוק, היא מאפשרת לזרע להפוך לעץ, היא יוצרת את התנאים להתהוות העתיד בתוך ההווה. לאמונה יש את הכוח לאחד את המחולק ואת המפוצל, יש לאמונה כוח ריפוי עצום, כוח המביא שקט, רגיעה ונוכחות המרפאים כל חתך.

לכן אמר הכתוב: " הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל-דְּרָכָיו מִשְׁפָּט. אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים כ"ב, ד)
"אל אמונה, שהאמין בעולמו ובראו" (מ' ספרי על הפרשה)

האל מאמין ולכן בורא. בכוח האמונה שיש בו הוא ברא את עולמו, ונוטע באדם כוח הזהה לשלו, הוא הכוח לברוא ולהצמיח. וזוהי עוד אחת מאיכויות האמונה, שיש בכוחה ליצור מציאות, לראות דבר מה כחזון רחוק, ולהגשים אותו כבריאה יש מאין. כל אדם בעל חזון. כל אדם שינה משהו בעולם, המציא משהו, סחף אנשים אחיו, היה מונע מכוחה של האמונה.

"וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת-יְהוָה": לשון חתונה ואירושין, על דרך משל אמר זאת, על כוחה של האמונה שמחברת את מה שאינו דומה את מה שרחוק ואף זר באופיו. דרך האמונה הקצוות מתאחים, לכן האלוהות נחשפת דרך האמונה, שם האחדות מתגלה באופייה השלם.

2- רְאוּ עַתָּה, כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא, וְאֵין אֱלֹהִים, עִמָּדִי. אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה, מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא" (דברים כ"ב, ל"ט)

"ר' חנינא בשם ר' שימעון בן לקיש, ור' יהושוע בן סכנין בשם ר' יוחנן לוי בשם ר יוחנן: הכיתי אין כתיב כאן, אלא מחצתי. מחיצה עשיתי בין עליונים ותחתונים. שעליונים קיימין ותחתונים מתים בעולם זה.
אבל לעתיד לבוא אין מיתה כלל שנאמר "בלע המוות לנצח" (ישעיהו כ"ה,ח')
אמר ר' אבא: אף אותה המחיצה אני חוזר ומרפא אותה, מחצתי – מחיצתי אני ארפא" (מדרש קהלת)

אלוהים לוקח "אחריות" על הפיצול, המסכים והקליפות שיש על המציאות (שהן שורש הרע ע"פ הקבלה) ולבסוף הוא עצמו בא ומרפא את המחיצות שהוא עצמו ייצר ועשה.

כאשר כוח האמונה הינו הכוח המרפא, כוחה המאחד מחזיר את העולמות כולם לחיק האחדות, כל חלק למקומו הנכון והטבעי. כך שכל תהליך מאחד נובע אם כן, ואף ניזון מכוחה של אמונה.

אמונה: אין הכוונה לסברות דתיות או פילוסופיות, אלא למקום באדם שם עליונים ותחתונים מתאחדים ויוצרים שלמות. לא שהאדם שלם, אך עולמו הפנימי עם כל הפגמים שיש בו, או שאינם שלו כלל (אולי קיבל אותם בתורשה) מהווים את ה"במה" שם מתרחשת הדרמה הקיומית העמוקה ביותר, היא ההתחוללות האלוהית המבקשת את חלקו של האדם בתהליך ההבראה של עולמו, הפרטי והכללי.
לכן אל יעלה האדם בדעתו את השאלה: אמונה במה? מהו הדבר בו אתה או את מאמינים? אין הדבר כך, שאלה זו נובעת מן המסורת שביטאה את מבנה הדת ואת אורחות החיים שהיא מציעה, במונחים של אמונה. ומכאן נובע בלבול גדול הקשור להיסטוריה של מושג זה. למשל – בימי הביניים נערכו וויכוחים רבים על איזו אמונה נכונה יותר, היהודית מול הנוצרית בפולמוסים ציבוריים. הוויכוח היה על תפיסות עולם ולא על האמונה עצמה. אך השימוש הלשוני בוויכוחים השתמש במושג האמונה כדי לחדד את השוני בין תפיסות עולם שונות. וכן הרמב"ם כאשר ניסח את עקרי האמונה שלו, הוא ניסח את 13 העיקרים שהם תפיסת העולם היהודית. הוא קרה להם עיקרי אמונה מפני שזו הייתה הלשון של זמנו לתיאור המציאות. לכן המילה אמונה בזמנים מוקדמים התכוונה לבטא את תפיסת העולם של האדם ולא את אמונתו ותהליכי נפשו, כמו שמכוון המקרא עצמו.

השאלה אותה יש לשאול: האם יש בך אמונה.

3- "יְהוָה אֱלֹהַי, אַתָּה אֲרוֹמִמְךָ אוֹדֶה שִׁמְךָ, כִּי עָשִׂיתָ: פֶּלֶא עֵצוֹת מֵרָחֹק, אֱמוּנָה אֹמֶן" (ישעיהו כ"א,א') מדברי הנביא ניכרת ההודיה על הפלא עצות מרוחק, הבאים מכוחה של אמונה.

אמונה הינה "מצב", מצב של נוכחות ושהייה, מצב של המתנה, צפייה, ראייה ברורה והבנה נקייה, האדם פנוי ומוכן, קשוב ודרוך. "מצב" זה מייצר נוכחות, המאפשר לדבר להיוולד. כמו באין מפריע הדברים מתרחשים מעליהם מכוחה של אמונה. כך האדם המאמין לוקח חלק בתהליך האבולוציה בבריאה, והדברים נבראים בשקט בהיחבא, בהסתר. מכאן נאמר: "אין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין" (מ' תענית ח', ב')

פרשת "וילך" – אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי

"וְאָמַר, בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלֹא עַל כִּי-אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי, מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה" (דברים ל"א, י"ז)

1– אחרי מסכת הקללות מפרשת "כי תבוא", 98 במספר, לפתע הוא עומד על עומדו ומבין. כפי הנראה כאשר הגיע לסוף דרכו והוא מתבונן אחורנית על חייו, הוא מגלה את סיבת הייסורים, הצרות והרעות שבאו עליו, אז הוא מבין את היסוד הבסיסי שבעקבותיו באות צרות או טובות, הוא מגלה שאין בתוכו אלוהים. הוא מבין שהמצאות אלוהים בתוכו, בתוך קרביו, מביאה ברכה, ואילו היעדר אלוהים מקרביו מוליך לאסונות. הוא מגלה שבקרביים אין לא את אלוהים, כמו שבא ואמר שהוא מוצא את אלוהים בשכלו, בדעתו, בעצמותיו, בכליותיו ואפילו בליבו, אבל לא בקרבו. במקום המכונה קרביים, שם הוא לא מוצא את אלוהים, ומכיוון שאלוהים לא שם, באים הייסורים וגלויות.

על הבדל המצאות אלוהים באיברי גוף ונפש שונים:

א- אלוהים שבלב: מצב של הוויה, מצב של תפילה, מקום של נוכחות ושהייה. מקום של הגות והכנסות פנימה, מקום בו הקול מהדהד.
ב- אלוהים שבכליות: מצב בו האדם מונע מיסודות ומעקרונות. לאחר שגובשה באדם תובנה, הבנה, תפיסת עולם. היא הופכת למקום ממנו הוא יוצא לעולם, זו הכוונה באלוהים שבכליות.
ג- אלוהים שבעצמות: כאשר תפיסות עולם הפכו לחלק מן הזהות הבסיסית של האדם. על פי גישה או תפיסה שהוא אימץ, כך הוא מבין ומרגיש את עצמו ואת עולמו, זהו מצב של אלוהים בעצמות.
ד- אלוהים שבנפש: כאשר רוח האמונה מפעמת את הלב, והאדם מונע לעשייה, והוא נישא על ידי כוח הרוח המנשבת בו, לעשייה בכיוון הרוח. זהו אלוהים שבנפש.

האדם הבין שאלוהים היה במקומות שונים בו, אך בקרביים הוא נעדר. שם אין אותו.

מה הם הקרביים?
הקרביים הם כלי העיכול בבטן תחתונה, המעי הדק והמעי הגס. תפקידם של המעיים הינו לדחות את מה שאין נחוץ לקיום המערכת. לדחות את מה שאינו מועיל להתפתחות ולגדילה של האדם. ולחילופין לספוג את חומרי הבניין מהם האדם ניזון או גדל ומתפתח לכיוון הרצוי. האדם זקוק ליסודות מזון (גשמי, אנרגטי ונפשי) מהם הוא ניזון, ודרכם הוא מתפתח לכיוון אליו הוא מכוון. המעי יודע את הכיוון ואת רצונה של המערכת האנושית, ומתוך ציווי המערכת הוא יודע כיצד לשאוב את מה שיועיל ויוביל את האדם למימוש רצון כלשהו. כיוון שכל רצון וכל דרך מחייבת אנרגיה ייחודית המתאימה למימוש הרצון והדרך, המעי הוא איבר בעל האינטליגנציה, היודע מה לקחת ומה לדחות כדי שהאדם יבנה לכיוון הרצוי.

לכן אומר דויד המלך "לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי" (תהילים מ', ט') המעיים ידעו מה לספוג ומה לדחות, עקב התורה שבתוך המעיים. כאשר התורה היא זו המצפה את המעיים, האדם סופג ודוחה רק את מה שמקדם אותו לכיוון מימוש הרצון האלוהי.  (זהו מקום בו כל אדם צריך שיבדוק את התורות, התפיסות, האמונות והרצונות ה"מצפים" את המעיים שלו, כיוון שהמעיים הם האיבר המייצר את המציאות לאור הרצון המוגש להם)

דבר זה אינו סטטי, ואינו הוויה נוכחת, אלא הוא תהליך – אקטיבי, משתנה, בתנועה מתמדת של הליכה ושינוי קדימה, לכיוון שהרצון מראה. תהליך המעיים הינו אם כן (בשונה ממקומות אחרים באורגניזם האנושי) אבולוציוני, דינמי ומשתנה. ואת זה גילה האדם, כאשר התבונן על עצמו וראה כי כיוון שאין אלוהים בתוך מעיו הרי שבאו עליו צרות רבות כל כך. הוא ראה כי הוא "תקוע" אינו מתהווה, אינו זז. הוא סטגננטי בתוך ליבו או בתוך כליותיו, ואין הוא מתהווה קדימה למימוש הרצון האלוהי למרות שהוא מקיים מצוות או מאמין בליבו, או חי על פי כללי תורה. וכאשר הבין זאת, חזר לתנועה וויתר על הפיקסציה, ואז הברכה האלוהית שבה לנשב בתוך קרביו, ולהביא לצמיחה מחודשת. ולכן לתחייה ולקימה מן ה"מתים".

2- אותו אדם שהבין דבר זה על עצמו, פונה לאלוהים שלו, אשר בקרבו. אין הוא פונה לאלוהים הכללי, הבורא השרוי בכל, מחייה את כל העולמות, חי תמיד ונצחי. אלא הוא פונה לאלוהים שלו "עַל כִּי-אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי". אין הוא פונה ל"אלוהי מסכה" (אלוהים הממסך, היוצר מסך, הפרדה וקליפה) ולא ל"אלוהי הרמב"ם", הנפרד, המתבונן והמובדל מבריאתו. אלא הוא פונה לאלוהים הפרטי שיכול להיות שלו לבדו. זהו יסוד ועיקרון קיומי עצום ההולך לאורך המקרא כולו. לפיו החיבור האלוהי, הינו חיבור אישי, פרטי, ששייך לאדם לבדו. לאורך המקרא כולו, ברובו, בפנייה של האדם הינה פנייה לאלוהים פרטי. ספר תהילים ברובו פונה כך לאלוהים: "יְהוָה סַלְעִי וּמְצוּדָתִי וּמְפַלְטִי,
אֵלִי צוּרִי, אֶחֱסֶה-בּוֹ. מָגִנִּי וְקֶרֶן-יִשְׁעִי, מִשְׂגַּבִּי" (י"ח, ג') "אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי" (כ"ב, ב') "יְהוָה רֹעִי, לֹא אֶחְסָר. בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא, יַרְבִּיצֵנִי; עַל-מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי. נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב; יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי-צֶדֶק, לְמַעַן שְׁמוֹ." (כ"ג, א-ג)

וכך לאורך המקרא כולו, ההופעה האלוהית חלה על האדם בנפשו בתוכו., כך אלוהים הופך לדבר העמוק והאינטימי ביותר שבנפש האדם. האדם יודע את אלוהים רק בזכות ההופעה הפרטית והאישית החלה בתוכו. לרעיונות פילוסופיים או לדוגמות דתיות אין משמעות רבה כאשר האדם נותר לבסוף לבדו מול עצמו וחייו ומול אלוהיו. (המקרא כולו מהווה את הביוגרפיה של אנשים שונים למן האדם הראשון והלאה, ומראה כיצד הביוגרפיה של כל אדם הינה ביטוי של אלוהים פרטי המופיע ומתגלה בחייו של האדם הפרטי, וכך הבריאה כולה מתקדמת ומתהווה. לכן סיפורי התנ"ך הינם גילוי ביוגראפי של הופעת האל בחיי האדם והשיתוף של האדם עם האל בהובלת העולם לתכליתו).

האדם מבין כי חיסרון ההופעה האלוהית בקרבו, חיסרון בקשר אישי ומיידי, הקשר הפרטי שלו עצמו לבדו אם אלוהיו, מהווה את הסיבה העיקרית לצרות ולאסונות.

לתובנה זו יש כוח מעורר עצום, כאשר האדם נוכח ביסוד בסיסי שנעדר ממנו, למרות שיש אפשרות שהוא חי אורחות חיים בעלי אופי דתי.

3- על תהליך ההתעוררות: התעוררות הינה קימה מן השינה, למצב של ראייה חדשה. לרוב קושי וסבל מעוררים להתעוררות. חיסרון של משהו מביא להתעוררות. (לרוב סבל הינו תוצר של רוח שהיה במקורו מוביל, והפך לכלוא ומובל בתוך עולם החומר)

א- ברובד הגופני חיסרון של מצרכי קיום בסיסי מובילים להתעוררות במובן הגופני. חיסרון של אוכל, או מקורות הנצרכים לקיום, בית, מקום, ועוד. זוהי התעוררות עקב צרכי קיום פיזי.

ב- יש התעוררות של מישורים גופניים באדם בעלי גוונים רבים, העיקרי שבהם הינה ההתעוררות המינית, שהיא תוצר של אופיו הגופני של האדם. התעוררות מצוו ביולוגי.

ג- יש התעוררות נפשית שהיא עקב התפעמות הנפש על דבר החסר וגילוי השלם במגע עם האחר, כאשר האחר משלים את החסר שבנפש, וזוהי התעוררות האהבה "אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר; קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי" (שיר השירים, ה', ב') התעוררות נפשית, רגשית, רוחנית.

ד- אך התעוררות לאלוהים הינה החשובה והגבוהה ביותר והיא ההתעוררות של האדם למקורותיו, לשורש המציאות שלו. מתוך מקום זה נובע שאר חלקי המציאות, כאשר האדם במקום זה, הוא קשור באופן טבעי אל הנצח. במקום זה אין סבל, ולא ייתכן שיימצא הסבל, שכן סבל הינו סמן לדבר שאינו במקומו, דבר שגלה ממקומו, וסבל מהווה רמיזה למה שאבד וכן לדרך להשיבו. כאשר האדם מתעורר לאלוהיו, הוא שב למקומו, שם כל דבר בתוכו חוזר למקומו המדויק, זוהי השיבה ל"מנוחה ולנחלה".

4- פרשה זו באה לפני ראש השנה כדי שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה: "תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר, עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה מאי טעמא אמר אביי ואיתימא ריש לקיש כדי שתכלה השנה וקללותיה" (מסכת מגילה ל"א, ב')

לאמור שזמן זה של ימי התשובה, לפני ראש השנה- אלו הם ימים של שיבה של האדם לעצמו ולמקורותיו. זמן המאפשר שיבה של האדם לאלוהיו שלו, אלוהיו הפרטי והאישי.

פרשת "ניצבים" – וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא ִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתו"ֹ (דברים ל', י"א-י"ד)

1- "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא" – דברי האלוהות, כאשר הם פוגשים את האדם, הם בעלי היגיון פנימי צרוף. אולי אין האדם עצמו  יודע כיצד לתרגם או להעביר את תוכן הדברים לחבריו, אך לו עצמו הדברים ברורים לחלוטין. לכן אמר הכתוב כי אין הדברים נפלאים ממך, והם קרובים מאוד, הם אינם רחוקים. לאמור שדברי האל לאדם זמינים תמיד, האל מדבר לאדם אך האדם אינו שומע. תהליך ההתפתחות של האדם הינו ביכולת ההקשבה לדברים המכוונים עליו. ההקשבה של האדם לדברי האל, תלויה באיזון לשני כיווני תשומת לב: להקשבה של האדם לעצמו, ולהקשבה של האדם לסביבתו. כאשר איזון זה מתקיים באדם, האדם באופן טבעי לחלוטין מבין את תוכן הדברים אותם שמע. דברים שכוונו אליו ישירות. יש שני סוגי קולות וצלילים, אלו הבאים מבפנים, ואלו הבאים מבחוץ. כאשר  נתיב קול אחד אינו עולה על האחר, ויש איזון ביניהם, אז נתפח השער להבנה של קול האל.

2- "לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה"               עניין העלייה לשמים מציין שתי נקודות:

האחת – גבולות של תחום קוסמולוגי. העלייה לשמיים מתכוון למעבר לכוכבים, לגלגלי הכוכבים ומעבר למערכת השמש, עליה נאמר "אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א', ט'). מתחת לשמש אין חדש, אך מעבר לשמש יש. תהליך ההתחדשות להביא לעולם חדש, קיים מעבר לשמש ולגבולותיה. לכן יש להגיע למקום בהתפתחות האנושית המאפשר את העלייה למקומות שהם מעבר לשמש, כדי שחדש יתאפשר. כאשר אומר המדרש על ישראל שאין להם מזל, הם מעבר לכוחם של המזלות. דבר שהחל באברהם אבינו שיצא מכוחו של המזל. התכוון המדרש להגיד כי ישראל הם מעבר לשמיים ואין המזלות והכוכבים יכולים להם. אך מדרגה זו, בה אין הכוכב והמזל משפיעים על האדם, הינה מדרגה גבוהה ביותר, ששייכת לבודדים.

נקודה שנייה – השמיים הינם שם של הבורא עצמו, כמו ששלמה המלך אומר בעת הוא מקדש וחונך את בית המקדש "וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם" (מלכים א'- פרק ח'- ל"ב). מי אותו האדם המסוגל לעלות בסולם יעקב, ולהגיע לשמיים, שם יש את צבאותיו ואותו עצמו. בשני הממדים (הקוסמולוגי וממדי העולמות – אצילות, בריאה, יצרה, עשייה והמלאכים) מדובר באנשי סגולה ולא באדם הפשוט. האדם הפשוט האחראי על בניית העולם והדור הבא. לכן אנשים אלו הם בודדים בהיסטוריה, כדוגמת אליהו הנביא, ודבר זה אינו אפשרי לרוב בני ובנות האדם.

3- "וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה"       ים הינו משל לאין סוף ולחיוניות היסוד שהיא זו המחייה את העולם כולו. ולוויתן החי בים הינו משל לאופן בו אותה חיוניות מחייה, זורמת, מקיימת, מגשימה ועוד…. "לִוְיָתָן, זֶה-יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק-בּוֹ" (תהילים ק"ד, כ"ו) וכן אומר "וגדל בים הזה שהיא אימא עליונה י"ם, שבה מייחדים את הקב"ה עשרים וחמש אותיות שהם "ים" בחשבון, והוא בה. אמר הרועה הנאמן וודאי לוויתן שעומד על שפת הים, והעולם עומד על סנפיריו זה צדיק יסוד עולם, שכל העולם עומד עליו" (זהר פ' כי תצא). כדי לעבור דרך חיוניות היסוד המכונה "ים", לוויתן וחיים, חייב האדם למות ולהיוולד מחדש. תהליך מיתה וקימה לתחייה כמו שרואים בסיפורו של יונה הנביא "וַיְמַן יְהוָה דָּג גָּדוֹל, לִבְלֹעַ אֶת-יוֹנָה; וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג, שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת" (יונה ב', א') שם יונה מת בבטן הדג ונולד מחדש עם יכולות נוספות להגשים את שליחותו.

לא הרבה אנשים עברו את תהליך יונה, וחצו את הים ואת הלוויתן, מתו וחזרו לחיים ממקום אחר. גם תהליך זה מיועד לבודדים (תהליך חציית הים, המיתה וההתהוות המחודשת) .

אנשים מיוחדים אלו, כאשר הם הצליחו בדרכם, הם יודעים לספר ולתאר את הדרך. לכן אומר הכתוב "יַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה", אותו האדם שעבר את הדרך המכוונת, הוא זה המסוגל להשמיע את הנסתר ואת הגנוז. את ההבטחה השמורה והגנוזה לאדם שהצליח להגשים את סיבת הקיום וההמצאות שלו בעולמו. אדם שעבר בעצמו את הדרך המיועדת לבודדים, יודע להדריך את האנשים הדומים לו, בדרך זו. גם אז אין ההדרכה של אדם מסוג זה מיועדת לרבים, אלא לאנשים ספורים בלבד.

4- התורה אומרת שגם אם יש מקום למיוחדים, הרי אין זו דרך הכלל. היא מגלה כי "כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתו". היא מראה כי האדם הינו עולם קטן, לכן הכול קיים כבר בתוכו ומוכן עבורו ללכת את דרכו. היא מראה כי פנימיותו של האדם היא דרכו, ושם הכול מוכן ומזומן לו. היא מראה כי הפשטות היא האיכות הנדרשת לחשיפה של מה שהיה שם בתוכו מאז ומעולם. אך עקב קרבתו לעצמו, האדם מעולם לא ייחס לדבר זה משמעות וחשיבות כלשהי. היא באה ומציעה לאדם את הדרך הטבעית והברורה מעליה, שהיא: לעצור, להתבונן ולראות את עצמו ואת מה שקיים בו, וכיצד כל העולם כולו משתקף לאדם דרך עצמו הוא. וכיצד הוא עצמו הינו הכלי לקבלה של האלוהות, וכיצד כל המרכיבים לפיתרון כל הבעיות טמון בתוכו, ולא בפיתרון חיצוני. ודבר זה בא לאדם בעקבות ה"פשטות", כיוון שהוא היה לעצמו תמיד. רק שמעולם לא עצר כדי להתבונן ולראות את היחס הנכון בין קשב לעצמו וקשב לעולמו. התורה מכוונת את האדם ללכת פנימה על עצמו, כיוון שאיכותו הבסיסית מעולם לא נעלמה ולא השתנתה. ואיכות זו, מעת האלוהות היא.

זוהי המצווה של האלוהות כלפי האדם, להיות עצמו, להגשים עצמו, לקיים את עולמו, לדאוג לסביבתו, לראות את האחר ולהאזין לקולו. סוד הדבר בפשטות, שכן "קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מאוד".

5- יעצור האדם ויתבונן בקרוב אליו, במה שלידו ממש, שם כבר יש לו את הכול.

פרשת "כי תבוא"

" וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַתֶּם רְאִיתֶם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו, וּלְכָל-אַרְצוֹ. הַמַּסּוֹת, הַגְּדֹלֹת, אֲשֶׁר רָאוּ, עֵינֶיךָ- הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים, הָהֵם. וְלֹא-נָתַן יְהוָה לָכֶם לֵב לָדַעַת, וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה. וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה, בַּמִּדְבָּר; לֹא-בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם, וְנַעַלְךָ לֹא-בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ. לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם–לְמַעַן, תֵּדְעוּ, כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם" (דברים כ"ט, א'-ה')

1- " וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַתֶּם רְאִיתֶם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו, וּלְכָל-אַרְצוֹ. הַמַּסּוֹת, הַגְּדֹלֹת, אֲשֶׁר רָאוּ, עֵינֶיךָ- הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים, הָהֵם"

בני ישראל היוצאים ממצרים, מתו כולם במדבר, הם מכונים "מתי מדבר". הדור שנכנס לארץ הינו הבנים שנולדו בעת העם נודד ארבעים שנה במדבר. אם כן מדוע אומר הכתוב "אַתֶּם רְאִיתֶם"? אותם הבנים לא ראו את כל המתואר, אלא אבותיהם הם אלו שראו. הבנים אם כן ירשו את מה שאבותיהם ראו, כך שהאבות הורישו לבנים את מטען העדות שראו בעת היציאה ממצרים. כמו כן המילה "אבן" מורכת משתי מילים עוקבות, אב-בן, אבן היא יסוד המרכיב בתוכו את הסיבה, היא האב, וכן את התוצאה הוא הבן. דבר זה מראה כי אין חלוקה בין סיבה לתוצאה. בתוך התוצאה קיימת טביעת האצבע של הסיבה. כאשר הבן הפך לאב בעצמו, והוליד בן. הבן שהפך לאב שנושא בתוכו את אביו שלו, הוא עצמו אב מסוג אחר לחלוטין, הוא אב (סיבה) בוגר יותר מאביו עם יכולת העמקה, תבונה, וחוכמה שלא היה אצל האבא. הבן (תוצאה) שהפך לסיבה, לאב, עבר תהליך של התמרה בתוכן של ירושת אביו, ויש לו את התוכן שהוא עצמו צבר. את כל זה הוא מעביר לבנו (הנכד של האב הראשון), כך שבנו מקבל תוכן עשיר ומובנה יותר, שיותר קל לו להבין, להכיל ולדעת את המהלך כולו. לכן יש צורך לשלושה דורות למהלך שלם. כך שיציאת המצרים, מתן תורה בסיני, וכל מאורעות העם במדבר, הופך לדבר העובר מדור לדור, עקב מטען שצבור באב ועובר לבנו. וכך – יש את דור ראשון, הוא דור יוצאי מצרים. דור שני, הדור שנולד במדבר ונכנס לארץ המובטחת. דור שלישי, הדור שנולד בתוך הארץ המובטחת ובו מתקיימת ההגשמה של התהליך כולו.

2- "וְלֹא-נָתַן יְהוָה לָכֶם לֵב לָדַעַת, וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה"

למרות שלל החזיונות, הניסים, מעמד הר סיני ועוד,. אין בכל די כדי שהעם יבין ויידע את מה שראה וחווה. רק לקראת סוף המסע, לפני הכניסה לארץ המובטחת, האל מאפשר להם לדעת ולהבין את מה שקרה להם עד לכאן. כך שדברים נודעים במלואם רק בסוף התהליך. בעת התרחשות התהליך יש רק התנסות ורק חוויה. על האדם להישאר בה כולו. רק כאשר יגיע לסוף דרכו, אז יבין את הדרך שעבר, את סיבותיה, את הנושאים שעורר המסע וכן את אותם התכנים שהיה עליו ללמוד ולהבין. התמונה הרחבה מתבררת בסוף המסע.
בארץ המובטחת יש לב להבין, אוזניים לשמוע ועיניים לראות. כל עוד יש לאדם דרך ללכת בה, אין הוא בא לידי ה"ידיעה". הידיעה המוחלטת, המלאה והסופית באה לאדם לאחר סוימו של התהליך, לרוב זמן מה לפני מותו.
כל אדם שומע ורואה, אך ללא לב, אין לדבר משמעות, וה"לב" – אותו איבר באדם היודע, מבין, שומע, רואה ועוד.. אותו מימד פנימי ועומק ההבנה, זה דבר בא לאדם מעת האלוהות:"נָתַן יְהוָה לָכֶם לֵב לָדַעַת"

3- "וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה, בַּמִּדְבָּר"

משה הוא המוליך, הוא מדבר בגוף ראשון, "אני הוא המוליך".

4- "לֹא-בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם, וְנַעַלְךָ לֹא-בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ. לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם – לְמַעַן, תֵּדְעוּ, כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם"

כאן האל מדבר, את המשך הפסוק. משה הוא המוליך המדבר והאל הוא זה שעשה את כל המהלך "לְמַעַן, תֵּדְעוּ, כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם". זוהי התכלית של ההליכה כולה. כל מאורעות הדרכים, ושלל האירועים והתנסויות שעובר העם, הינם רק למען מטרה זה בלבד, ידיעת האל כמו שהאל רצה וביקש שידעו אותו. כל הדרך כולה אינה אלא הכנה בלבד למען השגת הידיעה הזו, היא ידיעת האל.

בפסוק זה משה מדבר בשתי קולות: קולו שלו האישי, האינדיווידואלי, ואת קולו ודיבורו של האל. לעיתים הוא משה האיש, ולעיתים הוא נציג האלוהות. הוא נע בין זהות פרטית ואישית ולבין אדם שנעלם מול האלוהות ולכן יכול לייצג אותה. בכך הוא מלמד את הדרך המאוזנת לידיעת האל, אין צורך לוויתור של האדם על עצמו ועל זהותו הפרטית, עליו להקטין ולצמצם את עצמו מול דבר בעל ערך ואז הדבר בעל הערך יכול "לזרום" ולנוע לקראתו של אותו האדם.

דבר זה מכונה "חוק כלים שלובים", כאשר הגבוה זורם לנמוך, כדי ליצור איזון. כאשר מתאפשר האיזון בין נמוך לגבוה, זהו ביטוי ל"חוק ההישתוות".  אם האדם מרגיש גבוה מול האחר, הוא יוותר לבדו ללא מגע אם האחר. אך אם האדם מסוגל להקטין את עצמו, יש לו אפשרות לקומוניקציה מסוג מזין, אמיתי המאפשר לדבר אחר למלא אותו לזמן מה. כך הוא מגיע לידיעת הדבר (בדרך ההקטנה שלו את עצמו מול הדבר). דבר זה מכונה "ענווה", וזהו הלימוד שמשה מנחיל דרך הכתוב, להשגת ידיעת האל.

פרשת "כי תצא" – על מערכות יחסים ועל התנאים ההכרחיים לשם יצירתם

"כִּי-תֵצֵא": כי תצא הינה קריאה בסיסית שכל אדם ללא יוצא דופן ניקרא אליה. האדם יוצא לעולם ופוגש אותו. לכן שם הפרשה מהווה כותרת לכל הפרשה כולה. כותרת זו מתכוונת להורות את אופני היציאה אל העולם, וכיצד לפגוש את העולם באופן המקדם והנכון ביותר, מתוך הבנת הקשיים ומהמורות הכרוכים ביציאה אל העולם. עולה מכך שהפרשה כולה עוסקת ביחסים. יחסים מסוגים רבים ושונים, שכן כל יציאה לעולם מייצרת מפגש המוליד קשרים ויחסים עם אותו הדבר שאותו פוגשים. לכן הפרשה כולה אינה עוסקת אלא ביחסים (שהם תוצאה של היציאה של האדם מעצמו למפגש ומגע עם העולם)

יש שני סוגי "יציאות" לעולם:

סוג א': כאשר האדם יוצא לעולם עם עצמו, ודרך עצמו הוא פוגש את העולם. כך ש"עצמו" הופך למשקפיים או לאספקלריא שדרכם האדם רואה ומבין את מה שפגש. מתוך סוג זה של מפגש נוצרים אין ספור דרמות וסיפורים, והם כל חיי האדם על שלל האירועים אותם הוא עובר.

כאשר האדם יוצא עם עצמו לעולם, הפרשה כולה מדברת על דרך ה"פשט", ומביאה את סוגי הבעיות ואת סוגי היחסים העלולים להיווצר לאור סוג יציאה זה:

כמה דוגמאות:

1- "כִּי-יִהְיֶה לְאִישׁ, בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ, בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ" – יחסים בין הורים לילדים. לפי חז"ל, לא היה אף לא מקרה אחד בתולדות ישראל, שבו הורים גינו והרגו את בנם ברשות הסנהדרין, על דבר היותו בן סורר ומורה. אך נקודה זו אינה אלא בכדאי לפתוח את סוגי הקשרים שיש לאדם עם הוריו. הכלל הוא: (וזוהי נקודה עמוקה שקשה לגעת בא) כי כל ילד שבא לעולם, לא בא נקי. אלא הוא נושא בתוכו, על כורחו, את עיקרון "העברה בין דורית". לפי עיקרון זה ההורים מעבירים את עצמם לתוך נפש הילד, כדי שהוא ייקח את דרכם שהם לא הצליחו בה, לצעד נוסף קדימה. זוהי גזירת גורל קשה ואין להימלט ממנה. לעיתים ה"ירושה" מן ההורים הינה בעייתית וקשה ביותר לאור החיים שהם חיו ולאור מה שהם נושאים בתוכם מהוריהם שלהם. חלק מן ההתפתחות של כל אדם הינו בהתמודדות עם תכנים שאינם שלו, שהוא סובל מהם ועליו יהיה לפתור או לעבור דרכם, כדי "לתקן" ולקדם את מה שהוריו לא הצליחו או לא השלימו. מכאן הדיבר החמישי בעשרת הדיברות על כיבוד אב ואם למען אריכות הימים. לא נאמר לאהוב אותם, אלא לכבד אותם, אז ניתן לעשות את ה"עבודה" באופן הנכון והקל ביותר. אם "בן סורר ומורה" מתכחש לנקודה זו, ומסרב לראות את עיקרון "העברה בין דורית" שחי בתוכו, ומסרב לקחת על עצמו את עבודת התיקון ההכרחית, הרי שהוא שובר את שרשרת האבולוציה של תיקון העולם והתקדמותו.

2- "לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ" – הכתוב מנחה את האדם ביחסים עם חברים ושכנים, כי אסור להתעלם ולעצום עין כאשר האדם מבחין ברכוש של חברו שניזוק. עליו להיות לו לעזר, גם אם אין החבר מודע לנזק האפשרי. (יחסים עם חברים ושכנים)

3- "לֹא-תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר-וּבַחֲמֹר, יַחְדָּו" – אסור לאדם לענות ולקלקל ולהזיק, את הדברים, חיות, רכוש או כל דבר אחר, שדרכו הוא שואב חיים לעצמו. אסור לו "לירוק לבאר שממנה הוא שותה" (יחסים עם עולם החי, וכן יחסים עם מה שמביא לידי פרנסה)

4- "כִּי-יִקַּח אִישׁ, אִשָּׁה; וּבָא אֵלֶיהָ, וּשְׂנֵאָהּ" – נושא יחסי האישות ויחסים שבין איש לאשתו, הינו הנושא ה"מטופל" ביותר בפרשה. אין נושא יותר פרובלמאטי מן הנושא הזוגי בכל מה שקשור ביציאה של האדם מעצמו אל העולם. בתוך המפגש עם העולם הוא יימשך טבעית לדבר שהוא חש שמשלים או שמזין אותו, ובמפגש של איש ואישה יש חלל עצום של אפשריות ואיכויות רבות. לאור רב הגוניות של מפגש איש ואישה נבנה קשר ויחס הדדי. מכאן אמרו חז"ל שאיש ואישה, אם אין "יה" ביניהם, "אש" אוכלתם. כלומר: אם הדבר שמחבר את הזוג מבוסס על המשיכה לבדה , אש תכלה אותם. אך אם יש בתוך הזוגיות את עיקרון האמונה והדרך, אז האל עצמו מחבר את בני הזוג ליחידה אחת.

5- "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ, עַל-אֲזֵנֶךָ; וְהָיָה, בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ, וְחָפַרְתָּה בָהּ, וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת-צֵאָתֶךָ . כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ" – הכתוב מנחה את האדם להיות מודע ליחסים עם אלוהים. מכיוון שהאל נוכח במחנה, אל האדם להיות מודע לכללי היגיינה בסיסיים. אי שמירה על כללי היגיינה אלו עלולים להיות כמאין חרפה המביאה להפרדה מן האפשרות של האדם לקשר וליחסים עם האלוהות. לכן מזהיר הכתוב "הִשָמֵר לְךָ וּשְמוֹר נַפְשְךָ מְאוֹד", שכן אי שמירה על כללי ניקיון, לבסוף משפיעים על הנפש עצמה שהיא עיקר האדם. עיקרון שמירת הניקיון אמור בגוף ובנפש כאחד. (היחסים עם האלוהות תלויים בדרגת הניקיון של האדם)

6- "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע-הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד, וְלַעֲשׂוֹת: כְּכֹל אֲשֶׁר-יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם–תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" – נגע הצרעת מתכוון להזכיר לאדם שגם עם עצמו יש לו יחסים. אם הוא מזיק לאחר בכל אופן שהוא, הרי שהוא עצמו ניזוק, וכך היה למרים בעת הוציאה לשון דיבה על אחיה משה. כל אדם המוציא על חברו "לשון הרע" הרי שהוא פוגע ומקלקל לעצמו את הקשר והיחס שלו על עצמו.

7 – "לֹא-יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ, אֶבֶן וָאָבֶן: גְּדוֹלָה, וּקְטַנָּה. ידלֹא-יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ, אֵיפָה וְאֵיפָה: גְּדוֹלָה, וּקְטַנָּה. אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה-לָּךְ, אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה-לָּךְ–לְמַעַן, יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" – זהו כלל עצום וחובק עולם וזמן, אשר מכוון את האדם לבדיקה תמידית של האופן בו הוא מבין או מכריע, או שופט את עצמו ואת זולתו. הכתוב מבקש מן האדם לבוא תמיד בשוויון נפש, כאשר אין בתוכו נטייה להעדפה של שום צד או כיוון והוא נוכח ומביט ביושר למציאות באשר היא, ללא נטייה לבחור או להעדיף. עליו להיות אובייקטיבי, ישר, שקול, מודע וזהיר תמיד בעת היותו שוקל ומכריע על כל נושא ועניין איתו הוא נפגש. האל מציע אריכות ימים לאדם עם איכויות אלו. (יחסים של האדם עם עצמו, ועם עולמו. כאשר ההפניה של הכתוב מכוון את האדם לבנייה של כלים פנימיים נכונים יותר, על מנת לוודא שהיחסים בין האדם לעולמו יביאו לידי פרי, ולידי אריכות הימים)

סוג ב': סוג יציאה שני לעולם, הינו היציאה של האדם לעולם ללא עצמו.

היציאה של האדם ללא עצמו, זהו התנאי לעולמם של המקובלים, אלה הממשיכים את מסורת הנבואה. ספר הזהר, שברובו מתחיל כל מאמר באמירה "בוא וראה" (תא חזי) הינו במקורו טקסט שנערך במגמה לשמור את מסורת הנבואה. התנאי הבסיסי לעולמם של אנשי הקבלה, אלה היודעים את אמרי דברו, הינו להיות ללא "עצמי". כלומר – לבוא ולפגוש את העולם ללא האספקלריא המכונה "זהות פרטית". החלק הראשון שמפורט למעלה, מתאר את תהליך ההתפתחות המאוזן והנכון של האדם, המעוניין בתהליך "התפשטות" מן זהות הפרטית שלו. מכיוון שאדם ללא "אני", ללא מבנה זהות ידוע ומוכר, עשוי לפול למקום זה ללא הכנה, עקב שימוש בסמים או תהליכים מזרזים שדוחפים את האדם למקום זה בטרם עת, אז אדם זה עשוי להיפגע (הציץ ונפגע) ואז הוא יכנס לקטגוריה של "מחלות הנפש", עקב התפתחות לא מאוזנת שהביאה לידי הפרעות במבנה האישיות. אדם ללא "אני" שנבנה נכון למקום זה, הינו אדם במדרגת התפתחות גבוהה מאוד.

בקבלה תהליך זה מכונה "סוד".

בממד זה עולה השאלה על משמעות השפה והלשון. שפה ולשון עניינן הסכמה על מושגים. כמו שר' יהודה הלוי וחבריו מציעים, לשון הקודש הינה השפה העברית, בשעה ששאר הלשונות הינן שפות הסכמיות. אך אין הדבר כך. אין לאותיות או לשפה העברית קדושה מצד עצמן. היא מהווה עוד רובד לזהות לאומית ותרבותית. שפה הסכמית הינה השפה החברתית. בשעה שלשון קודש הינה לשונה של הנשמה, לשון של עולם הלב. כאשר האדם יודע להקשיב ללשונו של הלב, לשפתו, למילותיו, הרי שהוא יודע להבחין בבת קול. בת קול היא דרכה של המציאות לרמז לאדם על מקומו, על דרכו. (לכל מימד ורובד בנפש האדם, לשון ושפה משלו, שפה של רגשות, שפה של מחשבות, שפה של אינסטינקט ועוד…)

כאשר האדם ללא "עצמי", הרי שהוא מזומן להיות מעורב בממדי מציאות נוספים. גם שם יש יחסים. בכל העולמות יש קשר ויחס. לכן הפרשה כולה עניינה על יחסים. אך יש נושאים בפרשה שקשורים ליחסים אשר התנאי ליחסים אלו, הינו באדם שאין "עצמי". כאשר אדם עם "עצמי" לומד את פרשיות אלו, הן אינן מראות כל היגיון. לכן בפרשה זו כולה מעורבות כמה דרגות של מערכות יחסים ברמות שונות, וכל רמה מצריכה גישה והכנה נפשית שונה כדי להבין את ההיגיון הפנימי של סוג מערכת היחסים שהיא מציעה. (אדם עם "אני" פוגש את החיים דרך ה"אני" שלו, אדם ללא "אני" פוגש את המציאות נקי)

כמה דוגמאות:

1- "כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל-עֵץ אוֹ עַל-הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל-הָאֶפְרֹחִים, אוֹ עַל-הַבֵּיצִים–לֹא-תִקַּח הָאֵם, עַל-הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת-הָאֵם, וְאֶת-הַבָּנִים תִּקַּח-לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" – שילוח הקן נודע בכתבי הקבלה כתהליך המעורר את השכינה על בניה. כאשר אקט זה מעורר את השכינה לבוא בפני האל, ולעורר רחמים על הגוזלים, הם בני ישראל והאנושות בכלל. באקט זה האדם לוקח חלק פעיל בממדי האלוהות. חלקו בממדים אלו שהוא כביכול עוזר לחבר להביא לידי ייחוד את השכינה (הצד הנקבי של האלוהות) עם האל עצמו (הצד הזכרי של האלוהות). נושא זה עמוק, דק ומורכב, לכן הוא שמור ומובן ובעל היגיון פנימי לאדם שה"אני" שלו אינו מפריע יותר. אז אקט שילוח הקן פותח שערים להבנה, וקשרים ויחסים דקים יותר של רובדי המציאות הקשורים באלוהות עצמה. (נושא זה עמוק ומחייב יותר הסבר והרחבה, עליו ייוחד מאמר בפני עצמו, שכן בזיווג ובייחודים של צדדים באלוהות, המשיח נולד, נושא זה מחייב כמה הקדמות)

2- "כִּי-תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ: כִּי-דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מֵעִמָּךְ, וְהָיָה בְךָ, חֵטְא. וְכִי תֶחְדַּל, לִנְדֹּר–לֹא-יִהְיֶה בְךָ, חֵטְא. מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ, תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ: כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, נְדָבָה, אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, בְּפִיךָ" – אין הדברים אמורים רק בנודרי נדרים, אלא בכל נושא ודבר שעינינו כוח הדיבור. האל ברא את העולם בכוח הדיבור, יש למילים יכולת לשנות וליצור מציאות חדשה. או להתערב במציאות הקיימת ולשנות אותה, רק בכוח הדיבור עצמו. גם כאן – נושא זה בעל היגיון לאדם שה"אני" שלו אינו מהווה חסימה או הפרעה יותר. לאדם זה יש יכולת להשפיע על המציאות מעצם כוחו של הדיבור.

3- "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ מְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח" – התנאים ליראת אלוהים, הם נינוחות, שמחה, יישוב הדעת, שורש ובית, בריאות נפשית וגופנית. כאשר האדם בדרך, יגע ועייף, אין הוא יכול להבחין כיצד חלקים במערכת האנושית שאינם מרכזיים להוויה האנושית, הופכים להיות מרכזיים על פני עיקר האדם שהוא הנפש. תהליך זה מכונה "עמלק", ועל האדם לוודא שהוא כעולם קטן, מאורגן ומסודר על פי הסדר הנכון. כי אז הוא כשיר ליראת האל. כאשר חלקי המערכת האנושית אינם במקומם, אז חל על האדם "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ". על האדם להיות מודע לתנועה זו, ולא לשכוח את העיקר וכן לא לשכוח את הסכנה של המכשולים המעקבים, אותם עליו להסיר ואולי אף להשמיד. תנועה זו הינה מהלך טבעי של אדם ההולך בדרך, אז הוא לא תמיד מוכן ומאורגן היטב, והנפילות שהוא חווה הן חלק מתהליך הלמידה והגיבוש הפנימי שאותו הוא צריך לעבור על מנת לרכוש את הכלים ואת האיכויות הפנימיות למפגש ולקשר עם האלוהות.

פרשת שופטים – "תָּמִים תִּהְיֶה, עִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ"

"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ" (דברים ט"ז, י"ח) ע"פ ר' חיים ויטאל, כפי שבנו ר' שמואל ויטאל, מביא מדבריו בספר הליקוטים על הפרשה, על האדם לשים שופטים ושוטרים על חמשת חושיו, כדי לשמור ולבקר את מה שנכנס דרך שערי החושים לתוך המערכת האנושית. בכך הקדים ר' חיים ויטאל להעיר כי הפרשה אינה עוסקת בממשל וחוקים חברתיים, כמו שרבים נוטים לראות דרך הפשט. אלא שהפרשה כולה עוסקת באופן בו האדם מארגן את עצמו באופן הנכון על מנת להיות נקי מול הבורא ולמלא את הרצון והתכלית של האדם בעולמו. "השופטים והשוטרים" הם מערכת התודעה והבחירה של האדם הבנויה מתפיסת עולמו. היא קובעת איזה רשמים ייכנסו לתוך המערכת, וסוג התכנים המזינים ומגדלים את האדם. לכן חלק מן "השופטים" הם אף בעלי חזון עתידי הקשור להבנת התכלית. "שופטים" אלו הם אף בעלי אמונה גדולה, שכן החזון אינו מראה סימן רלוונטי במציאות הנוכחית. אך "השופטים" רואים רחוק ויודעים כיצד לקרב את האדם לתכליתו דרך הזנה של מזון מאוד מסוים הקשור לבניית המערכת למקום עתידי זה.

ר' חיים ויטאל מראה בדוגמא זו, שכל מבנה חברתי כמו שהוא נראה בבניין שלו, אינו אלא שיקוף של "צורת האדם", של המבנה האנושי הפנימי של האנשים שבנו חברה מסוג מסוים. לכן הפרשה כולה באה להראות את האדם ובניינו הפנימי וכיצד בניין פנימי זה לבסוף מייצר חברה קונקרטית שאינה אלא מראה מדויקת שלו עצמו.

כמה נקודות מן הפרשה לאור התפישה שמראה ר' חיים ויטאל:

1- "צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף – לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים ט"ז, כ')
רדיפת הצדק אינה אלא פועל יוצא של חושים הקולטים את הדבר הנכון. אז האדם בונה בעצמו קרקע של אותה הארץ והאדמה שהאל נותן לאדם. כך שפעולת שופטי החושים קודמת, והתוצאה הינה רדיפת צדק, שאינה מוטת על ידי השוחד. השוחד הינו הבטחה של גירויי החושים לתענוגות שונות, גירויים שונים ועוד שלל של אין ספור סימולציות חושיות שהמקרא קורה להן לבסוף "זנות הלב". הדרך לבנייה של חושים שקולטים את הדבר הנכון קשורה להבנה יסודית של עיקר מול טפל לגבי חייו של האדם. ככל שעיקר וטפל מוגדרים בבהירות בנפש האדם, אותו האדם יבקש וימשוך לעצמו רשמים ומראות מן האיכות של מה שהוגדר בנפשו כעיקר. כגון אישה המשתוקקת להרות ודבר זה מתעכב ,כך שהיא רואה רק נשים הרות בכל מקום. כך אדם המחפש את אלוהים, לבסוף יראה את אלוהים בכל מקום.

2– "וְלֹא-תָקִים לְךָ, מַצֵּבָה, אֲשֶׁר שָׂנֵא, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (דברים ט"ז,כ"ב)
אלוהים שונא מצבות, כל דבר שעומד כמצבה, האל שונא. מצבה הינה עד וזיכרון למה שהיה בעבר, היא ניצבת על מה שכבר מת וחלף מן העולם. יהדות שדוגלת ב"חדש אסור מן התורה" דבר ש"חידש" החת"ם סופר כנגד היהדות המתחדשת, קיבע את היהדות והפך אותה לגלעד ומצבה של זיכרון של חיים שאחרים חיו בעבר, חיים שאינם שלנו, אנו- אין אנו פה, אלא כדי לשמר את זיכרונם. דבר זה עומד בניגוד גמור לאופן בו האל מכנה את עצמו "וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" (שמות ג', י"ג-י"ד) האל מכנה עצמו "אהיה". ורצונו מן האדם להיות מתהווה, נוצר ויוצר. אין רצונו באדם שהפך את חייו למצבה ולזיכרון, דבר זה תועבה הוא בעיניו, כמו שמציע הכתוב.

מזווית אחרת, על האדם לבחון עצמו ולראות איזה חלקים בתוכו הינם סטגננטיים, תקועים ואינם מתקדמים. אולי נקודות רגשיות המצריכות תשומת לב, אולי תפישות עולם שאינן מעודכנות יותר, אולי דפוסי מחשבה השייכים להשפעות חברתיות שאינם עולים בקנה אחד עם תהליך האבולוציה שלו ועוד… כל אדם במקומו צריך לבחון את המקומות שנהפכו בחייו למצבה ולזיכרון של דבר מה ששייך לעבר ולא לעתיד השייך לו. יש שהאדם הפך למצבה עקב רכוש, כבוד וניצחונות שזכה בהם , אז הוא נח על "זרי דפנה" וכך הוא הופך למצבה של זיכרונות העבר שלו, עקב הקושי לוותר על מקום זה, או הפחד לאבד אותו. יש שהפכו למצבה עקב החרדה מן העתיד, אז- הם מקבעים את הקיים כדי לרכוש תחושת ביטחון בהווה, גם אלו הפכו למצבות. האל מעוניין בתהליך מתקדם ומתפתח, אין הוא מעוניין בבני אדם מצבות.

3- "לֹא-תִזְבַּח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה, אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם–כֹּל, דָּבָר רָע: כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, הוּא" (דברים י"ז א')
כאשר אדם מגיש לאלוהות דבר פגום, הרי שהפגום הוא זה שיגדל בתוכו. כך גם ביחסי אנוש, כאשר האדם שם את הדגש על הנגטיבי שבחברו, הרי שהנגטיבי שלו עצמו מתפתח. וכן ביחסים של האדם עם עצמו, כאשר האדם רואה בתוכו רק את הפגמים, הרי שהם אלו הגדלים. לכן על האדם להדגיש את היתרונות שלו. לא שהוא מתכחש לחסרונות, אלא שהוא שם את הדגש על היתרון, ועל פי כלל זה יש לנהוג בכל הרמות (אישי, חברתי, אלוהי) ואז דרכו של האדם פתוחה וממתינה לו. מכיוון שחיי האדם תלויים בקומוניקציה וקשר סביבתי, ומקשרים אלו האדם ניזון וגדל, הרי שעליו להיות מודע למה הוא מגיש מעצמו לעולם, שכן את מה שהוא מגיש לעולם, אלה הם הפירות שהוא יקצור בעתיד.

4- "עַל-פִּי שְׁנַיִם עֵדִים, אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים" (דברים י"ז, ו')
שניים או שלושה, היה עליו להגיד כי שניים מוביל לשלושה, וכאשר האחד נחלק לשתיים ומשתיים לשלוש, הרי שאז נוצרת המציאות. כל מציאות הינה ביסוס של שלוש ומעלה. כאשר האחד הוא רק לבדו, אין שם אפשרות לעוד. כאשר האחד הפך עצמו לשתיים וכמו ששכפל את עצמו, כך שראה בשתיים את עצמו בדיוק, שם בא הצורך להמשך המהלך – שהוא השלוש, אז נוצרת מציאות חדשה. לכן אומר הכתוב שעדים היוצרים מציאות וקובעים אותה, מתחילים בשניים. אחד לא מספיק כדי לקבוע מציאות, השניים מובילים לשלושה עדים ואז דבריהם, או טענתם, הפכו למציאות.

5- "וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ" (דברים י"ז, י"ד-ט"ו)
התורה מראה אפשרות לשתי צורות אדם, האחת עם מלך כמו כל הגויים, והשנייה ללא מלך כמו שהאל היה מעדיף.
א- אדם עם מלך הינו אדם שהשיג ממלכה. כלומר שיש לו תוצאות חיים שהפכו אותו ל"משהו", או אדם שכבר השיג הישגים בחייו המראים תוצאות בעלות תוכן ורכוש. אדם זה מתארגן כממלכה ואז הוא מלך על חייו, כמו הגויים, כך טבעו של עולם. טבע העולם שהאדם משיג תוצאות וכובש לעצמו ולביתו מעמד, רכוש, תוצאות חיים ועוד… התורה אינה מתכחשת לתהליך טבעי זה, רק מראה את הדרך הנכונה כיצד לוודא שאין הרכוש, התוצאות והכבוד שהאדם רכש, מהווים הפרעה להמשך האבולוציה שלו. לכן התורה מבקשת  שהאדם במקום זה (ככל הגויים) עליו להימנע מריבוי הרכוש. שלא יבנה את זהותו הפנימית, על בסיס כסף ורכוש. וכן שלא יגבה ליבו "לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" על מנת שהמעמד לא יהווה מחסום של גאווה, תאווה, כבוד ועוד.. אין הבעיה ברכוש וכסף כשלעצמם. הבעיה הינה בתלות שאדם מייצר על בסיס הרכוש שיש לו. כך התוצאות של חייו מהווים קרקע לצעדים נוספים בהתפתחות שלו. לפי חז"ל "מלך" הינו ראשי תיבות של מוח, לב, כבד. אדם שהוא מלך על חייו, מוחו ראשון, ליבו עוקב, והכבד אחרון. מוח הינו הבית לתודעה, הלב הינו בית לרגשות וכבד הינו הבית ליצרים ולתשוקות.

ב- אדם ללא מלך מוגדר, חי את חייו כך: "אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו, יַעֲשֶׂה" (שופטים כ"א, כ"ה). מצב זה הינו המצב שהאל כיוון ורצה בו. אדם חופשי, אדם החי על פי מצפונו, אין הוא פוגע באחר, אין הוא לוקח דבר על חשבונו של האחר, הוא מודע לסביבה שלו, הוא פתוח וזמין תמיד לקריאה. הוא קשוב ומוכן תמיד להשתנות על פי עקרונות של כבוד לעצמו ולזולת. הוא לא מקובע, אין הוא שומר זכויות לעצמו מכבושי העבר. הוא נותר עני תמיד, ללא דרישה או תביעה למציאות על דבר כלשהו. הוא חי את הרגע במלואו. אף רגע אינו מבוזבז, שכן כל רגע ומה שאותו הרגע הביא איתו, הרי שהוא מתת האל. ולזלזל במתת האל הרי הוא כלהשליך את חייך מנגד. בתרבויות אחרות אדם זה מכונה נזיר, דרוויש, קדוש, ועוד כינויים על דרך המסירות והתאחדות המובילים אך אל האלוהות.

שתי צורות קיום אלו רלוונטיות בעיני התורה, האחת (ממלכה עם מלך) מהווה את הביסוס ומייצרת מציאות. השנייה (איש הישר בעיניו יעשה) הינה חיי ההתהוות, חיי שינוי, חיים של הוויה וטרנספורמציה תמידית. האחת עושה, השנייה נוכחת, מדיטטיבית וממתינה. שתי צורות קיום אלו משלימות זו את זו. הן אינן ניגודיות אלא הן דינאמיקה טבעית של גדילה נכונה, של דבר השזור זה בזה ומזין זה את זה.

6- "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי, יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (דברים י"ח, ט"ו)
כאשר תקום להיות נביא (שכן ע"פ עקרי האמונה כמו שרמב"ם ניסח "הקב"ה מנבא את בריותיו"), מהו הסימן האם אתה בדרך הנכונה, ואתה הופך לנביא אמת, או לחילופין האם אתה בדרך להפוך לנביא שקר? הרי האינדיקציה למהלך נכון הינה: "כָּמֹנִי". משה מציב את עצמו כסמן ואינדיקציה לאדם שהפך לנביא (לבסוף האל עצמו הוא המקים את האדם לנבואה, והוא המעביר את האדם חניכה לנבואה, "יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ"). אך לנקודה זו, על האדם להתכונן. משה שם עצמו כרף וכמראה לסוד ההתכוננות למהלך הנבואה. לכן יש להתבונן בביוגרפיה של משה ולראות את נקודות המרכזיות הקשורות לתהליך ההתכוננות לנבואה.
א- הוא איש העולם הגדול, הוא מכיר תרבויות, אין הוא מזלזל בהן, הוא גדל והתחנך כקוסם וחרטום מצרי, למרות זאת הוא חי כנטע זר ולא שייך למקום בו גדל. הוא תמיד היה חריג. אהרון אחיו הוא זה שהציג אותו מול ישראל, גם מולם היה חריג.

ב- לא היה לו "עצמי" שלו. הוא לא היה נטוע בעצמו. כלל ישראל, וטובת העם היה ל"עצמי" שלו. הוא שם את האחר ואת העם כ"העצמי" שלו. לכן היה יכול להיות שליח של העם ולכן יכול היה לדבר בשם העם.

ג- הוא היה פנוי מעצמו, האישיות שלו לא היוותה הפרעה בדרך להיותו כלי לאלוהות. הכתוב מביא את זה כך "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר י"ב, ג'). הענווה הינה איכות באדם המביאה אותו לידי ההשתוות עם כל דבר אותו הוא פוגש, אין הוא טוב יותר מכל יצור או ברייה. וכך הופך הוא לעמק ברכה, עליו זורם העולם כולו, והוא אינו עושה דבר.

ד– הוא סקרן ולמדן ואינו ניתפש על ידי העבר שלו ועל ידי מה שכבר הוא יודע. דבר זה ניכר בחקירה של הסנה שאינו עוכל. משה סר לראות דבר שנראה זר, מוזר, יוצא מן הכלל. אדם אחר שהיה עובר שם, לא היה רואה האת המראה גם אם המראה היה נוכח.
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה: מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה"

ה- הוא יציב במה שהוא יודע ומאמין, והוא נאמן נאמנות שהופכת אותו לסלע יצוק. "בְּכָל-בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא" נאמנות זו מקנה לו יציבות במקום שם אין שינוי וכיליון. לכן נאמר בו "לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא-נָס לֵחֹה", הוא נותר צעיר, רענן, חי. הזקנה לא קפצה עליו. באמת הוא לא היה ראוי למוות, אלא שמת על פי הנשיקה, דבר האל.

בוודאי שיש עוד מה לאמר על משה רבנו, אלא שאלו נקודות מרכזיות שהוא עצמו שם אותן כסמן לאדם ההולך בדרכו, למען יידע אם בדרך אמת הוא הולך, והיכן האפשרות לסטייה.

7- כך הפרשה כולה הינה יד המכוונת, של דברי התורה לאדם ההולך בדרך ה', מה הם המכשולים, והיכן הם המקומות לעצירה ולהתבוננות. הכלל בכתוב: בכל מקום שהכתוב פונה אל היחיד כגון: "כִּי-תוֹלִיד", "לְיַסְּרֶךָּ", "שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת", "וְאָהַבְתָּ". זהו הסמן לאדם האישי, עם פנייה ליחיד, במגמה לכוון את האדם לדרך האמת.

 

פרשת "ראה" – ברכה או קללה, תלויה בדרגת הראייה

"רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה, וּקְלָלָה" (דברים י"א, כ"ו)

הכול תלוי בראייה. אם רואים יש ברכה, כאשר לא רואים, אין ברכה. הקללה הינה תוצר ישיר של אי ראייה. הנקודה היא שלכול אדם יש יכולת ראייה כלשהי, כל אחד רואה. אין הכוונה ליכולת הראייה של איבר העין אלא ליכולת של האדם להבין דרך מה שהוא רואה את המציאות כמו שהיא, את היסודות הבסיסיים שעליהן המציאות מושתתת. כלומר אופן ההבנה של האדם את עצמו ואת המציאות שבתוכה הוא חי, זה מה שמכונה "ראייה".

שמואל הנביא מכונה "הרואה": "כֹּה-אָמַר הָאִישׁ בְּלֶכְתּוֹ לִדְרוֹשׁ אֱלֹהִים, לְכוּ וְנֵלְכָה, עַד-הָרֹאֶה: כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם, יִקָּרֵא לְפָנִים הָרֹאֶה" (שמואל א', פרק ט'- ט') הנביא מכונה "הרואה", עקב ראייה ברורה של המציאות.

ראייה מסוג זה מביאה ברכה, הליכה בדרך ללא הבנה מביאה קללה. כיוון שאף אדם אינו מתחיל את דרכו בהבנה צלולה ונכונה, הוא נידון בתחילת דרכו ל"קללה", כלומר לקשיים, למהמורות ולכול הניסיונות שלאחר מכן, אם יבין וילמד הרי שיגשים את הראייה הנכונה.

לכן אין ברכה שהיא תוצר של עשייה עיוורת. עשייה מסוג זה תמיד מובילה ל"קללה".

מכאן שעל האדם לעשות כמיטב יכולתו על מנת להבין ולראות את עצמו ואת מציאותו באור בהיר, באופן הנכון, על מנת לחסוך לעצמו כאבים ומהמורות, ולהצליח להגשים את הסיבה שלשמה הוא פה בעולמו.

מכיוון שהלב, הוא זה שיודע, רואה, שומע, מבין ועוד… (הלב כמימד תודעה באדם שיש לפתח על מנת להגשים את יכולת הראייה) הרי שהדרך לראייה נכונה וצלולה, עוברת דרך התפתחות ה"לב".  והתפתחות זו קשורה "אינטיליגנציה רגשית", הבנה של דקויות רגש והידיעה הנובעת מחוויה רגשית.

חוויה רגשית אינה אבסולוטית כי אם יחסית, אך האינטיליגנציה הנובעת מהתפתחות הלב, מביאה עימה את הידיעה של היחס הנכון בין חוויה יחסית ומה חוויה זו מציעה על השלם והמוחלט.

לכן הלב הינו השער לסוג הראייה המביאה ברכה.

פרשת "עקב" – כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם

"לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ, כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם- כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יְהוָה, יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח', ג')

מדוע דבר זה מצריך הודעה (enouncement) "לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ", וכי אין הדבר מובן וברור? על כך שהמזון הנצרך לאדם אינו רק המזון הגשמי? ושהמזון הגשמי הינו חלקי וחסר? אלא שאדם יכול לחיות את כל ימי חייו רק על המזון הגשמי ולהסתפק בו, עקב תחושת ההישרדות הטבעית אשר מחייבת ודוחפת את האדם למציאת מזונותיו. הרבה אנשים נותרים במקום ההישרדותי כל ימיהם, ולכן אין הם מבחינים באפשרות של מזון נוסף ההכרחי ועקרוני לגדילתו של האדם.

יש לאדם סוגי מזונות שונים ורב גוניים, כולם קשורים ישירות לצורכי ההתפתחות שלו. אם מזון מסוים נעדר, לא תתכן התפתחות במימד הקשור לאותו המזון, ואם תהליך ההתפתחות יחול בכל אופן, אזי תהליך זה יביא לידי תוצאות לא מאוזנות וקשות שאינן מובילות אל התכלית.

כל סוג מזון משרת תהליך גדילה מסוים. לכן יש סוגי מזונות שאינם רלוונטיים לאדם מפני שאין האדם ממוקם בשלב ההתפתחות המצריך מזון בשלב זה. מזון שניתן לא בשלב נכון, מביא לידי הצפה, קלקול המערכת וביזוי המזון המוצע לאדם. במקרים רבים התהליך הינו הפוך, האדם מגיע לשלב התפתחות אשר המזון הנצרך לו, אינו בר השגה. במצבים אלו נוצר חסר גדול, אשר פוגע ומקשה מאוד על תהליכי ההתפתחות. אדם שגדל למרות חוסרי המזון הנדרש לו, מפתח בתוכו מנגנוני הגנה, שלרוב הם מתבטאים בהקשחת הלב והמערכת. האדם נהייה קשוח וקשה כלפי העולם בשעה שפנימיותו נותרת רכה ורגישה.

ארבעה דרגות לסוגי המזונות:

"כיוון ששמעה הארץ: "אעשה לו עזר כנגדו" מיד רעשה ואמרה: ריבון העולמים, אין בי כוח לזון את בני האדם, אמר לה: אני ואת נזון אותם, וחצו ביניהם" (מדרש גדול בראשית ב', י"ח)

1- המזון הגשמי ואיכותו: על המזון להיות מתאים לשלב הגלאי של האדם, מינקות ועד לסוף ימי חייו. בכל שלב יש צורך לסוגי מזון גשמי אחר, עם מרכיבים שונים המתאימים לצורכי הגוף. אם מזון זה נעדר בשלב הנכון, האדם יחלה, גופו יחלה, והכלי המכונה "גוף" לא יעמוד במשימת חייו. לחילופין: להזין ילדים "בכוח", העיקר שיאכלו, עד לדרגה של הצפת המערכת בכמות ויסודות מזון מופרזים כגון יותר מדי סוכר, פחמימות ועוד.. מביא לחולי, להצפה ולכן ל"סתימה" של המערכת.

2- אהבה: מזון האהבה עקרוני. לא תיתכן התפתחות ללא אהבה, מגיל ינקות ועד לדרגות הגבוהות של האפשרות האנושית, ללא האהבה, לא תיתכן ההתפתחות. ההצלחה בחיי האדם תלויה באהבה. שני תלמידים סיימו לימודים מקצועיים עם אותם הציונים, האחד הצליח מאוד ואילו חברו לא שרד את השוק, ההבדל בניהם היה באהבה. אדם שאוהב את מה שהוא עושה מצליח, חברו שעושה את אותו הדבר ללא האהבה, אלא מתוך הכרח, או מסיבות שונות, אולי כי המשפחה מחייבת אותו אך הוא אינו מעוניין בדבר. אדם זה לא יצליח.

מזווית שונה: הצפה של אהבה, עשויה לחנוק, ולהביא לידי "ביצה טובענית" של נתינת יתר מאיכות זו, מצב זה אף עשוי "לסרס" את הפוטנציאל של האהוב, להפוך אותו לעצל ומפונק, מחוסר ביכולת להתמודדות. לעיתים יש להביא את האהוב לידי קושי ומשבר לשם פיתוח יכולות ההכרחיות למען עתידו. כאשר הקושי הייזום הינו תחת ביקורת האהבה, אזי התהליך מתרחש במיטבו.

3- חינוך: חינוך ותהליכי למידה הינם מזון לכל דבר ועניין. יש חינוך כפוי, ויש חינוך שהאדם בוחר בו. החינוך הכפוי שייך לגיל הצעיר, והחינוך שבא בבחירה שייך לאדם הבוגר.

ילדים ובני נוער אשר מחויבים ל"חוק חינוך חובה", נקודה זו בעבורם הינה בעייתית ביותר, והכלל שיש לשמור תמיד כהורה ומחנך הינו הכלל הבא "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כ"ו, ב'). על ההורה להכיר ולזהות את "דרכו" של הילד, ולאפשר לילד הכוונה אשר פותחת לו שערים על פי דרכו שלו. על ההורה להכיר את נטיות היסוד של הילד ואותם עליו לפתח. חינוך שאינו כך, מביא לקשיים והתנגדויות טבעיות בקרב הילד, ואם לבסוף הילד "ניכנע" לגדולים, הוא גדל עם קשיים וחסכים רבים. לעיתים חינוך שאינו הולם את דרכו של הילד, מביא לידי דיכוי וחולי מערכתי עמוק, עד למבנה גופני ופנימי שהתעוות. תמיד בחינוך נכון מתעוררת שאלת הגבול, עד מתי ואיזה סוג של גבול יש לשים לילד, ברוב המקרים הגבול מוגדר על ידי הילד עצמו, אם קשובים ל"דרכו" של הילד. תפקידו של ההורה הינו בהדהוד הגבול לילד. הילד זקוק למבוגר שישקף ויהדהד לו את עצמו באמצעות של מתן גבולות.

לאחר שהאדם מתבגר ואין הוא כפוף יותר לתהליכי חינוך המוכתבים לו, עליו לבחור לעצמו נתיבי חיים של למידה וחינוך שהוא בוחר בהם. נתיבים אלו הופכים לנתיבי מזון אשר מגדלים בו איכויות הנדרשות לשם ההתפתחות העתידית שלו. בחירת נתיב לימודי הינו דבר הקשור לבחירת נתיב חיים. בתוך מהלך זה האדם עשוי לבחור "מורה" או "דרך", אולי נתיב אקדמאי שדרכו האדם חש מוזן. חינוך בגיל מבוגר קשור לעיצוב הכלים הפנימיים של האדם, כלים אשר ברוב הימים יהיו לנתיב ההתפתחותי הבא שלו. בגיל מבוגר יותר, תהליך החינוך שבוחר האדם קשור להזנה של הנפש וכוחותיה. הפוטנציאל הנפשי של האדם בגיל מבוגר יותר הופך למימד מודע המחייב הזנה ותשומת לב. גם בשלב זה- כל "חינוך" שהאדם בוחר לעצמו הרי הוא כתהליך המייצר לו קושי וגבולות, בדיוק כמו לילדיו. אך במצב זה האדם בוחר באופן מודע ולכן גם מבין ויודע את סיבת התהליך ואת מטרתו. האדם תחת שרביטו של המורה אותו בחר, או תחת מערכת לימודית מחייבת ודרשנית, או תחת משמעת קפדנית של דרך רוחנית כגון "יוגה", "זן", ועוד דרכים רבות המחייבות מן האדם משמעת והתפתחות כוח הרצון, מפתחים בו את הכישורים, האיכויות, התכונות ועוד… שעליהן הוא יישען לעתיד לבוא.

תכלית החינוך כמזון לנפש הינו אם כן, הכשרת הכלים הפנימיים לצעד האבולוציוני הבא של האדם.

4- כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יְהוָה, יִחְיֶה הָאָדָם: זהו המזון הגבוה ביותר. מזון מסוג זה מביא לידי הגשמת התכלית והייעוד. מזון זה הינו הכוח והאנרגיה לנוע למקומות חדשים. כל יצירה, כל השראת הרוח, כל תובנה או "שכל" נוסף שהצטרף לאדם, הרי הוא טעמו של מזון זה. על האדם לגדול על מנת שיהיה זכאי למזון זה באופן קבוע. האדם באופן טבעי רוצה ונמשך למזון ייחודי זה. אם מזון זה נעדר לתקופת חיים כלשהי, האדם יחוש בהיעדר, בחסר ובריקנות הקשה של חוסר הטעם בחיים עצמם. אז האדם מפתח רעב "רוחני" עמוק המוביל לחיפוש הפותח בשאלות יסוד על קיומו ועל תכליתו וסיבת היותו בעולמו. תהליך זה בונה באדם את הכלים הדרושים להכיל מאוחר יותר את המזון הייחודי המכונה "מן". הטעם לחיים נובע ממזון זה, ללא מזון זה, אין לחיים טעם.

באמת מזון "מוצא פי יהוה" קיים כל העת וזמין כל העת, אך אין באדם את העיניים לראות ואת האוזן לשמוע "נִדְרַשְׁתִּי לְלוֹא שָׁאָלוּ, נִמְצֵאתִי לְלֹא בִקְשֻׁנִי; אָמַרְתִּי הִנֵּנִי הִנֵּנִי, אֶל-גּוֹי לֹא-קֹרָא בִשְׁמי. פֵּרַשְׂתִּי יָדַי כָּל-הַיּוֹם, אֶל-עַם סוֹרֵר- הַהֹלְכִים הַדֶּרֶךְ לֹא-טוֹב, אַחַר מַחְשְׁבֹתֵיהֶם" (ישעיהו ס"ה, א-ב) מכאן הצורך לתהליך ההתפתחות.

אנשים רבים מונעים אינטואיטיבית ממזון "מוצא פי יהוה", כאשר הם מתרגמים את חדוות החיים, פרץ ההשראה והיצירה לעצמם, עקב העבודה שעשו. אך באמת זהו חלק מן החסד הבא אל האדם מלמעלה, ומאפשר לו להגשים ולקיים חלק מן האפשרויות העצמות שיש בקרבו. כבר בגיל ילדות האדם ניזון ממזון זה. לעיתים טעם המזון ייחרט בזיכרון הילדות כזמן מאושר ולעיתים זיכרון זה יהפוך למנוע חזק לתנועה קדימה לשם חיפוש אחר מקור מזון זה, אשר בגילאים שונים מופיע בטעמים שונים ובאפיונים שונים, למען מטרת הזנה מסוגים שונים, הנדרשים לאבולוציה של נפש האדם בדרך להגשמת חייו בעולמו.

למרות שמזון זה זמין תמיד, הרי שעל האדם לגדול ולהתפתח לשם היותו מתאים "לעכל" את מזון דבר האל. מכאן צעדי שאר המזונות שתוארו למעלה, שאינם אלא התהליך המכין לאפשרות לעכל מזון עתיר ועליון זה.

סיכום: התפתחות נכונה תלויה בסוגי המזונות ובפרופורציות של כמות המזון, עת האדם ניזון ממנו. כלל היסוד להתנהלות עם סוגי המזונות תלוי ב"דרך האמצע" כפי שהיא נוסחה על ידי רבי אלעזר בן עזריה:
"רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ.
אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה.
אִם אֵין חָכְמָה, אֵין יִרְאָה.
אִם אֵין יִרְאָה, אֵין חָכְמָה.
אִם אֵין בִּינָה, אֵין דָעַת.
אִם אֵין דַעַת, אֵין בִּינָה.
אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה.
אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין קֶמַח." (אבות ב',י"ז)

פרשת "ואתחנן", על שמיעת הקול ובת הקול

"קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים, וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל" (דברים ד', י"ב)

1- העם שומע קול, ולאחר שמיעת הקול באים דברים, מילים ומשפטים. שמיעת קולה של האלוהות מקדימה את המילים. ונקודה זו הינה כלל חשוב לתהליך ההקשבה המובילה לתובנה: כאשר אדם בא ומדבר אליך, עליך להקשיב לקולו בלבד. אך לך להתאמץ ולנסות להבין את תוכן דבריו. על המאמץ שלך להיות מכוון רק לשמיעה של איכות הקול. וזאת מכיוון שהקול נושא בתוכו את הביטוי הנאמן והישיר ביותר להוויה של עומק ליבו של האדם הדובר. יש לקולו של כל אדם ניגון פרטי, ניגון אישי, טביעת אצבע המיוחדת רק לו. את ייחודיות קולו של האדם המבטא את איכותו העמוקה ביותר, אותה עליך לתפוס ולהבין, לפני שאתה פונה לתוכן המילולי. התוכן המילולי של האדם עשוי "לשקר" או לא להיות נאמן למקור ההוויה, אך הקול עצמו אינו יכול ואינו יודע לשקר או להטעות, לכן ההקשבה לקול וידיעה מה אומר הקול ומהי משמעותו, מהווה דרך המנגישה את "האמת" של האדם במובן העמוק ביותר.

לכן העם שומע קול ולאחר מכן באים הדברים. בשמיעת קולה של האלוהות העם מכיר ויודע מה היא ומי היא האלוהות. כך מתאפשר המגע הראשוני, וכך מתאפשרת ה"שיחה" עם האל. הדברים בעלי התוכן מסתדרים מעליהם לאחר שמיעת הקול. הקול הוא זה המסדר את משמעותן של המילים.

הכתוב מזהיר את עם, אזהרה שיש בה הכוונה לדרך ההקשבה: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד, לְנַפְשֹׁתֵיכֶם: כִּי לֹא רְאִיתֶם, כָּל-תְּמוּנָה, בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים ד', ט"ו). האזהרה מבטאת את הקשר בין הקשבה עם ידיעה מוקדמת על דבר מה, לעומת הקשבה ללא ידיעה על הדבר. כאשר האדם כבר "יודע" את הדבר אליו הוא מקשיב, הרי שאין הוא מקשיב כלל, ולכן השיח הינו שיח של חרשים. כאשר האדם מקשיב הקשבה ללא ידיעה מוקדמת, הרי שהוא מאפשר חלל להתהוות "הידיעה". במצב זה הוא פנוי לידע חדש ולהבנה מתחדשת על דבר שאולי כבר פגש בעבר. במצב זה יש מקום לשיח אמיתי. ומדוע יש בכתוב משום אזהרה של הנפש בעצמה? "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד, לְנַפְשֹׁתֵיכֶם", מכיוון שמפגש אמיתי המוביל לידיעה בא מן הנפש, והנפש הינה שער לאלוהות, שער לעולמות נוספים גבוהים יותר מן העולם הגשמי. לכן אם הנפש פנויה וללא "תמונה", כלומר ללא ידיעה מוקדמת על הדבר, הרי שהנפש שהיא השער אל האין סוף, פתוחה ומוכנה לקבלת הדיבור, את תוכנו ומשמעותו.

ומהי האש? הקול והדיבור באים מתוך האש… זוהי האש שראה משה בחזיון הנבואי הראשון שלו עת האלוהות חנכה אותו אל השליחות והראתה לו את מראה הסנה: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ–מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג', ב'). האש עליה מדובר, הינה האנרגיה המחייה את העולם כולו. על אף כי אותה חיוניות זהה באופייה לאש, הרי שהיא מחייה את העולם ומותירה את העולם במצבו הנגלה לעין, בצורתו החומרית. אותה החיוניות מחייה כל, אינה מכלה את החומר, והיא הבסיס לקיומו של עולם החומר. חיוניות זו מכונה "אש". לגעת באש מסוג זה, משמעותה להיות מחובר לחיוניות המחייה את העולם כולו. חיוניות שאין לה הפסק וסוף, היא צעירה ומתחדשת תמיד. לכן משה האיש: "וּמֹשֶׁה, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה–בְּמֹתוֹ; לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא-נָס לֵחֹה "(דברים ל"ד, ז'). לומר שהזקנה לא חלה עליו. הוא מת מתוך גזירת האל, אך הוא וגופו מעולם לא הזקינו, הוא היה מחובר למעיין הנעורים היא האש המחייה את העולם.

2- "משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל ואף על פי כן היו משתמשין בבת קול" (בבלי, סנהדרין י"א, א'). שמיעת הקול שמורה לנביאים. מן הקול הנובע באלוהות, נולדת "בת קול". בת קול הינה האדווה של הקול הראשוני. הקול הראשוני הינו ישיר ומוחלט, ואילו בת קול הינה הד רחוק יותר הנובע מן הקול הראשוני. שמיעת הקול הרי הוא חלק מתהליך הנבואה. היא מסורת הנבואה הנובעת מנבואתו של משה רבנו. ואילו שמיעת בת קול שייכת לעולמם של החכמים, שם הקול אינו ישיר יותר ובא דרך מסכים, לבושים ומחיצות, ולכן שמיעת בת קול תמיד באה כרמיזה. ומכאן הקושי הקשור להבנת בת הקול, שכן על החכם לדעת את האינטרפרטציה הנכונה והמאוזנת למבוקשה ורצונה של ה"בת קול". לכן נאמר במשנה "אין דורשין בעריות בשלושה, ולא במעשה בראשית בשניים, ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו" (מ' חגיגה ב',א'). על האדם לרכוש את החוכמה של הבנת דבר מתוך דבר על מנת שיהיה כשיר לשמיעת בת קול.

בתוך תהליך הלמידה של "המבין דבר מתוך דבר" טמונה הבנת היסוד שכל דבר הנראה או נגלה לעין. הוא אינו אלא רמיזה בלבד לדבר מה שאינו נראה ואינו נגלה לעין. כל דבר הינו "לבוש", ובתוכו טמון דבר מה גנוז, דבר המחייה , נותן קיום ומהווה סיבה לדבר הנגלה לעין. לכן כאשר האדם מפתח בקרבו את אותה היכולת של הבנת דבר מתוך דבר, עליו לראות בכל רמז. בכל אירוע הזדמנות. בכל מצב הנקרה בדרכו פתח, שאלה ושער לדבר מה נסתר המרומז ומזמין את האדם לעולמות עמוקים יותר.

3 – "וַיְהִי, כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת-הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ, וְהָהָר, בֹּעֵר בָּאֵשׁ" (דברים ה', י"ט)

לתהליך ההקשבה לקול, שלושה צעדים:

א- תהליך ההתפנות של האדם מעצמו: אין הקול ואישיותו של האדם יכולים לדור ביחד, או שהאדם מלא בעצמו או שהוא פנוי מעצמו ואז הוא כשיר לשמוע את הקול. מכאן הצורך ללמוד עצמי ועבודה עצמית מסוג מסוים מאוד, שעניינה להכיר את תכונות היסוד ממנה אישיותו של האדם נובעת וכיצד לוודא שאין יסודות אלו מהווים הפרעה. ללימוד זה יש ערך רב גם למטרות אחרות, אך נקודת היסוד של ערך לימוד זה, הינה ביכולת לזהות מתי ההקשבה של האדם חלקית ולכן משוחדת ואינה מדויקת ואינה פנויה, ומתי האדם באמת כשיר להקשבה ובאמת מסוגל לתהליך. ידע זה בא לאדם בעקבות הלימוד העצמי אשר מהווה את "שומר הסף" של המודעות, משאלה מתי ההקשבה אינה תוצר של השלכות של חלקים ממבנה האישיות.

ב- תהליך ההשתוות של האדם לדבר אליו הוא מקשיב: תהליך ההשתוות הינו ביכולת לסימביוזה מלאה עם דבר מה מסוים, ולמרות הסימביוזה אין האדם מאבד את מקומו, אין הוא מאבד את מרכז הפנימיות שלו. הוא נותר יציב ונוכח בעת היותו קשוב לחלוטין לדבר מה שאינו הוא עצמו. אז נוצר תהליך המשול בכתובים ל"זיווגים וייחודים". האדם כמו ומתייחד עם דבר מה אחר, אז יש אפשרות להכרות אינטימית ועמוקה עם אותו הדבר איתו האדם בא במגע. בעת שהאדם משתווה לדבר מה, הוא הופך ל"עמק" עליו זורמת חיותו של אותו הדבר. האדם כמו והופך ל"כלי" המכיל את חיותו של הדבר. אז יש חיבור וקשר המוביל לידיעת הדבר, ולכן לידיעה אוטנטית ונכונה.

ג- תהליך העיבוד של הדבר הנשמע: תהליך ההשתוות בדרך כלל, מותיר רושם עמוק בנפש האדם. רושם זה נותר כזיכרון חי, כדבר הממשיך לפעם את ליבו של האדם. תהליך העיבוד של הרושם הנותר הינו חלק מתהליך האבחנה המוביל להבנה ויכולת תמלול של התוכן שהותיר הרושם. משם נובעת המילה הנכונה היודעת לתאר נאמנה את הדבר אליו האדם השתווה. מילים שעברו תהליך זה הינן מדויקות, טהורות בכוונתן, עוצמתיות וחודרות.

לעיתים הרושם הנותר אינו מוביל למילים ידועות, אלא לניגון ולשירה. רושם זה הינו המקום דרכו האדם יוצר ומביא דבר מה חדש לעולם, בדמות שירה, פיוט, או כל דבר אמנותי אחר.
לעיתים הרושם הנותר מתהליך ההשתוות, ממשיך לפעם את ליבו של האדם לפרקי זמן ארוכים. אז האדם מגיע לתבונה המכונה "חוכמה שבדיעבד". אין להוריד ערך מחוכמה זו. רוב בני האדם נבנים בדרך זו, ולרוב תחנה זו הינה תחנה אשר בה האדם שרוי לפרקי זמן ממושכים.
לעיתים רושם מסוים עובר כמה סוגי תובנות השונות באופיין זו מזו, עקב החלחול של הרושם לעומקי נפש הגדלים עם הזמן. תהליך העיבוד עשוי להתרחש על פני שנים רבות ואולי על פני כל שנות חייו של האדם, אשר לפני מותו ממש הוא יידע ויבין את אופיו ודיברו של הרושם שנותר בקרבו.