חניכת משה לנביא, חלק ב'

על דמותו של נביא

מה קורה בינתיים עם משה? בעת מתרחשת בעולם באותה העת נאקה של אנשים כה רבים.
"וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ–כֹּהֵן מִדְיָן; וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה" (שמות ג',א')
משה עסוק בחיי שעה, רועה את צאן חתנו יתרו.
מה עניין מנהיגי המקרא שהחלו את דרכם כרועי צאן? משה, דויד וכמה נביאים.
"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-שָׁאוּל, רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן; וּבָא הָאֲרִי וְאֶת-הַדּוֹב, וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר. וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו, וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו; וַיָּקָם עָלַי–וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ, וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו. גַּם אֶת-הָאֲרִי גַּם-הַדֹּב, הִכָּה עַבְדֶּךָ" (שמואל א, יז –ל"ד-ל"ו)
רעיית הצאן משקפת את האיכויות ההכרחיות לנביא: הרועה דרוך, קשוב, עם תשומת לב לכל פרט, יש בו דבקות, אחריות, נאמנות, אומץ לב והקרבה עד למוכנות לסכן את חייו. הוא המנהיג וכל פרט באחריותו אינו נעלם מעיניו. את מה שהוא מבקש באחרים הוא מיישם קודם בתוכו. הוא לא מטאטא מאחורי גבו את מה שאינו רוצה לראות. הוא רואה עצמו כאחראי על חייו ומשם על האחר.
אלו הן האיכויות הראשוניות המכינות לנבואה. הן אינן קשורות כלל לרעיית צאן, אלא הן תכונות בסיסיות שיש לפתח בכל סוגי המקצועות ואין קשורות ישירות לרעיית הצאן.

מצד שני, יש בחיי השעה, אלמנט מרדים ומשעמם. חיי היום יום, נוטים להרדים את האדם ולגרום לו לבוא אל השיכחה, שהיא האבק של חיי היום היום המביא לעיוורון ולסבל.
כיצד נשמרים מן השיכחה? דבר זה נלמד ממשה כאשר הוא מנהיג את הצאן, אך הוא בעצמו מונהג.
אומר הכתוב: ו"יִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר" משה הולך אחר המדבר. המדבר הוא זה שמנהיג את משה. לכן הוא הולך אחרי המדבר.

באיזה אופן המדבר הוא מנהיג את משה?
המדבר הינו המקום שמשה שואף להגיע עליו, אל השקט, הניקיון, הטהרה, אל מקום ללא יישוב אדם, מקום בו הוא יכול לצור דבר חדש, להוליד מציאות חדשה.
המדבר הינו מנהיג המוליך את משה למקום של התכנסות, לתוך המקום בו יש יצירה ולידה חדשה.
כך שמה שמוליך את משה הן אותן האיכויות שככלל מכונות "מדבר".
כיצד אם כן שמר משה על עצמו שלא להירדם מחיי השעה?
על ידי היותו מונהג דרך אותן האיכויות ה"מדבר". למרות שהוא חי חיי שעה, הוא מכוון למקום אחר שמנהג אותו.
מכאן מתעוררות השאלה: מהו העיקרון שמנהיג את חייך? מהו היסוד הפנימי שהוא עיקר החיים שלך?
כאשר יסוד זה מוגדר היטב, הוא הופך לנקודה הנהיגה את חייך, וזוהי דרך ציון לאדם ההולך בדרכי הנבואה.

נקודה שנייה: משה מגיע עקב ההליכה אחר המדבר להר חורב. זהו ההר שלאחר מכן הוא יקבל שם את התורה מן השמיים, ושם הוא לא יאכל ולא ישתה ולא יישן ארבעים יום וארבעים לילה ברציפות, ויתעלה כמלאכי השרת ויזכה לקרינת עור הפנים.
כלומר: לאחר שהאדם מגדיר לעצמו את היסוד שמנהיג את חייו, וכן את העקרונות המובילים אותו, כעת עליו לבחור מקום ולקדש אותו, שם הוא מרכז את העבודה שלו לתוך אותו המקום, מקום זה הופך להיות "הר החורב" שלו.
בהר חורב, בא חורבן לעולם, כך אומרים חז"ל. האדם והזהות היחסית שלו נחרבת, הוא מת לזהותו הקודמת, וכעת נולד משהו שהיסוד שהנהיג אותו עד למקום זה, מוליד בתוכו. מוליד את הזהות החדשה שהיא תוצר של הליכה לאורך זמן אחרי הנקודה שהוגדרה לאדם כעיקר חייו.
כדי שתהליך זה יתרחש באופן נכון ואורגני, על האדם לייחד מקום ששם באופן קבוע הוא עוסק בכל יום ביסוד המרכזי העיקרי המנהיג את חייו.

חניכת משה לנביא, חלק א'

המציאות שקדמה לחניכה של משה כנביא:

" וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים, מִן-הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-נַאֲקָתָם; וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ, אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב. וַיַּרְא אֱלֹהִים, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֵּדַע, אֱלֹהִים." (שמות ב' כ"ג-כ"ה)

1. בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם – תקופה ארוכה עברה, הימים עוברים וככל שהם נעים במרוצה, הם פועלים בשיכחה על האדם. האדם שכח, את אבותיו, את מקורותיו, את האדמה שממנה בא, את יסוד החירות הבסיסי שהיה שייך לו. האדם שראוי שיהיה בן חורין, הלך לאיבוד בשיכחה.
2. עקב הזמן החולף והעבודה הקשה, האדם הופך עיוור וסובל, עם ישראל "נאנח", "זועק" ו"נאנק".
אנחה הינה ביטוי לצער, לעצב.
זעקה הינה ביטוי לכאב, יגון, חוסר אפשרות לשאת את המציאות, להתייחס אליה ולהכיל אותה.
נאקה הינה ביטוי לסבל המגיע ממקום שאינו רגשי ואינו גופני. הנאקה הינה ביטוי לשורש נשמת אדם הזועקת את עצמה לאלוהיה. נאקה אינה נשמעת, היא חרישית, קולה אינה רועם לאוזני אדם, אך היא מהדהדת בחלל העולם כולו, וגורמת לתגובה בעולם כולו. אלוהים שומע את הנאקה, את האנחה ואת הזעקה לא שמע.

בפסוקים מצוין שם "אלוהים", חמש פעמים. שם "אלוהים" בשמות האל מתכוון לצירוף כל הכוחות כולם. כל הכוחות כולם כאשר הם מתקבצים ובונים עולם, עולם המורכב מחלקים רבים, כאשר כל חלק הינו ככוח בפני עצמו. כאשר הם כולם ביחד, הם מייצרים שלמות אחת ומכילול אחד. אותו המיכלול ואחדות מכונה "אלוהים".
העולם הוא מטריקס של כוחות, כולם שזורים ומשפיעים זה על זה. יש אפשרות לראות בתנועה של העולם תנועת "כאוס", אך בהתבוננות על המורכבות האין סופית, הרי שיש סדר מופלא, הגיוני, הניתן להבחנה וללמידה. כלל הכוחות וצירופם ההדדי בהשפעתם זה על זה, כל המיכלול העצום הזה, הוא המכונה "אלוהים". לכן יש "אלוה" אחד שזהו כוח אחד, ויש "אלוהים" וזה צירוף הכוחות כולם ליחידה שלמה אחת. וזהו שם "אלוהים".

אותה המציאות המכונה "אלוהים" שומעת, רואה ויודעת את הנאקה של העם. ואז אותה המציאות "יודעת".
מהי ידיעתה של אותה המציאות?

ידיעה על שינוי הכרחי, תפנית הכרחית. על שהגיע העת לעבור לזמן אחר ולתקופה אחרת.
הידיעה אינה אינפורמטיבית, אלא תפיסה אחרת של המציאות המחייבת מייד תגובה ויצירת שינוי. מעצם הידיעה יש שינוי, הידיעה לבדה מהווה את התפנית ואת טרנספורמציה הצפויה.
הנאקה של העם הצליחה ליצור שינוי בעולם, ו"להזכיר " למציאות את מה ששכחה.
האם יש שיכחה בקרבו של אלוהים? בוודאי שלא. הברית שיש לו עם האבות שמורה וממתינה להגשמתה, אך מחייבת תנאים מסוימים ההכרחיים להתחלת התנועה שתביא להגשמה זו.

לכן למקום באדם המכונה "נאקה" יש כוח רב, מכיוון שנאקה זו. היא שהביאה את המציאות להכיר שהגיע זמן למשהו אחר. כמו כן הסבל העמוק כשהוא מגיע למימד שורש האדם, כאשר הסבל נוגע בחלק אלוה ממעל שבאדם, אין האלוהים יכול להישאר אדיש למקום זה. ומכאן ניתן להבין אספקט נוסף על מקומו וחשיבותו של הסבל האנושי. הסבל מעורר מן השינה, ומזכיר לאדם כי אינו במקומו, הוא מראה לאדם כמו אצבע מכוונת לאן עליו להתבונן. הסבל מהווה כוח ומנוף לשינוי, הוא מכריח את האדם לזוז, לחפש, לשאול, להתקדם.
הסבל אינו יכול לגעת בחלק אלוה ממעל שחי באדם, אך כאשר הסבל מתקרב למקום זה, הנאקה הנשמעת כלחישה, יש בכוחה לזעזע את עולם כולו, ולהביא לידי תנועה ושינוי.

יסוד ששי, יסוד הנבואה, חלק ב'

"והיסוד הששי, הנבואה. והוא שידע אדם שזה מין האדם – יִמָּצֵא בהם בעלי טְבָעִים ממידות מעולות וְזַכּוֹת מאוד ושלמוּת גדולה, ונפשותיהן נכונות עד שהן מקבלות צורת השכל. אחר כן יִדְבַּק אותו השכל האנושי ב"שכל הפועל", וְנֶאֱצַל ממנו עליו אצילות נִכְבָּדָה – ואלה הם הנביאים, וזו היא הנבואה, וזהו עִנְיָנָהּ. ובאור יסוד זה על בּוּריוֹ יֶאֱרַךְ מאוד, ואין כוונתנו להביא מופת על כל יסוד מהם ובאור מציאות השגתה, לפי שזה הוא כלל החכמות כולן. אבל אזכרם דרך סיפור בלבד. ומקראי התורה מעידים על נבואת נביאים הרבה."

אומר רמב"ם: שלא מתאפשר לו להאריך ולפרש את הכלל הגדול הזה, הוא יסוד הנבואה שקיים באדם באופן פוטנציאלי. וכן הוא אומר שהנבואה היא שורש החכמות כולן.
עוד הוא אומר, שכל ספרי הקודש של תורה ונביאים והסיפורים שיש בתוכם, אין הם אלא עדות על נושא הנבואה.
לכל טקסט שנכתב יש שלוש זוויות:
א– האדם שכתב
ב– התוכן הנכתב
ג– מהו הדבר שכתב את התוכן דרך האדם הכותב

ספרות המקרא נכתבה על ידי נביאים. מעצם היות הנביא כותב טקסט, הרי שיש בטקסט כמה מישורים;
א- התוכן שאותו כתב הנביא
ב– האנשים עליהם הכתוב מכוון
ג- ההשראה או הדבר שכתב את התוכן דרך הנביא
ד- הכתוב כולו משאיר רמיזות והנחיות, דברי הדרכה לאדם ההולך בדרכי הנבואה.
אופני ההדרכה ממוקמים בתוך הסימבוליקה של הסיפור. הסיפורים המקראיים מייצרים שפה, שפה שאינה מילולית, אלא מושגית. מושגים שנלמדים מתוך הסיפור, מתוך תוכן או מסה נבואית, וכך שפת המושגים שהנביא בונה, הופכת לרמיזה ולהדרכה לאדם ההולך בדרכי הנבואה.

היסוד הששי, יסוד הנבואה

עיקרי האמונה על פי הרמב"ם, התקבלו על כלל חלקי העם היהודי ללא עוררין. היו שניסחו את העיקרים בסדר או באופן אחר, כגון ר' סעדיה גאון שניסח עשרה עיקרים, או ר' חסידאי קרשקש בספרו "אור השם", שם הוא מנסח שישה עיקרים. עניין ניסוח העיקרים ביסודות אמוניים, הינו לנסח את היסודות שעליהם המציאות כולה נשענת וממנה היא מורכבת. המילה "אמונה" בזמנו של רמב"ם כיוונה ליסוד שעליו המציאות מושתתת. כך ש"אמונה" הינה מושג יחסי. האחד מאמין באלוהים ואילו השכן ממול אינו מאמין באלוהים. לא זאת כוונתו של רמב"ם שכתב בתוך קונטקסט חברתי ותרבותי שהמילים "אמונה" לא כוונו לעצם ההכרה הדתית, אלא להבנת המציאות והיכולת להתייחס אליה באופן הנכון. מכאן שוויכוחים תיאולוגיים בין דתות, בימי הביניים, היו על תפיסת העולם ועל הבנת היסודות שעליהם המציאות כולה מושתתת. המשמעות של המילה "דת" כוונה לתפיסת העולם הנכונה, והבנה נכונה של האדם בתוך עולמו, והיסודות מהן המציאות נוצרה. מתוך כך נובעת ההבנה לגבי מקומו של האדם בעולם והחובות המעשיות הנובעות מתפיסות אילו.

בתוך 13 יסודות האמונה של רמב"ם, שכאמור אין עליהם חולק, היסוד השישי מנסח עיקרון בסיסי הקשור למבנה הבריאה, בתוכה האל מנבא את בריותיו. אין האל מנבא רק לבני ישראל וליהודים, אלא לבריותיו. יסוד הנבואה ביהדות הינו היהלום והמתנה שבאה לעולם דרך היהדות, אך הנבואה כדרך אינה שייכות רק ליהודים, אלא היא באה לעולם דרכם. "תנא דבי אליהו, מעיד אני עלי שמים וארץ, בין איש בין אשה, בין גוי בין ישראל, בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשיו, רוח הקודש שורה עליו" (שערי קדושה, פרק ג', ז'. חיים ויטאל)

כשם ש"טאו" של לאו טצה הסיני אינו מכוון רק לסינים, אלא לאדם באשר הוא, כך הנבואה ודרכי הנבואה אינם שייכים ליהדות, אלא עברו דרכה לעולם ולאנושות.

כך מנסח רמב"ם היסוד השישי המתייחס לנבואה ב13 יסודות האמונה, הוא ניסח אותם בהקדמה לפרק חלק ממסכת סנהדרין העוסקת בנושאי האמונה היהודית.

"והיסוד הששי, הנבואה – והוא שידע אדם שזה מין האדם – יִמָּצֵא בהם בעלי טְבָעִים ממידות מעולות וְזַכּוֹת מאוד ושלמוּת גדולה, ונפשותיהן נכונות עד שהן מקבלות צורת השכל. אחר כן יִדְבַּק אותו השכל האנושי ב"שכל הפועל", וְנֶאֱצַל ממנו עליו אצילות נִכְבָּדָה – ואלה הם הנביאים, וזו היא הנבואה, וזהו עִנְיָנָהּ. ובאור יסוד זה על בּוּריוֹ יֶאֱרַךְ מאוד, ואין כוונתנו להביא מופת על כל יסוד מהם ובאור מציאות השגתה, לפי שזה הוא כלל החכמות כולן. אבל אזכרם דרך סיפור בלבד. ומקראי התורה מעידים על נבואת נביאים הרבה."

הרמב"ם בא ומראה כי נבואה הינה תהליך אורגני טבעי ומולד, פוטנציאל הממתין לאדם. זרע הנבואה שתול בתוך המבנה האנושי ומחכה להתעוררותו. ביסוד זה הרמב"ם מציין את החובה "לדעת" את נושא זה, כאשר הידיעה הינה תוצר של התנסות ישירה ולא של הגות עיונית בלבד. הוא מראה כי על האדם לזכך את נפשו, ואז נפשו פנויה לקבל מן ה"שכל הפועל".

הוא מגדיר שלושה שלבים לנבואה:
א- העבודה של האדם על הרגשות והתחושות – הזדככות הנפש. (נפש בקונטקסט הזה, מתכוון לתנועה הרגשית שיש באדם במובן הטבעי)
ב- הנפש נכונה ומסוגלת לקבל את "צורת השכל הפעיל" שזהו החלק האלוהי שבאדם. חלק שרדום, שאינו פעיל, אך הופך לאקטיבי ולמודע כאשר האדם מכין את הקרקע דרך העבודה הרגשית. במקום זה האדם מוכשר להתנסות בחלקים גבוהים בתוכו. (שכל פעיל הינו החלק האלוהי הגבוה שיש בכל אדם)
ג- תהליך ההשתוות בין האדם למציאות הגבוהה ממנו, ה"שכל הפועל" באדם נדבק ב"שכל" גבוה ואז מתאפשרת האצלה של שפע על האדם. (שכל פעיל החיצוני לאדם, מתכוון לישות נטולת גוף, מלאך, ישות אינטליגנטית שאינה נראית בחוש העין, אלא בחוש השכל הפעיל באדם, שם נוצר המפגש עם ישות זו)

"אחר כן יִדְבַּק אותו השכל האנושי ב"שכל הפועל", וְנֶאֱצַל ממנו עליו אצילות נִכְבָּדָה – ואלה הם הנביאים, וזו היא הנבואה, וזהו עִנְיָנָהּ"

האדם זוכה בדבר מה שהוא לבדו לא היה יכול או מסוגל לגעת במקומות שעליהם הגיע במצב זה. אילמלא השפע הבא ממימד גבוה ממנו הנשפע עליו. חלקו של האדם בתהליך, הינו לבנות בתוך עצמו את האיכות הזהה ל"שכל הפעיל" ואז באופן טבעי לחלוטין מתרחש תהליך ההשתוות או תהליך "כלים שלובים" בהם הגבוה והנמוך משתווים, מתאחדים וזורמים זה לזה.

סיכום: רמב"ם מראה כי היסוד הנבואי הינו חלק מן המבנה הטבעי של האדם, אשר אותו הגרעין הנבואי, ממתין להכשרתו במובן המודע והקוגנטיבי.