חניכת משה, חלק ח', "אל אמונה, שהאמין בעולמו ובראו"

"אל אמונה, שהאמין בעולמו ובראו" (מדרש ספרי, פרשת האזינו)

1- "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עַד-אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה; וְעַד-אָנָה, לֹא-יַאֲמִינוּ בִי, בְּכֹל הָאֹתוֹת, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ" (במדבר י"ד, י"א)
מה עניין אמונה בתוך הקונטקסט של חוויות ונושאים אותם העם רואה בחוש העין?
כל העם, כולל הערב רב שהצטרפו לעם, כולם רואים את האותות ויודעים מי הוא אשר מחולל אותם, כך שאין כאן כל קשר לאמונה, כולם יודעים וכולם עדים לאלוהותו ולמציאותו של האל.
וכן את אותה השאלה מעורר האל על משה עצמו ואהרון אחיו: "וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם" (במדבר כ', י"ב) האם למשה ולאהרון יש פגם בדרגת האמונה? כיצד ייתכן הדבר? הלא שניהם רואים ומדברים עם האל בכל יום ויום…

2- אמונה – כמו שהיא נלמדת מן המקרא, אינה מתכוונת לשאלה אם האדם מאמין במציאות האל ועד כמה מוחלטת אמונתו באל…
מושג האמונה, כמו שמושג זה נתפס בתרבות הנוכחית שלנו, אינו קשור כלל לקשר ישיר עם האל או לידיעת האל, אלא שהיא סוג של הצהרה על תפיסת העולם בה האדם מחזיק. אדם שאומר "אני מאמין באלוהים" כמו שרמב"ם ניסח ב13 עיקרי האמונה, אינו אלא מצהיר על תפיסת עולמו. תפיסת העולם של אדם זה הינה ההנחה שיש לעולם בורא ומנהיג.
אך אם יבוא אדם אחר והוא אטאיסט, שאינו מכיר במציאות האל, הרי שזוהי תפיסת עולם שאינה שונה במבנה הפנימי שלה מן האדם שתפיסתו הינה "אמונית". זוהי תפיסת עולם ואילו אף השנייה הינה תפיסת עולם לגיטימית.

3- תפיסות עולם יש למכביר, וניתן לומר שלכל אדם יש תפיסת עולם המייחדת אותו, לאור לימודיו, ניסיון חייו, הבנתו את המציאות ועוד…. ולא ניתן לומר שתפיסת עולם של אדם אחד נכונה ומדויקת יותר משל חברו…
לכן אין הכתוב בפסוקים אלו, מתכוון להתייחס לוויכוח על תפיסות העולם או על הפרספקטיבה של כל אדם למציאות.

4- אמונה הינה הדרישה האלוהית מן האדם.
אמונה הינה איכות פוטנציאלית שיש בנפש האדם, לכל אדם.
אמונה הינה תכונת נפש, כמו שאומץ או נדיבות, אגוצנטריות או חושניות הינן איכויות נפש או תכונות נפש.
אמונה אינה תפיסת עולם. אין כל קשר בין חינוך "דתי" שקיבל האדם לבין היותו מאמין.
האדם ש"מאמין" עקב סוג החינוך שגדל לתוכו, אינו אלא בגדר הצהרה על תפיסת עולם, פילוסופיה מסוימת שבה הוא או אבותיו אוחזים.
אמונה הינה איכות נפשית בסיסית שיש לפתח, יש לעודד, יש להשקות כמו כל איכות נפשית אחרת שאותה יש לחזק באדם ההולך בדרך מסוימת.
כאשר ספורטאי גדל להיות מקצוען בתחומו, עליו לפתח איכויות נפש של דבקות במטרה, של יכולת עמידה בקשיים גופניים, של התגברות על מצוקות פיזיות, כוח רצון וכוח סיבולת… אין לספורטאי את תכונות אלו באופן מולד, עליו לפתח אותן באופן מודע, כאשר הוא בוחר באופן מודע בדרך זו ויודע את המשמעיות של האיכויות אותן עליו לפתח כדי להצליח בתחומו.
דבר זה נכון לגבי כל תחום… אדם מפתח רעיון חדש בתוך עולם ההיי טק… ופותח סביב הרעיון start up, כדי שיצליח עליו לפתח איכויות שאינן שלו מלכתחילה, עליו לפתח כושר עמידות, סובלנות, ריכוז, יעילות, יכולת ארגונית וניהולית, כשרים קומוניקטיביים ועוד..
כך בדיוק בנושא האמונה…
אין לאדם אמונה מולדת, ולא ניתן לחנך אליה. על האדם לבחור בדרך ואורח חיים המפתחים את תכונת האמונה ואת הפוטנציאל שלה בתוך נפשו שלו.

5- האמונה הינה הכוח הבורא שבאדם.
האמונה רואה עתיד, היא יכולה לזהות עתיד אפשרי גם אם אין לעתיד זה כל סימן בהווה הנוכחי.
האמונה הופכת את הלא יאומן ואת הבלתי אפשרי, לרלוונטי ולמוגשם.
האמונה רואה את האפשרות ואת הפוטנציאל, היא יודעת לזהות את האפשרי ולהזין אותו עד שאותו הפוטנציאל הופך למציאות מוגשמת.
האמונה הינה הכוח באדם הזהה לאלוהים, האמונה הינה הצלם והדמות שהאל נטע באדם.
יש קשר ישיר בין בעל החזון לבעל האמונה, למעשה זהו אותו העניין.
אדם עם אמונה מצטרף לאבולוציה של התפתחות העולם, הוא מגשים את שם האל, כפי שהאל מכנה את עצמו "וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" (שמות ג', יג-יד)
אמונה הינה הקריאה של העתיד לאדם. עתידו של אדם קורא לו דרך האיכות הנפשית המוכנה "אמונה", החזון של חייו שמכתיב לו תנועה למקומות שאולי אינם הולכים בקנה אחד עם החינוך שקיבל או עם ערכים חברתיים מקומיים, אותו החזון קורא לו, וכוח האמונה אז מתחיל לפעם את ליבו, ומאפשר לו למצוא את תעצומות הנפש ההכרחיים להליכה בדרך.

6- האמונה הינה הציווי האלוהי היחיד של האל מן האדם, שיתקדם, שיגדל, שילך את דרכו האישית, שיגלה את סיבת חייו ואת מה שעליו לעשות עם החיים שניתנו לו, שלא יוותר ולא ייכנע לתכתיבים הבאים מדרישות חיצוניות או חברתיות – אלא שיישאר נאמן לעצמו, להקשיב לליבו שמשם בא קול האמונה הפוטנציאלי של האדם.
ציווי זה הינו ללא גבול של זמן, מקום, מין אן גזע. כל אדם בשלב מסוים בחייו ירגיש את צוויו זה של האל ממנו, כאשר ישאל אותו מי אתה? מדוע אתה כאן? מה עליך לעשות כאן? כיצד תגשים את מטרתך כאן בעולמך?
כאשר האדם יפנה את מבטו לתוך עצמו, ותהליך ההקשבה לשאלות אלו יתחילו לפעם את ליבו, הרי איכות האמונה אף היא תתחיל לפעם ולהניע מהלכי נפש עמוקים.
האמונה היא האיכות הפנימית שבאמצעותה האדם יבין את התשובות לשאלות אלו, ואף יהיה עם יכולות להגשמה של הנושאים אותם הבין, על עצמו על עולמו.
האמונה היא המפתח…

7- מכאן שדרך האמונה מתאפשר לאדם להכיר את עצמו ואת מקורותיו.
להגשים כל סוג של פוטנציאל פנימי.
לברוא את עולמו הפרטי ואולי אף לסלול דרך לאחרים.
מכאן שללא אמונה אין לאדם חיות, שמחה, גדילה, עתיד, חיים ויצירה.
לכן הדבר העקרוני ביותר בהתפתחות של כל אדם, הינה תשומת הלב להתפתחות של תכונת הנפש היחידה והמרכזית ההכרחית להגשמה שלו, היא תכונת האמונה.

http://kobynehushtan.co.il/ בואו לבקר באתר החדש

חניכת משה, חלק ז', התפתחות איבר החישה

1- "וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ–מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג',ב')
במראה הנבואה משה רואה אש.
אין זו האש הרגילה הידועה לנו. האש אותה אנו מכירים הינה אש הזקוקה לחומרי בעירה, אש התלויה בגורמי הבערה. אש האוכלת את גורמי הבעירה מן החוץ כלפי פנים, כגון בול עץ הנשרף בלהבות שתחילה החוץ נשרף עד שהאש אוכלת את פנים העץ.
האש שמשה רואה, נגלת מתוך הסנה, ואין היא תלויה בסנה כגורם בעירה. אש זו אינה תלויה בדבר, היא קיימת לעצמה, אינה זקוקה לחומרי בערה שיחיו אותה.

2- איזו אש זו אם כן?
זוהי החיוניות שמחייה את העולם, האנרגיה, כוח החיים, שכל תרבות בהיסטוריה האנושית נתנה לה שמות על פי הבנתה, בהודו היא מכונה – "פראנה", בסין – "צ'י", באלכימיה המערבית – "אתר", בתורת ההומיאופתיה – "כוח ויטאלי". יש לכוח חיים זה שמות רבים ואופני ביטוי רבים – למשל צורות ביטוי לאנרגיית חיים זו בתוך היהדות (מלבד השימוש במילה "אש") מבוטה דרך "נחש עקלתון", "נחש רב בריח", "לוויתן" (יונה הנביא מתגורר בבטן הדג – זהו משל להיותו שרוי כולו בתוך האש הראשונית המחייה את העולם)
אנרגיה זו, היא האש שמשה פוגש. חיוניות יסוד זו הייתה לפני הופעת העולם, היא המחייה כל ייצור, היא זו העומדת מאחורי כל תנועת חיים, היא ה"יש" הקיים, היא המעשירה בכוח וביכולת, אין היא זקוקה לדבר אותו היא מחייה, היא ללא תלות בגורמים שהיא מחייה, אין היא "מתלכלכת" מפעולות האדם, אין היא מושפעת מ"עולם החטא". היא הייתה – היא הווה – היא תמידית ותהייה לעד. היא נקייה תמיד, טהורה תמיד.
חיוניות זו נובעת מן האלוהות, אך אין היא עצמה "אלוהים", מן האלוהות היא נובעת ומשם כוחה, והיא עצמה אינה אלוהות.

3- כל פעולה ותנועה שאנו רואים חוצה לנו או בתוכנו, נתמכת על ידי אותה חיוניות יסוד.
היא מחייה מבפנים, מתוך פניות האדם, לכן הכתוב אומר "בְּלַבַּת-אֵשׁ–מִתּוֹךְ הַסְּנֶה". אותה חיוניות נכרת בתוך האדם, ומתוכו היא נובעת. היא גם חיצונית לאדם, אך נביעתה המחייה תמיד פנימית.
אם האדם נוכח בביטוי שלה החיצוני לו (תנועת הטבע המשתנה) זהו סימן למערכת חיים רחבה יותר מן האדם, אשר גם לה יש פנימיות, ומתוכה חיוניות זו מניעה את כלל חלקי העולם, אשר לאדם הדבר נתפס כמו דבר החיצוני לו.

4- חיוניות זו אינה מדידה במכשירים קונבנציונאליים, אך היא מורגשת בוודאות וקל לכל אדם לחוש בה. לא ניתן לגשת אליה באמצעים מחשבתיים או אינטלקטואליים. כלים אלו אינם יעילים למגע עם חיוניות היסוד. הכלים הנדרשים למגע מודע וקוגניטיבי עם החיוניות היסוד, אלו כלי החוויה. האדם מתנסה, מרגיש, חש, חווה, את חיוניות היסוד.

5- מכאן שיש לפתח כלי התנסות, דרכם האדם יעמוד על טבעה של חיוניות היסוד ואף יעלה בידו לחבור אליה, לעבוד איתה, לדבר עימה.
כלים פנימיים אלו, הם אלו החשים. דרך החישה של הדבר, התחושות העולות במגע עם הדבר, משם עולה הידיעה על תכונתו ועל ערכו של אותו הדבר אותו האדם חש.
"וּמִתּוֹכָהּ- כְּעֵין הַחַשְׁמַל, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (יחזקאל א', ד') חשמל מתוך האש. הנביא רואה חשמל, אומרים החכמים: חש – מל, האדם חש את המילה. חש את המלל המדובר.
ותהליך זה מתאפשר באמצעות האש, מתוך האש התהליך מתרחש.

6- לתהליך חישת המלל יש שתי משמעויות:
א- חישה של תוכן המילים, חישה של המשמעות הפנימית של תוכנן, של רב הגוונים שיש לכל מילה.
ב- נקודה זו דקה ועדינה יותר: חישה של התהוות הרגשות, המחשבות, התהליך הפנימי של האדם, למילים מדוברות.
כיצד מתהווה באדם כושר דיבור המתמלל את תחושותיו, כיצד מתהווה בתוכו תהליך יצירת מילים הנאמנות בתיאורן לחוויה שחש או לתוכן אותו הוא רוצה למסור.
לדעת לזהות את תהליך ההתהוות הפנימי המתחיל בתחושה ומתורגם למילה, שם יש אפשרות למגע עם אותה האש המחייה את העולם כולו.

7- מכאן – יש צורך לאדם לפתח כישורי התנסות שאינם אינטלקטואליים אלא התנסותיים. כלים שיודעים את הדבר עקב החישה והתחושה, כלים הבאים במגע עם העולם דרך חישה ותחושה של הדבר עימו הם נפגשים.
יש צורך לפתח את הכלי החש, המרגיש, החווה, שיודע ומגיע לתובנה אותנטית דרך חוויה, עקב מפגש עם העולם על כלל היבטיו.

התפתחות קוגניטיבית של איבר החישה באדם מוביל לתובנות ולחוכמה מסוג עמוק יותר מכל מה שיש לעולם ה"שכל" והאינטלקט להציע לאדם.
איבר החישה באדם, לרוב, רדום ואינו מפותח, עקב העדפה תרבותית של השכל והאינטלקט, כאשר האדם מבין את החשיבות של איבר החישה ומעיר אותו לחיים עקב שימוש ואימון שלו, האדם נפתח לעולמות חדשים של קומוניקציה, תובנה וידיעה הבאים דרך חוויה והתנסות.
"ידע" מסוג זה הבא לאדם דרך איבר החישה, הינו אותנטי וישיר. טבעו של "ידע" זה, הינו בהיותו מקדם ופותח דלת לאבולוציה הממתינה לאדם, לרוב זהו "ידע אבולוציוני". לכן תמיד יש עימו רעננות של דבר חדש.
רעננות הפותחת את ליבו של האדם, אז מתאפשרת תפיסת מציאות עליה מתכוון הכתוב.

http://kobynehushtan.co.il/ בואו לבקר באתר החדש

חניכת משה, חלק ו', הצעדים

1- הפשטות:
"וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ–כֹּהֵן מִדְיָן" (שמות ג', א')
במה משה עסוק, כל שנותיו בבית יתרו חותנו? ברעיית צאן.
לא בסיגופים, לא במדיטציה, לא בתרגולים רוחניים, לא בתפילה, לא שום דבר מיוחד. מחוץ מחיים פשוטים של רעיית צאן שאינו שלו, אלא של חותנו יתרו.
הוא חי בפשטות, אין באורחות חייו שום דבר מיוחד, המייחד אותו משאר האנשים.
אדם החי חיים פשוטים, מאפשר לדבר גדול לחיות בו. חיים פשוטים אינם חיים רדודים, או ריקים. חיים פשוטים הופכים את האדם למסוגל להכיל מורכבות גדולה, עקב הפשטות. אם היה אדם מורכב, היה הולך ומסבך הולך ומסתבך.
הפשטות של משה בעת היותו רועה צאן מאפשרת את הגילוי האלוהי.
הפשטות אם כן, היא האיכות מכשירת הקרקע להמשך ההתפתחות שלו כנביא.
פשטות משמעותה, הבנת הפרופורציה של מקומו בעולם, יש לו למשה "אגו". אגו עינינו הגדרת זהות נפרדת בעלת ייחודיות עצמית. אך אין הוא דורש להבליט את ייחודיותו, היותו בעל הגדרה עם ייחודיות מספיקה לו.
תפיסת היסוד של אדם פשוט הינה קבלה בסיסית של הקיים, כל הקיים זכאי לחיים, ולכן לאדם פשוט אין נטיות מלחמתיות או ביקורתיות. הוא חי עם השלמה והרמוניה מתבוננת וקבלה של המציאות כפי שהיא מתגלה לעיניו.

2- החורבן:
"וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה" (שמות ג',א')
משה, אדם פשוט, מאפשר למדבר להנהיג אותו, הוא הולך "אחר המדבר".
ההליכה אחר המדבר מלמדת על איכויות עליהן משה נמשך.
איכויות מדבריות: טהרה, ניקיון, הזדככות, התבודדות.
איכויות אלו מאפשרות למשה להגיע עד להר האלוהים חרבה. שם יש חורבן.
החורבן הינו מות הזהות שנותרה לו מחייו הקודמים. עליו למות לחייו הקודמים כדי שמימד נבואי יהפוך עבורו לרלוונטי. המיתה הינה צעד הכרח מקדים ללידה של רובד נפשי, קיומי אחר הממתין באדם עד שהאדם ימות, ואז חלק זה יהיה נגיש קוגניטיבית לאדם.
מה שמת אינו האדם בגופו, אלא מערכת הזהות הקודמת שלו. דפוסי התנהגות ששיכים לחייו הצעירים או המוקדמים. על מערכת זו למות, להתמוסס ולהיעלם כדי לאפשר לתהליך התחדשות ולתהליך חשיפה של מקורות נפש עמוקים ובסיסיים יותר.
תהליך החורבן ומיתה קל יותר, ומתרחש בטבעיות כאשר האדם מאמץ לעצמו את הפשטות כאיכות בסיסית ממנה הוא יוצא לחיים וממנה הוא חוזר לעצמו.

3- המחזה:
"וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג',ב')
לאחר שהאדם חצה את תהליך החורבן והמיתה, הוא כשיר לראות חזיונות. משה רואה חיזיון. בחיזיון אין דיבור או שיחה, יש מראה הנגלה אליו.
אופיו של החיזיון שרואה משה מתאר את האש, שהיא אנרגית יסוד ממנה העולם ניזון ועליה העולם נישען. ממנה העולם יונק את חיותו. לכן הסנה אינו נשרף, להיפך הסנה זקוק לאש זו, ממנה הוא חי ודרכה צורתו מתגלת. הסנה הוא סנה עקב אותה האש המחייה אותו.
בחיזיון משה נחשף לחיות המחייה את העולם כולו, את מקור החיים המקיימים כל ייצור או צורת חיים.
האש אותה הוא רואה, אינה אש הזקוקה לחומרי בערה, היא קיימת ללא תלות בצורות החיים שאותם היא מחייה.
יש לאש זו חיים משל עצמה, אש זו בלתי תלויה בדבר. ודבר זה בחיזיון מפתיע ומדהים את משה.
לגלות מימד במציאות שמקיים את המציאות אך אינו תלוי בו – האש.

4- הסקרנות והחקירה:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה–אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה: מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה" (שמות ג',ג' )
אדם רגיל היה מוצף ונעלם דום למול מחזה מסוג זה. חיזיון ומראה מסוג זה עשויים להביא לידי הצפת החושים, ולגרום לשיתוק כלי הדעת, האדם עומד משותק לנוכח הפאר וההדר של חיזיון זה.
משה אינו "משותק" או מוצף, להיפך – הוא הופך פעיל בתוך החיזיון, הוא אקטיבי ברצונו להבין, לחקור ולדעת את מה שנתגלה לעיניו.
איכות היסוד שמאפשרת יכולת זו, הינה היציבות הרגשית. כאשר האדם מתפעם לנוכח חוויה בעלת עוצמה, טבעי שהוא יחוש עצמו מוצף רגשית, עד למצב של אי יכולת להגיב. ואם הגיב מתוך הצפה רגשית, הרי שהגיב באופן לא מאוזן ולכן הוא לא כשיר לחקירה מן הסוג שמשה מבקש.
על האדם לפתח בתוכו יציבות רגשית שאינו מגיבה לאירועי החיים. על האדם לפתח בתוך עצמו ציר פנימי של יציבות בלתי מושפעת ובלתי חדירה לשינויים חברתיים, תרבותיים, פנימיים מעצמו ואף משינויי האקלים.
נפש האדם במימד הרגשי שלה נוטה לסערות רגש.
נפש סוערת לא תצלח בתהליך הנבואה כמו שמשה מלמד מסיפורו האישי. תהליך ההתפתחות של האדם אם כן, הינו ביכולת להגיע למקום פנימי של יציבות רגשית.
כאשר משה מתייצב ברגשותיו, ואין הם מפעילים אותו, אלא הוא יציב ביכולתו להרגיש ללא תנודות רגש בלתי רצוניות- אז הרגש (שאינו עובר תהליך דיכוי) זמין להתנסות ולשיחה וחקירה של דבר החיזיון.

5- תחילת הדיבור:
"וַיַּרְא יְהוָה, כִּי סָר לִרְאוֹת; וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה" (שמות ג', ד')
האל נגלה למשה כבר קודם בחיזיון הסנה, אך ללא יציבות נפשית של משה המאפשרת למשה להישאר יציב מול החיזיון, אין לאל אפשרות לפנות אליו באופן ישיר וגלוי. האל ממתין לראות עם משה ראוי ומסוגל לשיחה ישירה עימו. כאשר משה מגלה סקרנות חוקרת מול החיזיון, אז האל מוצא את משה מסוגל לדיבור הישיר.
האל מדבר למשה מתוך הסנה מכיוון שאותה האש המחייה את העולם כולו, היא היבט שלו עצמו, הוא מרכז הקיום, וממנו נובעת אש זו. לכן מתוכה הוא מדבר.
משה שהחל בחקירת מה שראה, מתקרב ליסוד המחייה כול, ואז מתאפשר לו לשמוע את קולו של האל.
יש לשמות האל כוונה שונה עם תוכן שונה. מצביע הכתוב כי " וַיַּרְא יְהוָה, כִּי סָר לִרְאוֹת" נאמר בשם ההוויה, והדיבור למשה נאמר בשם "אלוהים", "וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה".
ההוויה היא זו המכילה את העולם כולו. הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. אך שם "אלוהים" מתכוון לכוחות השונים של כלל מורכבות הטבע היוצרים שלמות אחת. כך שתחילת הדיבור הישיר של האל למשה, הינו בשם אלוהים, כלומר דיבור של כוחות הטבע והעולם שיוצרים שלמות והרמוניה. שם "אלוהים" מדבר מתוך העולם, שם ההוויה מדבר מחוץ לעולם.
הנקודה המרכזית הינה ההמתנה של האל לאדם עד שיגדל למקום בו הדיבור והשיחה עימו, מתאפשרת.

6- תשובת משה:
"וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (שמות ג', ד')
תשובת משה לקול האלוהי, הינה בהיותו מציע את נוכחותו בלבד. הנני משמעותו, אני כאן נוכח, פתוח, קשוב, דרוך אך לא מתוח, נוכח בלבד ללא תנועה פנימית, הוא יציב ללא רעשים רגשיים או מחשבתיים.
כך משה פוגש את האל.

7- הצעד הבא:
"וַיֹּאמֶר, אַל-תִּקְרַב הֲלֹם; שַׁל-נְעָלֶיךָ, מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא" (שמות ג', ה')
כבר לפני הדיבור האלוהי למשה, משה היה במקום עליו הוא עומד. מה אם כן נתחדש? שמחייב את האל להודיע לו שהוא במקום קדוש ושעליו להוריד את נעליו?
מכאן שמשה מזומן לדרגות נבואה גבוהות יותר, ומכאן שיש בתהליך זה כמה וכמה דרגות וצעדים, והם הולכים ופונים פנימה לתוך האדם.
עניין השלת הנעליים:
כדי שמשה יהיה מסוגל להתקרב, עליו להשיל את נעליו. הנעליים מהווים משל ורמיזה לגוף האדם. האדם חי בתוך הגוף, הגוף הוא הבית בתוכו חי האדם (כיוון שגופו של אדם הוא ביתו, מכאן נובע הצורך לשמירת הבית בניקיון ובבריאות הגוף, לשם בית נקי ותקין לאדם במהותו הפנימית).
של נעלייך הינה בקשת האל ממשה שישיל את גופו מעליו, כדי שהגוף לא יהווה הפרעה או מחיצה לגילוי האלוהי ולדברו למשה.
השלת הגוף הינה שלב הנכון ומתאים לאדם המגיע לעמדה שהגוף מהווה הפרעה בתהליך ההתפתחות שלו. הנקודה המרכזית היא שהגוף אינו האויב, ואינו דבר שיש לגנות באדם. לכן כל פיתרון ל"סילוק" ההפרעה הבאה מן הגוף הכוללת בתוכה סיגופים גופניים, עינויי הגוף, חיסרון והגבלה בצרכי הגוף, כל אלו אינם נכונים כלל. כיוון שהגוף הוא כלי ובית בו חי האדם, ואין לראות בגוף אויב שיש להכחיד.
יש להכיר את הגוף ואת צרכיו, יש לאפשר את קיומם של הצרכים, ואם האדם באמת הגיע למקום בהתפתחות שלו שהגוף הופך להפרעה, יש לדעת כיצד לנהוג נכון ומאוזן עם הגוף כדי לא לפגוע בכלי יקר זה.
כאשר הגוף אינו מהווה מחיצה או הפרעה לדיבור האלוהי, האדם נחשף לקדושת הנשמה, לקדושת המקום הקדוש שיש בתוכו, לכן אין קשר כלל למקום גיאוגרפי "כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא". המקום הקדוש הינו המימד באדם ששייך לאלוהות, כאשר האדם נחשף למקום פנימי זה באופן מודע, אז מקומו של האדם הופך להיות קדוש, ואין הדבר קשר כלל במקום הגיאוגרפי שבוא הוא חי. הוא עצמו הופך להיות קדוש. ובכל מקום שהוא נמצא, באה עימו הקדושה.
טבעה של הקדושה ועניינה: חזרה של כל החלקים במכלול למקומם המדויק.
הרמוניה של כל חלקי השלם ללא הפרעה הדדית.
תפקוד הרמוני של כלל חלקי המערכת.
לכן קדושה מסוג זה מחזירה את האדם למקומו הטבעי והפשוט, שם ניתן להגשים את הרבדים העמוקים יותר של סיבת הקיום הפרטית.

http://kobynehushtan.co.il/   בקרו באתר החדש

חניכת משה, חלקי הנפש, חלק ה'

האל מופיע למשה דרך שני ממדים חושיים, חוש הראייה וחוש השמיעה: כאשר הכוונה הינה לא איברי החושים, לא לגלגל העין ולא לאפרכסת השמיעה, אלא לקוגניציה המודעת שיודעת וקולטת את רשמי החוש.
1- "וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ"– חוש הראייה
2- "וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה" – חוש השמיעה.

חמשת החושים מבטאים את חמשת חלקי הנפש (נפש , רוח, נשמה, חיה ,יחידה)

א- נפש: חוש המישוש, "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא" (ויקרא יז,יא) חוש המישוש אינו שייך לאיבר המיוחד לו, המישוש הינו על פני הגוף כולו, כיוון שהנפש היא בדם. הדם מהווה "בית" לנפש, הדם נע בגוף כולו ולכן חוש המישוש הינו על פני הגוף כולו.
החלק המכונה "נפש" בקונטקסט הזה, מכוון לחלק שבעצמאותו מתרחש התהליך הפסיכו – סומאטי, האופן בו רגש הופך לתופעה גופנית, מתרחש באמצעות ה"נפש".
כמו כן, המילה נפש הינה כותרת המכילה בתוכה את כלל חלקי הקוגניציה וחלקי הממדים השונים, בעלי איכות שונה ותפקוד שונה בתוך המכלול הגדול המכונה בכללות: "נפש".
חישה, אם כן תלויה באיכות הנכונה בנפש. ומכאן המילה "חשמל", חש-מל, חישת המילה, לחוש את המשמעות הנסתרת של המילה. הרגש המתעורר בנפש האדם עקב המילה שנגעה בו, זהו חלק מתפקדי חוש המישוש המולבש בנפש, ותפקודו לחוש את הדבר ברובד האינטואיטיבי.

2- רוח: חוש הטעם. חוש זה ממוקם בלשון. חוש הטעם הינו ביטוי לידיעה באמצעות חוויה. דרך הטעם האדם יודע את הדבר. לכן חוש הטעם הינו חוש ההתנסות. האדם מתנסה דרך חוש זה בדברים שאותם הוא טועם. לעיתים יש מצבים מסוימים בהם הטעם נפלא ולעיתים התנסות מסוימת מותירה "טעם מר" בפה.
החלק המכונה "רוח" בחלקי הנפש, מקביל לתנועה הרגשית. רגשות נודעות באדם עקב תנועתן. כעס נודע באדם כאשר הוא נע ומקבל ביטוי, לכן – תנועה, הינה הדינאמיקה שמגלה רגשות. ולכן רגשות מתגלמות במילה "רוח". כיוון שרוח נודעת רק אם היא בתנועה, אם אין תנועה אין רוח. הרוח היא ביטוי לדינאמיקה פעילה.
הרגש אם כן הינו הממד שדרכו האדם מתנסה בדברים, כמו חוש הטעם שדרכו האדם חווה ומתנסה. ללא רגש אין התנסות. אדם ללא רגשות אינו יכול לחוות את החיים, ואין מצוקה גדולה מזו.
עיקר העבודה של האדם היא בהכשרת הקרקע שלו לממדים הגבוהים. עבודה זו עוברת דרך העבודה הרגשית. שכן הרגש מביא איתו את האפשרות להכיר דבר דרך ההתנסות והחוויה הישירה.
אופייה של העבודה על הרגשות הינה להשקיט את התנועה הטבעית לרגש. עד שהרגש נותר ללא תנועה וללא ביטוי כלשהו לאיכותו של הרגש. במצב זה הרגש "נאגר" וגדל בפוטנטיות שלו בתוך הנפש, שם הוא הופך ל"רחם" פנימי הממתין ל"זרע" הבא מגבוה ומוליד ברגש הממתין והנאגר, דבר חדש הבא מתוך התנסות – יצירה חדשה, אינטליגנציה חדשה, הארה חדשה, ועוד…
רגש בטבעו מגיב למשהו, כאשר הרגש אינו מגיב, אלא נוכח בלבד, אז ממד הרגש מוכן לקלוט "זרע" מגבוה.
כך שהרגש (רוח) הוא ה"סוד" לאפשרות לגעת במקומות הגבוהים בממדים הנפשיים.

3- נשמה: חוש הריח – "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב,ז)
הקוגניציה של חוש הריח מכונה "נשמה". חוש הריח הינו ביטוי לחלק הנפש המכונה "נשמה". זהו החלק שאלוהים נתן מעצמו לאדם ובכך נתן לו חיים. היכולת להריח, להשתמש בחוש הריח, ולהיעזר בו לצרכים שונים, קשור לחיים שניתנו מן האל לאדם. כמו כן, חוש הריח המבטא את הנשמה. מבטא את החלק באדם שהוא האדם בעצמו. חוש הריח הינו ביטוי לאדם באיכות עמוקה שלו, כיוון שאיכות זו באה מן האל עצמו.
חוש הריח המקביל לחלק בנפש המכונה "נשמה", מתייחס בהקשר הזה, לאופן שבו האדם מכיר את עצמו, ולאופן שבו האדם בונה בתוכו את הזהות הנפרדת שלו. הזהות של האדם מורכבת משני ווקטורים: האחד הינו הפוטנציאל הראשוני הבסיסי שאיתו האדם נולד, והשני הינו תוצאה של האינטראקציה של האדם עם העולם החיצוני – הורים, בית, חינוך, חברה, לשון, מקום גיאוגרפי בו הוא נולד ועוד… כל אלו בונים באדם זהות ואופן בו הוא מכיר את עצמו. תהליך בניית הזהות הנפרדת של האדם מתרחש באמצעות "חוש הריח" – נשמה.
חוש הריח יוצר את האפשרות לקשר ולחיבור לעולם החיצוני, אינטראקציה עם העולם החיצוני, זהו המרחב שם נבנית הזהות הנפרדת של האדם. לכן חלק זה המכונה "נשמה" עקרוני ביותר להתפתחות האישית של הזהות האנושית. כמו כן זהו החלק האמצעי בין חמשת חלקי הנפש, לכן חלק זה הינו לשון המאזניים בין הגבוה לנמוך. חוויה או רעיון גבוה, הבא לאדם מלמעלה, הופך לממשי כאשר הוא עובר דרך ה"נשמה" (חוש הריח) לחלקים הנמוכים יותר (רוח-חוש טעם, נפש- חוש מישוש). אז השפע שבא לאדם מגבוה, הופך לדבר קונקרטי וממשי. אם אותו השפע, "נתקע" בחלקים הגבוהים ולא עבר דרך הנשמה- חוש הריח, לרבדים הנמוכים, נוצר חילוק ופירוד באדם. הרעיונות או השפע שיש לו נותר ברמה האידאית בלבד ולא ברמה המעשית, גשמית וקונקרטית (תכלית השפע שבא לאדם מגבוה, הינו להפוך לבסוף לקונקרטי).

4- חיה: חוש השמיעה: זהו החלק בנפש הקשור למקומות הגבוהים.
השמיעה הינה איכות בקוגניציה האנושית הקשורה להבנת המציאות. להבין משהו תלוי בקוגניציה של חוש השמיעה. חוש זה מגיב בדרך כלל כלפי סטימולציות קוליות הבאות מחוץ לאדם. אך יש במכלול האנושי שני מקורות לשמיעת צלילים. האחד מקורו בחוץ (וזהו היותר מוכר וידוע) ואילו השני בא מתוך האדם, מבפנים. כאשר האדם לומד לזהות את הצלילים המתנגנים לו בתוכו, הוא מפתח אוזן של "קומפוזיטור" של מוסיקאי, או את האוזן של "כינורו של דויד". כאשר שמיעה זו מתחדדת והוא יודע להאזין למינים דקים של קולות וצלילים, הרי שהוא נפתח לקבל שפע ממקורות גבוהים ממנו.
במקום זה הלימוד ותהליך הגדילה הינו הזיהוי שבין דמיון לדבר אמיתי. מתי צלילים הבאים מתוך האדם הם צלילים אמיתיים, ואם הם אכן אמיתיים – מהי משמעותם? או לחילופין צלילים שהם תוצר של דמיון. צלילים הנובעים מדמיון, הם תוצר של שינויים ביוכימיים עקב צריכה של מזונות, סמים, חומרים נרקוטיים, שינויים הורמונאליים ועוד..
הלימוד במקום זה הינו בזיהוי של ההשפעות הביוכימיות על נפש האדם.

5- חיה: חוש הראייה: זהו החוש הגבוה באדם, המבטא את תפיסת המציאות באופן הישיר. אין הכוונה לאיבר הרואה, גלגל העין, כיוון שאין קשר ישיר בין יכולת הראייה הפיזית, ליכולת של האדם לראייה גבוהה הקשורה להבנת המציאות. במקום זה נפתחת האפשרות לגיבוש חזון של האדם כלפי העתיד שלו. האדם רואה את המשך חייו, ולשם הוא מגייס את כוחות המערכת שלו כדי להגשים חזון.
מקום זה הינו הקוגניציה היודעת עקב תפיסה ישירה של דבר מה. במקום זה נוצר האיחוד. האדם חוזר מן הפירוד אל האחדות. בקוגניציה של הראייה אין חלוקה, יש אחדות מלאה של האדם עם הדבר שאותו הוא תפס.
החלק בנפש המכונה "חיה", מכונה כך כיוון שהוא מתייחס לחלק שחי תמיד, שאינו מתכלה, אינו מסתיים. הוא נצחי וחי תמיד. זהו חלק האלוהים שבאדם. אדם המכיר את החלק הזה בכלול הנפש שלו, מכיר את בוראו, מכיר את אלוהיו. החוויה האכסטטית של האיחוד עם אלוהים בא דרך החלק המכונה "חיה" (חוש הראייה).
במקום זה העבודה של האדם בהתפתחות שלו קשורה לניקוי הנפש מתפיסות מציאות שגויות. כדי להבין ולראות את החיים ואת המציאות באור הנכון, בתפיסה הנכונה. תהליך ניקוי האדם מתפיסות שגויות הוא המכונה בכתובים לראות ב"אספקלריה מאירה" או ב"אספקלריה עכורה".
הכוונה לקוגניציה נקייה התופסת נכון את המציאות או לקוגניציה שאינה נקייה, עקב גורמים רבים – חינוך קודם, אירועים שהתרחשו בחיי האדם ועדיין מכתיבים לו איך להבין את החיים, נטיות שיש לו באופן מולד אותם יש למתן או להעצים ועוד…
עבודה זו הינה עדינה עמוקה.

מסקנה וסיכום:
נבואת משה מתחילה דרך חוש השמיעה והראייה, כלומר דרך החלקים הגבוהים בנפש האדם, "חיה" ו"יחידה".

חניכת משה, איבוד העניין של האדם בעצמו, חלק ד'

"וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן, וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו " (שמות ג', א-ב)

א- משה חסר כל, אין לו כלום משל עצמו, הוא אף שכיר ועובד עבור חותנו, גם הצאן אינו שלו, הוא אדם שהיה במקום גבוה תרבותית, וכעת הוא כלום מן הזווית של העולם והתרבות.
הבחירה של משה לרעות את הצאן במדבר הינה הפוכה מן ההיגיון ששאר הרועים שביקשו מרעה שופע יותר, כמו באזורים פחות מדבריים. משה בחר באזור מרעה קשה, שאין בו מזון שקל למוצאו עקב האקלים המדברי. הוא בוחר במקום קשה יותר בהרבה לצרכי הצאן שלו.
ב- משה הולך אחרי המדבר. המדבר מוביל ולוקח את משה עד להר האלוהים.
מדבר מציין את אוסף הערכים והאידיאות שאחריהן משה הולך.
ההליכה אחר המדבר הינה ההליכה אחר הדרישה לטוהר פנימי, התכנסות, ניקיון, זיכוך מחשבתי ונפשי, נזירות והתבודדת.
ג- עקב סוג זה של הליכה, הוא עובר תהליך של הכנה. הכנה שהיא תוצר של ההליכה אחר ערכי ה"מדבר".
הליכה זו מביאה אותו באופן הדרגתי למקום שהוא מגיע עד להר האלוהים חורב.
בהר האלוהים חורב, הוא משה, הוא זה שנחרב.
חורבנו של משה הינו תהליך המיתה של זהותו הקודמת.
זהותו הקודמת מתה וכעת עומד להיוולד "משה" חדש.
ההליכה שהלך היא זו שמאפשרת לו למות לתוך המקום המוביל אותו לנבואה הבוגרת. עד למקום זה היה נביא טירון (כך מבטאים זאת חז"ל) הבשלות שהכינה אותו לנבואה הייתה ההליכה ההדרגתית אחר המדבר, שם הוא מת ל"עצמו" שגדל במצריים ונולד למשה מסוג אחר.
כך שההגעה להר חורב הינה ציון דרך בלבד לנקודה שבה "מת" משה הישן וכעת עומד להיוולד משה חדש.
ד- איזה סוג של מוות עבר משה?
לא מוות גופני, וגם לא מוות רגשי. מותו של משה היה בכך שהוא איבד לחלוטין את עניינו שלו בעצמו.
אין לו יותר עניין עם עצמו, הוא עצמו משני ביחס לערכי ההליכה אחר המדבר, הוא הפך לקטן ולא חשוב מול הדבר שאחריו הלך, עד למקום ולנקודה בתוכו, שבה הוא איבד כל עניין שלו בעצמו.
וזהו מקום שבו הוא "מת" לזהותו הקודמת, אשר בתוכה היה לו עניין שלו בעצמו.
ה- כאשר יש לאדם עניין בעצמו (נטייה שהיא טבעית ואנושית לחלוטין) תשומת הלב אינה פנויה למשהו אחר חוץ מעצמו, הוא עסוק ומלא בנושאים שיש לו בהם עניין.

דוגמאות לנושאים טבעיים שיש לאדם עניין בהם (כאשר העניין בהם, למעשה הינם נושאים של עניין עצמי)

1- מה חושבים אלי:
מה היא הדעה של הקהל עלי או על מעשי ויצירתי
מה קורה אם ילדי, הם ההמשכיות שלי ומבטאים אותי, כשלון של אחד מילדי, מבטא שלא הצלחתי דרכם, הצלחה של ילדי מבטא את הכישרון הסמוי שאני נטעתי בתוכם וכך זוהי ההצלחה שלי בעצם.
2- רכוש וכסף: הדאגה המתמדת לפרנסה מתוך חשש הישרדותי של להישאר ללא קורת גג, לי ולמשפחתי.
3- דברים שאני עושה, אני רוצה לראות אותם מצליחים, שהם מביאים פרי של תוצאות טובות בעלות ערך בעולם.
4- צורך לכבוד ולהערכה חברתית, שכולם יכירו בערך עבודתי.
5- מורכבויות רגשיות שאני סוחב איתי מגיל צעיר, יש עניין לחקור אותם. דפוסים רגשיים אלו איתי רוב השנים שאני מכיר את עצמי, ולכן יש לי עניין רב בהם. מצד אחד חלקם הפכו להיות מנוע לתנועה קדימה, כמו למשל עשייה מתוך מתח, חרדה, פחדים – כך אני מורגל לעשות את כל מה שאני עושה, וזה עובד לי עד כה. מצד שני, יש בי דפוסים רגשיים שמביאים איתם כאב מכשול בדרכי ואני הייתי רוצה לשנות אולי אפילו היפטר מהם, ולכן יש עניין עמוק בעיסוק בהם.

נושאים אלו ועוד רבים אחרים יוצרים עניין עמוק של האדם בעצמו. כל עוד והאדם עסוק בעצמו, אין הוא פנוי למהלך אחר ושונה.
לכן ההליכה אחר ערך או אידיאל גבוהה מן האדם, הינו מהלך מכין ומכשיר את הקרקע למקומות נוספים עשירים יותר ממצבו הנוכחי.
יש אפשרות שהאדם מתפנה מעצמו, אך הדרך של ה"הליכה" לא נעשתה מעולם, הוא מתפנה מעצמו עקב שימוש בסמים ואולי זה קרה לו ספונטנית ובפשטות במצבים רגשיים מסוימים.
במצבים אלו האדם הינו בשל לסוג המיתה שמשה עבר.
ו- סיכום: המיתה של משה הינה "איבוד העניין של האדם בעצמו, עקב חוסר החשיבות של "עצמו" על מול מה שהוא הולך אחריו.
במצב זה כל ה"פסיכולוגיה" של האדם מתאפסת ואינה קיימת יותר כמערכת המניעה ומביאה מוטיבציה לתנועה של האדם. האדם פטור מעצמו. ומקום זה מביא עימו חופש פנימי עמוק.
ז- חופש מסוג זה הינו ביטול הקשר ה"פסיכו סומטי" – קשרי גוף נפש. כדי שקשרים אלו יהוו תוכן עם משקל בקיום האנושי, על האדם להיות בעל עניין בעצמו, אז גופו מגיב עמוק לרגשותיו ולמחשבותיו. אך כאשר אין לאדם יותר עניין בעצמו. אין מה שיפעל על הגוף פעולות של לחץ היוצר מחלה. כגון המתח העצום מן העבודה, יוצר באנשים רבים יתר לחץ דם, בעיות שינה, בעיות עיכול וכו'. כאשר האדם מאבד את העניין בעצמו, אין יותר לחץ שיהווה סיבה למתחים ולכן הגוף מבריא באופן ספונטני.
ח- מהלך מיתה זה, שנלמד מחיי משה, הינו תוצר טבעי של תהליך הדרגתי ומתפתח. המיתה המדוברת בהקשר זה, הינה טבעית ומתרחשת בעצמה ומעליה, ללא הייסורים וללא המצוקות הנלוות לחוויות מוות מסוגים אחרים. כמו אדם שחווה מוות קליני לאחר תאונה קשה, או התקף לב שהוביל לחוות מוות, או אירועים טראומטיים שהובילו לחוויות מוות חוץ גופיות. כאן תהליך המיתה הינו חיובי, פשוט, נעים שקורה באופן טבעי ומודע.
ט- תהליך המיתה מכונה "חורבן" עקב מבנה קודם, שהוא מבנה שלם ורב גוני בהיבטים הפסיכולוגיים והגופניים שלו, כולו עובר טרנספורמציה וטרנס מוטציה. לכן תהליך זה מכונה "חורבן".
י- התוצאה מיידית של חורבן זה הינה "וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו"
החשיפה לאלוהות, הגילוי האלוהי, הגילוי של המציאות כמו שהיא במערומיה, החשיפה למקומות עמוקים בנפש האדם המביאים התנסות של מיזוג עם האחדות של הבריאה, הינה תוצר ישיר של החורבן של המבנה הקודם, ושל איבוד העניין של האדם בעצמו. אז האדם מוכן לנבואה.

אנו עוברים בקרוב לאתר חדש: http://kobynehushtan.co.il

חניכת משה, חלק ג', על מושג החניכה

חניכה – על מושג החניכה

בכל תרבות, בעיקר בתרבויות קדם, קיימים טקסי חניכה, בהם אדם בעל ידע או מעמד, חונך תלמיד צעיר לחיים בוגרים ואחראיים בנושא ספציפי.
קיימים טקסי חניכה מסוגים שונים. סוג נפוץ הינו טקס של מעבר מילדות לבגרות ולאדם פעיל ואחראי בחיי הקהילה. טקס החניכה כזה הינו טקס לחיי שותפות פעילה בתוך הקהילה. בחיי קהילה שבטיים טקס זה הינו בעל חשיבות עצומה, אז הילד עובר למבוגר תוך כדי הוכחה לשבט על גבורה או אומץ לב, או יכולת לעמוד בכאב פיזי גדול. לכל שבט יש טקס חניכה משלו. המשותף להם זהו בחינה של יכולות התואמות את צורכי הקיום של השבט (כוח, צייד, הישרדות, עמידה בתנאים קשים של טבע, עינויי גוף – צומות, ועוד).
גם בר המצווה ביהדות הינו סוג של טקס חניכה של הילד לחיים בוגרים של אדם המקיים מצוות. בטקס אומר עליו האב "ברוך שפטרני מעונשו של זה", לציין שעד כה היה האב האחראי על ילדו וכעת הילד עובר טקס חניכה בו הוא עומד בפני עצמו.
לטקסים אלו יש חשיבות גדולה למען מבנה חברתי וקיומה של היררכיה שבטית. טקסים אלו הם חלק מחיי הקהילה, ולכולם יש בהם חלק.
סוג אחר של טקסי חניכה הם אלו המתקיימים לאנשים ספציפיים, שנועדו לתפקיד או למעמד מסוים. החניכה מתבצעת על ידי המורה וטקס זה מיועד רק לאותו התלמיד. המורה מעביר את התלמיד "מבחנים" בהם התלמיד מוכיח את יכולותיו, ואז המורה מעביר את התלמיד טקס שעינינו הפיכתו לאדם שכעת הוא עצמו בעל יכולת או מעמד מסויים, או ה"מסטאר" של נושא מסוים.
גם כאן טקסי חניכה אלו הם חלק מתרבות הרואה את החשיבות של ידע שיכול לעבור ממורה לתלמיד, ושיש לידע זה חשיבות לתרבות רחבה יותר. כך שתרבות שלמה תומכת בתהליכים מסוג זה. ניתן לראות טקסי חניכה כאלו בתרבויות המזרח, כמו בזן, ביוגה ובבודהיזם, בהם מורה חונך תלמיד לנושא מסוים של העברת ידע, או ציון של עלייה בדרגות ההתפתחות של התלמיד (לרוב בתנאים של חיי המנזר)
יש טקסי חניכה המיועדים לקבוצות קטנות כאשר טקס קבלה לקבוצה הינו סוג של טקס חניכה לכניסה לתוך קבוצה סודית ונסתרת מן התרבות הכללית.
וכך הלאה, יש סוגים רבים מאוד של טקסי חניכה, כאשר המשותף לכולם, הינה הדינאמיקה של מורה מבוגר ומנוסה המעביר את התלמיד תהליך של חניכה בו התלמיד מוכיח שהוא ראוי לכניסה לעולם המבוגרים והאחראיים. עד לנקודת הנעורים התלמיד יכול היה לטעות או לעשות מעשי קונדס, כעת לאחר החניכה הוא אחראי, ניתן לסמוך עליו, ובו תלויה כמו כן האחריות של העברת המסורת לדור הבא.
דבר זה משותף למסורות כולן.

יוצאת מן הכלל הינה מסורת הנבואה, בא אלוהים הוא זה החונך את האדם לנבואה ולא אדם או מורה קונקרטי.
על אף שהיו קבוצות של "בני הנביאים" שהיו תלמידי נבואה למורה הוא נביא המוסמך, לבסוף אלוהים עצמו הוא זה החונך לנבואה ולא הנביא המורה.
תפקידו של הנביא המורה קשור בתהליך ההכנה של התלמיד. גם לתהליך זה יש חשיבות עצומה, אך טקס החניכה לנבואה היה על ידו של האל בעצמו. וטקס זה היה אינטימי, המיועד רק לתמיד בעצמו. רק התלמיד לנבואה היה יודע שהוא ניבחן. המורה יכול לעזור לתלמיד לזהות שהוא מוזמן לנבואה- כמו בסיפור החניכה לנבואה של הנער שמואל השומע את קראית האל ומזהה את קריאה זו כקולו של עלי המורה שלו. עד שעלי מבין כי האל הוא הקורא לשמואל ומכוון את דעתו ואת נפשו של שמואל כיצד עליו להתייחס ולענות לקריאה כאשר היא תפנה עליו שוב.
" וַיִּקְרָא יְהוָה אֶל-שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיָּרָץ אֶל-עֵלִי, וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי-קָרָאתָ לִּי, וַיֹּאמֶר לֹא-קָרָאתִי, שׁוּב שְׁכָב; וַיֵּלֶךְ, וַיִּשְׁכָּב. וַיֹּסֶף יְהוָה, קְרֹא עוֹד שְׁמוּאֵל, וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ אֶל-עֵלִי, וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי; וַיֹּאמֶר לֹא-קָרָאתִי בְנִי, שׁוּב שְׁכָב. וּשְׁמוּאֵל, טֶרֶם יָדַע אֶת-יְהוָה; וְטֶרֶם יִגָּלֶה אֵלָיו, דְּבַר-יְהוָה. וַיֹּסֶף יְהוָה קְרֹא-שְׁמוּאֵל, בַּשְּׁלִישִׁת, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-עֵלִי, וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי; וַיָּבֶן עֵלִי, כִּי יְהוָה קֹרֵא לַנָּעַר. וַיֹּאמֶר עֵלִי לִשְׁמוּאֵל, לֵךְ שְׁכָב, וְהָיָה אִם-יִקְרָא אֵלֶיךָ, וְאָמַרְתָּ דַּבֵּר יְהוָה כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ; וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל, וַיִּשְׁכַּב בִּמְקוֹמוֹ. וַיָּבֹא יְהוָה וַיִּתְיַצַּב, וַיִּקְרָא כְפַעַם-בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל; וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל דַּבֵּר, כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ" (שמואל א ד'-י')
החניכה לנבואה הינה אישית, ייחודית, בא האל פותח את שער הנבואה לאדם, וכן מראה לאדם את דרכי ההתנבאות ואת דרכי ההבנה והאינטרפרטציה של דברי הנבואה הנמסרים לנביא. כמו בסיפורו של ירמיהו
"וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר, מָה-אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ; וָאֹמַר, מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת: כִּי-שֹׁקֵד אֲנִי עַל-דְּבָרִי, לַעֲשֹׂתוֹ" (ירמיהו א', י"א-י"ב)
בטקס החניכה של הנביא ירמיהו, האל מלמד אותו את השפה הנבואית, וכיצד עליו להבין את מה שמתקבל על ידו מן האל.
בתהליך החניכה של האדם לנבואה, נחשף בפניו "ידע" חדש הקשור לאדם ולעולם. האדם עובר תהליך עלייה בסולם העלייה של הנבואה כמו שנראה בחלום הנבואה של יעקב. בחלום הסולם ראשו בשמיים ורגליו על הארץ.
כמו כן האדם נחשף לרצונו של האל ביחס לאדם עצמו. החניכה לנבואה מגלה את רצון האל מן האדם ואת השליחות המצופה ממנו.
כמו שרואים בטקס החניכה של משה שם הוא נחשף לסוגי ידע, שונים – כמו שם האל "אהיה אשר אהיה" וכן אותות, הנחש שהופך למטה: כלומר הדרך לחזור מן הפיצול והריבוי חזרה על האחדות. וכן היד שהופכת למצורעת: הדרך להבראה מן המסך החומרי הגופני המפריד את האדם מן האלוהות.
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה, מזה (מַה-זֶּה) בְיָדֶךָ; וַיֹּאמֶר, מַטֶּה. ג וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה, וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ; וַיָּנָס מֹשֶׁה, מִפָּנָיו. וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, שְׁלַח יָדְךָ, וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ, וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ" (שמות ד ג'-ד')

סיכום:
החניכה לנבואה הינה תהליך הייחודי ליהדות.
לא אדם הוא החונך אלא האל עצמו. אין תהליך המכין לחניכה, האל הוא זה "המחליט" כי הגיע השעה לחניכה.
בעת תהליך החניכה האדם זוכה לידע נוסף שאינו קשור כלל להכנה שעבר עד לחניכה, וידע זה נושא עימו גם את רצון האל מן האדם, כלומר את שליחותו.
תהליך החניכה של האדם על ידי האל הינה מהלך הנודע רק לאדם הנחנך, רק לו לבדו.

כתובת האתר החדש

בקרוב אנו עוברים לאתר החדש. http://kobynehushtan.co.il/

הרשמו לקבלת עדכונים באתר החדש.

חניכת משה לנביא, חלק ב'

על דמותו של נביא

מה קורה בינתיים עם משה? בעת מתרחשת בעולם באותה העת נאקה של אנשים כה רבים.
"וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ–כֹּהֵן מִדְיָן; וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה" (שמות ג',א')
משה עסוק בחיי שעה, רועה את צאן חתנו יתרו.
מה עניין מנהיגי המקרא שהחלו את דרכם כרועי צאן? משה, דויד וכמה נביאים.
"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-שָׁאוּל, רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן; וּבָא הָאֲרִי וְאֶת-הַדּוֹב, וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר. וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו, וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו; וַיָּקָם עָלַי–וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ, וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו. גַּם אֶת-הָאֲרִי גַּם-הַדֹּב, הִכָּה עַבְדֶּךָ" (שמואל א, יז –ל"ד-ל"ו)
רעיית הצאן משקפת את האיכויות ההכרחיות לנביא: הרועה דרוך, קשוב, עם תשומת לב לכל פרט, יש בו דבקות, אחריות, נאמנות, אומץ לב והקרבה עד למוכנות לסכן את חייו. הוא המנהיג וכל פרט באחריותו אינו נעלם מעיניו. את מה שהוא מבקש באחרים הוא מיישם קודם בתוכו. הוא לא מטאטא מאחורי גבו את מה שאינו רוצה לראות. הוא רואה עצמו כאחראי על חייו ומשם על האחר.
אלו הן האיכויות הראשוניות המכינות לנבואה. הן אינן קשורות כלל לרעיית צאן, אלא הן תכונות בסיסיות שיש לפתח בכל סוגי המקצועות ואין קשורות ישירות לרעיית הצאן.

מצד שני, יש בחיי השעה, אלמנט מרדים ומשעמם. חיי היום יום, נוטים להרדים את האדם ולגרום לו לבוא אל השיכחה, שהיא האבק של חיי היום היום המביא לעיוורון ולסבל.
כיצד נשמרים מן השיכחה? דבר זה נלמד ממשה כאשר הוא מנהיג את הצאן, אך הוא בעצמו מונהג.
אומר הכתוב: ו"יִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר" משה הולך אחר המדבר. המדבר הוא זה שמנהיג את משה. לכן הוא הולך אחרי המדבר.

באיזה אופן המדבר הוא מנהיג את משה?
המדבר הינו המקום שמשה שואף להגיע עליו, אל השקט, הניקיון, הטהרה, אל מקום ללא יישוב אדם, מקום בו הוא יכול לצור דבר חדש, להוליד מציאות חדשה.
המדבר הינו מנהיג המוליך את משה למקום של התכנסות, לתוך המקום בו יש יצירה ולידה חדשה.
כך שמה שמוליך את משה הן אותן האיכויות שככלל מכונות "מדבר".
כיצד אם כן שמר משה על עצמו שלא להירדם מחיי השעה?
על ידי היותו מונהג דרך אותן האיכויות ה"מדבר". למרות שהוא חי חיי שעה, הוא מכוון למקום אחר שמנהג אותו.
מכאן מתעוררות השאלה: מהו העיקרון שמנהיג את חייך? מהו היסוד הפנימי שהוא עיקר החיים שלך?
כאשר יסוד זה מוגדר היטב, הוא הופך לנקודה הנהיגה את חייך, וזוהי דרך ציון לאדם ההולך בדרכי הנבואה.

נקודה שנייה: משה מגיע עקב ההליכה אחר המדבר להר חורב. זהו ההר שלאחר מכן הוא יקבל שם את התורה מן השמיים, ושם הוא לא יאכל ולא ישתה ולא יישן ארבעים יום וארבעים לילה ברציפות, ויתעלה כמלאכי השרת ויזכה לקרינת עור הפנים.
כלומר: לאחר שהאדם מגדיר לעצמו את היסוד שמנהיג את חייו, וכן את העקרונות המובילים אותו, כעת עליו לבחור מקום ולקדש אותו, שם הוא מרכז את העבודה שלו לתוך אותו המקום, מקום זה הופך להיות "הר החורב" שלו.
בהר חורב, בא חורבן לעולם, כך אומרים חז"ל. האדם והזהות היחסית שלו נחרבת, הוא מת לזהותו הקודמת, וכעת נולד משהו שהיסוד שהנהיג אותו עד למקום זה, מוליד בתוכו. מוליד את הזהות החדשה שהיא תוצר של הליכה לאורך זמן אחרי הנקודה שהוגדרה לאדם כעיקר חייו.
כדי שתהליך זה יתרחש באופן נכון ואורגני, על האדם לייחד מקום ששם באופן קבוע הוא עוסק בכל יום ביסוד המרכזי העיקרי המנהיג את חייו.

חניכת משה לנביא, חלק א'

המציאות שקדמה לחניכה של משה כנביא:

" וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים, מִן-הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-נַאֲקָתָם; וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ, אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב. וַיַּרְא אֱלֹהִים, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֵּדַע, אֱלֹהִים." (שמות ב' כ"ג-כ"ה)

1. בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם – תקופה ארוכה עברה, הימים עוברים וככל שהם נעים במרוצה, הם פועלים בשיכחה על האדם. האדם שכח, את אבותיו, את מקורותיו, את האדמה שממנה בא, את יסוד החירות הבסיסי שהיה שייך לו. האדם שראוי שיהיה בן חורין, הלך לאיבוד בשיכחה.
2. עקב הזמן החולף והעבודה הקשה, האדם הופך עיוור וסובל, עם ישראל "נאנח", "זועק" ו"נאנק".
אנחה הינה ביטוי לצער, לעצב.
זעקה הינה ביטוי לכאב, יגון, חוסר אפשרות לשאת את המציאות, להתייחס אליה ולהכיל אותה.
נאקה הינה ביטוי לסבל המגיע ממקום שאינו רגשי ואינו גופני. הנאקה הינה ביטוי לשורש נשמת אדם הזועקת את עצמה לאלוהיה. נאקה אינה נשמעת, היא חרישית, קולה אינה רועם לאוזני אדם, אך היא מהדהדת בחלל העולם כולו, וגורמת לתגובה בעולם כולו. אלוהים שומע את הנאקה, את האנחה ואת הזעקה לא שמע.

בפסוקים מצוין שם "אלוהים", חמש פעמים. שם "אלוהים" בשמות האל מתכוון לצירוף כל הכוחות כולם. כל הכוחות כולם כאשר הם מתקבצים ובונים עולם, עולם המורכב מחלקים רבים, כאשר כל חלק הינו ככוח בפני עצמו. כאשר הם כולם ביחד, הם מייצרים שלמות אחת ומכילול אחד. אותו המיכלול ואחדות מכונה "אלוהים".
העולם הוא מטריקס של כוחות, כולם שזורים ומשפיעים זה על זה. יש אפשרות לראות בתנועה של העולם תנועת "כאוס", אך בהתבוננות על המורכבות האין סופית, הרי שיש סדר מופלא, הגיוני, הניתן להבחנה וללמידה. כלל הכוחות וצירופם ההדדי בהשפעתם זה על זה, כל המיכלול העצום הזה, הוא המכונה "אלוהים". לכן יש "אלוה" אחד שזהו כוח אחד, ויש "אלוהים" וזה צירוף הכוחות כולם ליחידה שלמה אחת. וזהו שם "אלוהים".

אותה המציאות המכונה "אלוהים" שומעת, רואה ויודעת את הנאקה של העם. ואז אותה המציאות "יודעת".
מהי ידיעתה של אותה המציאות?

ידיעה על שינוי הכרחי, תפנית הכרחית. על שהגיע העת לעבור לזמן אחר ולתקופה אחרת.
הידיעה אינה אינפורמטיבית, אלא תפיסה אחרת של המציאות המחייבת מייד תגובה ויצירת שינוי. מעצם הידיעה יש שינוי, הידיעה לבדה מהווה את התפנית ואת טרנספורמציה הצפויה.
הנאקה של העם הצליחה ליצור שינוי בעולם, ו"להזכיר " למציאות את מה ששכחה.
האם יש שיכחה בקרבו של אלוהים? בוודאי שלא. הברית שיש לו עם האבות שמורה וממתינה להגשמתה, אך מחייבת תנאים מסוימים ההכרחיים להתחלת התנועה שתביא להגשמה זו.

לכן למקום באדם המכונה "נאקה" יש כוח רב, מכיוון שנאקה זו. היא שהביאה את המציאות להכיר שהגיע זמן למשהו אחר. כמו כן הסבל העמוק כשהוא מגיע למימד שורש האדם, כאשר הסבל נוגע בחלק אלוה ממעל שבאדם, אין האלוהים יכול להישאר אדיש למקום זה. ומכאן ניתן להבין אספקט נוסף על מקומו וחשיבותו של הסבל האנושי. הסבל מעורר מן השינה, ומזכיר לאדם כי אינו במקומו, הוא מראה לאדם כמו אצבע מכוונת לאן עליו להתבונן. הסבל מהווה כוח ומנוף לשינוי, הוא מכריח את האדם לזוז, לחפש, לשאול, להתקדם.
הסבל אינו יכול לגעת בחלק אלוה ממעל שחי באדם, אך כאשר הסבל מתקרב למקום זה, הנאקה הנשמעת כלחישה, יש בכוחה לזעזע את עולם כולו, ולהביא לידי תנועה ושינוי.

יסוד ששי, יסוד הנבואה, חלק ב'

"והיסוד הששי, הנבואה. והוא שידע אדם שזה מין האדם – יִמָּצֵא בהם בעלי טְבָעִים ממידות מעולות וְזַכּוֹת מאוד ושלמוּת גדולה, ונפשותיהן נכונות עד שהן מקבלות צורת השכל. אחר כן יִדְבַּק אותו השכל האנושי ב"שכל הפועל", וְנֶאֱצַל ממנו עליו אצילות נִכְבָּדָה – ואלה הם הנביאים, וזו היא הנבואה, וזהו עִנְיָנָהּ. ובאור יסוד זה על בּוּריוֹ יֶאֱרַךְ מאוד, ואין כוונתנו להביא מופת על כל יסוד מהם ובאור מציאות השגתה, לפי שזה הוא כלל החכמות כולן. אבל אזכרם דרך סיפור בלבד. ומקראי התורה מעידים על נבואת נביאים הרבה."

אומר רמב"ם: שלא מתאפשר לו להאריך ולפרש את הכלל הגדול הזה, הוא יסוד הנבואה שקיים באדם באופן פוטנציאלי. וכן הוא אומר שהנבואה היא שורש החכמות כולן.
עוד הוא אומר, שכל ספרי הקודש של תורה ונביאים והסיפורים שיש בתוכם, אין הם אלא עדות על נושא הנבואה.
לכל טקסט שנכתב יש שלוש זוויות:
א– האדם שכתב
ב– התוכן הנכתב
ג– מהו הדבר שכתב את התוכן דרך האדם הכותב

ספרות המקרא נכתבה על ידי נביאים. מעצם היות הנביא כותב טקסט, הרי שיש בטקסט כמה מישורים;
א- התוכן שאותו כתב הנביא
ב– האנשים עליהם הכתוב מכוון
ג- ההשראה או הדבר שכתב את התוכן דרך הנביא
ד- הכתוב כולו משאיר רמיזות והנחיות, דברי הדרכה לאדם ההולך בדרכי הנבואה.
אופני ההדרכה ממוקמים בתוך הסימבוליקה של הסיפור. הסיפורים המקראיים מייצרים שפה, שפה שאינה מילולית, אלא מושגית. מושגים שנלמדים מתוך הסיפור, מתוך תוכן או מסה נבואית, וכך שפת המושגים שהנביא בונה, הופכת לרמיזה ולהדרכה לאדם ההולך בדרכי הנבואה.

היסוד הששי, יסוד הנבואה

עיקרי האמונה על פי הרמב"ם, התקבלו על כלל חלקי העם היהודי ללא עוררין. היו שניסחו את העיקרים בסדר או באופן אחר, כגון ר' סעדיה גאון שניסח עשרה עיקרים, או ר' חסידאי קרשקש בספרו "אור השם", שם הוא מנסח שישה עיקרים. עניין ניסוח העיקרים ביסודות אמוניים, הינו לנסח את היסודות שעליהם המציאות כולה נשענת וממנה היא מורכבת. המילה "אמונה" בזמנו של רמב"ם כיוונה ליסוד שעליו המציאות מושתתת. כך ש"אמונה" הינה מושג יחסי. האחד מאמין באלוהים ואילו השכן ממול אינו מאמין באלוהים. לא זאת כוונתו של רמב"ם שכתב בתוך קונטקסט חברתי ותרבותי שהמילים "אמונה" לא כוונו לעצם ההכרה הדתית, אלא להבנת המציאות והיכולת להתייחס אליה באופן הנכון. מכאן שוויכוחים תיאולוגיים בין דתות, בימי הביניים, היו על תפיסת העולם ועל הבנת היסודות שעליהם המציאות כולה מושתתת. המשמעות של המילה "דת" כוונה לתפיסת העולם הנכונה, והבנה נכונה של האדם בתוך עולמו, והיסודות מהן המציאות נוצרה. מתוך כך נובעת ההבנה לגבי מקומו של האדם בעולם והחובות המעשיות הנובעות מתפיסות אילו.

בתוך 13 יסודות האמונה של רמב"ם, שכאמור אין עליהם חולק, היסוד השישי מנסח עיקרון בסיסי הקשור למבנה הבריאה, בתוכה האל מנבא את בריותיו. אין האל מנבא רק לבני ישראל וליהודים, אלא לבריותיו. יסוד הנבואה ביהדות הינו היהלום והמתנה שבאה לעולם דרך היהדות, אך הנבואה כדרך אינה שייכות רק ליהודים, אלא היא באה לעולם דרכם. "תנא דבי אליהו, מעיד אני עלי שמים וארץ, בין איש בין אשה, בין גוי בין ישראל, בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשיו, רוח הקודש שורה עליו" (שערי קדושה, פרק ג', ז'. חיים ויטאל)

כשם ש"טאו" של לאו טצה הסיני אינו מכוון רק לסינים, אלא לאדם באשר הוא, כך הנבואה ודרכי הנבואה אינם שייכים ליהדות, אלא עברו דרכה לעולם ולאנושות.

כך מנסח רמב"ם היסוד השישי המתייחס לנבואה ב13 יסודות האמונה, הוא ניסח אותם בהקדמה לפרק חלק ממסכת סנהדרין העוסקת בנושאי האמונה היהודית.

"והיסוד הששי, הנבואה – והוא שידע אדם שזה מין האדם – יִמָּצֵא בהם בעלי טְבָעִים ממידות מעולות וְזַכּוֹת מאוד ושלמוּת גדולה, ונפשותיהן נכונות עד שהן מקבלות צורת השכל. אחר כן יִדְבַּק אותו השכל האנושי ב"שכל הפועל", וְנֶאֱצַל ממנו עליו אצילות נִכְבָּדָה – ואלה הם הנביאים, וזו היא הנבואה, וזהו עִנְיָנָהּ. ובאור יסוד זה על בּוּריוֹ יֶאֱרַךְ מאוד, ואין כוונתנו להביא מופת על כל יסוד מהם ובאור מציאות השגתה, לפי שזה הוא כלל החכמות כולן. אבל אזכרם דרך סיפור בלבד. ומקראי התורה מעידים על נבואת נביאים הרבה."

הרמב"ם בא ומראה כי נבואה הינה תהליך אורגני טבעי ומולד, פוטנציאל הממתין לאדם. זרע הנבואה שתול בתוך המבנה האנושי ומחכה להתעוררותו. ביסוד זה הרמב"ם מציין את החובה "לדעת" את נושא זה, כאשר הידיעה הינה תוצר של התנסות ישירה ולא של הגות עיונית בלבד. הוא מראה כי על האדם לזכך את נפשו, ואז נפשו פנויה לקבל מן ה"שכל הפועל".

הוא מגדיר שלושה שלבים לנבואה:
א- העבודה של האדם על הרגשות והתחושות – הזדככות הנפש. (נפש בקונטקסט הזה, מתכוון לתנועה הרגשית שיש באדם במובן הטבעי)
ב- הנפש נכונה ומסוגלת לקבל את "צורת השכל הפעיל" שזהו החלק האלוהי שבאדם. חלק שרדום, שאינו פעיל, אך הופך לאקטיבי ולמודע כאשר האדם מכין את הקרקע דרך העבודה הרגשית. במקום זה האדם מוכשר להתנסות בחלקים גבוהים בתוכו. (שכל פעיל הינו החלק האלוהי הגבוה שיש בכל אדם)
ג- תהליך ההשתוות בין האדם למציאות הגבוהה ממנו, ה"שכל הפועל" באדם נדבק ב"שכל" גבוה ואז מתאפשרת האצלה של שפע על האדם. (שכל פעיל החיצוני לאדם, מתכוון לישות נטולת גוף, מלאך, ישות אינטליגנטית שאינה נראית בחוש העין, אלא בחוש השכל הפעיל באדם, שם נוצר המפגש עם ישות זו)

"אחר כן יִדְבַּק אותו השכל האנושי ב"שכל הפועל", וְנֶאֱצַל ממנו עליו אצילות נִכְבָּדָה – ואלה הם הנביאים, וזו היא הנבואה, וזהו עִנְיָנָהּ"

האדם זוכה בדבר מה שהוא לבדו לא היה יכול או מסוגל לגעת במקומות שעליהם הגיע במצב זה. אילמלא השפע הבא ממימד גבוה ממנו הנשפע עליו. חלקו של האדם בתהליך, הינו לבנות בתוך עצמו את האיכות הזהה ל"שכל הפעיל" ואז באופן טבעי לחלוטין מתרחש תהליך ההשתוות או תהליך "כלים שלובים" בהם הגבוה והנמוך משתווים, מתאחדים וזורמים זה לזה.

סיכום: רמב"ם מראה כי היסוד הנבואי הינו חלק מן המבנה הטבעי של האדם, אשר אותו הגרעין הנבואי, ממתין להכשרתו במובן המודע והקוגנטיבי.