לאלו ההולכים בדרך – תחיית המתים

"ורוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים"

1- תחיית המתים, השלב העשירי, אינו קורה שם בעתיד, איפשהו שם – אולי?
אם תחיית המתים אינה מתרחשת עכשיו, אין סיבה שתתרחש בעתיד.
אמנם התהליך המכין הכרחי, שהוא תהליך תשעת הצעדים שקדמו, כאשר יש בהם היבטים בדרגות שונות של תהליך "תחיית המתים".
הנקודה המופלאה להתבונן בה, הינה שבכל הצעדים הקודמים ל"תחיית המתים", האדם עדיין מכונה "מת" בדרגות שונות.
בתחיית המתים, אין יותר באדם מוות, עד לנקודה זו בקרב כולם קיים המוות.

א- בזריזות קיים המוות, כיוון שהאדם אינו שם ליבו אל הקסם, וחולף בזריזות על פרטים קטנים ודקים מהם מורכבת המציאות ועליהם היא נשענת.
ב- בנקיות קיים המוות, כיוון שהאדם מסתתר מן האפשרות להיות מלוכלך, דבר המביא לפיצול המביא את המוות, ואת הלכלוך ממנו ה"נקי" משתדל להתרחק.
ג- בטהרה קיים המוות, כיוון שהאדם בטהרתו מושך לעצמו את ההיפך עקב זוהר טהרתו. הוא הופך לאנטי תזה של העולם כולו, דבר המביא עד לרגליו את המוות.
ד- בפרישות קיים המוות עקב הנושאים שהאדם פרש מהם והסבו לנפשו צער ועוגמת נפש, שהיא עצמה הביאה עימה מוות.
ה- בקדושה קיים המוות, עקב ההתרחקות מן החיים, מן התהליך המתפתח של כל הקיים. על אף איכותו הייחודית של ה"קדוש", יש צד של התנתקות ואף התחבאות מן העולם וצרכיו.
ו- בענווה קיים המוות, עקב הקריאה לוויתור העצמי, לאיפוס העצמי, כמו שהאדם אינו קיים. ועל אף שהאדם מתעורר לחיים חדשים עקב התאפסותו, את עצמו הוא הפסיד, ומשם בא המוות.
ז- ביראת החטא קיים המוות, עקב היראה עצמה המביאה עימה הימנעות וחרדה, המונעות ממנו מיזוג עם אותו הדבר שדחף את ה"ירא" למקומו.
ח- בחסידות קיים המוות, עקב אופיו של "חסד" שאינו בהכרח מאפשר את תהליך ההתגבשות של מקבל החסד. המוות קיים בחסיד עקב אנושיותו, הוא אנושי מדי.
ט- ברוח הקודש קיים המוות, עקב אופייה של הרוח. שלעיתים היא באה ולעיתים נגוזה. וכאשר נגוזה, האדם שכח את שמו, וכאשר היא באה באדם, לפתע הוא נזכר בשמו. עקב אי העקביות של זכירת שמו בא המוות.

אך מן הרגע שהאדם החל את תהליך ההתעוררות בשלב ה"זריזות", כבר החל תהליך היקיצה, ותהליך תחיית המתים. ויש באדם מידה מסוימת של חווית החיים, של ניחוח החיים מן השלב האחרון של התחייה מלאה.
למעשה זהו אותו הניחוח המושך את ההולך בדרך, ומאפשר לו את ההליכה, לאור אותו הניחוח, המחייה, המזין, המבשר עתיד ומחדש את הקמל.
התחייה הינה ברקע בכל תשעת השלבים הקודמים, היא שם נוכחת ומלווה, מפיחה תקווה ותקומה כאשר האדם פוסע את כל צעדיו.
אין בה כל היגיון, לא בשלבים הראשונים ואף באחרונים. אין מילים לסגור ולצמצם את רוב עושרה. כך בכל שלב התחייה הופכת למודעת, נוכחת ומפעמת באופן גלוי, יותר ויותר, והיא זו המושכת את ההולך בדרך, אחריה.

2- תהליך התחייה מעורר את הזיכרון. לא זיכרון של אינפורמציה כמותית, אלא זיכרון מולד גנוז שנשתכח עקב הקונטרסט בין גילו הצעיר של התינוק שנולד זוכר, לעולם קשה ואכזרי ביחס לאופיו של הזיכרון.
זהו החסד. חסד מן האחדות ואופייה שבא והעיר והאיץ את האדם להיזכר בדבר שאבד, ובמקומו המובטח שנלקח ממנו.
כאשר באה האחדות ונגעה באדם בחסדה, זוהי הנקודה שם מתחיל המסע של האדם.
מסע שבתחילתו האדם אינו יודע לראות ולזהות את החסד הדוחף, המאיץ והנובע מן האחדות.
רק בשלבים מאוחרים, כאשר האדם ישען וינוח קמעה, החסד יתבהר ברוב מעייניו.

ככל שהזיכרון הופך לחי ולמודע יותר, האדם מסוגל להגדיר את שמו.
השם שהאחדות העניקה לו.
לא שמו מהוריו או משפחתו. אלא של היסוד הפנימי שאינו נולד וגם לא ימות, והאחדות היא זו שהעניקה לו את שמו האמיתי, הייחודי.
זו איכות ההולכת והופכת לתשתית שבאמת הייתה שם כל הזמן, אך האדם שכח והלך אחר הטפל וחי את הטפל, עד ששכח.
כאשר זכר את התשתית, את איכותו הבסיסית שהאחדות עטפה אותו בה, זהו תהליך ההזכרות, זהו תהליך היקיצה. זוהי התחייה על החיים.
חיים שאינם דוחים דבר, שאינם מגנים או מפצלים.
חיים שהם שם תמיד, מזינים ומקיימים.

בכל שלב הקודם לתחייה, קיימת מידה מסוימת של היזכרות:

א- בזריזות, ההזכרות – כאדם המתעורר מחלום בלהות.
ב- בנקיות, ההזכרות הינה געגוע וכמיהה כואבת.
ג- בטהרה, ההזכרות הופכת לדבר מוכרח, מחייב, שלא ניתן אחרת.
ד- בפרישות, ההזכרות הופכת להיות זכה.
ה- בקדושה, ההזכרות דורשת מן האדם להביע עמדה, לפעול, לצאת מעצמו אל העולם.
ו- בענווה, ההזכרות הופכת להיות יסוד חי, ברור, צלול, שהעולם כולו נתפס מאותה אספקלריא בהירה.
ז- ביראת החטא, ההזכרות היא כטוטפות בין עיניך. "שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד". עמוד אש בוער תמיד.
ח- בחסידות, ההזכרות מגדירה את האדם ואת כל מעשיו, עם טביעת האצבע של מקורותיו.
ט- ברוח בקודש, ההזכרות מנצנצת לאדם תמיד, בבהירות שלעיתים מאירה ולעיתים מעומעמת, אך שם תמיד. והאדם מכיר את שמו ואת עצמו, כפי שניתן לו על ידיה של האחדות.
ואדם שקם לתחייה, אינו מת, חייו חיי עולם. הוא מכיר עצמו בייחודיות שאינה סותרת את אופייה של האחדות, אלא שהוא חלק ממנה ומועצם דרכה.

3- בחייו של כמעט כל אדם, יש רגעים בהם הוא מקיץ מן החלום.
כאשר זרם החיים נקטע בפתאומיות, והאדם נעצר, אולי בעל כורחו, לפתע הוא מתעורר וחש עצמו אחרת, ורואה את מה שלא ראה קודם, ומבין אחרת את מה שהיה מולו תמיד.
לפתע הוא יודע להעריך אחרת פרטים קטנים, שקודם לא היה נעצר לשים ליבו אליהם.
אלו רגעים בהם האדם פוגש במוות. אולי עקב תאונת דרכים, אולי עקב מחלה קשה, אולי עקב טראומה אישית שזעזעה וטרפה את חוקי חייו של האדם כפי שהם היו עד לאותה הנקודה.
וכן כאשר אדם קרוב נפטר, והאדם לפתע נעמד מול הריק והשיממון כשהוא לבדו, כאשר החיים נעצרו בהילקחו של אדם קרוב.
שם בדרך כלל, מתרחשת באופן הטבעי, היקיצה שיש בא את טעם "תחיית המתים".

ועוד:
ביקיצה הטבעית של ההתעוררות משנת הלילה, יש את טעם התחייה.
קלה אמנם, אך קיימת ונוכחת.
השינה היא מעין מיתה, מעין מוות. וההתעוררות בכל בוקר מחדש, הינה מעין "תחייה מתים".
לכן תהליך הקימה בבוקר, גם אם הוא מהיר, יש בו הצצה ישירה ומיידית לאיכות המסתתרת של השם שהאחדות העניקה לאדם.
שם טעמה של האחדות דרך הייחודיות האישית של האדם, מבליחה ומודיעה על טבעה, בשקט ובטבעיות.

4- "ותחיית המתים באה על ידי אליהו זכור לטוב, אמן."
אליהו הוא השער, הוא הכניסה, הוא הפותח והמלווה של האדם שהגיע עד לנקודה זו.
מה לאליהו ולהיותו שומר הסף ופותח הדלת?
חיי אליהו, תכונותיו וכיצד השתנה וזכה להישג חד פעמי בתולדות הרוח, הישג שדרכו הוא פתח שער לרבים, ונתן את עצמו לאחרים כדרך, דרכה ברשותו של כל אדם להגיע אל מקומו של אליהו לאור הדרך שעשה- הפכו להיות הרמיזה, כיצד ואיך היא הדרך לכניסה ל"תחיית המתים".

תמצית דרכו של אליהו נגלית בדבר הבא: "וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" (מלכים א, יט – יא,יב)
קול הדממה הדקה שהיא פסגת דרכו של אליהו, היא זו שאפשרה לו את עלייתו ברכב אש השמיימה.
וקול הדממה הדקה, היא הירושה שאליהו הותיר לכל אדם ההולך בדרך.
דרך קולה של הדממה, נפתחת הדלת והאדם נכנס אל התחייה, אל החיים.
קולה של הדממה, חרישי אמנם, אך אין תא בגוף האדם שאינו שומע את האדוות כאשר הקול מפציע. קולה של הדממה מחלחל עמוק, וחודר את כל שכבות המערכת, וגם את הפצועות ביותר, החרוכות ביותר.
אין פיוט ענוג יותר מקולה של הדממה, אין רחש שובה לב יותר מקולה של הדממה.
לזכותו של אליהו שדרכו הדממה באה והשמיעה את קולה.
ומאז קולה ניתן להולכים בדרך, והיא מותירה לאדם סימנים רבים, באופנים רבים.

בכל השלבים שקדמו ל"תחיית המתים" קיימת מידה של שמיעת קול הדממה:
א- בזריזות, קול הדממה הבליח מן החלום וכמו וניער את האדם וזרק אותו החוצה מאזור הנוחות הידוע.
ב- בנקיות, קול הדממה בא והאיץ, בא בלבוש "מפתה", כדי לתת טעם חדש ולהאיץ באדם.
ג- בטהרה, קול הדממה מגיח דרך אירועים רגילים, טריוויאליים, בדרך רמיזה.
ד- בפרישות, קול הדממה, הופך לדבר שאדם חפץ בו ורודף אחריו, ואף יודע לזהות את איכותו של הקול.
ה- בקדושה, קול הדממה הופך להיות רועם, יציב. הקול אינו "דממה" יותר.
ו- בענווה, קול הדממה בא לאדם בחלום, בא לאדם כאשר שאל וביקש, והקול נענה לו לאדם.
ז- ביראת החטא, קול הדממה הופך להיות מנורה המראה את כיוון הדרך, מנורה שאינה כבה, ואין בכוחה של רוח סערה לכבות את הלהבה.
ח- בחסידות, קול דממה אינו בא בדממה, אלא בבהירות מוחלטת, נקייה, שאין בה כל צד של ספק.
ט- ברוח הקודש, קול דממה הינו הדבר האינטימי ביותר לאדם, האהוב והאהבה.

וכאשר האדם הגיע לפתח הדלת של "תחיית המתים" קול הדממה הוא הקול היחיד שנותר ושנשמע. ואין יותר קולות רקע, ולא הפרעות או חסמים, וקול הדממה נותר לבדו, ואין הוא יותר קול אחד אלא סימפוניה רבת צדדים וגוונים, ממנה העולם יוצא ואליה העולם ישוב.

לאלו ההולכים בדרך – רוח הקודש

חסידות מביאה לידי רוח הקודש:

א:

רוח הקודש היא תחילת המהלך המוביל לנבואה. יש בדבר דרגות רבות.
יש שרוח הקודש מתרחשת כתהליך ללא תשומת ומודעות להשפעתה, הדבר פשוט קורה, בעצמו.
ויש שהאדם מודע וקשוב לעצמו בעת היותו בהשפעת רוח הקודש.
הנקודה המרכזית היא:
שעיקר האדם הוא יסוד האלוהים הקיים בו, רוח האלוהים המקיימת את האדם, נשמת אלוה ממעל הטמונה באדם ובזכותה האדם במעלת "אדם".
ויסוד אלוהים זה, הוא היסוד המקנה לאדם את האיכות הייחודית של הזהות העמוקה שלו. את מה שבאמת מייחד אותו משאר בני באדם בעולם.

יסוד אלוהים באדם הוא סיבת הקיום האנושי. כאשר יסוד זה איננו שם, האדם מת, לא יכול לחיות. אולי גופו יכול להמשיך לחיות דרך מכונות הנשמה, אך האדם במובן העמוק של איכות אלוהים שבו, כבר איננו שם ומותו של הגוף אינו אלא עניין של זמן בלבד.
מרכז ההוויה של האדם הנו יסוד אלוהים. סביב איכות זו, נבנים כל חלקי המערכת. וכלל החלקים הם כמעטפת העוטפת את איכות זו, שהיא הציר המרכזי.

מעטפות בשלוש רמות:
1- השכל: הצד החושב, הקוגניטיבי, שממוקם במוח כאיבר גופני, ושם משכנו.
2- הרגשות: שהם תנועה רצופה המתחילה בתחושה. מחישה של גירוי גופני ועד לחוויות הרגשיות המוכרות (שמחה, כעס, עצב, מרמור, התרגשות וכל תנודות הרגש)
3- הגוף הפיזיולוגי: צורתו של הגוף מהווה מעטפת מדויקת לחלוטין המתארת בדיוק מוחלט ונאמן את איכות אלוהים, סביבה הגוף נבנה ואותה הוא מתאר.

מכאן נובע הדבר הבא:
כשם שטבעי לחשוב וטבעי להרגיש, כך באותה המידה טבעית לאדם ההתפתחות ההכרחית לדרגת רוח הקודש שהיא ביטוי למגע קוגניטיבי מודע עם איכות אלוהים באדם, שהיא מרכז האדם.
כלומר: לכל אדם יש התנסויות במקום זה, אך ברוב המקרים האדם אינו מודע לדבר ולכן מכנה את סוגי ההתנסויות בדרגה זו בשמות אחרים שהם תוצר של חיסרון ההתבררות וחיסרון ההבנה של טבען של התנסויות אלו.

סיכום ביניים:
רוח הקודש זהו מהלך הכרחי וטבעי לאדם. אין בדבר זה שום דבר "מיסטי" או "רוחני".
זהו מהלך המתחיל כתהליך טבעי, וקורא לאדם להמשך ההתפתחות ההכרחית שדרכה מתאפשרת ההגשמה האמתית של חיי האדם.
זהו תהליך אורגני וטבעי, ההכרחי לכל אדם כחלק משלבי ההתפתחות למען ההגשמה המלאה של הפוטנציאל האנושי.

ב:

רוח הקודש בדרגת הופעתה הראשונית:
1- שינה:
יש בתהליך השינה חשיבות עקרונית לבצבוץ של "רוח הקודש". בעיקר בדקות שבהם האדם מרפה את גופו ונרדם. ובקצה השני של הלילה, בבוקר, כאשר האדם מקיץ מן השינה.
בשתי נקודות אלו איכות אלוהים באדם, שדרכה נובעת רוח הקודש, הופכת לחשופה יותר, גלויה יותר, עם פחות "מעטפות" הממסכות אותה, ואז האדם זוכה להתבהרות בנושאים שונים.
אולי התבהרות ביחסים מורכבים עם בני אדם, אולי בנושאי עבודה וקריירה, אולי בנושאים המעסיקים אותו באותה נקודת זמן.
והאדם קם מן שינה, עם תשובות חדשות, עם הבנות חדשות כיצד לגשת לנושאים שקודם היו חסומים לו.
לכן נושא השינה, כיצד להירדם, וכיצד להתעורר מן השינה, הנו חלק חשוב ועקרוני לאדם ההולך בדרך "רוח הקודש".
עד למקום שתהליך ההירדמות והיקיצה הופך ל"דרך" בפני עצמה.
2- בחיי היום יום של האדם, כמעט לכל אדם מבצבצת לה מחשבה המעוררת את האדם, ומביאה עמה תובנה, הבנה, גילוי חדש על נושא מסוים. כל אדם בתחומו.
על זה אומר רמח"ל:
"אכן עוד יקרה שיושפע בלב האדם שפע שיעמידהו על תוכן ענין מהענינים, אך לא ירגיש בו המושפע אלא כמי שנופלת מחשבה בלבבו, ויקרא זה לפעמים על דרך הרחבה – רוח הקדש בדברי חז״ל, או השפעה נסתרת. אבל רוח הקדש באמת הוא שיהיה ניכר ונרגש בבירור לבעליו"
(דרך ה', פרק ג, פיסקה ג)
מחשבה שנפלה על לבבו של האדם, הנה רוח הקודש המביאה עמה השראה חדשה לנושא כלשהו ופותחת שער לאדם, דרך ורעיון חדש, הבנה חדשה, גלוי של ידע מסוים ועוד…

ומדוע היא מכונה דרגה ראשונית או נמוכה?
עקב התפיסה והתחושה של האדם כי הדבר שנפתח לו, קרה לו בזכותו, עקב יוזמה שלו, עקב עשייה ומאמץ יזום שלו שהביאה לתוצאה של פתיחת הדעת לדבר החדש.
עקב התחושה כי הוא העושה והדברים באים אליו בזכותו.

ג:  

ככל שרוח הקודש מפעמת יותר פעמים בלבו של האדם, הדבר מעורר באדם את איכות אלוהים הנוכחת בו, ויש לדבר זה שלושה היבטים:
1- בכל פעם שרוח הקודש נגעה באדם, היא מותירה חותם שלא ניתן לסלק או למחוק. אולי האדם יפסח ולא ייתן דעתו לדבר, אך תוצאות הנגיעה של רוח הקודש באדם, נותרות חיות והופכות לרושם עם זיכרון הדוחף את האדם לרצות ולרוות מאיכות זו באופן פתוח, תמידי ורצוף, עד למקום ששם הדבר הופך לחלק קבוע מן ההזנה הנפשית של האדם.
2- רוח הקודש מביאה עמה תוכן חדש לאדם, ותוכן זה נותר באדם באופן שהופך לחלק מן ההוויה שלו, לחלק מאופיו ממש, לחלק מתפיסת המציאות שלו.
3- רוח הקודש מעוררת באדם, לא מיד, לא בבת אחת, את יכולתו לבוא במגע מודע עם איכות אלוהים שיש בו המקיימת אותו והופכת אותו לאדם בעל ייחודיות.
עד למקום בו האדם מכיר את איכות זו, ומזהה את תנועתה ומסוגל אף לתת לה שם המגדיר אותה.
שם המגדיר את איכות אלוהים באדם, הופך את איכות זו ליסוד פעיל ואקטיבי באופן מודע באדם.
כאשר אברם הפך לאברהם, איכות אלוהים הפכה בו למודעת.
כאשר שרי הפכה לשרה, הופעת איכות אלוהים בתוכה הפכה לחסד.
כאשר יעקב הפך לישראל, איכות אלוהים בו הפכה לבוגרת.
כאשר אליהו הפך לאליה, הוא עלה בגופו השמימה.

סיכום ביניים נוסף:
שלב הכרחי של ההיכרות העמוקה של האדם עם היסוד העמוק ביותר בתוכו, זהו ביכולתו להגדיר בשם את איכות אלוהים שמקיימת אותו.
אז האדם הופך להיות בדרגה גובהה יותר בדרך רוח הקודש.
אז רוח הקודש הופכת לפעילה באדם, באופן שהאדם מודע ויודע את האיכות הפועלת בו, ואת אופן פעולתה.

ד:  

"חמשה "ברכי נפשי את יהוה" כנגד מי אמרם דויד?
לא אמרם אלא כנגד הקדוש ברוך הוא וכנגד נשמה.
1- מה הקדוש ברוך הוא מלא העולם כולו, אף הנשמה מלאה הגוף כולו.
2- מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה, אף הנשמה רואה ואינה נראית.
3- מה הקדוש ברוך הוא זן העולם כולו, אף הנשמה זנה הגוף כולו.
4- מה הקדוש ברוך הוא טהור, אף הנשמה טהורה.
5- מה הקדוש ברוך יושב בחדרי חדרים, אף הנשמה יושבת בחדרי חדרים.
יבוא מי שיש בו חמשה דברים הללו, וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו."
(ברכות י,א)

בדרגה מודעת של רוח הקודש, האדם יודע את אלוהים באופן מודע וישיר.
כיוון שקיימת זהות מלאה בין יסוד אלוהים באדם לאלוהות המקיימת עולם.
אם כי בשינויי איכויות.  כאשר באדם איכות אלוהים הנה בעלת גוון מיוחד ואישי, והאלוהות בעצמה איננה כזו.
האדם במקום זה הופך להיות כלי ושליח בידי נשמת העולם, עקב הזהות העמוקה שיש בינו לנשמה המקיימת עולם.
התכלית מאחורי רוח הקודש ופעולותיה, זהו לקרב את האדם לאחדות עם נשמת העולם, שם האדם מצטרף באופן פעיל לרצונה של נשמת העולם.

מן הזווית של אדם מסוג זה, אין גדול ועמוק, אין מימוש מוחלט מזה, בלהיות משרת ושליח לנשמת העולם.
זהו הבית, שם הוא בבית, משם הוא בא ולשם הוא חוזר.
אדם זה מהווה את חיבור העולמות והוא הצליח לגשר על פערים קשים ועמוקים בין שמים לארץ, בין רוח לחומר.
הוא הפך למקדש חי וקיים לרצונה של נשמת העולם, הרוח שוכנת בו דרך קבע, ואין לו עוד מה לבקש יותר לעצמו.
הוא מימש את התכלית הגבוהה ביותר, ואין יותר "עולם הבא" או כל דבר אחר לרדוף אחריו.
הוא הגיע אל התכלית, אל ה"ארץ המובטחת".

לאלו ההולכים בדרך – חסידות

יראת חטא מביאה לידי חסידות:

אדם חסיד, זהו אדם שהברכה מונחת בידיו.
הברכה מצויה אצלו תמיד. הוא מעיין לברכה. השפע בקרבו אינו פוסק.
זהו אדם שאינו מפנה פניו לכל שאלה ובקשה. כל אדם שיפנה אליו, ימצא מענה.
כפי דרגת יכולתו של האדם לקבל, כפי הכלים שיש לו, כפי צרכיו במקומו שבשלבי ההתפתחות שלו, כך תהייה קבלת הברכה והוראת הדרך מן החסיד.
החסיד לעולם זמין, לעולם פנוי, לעולם פתוח לכל דורש ולכל חפץ.
אם היה מסתייג ונסגר, אם היה מסרב ולו לאדם אחד, הרי שאין הוא בעל הברכה, אין הוא חסיד.
אין בו העדפות, כולם שווים בעיניו. כולם ילדיו של מקור הברכה. כולם בדרך להיות ולהיהפך לבעלי ברכה כפי שהוא כך. כולם בדרך למקומו שלו. לכן אין הוא דוחה איש.

החסיד תמיד מסביר פנים, תמיד נכון וגלוי.
עיקר דאגתו ותשומת ליבו של החסיד, אינה בנתינה ובשרות שהוא משרת את מקור הברכה.
אלא דאגתו, הנובעת מכוחו של "ירא החטא", היא שמקבל הברכה, יקבל את כוחה של הברכה באופן הנכון, בדרך הנכונה.
החשש המרכזי של החסיד, הוא "לחם ביזיון", ניצול לרעה ובזבוז של השפע אותו הוא מעניק תמיד.
לחם ביזיון, הוא פגיעה קשה לחסיד. הדבר מתרחש כאשר האדם המקבל עשה שימוש לא ראוי, בזבזני, מזלזל, נצלני במה שקיבל.
דקות נוספת ל"לחם ביזיון" היא אף במצב בו אדם קיבל ברכה מן החסיד ולא עשה עמה מאומה. דבר זה פוגע בראש ובראשונה בחסיד עצמו, מונע וכמו וסותם את הקשר המיוחד שיש לו למקור הברכה.
לכן החסיד זהו אדם מאוד זהיר, מאוד מדויק, לעתים הססן, לעתים מסויג. כאשר כל אלו אינם מונעים את רצונו להעניק, לתרום ולקדם.
אלא שאיכויות הזהירות שיש בו, הן למען הוודאות שהמקבל דרכו אכן יעשה את שימוש הראוי ואכן יקבל את השפע והברכה באופן שלשם הברכה מכוונת, ולשם היא מפנה את המקבל.
כאשר המקבל אינו מקבל את ברכתו של החסיד כראוי, זהו דבר מכאיב במיוחד לחסיד.
החסיד הוא אדם שיש לו היסטוריה ארוכה, למודת כאב עקב נקודה זו.
זהו אדם שנפגע רבות עקב נתינתו לעולם שאינו ראוי לדבר שאותו הוא רצה להעניק. זהו אדם שיש בקרבו כברת דרך ארוכה של ידיעת הכאב. כתוצאה מן הפער העצום בין איכות הברכה המונחת בידיו למקומם של אלו הבאים לשמוע ולקבל את דבריו.
צד אחד שלו זהו הצד של לוחם מחוספס, היודע היטב את טעם הדרך המפרכת, וצד שני שלו, מתוק מדבש.

יש ל"חסידות" דרגות רבות, שהן תוצר של דרגת הידיעה של האדם את מקור הברכה השמור לו.
לכל אדם יש מקור ברכה, ולכל אדם ממתינה דלת השואפת להיפתח עבורו, כדי שיעבור את מפתני הדלת של עולם זה, לעולם בו קיימת הברכה באופן הידוע, הלא סמוי, הפתוח, הזמין תמיד.
ככל שהאדם מכיר את איכות הברכה השמורה לו, אופייה, ואת דרכה, – הרי שקרבתו למקור הברכה, מקור החיים שאינו פוסק, החי תמיד, המזין תמיד, מתגברת.

מגמתו המרכזית של החסיד הנה בעזרה שהוא נותן. בפילוס הדרך שהוא מאפשר לאנשים, כל אחד ממקומו, להגיע אף הם לברכה השמורה להם.
זהו החסד העמוק ביותר, החסד האולטימטיבי. בו, כל אדם אינו זקוק ותלוי עוד בגורם חיצוני (כגון מורה, קהילה, ספר ואף ל"דרך" בעצמה) לשם קבלת שפע כלשהו. כך שהאדם עצמו הופך למעיין עם נביעה עצמאית.
לכן החסיד, ביחס העמוק שלו לזולת, אינו חפץ ב"מאמינים" או ביצירת קהילה סביבו. אלא, באנשים ההולכים אתו כברת דרך לשם ההתפתחות וההתבססות במקום בו הוא עצמו נמצא.
כאשר תלמיד שלו אכן ביסס עצמו (דרך החסיד) במקור הברכה השמור לו, החסיד אינו לוקח זכות לעצמו על הדרך שתלמידו עשה. זוהי הייתה מחויבותו של החסיד לברכה שיש בידו: להעמיד ולהביא אנשים אל מקומו. והוא אינו חש כל תביעת בעלות על הדבר או על דרכו של התלמיד. אין הוא מחזיק בתלמיד, אין לו כל חזקה על דרכו והצלחתו של התלמיד.
אם יש תלמיד של חסיד שעלה על המורה, החסיד יראה בדבר זכות ושמחה.
עבור החסיד, תלמיד שעולה עליו, זוהי עדות להצלחתו. דבר המרחיב את ליבו של החסיד.
לחסיד אין כל צורך בהכרה. אין לו כל חפץ בכבוד וקבלת הוקרה כלשהי מן העולם על מעשיו, או על מקומו.
כל אלו דוחים את הברכה, שהיא עיקר חייו ובה הכול תלוי.
הוא אף ישתדל רבות להימנע מכל המחוות החברתיות הקשורות להיותו "מוכר".
ככל התלוי בו, הוא היה מעדיף את האנונימיות, להיות לא ידוע ולא מוכר. אדם שחי בצניעות זהירה.

לברכה (שהחסיד אמון עליה) יש דינמיקה שלרוב אינה נראית לעין, אינה גלויה, אינה אף ידועה.
היא נודעת בדרך כלל רק לאחר זמן, בדיעבד.
"אמר רבי יצחק: אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר: 'יצו ה' אתך את הברכה באסמיך'. תנא דבי רבי ישמעאל: אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו, שנאמר: 'יצו ה' אתך את הברכה באסמיך'. תנו רבנן: ההולך למוד את גורנו, אומר: יהי רצון מלפניך ה' א-לוהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו. התחיל למוד, אומר: ברוך השולח ברכה בכרי הזה. מדד ואח"כ בירך – הרי זה תפילת שוא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין" (בבא מציעא מב,א)

כפי שהברכה נוכחת וקיימת באופן סמוי, והיא פועלת את פעולתה באופן האיכותי ביותר כאשר אדם אינו מודע אליה, כך הוא החסיד, היודע ומכיר היטב את איכות פעולתה של הברכה.
לכן חסיד אמתי אף הוא אדם הסמוי מן העין ואין העולם מכיר או מזהה את גדלותו.
הוא עצמו שמח על היותו סמוי. היה קשה לו למלא שליחותו אם היה גלוי.
אלא אם כן, החסד עצמו היה מחייב אותו להיות ולהפוך מנהיג או מורה. כי אז הוא יגלה עצמו ללא היסוס מנאמנותו לרצונה של הברכה.

סיבתה של הברכה להעדיף את הסמוי מן העין, נובעת מתהליך ההתהוות.
כל עוד ודבר מתהווה וגדל, מוטבת לו החשיכה. כאשר תהליך ההתפתחות הושלם, אז הדבר אינו מסתכן יותר בפגיעה בהתפתחות לא נכונה ואז מתאפשרת לו היציאה לאור.
בתהליך ההתהוות של הדבר, מופיע ונוכח מקור הברכה. לכן שם האל הוא "יהוה". כיוון שהוא מתהווה תמיד, ובדרך ההתהוות קיימת הברכה.
החסיד, זהו האדם היודע את תהליך ההתהוות, ולכן האדם הנאמן, מאת מקור הברכה, להיות סולל הדרך לתהליך זה.

לאלו ההולכים בדרך – יראת חטא

ענווה מביאה לידי יראת חטא:

אדם ירא חטא, זהו אדם שיש לו חלק אקטיבי באופן בו העולם מתנהל מכוחה של האחדות.
לכן הוא הופך ל"ירא חטא", עקב החשש, האחריות וגודל החשיבות של מה שניתן בידו.
הוא רואה כי למחשבותיו, דיבוריו ומעשיו יש כוח והשפעה על תנועתה של האחדות והפרטים מהם היא מורכבת.
זהו אדם שלמעשיו יש משמעות עצומה, החורגת בהרבה מן המעגל הקרוב של סביבת קיומו היחסית, כגון מעגל מכרים או מעגל המשפחה.
אדם "ירא חטא" מבין ויודע בגופו ומניסיונו הישיר כיצד הפרטים בעולם כולו משפיעים ומזינים זה את זה. כיצד מעוף כנפיו של פרפר בקצה עולם, מהווה סיבה להוריקן בקצה שני של העולם, ומהם החוקים המנהלים את התהוותה של תנועה זו.
לאחרים נדמית תנועת העולם ככאוס, עם אי הבנה לאופי התנועה, ולכן בלבול באינטרפרטציה של תנועת עולם.
לא כן בקרבו של "ירא החטא". הוא מבין היטב את הלוגיקה הפנימית של ה"כאוס". ומכאן נובעת בקרבו הבנה מלאה של תורת "סיבה ותוצאה".
מכוחה של הבנה זו, יש ביכולתו להבין ולדעת את תרחישי העתיד האפשריים.
בעיניו של "ירא החטא" אין בעולם כלל כאוס, להיפך, יש סדר מופתי עם היגיון צלול הנובע מתנועת האחדות.
יש לאדם "ירא חטא" דיבור עם האחדות ויכולת הקשבה לקולה. הוא מבין את תנועתה ואת צרכיה למקום לשם היא מעוניינת להגיע. יש לו חלק אינטימי בתנועת האחדות.

ל"ירא החטא" אין יותר זהות נפרדת. זהותו וה"אני" שלו, מזוהים עם אופייה של האחדות, ואין לו כל רצון לרווח אישי וצבירת הון לעצמו, בשונה מן העולם הקפיטליסטי הזללן כמו שהוא נראה נכון להיום, ששואף לעוד ועוד לעצמו.
רצונו שלו, זוהי רצונה של האחדות.
מבוקשו, זוהי בקשתה של האחדות.
תנודות הנפש שלו, הם ביטוי לתנודות התנועה של האחדות.
הוא פנוי מעצמו לחלוטין, יש בו חלל ורחם רגשי המוליד את רצונה, אופי תנועה של האחדות.
הוא שמח את שמחתה של האחדות ועצוב את דכדוך נפשה.
הוא כועס את כעסה וסולח את סליחתה.
הוא יוזם את יוזמתה ונעלם עם היעלמותה.
הוא נגלה את התגלותה ומתפוגג עם התפוגגותה.

מהי יראת החטא של אדם "ירא חטא"?
זוהי היראה מפגיעה באיכותה ותנועתה של האחדות.
משמעות פגיעה זו הנה כבדת משקל עבור הפרטים הרבים המרכיבים את הפסיפס ממנו מורכבת האחדות.

לכן יראתו, קפדנותו על עצמו והחשש המרכזי שלו סבים בשלושה צירים:

1- ציר המעשה:
כל עשייה שלו, כל דבר שהוא עושה, הנו תוצר של פעולת האחדות המניעה אותו לפעולה. הוא לא עושה כלום מיוזמתו, אלא אם כן האחדות מניעה אותו לפעולה. זאת עקב יראתו לעשייה שאינה במקומה ואינה פרופורציונאלית לצרכיה של האחדות.
ואם זאת, ל"ירא החטא" ניתנת האפשרות לשנות את מהלך הדברים, וכמו ולהתווכח עם כוונתה של תנועה זו. כפי שנלמד מסיפורו של אברהם אבינו:
"וַיהוָה, אָמָר: הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה… וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע… חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק, כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (בראשית יח – יז,כה)

2- ציר הדיבור:
כוח הדיבור יוצר מציאות. כוח המילים היוצאות מפיו, יוצרות שינוי במהלך הדברים, ואף מסוגלות "להמציא" תנועה חדשה. מציאות חדשה.
לכן אדם זה, כאשר הוא מדבר, הוא מדבר לאט מאוד, נראה שקשה לו לבטא מילים, נראה כי הוא מתקשה לבחור מה לאמור.
בסגנון הדיבור שלו יש חללים רבים ללא מילים, של שקט ארוך, כיוון שחושש הוא להגיד מילים שאינן נכונות. במקום שבו הוא נמצא, להגיד מילה לא נכונה, ללא הכוונה הנכונה, ואולי אף שאינה מתיישבת טוב בקרב השומע את דבריו, עלול להזיק עמוקות.
הוא חרד מן הנזק האפשרי, באהבתו וביראתו את האחדות. לכן בשיחה עם אדם זה, יש צורך להיות בקשב רב ובסובלנות רבה.

3- ציר המחשבה:
אדם במעמדו של "ירא החטא", חש את כובד האחריות הגדולה מכולן בממד המחשבות בתוכו.
במקום ששם נובטת התנועה הראשונית.
כמו שנאמר על ידי ר' שלמה אלקבץ הלוי בשירת השבת "סוף מעשה במחשבה תחילה".
לאדם זה שליטה מלאה על מחשבותיו. לא שליטה רודנית, אקטיבית, מאלצת, חונקת או מדחיקה. אלא שביטול עצמו מביא הכנעת כל חלקיו השונים לרצונה של האחדות.
"הוּא הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִרְצוֹנְךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִרְצוֹנוֹ. בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ" (אבות ב,ד)
מחשבותיו אינן מפוזרות, כמו שהן עולות ללא סיבה, או ללא בחירה, או ללא רצונו של האדם, על מה לחשוב ואיזו מחשבה יש לדחות ממנו.
אלא, מחשבותיו אף הן תוצר מבוקר של תנועת האחדות ופעולתה.
אך דבר זה אינו מוריד או מבטל את יכולת היוזמה ובחירתו לשנות את כיוון הדברים. כאשר כוחו לשנות את פני המציאות מתחיל בממד המחשבות. לכן הוא הופך לזהיר ולקפדן ביותר בתנועת המחשבות שלו, אופיין, והכוונת מאחוריהן.

לאדם זה יש את היכולת לחשוב רק מחשבה אחת, שאינה מוסחת ואינה מופרעת מרגשות או ממחשבות סטימולטיביות ספונטניות. מחשבותיו אינן משתבשות מן הגירויים של העולם החיצוני.
גם כשיעבור בשוק הומה אדם, אין דעתו או מחשבתו מוסחות מעודף הגירויים הסביבתיים.

הסטנדרט של אדם "ירא חטא" אם כן, גבוה מאוד, ואין הוא נובע מגורם חיצוני לאדם. זהו האדם עצמו ששם על עצמו את הסטנדרט כפי שהוא מותאם למקומו. זוהי המשמעת שיש לו, שהיא סטנדרט שאף אדם לא הכתיב לו.
למעשה, לאדם זה אין מורה או מכוון. זהו אדם החי כך שההכתבה לתנאי החיים והמחויבות לעמוד באיכות נפשית כה גבוהה, נובעת ממנו עצמו, לאור המקום אליו הגיע.
לכן, זהו הוא עצמו המכתיב את תנאי העמידה שלו במחויבות, וזהו הוא עצמו המעמיד את עצמו למשפט אם חטא. וזהו הוא עצמו המכתיב לעצמו מתי חטא ומתי לא נהג כשורה.
אין מעליו כוח חיצוני שיכתיב לו את כל אלו. הוא לעצמו השוטר, השופט והמוציא לפועל.
זהו אדם החי על פי עקרונות כמעט מוחלטים.
זהו אדם אקטיבי שיש לו מקום וחלל מלא להצטרף להמשכיות תנועת ההתפתחות בעולם.

לאלו ההולכים בדרך – ענווה

קדושה מביאה לידי ענווה:

אדם שהגיע לביסוס אמיתי במידת הענווה, יודע את מקומו המדויק במציאות.
הוא מבין את מיקומו היחסי המדויק בתוך הממדים של תנועת העולם.
זוהי מעלה גבוהה מאוד, שכן בכדי להגיע למקום זה, עליו להכיר באופן אינטימי את כל רובדי הבריאה.
היכרות אינטימית זו מתחילה בידיעת האל באופן האישי והישיר, ומתוך ידיעת האל ממשיכה ידיעה זו לממדי הבריאה הנגזרים מאת האלוהות על כל רוביה השונים.
זהו הדבר שנאמר על משה רבנו העניו שבאדם "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה… לֹא-כֵן, עַבְדִּי מֹשֶׁה: בְּכָל-בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ" (במדבר יב,ג-ח)
משה רבנו הוא הדמות דרכה אנו למדים על מידת הענווה.

אדם המכיר את האל באופן אינטימי, יודע את כל מישורי הבריאה. מכיר אותם דרך חוויה וניסיון אישי, יודע את הגבולות המדויקים של כל ממד, ולכן יודע גם את מיקומו שלו בתוך גווני הבריאה.
מתוך ידיעת גבולותיו ומגבלותיו, קיימת בו הידיעה המדויקת של תחום האפשרויות הניתנות לו, מה הוא יכול לעשות ומה אינו בתחומו. ולכן הוא לא יעשה ולא יזום דבר בתחום שאינו שלו.
לידיעה זו יש כוח עצום, כיוון שהיא מאפשרת עשייה מדויקת שאין בה חריגה מן התחום האנושי.
דבר שהופך אדם מסוג זה לאפקטיבי במיוחד, ולכזה שאינו מבזבז את כוחותיו במקומות ששם ידו לא מגעת או שאינה שייכת כלל לטריטוריה שלו.
בכל פעולה שהוא יוזם, הוא יודע היכן לעצור, ומי הוא זה שבו תלוי המשך הפעולה.
הוא יודע מהיכן הפעולות נובעות, ומי הוא זה העושה. לכן כל מעשיו נעשים בפרופורציה מדויקת.
הוא מבין כי הדבר אינו תלוי בו, לא נובע ממנו ולא שלו, אך יש לו נגיעה הכרחית בתנועתו של עולם.

כך היא ידיעתו של אדם במעלה זו: "כל הנמצאים חוץ מן הבורא, מצורה הראשונה (מלאכים) עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ, הכל מכח אמתתו נמצאו, ולפי שהוא יודע עצמו ומכיר גדולתו ותפארתו ואמתתו, הוא יודע הכל ואין דבר נעלם ממנו" (רמב"ם, הלכות יסודי התורה, ב-ט)

עד לנקודה זו, במעבר משלב לשלב, האדם מתפתח ביחס לעצמו, ביחס לתכנים אישיים הדורשים מן האדם תשומת לב לגבי איכויות נפשו וכיצד עליו להתמודד עם סוגי הקשיים שבדרך.
אך מכאן, במדרגה זו, האדם מצטרף כמרכיב פעיל, הלוקח חלק פעיל בתהליך האבולוציה בו נמצא העולם במקומו, בשלב הנוכחי.
עד לשלב זה, האדם עסוק ביחס לצורך לנקות מקומות בתוכו הזקוקים לטיפול ותשומת לב. אך משלב זה האדם אינו ביחס לעצמו אלא ביחס לעולם. והמשך התפתחותו מתרחשת לאור התהליך האקטיבי ששמור לו ביחס להתקדמותו של העולם.

יסוד ה"עצמי" של אדם זה אינו קיים. הוא חי ללא "אני". אדם זה ריק מעצמו לחלוטין. אין זה אומר כי הוא לא קיים. להפך. בשלב זה, חיותו ועוצמתו בעלות שורש עמוק במציאות.
עד לשלב זה, יש לאדם עניין בעצמו. האדם תופס את עצמו כעיקר, "אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי" (אבות א,יד) . עד כה, הוא – האדם מרכז העניין, הכול מתייחס אליו, הכול ביחס אליו.
אך משלב זה, בענווה, האדם אינו קיים יותר לעצמו. הוא מאבד כל עניין בעצמו, לאור צלילות הדעת של מקומו המדויק, לאור הבנת האפסות והזמניות של חייו ביחס לעולם על כל ממדיו.
הוא מאבד כל עניין בעצמו ודבר זה הופך למשאב כוח עצום, הפותח עבורו דלת כניסה לאותם הממדים שהיו סגורים לו עד לשלב זה.
ממדים שכל עוד והאדם מלא בעצמו, אין לו אפשרות כניסה לשם. רק כשהוא מתפנה מעצמו, אז נפתחת לו הדלת.

לכן, באותו האדם, אין ולו גרגר אחד של תחושת ההתנשאות על פני כל אדם אחר. זהו אדם שעל אף גדולתו וחשיבותו, אין בו כל תחושת חשיבות, או עליונות שהופכת אותו לבעל מעלה וחשיבות שאין למישהו אחר.
אדם זה כנוע תמיד, כניעה שאין בה רפיסות.
הוא צנוע, צניעות שאין בה הקטנה עצמית.
הוא חביב כמעט תמיד, חביבות שאין בה נאיביות.
הוא מסביר פנים לכל אדם, באופן שווה ומידתי, ביחד עם הבנה מפוכחת עם מי הוא בא במגע.
הוא חשוף תמיד. כנה באופן הנוגע בלב ישר, אך לא ניתן לפגוע בו עקב פתיחות ליבו.
אין לו "סודות", שלדים בארון. הכול נאמר, הכול ידוע עליו, כולל צדדים שאינם נעימים מעברו הרחוק. הוא פתוח כמו ספר ומזמין כל אדם ללמוד מן הדרך שאותה עבר, לאור הדרך שעשה.
אדם שאיבד עניין בעצמו, הופך לאדם שבאמת יודע לראות את מציאותו של האחר. לכן אנשים חשים מולו ביטחון מלא, לשים עצמם בידיו.
אין בו נטייה לזרז או להזדרז, אין בו בערה של הצורך להגשים או להגיע לאיזה יעד.
הוא שקול, מתון, ויוצא לעשייה בתזמון הנכון ובפרופורציה הנכונה.
זהו אדם מידתי ומדויק בכל נושא שהוא עוסק בו. לכן אינו מתעייף, אינו מתכלה (עייפות הינה תוצר של עשייה שאינה מידתית, שחרגה מגבולות מה שהיא מסוגלת להשיג ביחס למאמץ המושקע).
זהותו של אדם זה, נובעת ממה שחי בתוכו. ממה שמחייה אותו. מן הדבר שאליו הוא הפך להיכל.
זהו השלב שנולדת האהבה בלב האדם, במובן הנקי והטהור.
אדם זה הוא היכל לאהבה, לכן ניתן למסור בידיו את העולם, והעולם בידיו, בטוח.
אהבתו של אדם זה, אינה תלויה בדבר. זוהי האהבה הנובעת עקב הנשימה, החיים, הקיים, השלמות וההרמוניה אותם אדם זה יודע לזהות גם במקומות הקשים ביותר.
אין לו כל רצון או צורך בתמורה. כל אשר הוא עושה, בשם האהבה הוא עושה.

הנקודות עליהם ניבחן אדם זה בשלבים הראשונים של ביסוס הענווה:
1- תחושת התנשאות או גאווה, על כל דבר ועל כל אדם. זוהי נקודה שתעצור את התקדמותו.
2- להט, תשוקה, דבקות הבאה עם צורך לדחוף על התכלית מהר יותר, יגרמו לעצירת התהליך.
3- נגיעה אישית, עלבון אישי, כמו שמה שקרה בסביבה קרה לו אישית, יגרמו לעצירת התהליך.
4- השענות על מה שהוא כבר יודע מן ההיסטוריה שלו, מן העבר האישי של ההתנסויות הקודמות שהיו לו, יגרמו לעצירה בתהליך.
5- תחושת חשיבות: "זה מגיע לי, הדברים קרו בזכותי, למעני", יקטעו את המשך הדרך.
6- הרצון לרווח אישי, לקבל זכות, שם או מעמד. לא יאפשרו את המשך הדרך.
7- היציאה מאיזון רגשי, התלהמות, כעס, רגזנות – גם אם היא מוצדקת לחלוטין, יביאו לידי נסיגה אחורנית.
8- הקטנה עצמית, הלקאה עצמית, ביטול עצמי מול אדם שאינו ראוי, יביאו לידי עצירת התהליך.
9- זלזול בצרכים הבסיסיים של קיום הגוף (כגון אכילה, שתייה, שינה), המביאים לעינוי הגוף, כמו שיש להכחיד את גוף כדי שתזהר הנפש. זוהי גישה מסוכנת בשלב זה, ותגרום לנפילה אחורנית.
10- העדפה של אדם קרוב על פני התכלית, או קבלת טובת הנאה ולו הקלה ביותר, יביאו לידי נסיגה לשלבים קודמים.

סיכום:
"בשכבר הימים איש הטאו המושלם היה פיקח, שנון ומעמיק עד שקשה היה לרדת לסוף דעתו.
משום שנבצר לרדת לסוף דעתו, הריני מנסה לצייר דיוקנו:
זהיר הוא כמי שחוצה נחל בחורף.
מהסס ושוקל כל מילה כמי שירא את שכניו.
עניו הוא כמי שבא להתארח בבית זר.
וותרן כקרח נמס.
פשוט כקורת עץ אשר לא הוקצעה.
ריק במרחב העמקים.
סתום מבע כמים עכורים."
(לאו טזה, טאו טה צ'ינג, טו – תרגום: שלמה קלו)

לאלו ההולכים בדרך – קדושה

פרישות מביאה לידי קדושה.

כאשר אדם התבסס בפרישות, אין לו חלק בעולם הזה יותר. אז נולדת בתוכו, כמעט באופן ספונטני, כמו מעצמו, ההכנה לשלב ההתקדשות.
כך שהאדם אינו יוזם תהליך אלא התהליך בא אליו מעצמו.
תהליך בו האדם, עקב האיכות הנפשית שיש בו במובן המולד והטבעי, מושכת אותו באופן טבעי, לנושא מסוים, לדבר מסוים ששם האדם חש עצמו בבית, שם האדם מרגיש כי זוהי דרכו, זוהי שליחותו, זהו המקום שם הוא מרגיש ניזון, מרגיש חיים.
אז – באופן טבעי לחלוטין, האדם עובר לשלב הבא. הוא שלב ההתקדשות.

הדבר שהופך אדם לקדוש, הוא מידת ההתמסרות שלו לנושא מסוים.
ככל שאדם מסור יותר לדבר, הדבר מקדש אותו.
כשם מידת ההתמסרות, כך מידת ההתקדשות.

בתהליך נוצרים יחסי גומלין בין האדם לדבר שאליו הוא מתמסר. נוצר סוג של שיח בין האדם לדבר.
תהליך ההתמסרות לדבר אינו נבנה באחת. הוא הדרגתי ומחייב תקופת זמן של היכרות, בניית אמון, הוכחת הנאמנות מעצם הזמן החולף והעמידה היציבה לאור סוגי הקשיים המתעוררים בדרך.
הזמן החולף וההתמדה ביחסים עם נושא מסוים אליו האדם מתמסר, בונים באדם את הכלים והאיכויות ההכרחיות, על מנת שהדבר שאליו האדם מתמסר ימצא בו בית. וכך יהיה בידו של אותו הנושא להעביר את עצמו להחיות את אותו האדם.

ככל שהאדם מסור יותר לדבר, ונותן לדבר את כל ליבו ואת כל חיותו, כך הוא עובר תהליך הדרגתי שהוא עצמו לא חשוב ביחס לדבר. הוא טפל מול הדבר. הדבר הוא העיקר והאדם משני, עד ללא קיים.
רק הדבר מאיר, רק הדבר חשוב. האדם עצמו כמו ומאבד את עצמו לטובת הדבר. זהותו האינדיווידואלית איננה מפסיקה להתקיים, אך היא עומדת לרשות השירות שהאדם מעמיד את עצמו לטובת הגשמתו של הדבר.
כביכול האדם מת לדבר, והדבר מחייה אותו ומוליד אותו מחדש.

כאמור התהליך אינו מתרחש באחת, אלא דורש תקופת זמן בעלת משקל. בדרך זו האדם אינו "מת" מייד אלא באופן הדרגתי, ההכרחי לשם הוויתור של האדם על עצמו, ולשם ביטחון ואמונה ההכרחיים שילוו את האדם במהלך ההתקדשות.
תהליך המיתה של האדם מתחיל בשלב זה. לא מיתה הפיזיולוגית אלא מיתה של הזהות הנפרדת הגורמת לאדם לחודש עצמו כאילו רק הוא קיים, כאילו הוא מרכז ההוויה, כאילו העולם מתייחס אליו והוא הציר שסביבו העולם סובב.
זהות זו מהווה מחסום שאינו מאפשר את אבולוציית האדם. ועליה למות.
שלב ההתקדשות מהווה את המקום בו הזהות הצרה והחלקית הזו, מתחילה את תהליך ההתמוססות שלה באופן אורגני וטבעי.
תהליך המיתה האורגני והטבעי מתרחש לאור הצעדים שקדמו ו מכוחה של ההתמסרות לנושא מסוים שהאדם נותן את כולו לדבר.

להתקדשות לדבר מסוים יש אין ספור דרגות ומצבים, כיוון שברוב בני האדם יש מידה מסוימת של התמסרות עמוקה ואמיתית לתחום או לנושא מסוים.

ארבע דוגמאות:
1- זוג הבונה משפחה ביחד, ויש בניהם נאמנות, דבקות ברצון המשותף להקמת הבית, זאת למרות הקשיים הרבים, כפי שכל זוג חווה. הם עוברים משברים, אך נאמנים לתא המשפחתי, עם קשב ותשומת הלב לצרכים של כל אחד מבני הבית. כך מתפתחת בתוך אותה המשפחה איכויות של מסירות המובילות לקדושת הבית ובני הבית.
2- יש אנשים רבים המסורים לקריירה, כל אחד לפי בחירתו או לפי מה שזימנו לו חייו.
כאשר האדם שם את כולו לנושא הקריירה, לא לשם כבוד חברתי, לא לשם פרנסה וכלכלה, לא משום אינטרס להאדרה עצמית או ההישגיות שהוא במרכזה.
אלא מתוך התמסרות לעבודתו, מן האהבה לדבר, מתחושת האמונה בדבר, בצדקת הדרך של הנושא עליו האדם עמל. מן ההבנה כי הוא משרת של דבר מסוים וחייו ניתנים לשירות הנושא.
אז הדבר מרומם את האדם, מגדל ומזין אותו.
בונה בו איכויות של עמידות בקשיים, להבה פנימית המהווה מנוע דוחף, דבקות ואמונה ללא הצורך לרציונליזציה של הדבר.
אדם זה נראה כמו שכוחותיו הם בלא הפסק, ללא לאות, כמו שהוא אינו מתעייף ואינו מתכלה בכוחותיו.
כוחותיו אינם שאובים מעצמו, אלא מהדבר שהוא מסור אליו, מחייה ומזין אותו.
האדם דבק בעבודתו, בקריירה שלו, כמו ומת לעצמו, ורק הדבר קיים.
אנשים אלו בדרך כלל הם בעלי תשתית ערכית עמוקה ביותר בנפשם.
אנשים אלו נמצאים בכל מקום ובכל סוגי המקצועות: אנשי ביטחון, אנשי אקדמיה, אנשי הייטק ותעשייה, אנשי טיפול ורפואה, אנשי הוראה וחינוך וכדומה, מכל תחומי החיים.
לא סוג העיסוק הוא זה הקובע את מעמדו האמיתי של האדם, אלא מקומו של האדם מול הדבר שעימו הוא עוסק, ודרגת המסירות, הדבקות וניקיון הכפיים הם אלו ההופכים את האדם למקודש באמצעות העיסוק בו בחר.
3- אדם המקדיש את חייו לשם נתינה לזולת, וזהו תחום העיסוק שלו, העזרה לזולת.
כאשר האדם נותן את עצמו ואת חייו לדבר, ללא שום נגיעה ורצון לרווח אישי. ללא שום נגיעה עם אינטרס.
אלא מתוך התמסרות מלאה לנושא הנתינה. אדם זה גדל מקומות חדשים שלא היו בתוכו קודם לכן, לא באיכויות ולא ביכולות.
4- כאשר אדם נתן את חייו לאלוהים, אין דבר גדול ומבורך מזה. שם קיימת ההתקדשות האמיתית, האולטימטיבית, שאין למעלה ממנה.
ואם יש באדם מסירות לבני הבית ובנוסף יש בתוכו את איכות ההתמסרות לאלוהים. זהו אדם מיוחד ביותר.
ואם יש אדם שמסר את חייו לקריירה כלשהי והוא בא לדבר עם התמסרות לאלוהים, זהו אדם מיוחד במינו.

סיכום:
נקודת היסוד של שלב זה והצלחתה, תלויה רבות בגישת היסוד של האדם.
האם האדם רוצה לקבל לעצמו, לשם ההתפארות בעצמו, שזוהי גישה שלא תקדם את האדם לשלב הבא.
או שתהליך ההתמסרות של האדם נובע באמת מן השכחה העצמית כך שמה שנזכר לבדו זו מושא ההתמסרות.
על לשון מאזניים זו, הכול עומד בשלב זה.

לאלו ההולכים בדרך – פרישות

טהרה מביאה לידי פרישות:
טהרה במקורה היא מולדת, אדם נולד טהור ו"מתלכלך" כאשר גדל. לכלוך שהוא תוצאה של העולם והתרבות כפי שהיא נראית היום. את המקום המולד הטהור שבאדם, קשה ביותר לזהם. ניתן בהחלט להעלימו, כמו שלא יהיה אקטיבי יותר, כמו שלא היה קיים. אך אלו הם רק ציפויים על היסוד המולד הטהור באיכותו הבסיסית.

לנושא זה יש צד תרפאותי עמוק ביותר, כיוון שמצוקות נפשיות, פצעים וטראומות נפשיות, אינן יכולות להגיע עד למקום הטהור. הן חיצוניות לאיכות המולדת. אותה איכות מולדת אינה מקבלת זיהום. היא קדמה לכל סוגי המפגעים של החיים בעולם כמו שהוא היום.
לכן כאשר אדם חוזר לנקודה זו, לאיכות המולדת הטהורה שלו, הרי אז כל סוגי המצוקות שנצטברו סביב אותה איכות טהורה, מתוך יחסי גומלין עם הסביבה, מתאפסות, ומפסיקות להתקיים, ומאבדות את כוחן על האדם.

דוגמא:
ילד שנולד לתוך משפחה עם אבא אלים במיוחד, הפך להיות אלים בעצמו. בכך הוא בנה לעצמו זהות של אדם אלים, עם הזיכרון הקשה של הבית שבו גדל. דבר זה מלווה אותו כל חייו ומייצר לו מערכות יחסים לאור האלימות והבוטות שחווה, שנהפכו לחלק אקטיבי באישיות שלו.
אדם זה ידע והבין את מצבו, ויזם לעצמו סוגים שונים של תרפיות. אך אותה האלימות הייתה והפכה לחלק ממנו ומן האישיות שלו, ולא עלה בידי סוגי התרפיות השונות לרפא את המצוקה .
כך היה עד לנקודה ששם הוא עבר תאונת דרכים שבה כמעט ונהרג. תאונה שזיעזע אותו עמוקות. שם הוא חש מחדש פעם נוספת, את הטהרה של איכות הנפש שלו שאינה "התלכלכה" מן הבית בו גדל. הוא חווה את עצמו מחדש וראה את הפער בין מה שחווה כילד למקום שקיים בו שקדם לפגיעה. מקום בו הבית שגדל לא פגע ולא עיוות בכאב.
תחושת הטהרה וידיעת המקום שקדם לפגיעה, הביאה עימה תהליך רפוי עמוק ויסודי שהובילו לשינויי גישה ותפיסת עולם. אלו הובילו לשינוי עמוק ביותר בכל יחסי הגומלין שלו עם העולם, שהכיר אותו באופן הקודם האלים.
החזרה לטוהר הילדות, מביאה עימה תהליך ריפוי עמוק ויסודי.

יש אנשים שמקום זה בא בהבלחות קלות בימי חייהם ויש שמקום זה נפתח להם באחת לאור חוויה מזעזעת הגורמת לניתוק זמני של תוצאות החיים והשפעתם על המקום הטהור.
בכל המקרים, כאשר אדם חוזר לטוהר הילדות, המגע עם איכות יסודית זו הינה בעלת אופי טרנספורמטיבי. כך שהאדם לא יחזור להיות מה שהיה קודם, ולו במעט.

אדם אשר ביסס את עצמו באיכות הטהורה בנפשו (האיכות המולדת) הוא אדם שעבר שינוי מרחיק לכת.
אדם זה הופך לפרוש, לאחד שפרש מן העולם.
לא ניתן להללו ולא ניתן להשפילו.
לא ניתן לשחד אותו במנעמי העולם, ולא ניתן לגרום לו סבל בהיעדרם.
אין לא חפץ בעולם זה, ובכל מה יש לעולם להציע.
הוא אינו זר לעולם, ואינו מתנכר לו, אך אינו שייך יותר לתכונה של עולם זה.
יש בו אדישות לכל מעללי החומר, אין בו התמכרות או תאווה.
הוא נהנה מן האוכל, אך אינו מתאווה אליו.
הוא שמח להנאות הגוף, אך אין בו כמיהה או רדיפה אחריהם.
קיימת בו מודעות מלאה להיותו בן חלוף, ולהיות העולם בן חלוף, לכן אין הוא מכריח דבר.
קיים בו ביטחון מלא לכל מה שהוא "לא" שייך אליו, דבר המחדד בו היטב את המקום אליו הוא שייך.
אין בו התכחשות לקיים, אלא קבלה מלאה.
הוא אינו נשען על הקיים, וכאשר הקיים כבר אינו קיים, הוא מתבונן בתהליך ההתחלפות בשיווין נפש מלא.

כאשר האדם מתגבש במקומו של הפרוש, הדבר מביא עימו ידיעה מלאה על מקורה של נפש אדם, מקור המשאבים והכוח. מקור שאינו שייך לגוף ואינו תלוי בחומר.

הפרוש פרש מן החיים, מן העולם, וכמו ומת לעולם, כמו שלא שייך יותר לדינאמיקה של העולם. בינו לבין העולם אין יותר קשרים. הם רק לצורכי קיום ותקשורת. ולא לצורכי מה שכביכול עשוי הוא להרוויח מהם.
הפרישות מן העולם הינה תהליך טבעי לאדם שבזהותו חזר להיות נטוע באיכות הטהורה המולדת.
הפרוש אינו מושך אליו את האנטי תזה כמו במקומו של הטהור.
לפרוש אין יותר "מלחמות" עם העולם, הוא חי במקביל לתנועתו של העולם, ולרוב אינו מתערב, וגם לא מערבב.
אלא אם כן, הוא נקרא לקדם ולעשות דבר בעולם הזהה לאיכותו והמבקש את עזרתו.

פרישות שאינה נכונה:
בתהליך ההתפתחות לקראת ההגעה לשלב הטהרה, קיימת האפשרות שאדם יסתגר עמוק בתוך עצמו, בביתו, לאור האנטי תזה שהוא מהווה לעולם, ולאור סוג האש שהוא מושך אליו. אז בדידותו מתהדקת סביבו, והוא הופך לפרוש ולנזיר בטרם עת, הוא נדחף ונאלץ להיות כך לפני שנבנתה בתוכו היכולת לחיות כפרוש.
הוא מתנתק מקשרים אנושיים למרות שהוא זקוק להם, הוא הופך לדוקרני, חד, סרקסטי, המרחיקים אנשים ממנו, למרות שהוא זקוק לחום ולטיפה.
כך הוא הולך ומתנתק והופך במרוצת הזמן לביקורתי, לקר רגשית ולמנותק מן הסביבה.
כלפי העולם הוא עלול להיראות כפרוש, וכן יש אשר אדם זה כך יחוש לגבי עצמו – שהוא פרש, הפך לנזיר, למתבודד.
אך זוהי פרישות הנובעת מן כאב הצורב של שלב שלא הושלם, ולא ניבנה למקומו הרצוי, ולכן הבשיל לא באופן הנכון.
אדם זה הולך וקמל לאטו, כמו מתייבש, לאור הצורך העמוק של חום ואהבה כגורם מזין, שאינו זמין לו, עקב ההתקשחות כלפי העולם.
הוא עשוי להיראות כמו נזיר בעל גוון מיוחד. אך מראה זה, סוג כריזמה זו, נובעים מן הקושי והכאב של תהליך שלא הגיע ליעדו, אלא נותר במלחמה מול האנטי תזה שמציב לו העולם.

פרישות נכונה:
אדם שפרש מן העולם, יש על פניו חיוך כמעט תמידי. לא חיוך של לעג. אלא של הבנה, קבלה והשלמה עמוקה את העולם על כל פגמיו. אין בו וויכוח עם הקיים. אין בו אף מחאה על הפגמים אשר סביבו. הוא אינו שייך יותר לממד זה. הוא פרש, עד למקום שזהותו אינה נשענת יותר על ערכי העולם הזה.
פרישה זו מן העולם, הופכת אדם זה, לאחד המבין את העולם, היודע את מהלך העולם ומכיר את מגמותיו. זהו אדם אמין במיוחד, שניתן להפקיד בידיו את העולם בבטחה.
זהותו מגובשת סביב הידיעה של מקורותיו. סביב היסוד הנפשי שאינו כלה, ולא ניתן להכחידו.
סביב היסוד שעולם החומר מהווה לבוש עליו.
ככל שהפרוש מעמיק את טהרת פרישותו, הוא הולך ומתבסס ביסוד הנפשי, שאינו כלה, אינו מתבלה ואינו מזדקן, ומשם נובע כוחו.

לאלו ההולכים בדרך – ונקיות מביאה לידי טהרה

להולך על דרך הנקיות, יש צורך לברר את סיבת ההליכה על דרך זו, כיוון שיש הליכה נכונה הנובעת מן הסיבות הנכונות ויש הליכה על דרך זו שנותרה אומנם קפדנית על השמירה על ניקיון, אך לא ממשיכה את תהליך ההתפתחות.

הסיבה המרכזית לדרך הניקיון הינה לשם הסרת המכשולים המפריעים לאדם בדרכו על מנת שיהיה טהור. יש מצבים רבים בהם האדם נותר בחרדה עם נטייה לאובססיביות סביב נושא הניקיון, שאינה מאפשרת לו את המשך התנועה קדימה. ומה שנותר זוהי החרדה לניקיון, וסוגי הפעולות השונות לשמירה על ניקיון, ההופכות עם הזמן לריטואל.

בקרב אותם האנשים שניקיון הפך אצלם ל"דת" או לריטואל, יש צורך לברר מהי הסיבה המשרתת את הצורך לניקיון, ולחזור לחוויית ה"אני" הבסיסית שאולי ונשתכחה לטובת החרדה לניקיון.
התנהגות כפייתית השומרת על ניקיון, בדרך כלל, נעזרת הניקיון כתירוץ לשם הגנה על מקום רגשי החרד במיוחד. אותה החרדה נובעת מן האפשרות של "לא להיות". קיים באדם מקום שלא אובד עד הסוף, שעניינו: מה יקרה לי עם אני לא אהיה פה, עם אני נעדר, לא קיים.
שאלה זו לבדה מעידה על תחילה של התפתחות ה"אני", בניצנים ראשונים, אך ללא תהליך ההמשך של מהלך זה.
בדרך כלל אנשים אלו נוטים לגישה "פרפקציוניסטית" למציאות שהיא משרתת תחושת ביטחון בתוך מציאות לא וודאית הנובעת מחיסרון הביסוס של ה"אני" והביטחון שיש בו.
אלו שהלכו בדרך הניקיון, והסירו מכשולים וניקו את עצמם ואת דרכם, והיו עקביים בדרך למשך הזמן הנדרש, ומן הסיבות הנכונות, הרי שהם מתבססים בשלב הטהרה.

טהרה זו מבשילה באופן טבעי באדם, לאור המפגש עם יסוד עמוק, פנימי וטבעי, שהוא האדם עצמו באיכות הטבעית המולדת שלו.
ללא "קליפות" או שכבות של דפוסים שהתלבשו על האדם כתוצאה מן החיים שחי, המקום בו גדל, סביבה ותרבות שבנו בו תפיסות עולם הסותרות את איכותו הנפשית הבסיסית.
יתכנו אף סוגי אירועים אותם חווה האדם והם בנו בו שכבות מצפות לשם הגנה עצמית, על מקום פנימי עדין ורך.
האדם בטבעו הוא טהור. אין בו רבב, אין פגם. בטהרה בא הילד לעולם. טהרה זו היא האיכות שדרכה אדם נכנס לעולם.
אך מייד לאחר זמן לא רב, הוא מצפה עצמו בשכבות המעיבות על הטהרה, כתוצאה מן המפגש עם עולם הגס בהרבה מן האיכות המולדת.

אדם בוגר, עם קוגניציה של בוגר, שחזר למקומו הטבעי והיסודי של נפשו המולדת בטהרתה, הופך להיות טהור מזן חדש.
התגבשות של שלב הטהרה באדם, הופך אותו לאדם עם יסוד פנימי שאינו מושפע יותר ממאורעות העולם החיצוני על כל הבטחותיו וסוגי הגירויים שהוא מציע. יש באדם זה גרעין של ידיעה פנימית לגבי האיכות הקיימת בו ולאן איכות זו שואפת להגיע. אז העולם אינו יכול יותר לבלבל אותו בטעויות.
קיימת בו וודאות מלאה, שאין בה ספק, לגבי אותן שאלות היסוד של המוצא ממנו בא ולאן הוא הולך.
"ידע" זה אינו מיסטי או אזוטרי. הוא תוצר ישיר של הידיעה הפנימית של האדם את איכותו המולדת בטהרתה.

התגבשות הטהרה באדם מציבה אותו במקום שלא ניתן יותר להיסוג ממנו. המפגש עם הטהרה הופך אדם ל"אבן יצוקה" בידיעה שהיא מביאה עימה.
בשלב זה האדם עדיין חי בהקפדות גדולות עם עצמו, עם אורח חיים שעדיין חי על פי הכללים של השלב הקודם, שלב הניקיון. אך מסיבות אחרות שהן לשם השמירה על איכותה של הטהרה.
הטהרה עומדת בסתירה מלאה לעולם כולו.
וכיוון שהעולם כולו אינו מבין את מקומו של הטהור, הרי שאופיו של העולם שמסביב עשוי להקים לאותו האדם אופוזיציה קשה.
זהו שלב קשה בו עצם טהרתו של האדם מושכת על פי חוק כלים שלובים את הזוהמה שמסביב, דבר שיוצר קושי עצום לאדם, דבר המחייב אותו להמשיך את תהליך גיבוש הטהרה.
העולם אינו שמח ממציאותו של הטהור, כיוון שמה שהוא משקף לעולם את ה"לכלוך" שדבק בו, וכיצד אותו הלכלוך הפך להיות הדבר הטבעי והנכון.
לכן אנשים אלו אינם ששים לצאת לעולם, הם בודדים, מתבודדים, סובלים מן הבדידות.
אינם ממהרים לגלות לעולם את זכותם האמיתית.
אלו אנשים שיודעים מניסיונם את טעם הכאב, ולכן הם מעדיפים חיי בדידות, אלא אם מצאו חבר או חבורה קטנה שהיא בעלת אותה האיכות. ודבר זה נדיר ביותר. אם אדם המבוסס בטהרה מצא לעצמו חבורה קטנה מסוג זה, זהו אי קטן של שפיות בעולם אגרסיבי במיוחד, אי המזין ומהווה מקלט מעולם זה.

בשלבים הראשונים של ביסוס שלב הטהרה, עשויה להתעורר שאלה בליבו של האדם:
"אני יודע שזוהי הדרך הנכונה, וכך עלי לחיות. אני יודע כי יש סוגי איכויות והתנהגויות שעלי לאמץ בכל נפשי ולבבי כי זוהי הדרך הנכונה.
אך אני רואה כי העולם כולו מדבר בשפה שונה, עם ערכים שונים הסותרים את מה שאני מאמין בו כמעט באופן מלא.
למי להאמין? לעצמי ולידיעה הפנימית שלי? או לעולם האומר את ההפך הגמור והוא נראה טוטאלי וחזק ממני בהרבה…"

שאלה זו הינה בשלב הראשוני בלבד, והיא חלק מן ה"מבחן" של התגבשות הטהרה בלב האדם.
על האדם להמשיך. המשך התהליך (שעשוי להתרחש על פני כמה שנים) בתוצאות שלו, מנביט באדם את כוחה של אמונה, ונראה כי לשם הנבטה זו יש צורך בקושי ובניסיון, המהווים את כור ההיתוך הנדרש לגיבושה של תכונת האמונה.

אמונה היא איכות הנובעת מן האדם לאור התבססות הטהרה. ללא טהרה האמונה אינה אורגנית לנפש האדם.
בעולם היא מכונה כך בשוגג, ואין היא אלא תפיסת עולם, פילוסופיה דתית, אג'נדה פוליטית וחברתית, שנבעה מאנשים מן העבר שהיו בעלי אמונה, ואותם האנשים יצרו שפה הכלול בתוכה יסודות של מושגי האמונה. אך הם הפכו לספרים ולמסורת, והדבר עצמו הלך ונשתכח.

אמונה היא איכות בנפש האדם הזקוקה להתפתחות, להנבטה, לתשומת לה זהירה המטפחת את איכות האמונה כמו זרע ושתיל.
אמונה היא איכות הגדלה באדם וניזונה בנפש האדם על ידי הטהרה. ללא טהרה אין באדם את התפתחות האמונה. הטהרה היא זו היוצרת את האקלים לשם התפתחות אמונה חיה ונושמת.
כוחה של האמונה הוא זה שיעמוד לצידו של האדם כאשר יהיה עליו להתמודד עם סוגי הקונפרונטציות השונות של עולם גס רוח, המנסה להסית אותו ממקומו.

יש לה לנפש האדם, עוד גוונים רבים הבונים את המשך הדרך ומגדירים את איכותו הנבדלת של האדם, והטהרה המולידה אמונה, שניהן ביחד מבררים את גווני המארג הפוטנציאלי.

כוחה של האמונה הופך להיות יסוד אקטיבי באדם בכל שלב למן השלב הנוכחי – שלב הטהרה, ועד לסוף הדרך כולה. בכל שלב יש לכוחה של האמונה ביטוי שונה, לאור הדבר המתפתח.
אך המקום הראשוני שבו נולדת האמונה, הוא כאן בשלב הטהרה.

לאלו ההולכים בדרך – זריזות מביאה לידי נקיות

ניקיון: זיהוי המכשולים

כאשר אדם הלך לאורך זמן המספיק לביסוס הדחיפות המניעה אותו קדימה.
הוא עובר שינוי יסודי שעניינו האיסור שהוא עצמו מכתיב על עצמו, על בזבוז הזמן.
הזמן הופך בקרבו של אדם בשלב הזריזות, למשאב החשוב ביותר, כיוון שלא נותר יותר זמן לבזבז.
אדם זה הופך לאקונומי ביותר בנושא הזמן שלו. בזבוז זמן הינו "החטא" והחמצה של התכלית. לכן הוא מחשב את זמנו היטב. הוא הופך לדקדקן בכל הנוגע למה שהוא עושה וכמה זמן יש להשקיע בכל נושא ועניין.
המשאב השני החשוב ביותר, שהוא מתעורר להבחין בחשיבותו, להעריך ולחשב אותו, הינו כמות האנרגיה והכוח העומדים לרשותו. כמה אנרגיה שיש לו לשם עשייה מסוימת.
הוא משקלל בעשייה שלו את שני המרכיבים הללו, כאשר הראשון בחשיבותו זהו הזמן והשני הוא כמות הוויטליות והאנרגיה שיש לו.
בזבוז של שני המשאבים הללו מטרידים אותו במיוחד.
אז מתעוררת בליבו שאלה המובילה לאחר מכן לשינוי בתפיסת עולם, שהיא שאלת הניקיון.
הוא מבין שעל מנת שיהיה מסוגל לעמוד ולהצליח להגשים את יעדו, עליו להיות בדרגת ניקיון גבוהה מספיק שתאפשר לו את תהליך ההתקדמות. הוא מזהה קשר ישיר בין האטת התהליך ללכלוך המצטבר.
הוא מזהה כי הניקיון הופך ליסוד עקרוני באפשרות שלו לנוע קדימה או "להיתקע" במקום.
הוא רואה את הקשר הישיר בין "לכלוך" לעצירה ולהפרעה שבדרך. כאשר "ניקיון" מאפשר תנועה פתוחה לכיוון ההתקדמות שלו.
ככל שהוא מחויב יותר, לעצמו, לדרכו, לתכלית שעליה הוא היה מעוניין להגיע- הוא מגלה כי יש בדרך הפרעות שעליו להסיר, כיוון שהן הופכות לדבר המעכב ומייגע.
לכן נושא הניקיון הופך להיות מטרה בפני עצמה, כיוון שהוא מזהה את תהליך השמירה על ניקיון כמרכיב עקרוני להסרת המכשולים שבדרך.

ארבעת דרגות הניקיון:

1- ניקיון גופני במובן הפשוט:
הוא רואה קשר ישיר בין הזנחת ההיגיינה האישית לבין תפקוד קוגניטיבי ירוד. הוא רואה כי כאשר הוא חש נוח וטוב עם גופו, תפקודו המנטאלי מושפע ישירות מתחושת הנינוחות הפיזית. לכן הוא הופך למודע ולקפדן בכל מה שקשור לנושא שמירת ההיגיינה הגופנית.
הוא רואה כי אי נוחות פיזית לאור ריח גופני לא טוב, או חיסרון בשטיפת הגוף במים, גורמת לאי נוחות ההופכת למטרד נפשי כתוצאה מזה. וזאת הוא לא יכול להרשות לעצמו כעת, בשלב זה.
במקום זה, הוא אף דואג לשמירה של בריאות הגוף, כיוון שמחלה, מצוקה או כאב גופני, אף הם הופכים למטרד המעכב את הדרך. לכן הוא קשוב לצורכי הגוף לשם שמירה על בריאותו של הגוף דרך תנועה וכושר גופני.
2- ניקיון תזונתי:
הוא מזהה קשר ישיר לסוגי המזונות המיטיבים איתו, ואותם המזונות שגורמים לו להאטה בקצב שהוא מעוניין לשמר לעצמו. לכן הוא הופך להיות מודע ולקפדן מאוד לכל מה שניכנס לו לתוך גופו כמזון.
הוא מזהה כי מזון מסוים מעודד את יכולת העבודה שלו לעומת מזון אחר המאט אותה.
כמו כן הוא מזהה כיצד מזון בעל אופי מטהר ומנקה כגון ירקות, פירות, מזון טרי, פחמימות עשירות וכו', תומכות ברמת הוויטאליות ומאפשרות עשייה איכותית יותר בכל מה שהוא עוסק עימו.
לכן הוא הופך לקפדן מאוד בכל הקשור לנושא התזונה. לא לשם המראה או חיטוב הגוף, אלא לשם הכשרת הקרקע הטובה ביותר והסרת המכשולים הגופניים הנוטים להיות מושפעים עמוקות מנושא המזון. זאת על מנת להיות כשיר לדרך אליה הוא חש מחויבות.
במקום זה, הוא בונה אורח חיים עם תשומת לב רבה להרגלי תזונה, לכללי תזונה המכתיבים את דרגת הוויטאליות. כללים כגון:
זמני האכילה, כמות המזון ואיכותו בכל ארוחה, צירופי המזון והנקודה המרכזית – מצבו הרגשי בעת האכילה. לנקודה זו יש ערך עצום. אכילה של מזון שאינו "בריא" במצב רוח טוב, מזין יותר מאכילה של מזון איכותי כאשר האדם במצב רוח נגטיבי.
3- ניקיון רגשי:
הניקיון הרגשי הופך להיות עבורו נושא מרכזי ביותר. הוא חש מייד כי רגשות נגטיביים הופכים להיות מכשול אמיתי. רגשות כגון: כעס, שנאה, קינאה, איבה, מרמור, תסכול, גישה תחרותית מדי. וכן עצב עמוק, ייסורים מן העבר, קושי קומוניקטיבי לאור חוסר ביטחון, ועוד..
כל אלו הופכים להיות מכשול בדרך, מעכב וחסם הגורמים לחלחול של "רעל" רגשי המפעפע בנפש וגורם לעצירה של תהליך.
לכן אדם זה אינו יכול להניח למקומות רגשיים אלו לנהל אותו, והוא עושה פעולות יזומות רבות כדי לנקות את עצמו מ"רעל" של רגש נגטיבי.
למשל, כל עוד שהוא חש כי יש בתוכו מקום לא פטור מול משהו הקרוב אליו, הוא לא יוכל ללכת ולישון. הוא יחוש דחיפות ומחויבות עצמית להתקשר לאותו האדם ולנקות את מה שביניהם, על מנת שיוכל ללכת לישון בניקיון. אי הניקיון ביחסים עשויים להדיר שינה מעיניו, דבר שהופך להיות אבן נגף במקומו של אדם זה.
הוא רואה כמטרה ותכלית לבנות בתוכו גישה פנימית של שמחה נינוחה. הוא מזהה כי פשטות השמחה מקדמת אותו על התכלית, ואילו רגשות נגטיביים הופכים להיות דבר המעכב. במקומו של אדם זה, נוצרת המחויבות והדחיפות להתנקות מרגש נגטיבי.
4- ניקיון מחשבתי:
הוא מזהה כיצד רגשות מעוררים בתוכו סוגי מחשבות העוקבים אחר מקומו הרגשי.
הוא רואה כי דפוסי מחשבה שיש בו, נבנו בתוכו בעבר כי כך הוא הסתגל להרגיש או להגיב רגשית כלפי נושא כלשהו. דבר שיצר בתוכו דפוסי מחשבה שהם רק תוצר למצבי רגש ולנטייה רגשית שנבנתה בתוכו בעבר הרחוק.
אלו מחשבות שעולות כעת מעצמן והן יוצרות גירוי המפעיל רגש שבו האדם אינו מעוניין יותר. הוא מזהה כיצד מחשבות עולות בתוכו "אוטומטית" ללא יכולת בחירה או שליטה בהן. דבר שהופך להיות עבורו הפרעה אמיתית.
בעיקר מדובר באותן המחשבות קשורת לצד הנגטיבי, או הקשה שהוא מביא עימו מן עברו.
בשלב זה האתגר לא פשוט. העקביות חסרת הפשרות היא סוד ההצלחה.
בתהליך הניקיון המחשבות משתנות. דבר המתרחש לאור שינוי הגישה, ולאור שינוי המצב הרגשי שעובר אף הוא תהליך של זיכוך והתנקות, דרך המודעות והעבודה מן הקטגוריה הקודמת.

על ארבעת נקודות אלו, אדם זה הופך לדקדקן ולקפדן. לאור הצורך לשמר את עצמו במקום הנקי והמעולה ביותר, לשם ההצלחה ולאור קוצר הזמן המפעפע כעת בעורקיו.
עבור אדם זה, תהליך ההירדמות בלילה , זהו זמן סיכום של יום. מה הכתיב לו הצלחה או כישלון באותו היום. מהי דרגת הניקיון שבתוכה היה וכיצד עלה בידו לנהל אותה.
הוא חש היטב את המשמעות של אקולוגיה נפשית, ורואה הבדלים משמעותיים ביותר בנינוחות הפנימית שלו, כאשר קיים הניקיון או כאשר ניקיון זה הופר.
הוא מזהה כיצד יום שבו הצליח להעמיד את עצמו נקי, זהו יום ששם התרחשה התפתחות נכונה, מהירה ואיכותית יותר. לכן נושא הניקיון הופך להיות מוטיב מרכזי בחייו, בשלב זה.

לאלו ההולכים בדרך – זריזות

הדרך מתחילה בשלב ה"זריזות". עד לנקודה זו אין האדם בדרך.
מהי מידת ה"זריזות"?
זוהי הדחיפות שהאדם חש כאשר לפתע הוא מבחין כי הוא עומד לאחר את ה"רכבת".
כמו סטודנט באוניברסיטה המתעורר חודש לפני סיום הלימודים, לאחר שבזבז את רוב זמנו בבלויים שונים, והוא לפתע קם מחלום ותרדמה ומבין כי אם לא יתעורר עכשיו, בזה הרגע ממש, ויגייס את כל כוחותיו ואת כל המשאבים שיש לו, הוא עשוי לאבד את ההזדמנות שניתנה לו.
הוא מבין שיש לא רק הזדמנות אחת, והיא מתרחשת עכשיו. לא מחר ולא אחר כך. אלא עכשיו.
תחושת הדחיפות גורמת לו לגייס את כל כוחותיו למען המטרה, למען ההצלחה. למען הידיעה שאם הוא יפספס את אותה ההזדמנות, הוא עומד לאחר את הרכבת של תנועת החיים. הוא לא יהיה עליה כשהיא תמשיך ותיסע .

התחושה כי הוא עשוי להחמיץ את הזכות להיות על הרכבת, צורבת בו את הנשמה עמוק. אז חל בו שינוי עמוק הקוטע ממנו באופן יסודי את אופן חייו הקודמים.

שלב זה הינו יסודי ובסיסי, הגורם לאדם לעמוד על נקודת העיקר של חייו ולבחור בחירה אחת בלבד:
או שיעבוד וייתן את כל כולו, בכל מאודו ונפשו למען הדבר, למען ההגשמה של התכלית. או שימשיך את השינה העמוקה של חיי השעה, של חיי בלבול וטעייה, של חיים שהמוטיב המרכזי שלהם הוא "זרימה", כמו שמקובל לומר היום: "תזרום".
לזרום זו דרך אחרת כדי לומר, תהייה חופשי, אל תתקע, תהייה פתוח, תאפשר לעצמך להתמזג עם האווירה של מה שקורה סביבך. תהנה, אל תתעמק יותר מדי, על תסבך את עצמך בשאלות או בנושאים כלשהם המחייבים ממך מאמץ, מחויבות, או השקעה של כוחות למשך זמן.
גישת ה"תזרום" אינה מועילה ואף מסוכנת לאדם שרק התעורר ועלה לשלב ה"זריזות".
היא עלולה להרדים, לגרום לו לאבד את המומנטום, ולצור בו רפיון בתוך תחושת הדחיפות והצורך להתמיד לאורך זמן שנראה שעלול להיות על פני תקופת זמן ממושכת.

החברה בסביבתו של אדם שעלה לשלב ה"זריזות" היא זו המהווה מכשול גדול במקום זה.
כעת הכל תלוי בדרגת הבערה פנימית שיש באדם בשלב זה, לאור תחושת ההפסד האפשרית של דבר מה עיקרי ביותר של חייו, והאם יהיה בידו להתעקש מול כוחות נגדיים שינסו לכבות בו את הלהבה.
זוהי להבה שיש לחזק להעצים.

לכל אדם יש את ה"רכבת" שלו. ואם האדם התמהמה למשך זמן במקום מסוים, קיים סיכוי שהוא יאבד את הזדמנות החיים שניתנה בידיו. אין הפסד קשה מזה, אין מפלה עמוקה מזו.

בדרך כלל אנשים מתעוררים קצת לפני הסוף. כאשר הסוף קרב, והאדם מגיע לסוף הזמן הקצוב לשלב מסוים, קול שריקת הקטר מעורר את ליבו של האדם, והוא מתעורר לראות את עצמו מול ההגשמה של התכלית האישית שלו. בדרך כלל הדבר מעורר באדם תחושה קשה של דחיפות, אשר אותה יש לחזק ולקדם.

יש שני מצבי דחיפות:
1- במצב הראשון קיימת תחושת דחיפות לא נכונה מובילה לפאניקה, לחרדה, לשיתוק ממה שאדם מבין ורואה על עצמו. הפער בין איפה שהוא היום למקום שבו היה אמור להיות, הינו גדול, ומתעורר בו הספק שאולי אין בו את מה שנדרש על מנת להצליח לגשר עליו בזמן כה מוגבל. דבר זה מוביל לייאוש ולרפיון ידיים. מצב זה מתרחש עקב תגובת האדם לעולם החיצוני. האדם מאבד עקב כך את הקשר והקשב הראשוני הפנימי שדחף אותו ל"זריזות".

2- במצב השני האדם לא איבד קשר אקטיבי עם עצמו ועם היסוד שהתעורר בתוכו והחל לנוע לשמע קריאת הקטר. כאן, תחושת דחיפות נכונה הופכת את האדם למעשי ביותר, ליעיל בזמן ובמשאבים. לאדם המחשב היטב כל צעד מצעדיו. כל דקה ביומו הופכת לבעלת ערך שלא ניתן להפסיד, ואף לא רגע קט. הוא הופך ליסודי, לענייני, למזוקק בידיעה של מהו העיקר ומהו הטפל במה שהוא עוסק עימו. אין בו פחד מן העולם כולו. החרדה שמפעמת בו היא אחת: שקיימת האפשרות שהוא לא יצליח. וחרדה זו אינה משתקת ואף לא מרפה את ידיו. היא מהווה מנוע נוסף הדוחף קדימה והופך אותו ליסודי יותר בפעולותיו.
הוא הופך להיות זריז, כיוון שלא נותר יותר חלל להתמהמהות. הוא החלטי, ישיר, מאוד ממוקד.

כלפי העולם הוא עשוי להיות בוטה, אולי אפילו גס רוח ולא מתחשב. העולם יבוא אליו בביקורת, המנסה להחזירו למקומו הקודם.
העולם אינו אוהב אנשים "זריזים". אנשים אלו משקפים לעולם את תרדמתו. הזריזות הינה מראה לוויתור על מה שחשוב באמת לטובת הכלום היום יומי. לכן הזריזות תאלץ להתמודד מול הניסיון להפעיל עליה את מכבש הכוח כדי שתעזוב את ה"שיגעונות" והאדם הזריז יחזור למה שהיה קודם.

ההתמודדות של אדם ב"זריזות" מול העולם הינה חלק מן הניסיון של אותו האדם. עליו לעמוד מולו ולהתמודד מול קולות נגדיים חזקים, ולהאמין לדבר פנימי שהוא חש אינטואיטיבית ואינו יודע כיצד להצדיק את דרכו מול העולם. עליו להישמע לקול הפנימי, למרות שקול זה לרוב עדיין לא בשל ולא מודע לחלוטין, עדיין רך וצעיר. אמנם האדם חש את הדבר בכל תא בגופו, בכל נימי נפשו, אך אין לו מילים היודעות לתאר את עולמו הפנימי, את נקודת הבערה הדוחפת אותו למהלך קיומי חד צדדי ואולי אף קיצוני.

כאשר ילך ויתמיד בדרכו, תתברר בתוכו נקודת הבערה ומה שמאחוריה, והוא יידע כיצד
להעביר את סגולותיו לדבר שניתן לתקשר את עצמו בעולם. דבר זה מחייב זמן של הבשלה, ההבשלה בשלב ה"זריזות" באה לידי ביטוי בהתמדה בכוח הדוחף, בבערה הפנימית שאין ממנה מנוח.
ולתת לאותה הבערה להוביל ולחצוב את הדרך.

שלב ה"זריזות" אופייני בדרך כלל בגיל צעיר, כאשר כוחותיו של אדם עומדים לו.