על פוטנציות וחזרות של תרופה הומיאופתית – חלק ד'

סיכום של מאמר קודם – האתגר המרכזי של ההומיאופת הינה בקריאת התגובות לתרופה ההומיאופתית, שכן – כמו שנאמר – לא ייתכן כי אין תגובה לתרופה, והתרופה פועלת על ממד אנרגטי ולכן המערכת כולה תחוש את האפקט מן התרופה ותגיב עליה.

אך מהי משמעותה של התגובה לתרופה? זהו עיקר הקושי שמצריך הבנה רבה וניסיון רב מן ההומיאופת. מכיוון שהתנועה שהתרופה מייצרת הינה תנועה שמתחילה בכוח הויטאלי וממשיכה לתנועה ברגשית ועוברת לתופעות פיזיולוגיות, ולכן הזיהוי של פעולת התרופה נעשה בכמה ממדים באדם – במישור האנרגטי (כמה כוח יש או אין) במישור הנפשי ( איך האדם מרגיש לאחר התרופה במצבו הרגשי ביחס למצבו הקודם) ובמישור הגופני (התופעות הפתולוגיות הגופניות – מה קרה להן? יותר או פחות טוב) התבוננות בדינאמיקה זו מראה את התנועה של האדם ביחס לתרופה שקיבל – ולכן משקפת את מצבו של האדם באופן המדויק ביותר ביחס לחולי וביחס לאפשרות ההבראה שלו. עיקר הלימוד ההומיאופתי וחוכמתה נע סביב הנקודה הזו לבדה, שכן אם ניקח עשרה אנשים שכולם צריכים את אותת התרופה, נניח sulphur – כל אחד מן העשרה נמצא במקום בריאותי –נפשי ואנרגטי הממוקם אחרת והשונה מחברו, ולכן – כל אחד מן העשרה יגיב באופן אחר לתרופה מחברו, למרות שהתרופה הינה אותה האחת. אצל כל אדם התרופה תפעל פעולה אחרת הקשורה למצבו הבריאותי הכולל, והמערכת של החולה תיקח את ה"אנרגיה" של התרופה לפי צרכיו של המטופל. השינויים יכולים להיות רק בממד אחד או ביותר- יכול להיות מצב בו האדם חש עייפות גדולה , והעייפות הינה עקב האופי התזונתי הקלוקל שגרם לאי סדירות בתהליכי הספיגה במערכת העיכול, דבר שגורם לירידה מערכתית בכול המובנים – במצב זה התרופה תעבוד על המנגנון הגופני ועקב כך יבוא השיפור, בשעה שאצל אחר העייפות נובעת מתשישות רגשית עקב התמודדויות רבות בקונפליקטים בעבודה, ואז התרופה תעבוד על הממד הרגשי של המטופל, או יש מצבים בהם האדם נולד עם נטיות מולדות שמייצרות דפוסים מנטאליים בי פולאריים – ואז התרופה תעבוד על הממד ההתנהגותי באדם ועל נטיותיו הגנטיות (מיאזמות) ולכן אצל כל אדם אותה התרופה מקדמת ומבריאה את החולי במקצב ובדינאמיקה שונה, מקצב שנקבע מכמה גורמים.

כך שנקודות אותן יש להבין היטב הינן –

א- המצב הפתולוגי של המטופל
ב- באיזה רובד החולי אצל המטופל
ג- כמה כרוני החולי
ד- מה השלבים של החולי – כל חולי כרוני נוטה להעמיק את עצמו בתוך המערכת ולכן המערכת מגיבה לחולי בצורות שונות ומבטאת את תהליך ההעמקה בשלבים גופניים ונפשיים המשקפים את אופייה של המחלה.
ה- וכן על ההומיאופת להכיר היטב את התרופות – מטריה מדיקה. לא ידיעה שטחית, אלא בידיעה הכרוכה בהבנת התנועה של כל תרופה, לכל תרופה יש סימפטומים שהם קצה קרחון המעיד על הכלל של התרופה, כך למטופל יש סימפטום של חולי המשקף את אופייה של המערכת ולכן סימפטום הינו האשנב להבנת האורגניזם כולו. על ההומיאופת לדעת את תנועת החולי של המטופל ואת התנועה שמייצרת התרופה.

להבין את התנועה של החולי באדם וכן את התנועה של התרופה ההומיאופתית, משמעותה – בלהבין את תנועתו של המכלול או של השלם. וזו עיקר האיכות שנדרש ההומיאופת לבנות בתוכו – לשם היכולת להתאים תרופה נכונה ולהוביל תהליכי מרפא בעבור בני האדם. היכולת להתאים את הפוטנציה הנכונה לאחר בחירת התרופה, וכן את אופן החזרות של התרופה – מקצב החזרות, תלוי בהבנת תנועתו של השלם וכיצד התרופה ההומיאופתית שזורה בתוך תהליך הדינאמיקה הזו – למען ההבראה של האדם.

על פוטנציות וחזרות של תרופה הומיאופתית – חלק ג'

במאמר הקודם דובר על התנאים לבחירת הפוטנציה של התרופה ההומיאופתית (גבוהה או נמוכה) במאמר זה נדון בתנאים לחזרות על מתן תרופה. מתי ממתינים ומתי חוזרים וכיצד.

כללים –

1- קשה לראות מצב בו אדם לא מגיב לתרופה, שכן התרופה פועלת על הכוח הויטאלי, ולכן על האורגניזם כולו כיחידה אחת. ולכן התרופה יוצרת תנועה בתוך המערכת שמחייבת את השינוי ואת ה"רוח" האחרת שמנשבת בתוך המערכת האנושית כול אחד ירגיש בשלב מסוים. אבל אנו יודעים מן הניסיון הקליני שהרבה אנשים יבטאו אי תחושה ויגידו ש"התרופה לא עשתה כלום" או- "אני לא מרגיש כלום – לא טוב לא רע – פלצבו". ככלל – תגובה חייבת להיות, והזיהוי של התרופה אצל האדם קשורה לדרגת המודעות של האדם. אנשים מודעים יותר, חשים מייד את האפקט של התרופה ויש שעצם השם של התרופה והידיעה של התרופה ופעולתה, והם כבר יעידו על תמורות בתוך המערכת. לכן אי תגובה לעיתים משקפת – ריחוק של האדם מעצמו, או מצב בו הגוף חזק מן הנפש, החומר יותר מעובה באדם ולכן לחוש "אנרגיה" לא אפשרי לו, ואפשרות נוספת על אי תחושה או אי תגובה לתרופה, תלויה רבות בעומק החולי והפתולוגיה – ככל שהפתולוגיה עמוקה יותר, התוצאות והתחושה של ה"עבודה" של התרופה יגיעו בתווכי זמן ארוכים יותר. לכן – לחולים כרוניים יש לתת מינון יומי של פוטנציות נמוכות, שכן החולי עמוק, ועד שהתרופה תגיע ליצור את תהליכי ההתחדשות התאית הקשורה לשינוי שמחייב זהירות וזמן, ומתוך התחשבות בצורך של האורגניזם "להתרגל" למצב בריא יותר, יש לתת כל יום בדילול נמוך כדי ליצור תהליך הדרגתי (זאת מתוך הנחה שהתרופה הנכונה נתנה)

2- לכן חזרות על תרופה באופן עקרוני כגישה טיפולית, ניתנת לחולים עם מצבים כרוניים מאוד וקשים, מצבים בהם יש שינויים פתולוגיים בדרגת הרקמות של הגוף, כגון תהליכי ניוון עצבי, או כאבים ראומטיים תמידיים ועוד. במצבים שיש ויטאליות תקינה והאדם יציב- והתרופה ברורה, יש לתת תרופה חד פעמית להמתין, ולהתבונן במהלך של ההתקדמות והתוצאות הבאות בעקבות התרופה. ככלל –כל עוד יש תהליך של התקדמות, מחכים ולא נותנים כלום מעבר למה שכבר ניתן, חוזרים למתן נוסף רק אם מזהים בבירור שיש דינאמיקה של התדרדרות למצב הראשוני, ואז חוזרים שוב לאותה הפוטנציה, אם היא לא עוזרת – יש לתת את אותה התרופה בצעד אחד גבוה יותר, ולהתבונן – יש תנועה קדימה, מעולה – ממתינים. אין תנועה כלל, יש לברר אם עולה תמונה חדשה או אם משהו חדש מתעורר במטופל ברובד רגשי או גופני, כלומר לחשוב על אפשרות לתרופה אחרת. לעיתים התרופה שנתנה הייתה רלוונטית- אך יש שכבות מיאזמטיות (גנטיות) העוברות בתורשה הגורמות לעצירה או חסימה מבחינה אורגנית (דבר המייצר שכבות בתוך המערכת) ואז תרופה מן הנוסודות כמו psorinum, carcinosin, tuberculinum- – "ישחררו" את הפאן המיאזמטי ואז התרופה שעליה המטפל חשב או נתן – תעבוד טוב יותר ועמוק יותר (זה מה שמכונה – inter midair remedy)

3- גם במצבים מורכבים נוספים מבחינה רגשית – כגון – אדם שהתגרש ונמצא כעת במפח נפש עמוק ונטייה לדיכאון – ואם המסקנה הקלינית הינה בלתת לו ignatia- אז יש מקום למתן יומי גבוה כל יום, עד למקום שבו האדם חש את ה"תחושה" – תגובה כלשהי לתרופה, ואז יש לעצור. אם ניתן מינון גבוה חד פעמי, ויש תוצאות חלקיות – ונראה שהתהליך תקוע, אזי יש מקום ללקיחה נוספת של אותה הפוטנציה. וזה מתוך תנאי שהתהליך נעצר או תקוע. אם נותנים תרופה ללא התבוננות ראויה תוך כדאי תהליך בו התרופה עדיין עובדת ומקדמת את האדם, במצב זה התהליך יעצור ואף ייסוג. לכן תמיד הכלל נותר בעינו – אם לא בטוחים במאה אחוז, לא לתת. אם לא יודעים מה עושים – לא לתת. אם יש אי וודאות לגבי התהליך, עדיף להמתין עד שהאדם יראה סימפטומים שמצדיקים חזרה על תרופה או מינון אחר. ההמתנה הינה מתוך הנחה שהתרופה עובדת וצריכה עוד זמן.

4- עניין ההמתנה בהומיאופתיה עשוי לעורר השתאות בקרב אנשים באינם בתחום, שכן – כיצד ייתכן שתרופה חד פעמית, תרפא פתולוגיה של עשרים שנה? זה נראה הזוי משהו, עיקר הבעיה באה אם למטפל עצמו אין את ההבנה הנדרשת כדי לתת תרופה חד פעמית ולעשות את העבודה נאמנה להומיאופתיה ולמחשבה ולטובתו של המטופל, אז הוא עלול להיגרר למתן מיותר של יותר מדי פעמים וחזרות, ולעקב בכך את תהליך ההבראה של המטופל, שכן חזרות נשנות שאין לצורך ולא רלוונטיות גורמת לעצירת התהליך. ברגע שהכוח הוויטאלי "הבין" את המסר וקלט את התרופה, הוא ממשיך את התהליך ללא צורך במתן נוסף, אן מנסים לדחוק בו, הוא כמו ו"כועס" ועוצר את התהליך.

5- יש בכוחה של תרופה חד פעמית לחולל ניסים ממש – אם תרופה נכונה והפוטנציה נכונה. בדרך כלל – רוב הפתולוגיה מבריאה מהר וטוב, ונותר אחוז מסוים שלא הבריא. במצבים אלו יש להמתין, שכיח מאוד לראות מצב של התקדמות מהירה וטובה מאוד, ואז כמו שהתהליך נתקע ולא ממשיך את הקצת שנותר. במקרים אלו יש לחכות ולא להזדרז לתת עוד, בדרך כלל נתינה נוספת במצבים אלו יגרום להתדרדרות של המטופל. לרוב – אם נותנים עוד קצת זמן לתרופה, גם מה שנותר מן החולי יבריא לאיטו. הסיבה לאופן תגובה זה טמון בצורך של האורגניזם להתחדשות שבוא האדם מתרגל לרעיון שהוא בריא, אצל רבים מן החולים נוצרת כמאין תלות וזהות שדרכו יש "טובות הנאה" מן הסובב דרך המחלה, ולכן הן לא "יסכימו" להבראה מיידית – למרות שאף אחד לא יודה בזה בקול רם. לכן יש להבין ולכבד דינאמיקה מן הסוג הזה, ולהמתין ולא לתת ללא צורך, כמו כן יש לעיתים לאפשר לגוף עצמו זמן להסתגלות, דבר שמחייב זמן, ולכן לתהליך ההבראה של החולי עצמו יש את הצורך כמו ולהשהות את התהליך להסתגל למצב אחר טוב יותר. אם יש מצבים שבהם המטופל לוחץ ורוצה עוד ועוד…. כיוון שרוב החולים הכרוניים מורגלים בצריכה יומית מאסיבית של חומרים בעלי ערך תרופתי עם השפעות נרקוטיות, אצלם כדאי להמליץ על תרופות צמחיות המעודדות את המהלך של התרופה ההומיאופתית (צמחים בעלי כוח מנקה ומחזק את הוויטאליות- כגון , סירפד, אכינצאה, טרקסקום ועוד) דבר שיש לו ערך טיפולי והוא נותן לתרופה ההומיאופתית את הזמן שהיא צריכה לעצמה.

6- יש כי ההמתנה נהפכת ללא ריאלית ולא מקדמת יותר – התנאים לנתינה נוספת תלויים בהישנות המצב הפתולוגי. ביטול התרופה על ידי סמים ועוד, דבר שדרדר את מצב לראשית התהליך. הופעת תמונה חדשה מבחינת התהליך של המטופל. ומצב בו יש כמה חודשים של אי התקדמות ברורה. אז יש לתת עוד ממה שניתן קודם – או לתת לפי התמונה שעולה בלקיחת המקרה.

7- אם ניתנת תרופה במינון יומי – יש להמתין עד לתגובה, ריאקציה, ואז לעצור את הנתינה. מן הרגע שיש תגובה מוחשית המורגשת על ידי המטופל, מתחיל התהליך וימשיך לבדו.

על פוטנציות וחזרות של תרופה הומיאופתית – חלק ב'

סיכום עיקר העניין של המאמר הקודם – הגוף הוא ביטוי לכוח הויטאלי. עולם החומר – או, עולם התופעות הינו ביטוי לכוח הויטאלי. לכן בכוח הויטאלי מוחשי יותר וקונקרטי יותר מכול תופעות עולם החומר.

כללי יסוד– להתבוננות ולבחינת המטופל, ככלים אלו הינם דינמיים באופיים, ולכן מה שנכתב, ניתן בדרכים ועצות לנקודות אותן יש לבחון. לבסוף – כל מקרה הינו אישי ומשתנה על פי כלליו הפרטיים.

1- הכוח הויטאלי נוכח בכול אך לא במידה שווא- אצל צעירים יש פוטנטיות גבוהה של כוח ויטאלי ואצל מבוגרים, הפוטנטיות מצטמצמת לאיטה. באדם חלש יש לתת פוטנציה נמוכה, ולהיפך בחזק.

2- ככל שהאדם חולה במחלות כרוניות יותר – ויש "מלחמה" באורגניזם שלו על המאבק לשמור על איזון למרות החולי המוציא מן האיזון ומאיים על החיים כולם, כך הכוח הויטאלי ילך ויחלש ויהיה עם יכולת התחדשות חלשה ופחותה יותר. אז יש להיזהר עם פוטנציה גבוהה אפילו אם התרופה ברורה מאוד, ויש להעדיף מתן פוטנציה נמוך.

3- חולי כרוני בגיל מבוגר, הינם שתי סיבות לתהליך ממושך מבחינת תהליכי ההבראה – שכן הגוף נחלש וכוח הויטאלי אך הוא נמוג לאיטו – ולכן יש לצפות לתהליך הבראה הדרגתי . ולכן יש לתת פוטנציה נמוכה.

4- אורחות חיים של בזבזנות וניצול המערכת – בחוסר שעות שינה, סמים, תזונה גרועה, מיניות ללא שליטה, צריכה של חומרים נרקוטיים. מסכנת ומדלדלת את הכוח הויטאלי, פוגעת האורגניזם וגורמת ולקשיים ביכולת של האורגניזם לשיקום – ויש מצבים שעקב אורחות חיים אלו, יש תוצאות בלתי הפיכות בתוך המערכת ולכן התוצאות הקליניות אף הן היו בהתאם. ככל שהשחיקה של האורגניזם הינה עמוקה יותר, יש לתת פוטנציות נמוכות ולהיזהר מן הגבוהות.

5- תרופה הומיאופתית מדויקת, מדייקת גם בפוטנציה, ובאופן הנתינה. יש אפשרות במקרים רבים בהם התרופה הנכונה ניתנה כראוי – אך הפוטנציה הייתה נמוכה מדי, ולכן לא היו תוצאות טובות מספיק או לעיתים חלקיות, דבר שגורם למטפל ולמטופל – לחשוב שהתרופה לא הייתה נכונה ולכן יש לחפש תרופה נוספת. דבר הגורם לבלבול ולטעויות.

6- יש מצבים הפוכים – בהם התרופה נכונה, וניתנה בפוטנציה גבוהה מדי, דבר שהביא ל'ריאקציה" – החמרה הומיאופתית, והמטפל ואו המטופל – נבהלו, ולא ידעו מה עושים ואיך מתנהגים עם הריאקציה, דבר שהוציא את המטפל משווי משקל וגרם לשגיאות בשיקול הדעת. אם תרופה נכונה נתנה וגרמה להחמרה, קודם כל לא להיבהל, גם אם יש החמרה, יהיו במקביל תחושות של התחדשות וכוח נוסף מן התרופה הנכונה- יותר כוח (סימן שיעיד כי התרופה הנכונה ניתנה)ולכן יש להמתין וההחמרה תחלוף. אם ההחמרה לא חולפת, יש לתת את אותה התרופה אך בפוטנציה גבוהה יותר, דבר המבטל את הסימפטומים שהוחמרו על ידי תרופה נכונה.

7- חשוב- לאנשים חלשים עם חולי כרוני – לא נותנים פוטנציה גבוהה. לאנשים צעירים או עם חולי אקוטי או "חדש" ניתן לתת פוטנציה גובהה.

8- אם תמונת הסימפטומים זהה לחלוטין לתרופה מסוימת, ואם הטוטליות של המקרה כולה מראה תרופה בגווניה הברורים, עם כל "סימני המפתח" וה –peculiarities – ניתן ללא חשש במצבים אלו לתת את התרופה בפוטנציה גבוהה, גם עם המחלה עמוקה וכרונית. ולהיפך – אי בהירות בתמונה הקלינית, ומחלה ללא שום ייחודיות סימפטומטית, מחלה שידועה רק בהבחנתה הקלינית, אך ללא – peculiarities – משקפת חולי עמוק ומצב ירוד מבחינת הכוח הויטאלי, ולכן יש לתת פוטנציות נמוכות.

9- יש לדעת להעריך את דרגת הפגיעה במבנה האורגני הגופני, ככל שיש פגיעה עמוקה יותר ברמה ההיסטולוגית ( תאית) יש לתת פוטנציות נמוכות – כדי לאפשר לרמת התאים בגוף את תהליך ההתחדשות, דבר שמצריך את הזמן שלו – ויש לו קצב שונה ביחס להתחדשות הכוח הויטאלי. מצבים קליניים שהבריאו, ולמטופל יש תחושה שהוא בריא, ולכן הוא שותה קפה או לוקח סמים וכו', דבר הגורם להתדרדרות למקומו הקודם, משקף נקודה זו, בא הכוח הויטאלי התחדש בקצב מהיר יותר מן הקצב הנדרש לרובד התאי בגוף, דבר הגורם למטופל לחוש שהוא מתחזק והבריא, והוא באמת הבריא, אך תהליך ההבראה נעשה בממד האנרגטי ועדיין לא השתרש במלואו בממד הגופני. לכן – גם אם אדם הבריא, יש לשמור על הכללים של ממה להימנע בטיפול הומיאופתי, שכן לכוח הויטאלי יש מקצב התחדשות מהיר לאין שיעור ביחס לדינאמיקה של הרובד התאי בגוף, ולנקודה זו יש הרבה היבטים קליניים, שאותם על המטפל לדעת להעריך.

10- מחלות אקוטיות באנשים חזקים מצריך פוטנציות גבוהות, מחלות אקוטיות באנשים עם מחלות כרוניות או במצב ירוד או תשוש מבחינה גופנית, מצריך פוטנציות נמוכות.

על פוטנציות וחזרות של תרופה הומיאופתית – חלק א'

על היסוד ממנו יש לצאת על מנת להבין ולדעת את הדבר בו אנו עוסקים –

הומיאופתיה – ותרופה הומיאופתית הינה תרופה "אנרגטית" – תרופה שנוגעת בממד האנרגטי של האדם. האנרגיה או הכוח הויטאלי – הינו אותו הממד שמחייה את המערכת, מחזק ומאפשר חיים, זהו יסוד נצחי אך משתנה באיכותו ומופיע באין סוף גוונים וצורות קיום בעלי איכויות שונות. מכיוון שהכוח הויטאלי קודם לעולם החומר – ועולם החומר מושפע, מוזן, מגיב ונבנה מן הכוח הויטאלי, אזי – עולם החומר משני ועולם ה"אנרגיה" עקרי ויסודי יותר, עולם החומר הינו "התוצר" והכוח הויטאלי הינו "הסיבה". אך בעולם כמו שהוא היום מתייחס על שלל היבטיו, רק לעולם החומר. אנשים מעריכים את הצורה החיצונית, את בעלי הכסף והשררה, את יופי הנעורים והמראה החיצוני, את הדבר בחיצוניותו בלבד. את מה שפנימי או עמוק או קיומי יותר, ובטח נסתר מן העין ברמה המיידית, רוב העולם כמו שהוא היום לא מעוניין בזה, ואפילו דוחה את האפשרות של קיומו של ה"אנרגיה" על הסף. העולם דחה את היסוד והסיבה שמקיימת אותו לטובת הביטוי החיצוני של מה שעיקרי ומקיים –הוא הכוח הויטאלי. הכוח הוויטאלי מקיים כול, ופורט כרוח על מתרי הנפש. הנפש בעצמה – חייו הפנימיים של האדם, תנועת הרגש ומחשבותיו, מתקיימות ונעות בזכותו של הכוח הויטאלי, ולאור תנועה זו ניכר כי האדם החי, התנועה משקפת חיים וכן מראה על פי אופן תנועה את האיכויות הפנימיות של האדם, וכך נודע הכוח הויטאלי המניע אותו, על פי אופן ביטויו ואיכויותיו.

לכן על האדם לשאול עצמו כפי ששאל לאו טצה –

"שמך או נפשך, מי קרוב לך יותר? נפשך או רכושך, מה יקר לך יותר? הרווח או הפסד – מי מביא עליך חורבן גדול יותר? מרבה תשוקה – מרבה בזבוז. רכוש רב קורא לגנב. השמח בחלקו לא יידע קלון. האדון על עצמו לא יאבד, הוא ייכון לעד"
(טאו טה צ'ינג מ"ד –תרגום שלמה קאלו)

על מה נשענת התודעה של ההומיאופת בעת היותו בוחן תרופה ותוצאותיה? אם גם הוא כשאר העולם מחשיב את החוץ, החומר, המראה, ההופעה – כעיקר, אזי התפיסה שלו תהייה סימפטומטית, גם אם חינכו אותו אחרת בבתי הספר להומיאופתיה. על ההומיאופת לחשוב דרך העיניים של הכוח הויטאלי, ולדעת להעריך נכונה את הממדים שיוצרים חיי אדם, ובעיקר על מהו "עיקר" ו"טפל" בחיי האדם. דבר זה מחייב שינוי באופן ההתבוננות וכן שינוי פנימי של המטפל. חיי הרגש והמחשבה קונקרטיים יותר – חזקים יותר ומשפיעים יותר מן ההופעה החיצונית והגוף. הגוף הינו תוצר של הפנימי, ולכן ההתבוננות צריכה להשיב את המציאות למקומה הנכון ולראות באור בהיר כיצד חיי הנפש עקרוניים וחשובים יותר מן הגוף או החומר.

את נקודה זו קל לתאר במילים וקל להבין כקונספט, ברובד הרעיוני או הפילוסופי – אך קשה מאוד לחוות את זה – ככזה, ומתוך זה את המציאות. עקב החינוך או בנייה של דפוסי מחשבה קלוקלים מהשפעות תרבותיות, שגם ההומיאופת צמח בתוכן. עליו להפוך את הקערה על פיה, ולהתחיל להבין ולהעריך את החיים מחדש, ולתת את משקל הכובד של תודעתו לחיי הנפש. מדוע לחיי הנפש? מכיוון שהכוח הויטאלי הינו הרוח המנשבת על מתרי הנפש המניע אותם לפעולה, דבר שניכר בכל תנועת הרגש על כל סוגיו. ולכן תנועת הרגש וחיי הנפש הפנימיים לאדם, יהפכו תוך אימון ותרגול המכוון לזה, לכלי המרכזי לבחינת הכוח הויטאלי ופעולותיו. אם כלי זה לא נבנה אצל ההומיאופת , אזי הוא הולך באפלה, ולעיתים "קולע" ולעיתים לא. והעבודה נהפכת למייגעת מאוד ומתסכלת עקב אי בהירות וחוסר ההבנה, והתחושה שלא ניתן ממש לגעת במקצוע הזה והדברים רחוקים. הידיעה להבנת כוח ויטאלי, באה לאדם עקב תשומת לב נכונה שיודעת לשים את העיקר במקומו הראוי, וכן עקב הקשב הנכון לתנועת חיי הנפש של עצמו. לכן על האדם המטפל לעבור בעצמו טרנספורמציה של שינוי התפיסה והבנת המציאות הפנימית והחיצונית בתוכה הוא חי.

הלימוד של בחירת הפוטנציה למטופל, מתי נותנים גבוה או נמוך, מתי נותנים תרופה במינון חד פעמי ומתי חוזרים על מתן התרופה. ויותר קשה מזה – ב –follow up – מתי ממתינים כי התרופה עדיין עובדת ומצריכה עוד זמן, ומתי חוזרים לאותו התרופה בפוטנציה זהה לראשונה או במנה גבוהה יותר. הבנה זו מעבר ללימוד הספרות הידועה בהומיאופתיה, מחייב את המטפל להכיר דרך הבנה והתנסות את "אופיו" ותנועתו של הכוח הויטאלי – כיצד הוא עובד ומה מכתיב את אופני תנועתו. דבר זה נלמד תוך כדי התנסות בכוח הויטאלי ותוך כדי לימוד התרופות ההומיאופתיות במראות דפוסי התנהגות שונה של הכוח הויטאלי על האורגניזם. לכל תרופה יש דינאמיקה ביו-אנרגטית שונה, דבר שדרכו ניתן לראות להבין דפוסי תנועת אנרגיה בעלי גוון שונה. לאחר מכן – יש לראות את אופן הפעולה של התרופה על כמה מטולים הצריכים את אותה התרופה ולראות כי – על אף שהם קבלו תרופה זהה, כל אחד "לוקח" את פעולת התרופה במערכת שלו למקום אחר האופייני לו ולצרכיו באשר הם. ודבר זה מאפשר לחוש את הדקויות של תנועת הכוח הויטאלי.