כליות כ"ה, שלבי ההתפתחות י"ז, העבודה ו' – ארכיטיפ קי"ח

י"ד – בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם:

איכויות של ילד הנולד עם נטייה מולדת ל"בן מאה":

אין הרבה ילדים מסוג זה, כשם שאין הרבה מבוגרים עם איכות זו.
זהו אדם שנולד מודע ובשל לחלוטין כמו שמובא בסיפור במיתולוגיה על האל קרישנה ולידתו. בתיאור הוא נולד תינוק אך בעל הבנה בוגרת ומוחלטת
דוגמאות נוספות – ישוע המשיח שלפי הסיפור נולד עם תודעה על בן אלוהים. וכן לאו טזה שנולד עם חוכמה מופלאה המיוחדת רק לזקנים (שמו של לאו טזה, ניתן לו על ידי אימו שראתה את פניו והבחינה באיכות זו, לאט טזה משמעותו – "איש זקן").
וכן הסיפר על זרטוסתרה מן המאה השביעית לפנה"ס, שנולד בשל לחלוטין והפתיע את כל שומעיו בחוכמתו עוד בהיותו ילד.
כמו גם משה רבנו, שעליו נאמר בספרים כי הוא נולד עם הכנה לנבואה כאיכות מולדת, ועד לרמב"ם, שהסיפור מספר עליו שלא דיבר עד גיל ארבע, עד שחשבו שהוא מפגר. כשהחל לדבר – דיבר מייד דברי טעם וכשנישאל מדוע לא דיבר עד כה, ענה כי לא היה לו מה להגיד.

וכך הדוגמאות לאנשים מיוחדים אלו הן רבות, לאורך ההיסטוריה, אך אין הם רבים במספר.
הנקודה המאפיינת את כולם, זוהי ידיעת השליחות הנובעת מן האחדות.
הגוף אינו מהווה מסך מפצל. אין בהם טעות לחשוב על הגוף שהוא מרכז האדם. היסוד הפעיל בהם שייך לאחדות, נובע מן האחדות, ללא פירוד או מחיצה.
אנשים אלו (חלקם) זקוקים לעבור כברת דרך כדי לאפשר לגוף להתפתח ולהיות במקום בו הגוף בוגר מספיק כדי ששלבים התפתחותיים בגוף לא יהוו מכשול. וכן למען העולם. שלעולם יהיה יותר קל לקבל מהם את תורתם או חוכמתם. כי איך ניתן לבוגר להקטין עצמו וללמוד מילד קטן?
לכן הם גדלים בהיחבא, בשקט, הרחק מן העין הציבורית, עד לנקודה שהגיל הכרונולוגי אינו מהווה קושי למען מימוש השליחות שלמענה באו.

מאפיין נוסף של אנשים אלו הוא שאין להם לא פחד ולא יראה מכל מה שבני אדם חוששים מהם. אין בהם חשש מן העתיד, ולא חרדה כלכלית. אין בהם רתיעה מעמידה איתנה מול חברה או דת, כדי לומר דברים מהפכניים שעשויים לעורר קונפליקטים קשים.
אין להם צל של חשש מן המוות.
הידיעה שלהם מוצקה, והייתה כזו מגיל ילדות, ללא שינוי, והם רק המתינו לזמן הנכון ליציאה לעולם.
הגוף עבורם הוא כלי, ספינה, לבוש ומנעלה, הנזקק לשם ההתגשמות שלהם בעולם החומרי.
הגוף במימד החומרי עבור אנשים אלו, הוא מכשיר בלבד, ללא שום התקשרות וחשק לנושא הגופני.
לכן בכל הסיפורים על אנשים מזן ייחודי זה, הגוף שלהם אינו מזדקן (שלא נס ליחו) הוא נותר רענן, ואף מפיץ ריח ניחוח גן עדן.
דבר זה מלמד כי כאשר הגוף מקבל את צרכיו המדויקים, ואין חריגה לשום קיצוניות חומרית של תאוות הבשר והיצר החומרי, הגוף נותר רענן ובריא לתקופות בלתי מוגבלות.
הזקנה והמוות אם כן, הם אינדיקציה לכך שמרכז ההוויה של האדם היה נעוץ בחומר, או לא במקום הנכון. ואופן ההזדקנות של הגוף וכן אופן המוות עצמו מהווה שיקוף לאדם למקום שהיווה עבורו את מרכז חייו. והאם זה היה מדוייק ועד לאיזו רמה.

בקרב אנשים אלו, אין זיוף ולו הקל ביותר. מרכז ההוויה שלהם ממוקם במקום הנכון, מה שהופך את הביולוגיה שלהם לדבר שונה ממה שמוכר לעולם הרפואה העוסק בעיקר בממוצע הקיים.
מן הזווית של אנשים אלו, הגוף הוא כלי שרת בלבד, לכן אין הוא כלה.
בשונה מן המשמעות של להיות בעל גוף ברוב בני האדם. בכל הדורות בני אדם רואים בטיפוח הגוף תכלית. יופי, אסטטיקה, קוסמטיקה, קשורות לתרבות הגוף השמה דגש על היסוד הכלה שבאדם.

סיכום:
כל השלבים כולם קיימים בכל אדם, אך בעוצמה שונה. נראה כי שלב מסוים הוא העמוד שסביבו ועליו נשענים שאר השלבים.
כל אדם ממוקם ביסוד ההוויה שלו בציר הנעוץ בשלב מסוים.
לכן כל אדם עשוי לזהות בתוכו את כל השלבים, ואולי אף להזדהות עם כמה מהם. דבר זה שכיח מאוד.
כמו כן, ניתן לראות כי אנשים רבים גדלים כאשר מרכז ההוויה שלהם עובר לשלב התפתחותי אחר (יש לזכור כי שלבי ההתפתחות באים כמשל בלבד לזמן הכרונולוגי של הגיל, ויש אדם מבוגר עם איכות של בן חמש, ויש ילד צעיר והוא עם איכות של בן מאה).
כך שלכל בני האדם קיימת האפשרות להגיע למעמדו של "בן המאה". כל אדם עשוי לחוש את הפוטנציאל והחשיבות של בן המאה. ולראות את האפשרות הזו כרלוונטית בשלבי חיים שונים. אם כי לרוב בגיל בוגר, כיוון שאדם זקוק לכברת דרך ולבגרות נפשית עמוקה לשם ההבנה של האיכות של בן המאה.

הזיהוי של האדם את שלב ההתפתחות שלו, אינו לשם "ציונים" על היכן הוא ממקום בדרך זו. אלא כדי ללמוד על הכיוון של השלב הבא ובכך להקל ולחסוך לאדם קשיים מיותרים, נפשיים וגופניים.

במקרים רבים אדם קופץ לשלב מתקדם בגיל מוקדם מדי, ללא ההכנה והבשלות של שלב מוקדם יותר. במקרים אלו (שהם רבים) זיהוי המקום שהם דילגו מעליו יעזור לדייק, לכוון ולהגדיר היטב את האיכות החסרה הזקוקה לחידוד או להבשלה.
כל השלבים שצוינו מלווים עם נטיות פיזיולוגיות ופתולוגיות המהוות סימן והיכרות עם השלב.
כל שלב הינו נפשי וגופני כאחד, חוץ משלב ה"בן מאה" שהוא היוצא מן הכלל.
מכיוון שכל שלב הינו גופני – נפשי, הרי כשאשר אדם סובל ממחלה מסוימת, לפי המחלה ניתן להעריך באיזה שלב התפתחות הוא ממוקם. ובכך להבין את מסלול החיים שלו, ולעזור לאותו האדם לפתוח פתח חדש לשלב הבא של תהליך האבולוציה שלו, ותוך כדי כך לרפא את החולי המלמד על הסטגנציה בדרכו של האדם.

כליות כ"ד, שלבי ההתפתחות ט"ז, העבודה ה' – ארכיטיפ קי"ז

י"ב – בן שמונים לגבורה:

איכויות של ילד הנולד עם נטייה מולדת ל"גבורה":

ילד זה מגלה את איכות הגבורה במובן הפשוט. נראה כי אין הוא מפחד מכלום, הוא עושה מעשים הנראים כמסוכנים, מטפס על עץ גבוה, הולך על מעקה של גג, קופץ למים עמוקים כשאינו מיומן בשחייה עדיין. יש לא תעוזה עם פזיזות שהופכת את ההורים לדרוכים ולמודאגים ממנו.
הוא לא מגלה פחד מכלום, גם לא מן ההורים עצמם. יש בו סוג של התרסה כלפי המבוגרים וכלפי מי שמייצג סמכות, אין לא יראה מאף אדם. גם אם ההורים יאלצו ויענישו את הילד, דבר זה לא יגרום לו לחוש ייראה או חרטה.
בגיל מבוגר יותר הוא הופך לרודף צדק, ויוצא להילחם ללא חשש מול המורה או בעל סמכות, אם הוא חש כי אותו המורה העליב או שלא התנהג ביושרה כלפי אחד מן התלמידים.
אין לו חשש ממה שעשוי לקרות לו לאור קריאת התיגר שלו על המערכת. שיקול הדעת שהוא עצמו עשוי להיפגע מיציאה להגנה על חברו, אינה מהווה סיבה לעצירה עבורו.

בגיל מבוגר יותר הוא מתכנס פנימה, מחדד עולם פנימי ערכי גבוה מאוד. בהיר ומיוחד.
בשלב מסוים הוא מבין כי אין טעם יותר במלחמות. הוא מתעורר לראות כי הוא נלחם מלחמות המייצרות עוד מלחמות. והמלחמות שהוא מייצר אינן מועילות לדבר שהוא מבקש לשנות.
הוא הולך פנימה, לא מתוך כניעה, אלא מתוך פיקחון עמוק של המקום ששם קיימת התשובה.
הוא אדם אמיץ, ישר, כנה, רגיש לזולת, ערכי באופן מולד, בעל אצילות פנימית מולדת.
יש בו הזדהות עמוקה עם הסובל, עם הזנוח.
גם כאשר הפסיק את מאבקיו החיצוניים, והלך פנימה, הוא הולך תמיד עם דרישה עצמית גבוהה מאוד לדבר המוחלט, לערך הנכון, לזיקוק העצמי ולעבודה עצמית ללא רחמים עצמיים.
זהו איש חזק, שאינו מעגל פינות לעצמו. בעל משמעת עצמית עמוקה וחזקה ביותר.
עם כוח רצון שהולך ונבנה לאורך השנים והופך להיות אבן יצוקה.
אנשים יודעים כי ניתן להאמין ולסמוך על מילה של איש זה. כאשר הוא לוחץ יד בעסקים, לחיצת היד לבדה מספיקה ללא צורך בחוזים או בעורכי דין.

זיקה גופנית של אדם בגיל זה:
אדם בעל מידת הגבורה שהגיע לגיל זה, גופו אינו מהווה סיבה לעצירה של דרך האמונה שלו.
גם כאשר גופו חרב בייסורים, הוא נותר חד ובהיר וממשיך את דרכו ואת צוואת חייו עד לנשימתו האחרונה.
זהו אדם הנאמן לדרכו באופן שלגופו ולמחלותיו אין כל השפעה על הדרך עצמה.
זהו איש גיבור.

י"ג – בן תשעים לשוח:

איכויות של ילד הנולד עם נטייה מולדת של "לשוח":

ילד מיוחד כבר מן ההתחלה. יש לו התבוננות כמו מן הצד על העולם, למרות שהוא ילד. הוא רואה דברים אחרת, כמו שאינו שייך לעולם הזה. אינו מדבר הרבה בתחילת חייו. במקרים מסוימים מתחיל לדבר מאוחר בהרבה מילד ממוצא. הדיבור קשה לו.
בעולם המבוגרים הוא עשוי להיכנס לקטגוריה של מעוכב התפתחות ברמה הלשונית או הדידקטית. העיכוב במקרים אלו נובע מחוסר ההיגיון שהילד מוצא בדיבורים, בשיחות, בדברים שהוא שומע וכיצד האנשים מדברים.
כאשר הוא פוגש את העולם לראשונה דרך כלי השמיעה שלו, הדבר גורם לו צרימה חורקת הקשה לשאת. הוא רואה וחש מייד את ה"שקר" הקשור לאופן הדיבור של בני האדם. את אי האחידות בין המלים, הצלילים והכוונה. דבר זה גורם לו להסתגרות ולקושי גדול בקומוניקציה עם העולם.

בגיל צעיר הוא נוטה לדבר לעצמו, להאזין לקול שבוקע מגרונו, הוא מתבונן בפליאה רבה בפלא של הקול שהוא עצמו מייצר. אך כאשר הוא מקשיב לצלילים הבאים מאנשים סביב, הוא אינו יכול להבין את הפער העצום בין המילים והצלילים.
נוח לו לבדו, למרות גילו, הוא מוצא מהר דרך להעסיק את עצמו. יש לו סוג של אינטימיות עצמית בשהייה שלו עם עצמו. הוא ממלמל לעצמו הברות ומילים, לא תמיד עם בהירות או היגיון. אך עצם הפקת הצלילים הבוקעים מגרונו כמו ומנחמים אותו בעולם שבו הוא חי כעת.

כלפי העולם הוא עשוי להיראות מוזר, לא שייך.
כאשר הוא גדל יש בו משיכה טבעית להיות לבדו בטבע, במקומות בהם האדם לא נגע ולא קלקל אותם עם עיצוב מכוון. הוא נהנה מדברים כמו שהם, מן הרוח, מן העננים, מן הטעם המתוק הטבעי של הדבש, ממעוף הציפורים. יש בו פליאה ממראות טבע, מגלי הים, מן העונות המתחלפות.

בנטייה מולדת של איכות "לשוח", בכל שלב בגיל האדם, יש משיכה טבעית ועמוקה לעולם הנסתר, הלא ידוע והלא משיש. הם חשים את הקריאה לעולם שאינו נראה לעין.
המסך המפריד בין עולם החומר לעולמות הנסתרים, דק מאוד, כמעט שקוף בקרב אנשים אלו.
כמעט שהם יכולים לדבר דרך המסך עם עולם הרוח.
דבר זה הופך את חייהם בגיל צעיר לקשים ביותר. ורק בגיל בוגר בהרבה כאשר הבינו את צדקתם ובנו בתוכם את הכלים הנדרשים לקומוניקציה בשתי רמות בסיסיות – האחת כפי שהעולם נוהג והשנייה כפי דרך האמת, אז אותו מסך אינו מהווה דבר מסתיר יותר עבורם.
אלו אנשים מיוחדים, היודעים דברים עמוקים, ללא למידה של טקסטים, אלא מתוך הבנה וידיעה ישירה.
יש בתוכם אחידות, ישרות הנפש, תמימות ופשטות מן הסוג שהופך אותם לאנשים היודעים את האמת. האמת של צליל המילה עם התוכן המגיעה עמה.
לא ניתן "לשקר" אנשים מסוג זה. אלו אנשי אמת.

זיקה גופנית של אדם בגיל זה:
אדם שנבנה לאיכות "לשוח", שמח להזדקן, אינו חושש מן המוות, אינו חרד מקמילתו של הגוף.
גם עם הוא חולה, וגופו כואב ודואב, אדם זה חווה את כמילת הגוף כשלבים של הסרת המסכים הממסכים לפגוש ולראות את מה שידע ואת מה שהוביל אותו כל חייו.
אין בו פחד לנוכח החיים המסתיימים.
יש בו שקט מופתי, נינוחות עמוקה, שלמות הקבלה של המציאות ללא שום וויכוח על הקיים או על מה שהיה בעבר.
הוא יכול לראות כיצד האיכות שהייתה בתוכו מגיל ילדות, לא השתנתה, לא החליפה את צבעיה. אלא התבגרה והפכה לחכמה יציבה, כך העולם כולו אינו יכול לעמוד מולה.
השיחה שלו שאובה בתחילה מן העולם האחר שמעבר למסך, ובגיל בוגר מילותיו נובעות מכוחה של האחדות, כמו שנעלם והתפוגג המסך.

כליות כ"ג, שלבי ההתפתחות ט"ו, העבודה ד' – ארכיטיפ קי"ו

י"א – בן שבעים לשיבה:

איכויות של ילד הנולד עם פוטנציאל של "שיבה":

ילד זה, כאשר הוא רק מתחיל את צעדיו הראשונים, ניכר בתנועות שלו, בהתנהגות שלו שהוא נושא עמו תבונה מסוימת שאינה קשורה למקום ולא להורים שדרכם בא לעולם.
הוא אף עשוי למלמל מילים עם עברות משפה מסוימת שאינה מדוברת במקום שבו נולד.
למשל: הוא יקוד קידה הדומה לקידה יפנית, או שיבקש לגעת אף באף כמו האסקימואים, או שיקוד מצח למצח כמו הטיבטים, וכך הלאה.. הוא יראה סוגי מחוות גוף והתנהגות שאינם קשורים לקונטקסט התרבותי של ההורים שהולידו אותו.

סוגי מחוות התנהגותיות אלו, יהיו ברורות מאוד לצופה, ואף יותירו בצופה (בהורים בדרך כלל) השתוממות עמוקה על ביטויי התנהגות אלו.
זהו סימן לילד הנושא בתוכו מטען נוסף, עמוק ורחב, שעשוי להראות להורים את קו החיים העתידי של הילד הקטן. מטען שמהווה רמיזה לסוגי האיכויות של הילד, שעשויות להיות לו לדרך מעשית כאשר יגדל.

בדרך כלל ילד זה הנושא עמו מטען מסוג זה, סובל בילדותו מפערים רבים ביכולת הלמידה שלו. יש בו צד מבוגר, עם תבונה עמוקה של "איש שיבה" אך הוא ילד, דבר היוצר קושי עצום בעיקר בנושאים הדורשים מן הילד ריכוז, הקשבה והתפתחות של יכולת למידה.
מן הזווית של המערכת – קיים סיכוי גבוה ביותר שהוא יכנס לקטגוריה של בעיות של קשב וריכוז ואולי אף יקבל תרופות לנושא זה, עקב חוסר הסובלנות של מערכת ורצונה ב"שקט תעשייתי" כאשר עליה להתמודד עם כיתה של 35-40 ילד.
ילד מסוג זה, כאשר הוא יקבל למשל – רטלין והתגובה האופיינית של ילד מסוג זה תהייה בהתנתקות, הסתגרות, אפאטיות, חוסר חשק לכלום, כמו שהוא הפך לבובה.
דווקא תגובה מן הסוג הזה, מהווה סימן לפוטנציאל גובה שנותק ואינו מוצא דרך לביטוי, דרך הרטלין המשתק אותו.

את הסימנים לילד הבא עם דרגת "שיבה" מולדת, ניתן לראות בדרך כלל הגיל ילדות צעירה, מגיל שנתיים ועד לגיל חמש בערך.
מגיל חמש לערך, סימני המחוות ההתנהגותית המהוות סימן לתוכן עמוק, כמו שנסגרות ונעלמות. הן נכנסות פנימה לתוך נפשו של הילד, ומאפשרות לו לפתח את הכלים ההכרחיים לחיים הנוכחיים שלו. עד למקום שבגיל בוגר יותר, תוכן זה יפתח מחדש ואז יהיה לו תוקף ומשמעות חדשה.

זיקה גופנית של אדם בגיל זה:
זהו הגיל שחייו של האדם נכתבים לו על פניו, דרך קמטים, שיער, צבע עור, טקסטורת העור. וכך גם בגופו דרך מחלות או סימפטומים פיזיים.
הנקודה המרכזית היא: "אֲפִלּוּ חֶרֶב חַדָּה מֻנַּחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים" (ברכות י-א)
כלומר: למרות שחיי האדם בנקודת זמן זו, מתחילים את תהליך הסיכום שלהם. אין הדבר כך, ולא נסגר הגולל על חיי אותו האדם ועדיין יש הרבה פוטנציאל ואפשרות של התקדמות והתפתחות בגיל שיבה.
גיל המאפשר חשיפה של איכויות נפש עמוקות ביותר ללא ההפרעות הביוכימיות של הגוף.
גיל זה מזמין את האדם להיכנס פנימה, לתוף השקט, לתוך תפילה ומדיטציה.
ומשם ממשיכה הדרך.

כליות כ"ב, שלבי ההתפתחות י"ד, העבודה ג' – ארכיטיפ קי"ה

ח – בן ארבעים לבינה:

איכויות של ילד הנולד עם נטייה מולדת ל"בינה":
למרות ש"בינה" זוהי איכות המתפתחת בגיל בוגר יותר, ניתן לזהות את הזיקה של הילד לנטייה זו על פי הסימנים הבאים:
צורך בסדר יומי ושבועי קבוע שדרכו הילד רוחש תחושת ביטחון. נושא הביטחון והיציבות הם מסימני ההיכר לילד עם זיקה לבינה. לכן כאשר תחושת היציבות ומה שנותן אותה אינה קיים, הדבר מהווה סיבה לחרדות ופחדים. הילד זקוק לבית ומבנה משפחתי דרכו הוא שואב ביטחון.
איכויות מוקדמות: סקרנות, ערנות לסובב, מתעניין בנושאים ש"מעבר" – שואל הרבה שאלות, כמו "האם יש חיים אחר המוות, לאן אתה תלך כשתמות". הוא רגיש לסובב, אמפאטי לסבל של אחר. בוכה כי שמע בכי של מישהו אחר. פחדים מן ה"לא נודע".
זיקה גופנית של אדם בגיל זה:
אין בגיל זה מחלות ספציפיות, אך בגיל זה הנטייה המולדת של האדם, באזורי התורפה בגוף שלו, מתחילים להיחשף, בדרך כלל כתגובה או שיקוף לשלב שלא בוסס, או לקו חיים שאינו נבנה בדרך הנכונה.
בגיל זה מן הזווית הפיזיולוגית, יש להפנות תשומת לב לשמירה והקנייה של הרגלי חיים יציבים השומרים על בריאות הגוף ונפש. אלו הופכים למשמעותיים ביותר ומעידים על הבנה וראייה הרואה רחוק. אדם שמאמץ גישה זו בגיל זה, לשם הקנייה של הרגל חיים יציבים ובריאים יותר, מהווה עוד סימן היכר לאיכות זו הנבנית באדם זה.

ט- בן חמישים לעצה:

איכויות של ילד הנולד עם נטייה מולדת ל"עצה":
ילד זה עשוי לעורר את ההורים לראות דבר מה מזווית שתפתיע את ההורים, יש בילד זה יכולת להתבונן בדברים, אף בנושאים שלא פשוטים לילד כגון הורים הרבים בניהם או קונפליקטים קשים בין מבוגרים, ולהעיר איזו הערה שפוקחת עיניים למבוגר (בהפתעה גמורה). הוא פיקח, נבון, ישר, רואה את הדברים עם חן. העולם מגרה אותו ללמוד, הוא רוצה מיוזמתו ללמוד, להבין, לדעת.
נמשך למשחקי פאזל ומחשבה, יש לו סבלנות גבוהה ביחס לגילו.
בגן הילדים, הוא מעורב חברתית ויש לו דעה על נושאים חברתיים ועל הסיבות מדוע ילדים מתנהגים באופן מסוים, דבר הנובע ממעורבות עמוקה במתרחש.
זיקה גופנית של אדם בגיל זה:
"עצה" זוהי איכות של הכליות – "כליות יועצות". בגיל זה הנושא המטבולי של חילוף החומרים ותנועת הנוזלים בגוף עובר שינוי בדפוסים שלו. גיל המעבר בנשים שמתחיל אמנם לפני, אך מתבסס בדפוס קבוע יותר בשלב זה. גם אצל הגברים קיים "גיל המעבר" עם שינוי וירידה ברמת הטסטוסטרון המביא לירידה ברמת הוויטאליות של הגוף.
הסימפטומים שאדם חש לאור הירידה בוויטאליות, ולאור דפוס חדש המתבסס, באים לשקף לאדם על עומק ה"עצה" שיש לו. אופיו של דפוס חדש המתבסס בגיל זה, מעיד על רמת העמוק של איכות הכליות שיש לאדם.
כלל: אם יש משבר פיזיולוגי בגיל זה, דווקא זהו סימן לפוטנציאל גלום שעדיין אפשרי ועדיין ממתין לעומק עצה גדול יותר. סוג הסימפטומים שיהיו מראים ומלמדים על סוג ה"חסימה" המפריעה לפוטנציאל זה להתממש. בדרך כלל עקב אורח החיים שקדם לתקופה זו, והאדם עדיין לא בנה בתוכו את הדפוסים החדשים ההכרחיים לשלב הבא. בדרך כלל זהו הניסיון לשמר נעורים שאבדו, שגישה זו הופכת לדבר המעקב את עומק ה"עצה".
מקצוע אופייני: אנשי טיפול. מטפלים. יש אנשים רבים שהופכים למסוגלים לטפל ללא הכשרה מקצועית לאור ההתפתחות של איכות זו בנפשם. אנשים אלו בעלי תפיסת עולם רחבה, עמוקה, ללא שפיטה מוקדמת, עם תבונה טבעית שנובעת מהם ספונטנית. בעולם העתיק הם היו ה"שאמנים" של השבט.

י- בן ששים לזקנה:

איכויות של ילד הנולד עם נטייה מולדת ל"זקנה":
ילד זה עם נולד עם מראה "זקן", דבר שניכר אף על פניו של התינוק.
הוא רציני מכפי גילו, מכונס, אינו קומוניקטיבי כפי הגיל. יש בו תוגה מולדת, געגוע לדבר מה בלתי תפיס ולא מוחשי. יש על פניו ארשת עצבות מסיבות שאינן ידועות.
הוא מופנם אך לא ביישן, סגור אך חברותי, נהנה ומתחבר ביתר קלות לאנשים מבוגרים, הוא שמח לשוחח איתם על נושאים של גיל מבוגר. הוא נהנה להקשיב לאדם זקן בגילו.
יש בו בגרות שאינה טבעית לגיל, שבאה בטרם עת. הוא מאמץ התנהגות של אדם בוגר בטרם עת.
הוא נעלב בקלות, נפגע מנושאים של אי צדק סביבתי, נושא זה חודר אל ליבו עמוק, והוא חווה חוסר צדק סביבתי כעלבון אישי, כמו שזה פוגע בו ממש.
בכי של ילד זה, זהו בכי עמוק בהרבה מן הסיבה שגרמה לו לבכות.
זיקה גופנית של אדם בגיל זה:
גם בשלב זה, הנטייה המולדת של האדם וכן אורחות החיים שחי עד לנקודה זו, עשויים לקבל ביטוי פתולוגי המבטאים את הנקודה בנפש האדם שלא הייתה מאוזנת, או שלא נבנתה כראוי, ואולי אף נזנחה.
מיקום המחלה או הרגישות הגופנית יעוררו וישקפו לאדם את סוג התהליך המחייב את הבירור העצמי.
כדוגמה:
בעיות שלד שריר: אופן התנועה וההליכה של האדם בחייו מחייב התבוננות. עשייה לא נכונה שהתאימה לגיל צעיר וכעת יש לשנות את אופן העשייה.
בעיות מערכת העיכול: אופן האינטרפרטציה של החיים שהיו מוקצנים ולא מאוזנים, ביחס לקו החיים של האדם. יש לשנות את האופן בו האדם מתרגם לעצמו סיטואציות, בדרך כלל לכיוון מקבל ופחות ביקורתי.
בעיות לב וכלי דם, יתר לחץ דם: תנועת חיים שאינה במקצב הנכון. מהיר מדי, ללא עצירות, ללא התחשבות של האדם בעצמו. ללא מנוחה או התכנסות פנימה. צורך בתהליך ממתן של קצב החיים.

התופעות הקליניות בגיל זה, באות לעורר את האדם לנקודה בתוכו זקוקה לתשומת לב, לשם גיבוש עמוק יותר של תוצאות החיים והפרי שהם מביאים לאדם (כיוון שבשלב ה"זקנה" זהו שלב קטיפת הפירות של הדרך שהאדם עשה והלך עד לנקודה זו)

כליות כ"א, שלבי ההתפתחות י"ג, העבודה ב' – ארכיטיפ קי"ד

ג- בן שלוש עשרה למצוות: גילויי האחריות
צד חיובי: יכולת לקחת אחריות, שמחה להיות חלק המשרת משהו גדול יותר, מערכת גדולה יותר. יוזמות, עשייה מתוך לקיחת חלק מלא בפרויקט. אדם המפשיל את שרווליו ומתלכלך בעבודה הרגילה למרות שהוא המנהל. אינטראקציה חברתית חשובה לו, אך היא תוצר של עשייה משותפת הנבנית תוך כדי העשייה, ללא העשייה הוא לא יוזם קשר חברתי. קשר חברתי שהוא נושא חשוב ביותר עבורו, נוצר בדיעבד לאור העשייה המשותפת.
צד נגטיבי: עיקשות יתר עד לדוגמטיות. עשייה עיוורת ללא ההבנה של התכלית (לשם מה עושים) נטייה "לשכוח" את עצמו בעקבות הסחף הפנימי – עד לדרגה של נזק עצמי.
מקצועות אופייניים: אנשי ספורט אתגרי. יזמים שאוהבים עבודה פיזית, הזקוקים להרגיש את מה שהם עושים בידיים. אנשי ביצוע.
זיקה גופנית: מחלות שלד שריר, נוקשות בפרקים, דלקות פרקים, נוקשות שרירים – לאחר תנועה גופנית הגוף נותר מכווץ זמן רב יחסית. אסימטריה בצדדי הגוף – ימין שמאל לא מאוזנים. בעיות בעמוד השדרה (עקמת) ובכפות הרגליים (פלטפוס)

ד- בן חמש עשרה לתלמוד: כלים לביטוי הייחודיות
צד חיובי: אינטלקטואל, שכלתן, רציונאלי בדרך ההצגה שלו את עצמו ואת דעותיו. אידיאליסט, עם רעיונות רבים ושופעים. שאיפה לדייק את עצמו, שאיפה להראות את מה שמייחד ומבדיל אותו מן האחר, צורך להיראות מיוחד ושונה (דבר המביא ליצירתיות מיוחדת)
צד נגטיבי: הרעיונות שלו אינם מחוברים למציאות, גדולים או בומבסטיים ללא קשר למציאות. נטייה לקיצוניות שאינה מתחשבת באחרים וגם לא בעצמו. נטייה לקיצוניות באופן כללי.
נטייה לתפיסות עולם אוטופיות שגורמות לו לעשות מעשיים שלא התכוון לתוצאה שלהם.
מקצועות אופייניים: פילוסוף, אינטלקטואל, עיתונאי, איש פרסום, יוצר דרך מחשבה – כתיבה.
הצד הקוגניטיבי חזק – לכן הוא בוחר בנתיב מקצועי ששם צד זה מקבל ביטוי עם חופש ליצירה וביטוי.
זיקה גופנית: בעיות עור דלקתיות כרוניות – עור שומני בדרך כלל (קשקשים, אקנה, אבצס כרוני וכו') אי איזון הורמונאלי (מחזור חודשי לא מאוזן, עד למחלות אוטואימוניות כמו אשימוטו, גרייבס, הקשורים לבלוטת התריס)

ה- בן שמונה עשרה לחופה: יחסים אינטימיים
צד חיובי: לגיטימציה לקיומי של האחר, הבנה כי לשונה ולאחר יש רלוונטיות זהה לחשיבותו שלו.
צורך ביחסים שיתופיים, עם הוגנות ולגיטימציה למקומו של האחר.
איזון בין מה שהאדם לוקח לעצמו לבין מה שהוא נותן מעצמו.
צד נגטיבי: תפיסת האחר כ"ספק צרכים". תפיסה אגוצנטרית המתבטאת בעיקר ביחסים אינטימיים. סיפוק הצרכים מהווה מוטיב מוביל בדימניקיה של אדם זה מול הצד השני, דבר המוביל לקשיים רבים בתוך מערכת היחסים (התחשבנות, פנקס פתוח)
מקצועות אופייניים: צורך בעיסוק שיש בו אינטראקציה והתחככות עם האחר, מן הזווית האישית או חברתית – כמו משחק, תיאטרון או ספורט עם מגע (היאבקות, ג'ודו)
או עיסוק בנושא טיפולי הכולל מגע עם האחר (פסיכולוג, תרפיסט, שיאצ'ו, רפלקסולוגיה, מסז')
זיקה גופנית: מחלות אגן, אברי הרבייה, מחלות מין דבקות (הרפס גניטליה, קונדילומה, דלקות שתן וכו') הפרשות ווגינאליות, ואי איזון גניקולוגי.
בשלב גיל 18 מחלות אגן משקפות תפיסה אינטימית שאינה במקומה, וזקוקה לעיבוד ועבודה – יתכן כי קיים בלבול בנושא המיני והאינטימיות.

ו- בן עשרים לרדוף: רדיפה אחר מה?
צד חיובי: כוחות חזקים, יוצאים מן הכלל. איכות נפשית היודעת את מה היא רוצה. חידוד של כוח הרצון והבהירות לגבי היעד, הכיוון ולאן האדם מבקש להגיע. בהירות מחשבתית. תודעה ממוקדת. יכולת לעקוב ולגייס כוחות לאחר שהוגדרה המטרה. יכולת לראות חזון ולצור אותו.
צד נגטיבי: הליכה ללא כיוון, ללא הדגרת מטרה, חוסר וודאות היוצר קרע פנימי. זוהי דימניקה פנימית דקה וסמויה מן העין שבה האדם מגייס כוחות לטובת מערכה שאין בליבו הסכמה עליה.
דבר היוצר קונפליקט ופיצול שלא נראה לעין, אך הוא מחלחל עמוק ומביא לידי משברים שעניינם לצור בירור אמיתי לגבי הכיוון שלשם האדם היה באמת רוצה להגיע.
מקצוע מאפיין: אנשים הזקוקים לתנועה, ומתוך כך נמשכים למקצועות שיש בהם תנועה ונסיעות כגון מדרכי טיולים, אנשי שמורות הטבע, אנשים העוסקים הנסיעות (ההיפך מעבודות משרד) הם צריכים להיות בחוץ באוויר הפתוח – נהגים שנהנים מעצם הנסיעה.
זיקה גופנית: בעיות של שלד שריר לאור שימוש לא נכון, חזק ומהיר מדי. פגיעות ספורט חוזרות. נטייה לנקעים חוזרים בקרסול. בעיות מוטוריות (גב, צוואר, ברכיים וכו') עקב פעילות יתר.

ז- בן שלושים לכוח: כוחות על.
צד חיובי: כוחות להזיז הרים, מחשבה שיוצרת מציאות. זמינות של כוחות הגוף והנפש להגשים ולצור מציאות שאיננה בנמצא (אלכסנדר מוקדון כבד את העולם בגיל זה, האר"י הקדוש גילה עצמו גיל זה, ישוע נתגלה כמשיח בעולם בגיל זה, סידהרטא גוטמה החל ללמד בגיל זה)
מן הזווית של אנשים "נורמאליים" – הכוח להרים עסק, בית, משפחה, להגשים רעיון ועוד…
צד נגטיבי: פוטנציאל שאינו יודע לאן ומה וכמה ולמה- הכיוון שלו, מתוך בלבול פנימי לגבי הסיבה היסודית והבסיסית של כיוון הדרך והתכלית. מתוך כך – בזבוז החיים.
מבוכה, דיכאון (לא קליני) ותחושת החמצה לאור חיסרון ידיעת הכיוון בחיים. נטייה לווכחנות עיקשת, לעיתים נטייה להיות בוטה וללא התחשבות באחר (פיל בחנות חרסינה) לאור גישה ישירה הרואה את המטרה לבדה, ללא קשר לעולם סביב.
מקצוע אופייני: אנשים היודעים לרתום אחריהם אנשים אחרים לשם ההגשמה של דבר מה. אנשים מובילים, מנהלים הרואים חזון. אנשים הזקוקים להוביל ולוודא שטביעת האצבע שלהם תהייה נוכחת במה שהם עוסקים בו. נטייה להיות כוחניים, עד לבוטים באופן שהם מנהלים אחרים.
מנהל שאינו יודע בוודאות גמורה את הכיוון שלשם הוא מוביל, ייתקל בקשיים רבים.
זיקה גופנית: בעיות של צוואר, חגורת הכתפיים. אפשרות לפריצת דיסק צווארי עם הקרנה לידיים.
הנקודה המרכזית שסימפטומים גופניים משקפים בשלב זה, זהו את אי הוודאות לגבי הכיוון והדרך וגיוס כוחות מתוך חוסר וודאות פנימית (בזהות עם שלב קודם, שלב הרדיפה) דבר הגורם להשקעת כוח רב מדי, במקום הנכון ולא בפרופורציה הנכונה, דבר שעלול להסתיים בפגיעות שלד שריר במקום המאפיין את נשיאת האחריות (כתפיים) או את העיקשות ללכת בדרך כאשר הוודאות הפנימית נעדרת (צוואר) או כאשר העשייה עצמה סיזיפית ולא משרתת את מטרתה (ידיים, כפות הידיים)

כליות כ', שלבי ההתפתחות י"ב, העבודה א' – ארכיטיפ קי"ג

בכל תקופת גיל, יש את השלב הרגשי, הפסיכולוגי והרוחני המתאים לו. בכל תקופת גיל יש שינויים גופניים, ביולוגיים המכתיבים (בגיל צעיר) או מאפשרים (בגיל בוגר) תהליכים נפשיים מסוגים המתאימים לשלב ההתפתחות לפי התקדמות הגיל.
אך בדרך כלל, לכל אדם יש זיקה חזקה יותר, עם ביסוס רגשי עמוק יותר, לשלב התפתחות מסוים.
שלב התפתחותי שאינו קשור ולא תלוי בגיל החולף.
כל אדם נולד עם זיקה לשלב מסוים, אשר מעצם התקדמות הגיל, הזיקה לשלב עם הנטייה המולדת, בדרך הולכת ומעמיקה.

אמנם לכל אדם יש יותר מאיכות אחת המצטרפת אליו, הקשורה לשלבי ההתפתחות שנפתחו. ובכל אופן – בכל אדם יש ציר מרכזי שאיכות מסוימת חזקה ודומיננטית יותר, שאינה תלויה בגיל החולף.
כך שניתן בהחלט לראות איש זקן ובא בימים עם דרגת התפתחות של בן ה"חמש למקרא".
או לחילופין, ניתן לראות ילד קטן בגיל עם זיקה, גישה וביטויי התנהגות של "בן חמישים לשיבה".
דבר זה תלוי בנטייה המולדת.
נטייה מולדת זו, יש שתגדל ותתפתח מעצם המעבר בין שלבי ההתפתחות, והיא עצמה תעשיר את אופני הביטוי שלה ואת איכויותיה המשניות.
יש מקרים שבהם האדם לא יצלח את מעברי השלבים לאור נטייה מוצקה מדי לשלב מסוים.
אז מעצם התנועה של המעברים בתחנות הגיל, האדם עשוי להעמיק ציר התנהגותי שהתחיל טוב והמשיך לכיוון פתולוגי, לאור ניוון והעמקה המונעים את תהליך האבולוציה.

הנקודה המרכזית היא: כי האדם מחיוב לתהליך ההתפתחות שלו, בין אם הוא מודע לתהליך זה ובין אם לא, וכמו שנאמר – מחלות ותופעות גופניות רבות, הן ביטוי סומאתי (הליך רגשי המתבטא בגוף) אשר באות לעורר את האדם למקום ששם יש צורך לעבודה ולהתבוננות לשם ההחזרה של התנועה ההתפתחותית של האדם בציר האבולוציה שלו.

לכן – צעד חשוב בתהליך ההיכרות של האדם עם עצמו הנו בזיהוי האיכות המרכזית, הציר המרכזי ששם האדם ממוקם.
(זיהוי של התחנה ששם ממקום האדם) אם האדם יודע לזהות את התחנה ששם הוא ממקום, הוא ידע את המשך צעדי האבולוציה שלו, לאן פניו מועדות, ואילו איכויות עליו לרכוש לשם תהליך נכון ללא מכשולים ומהמורות מיותרות (גופניים או נפשיים)

נדגיש שוב: התחנה ששם ממוקם האדם אינה תלוי בגיל כרונולוגי. יש אדם זקן הממוקם בתחנה "צעירה", ויש אדם צעיר שנולד עם נטייה רגשית בתחנה של "זקן".

כמו כן, אם אדם מבוגר מגלה כי הוא מבוסס בתחנה מוקדמת של גיל צעיר, אין בדבר משום עלבון כלל. יש אנשים רבים שאיכות תחנה של גיל צעיר מהווה מקפצה לעומק עצום דווקא כאשר הם מתבגרים, ודבר זה מתרחש לאור תהליך ההשבחה של תחנות מתקדמות בגיל שהעמיקו את התחנה של גיל מוקדם.
כגון: אדם המבוסס בתחנה של גיל חמש – "בן חמש למקרא" שזהו שלב של כוח הדמיון, שם קיימת אפשרות ליצירתיות בדרגה גבוהה מאוד בגיל בוגר לאור ביסוס בדמיון עם העשרה של איכויות נוספות מתחנות בוגרות יותר.
לכן זיהוי התחנה בה ממוקם האדם, מהווה דבר המאפשר את המשך ההעמקה של האיכות הקיימת, ובכך להתקדם לתחנה הבאה ואולי לחסוך לאדם תוך כדי כך, חולי גופני או נפשי שהיו בדרכו של האדם לשם שיקוף או תהליך מעורר, עקב עצירה או סטגנציה התפתחותית.

הנה אינדיקציות הבאות לחדד את זיהוי התחנה שבא ממוקם האדם:

א- בן חמש למקרא: שלב התפתחות של הכוח המדמה – הדמיון.
צד חיובי: אדם יצירתי, בעל חלומות, אמפתי, מרגיש על עצמו ועל גופו את מצבו של חברו. אדם עם סחף רגשי, עם כוח רגשי חזק לאור תגובה והתפעמות רגשית המגיב לכוח הדמיון.
צד נגטיבי: חולמני, לא בשל, לא מציאותי, אינו מבין את הסובב ואינו יודע לקחת חלק במתרחש. מנותק מן המציאות.
מקצועות אופייניים: אנשי במה, כתיבה וספרות, אנשים המתחברים בקלות לילדים ואוהבים תקשורת עם ילדים, גננות ומורים טובים לגיל צעיר – יש להם יכולת להתחבר לילד ממקומו של הילד, והם מהנים מזה.
זיקה גופנית: מחלות מחזוריות כגון אלרגיות עונתיות. דלקות חוזרות בדרך כלל בדרכי הנשימה, אסטמה עונתית.

ב- בן עשר למשנה: סדר והיגיון.
צד חיובי: אנשים הזקוקים לסדר. באמצעות הסדר, הם זוכים בביטחון, באדמה, בידיעה מוצקה של שייכות והיגיון במציאות הנראית בתחילה כמו אוקיינוס ענק ואין סופי שלא ניתן להכיל מרוב גודלו, והוא יוצר באדם תחושה של כאוס, כמו שהכאוס בולע אותו והוא מאבד את עצמו בתוך הכאוס.
הצורך ביצירת היגיון וסדר בונים באדם ביטחון, יציבות, יכולת לעשות ולקחת חלק מעשי במה שקורה סביבו.
אנשים יסודיים, עקב הצורך לסדר.
אנשים נקיים, אוהבים "פרוטוקולים", הרגלים והנחיות לסדר יומי הידוע מראש.
צד נגטיבי: נטייה לאובססיביות, לכפייתיות התנהגותית (דבר הנובע מחוסר ביטחון עמוק, וצורך ליצירה של תשתית רגשית עם ביטחון) חרדות הנובעות סביב נושא הביטחון בממדים שונים – ביטחון כלכלי, חברתי, ביחסים עם בן אן בת זוג, בנושאים חומריים היוצרים ביטחון כמו בית ורכוש.
מקצועות אופייניים: עבודת משרד, רואי חשבון, אנשי מנהל. אנשי המערכת העומדים לצידו של מישהו חזק, היודעים ללכת אחר מישהו ולנהל טוב לפי הוראות מוגדרות היטב.
זיקה גופנית: בעיות המערכת העיכול – בעיקר בקיבה. צרבות, אוכל שנותר זמן רב בקיבה, דלקות קיבה, גידולים בקיבה. נפיחות וגזים, קשיי עיכול וספיגה, עצירות או שלשול לחילופין.

כליות י"ט, שלבי ההתפתחות י"א – ארכיטיפ קי"ב

י"ד – בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם:

בגיל 100, הצד הפיזיולוגי של האדם, בדרך כלל, חלש וחולה, והזקנה של הגוף אינה מאפשרת יותר תפקודים מסוגים רבים.
כך שמן הזווית הזו, הגוף הוא זה שמת ואינו מאפשר לאדם לקחת חלק מתנועתו של עולם.
וכאשר אדם אינו חלק מתנועת עולם, הוא נחשב בטל, ללא חשיבות, ללא ערך עבור העולם.
תנועת העולם מתרחשת על שני צירים.
הציר הראשון זוהי התנועה האקונומית, כלכלית. מסחר ותעשייה.
הציר השני זוהי ההתפתחות התרבותית, התמורות התרבויות. שפה, יצירה, דת, פילוסופיה וכו'.
כאשר אדם אינו חלק מכל זה, הוא נחשב לעולם כמו שמת, כמו שאין לקיום שלו כל ערך.
כך הדברים נראים מן הזווית של העולם, כמו שהעולם תופס את בן המאה.
בן המאה בעיני העולם, נותר כקליפה שאין לה ערך, אין לו חשיבות לתנועה העולמית.

אך אין הדבר כך.
נשמתו של אדם אינה מתכלה, אינה מתה, לא נכחדת.
בגיל מאה, הגוף הנכחד אינו מהווה בעיה יותר להארת נפש האדם. המקום הקיומי העמוק שמשם החיים נובעים וקמים לתחייה מלאה בגיל מאה, לאור כמילתו הטבעית של החומר היוצר חצץ ומאפיל על יסוד האדם הבסיסי והעמוק.
אדם זה, שהוא כעת היסוד הנשמתי, שאינו גוף, לא בעל גוף, ולא ישיגוהו בעלי הגוף, משוחרר שחרור כמעט מלא מכל ענייניו של החומר. מכל ענייני העולם הזה.
אדם זה מת לעולם, אין לו כל חשק, רצון או נגיעה אישית בכל נושאי העולם הזה הגשמי.
הוא נותר בטהרתו, נסתיימו לו כל האינטרסים האפשריים של מעורבות עם העולם. אינטרסים שמתעוררים באדם בעקבות ציפויי החומר, על הנפש.

משה רבנו נפרד מן העולם בגיל 120 כידוע, ונפרד בצווי ולא מרצון.
הוא מהווה דוגמה לאדם שנותר פרוש מן החומר, לכן קרן עור פניו, לכן פרש מן האישה (שזהו סימבול לפרישתו מעולם החומר, היצרים הנובעים מן החומר, וכל צרכי הגוף הפועלים מגירוי וסטימולציה)
הוא נותר בטהרת הנפש, היסוד האלוהי באדם, שהוא מרכז ההוויה של חיי האדם.
ואם גופו אף הוא נותר פעיל, חי, נושם ומתפקד, הרי שגופו הוא מקדש לאלוהות, כלי שרת בידי האחדות.
אין הגוף אלא סנדל ונעל שניתן ללבוש ולפשוט על פי הקול הקורא ומהדהד בנפש.
לכן התורה נתנה על ידו, כיוון שהיה טהור ושלם בגופו, עד לנקודה שגופו אינו מהווה חצץ והפרדה. כיוון שאף הוא בן מאה, אומר על גיל זה הפסוק ש"מת ועבר ובטל מן עולם".
מכאן שמת – לעולם הזה, הגשמי.
עבר – לאחדות בו מתחברים שמיים וארץ.
בטל – לכל נושאיו וענייניו של דרישות החומר הטבעיות לאדם.

זהו הפוטנציאל ההתפתחותי של בן המאה: האחדות , הטהרה והאפשרות להפוך להיות מקדש מודע לאלוהות.
זוהי התכלית של המסע של האדם בעולמו, אותה האחדות, האפשרות למגע המודע, הבוגר והיודע עם האלוהות, כך שמתקיימת באדם האפשרות להעביר לעולם את היסודות שעליהם העולם עומד וממנו הוא יונק את חיותו. שמשם בא ולשם הוא הולך.

האם ניתן לומר שאדם זה בטל ומת לעולם?
חלילה… זהו אדם יקר מפז, שאין ערך וגבול לעושר ולהכרחיות שלו לעולם הזה.
העולם הזה כמהה וזקוק לאנשים בני מאה מסוג זה, שיראו לו לעולם דרך וכיוון, וילמדו אותו יסודות פשוטים של אחדות ואהבה, נתינה וקבלה, תנועה מול שהייה.
אנשים מסוג זה, בני המאה, כאשר הם מלמדים, אין הם מצווים ולא פוקדים, לא שופטים וגם לא מקטלגים.
מה שבא מהם ודרכם, מחזיר אדם למקומו, לשורשיו, בסבלנות, הבנה ואהבה.

מגע של אדם "צעיר" עם אנשים בני המאה, מחזיר אותו אל השקט, אל היסוד שמננו חיים נובעים, אל הנחלה ומנוחה שממתינה ומובטחת לו.
וגם אם אדם "צעיר" אינו מוכן למתנה של בן המאה, הרי שהמגע עמו מותיר באדם הצעיר את סימני הדרך, את הכיוון ואת הזיכרון שילווה אותו במסע הצעדים הפרטי שלו, עד שהוא עצמו, הצעיר, ירכוש את הזכות לעצמו להיות זכאי וראוי למעמד של בן המאה.
בן מאה ניצב כצור, לעולם כולו. ככוכב צפון.
העולם הזה, הצעיר זקוק וכמהה לבן המאה. אין לבן המאה חלופה, ספר וכל טקסט דתי, פילוסופי או ספרותי אינם עמודים מול פשטותו של בן המאה.
בן המאה מזהיר בזוהר הרקיע. ואל ישגה הצעיר בטעות של המראה החיצוני. אלא יפתח את ליבו לראות ולדעת.

כליות י"ח, שלבי ההתפתחות י', ארכיטיפ קי"א

י"ג – בן תשעים לשוח: שיחתו של בן התשעים

על איכות השיחה של בן התשעים חלים שני סוגי השפעות.
השפעה זוהי הקמילה הטבעית של הגוף, כאשר בשלב זה, דעיכת כוחות הגוף מהווים סיבת לשינויים קוגניטיביים כגון ירידה בדרגת הזיכרון, חדות המחשבה, קוהרנטיות מחשבתית ועוד…
סוג השפעה שני, זהו החיים שהאדם חי, סוג התוכן והמסה של תוכן החיים שהאדם צבר בתוכו לאור החיים שחי.
שני סוגי השפעות אלו, מאפשרים שיחה ודיבור אשר הצד הביקורתי של תודעה, הצד המודע המסנן של התודעה, פחות פעיל משמעותית.
האדם מדבר תוכן שביקרות התודעה אינה חוסמת ואינה מהווה מסך על דבריו של בן התשעים (לא לחלוטין כמובן, אך פחות משמעותית)
דבר זה הופך את שיחתו של בן התשעים ל"אמיתית" ואותנטית לאין שיעור, ביחס לאדם צעיר, אינטלקטואל, חד במחשבתו.

ככל שאדם התפתח וגדל בימי חייו, ועבר את התחנות החיים באופן בו נבנה בתוכו תוכן נוסף, תבונה נוספת, מעבר לחיי השעה והחומר. כך שיחתו של בן התשעים הופכת אף היא להיות עמוקה וישירה, לאור הפשטות והמיידיות שיש באיכות שיחתו של בן התשעים.
הדברים הנובעים מפיו של בן התשעים, כמו שבאים ממקור עמוק שאינו קשור עליו ישירות.
הוא הופך לסוג של "צינור" להעברת תוכן, הניכר בפשטות, במיידיות, באופן בו הדברים מבליחים כמו מעצמם.
ככל שאדם טיהר עצמו במהלך חייו, שיחתו בשלב זה הופכת להיות מעיין נובע, אותנטי במיוחד, ויש להקשיב טוב, להטות אוזן קשובה, לשיחתו של אדם מסוג זה.
לעתים אפשר כי שיחתו של בן התשעים, תתקבל על ידי השומע כמו בליל של גיבובים, אך אין זה כך, וכדאי לשבת באורח רוח כאשר שומעים את שיחותו של בן התשעים.
הדברים עשויים להישמע כמו שאינם סדורים, עקב קוגניציה שאינה מפריעה יותר (פחות ביחס לאדם צעיר, ולסטנדרט כמו שהעולם מבין)

בשיחתו של בן התשעים, ניתן לשמוע על החיים וערכם האמיתי, על הדבר שהוא החשוב באמת בחיי האדם, שכה קל להפסיד בחיים הצעירים.
על עיקר נשמת האדם שמקורה אינו בגוף אלא בשמיים, על היסוד האלוהי שבנפש האדם, על סיבת החיים והתגשמותם באופן הפשוט, העמוק והמיידי.
אלו דברים גדולים, המולבשים בשיחתו של בן התשעים בחיוך קל ובפשטותו המדהימה, אשר לעתים קולחת ולעתים נשמעים במשפטים המבליחים כמו שללא קשר, ונאמרים ספונטנית.
זוהי שיחה של אדם היודע לחוש את ההבדל העקרוני, ההופך למוחשי מאוד בגיל זה, בין גוף שהוא לבוש ומרכבה לנפש, והנפש בעצמה ואיזו איכות יש לה.

כיוון שזהו שלב הקרוב לסוף החיים, זהו השלב המסכם את מסכת חייו של האדם. וחיי האדם בשלב זה מתמצים לנקודה אחת שהיא הייתה המוטיב המחייה ומוביל שלו כל (או רוב) ימי חייו.
על מה חייו נשענו, מה היה הדבר או הנושא שהוביל אותו ולאור מה חי.
נושאים אלו, יש שהם גיבשו באדם ערך נוסף על איכות נפשו הבסיסית, ואם כך הוא הדבר, שיחתו של בן התשעים עשירה, מלאת תוכן עם הבטחה לדור הבא.
כאשר אדם צעיר בא לבקר, או להקשיב לשיחתו של בן התשעים, עליו להשיל מעליו את תפיסת המירוץ של החיים. עליו לשבת ולהיות, עליו להיפתח למימד זמן ששם התנועה אינה מורגשת, אינה מחולקת.
אם בחור צעיר מצליח כך לבוא לשיחתו של בן התשעים, הוא בוודאי יזכה להציץ לנצח דרך האשנב שיפתח לו בן התשעים באופן שיחתו.
דבר שעשוי לתת לחיי הצעיר פרופורציה נכונה יותר על מה עיקר ומה טפל בחייו.

לכן – היום, בעיקר היום, בחברה בא אנו חיים, של מאה ה21, בה אנשים זקנים אינם חלק מן המארג התרבותי, החברתי והמשפחתי. אלא שהתרבות תופסת את "גיל הזהב", אנשי הזהב, כנטל, כדבר שיש לשים בצד כדי שלא יפריע, ולא יאלץ את הדור הצעיר להתעכב ולעצור.
חברה העוצמת עין מן האבות, מן הדור שנשא על כתפיו את מי שכך חי ומרגיש כלפי הדור המבוגר, שהיה השורש לו.
זוהי חרפה לדור החדש, זוהי תרבות המתנתקת מן השורשים שלה (לא במובן המסורתי) שורשים של קשר לאבות, וליסוד שממנו בא האדם ומשם נובע כוחו.
לכן תרבות זו – קשה לראות את העתידה, קשה לראות את סוג חיים שהיא מייצרת לעצמה, אם יש לה סיכוי להגשמה ולביסוס של דבר מה יציב.
זוהי תרבות המכלה את עצמה. אשר רואה בזקנה דבר שיש לברוח ממנו, דבר מכוער שאינו עונה לערך התרבותי הנוכחי של "צעיר זה יפה", של מהי אסתטיקה, של תזזיתיות שהיא כביכול יצירתית, כאילו חיה ונושמת יותר.
אין לתרבות זו על מה שתישען ללא הדור הקודם, ללא האבות והאימהות, ללא ה"זקנים".
אין לתרבות זו עתיד ללא ההיסטוריה שלה, שהדור הקודם נושא בתוכו.

בשיחתו של בן התשעים יש מקול המחאה, לתרבות הנוכחית.
אך במקביל קולו של בן התשעים מלמד ומראה את השורש, את המקור, את איזון הנכון של חיי האדם בין ההכרח לקיום לגוף במובן ההישרדותי, לבין קיומה של הנפש שהיא מקור חיי האדם.

כליות י"ז, שלבי ההתפתחות ט' – ארכיטיפ ק"י

י"ב – בן שמונים לגבורה:

"הגבורה האמתית היא המתינות" (אוריפידס – מחזאי מאתונה העתיקה, 480-406 לפנ"ס)
מתינות בגיל שמונים הנה בחלקה, תוצר של ההאטה הטבעית של גוף האדם.
הגוף נחלש ומאט ומחייב מן האדם לאמץ לעצמו גישה של מתינות, עקב חולשת גוף.
לרוב המתינות של גיל "גבורות" אינו בחירה אלא הכרח פיזיולוגי.
אך כאשר האדם חי את רוב שנותיו כאשר הוא מאמץ פילוסופיית חיים מתונה ואוחז בגישה מתונה.
אז כאשר הוא מגיע לגיל גבורות, יש בו ברכה מיוחדת.

"שלושה הם אוצרותי אותם אשמור כבבת עיני:
שם הראשון – אהבה.
שם השני – מתינות.
שם השלישי – היעדר שאיפה לעמוד בראש.
האוהב יהיה אמיץ לב.
המתון יידע רווחה.
הנקי מן השאיפה לעמוד בראש, יהיה מנהיגם של העומדים בראש"
(לאו טזה, טאו טה צ'ינג – סז. תרגום: שלמה קאלו)

מתינות מביאה לידי רווחה בכמה רמות: גופנית, נפשית וברמה הכוח והאנרגיה של האדם.
מתינות זו אינו דבר המתפתח באופן טבעי, ללא תשומת לב. זוהי איכות בנפש האדם הדורשת עבודה ותשומת לה רבה, בעיקר בגיל צעיר. וככל שאדם מקדים בגיל צעיר לאמץ ולרכוש לעצמו את איכות המתינות כך הרווחה שלו תלך ותגדל.
כאשר המתינות הבשילה והגיע לגיל גבורות, האדם יודע לספר את החיים ולהראות לדור הבא צדדים שלא ניתן לראות אותם תוך כדי תהליך החיים המתפתח.
עקב המעורבות ותגובות היתר, של גיל צעיר ותהליך הסוחף את האדם גופנית ורגשית, האדם אינו יכול לראות צדדים רבים הקשורים למה שסביבו.
והרבה אנשים מבכים על "חוכמת בדיעבד", שאילו ידעו את מה שהם יודעים כעת, לא היו נוהגים כך וכך, אלא היו נוהגים אחרת.
הרבה אנשים מכים על חטא כאשר הם מתבוננים על החלטות שעשו, על דברים שיצאו מן הפה ופגעו באחר, על בחירות שגויות שהביאו לחורבן מסוגים שונים, אולי הפסד כלכלי, אולי יחסים אינטימיים שהוחמצו ועוד..

תהליך זה מוביל לחרטה, למידה, ולעתים לצער עמוק, אשר במקרים רבים לא ניתן יותר לשנות את תוצאות ההחלטות ותנועת החיים.
כמו כן, במקרים רבים ה"שיעור" של נטייה לתגובות רגשיות המובילות לסוגי קשיים קומוניקטיביים, או מצבים בהם אדם שוגה בהחלטות שוב ושוב באותה הצומת או הנקודה – לא נלמדת בקלות, למרות שיש התפתחות של מודעות למקומות המזמנים "קטסטרופות" לאור ניסיון העבר באדם.
אנשים נוטים לחזור למקום השגיאה והטעות שוב ושוב. כאשר תהליך הלמידה אינו נרכש בקלות.

זוהי איכות המתינות, המביאה לסליחה, לקבלה, להשלמה ולאהבה למרות המקומות הקשים שמובילים לקשיים ולמהמורות בחיי האדם.
והיא: המתינות, יש לה את הכוח להביא אדם ללמידה שם האדם עובר למקום אחר, לפלטפורמת קיום אחרת.

סיפורו של בן הגבורות, כאשר הוא יספר את חייו שחי, אינו זהה ואינו דומה כלל לסיפור שסיפר לעצמו בגיל צעיר יותר.
סיפורו של בן הגבורות, יודע לראות את רוחב היריעה, את מכלול הסיבות, את כלל הצדדים שהיו מעורבים בסיפור חייו.
אין בו שפיטה, אין החלטה, אין בו חרטה ולא כעס עצמי.
הוא יודע לספר את חייו בתוך שלמות, קבלה, השלמה ובהירות כי כך היה על הדברים להתרחש.
גבורתו של בן השמונים, נובעת מן הנטישה של תפיסת העולם במובן האישי ויחסי. יש בו את היכולת לראות מכלול שאינו תלוי בו, שהוא חלק קטן בלבד מן השלם.
יש בו קבלה מלאה של מקומו בתנועתו של השלם.
גבורתו של בן השמונים הנה המוכנות להיפגש עם הסוף כאשר ליבו שלם על חיים שחי.
על הצד האישי ולא האישי שיש בחייו.
על השקט המופלא המשתרר סביב כאשר חלקי החיים כולם באים למקומם, וכאשר האדם נוגע בסוף המסע בחיים, כמו שחי.
"גבורה היא לאהוב את החיים ולהתבונן בפני המוות בשלוות נפש" (ז'אן ז'ורס – מהפכן צרפתי 3-9-1859 \ 31-7-1914)

כאשר בן הגבורות מספר את סיפור חייו, יש להטות אוזן לאופן כיצד תפיסת החיים בתוכו השתנתה לאורה של המתינות והגיל החולף, שם פוגשים את הגבורה.
הגבורה אינו אלימה, אינה כובשת, אין בה שררה על מישהו או משהו אחר.
הגבורה זוהי ההשלמה העצמית, הסליחה העצמית, הקבלה המלאה של האדם את עצמו.
יכולתו של אדם לראות את חייו לא מן הזווית האישית אלא מן הזווית של השלם, של המוחלט.
אז סיפורו של בן הגבורות, מרתק, רב תוכן, עשיר ומלמד.
אין בסיפורו של בן הגבורות אלא מן הצוואה של החיים שחי לעולם שיבוא.

כליות ט"ז, שלבי ההתפתחות ח' – ארכיטיפ ק"ט

י"א – בן שבעים לשיבה:

"מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה" (ויקרא יט,לב)
ככל שאדם עולה במדרגות הגיל, יותר ויותר מתבררת הנקודה המרכזית שהובילה את האדם כל חייו.
מהו קו החיים שחי, על מה נשענו חייו, הציר שסביבו חייו סבבו.
סיפור החיים של האדם כולו, רשום לו על גופו, דרך סימפטומים, כאבים ומחלות.
ובעיקר סיפורו של אדם רשום לו על פניו, הקמטים, צבעי הפנים, זוויות אברי הפנים (אף, פה, עיניים, גבות, לחיים וכו') עליהם רשום סיפור חייו המדויק של האדם. לא מן הזווית העובדתית של מה שקרה, אלא מן הזווית האישית של הגישה והיחס של האדם למה שחווה, כיצד הרגיש, מה הייתה הזווית שלו למה שקרה לו בחייו. איזו "פילוסופיית חיים" הניעה אותו לפעולה. על פניו של האדם רשום החיים שחי באופן העמוק והאישי ביותר, נטול עובדות ביוגרפיות.

כיוון שכל צעד וכל פרק בחיי האדם, מתחילתם ועד לסופם, מאפשר את המשך תהליך אבולוציית נפש האדם, מתעוררת השאלה: מהי האפשרות ההתפתחותית של גיל שיבה?
מנקודה זו בחיי האדם, גוף האדם מראה דעיכה מן הסוג המוביל להאטה, לחולשה ולמחלות האופייניים לגיל הזהב. לכן זהו השלב בחיי האדם ששם החיים שהאדם חי מתחילים לעבור את תהליך הסיכום, את התהליך שמסכם סביב מה חיי האדם סבבו רוב שנותיו.

בגיל זה קיימת אפשרות שהגוף, עקב החולשה שלו, יפסיק להוות הפרעה לנפש האדם.
אך זה בתנאי שנפש האדם לאורך רוב חיי האדם הייתה נקודת המרכז של התפתחות האדם.
בכל אדם יש נפש, ובכל בני האדם התערבבות נפש וגוף, גורמים לתופעה ה"פסיכו גופנית".
וכל בני האדם חשים, מגיבים ומונעים מן הנפש.
אך ברוב בני האדם, במשך רוב שנותיהם, אין תשומת לב לנפש. היא מוזנחת לטובת האימפולס הגופני, או לאור מציאות חיים קשה והישרדותית.
אם האדם חי בתנאים המאפשרים את התפתחות נפש האדם, אולם הוא לא הלך בדרך זו, הרי שהדבר הביא לשכחה ולפספוס של עיקר הפוטנציאל האנושי.
בגיל שיבה נקודה זו מתבררת. מה היה עיקרי יותר בחיי האדם, גופו או נפשו.
אם גופו היה מרכז חייו, הדבר מוביל בגיל זה לחרדה רבה סביב השינויים של דעיכת כוח הגוף. האדם עסוק וחרד מכל סימפטומים שחש, מתרופות חדשות שמתווספות לו, ממחלות חדשות הצצות, המבטאות עוד פונקציה תפקודית שפעם הייתה טריוויאלית והיום אין אותה יותר.
האדם עסוק בדעיכה הגופנית ובמצוקה שיש בדבר.

אולם, כאשר האדם חיי את רוב ימיו לאורו של ערך גבוה, השם דגש על נפשו שהיא עיקר האדם, אז הוא כאדם גדל לאורו של ערך מסוים.
בגיל שיבה נפתחת לאדם זה דלת חדשה של שפע חיים חדש, הקשור לדינמיקה של הנפש לבדה ללא מכשול הגוף המצפה ומתלבש על הנפש.
אדם זה זוכה להבנה, לתודעה, לידע ולמרחב חדש שהוא עמוק ומדיוק יותר, עשיר ורחב לאין שיעור ביחס לתוכן ספרותי כתוב. בגיל זה מתאפשרת הידיעה הישירה של אמיתות מסוימות שרוב בני האדם רואים בהם "רעיון" ספרותי בלבד.
לכן בקונטקסט הזה הפסוק מזהה את הכבוד לגיל השיבה עם יראת אלהים:
"מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה"
כאשר אדם חיי את נקודת העיקר ונפשו גדלה עקב כך, הרי שניתן לראות על פניו אור מיוחד.
"וַיְהִי, בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד-מֹשֶׁה, בְּרִדְתּוֹ מִן-הָהָר; וּמֹשֶׁה לֹא-יָדַע, כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו–בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ. וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-מֹשֶׁה, וְהִנֵּה קָרַן, עוֹר פָּנָיו; וַיִּירְאוּ, מִגֶּשֶׁת אֵלָיו" (שמות לד, כט-ל)
קרינת עור הפנים בגיל זה מלמדת על הנפש המאירה, ויש בדבר זה דרגות רבות, עם הדגש על המקום בפנים ששם מופיעה הקרינה. המקום בפנים הקורן מעיד על החלק הפעיל בנפש האדם, שגדל לאורך שנות חייו לתשתית ולפלטפורמה לדבר גבוה מן האדם עצמו.

מכיוון שיש בגיל שיבה סוג של טעם מן הסוף, והחיים מתחילים את תהליך הסיכום שלהם, עולה השאלה: מה קורה בקרבו של אדם שלפתע כמו ומתעורר ומבין כי לא חי נכון ומבקש לשנות? האם לא מאוחר מדי? האם יש תקווה?
התשובה: "אֲפִלּוּ חֶרֶב חַדָּה מֻנַּחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים" (ברכות י-א)
כלומר: בכל גיל, בכל שלב פתוחה הדלת למקום באדם ששם מרכז ההוויה, ומשם נובעים החיים.
ולכל אדם מקום זה פתוח ואפשרי. גם בגיל שיבה, במקום ששם חיים מתחילים את תהליך הסיכום שלהם.

הפרי האמיתי לאדם שעשה יוגה כל חייו, מדיטציה, או שלמד תורה כל חייו בדבקות ואמונה, בא בגיל השיבה.