כליות ט"ז, שלבי ההתפתחות ח' – ארכיטיפ ק"ט

י"א – בן שבעים לשיבה:

"מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה" (ויקרא יט,לב)
ככל שאדם עולה במדרגות הגיל, יותר ויותר מתבררת הנקודה המרכזית שהובילה את האדם כל חייו.
מהו קו החיים שחי, על מה נשענו חייו, הציר שסביבו חייו סבבו.
סיפור החיים של האדם כולו, רשום לו על גופו, דרך סימפטומים, כאבים ומחלות.
ובעיקר סיפורו של אדם רשום לו על פניו, הקמטים, צבעי הפנים, זוויות אברי הפנים (אף, פה, עיניים, גבות, לחיים וכו') עליהם רשום סיפור חייו המדויק של האדם. לא מן הזווית העובדתית של מה שקרה, אלא מן הזווית האישית של הגישה והיחס של האדם למה שחווה, כיצד הרגיש, מה הייתה הזווית שלו למה שקרה לו בחייו. איזו "פילוסופיית חיים" הניעה אותו לפעולה. על פניו של האדם רשום החיים שחי באופן העמוק והאישי ביותר, נטול עובדות ביוגרפיות.

כיוון שכל צעד וכל פרק בחיי האדם, מתחילתם ועד לסופם, מאפשר את המשך תהליך אבולוציית נפש האדם, מתעוררת השאלה: מהי האפשרות ההתפתחותית של גיל שיבה?
מנקודה זו בחיי האדם, גוף האדם מראה דעיכה מן הסוג המוביל להאטה, לחולשה ולמחלות האופייניים לגיל הזהב. לכן זהו השלב בחיי האדם ששם החיים שהאדם חי מתחילים לעבור את תהליך הסיכום, את התהליך שמסכם סביב מה חיי האדם סבבו רוב שנותיו.

בגיל זה קיימת אפשרות שהגוף, עקב החולשה שלו, יפסיק להוות הפרעה לנפש האדם.
אך זה בתנאי שנפש האדם לאורך רוב חיי האדם הייתה נקודת המרכז של התפתחות האדם.
בכל אדם יש נפש, ובכל בני האדם התערבבות נפש וגוף, גורמים לתופעה ה"פסיכו גופנית".
וכל בני האדם חשים, מגיבים ומונעים מן הנפש.
אך ברוב בני האדם, במשך רוב שנותיהם, אין תשומת לב לנפש. היא מוזנחת לטובת האימפולס הגופני, או לאור מציאות חיים קשה והישרדותית.
אם האדם חי בתנאים המאפשרים את התפתחות נפש האדם, אולם הוא לא הלך בדרך זו, הרי שהדבר הביא לשכחה ולפספוס של עיקר הפוטנציאל האנושי.
בגיל שיבה נקודה זו מתבררת. מה היה עיקרי יותר בחיי האדם, גופו או נפשו.
אם גופו היה מרכז חייו, הדבר מוביל בגיל זה לחרדה רבה סביב השינויים של דעיכת כוח הגוף. האדם עסוק וחרד מכל סימפטומים שחש, מתרופות חדשות שמתווספות לו, ממחלות חדשות הצצות, המבטאות עוד פונקציה תפקודית שפעם הייתה טריוויאלית והיום אין אותה יותר.
האדם עסוק בדעיכה הגופנית ובמצוקה שיש בדבר.

אולם, כאשר האדם חיי את רוב ימיו לאורו של ערך גבוה, השם דגש על נפשו שהיא עיקר האדם, אז הוא כאדם גדל לאורו של ערך מסוים.
בגיל שיבה נפתחת לאדם זה דלת חדשה של שפע חיים חדש, הקשור לדינמיקה של הנפש לבדה ללא מכשול הגוף המצפה ומתלבש על הנפש.
אדם זה זוכה להבנה, לתודעה, לידע ולמרחב חדש שהוא עמוק ומדיוק יותר, עשיר ורחב לאין שיעור ביחס לתוכן ספרותי כתוב. בגיל זה מתאפשרת הידיעה הישירה של אמיתות מסוימות שרוב בני האדם רואים בהם "רעיון" ספרותי בלבד.
לכן בקונטקסט הזה הפסוק מזהה את הכבוד לגיל השיבה עם יראת אלהים:
"מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה"
כאשר אדם חיי את נקודת העיקר ונפשו גדלה עקב כך, הרי שניתן לראות על פניו אור מיוחד.
"וַיְהִי, בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד-מֹשֶׁה, בְּרִדְתּוֹ מִן-הָהָר; וּמֹשֶׁה לֹא-יָדַע, כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו–בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ. וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-מֹשֶׁה, וְהִנֵּה קָרַן, עוֹר פָּנָיו; וַיִּירְאוּ, מִגֶּשֶׁת אֵלָיו" (שמות לד, כט-ל)
קרינת עור הפנים בגיל זה מלמדת על הנפש המאירה, ויש בדבר זה דרגות רבות, עם הדגש על המקום בפנים ששם מופיעה הקרינה. המקום בפנים הקורן מעיד על החלק הפעיל בנפש האדם, שגדל לאורך שנות חייו לתשתית ולפלטפורמה לדבר גבוה מן האדם עצמו.

מכיוון שיש בגיל שיבה סוג של טעם מן הסוף, והחיים מתחילים את תהליך הסיכום שלהם, עולה השאלה: מה קורה בקרבו של אדם שלפתע כמו ומתעורר ומבין כי לא חי נכון ומבקש לשנות? האם לא מאוחר מדי? האם יש תקווה?
התשובה: "אֲפִלּוּ חֶרֶב חַדָּה מֻנַּחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים" (ברכות י-א)
כלומר: בכל גיל, בכל שלב פתוחה הדלת למקום באדם ששם מרכז ההוויה, ומשם נובעים החיים.
ולכל אדם מקום זה פתוח ואפשרי. גם בגיל שיבה, במקום ששם חיים מתחילים את תהליך הסיכום שלהם.

הפרי האמיתי לאדם שעשה יוגה כל חייו, מדיטציה, או שלמד תורה כל חייו בדבקות ואמונה, בא בגיל השיבה.

כליות ט"ו, שלבי ההתפתחות ז' – ארכיטיפ ק"ח

י – בן ששים לזקנה: החכמה

"מפני שיבה תקום: יכול אפילו מפני זקן אשמאי תלמוד לומר, זקן ואין זקן אלא חכם שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. רבי יוסי הגלילי אומר אין זקן אלא מי שקנה חכמה" (קידושין לב,ב)
מכאן שזקן אינו שייך לגיל הכרונולוגי, כיוון שזקן זהו אדם בעל חכמה, שרכש חכמה.
ברכישת חכמה האדם הופך וזוכה לתואר "זקן". יש אדם בא בימים שאינו ראוי לתואר חכם, ויש אדם צעיר בגיל והוא חכם אמיתי, כלומר זקן.
מהו הקשר אם כן, בין הגיל הכרונולוגי לזקנה כמו שמקובל לחשוב?
ההקבלה לנושא הגיל הכרונולוגי, קשור לתהליך הביולוגי המתרחש בתקופה זו של חיי האדם, ששם הגוף נחלש, מאט משמעותית את יכולת התנועה שלו, הכול הופך איטי יותר.
הגוף מתחיל לאבד כוחות ואיכויות שהיו לאדם העבר.
הגוף עובר תהליך דעיכה הדרגתי המחייב את האדם להיות זהיר יותר, ומודע יותר לתנועותיו, אם חלילה ייפול וישבור את עצם הירך, הדבר במקרים רבים מוביל למוות.
כל אלו הם ביטוי פיזיולוגי לאיכויות הנפש הדרוש כתנאי להשגת החכמה.

בכדי שאיכות חכמה בנפש האדם, תגדל ותתפתח, יש צורך בזמן רב, הזמן החולף הוא עצמו פונקציה הכרחית להתפתחות החכמה. כיוון שחכמה גדלה, ומחייבת זמן של הבשלה, בהירות, היווכחות, בירור בין דקויות שקשה לראות בחטף. חכמה יודעת לעצור ולהישאר עם דבר מה לאורך זמן עד לנקודה ששם דברים מתבהרים. חכמה אינה ממהרת, אינה קופצת למסקנות, אינה נחפזת לדבר, ואינה זקוקה להודיע על ממצאיה. חכמה אינה מתווכחת ואינה מתנצחת כנגד דעה שונה.
אדם זקן אינו תבוסתן, למרות שאינו נלחם.
אינו מובס למרות שהוא כנוע.
אינו זקוף קומה או בעל חשיבות, למרות בהירות דעתו וראייתו המפוקחת.
אינו זקוק לכבוד או מעמד, למרות איכותו המתבדלת, שהיא חכמתו.

התפתחות נכונה של גיל זקנה מובילה להתרת ההיצמדויות השונות לנושאים שבעברו של האדם, הוא היה בעל להט ותשוקה כלפיהם.
הלט ותשוקה, הם מאפייני הנעורים, הם כוחות המובילים אדם בשלב ה"רדיפה" רחוק, לשם ההגשמה.
אך הגיל זקנה, באופן טבעי, תשוקה להט ואש היצרים הנובעת מן הגוף (עם שיתוף של תכונות אופי מולדות) פוחתת מאופן משמעותי ביותר.
אולי האדם המזדקן לא יוכל לשכוח ולהניח מקומות ששם זכר עצמו עם הלהט, כיוון ששם חש בחיים. אך התפתחות נכונה מובילה אדם לוותר על כל מה שבעבר אדם היה מוכן לשים את כל כולו על דבר מסוים.
ההיצמדות של האדם לדבר מה, מביאה לידי הזדהות עמוקה של האדם עם אותו הדבר, במקרים רבים באמצעות אותה ההיצמדות האדם זוכה בזהות, בשייכות ובכבוד בקשורים לקונטקסט של נושא ההיצמדות (כגון היצמדות לזהות דתית, פוליטית, מעמד חברתי, "שם" שהאדם עשה לעצמו וכו')
אם אדם מזדקן נכון, כל סוגי הזהויות שהייתה בהם תשוקה ולהט ומובילים להזדהות ולהיצמדות לנושא חיצוני ושהאדם אימץ לעצמו, חייבים לנשור כמו קליפה מעל האדם המזדקן.
אדם החופשי מהיצמדות, זהו אדם המשוחרר מכבלים רבים, והוא בעל איכויות של "זקן", והוא חופשי.
יש בו נינוחות, יש בו חלל הפנוי להתבוננות, יש בו סובלנות אין קץ.
אין הוא מאיץ בתהליכים, אין הוא שואף לסיים והגיע לאיזה קו גמר.
אין בו תחרות, ולא השוואה של עצמו מול דבר מה.
הוא פשוט ונינוח, ולכן אינו מזוהה עם דבר ואינו בולט עקב כך.

תכונה זו אינה הכרחית לגיל זקנה, אך הגיל עצמו מאפשר אותה אם האדם אכן התפתח נכון.
אם לא התפתח נכון, גיל הזקנה מביא עמו חרדה עמוקה על חיים שחולפים והם לקראת סיומם, דבר המוביל לתלות וצורך באחיזה נחושה עד לסימביוטית עם גורמים סביבתיים דרכם האדם חש ביטחון.
זקנה מובילה להתפוררות של מה שהיה פעם יציב, לכן זקנה מביאה עמה חרדה עמוקה והזדקקות לגורמים חיצוניים דרכם האדם חש יציבות וביטחון.
זקנה בשלה, מביאה בצידה כניעה עמוקה, וויתור עמוק. לא מתוך תבוסה, אלא מתוך השלת כל אותן הזהויות שהיו בעבר לבושים על האדם, וכעת אין להם רלוונטית יותר.
מקום ההתחדשות של הזקנה (התחדשות מרעננת) זהו התפתחות חווית הכניעה ומובילה לזניחת כל היצמדות לכל דבר ונושא – שם קיים החופש.

סיכום:
אין כל קשר בין נושא הגיל לאיכויות אלו, יש אנשים צעירים בגיל אשר הם חכמים עם עומק עצום, עקב קניית האיכויות של הזקן.
וזקן מסוג אותן האיכויות זוהי מעלה גבוהה במיוחד.
זקן (ללא גיל כרונולוגי) רגלו האחת בתוך החיים ורגלו השנייה מחוץ לחיים.
יש בו מעורבות שאינה מתערבבת עם מאורעות העולם. מכאן השקט והנינוחות.
יש בו שלווה. עקרונית: אדם צעיר בגילו הכרונולוגי, אם הוא מתפתח והולך בכיוון הנכון, עליו לשאוף ל"זקנה" בגיל צעיר.

כליות י"ד, שלבי ההתפתחות ו' – ארכיטיפ ק"ז

ט- בן חמישים לעצה: "כליות יועצות" (ברכות סא,א)

עצה באה מן הכליות. הכוח הנובע מן הכליות לתת עצה ולדעת מהי העצה הנכונה, נובע מן הצד הפיזיולוגי של הכליה המסנן את נוזלי הגוף ומייצר אקלים ייחודי, ותנאים מאוד ספציפיים, לשם האיזון התמידי של גוף האדם.
יכולת הכליה לסינון כל כך מדויק, וסלקטיבי, מה יידחה ומה ייקלט שוב, מתבטא ברובד הנפשי, באדם היודע ומסוגל להבחין ולהבדיל בין "טוב ורע", כלמור בין עיקר לטפל.
אדם בעל עצה, זהו אדם המבין ויודע להבדיל בין עיקר לטפל. ואדם מסוג זה, יודע לתת עצה כיוון שכך הוא חי כל חייו, מתוך ההבנה וידיעה של מהו עיקר וטפל.
אם אדם זה אכן חי עם מסגרת קפדנית של עיקר וטפל המוגדרים ומאובחנים היטב בנפשו, אדם זה הופך למסוגל לתת עצה.

"דרש רבי שמלאי, תרי"ג מצוות נאמרו למשה בסיני;
בא דוד והעמידן על אחת עשרה, שנאמר: "ה', מי יגור באוהלך… הולך תמים ופועל צדק".
בא ישעיהו והעמידן על שש, שנאמר "הולך צדקות ודובר מישרים…"
בא מיכה והעמידן על שלוש, שנאמר "ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך".
בא חבקוק והעמידן על אחת: "וצדיק באמונתו יחיה". (מכות כד,א)

חבקוק זהו אדם שיש בו עצה, כיוון שחי כל חייו על אמונתו, וכל הפרטים השונים והרב גוניים של חיי היום יום שלו, כולם באופן מוחלט נשקלים על פי עיקרון "עיקר וטפל" ההולך על התכלית.
הכיוון ברור לו, התכלית ברורה לו, וכל מעשיו עוברים בתוכו משפט היודע לסנן היטב כל מצב על פי עיקרון העיקר והטפל – המוגדרים על פי ידיעת התכלית.
ידיעת תכלית זו, בא יש את הכוח להגדיר מהו עיקר וטפל, מהו טוב ורע, המשרתים את ההליכה לכיוון התכלית.
זוהי משמעות של "בוחן כליות".
מה בדיוק ניבחן בכליות?
דרגת ידיעת התכלית דרכה האדם "מסנן" כמו הכליות את כל אירועי החיים.

בגיל חמישים, האדם עובר שינוי ביולוגי המשיל מעליו את כול שיירי הנעורים או ההפרעות הפיזיולוגיות, העשויות להביא לידי גירוי יתר של המערכת.
גיל חמישים מאפשר נינוחות של האטה ביוכימית, דרכה האדם פחות סוער, פחות מגיב לסימולציות חושיות או גופניות.
אך יכולת העצה בשלב זה אינה תלויה יותר בשינויים הגופניים, כמו בשלבים מוקדמים יותר.
בשלב זה עצם הזקנה הקרבה, הופכת לאדם שחי נכון עד לנקודה זו, לברכה עמוקה. לאדם שלא חי נכון, גיל זה הופך לקושי גדול.
חי נכון משמעותו: עד כמה חי האדם על פי ידיעת התכלית ממנה נגזרת לאדם מושגי הטוב והרע.
עד כמה עיקר חייו היו כגחלת לרגליו שהובילו אותו כל שנותיו.
עד כמה בערה בתוכו ידיעת התכלית.

אדם שידיעת התכלית, הפך למוטיב שדרכו הוא חי את כל חייו, זהו דמותו של חבקוק הנביא.
אדם מסוג זה, יש בו עצה. ועצתו של אדם מסוג זה, נכונה.

עצה מעצם טבעה, אינה פוקדת, אינה צועקת, אינה מאיימת, אינה מחליטה דבר.
אין בא מרות, אין בא מקושי הצווי, היא לא דורשת ולא מקפידה על האחר.
בעצה אמתית, יש רוך ואהבה, יש פתיחת חלל לשאלה.
עצה אמתית מאפשרת לאדם למצוא מנוח מן אבק החיים המסמא את העיניים.
עצה נכונה, מביאה עימה חסד המחלחל לכל תא בגוף האדם, ומביא לידי רוגע, גם כאשר הסערה סביב.
עצה אמתית, יודעת את המקור, את השורש. אין בא יחסיות של רווח, היא שואפת לצפות בתהליך המקדם את האחר להגשמת התכלית.

כליות י"ג, שלבי ההתפתחות ה' – ארכיטיפ ק"ו

ח- בן ארבעים לבינה: תוצאות חיים.

בגיל זה, האדם מגיע לפרקו, לגיל "העמידה", למקום ששם האדם עומד, יציב, לאור כברת הדרך שכבר עבר.
זהו זמן בחיי האדם שהגוף, מן הזווית הפיזיולוגית מאט תפקודים פיזיולוגיים רבים, ויכולות שהיו טבעיות לאדם עד לנקודה זו, אינם יותר באותה איכות טבעית. חוסן גופני יורד באופן טבעי בשלב זה, ויכולות גופניות שהיו בעבר זמינות וטבעיות, יורדות באופן מוחשי וקונקרטי לאדם.
לכן נקודה זו בחיי האדם מהווה צומת חשובה.
1- דבר ראשון זוהי נקודה בחיי האדם שעיקרון השמירה על הקיים מן הזווית הגופנית, הופך לעקרוני ביותר להמשך החיים. טיפול נכון של האדם בעצמו במובן הפשוט עשוי להכתיב בריאות או חולי כבר בשלב זה.
לכן מומלץ בגיל זה לשמור על פעילות גופנית סדירה ועל תזונה מודעת ובריאה, מכיוון משלב זה, האדם ייפגש עם דעיכה פיזית שאין ממנה מנוס.

דעיכת כוחות הגוף עלולה לחשוף מחלות שונות המחולקות לשתי קטגוריות:
הראשונה – מחלות "גנטיות" תורשתיות, העוברות במשפחה. נטייה מולדת של האדם לחולי מסוים.
השנייה – סוגי מחלות שהן ביטוי לחיים שהאדם חי עד לנקודה זו. מחלות המשקפות אורח חיים מסוים, אולי קיצוני מדי, אולי מתיש מדי ללא תשומת לב של האדם לעצמו, כו'.

2- נקודה שנייה: מעצם האטה של תפקודים גופניים, קיימת אפשרות שיפתח באדם דלת למקומות פנימיים עמוקים יותר, עם פוטנציאל רגשי – מחשבתי – רוחני, עמוק יותר, בעקבות ההאטה הגופנית. ודבר זה תלוי בדרך מתפתחת שהאדם עשה עם עצמו כל חייו בשלבים מוקדמים עוד לפני שהגיע לנקודת זמן זו בחייו. למעשה שלב זה זהו הזדמנות לאדם שחי נכון, כיוון שעד לנקודה זו קיימת מציאות שמעצם התפקודים הגופניים, האדם חווה סוג של חסימה שאינה מאפשרת לו יציבות מחשבתית או רגשית (עקב מבנה גופני מהיר, או עם להט רגשי ועוד) וכעת מעצם ההאטה קיימת האפשרות להיכנס פנימה עמוק יותר.

לכן שלב זה (גיל העמידה) מהווה צומת שבה האדם נפגש עם תוצאות של חיים המביאים סוג של פרי המכונה "בינה". ודרגת הבינה שיש באדם הנה תוצר של חיים שהאדם חי עד לנקודה זו.
בינה זוהי איכות באדם המתפתחת לאור התנסויות שהאדם חווה המאפשרות לאדם לדעת נושאים עמוקים באופן מבורר, עם ידיעה מוצקה ומבוררת – לאור התנסות החיים של האדם.
בירור שהוא תוצר של חיים מתפתחים, מהווה תשתית להבנה ולחכמה. שהם פרי לתהליך שהאדם חי כל חייו.
בשלב זה, על האדם לדעת ולהצליח לתת תשובות לעצמו על נושאים בסיסיים ועקרוניים ביותר.
תשובות לשאלות:
א- מדוע אני פה.
ב- לאן פני מועדות.
ג- מה עלי לעשות פה, ומהי הדרך הטוב ביותר עבורי לעשות את מה שאני צריך לעשות.
אלו שאלות יסוד שהתשובות שהאדם נותן לעצמו, מלמדות על דרגת הבינה המתפתחת באדם.

נקודה נוספת הקשורה לגיל זה, זוהי היכולת באדם להבין "דבר מתוך דבר".
איכות זו אף היא עקרונית, והיא תוצר של דרך שאדם עשה עוד לפני הגיע לצומת זו בחייו.
והיא חלק מן החכמה המצטברת, וביטוי לתהליך ההתבררות הפנימית שמתרחש לאורך השנים.
וזוהי האיכות המאפשרת לאדם להגיע להרבה מקצת, להיות עם מעט וממנו להפיק הרבה.

בכל אדם יש מידה מסוימת של בינה. יש שאיכות זו מהווה תוצר המסכם תהליך של חיים שהאדם חי עד לנקודה זו, ויש שהיא ממשיכה את תהליך האבולוציה הפנימית, ואם זהו מצב – זוהי אינדיקציה שהאדם במקום הנכון, ועשה את הדרך הנכונה עד לנקודה זו.

שלב "בינה" שאינו נכון, שאינו מתקדם נכון, זהו מקום באדם הנאחז בנעורים בכל כוחו ומנסה לשחזר את כוחות וחווית החיות שהייתה לו בעבר כאשר חש עצמו חזק לאור כוחות הגוף הטבעיים.
ניסיון לחזור אחורנית בזמן וכמו לשמר גיל צעיר יותר בגיל מבוגר, זהו ניסיון שלא יצליח. ויביא לעצירה של האפשרות לקדם את איכות הבינה הפוטנציאלית של האדם.

מן הזווית הגופנית, רפואית:
זהו השלב שהחולשות הטבעיות המולדות באדם נחשפות, לאור כוחות גוף היורדים בעוצמתם.
אך נטיות מולדות אינן "גזירת גורל", ויש חלל רחב לאפשריות רבות לשאלה מה לעשות עם נטיות לחולי מולד.
גם בשלב זה, חולי מולד והאופי של הופעתו באדם, המיקום בגוף, סוג החולי, הסימפטומים הנלווים לחולי, ועוד.. כל אלו מלמדים על נקודות בחיי האדם המהוות "הפרעה" בדרך להשגת בינה בדרגה גבוהה יותר. סוג החולי מלמד (גם עם הוא גנטי) מלמד על מקום העבודה הפנימי שיש לאדם להתבונן לעסוק עימו בכדי להסיר מעל עצמו מכשול ומסוכה המורכבת מסיבות גופניות ורגשיות, שמוצאות ביטוי בחולי בגוף ובאופן הופעתו.

סיכום: גיל ארבעים מהווה צומת חשובה בחיי האדם. מצד אחד גיל זה מהווה סיכום למה שהיה עד כה, ומצד שני זהו שלב המאפשר ופותח דלת לעולמות פנימיים עמוקים וגנוזים הממתינים לשלב זה בכדי להיפתח ולהפוך לדבר מוחשי ומוגשם הנובע ממקורות גבוהים ולא גשמיים.
זהו השלב המאפשר בירור עמוק ואמיתי לשאלת היסוד הקיומי, האם האדם גוף – אפר ועפר, או שמקורו של אדם אינו בגוף, והגוף "לבוש", עוגן ומכסה לנפש האדם.
בשלב זה, נפתחת האפשרות לבירור התנסותי ואמיתי של נקודה זו, ואם אכן היא בוררה היטב, מתקיים באדם התפתחות איתנה ועמוקה של שלב הבינה.

כליות י"ב, שלבי ההתפחות ד' – ארכיטיפ ק"ה

ז- בן שלושים לכוח: לאן מופנים כוחותיו של האדם
זהו שלב בחיי אדם שיכולת הנשיאה מפתחת.
היכולת לשאת את הכרכרה של החיים על גבו, את עול המשפחה, הפרנסה, גידול הילדים, ובעיקר הכוח לקדם את עצמו.
הדבר שבשלב קודם האדם "רדף" אחריו, כעת אינו זקוק לרדיפה יותר, האדם מודע ויודע היטב את הכיוון והדרך ואת הדבר שאותו הוא מבקש לבסס ולהפוך למציאות קונקרטית.
זהו שלב העבודה הקשה, והיכלות לעבוד קשה, זהו הזמן בחיי האדם שמן הזווית הגופנית וכן בכוחות שנפש שלו, נפתחים היכולות הנדרשות לעבודה קשה שמטרתה: הגשמת הפוטנציאל הפנימי באדם לדבר ארצי, גשמי ומעשי.
הדבר זקוק לכוח רב, מכיוון שההגשמה של חיי האדם בשלב זה מתפתח בשני עקוצים במקביל:
הראשון זהו הערוץ החומרי, הכלכלי. בית, משפחה, וכל עולם החומר.
השני זהו הערוץ הפנימי של הנושא שלשמו האדם בא לעולם, הדבר שנובע מלבו של האדם, הנותן משמעות וערך לחייו, הנקודה שמשם נובע הכוח האמיתי שלו, הנקודה שאם היא לא שם – האדם סובל קשות מריק של יזע ודמעות לאור העבודה הסיזיפית הקשה, שברוב המקרים נראית כמו שאין לה סוף. והיא מתישה עמוקות את נפש האדם וכוחותיו.

קיימת זיקה עמוקה בין שלב "הרדיפה", לשלב "הכוח", מכיוון שאם האדם לא ידע אחר מה כדי לרדוף ואת מה כדאי לו להשיג, והוא רדף אחר נושאים שגויים שאין בהם ממש מבחינת איכות הנפש שלו. במקרים אלו (שהם רבים ביותר בתקופתנו) האדם מגיע לשלב "הכוח" בו כוחותיו אינם פונים למקום הנכון, והוא משקיע את כל כולו לא מקום הנכון וללא ההזנה הדרושה כדי לצלוח את המערכה.

כוחות האדם ניזונים מן הידיעה והאמונה שהאדם הולך בדרך הנכונה, ושיש בתוכו אחדות פנימית ביחס למקום אליו הוא שואף.
וכן הזנה ליסוד העמוק באדם, הזקוק לחלל של תשומת לב, הקשבה, ופעילות מזינה שאינה קשורה בדרך כלל לעבודה חיצונית כלפי העולם. אם הזנה זו אינה קיימת, האדם מהר מאוד מכניס עצמו למעגל של חיי החומר וחיי השעה שעניינים הישגים חומריים, עד למקום שהוא עצמו נשתכח ונעלם.
במקום זה, כוחותיו של אדם מתכלים במהרה, לא ניתן להמשיך ולסחוב את כרכרת החיים על גבו של האדם כאשר רק הצד החומרי לנגד עיניו.

אנשים רבים חיים כך בתקופתנו, ומתוך קו חיים זה, נוצרות בעיות רבות לאדם מול עצמו ומול האנשים הקרובים לו.
עיקר הקושי סב סביב העייפות המצטברת של עבודה קשה וסיזיפית שאינה מובילה באמת למקום מתחדש או למקום עם הזנת נפש נכונה.

כאשר האדם באמת חי את קו החיים שלו, את האיכות הנפש שלו. גם עם החיים קשים ביותר, תמיד יש התחדשות המובילה לשמחה, להתאוששות, למציאת כוחות חדשים בעת העייפות המצטברת.
כאשר האדם חי את חיי העולם החומרי עם שכחה עצמית, האדם חש פנימה בתוכו כיצד ייאוש ודיכאון (שאינם פתולוגיה או מחלה) מחלחלים באופן קל והדרגתי פנימה לתוך ליבו.
ייאוש ודיכאון זה הם תוצאה של חיים שאינם פונים ואינם נבנים למקום הנכון. כאשר חיי האדם נבנים למקום הנכון, הדבר בה עם שמחה, התחדשות, משאבים שמתמלאים, ורעננות של שמחה.
עצב, דכדוך, כעסים ותסכול, מרמור עם תחושת ריק בלב האדם, כל אלה הם סימן לכוחות שאינם מופנים למקום הנכון.

מן הזווית הפתולוגית: זהו השלב בו אנשים מפתחים סוגי מחלות לאור העייפות והתשישות הנוטות להצטבר.
מחלות כגון: פיברומיאלגיה, מחלת "היאפים", עייפות כרונית, וכל הסימפטומים הנובעים מחולשה לאורך זמן, ששם אין לאדם הזנה ראויה והוא כמו וכלה בטרם עת. כמו שמזדקן בטרם עת.
כמו שזקנה קפצה עליו למרות גילו הצעיר.
מחלות רבות הן תוצר של שחיקה ועייפות, ומקום ההופעה של הסימפטום (עיכול, כבד, שלד שריר, מגרנות, ריאות, מחלות הורמונאליות – אנדוקרינולוגיות וכו') מלמד על המקום באדם ששם מתרחשת השחיקה עמוקה ביותר, כאשר המקום בגוף שחלה מלמד על ה"טעות" של חיים שלא פונים לדרך הנכונה.
מקום החולי באדם מהווה כמו כן, דלת להבנה על המקום הנפשי שנשתכח, ומהו הדבר באדם הזקוק להתבוננות, שינוי ואיזון.
לכן מקום החולי בעיקר בשלב זה, מהווה באופן מדויק למדי, סימן לאדם על מקום השכחה העצמית, על מקום הנטישה העצמית.
וכמו כן דרך מיקום החולי באדם ניתן לזהות את הדרך לתיקון, למען יישור קו החיים, ולמען עבודה הנושאת עמה פרי, ולמען תהליכי הבראה והתחדשות.

בתהליך חיים נכון, עייפות של עבודה קשה, תמיד מתחדשת, תמיד מתעוררת ומוצאת משאבים חדשים גם כאשר האדם מגיע למצבים קשים ומאתגרים במיוחד.
בתהליך חיים שאינו נכון, העייפות מצטברת ושוקעת לאיטה עמוק פנימה לתוך לב האדם, דבר המוביל לתשישות, ייאוש ולבסוף לדיכאון.

רוב בני האדם בשלב זה, שכחו את עצמם, את ליבם, את מרכז ההוויה שלהם. הם השקיעו את כוחם בחומר בלבד, ושכחו את מעיין הלב, את המקום באדם שגיל כרונולוגי לא חל עליו.
את המקום בלב האדם שמשם נובעת היצירה, האמונה, האהבה, והדרך היוצרת את "סולם יעקב", הדרך המפתחת פנימה לתוך הפוטנציאל הנפשי – רוחני בנפש האדם.
זהו השלב שאם אדם התעורר והבין לראות כי הוא קו החיים שלו אינו פונה למקום הנכון, עליו לעצור את מרוץ ההליכה להיכנס פנימה, לחזור לתוך עצמו ולליבו, לבדוק ולשים גדש על מה שהזניח ואת מה ששכח. ולשים גדש מחודש על פינה זו נשכחת הממוקמת בליבו.
משם מתרחשת ההבראה העמוקה ביותר.

כליות י"א, שלבי ההתפתחות ג' – ארכיטיפ ק"ד

ה- בן שמונה עשרה לחופה: יחסים אינטימיים
בגיל שמונה עשרה, האדם נפתח לאפשרות של קשר אינטימי. האדם נפתח ליכולת לצור קשר שבו הוא מכליל את עצמו עם אדם אחר.
אינטימיות בהקשר הזה אינה בהכרח מינית, אלא בעצם היכולת להתחבר רגשית לאדם אחר ולצור עקב כך מערכת יחסים שנבנית וגדלה.
זוהי היכולת להיות בקשר רגשי שהולך ונבנה לאורך השנים, עם אדם נוסף, לאור היכולת לאפשר לאדם אחר שייכנס ללב ולשזור אדם אחר, באופן ששניים הופכים ליחידה אחת.
יחידה לא סימביוטית, אלא זוגיות של שותפות והליכה משותפת שפונה למטרה כלשהי.
בשלב זה מתאפיינת התקופה הנוכחית במבוכה ובלבול רב.
אנשים רבים כמהים לקשר אינטימי חם וקרוב, אך טועים בנושא זה עקב היצר הגופני של האימפולס המיני.

יצר מיני מתעורר בשלבים מוקדמים בהרבה, ובדורות האחרונים יש בני נוער רבים שמתנסים בקשרים אינטימיים בשלב שאין בו את המוכנות הנדרשת ליחסים מאוזנים. הם יוצרים קשר אינטימי על בסיס מיני לאור האימפולס הגופני ולאור המשיכה ההדדית של הצד הגופני.
אז נוצר בלבול בין התשוקות הגופניות לתהליך הרגשי מתרחש במקביל, אשר אינו בשל דיו, וגרום למצוקות רגישות קשות לאחר מכן, עקב בלבול בין מיניות ותשוקה והחיבור הרגשי שדבר זה יוצר בלב הנער\ה.

בן שמונה עשרה לחופה, זהו השלב בו האדם נפתח ליכולת הרגשית לפתח קשר אינטימי, שכלול בו גם המיניות, אך אין היא הנקודה המרכזית. הדבר המרכזי בשלב זה, זוהי היכולת לצור קשר רגשי ששם האדם נותר עצמו, נותר אינדיבידואל, אך המקביל פותח את ליבו להכליל את עצמו עם אדם נוסף – זהו ההליך שבונה אינטימיות.

מן הזווית הגופנית: אברי המין, האגן, הגניקולוגיה, הן המערכות המגיבות לתהליך בשלב זה.
כלומר: בעיות של אברי המין המתחילות בשלב זה, ומופיעות שוב בגיל מבוגר יותר, מלמדות על שלב רגשי שלא הושלם ביכולתו של האדם לפתח קשר רגשי אינטימי מבלי ללכת לאיבוד בתוכו.
היחס הנכון בין לאהוב, לחוש קרבה, להיות ביחד עם משהו נוסף ובמקביל לשמור על היסוד האינדיבידואלי. נקודת איזון זו, עדיין מחייבת תשומת לב.
מן הזווית הקלינית, כאשר מופיעות מחלות באברי המין בגיל מבוגר יותר (שאין להם רקע קודם בגיל 18) זהו שיקוף על שלב שלא בוסס, הקשור לבלבול בין קשר רגשי לקשר מיני.
דבר זה ניכר בעיקר בנשים, בעיות כגון: קנדידה (פטרייה ווגינאלית עם הפרשות) קונדילומה (יבלות בנרתיק) דלקות שתן חוזרות לאחר קיום מגע מיני, גידולים שונים באברי הרבייה. כל אלו ועוד, מצביעים על האפשרות שנושא הקשר האינטימי לא בוסס כראוי ויש בלבול ומבוכה בנושא זה. (זוהי לא הנקודה היחידה האפשרית, אך היא בהחלט מרכזית בסיבות לחולי באברי הרבייה)

ו- בן עשרים לרדוף: רדיפה אחר הסיבה שלשמה האדם כאן.
שלב זה פותח באדם, הבנה של תכלית. האדם מתפתח להבין שהוא שחי בעולם הזה לשם מטרה ותכלית. וחלק ממה שנפתח במקום זה (כשלב אורגני, פיזיולוגי, המאפשר דינמיקה רגשית) זוהי ההבנה של הצורך הקיומי להגשמה של ערך ותכלית הגבוהים מן האדם עצמו.

אם נקודה זו אכן נפתחה בנפש האדם, נוצר באדם תחושת דחיפות ובערה פנימית הגורמת לו לנוע בעוצמה רבה, עקב הפער שאדם חש בין מקומו בהווה לדבר שעליו להשלים או להגשים.
הרדיפה היא אחר הדבר שאותו האדם חש צורך בהגשמה.
נתפתח באדם יסוד פנימי עמוק של טהרה אוטופית ואידאליסטית, שהיא יותר ראליסטית מן האידאליזם המרדני של גיל ההתגברות.
נפתחת הנקודה האישית של ההבנה האישית, מהי דרכו הפרטית של האדם, ומהו סוג המאמץ שעליו לגייס מתוכו כדי להגשים את התכלית והחזון שנפתח מבפנים.
זהו שלב שבו נפתח באדם כוחות נפש חזקים ביותר, המבטאים את היכולות שהוא זקוק להן בכדי להגשים את התכלית.
חלק מנושא ה"רדיפה" הנו בצורך של האדם לבנות בתוכו כלים ויכולות המתאימים לכיוון החיים הפרטי שלו. לעתים עליו לבנות בתוכו חלקים תכונות ואיכויות נפשיות, כמו יש מאין, שאין לו אותן כמו שהוא בהווה שלו. ועליו לשנס מותניים ולעמול קשה בכדי לבנות בתוכו כישורים מסוימים, ההכרחיים להתפתחות העתידית שלו.
נפתח באדם יכולת "לראות" תמונה, חזון, של דבר מה שאדם חש דחיפה להליכה אחר אותה התמונה או הדימוי, ואחריו הוא הולך בכל כוחו.

אם שלב זה לא נפתח או לא בוסס, והאדם נע קדימה לשלבים בוגרים יותר, ללא ביסוס של שלב ה"רדיפה", בדרך כלל שכיח ביותר שדבר מה יעצור את האדם בשלב חיים מאוחר יותר, דבר מה כגון מחלה, או משבר רגשי, שיגרום לאדם להיעצר ולהתבונן על עצמו על חייו.
בדרך כלל האדם יחוש משבר של "ריק קיומי" חוסר טעם בחיים, עד לחוסר רצון לחיות. האדם עשוי להיפגש עם וואקום רגשי של חוסר משמעות, חוסר סיבתיות לקיום, תחושה של מכאניות מחזורית מחוסרת בטעם – משעממת וללא חיות.
זהו משבר קיומי המבטא את חסרונו של ביסוס שלב ה"רדיפה" שם האדם בונה בתוכו את כישורים והאיכויות שהנדרשות להגשמת הסיבה שהאדם כאן.
אם קרה שאדם נפגש עם חסרונו של מקום זה, זהו שלב המחייב התבוננות פנימית, ושינוי יסודי בגישה של האדם לחיים ולעצמו, שינוי בפרספקטיבה של מה עיקר ומה טפל בחיי האדם, ולבחור מחדש מסלול חיים שבו העיקר חוזר להיות באמת העיקר, והטפל (שהיה עד לנקודה זו העיקר) חוזר למקומו היחסי.
במקרים רבים, האדם "רדף" אחרי הדבר הלא נכון והלא מתאים, דבר שהוביל לתוצאות קשות מן הזווית הרגשית.
משבר קיומי זה, מהווה אינדיקציה לאדם ששכח את העיקר והפך את הטפל למרכז חייו, עד לנקודה של יסוד נפשי שאינו יכול יותר, ואז יסוד קיומי זה מתמרד מבפנים ויוצר "משבר" כדי להחזיר את האדם לדרך הנכונה, הדרך שנועדה לו.

מן הזווית הפיזיולוגית – בדרך כלל (לא תמיד) יתר לחץ דם, זוהי פתולוגיה המבטאת את האופן גופני בחסרנו של ביסוס שלב ה"רדיפה".
מכיוון שה"רדיפה" אינה נכונה ולא בכיוון הנכון, האדם מפתח יתר לחץ דם. עקב הניסיון לעמוד בלחצים פנימיים של כמה כיוונים ללא יכולת להכיל את כל המשמעויות שלהן.
כמו כן, מחלות קרדיולוגיות (לב) שונות, מתחילות להתפתח באופן סמוי והדרגתי בשלב זה, אם האדם לא הלך בדרכו הנכונה, או שהשקיע עצמו לא בדבר הנכון, ורדף אחרי נושאי חיים השגויים לקו החיים שלו.

כליות י', שלבי ההתפתחות ב' – ארכיטיפ ק"ג

ג- בן שלוש עשרה למצות: אחריות חברתית פעילה.
בגיל זה נפתח בנער הצעיר, יכולת להיות חלק ממשהו גדול ממנו. נפתחת בנער הבנה רחבה יותר של מערכת חברתית, כשהנער מקבל יכולת להיות חלק פעיל מן המערך החברתי.
מתפתחת מודעות לסביבה, לקשר החברתי וכיצד יש לנער מקום בו הוא לוקח חלק פעיל באחריות חברתית.
הנער מתחיל לגלות את העולם, ולהבין כיצד פועל העולם, דרך לקיחת חלק פעיל בדינאמיקה של תנועת העולם.
בשלב זה יש לחברה, ולמקומו של הנער ביחס לחברה – משמעות עצומה לנער לשם בנייה של ערך עצמי וביטחון עצמי, עקב מעורבות חברתית פעילה.
לכן בגיל זה – חלק מרכזי בהתפתחות של הנער בשלב זו, הנו במתן אחריות שמחייבת את הנער. שהופכת אותו לשותף פעיל במאמץ קולקטיבי.
אם שלב זה לא התפתח כראוי, כלומר הנער לא מבין את השייכות החברתית, את התפתחות יכולתו לקבל אחריות ולעמוד בה, את הקשרים החברתיים והזהות שמתפתחת בנער לאור מיקום וקשר חברתי. הדבר מוביל לאחר מכן לקשיי תקשורת חברתית ולקושי גודל בהתמדה וביכולת לשאת באחריות לאורך זמן.

מן הזווית הפיזיולוגית: מערכת שלד שריר מגיבה לשלב זה. מצבים כגון: עקמת בעמוד השדרה הנוטים להתפתח בגיל הנעורים, או כאבי גדילה האופייניים בגיל זה.
כל תופעות שלד שריר הבאים בשלב זה, ובעיקר אם נותר מהן כאבים ובעיות מוטוריות בגיל מבוגר יותר, מלמדות על התגבשות לא תקינה, או שלא הושלמה של שלב זה.
דוגמה: בדרך כלל – אם נותרו בעיות מוטוריות שהחלו בגיל זה, ועדיין הן מהוות בעיה בגיל מבוגר, הדבר המצריך איזון או בדיקה באדם זהו היחס הפנימי שיש בתוכו בין החשיבות לאינדיווידואליזם ותשומת לב לעצמו שגורמת לניתוק סביבתי, מול היפתחות לסביבה ביחס לחיבור וקשר סביבתי, מבלי שהדבר פוגע ביסוד הייחודי של האדם. סגירות מול פתיחות. ניתוק מול קשר.

"בן שלוש עשרה למצות" בהקשר ההתפתחותי בשלב זה, מן הזווית הביולוגית והנפשית, זוהי היכולת לפתח אחריות פעילה בנער.

ד- בן חמש עשרה לתלמוד: קניית כלים לביטוי הנקודה האוטנטית באדם.
זהו שלב בו הנער קונה לעצמו כלים להמשך החיים הבוגרים שלו. כלים כמו התחלה של כיוון מקצועי, ושכלול של יכולות הכרחיות לאותו המקצוע: יכולת אנליטית במחשבים יכולת יצירה וביטוי בתנועה, תיאטרון ומשחק. יכולת גופנית בספורט כלשהו וכו'.
זהו השלב של הכשרת הקרקע לעתיד מן הזווית של זיהוי הכיוון חיים של הנער והתחלה של ההוצאה של הכישורים הפוטנציאליים שלו לדבר מעשי.
בשלב זה, ניתן לראות ניצנים ברורים של כיוון חייו של הנער. ניתן לזהות כיצד איכויות טביעות לנער מבקשות ביטוי והגשמה, והן אלו הנזקקות לשכלול ולחלל לימודי המאפשר להן גדילה והתפתחות קוגניטיבית.
כמו שאומר הכתוב: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כב,ו)
פסוק זה מתכוון לשלב זה, בו דרכו הייחודית של הנער הופכת לדבר גלוי שאינו ניתן להדחקה ודיכוי.
הבעיה המרכזית בציבור רחב של אנשים, זהו אי הזיהוי וחיסרון הלגיטימציה החברתית שבתוכה הנער גדל, שאינו מאפשר לו חלל להתפתחות טבעו המולד. וגודם בתוכו את פוטנציאל האישיות שלו ואת יכולתו לגדול למקומו הייחודי. חינוך מדכא, שמחייב את כולם להיראות זהים אחד לשני, גורם עוול עצום לנער. זוהי חברה מסרסת היוצרת לבניה "מיטת סדום", דבר שהורג בנער את יכולותיו המולדות.
אם שלב זה דוכא ולא קיבל מענה (לפחות חלקי) לגבי זיהוי הנטייה הייחודית של הנער והלגיטימציה להתפתחותה. הדבר גורם לנזק עצום להמשך ההתפתחות של הנער הצעיר.
נער לשון התנערות (התנערות מן ההורים, מן החברה וצוויה, מכל מה שמייצג העולם הבוגר) כוח המרידה שיש בגיל זה, מהווה מנוע חשוב ביותר לזיכוך הנקודה הייחודית שיש בנער ולמיקוד שלו בה, עד לרמה של וודאות באיכות זו.
אין לדכא תהליך זה, אין במקביל לאפשר חופש מלא כמובן, גם חינוך זה אינו כדאי להתפתחות של נקודת הייחוד בנער. כהורים או אנשי חינוך, יש להיות מודעים לזיהוי של האיכות הטבעית בנער ולעודד אותה.

מן הזווית הגופנית: בעיות עור אופייניות לשלב זה, כגון אקנה (פצעי בגרות) המלמדות על הקושי בנער לגיבוש הנטייה המולדת לציר התפתחות מודע. וכן מערכת אנדוקרינית (הורמונאלית) המבטאת את הסינכרוניזציה של האדם בין איכותו האישית וייחודית לבין העולם הסובב.
בעיות עור או מחלות אנדוקריניות שהחלו בשלב זה נותר מהן סימפטומים בגיל מבוגר יותר, מלמד על דיכוי במקום הייחודי של האדם ובצורך הקיומי להתפתחות כלים ודרכי תקשורת, המבטאים את אותה נקודת הייחוד האישית.

"בן חמש עשרה לתלמוד" – תלמוד עניינו לתת כלים, לפתח יכולות אישיות של האדם את עצמו ואת ייחודיותו, כפי ברואים בעולמם של חכמי התלמוד, שכל אחד מהם היה בעל תכונה, בעל דרך הייחודית לו.

כליות ט', שלבי ההתפתחות – ארכיטיפ ק"ב

"הוא היה אומר:
א – בן חמש שנים למקרא,
ב – בן עשר למשנה,
ג – בן שלש עשרה למצות,
ד – בן חמש עשרה לתלמוד,
ה – בן שמונה עשרה לחופה,
ו – בן עשרים לרדוף,
ז – בן שלשים לכוח,
ח – בן ארבעים לבינה,
ט – בן חמישים לעצה,
י – בן ששים לזקנה
יא – בן שבעים לשיבה,
יב – בן שמונים לגבורה,
יג – בן תשעים לשוח,
יד – בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם"
(אבות ה- כא)

כל צעד בגדילה הפיזיולוגית, כל שינוי התפתחותי – טבעי, במובן הביולוגי, פותח "חדר" רגשי, מחשבתי ורוחני כל פוטנציאל המתאים לשלב התפתחותי מסוים.
השינוי הביולוגי, הוא תהליך שאין לאדם בחירה בו. זהו תהליך המכריח את עצמו על האדם.
תהליך ההתפתחות והשינוי הביולוגי מאפשר התפתחות נוספת של הליך נפשי, האמורים להתרחש במקביל.
לעתים הליך רגשי זה אכן מתממש, והאדם חש דלת שנפתחה, ואין בו היסוס והוא נכנס לתהליך של מימוש הפוטנציאל שלו.
בהרבה אנשים הליך זה מתרחש טבעי ללא תשומת לב מיוחדת, מעצם החיים המשתנים ומעצם תהליך ביולוגי גופני שמשתנה הדוחף את האדם לשינוי נכון ומתאים.
אך במקביל, בקרב בני אדם רבים, יש שלב שלא נעשה כראוי, אלא מתקיים באופן חלקי. לעתים אדם מדלג על שלב התפתחות, ואינו מגשים ולא מממש פוטנציאל שהיה רלוונטי בגיל מסוים.
במצבים שבהם אדם לא גדל בשלב ששם התפתחות מסוימת הייתה רלוונטית, הוא ממשיך לשלב הבא עם חסך של כלים להמשך תהליך ההתפתחות שלו.
הוא מתמודד עם המשך החיים ממקום התפתחותי של שלב השייך לגיל צעיר ומוקדם יותר, כלומר – הוא ממשיך את חייו ללא הבשלות הנדרשת להמשך התקדמות החיים שלו.
המצבים שבהם האדם אינו מגשים שלב התפתחותי, והוא ממשיך את חייו עם כלים שאינם מתאימים לאתגרים של תהליך ההתפתחות שלו, מייצר קשיים רבים בחיי האדם.
במצבים אלו, קיימת אפשרות שחולי גופני מסוים עשוי להתפתח באדם לאור תהליך נפשי שלא הגשים את מעגל ההתפתחות שלו.
הגוף מן הזווית הביולוגית מגיב בסימפטומים רב- גוניים לשלבים שלא מומשו.
סימפטומים גופניים המגיבים לשלבי ההתפתחות, מופיעים באדם כדי לרמז לו היכן קיים הפער בהתפתחות שלו. לעתים הסימפטום הגופני מהווה עצירת תהליך עקב הכאב הגופני, המחייב את האדם להתבונן על עצמו ולעשות עם עצמו את שינויים ההכרחיים לשם התקדמות נכונה יותר.

להלן תיאור שלבי ההתפתחות הביולוגית – נפשית, כפי שחז"ל תיארו זאת:

א – בן חמש שנים למקרא: "כוח המדמה" – דמיון
בגיל חמש, נפתחת בילד, באופן טבעי, מודעות תרבותית הקשורה לסביבה.
בגיל זה הילד נוטה ללמוד דרך חיקוי של מה שהוא רואה בסביבה שלו.
סקרנות זו פותחת את הצד המנטאלי הקשור ללמידה דרך ראייה ושמיעה, דרך סיפורים המפתחים תפיסת מציאות מגירוי יכולת הדמיון שיש לילד באופן טבעי.
לימוד מקרא משמעותו – לימוד דרך גירוי של דמיון, דרך סיפורים, דרך הזדהות עם גיבורי תרבות המהווים דוגמה לילד מהו הדבר שיש לשאוף אליו.
בכתובים זהו המקום בילד המכונה "הכוח המדמה". יכולת המדמה של הילד נפתחת. הוא עשוי לתפוס מציאות באופן סיפורי, כמו באגדות. זהו שלב הכרחי להמשך ההתפתחות של הילד. כיוון שכוח המדמה, יכולת הדמיון מהווה תשתית לכל סוגי היצירה העתידית של האדם. דרך דמיון האדם מתפתח בשלב מאוחר יותר יכולות של אינטליגנציה, יצירה וחזון.
ילד שלא התפתחה בו יכולת הדמיון, עשוי להמשיך את חייו, כחיים נטולי חזון, נטולי יצירה, נטולי חוויה הגבוהה יותר מן החוויה הגופנית ההישרדותית המיידית.
אם שלב זה לא מומש ונחסך מן הילד, תהליך הלמידה בגיל מבוגר יותר, יהיה קל יותר דרך סיפורים, דרך כלים סטימולטיביים כמו סרטים ותוכן וויזואלי, שמטרתם לעבוד עם הדמיון באדם ודרכו לטעת רעיונות ותכנים.
מן הזווית הגופנית: מערכת החושים, בעיקר חוש הראייה, מגיב לשלב זה. כאשר ראייה יורדת בגיל מוקדם זהו סימן לניסיון לדחוק בשלב זה בטרם עת.

ב – בן עשר למשנה: סדר והיגיון הבונים ביטחון ויציבות
בגיל עשר, נפתחת בילד היכולת להבין מציאות מורכבת יותר. כיצד המציאות מורכבת מיותר מפרט אחד (אני) כיצד יש בעולם פרטים רבים, כאשר יש קשר ויחס ביניהם.
משמעות "משנה" כשלב התפתחותי, זוהי האפשרות לראות את הסדר והיגיון הקיים בעולם בים פרטים רבים שנראים שונים ולא דומים, אך קשורים זה בזה.
זהו שלב שבו הילד רוחש היגיון, לוגיקה, הבנה שמאפשרת לעשות "סדר" בעולם גדול ורב בפרטים ובמישורים רבים מן הזווית הקיומית הקשורה לילד באופן ישיר.
הסדר וההיגיון בגיל זה מאפשר פיתוח של תחושת ביטחון ויציבות בילד.
הגדילה למקום בו הילד מבין סדר, עוזרת לו לפתח בקיאות סביבתית, חברתית, עם יכולת תנועה אישית נכונה יותר. זהו שלב המפתח את ה"אדמה" של הילד, ביטחון בתנועה האישית שלו בעולם.
להתפתחות שלב זה יש חשיבות עצומה כלפי העתיד של הילד, כיוון ששלב ההיגיון והסדר שיש במציאות, מאפשר בגיל מבוגר יותר לעבור מהיגיון לוגי להיגיון אינטואיטיבי שהוא גבוה יותר, דק וחד באופן עמוק יותר מן השלב של "סדר ההיגיון".
אם שלב זה לא בוסס כראוי, האדם ממשיך לשלבים נוספים כאשר אין בו הבנה והיגיון של סדר החיים, של תנועה עם סדר והיגיון.
דבר זה גורם בגיל מבוגר יותר לבעיות רבות, כאשר השכיחות ביותר הן הנטייה לפחדים וחרדות.
חרדות הן תוצר של חוסר ביטחון בקיים. הקיים נראה כמו כאוס, כמו תהום, כמו מציאות שאין בה סדר והיגיון. דבר המוביל לחרדה עמוקה עקב עתיד שאינו ברור.
כמו כן היעדר שלב זה, פוגע עמוקות בכוח ה"אמונה" הטבעי שיש באדם. כוח האמונה הטבעי בנפש האדם, זהו תוצר של ביטחון עמוק של האדם בעתיד שלו, לאור יסודות של הבנה, סדר והיגיון, שאינם זקוקים להוכחה לוגית כדי לחוש את היציבות הנובעת מן מסדר נפשי שנבנה בגיל עשר.
אם שלב זה לא בוסס באדם, יש לעבוד בגיל מבוגר יותר על בנייה של היגיון רגשי.
יש לרגשות סדר, יש להם היגיון, ולהבין את הסדר וההיגיון של רגשות מקדם באדם יכולת לחוש ביטחון בהווה, ומביא ליכולת לפתח באדם אמונה בעצמו ובחייו.
מן הזווית הגופנית: מערכת העיכול מגיבה לשלב זה.

כליות ח', פתולוגיות ג' – יתר לחץ דם מסיבה כלייתית, ארכיטיפ ק"א

ל 90- 95 אחוז מן הציבור הסובל מיתר לחץ דם אין ידיעה או הבנה גופנית אנטומית לסיבה להופעת התופעה. כאשר ברור הקשר הרגשי ואורח החיים המייצר את תופעה זו.
בשאר החולים ביתר לחץ דם, ניתן לזהות סיבה קלינית קונקרטית, הקשורה ברוב המקרים לכליות.

מחלת כליות היא ככל הנראה הסיבה השכיחה ביותר ליתר לחץ דם מסיבה ידועה. יש לחדד כי הגדרה זו הינה בעייתית מכיוון שיתר לחץ דם עשוי לגרום אף הוא לאי ספיקת כליות ובמקרים רבים קשה לקבוע האם יתר לחץ הדם מהווה סיבה או תוצאה, בכל הקשור לפגיעה כלייתית.

יתר לחץ דם הנגרם על ידי פגיעה ברקמת הכליה נגרם בדרך כלל בעקבות אגירת מלח (נתרן) ונוזלים. ולעתים, הפרעה בזרימת הדם לרקמת הכליה תורמת לעליית לחץ דם על ידי עלייה ברמות הרנין (הורמון מרכזי המשתתף בהליך הורמונלי של וויסות מלחים, לחץ דם ורמות הנוזלים החוץ תאי, מעגל הורמונלי זה מורכב מ: רנין-אנגיוטנסין-אלדוסטרון המערב תפקודי ריאה וכבד, בתהליך מטבולי של תנועת נוזלי הגוף)
לכן התזונה המומלצת ביותר במחלות כליה הגורמות ליתר לחץ דם, הינה בהימנעות וצמצום מלחים, וכמו כן חלבונים, הנוטים להכביד על תפקודי כליה. בירידה בתפקודי כליה, ניתן למצוא חלבון בשתן. דבר המשקף על פגיעה ביכולת הסינון בכליה.

1- הצירות עורק הכליה (renal artery stenosis) גורמת ליתר לחץ דם ב- 1-3 אחוז מן הסובלים מיתר לחץ דם. כשהעורק מוצר, לחץ הדם יורד בקטע העורק שמעבר להצירות. הכליה אינה מזהה שירידת לחץ הדם נובעת מהצירות העורק אלא מגיבה כמו שלחץ הדם בגוף נמוך ויש צורך להעלות אותו – ולכן מנסה להעלות את לחץ הדם בכלל האמצעים העומדים לרשותה.
האמצעים העיקריים הם הפרשות הורמונים כמו רנין ואלדוסטרון המופרש מיותרת הכליה וגורם לכיווץ כלי הדם על ידי ספיגה ועלייה של ריכוז המלחים בכליה.
דינמיקה נפשית: הצירות כלי הדם משמעותם – הולכת חיים שאין כלים ודרכים להכיל את עוצמת הזרימה.
תהליך התפתחות הדרגתי לאורך שנים של "לתת" לעולם, להיות בעומס ללא שעות וגבול. להרגיש אחריות טוטליות שאין ממה אפשרות לרפיון.
אדם שנושא את העולם על כתפיו. סגור – מופנם – לא תקשורתי רגשית – לעתים מתפרץ רגשית לאור העומס והעייפות המצטברים בתוכו – בדרך כלל יש היסטוריה של אינסומניה כרונית – אדם שניתן לסמוך עליו, שלוקח על עצמו הרבה – לא מתלונן אף פעם – סוג של "איש ברזל".
לבסוף תנועת הדם בכליות נפגעת, כתגובה להליך רגשי זה.
גישה בסיסית של מחויבות. גישה רצינית, נטולת הומור, "החיים הם עבודה תמידית".

2- דלקת פקעיות (גלומרולים) כרונית של הכליה – דלקת זו נגרמת בדרך כלל על ידי תהליך שבו הגוף מייצר נוגדנים כנגד מרכיבים של פקעיות הכליה – תהליך אוטואימוני. מצב זה יכול להתעורר בעקבות תהליך זיהומי כגון חיידק סטרפטוקוק, מצב זה מתאפיין בהופעת דם וחלבון בשתן, בצקות והפרעה בתפקודי הכליה.
דינמיקה נפשית: מחלה אוטואימונית משמעותה – האדם אוכל את עצמו מבפנים. נטייה של הרס עצמי עם קול פנימי עמוק של אי רצון לקחת חלק בחיים.
נטייה זו מתלקחת בכליה בדרך כלל לאחר מחלות דלקתיות – כלומר – לאחר קונפליקט ומאבק פנימי בין המחויבות לתת את כל מה שיש לאדם ובין כעס, סירוב ותחושת אי צדק כלפי מי שמקבל מן האדם הנותן.
רקע קודם של אדם רציני ומחויב, שלאור גישה של "ללכת לקראת אנשים אחרים", נשחק עמוקות עד למקום בו רגשות של מרמור, כעס, תסכול החלו לחלחל פנימה ולהרוס את היושרה ואת ה integrity- של אותו האדם. עבור אדם מסוג זה, תסכול או מרמור שחודרים ל – integrity הפנימי, מהווה רעל המכרסם את היסודות העמוקים ביותר.

3- פגיעה כלייתית על רקע חסימתי – הנובעת מאבנים ומהגדלת הערמונית. עקב החסימה נוצר נמק בתאי הכליה, עקב מחסור בהספקת דם, דבר הגורם לעלייה בלחץ הדם לאור אזורים בכליה המנסים לפצות על אזור פגוע.
דינמיקה נפשית:
פגיעה בכליה עקב חסימה מבלוטת ערמונית מוגדלת – משמעות התופעה:
דיכוי ודעיכה של העיקרון הזכרי בדימוי העצמי של האדם. תהליך זה מתרחש על פני שנים רבות, זוהי אינה תופעה אקוטית.
כאשר הגדלת הערמונית הביאה לידי פגיעה בתפקודי הכליה, זו אינדיקציה לשחיקה עמוקה ביותר לאור מאמצי על של האדם כדי להתגבר על תחושות חולשה מחסור בכוח הזכרי.
כמו כן שחיקה עמוקה ביכולות המיניות – עם אפשרות לשימוש מיני לאורך שנים כדי לחזק את המקום הזכרי, לאור פעילות או יכולת מיניות. כאשר אסטרטגיה זו אינה נוגעת למעשה במקום החלש. דבר זה מהווה הליך מחליש ומדלדל את חיוניות היסוד בגוף הגבר – דבר המוביל להיחלשות של הערמונית והכליה.
חסימה מאבנים הגורמים לפגיעה בתפקודי כליה:
תהליך ארוך וכרוני של נשיאה של עול קשה, כאשר האדם מעולם לא אמר או אראה את הקושי שהוא סובל בנשיאה של אותו העול. זהו הליך פנימי ועמוק של אנשים המסוגלים לסחוב "הרים" על גבם, כאשר הם נראים כלפי העולם מחוייכים.
עד לרמה של שחיקה המייצרת אבן שהיא רק סימבול ל"אבנים" שהם סוחבים על גבם שנים, ואילו הפגיעה הכלייתית משקפת שחיקה בכוח הבסיסי, בחיוניות היסוד שלהם.
בדרך כלל אנשים אלו לא מודעים בחיי היום יום שלהם לעומס שהם לוקחים על עצמם, זהו חלק מהם, חלק מן האישיות שלהם, והם רואים באורח חיים זה דבר טבעי, הגיוני, ואין הם מבינים אפשרות להתנהגות שונה או אחרת. יש בתוכם מבנה ערכי מוצק מאוד בדרך כלל, והם שופטים את העולם מתוכו, וגם את עצמם.

4- מחלה פוליציסטית של הכליה – זוהי מחלה משפחתית בעלת תורשה דומיננטית (50 אחוז מצאצאי החולים לוקים במחלה) הבאה לידי ביטוי קליני בעשור הרביעי או החמישי לחיים. התסמינים האופייניים היא כאב במותן, דם בשתן, גוש שניתן לחוש בו בבדיקת המותן (ציסטות) ובמשך השנים התפתחות יתר לחץ דם.
דינמיקה נפשית: משמועתה של הופעת ציסטה על הכליה – ניסיון להמציא יכולות וכוחות לשם התמודדות עם החיים, שחרגו מגבולות הכוחות הפוטנציאליים שיש לאדם.
גם עם מחלה זו היא גנטית והאדם נולדת עימה, נטייה זו עשויה להיות חלק ממבנה האישיות שלו, כמו כל נטייה גנטית מולדת אחרת.
כשם שמבנה גופני מולד – נולד גם עם נטיות בתכונות נפש, כך כאן בכליה פוליצסטית מולדת – זוהי דוגמה לאדם שנולד במקביל עם נטיות באופי שלו, הקשורות לנטייה להקצנה, למתיחת הכוחות ומגמה להמציא כוחות חדשים כדי להתמודד טוב יותר עם סוגי ההתמודדויות של חיי היום יום.
אלו אנשים יציבים, עם שורש עמוק במה שהם עושים. טוטאליים באופן העשייה, בעלי תושייה ורצון חזק, הם בתוך התהליך של מה שהם מעורבים בו, ללא מנוחה וללא יכולת לעצור. הם אנשים שיכולים לשאת שעות עבודה רבות ולא להראות חולשה, או שחיקה. למעשה רק המחלה עצמה היא זו שעוצרת אותם. אם לא היו חולים לא היו עוצרים.

כליות ז', פתולוגיות ב', דלקות ואבנים – ארכיטיפ ק'

המילה כליה, מלמדת על הדבר הבא:
כליה \ כל-יה: כל מה שאמיתי ועמוק באדם, טמון בכליה. כביכול יה, קיים בתוך הכליה.
וכאשר אדם נתן מעצמו את כל מה שהיה בתוכו, את כל הטוב שהיה בו ואת כל המשאבים שלו.
את כל-יה שהיה בו הוא נתן, הדבר הותיר אותו ריק, כמו שלא נותר בו דבר.
האדם הגיע לקצה הדרך ולקצה היכולות.
זהו המקום בו הכליה עושה "סומטיזציה" לסוגי חולי שונים.
הכליה מאבדת את כוחה לסנן וליצור מים ייחודיים, בעלי טביעת האצבע של ייחודיות האדם.
המים הופכים להיות עכורים, לא נקיים, מלוכלכים. לא בגלל שהאדם "מלוכלך" אלא בעקבות התרוקנות ה"יה" של הכל-יה.
אז תפקודי הכליה מתחילים להיחלש,
אז חומרים שאמורים לנוע או להיפלט, נאגרים בתוך תאי הכליה.
אז מחיל להיאגר רעל ולכלוך בתוך הכליה שמאט ומכביד יותר על תפקודי הכליה.
לכן מחלות כליה מלמדות על הישחקות של מישור קיומי בסיסי ועמוק ביותר בנפש האדם.

הינה דוגמאות:

א- דלקות כליה אקוטיות:
מחלה עם קשר לדלקות שתן, ולחיידקים העולים דרך השופכן (יורטר) לכיוון הכליות.
דלקות כליה על בסיס דלקות שתן, אופייניות יותר בנשים, לאחר מגע מיני, עם כי אחוז ניכר של נשים בוגרות סובלות מדלקות כליה חוזרות לאור זיהומים בשלפוחית ללא קשר למגע המיני.

בדרך כלל בנערות או נשים צעירות, דלקות בכליה לאחר מגע מיני, מלמד על קונפליקט עמוק ביחס לדינמיקה הזוגית.
מצד אחד היא נפתחת רגשית באופן מלא ועמוק, ומוכנה לתת ולהתמסר. ומצד שני יש בה אי נחת, אי שקט לגבי הנכונות של אותה הזוגיות, חוסר ביטחון בוודאות או ברלוונטיות של החיבור הזוגי. היא חשה כי אולי זוהי טעות.
ולהיות בתוך מגע מיני עם קונפליקט זה , מאפשר דלקות בכליה.

בנשים בוגרות, כאשר אין מגע מיני ברקע, ויש מערכת יחסים יציבה, ומופיעה דלקת אקוטית בכליות, זוהי אינדיקציה לאישה שמדחיקה רגשית הרבה ממה שקורה לה בתוך הזוגיות.
יש בתוכה תוכן עשיר שאינו מוצא את ביטוי, היא "עובדת" קשה כדי שהזוגיות או הבית ישמר יציב. יש בתוכה סימביוזה ואכפתיות אמפטית עמוקה ביותר כלפי בני המשפחה שלה, היא חווה את האחר באופן עמוק עד לדרגה שלחוש את מצבו של אדם קרוב לה גורם לה כאב עמוק בתוכה.
מצב זה של נתינה, קשר עמוק ואכפתיות, כאשר היא עצמה "מודחקת", מהווה בסיס להתרוקנות מן משאבים שיש לה, ולכן הכליה נחלשת.

ב- אבנים בכליות:
מוצאים קשר ישיר בין עישון סיגריות, תזונה עשירה במלחים וחלבונים, צריכת אלכוהול וצריכת תרופות כימיות הגורמות להצטברות רעלים בכליות – לבין התפתחות האבנים בכליה.
יש אזורים גאוגרפיים, שם המים המקומיים עשירים ומרוכזים ברמות מלחים ומינרלים גבוהה במיוחד – דבר המכביד על הכליות וגורם לאחוזים גדולים מן האוכלוסייה המקומית לפתח אבנים בכליה.
וקיימת כמו כן אפשרות גנטית משפחתית הנוטה לכיוון התפתחות אבנים בכליה.
אך לא כל מי שנמצא בקבוצת סיכון כלשהי, מפתח אבן בכליה.
מעבר לנושא קבוצות סיכון, יש גורם נוסף הקשור ישירות לאורח החיים הפנימי, לגישה של האדם לעצמו ולחייו, לאופן בו האדם חווה את העשייה שלו בחיי היום יום.
וזהו הגורם המרכזי המאפשר שאדם בקבוצת סיכון כלשהי, עשוי להכשיר את הקרקע להתפתחות האבן בכליה.

נכון להיום אחד מכל עשרה גברים במערב, מפתח או יפתח אבן בכליה.
ובנשים אחת מכל שלושים, מפתחת אבנים בכליה.
זוהי נטייה יותר זכרית מן הזווית הסטטיסטית. וזוהי סטטיסטיקה המעידה כי הלך הרוח המוביל להתפתחות אבן בכליה שייך יותר לדינמיקה זכרית, עקב תפיסות תרבותיות הקשורות למושג האחריות, העבודה, האופן בו האדם חש את עול החיים על כתפיו.
כך שלנושא הסטטיסטיקה לאבנים בכליות – יש קשר תרבותי במובן של תפקיד גבר ואישה.
נפרולוגים מראים סטטיסטיקות כי יותר מחמישים אחוז מן הציבור שפיתח אבן בכליה, עשוי לשחזר את תופעה זו לאחר זמן לא רב. כלומר- תהליך ייצור האבנים הופך להיות כרוני ומחזורי, לאחר הגילוי האבן הראשונה.
דבר זה (הישנות התפתחות האבן) מצביע על מקום באדם שלא הצליח לשקם את עצמו לאחר חווית עייפות – קריסה – או תחושת נאנקות של עול חיים שלא ניתן להרפות ממנו.
כביכול האדם נשבר ולא הצליח להתרומם מן המקום השבור.

אבנים בכליות זוהי תופעה הצביעה על מאבקים קשים לאורך זמן רב, שעניינם להצליח לעמוד איתן מול משימות קשות ומתישות ולעיתים סיזיפיות, הקשורות לנושאים שליבו של האדם קשור בהם עמוקות. קשר עבוטות עם דבר מה שלא ניתן להפריד אותו.
האדם מגיע לדרגות עייפות שגורמות ליסודות בתוכו להישחק, עד למקום שהוא כבר אינו יכול לחוש את עצמו במובן הראשוני, איך הרגיש את עצמו בעבר – כאשר החל המשא שלו ביחס לנושא שבו הוא אוחז. תחושת ה"אני" שלו כמו שאבדה או שנטשטשה בתוכו, והוא עובד מתוך כוח אוטומטי, ללא החיוניות הראשונה שהייתה שם בתחילה.
כאשר הוא מתעורר לרגע קל – ביום מן הימים, ורואה את מחיר שהוא שילם, זהו המקום בו מתחילה להיווצר בתוכו סומטיזציה של אבנים בכליות.

80 אחוזים מן האבנים בכליות בני אדם, הם משקעים של סידן בכליות (קלציום אוקסלט או קלציום זרחתי- פוספט)
הרכב מינרלי זה משקף על אדם שמרוכז שנים רבות שעבודה שעניינה לגבש לעצמו ולבני ביתו – בית ומקום מוגן. לאדם שמפתח אבנים מסוג זה, הביטחון הבסיסי הקשור בביטחון החומרי של בית, רכוש, כסף וכו' – הופך להיות מטרה וערך שהאדם עמל קשה כדי לבסס את עצמו ומשפחתו במקום זה.
נושא ה"אדמה" הופך להיות עבורו דבר עקרוני שיש לעבוד קשה למענו.
השחיקה מגיעה לדרגה שהאבן באה לשקף לו, מה יותר חשוב לו:
החיים שלו עצמם או היכולת שלו להעניק לעצמו ולבני ביתו כסף, בית, ויציבות חומרית.