חסרים אנשים בעולם, הסיבה המרכזית לקטסטרופה האקולוגית

"כל הכוכבים והגלגלים כולן בעלי נפש ודעה והשכל הם, והם חיים ועומדים ומכירין את מי שאמר והיה העולם.
כל אחד ואחד לפי גדלו ולפי מעלתו משבחים ומפארים ליוצרם כמו המלאכים.
וכשם שמכירין הקדוש ברוך הוא כך מכירין את עצמן ומכירין את המלאכים שלמעלה מהן.
ודעת הכוכבים והגלגלים מעוטה מדעת המלאכים וגדולה מדעת בני אדם" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות יסודי התורה ג'-ט')

1– קיימים בעולם יחסי גומלין בין צורות הקיום השונות, שעל אף כי הן נראות לעצמן עם קיום עצמאי אינדיווידואלי, הקיום שלהן נתמך על ידי התנאים הסובבים, שכל תנאי סבבתי – יש לו קיום אינדיווידואלי, והם משפיעים ומושפעים זה מזה, ניזונים ומזינים זה את זה..

2– כדור הארץ, אימא אדמה – היא יחידת חיים משל עצמה, עם אינטליגנציה, הבנה ותהליך התפתחות משל עצמה.
כדור הארץ מכונה "אימא אדמה" עקב החיים שהיא מגדלת, מולידה, מעניקה אפשרויות לצורות חיים בסוגים שונים – רב גוניים. לכולם היא נותנת את תנאי הגידול ההכרחיים להתפתחותם, בדרך כלל – בנדיבות רחבת לב.

3– אימא אדמה – כיישות מתפתחת, זקוקה אף היא לסוגי מזונות דרכם היא גדלה, בדיוק כמו כל שאר צורות החיים שהיא עצמה מגדלת.

4- יש סוגי מזונות שהיא יודעת להמציא לעצמה, ויש מזון שהיא תלויה בו בבני האדם כגורם המספק מזון עבורה.
קיימת תלות הדדית בין בני האדם לאימא אדמה.
אימא אדמה נותנת את תנאי הקיום הבסיסיים של מזון, מים ואוויר. יסודות שהיא בעלת יכולת הייצור שלהם. ואילו האדם (שהוא עולם קטן, הצטמצמות כל העולמות באדם הפרטי) בעל יכולת להגשים יסוד קיומי בסיסי בתוכו, שאם הגשים אותו, זהו המזון אליו אימא אדמה כמהה.

5– יש לאדם ארבע אפשרויות קיום בסיסיות, השלוש הראשונות אינן מזינות ולא עקרוניות לאימא אדמה, כיוון שהיא בעלת יכולת ייצור של אותם העקרונות דרך צורות קיום נוספות שאינן אנושיות הקיימות אף באדם. היא זקוקה לממד הרביעי, אותו אין לה ביכולות הייצור שלה לעצמה.

6- ארבעת רמות הקיום באדם:
א- דומם: עולם המינרלים, יסודות בטבע שאימא אדמה יודעת לייצר, ומזינה את עצמה ואת הסובב בממד זה. רמה זו תומכת בצד גופני של האדם (מבנה העצמות, רקמות החיבור ושלד שריר ועוד)
אדם החי ברמת דומם – חי ברמה הגופנית בלבד. מהו האדם ברמה זו? הגוף הפיזי בלבד.
ב- צומח: זהו כל עולם הצומח שאימא אדמה ניזונה מהם ומזינה אותם (הבוטניקה)
באדם זהו ממד הרגשות. אדם החי דרך ממד זה, ומגדיר את עצמו דרך הממד הרגשי, חי באי יציבות מתמדת, שינויי מתמיד הנתון לגירויים תמידיים על ידי גורמים חיצוניים. הזהות שלו איננה קבועה, אלא בעלת תעתועים רבים.
אימא אדמה אינה מעוניינת באנשים החיים רק כך – מזה יש לה בשפע רב דרך עולם הצומח, שהיא דואגת לכלכל בכל פינה על פניה.
ג- חי: עולם בעלי החי. דגי הים, יונקים וכל שאר צורות החיים עם יכולות תחושה עצבית. חיה באדם הינה מידה התנהגותית היוצרת אישיות סביב אותה המידה, כאשר לכל חיה יש איכות האופיינית לה, כגון: שועל – ערמומיות. אריה – גבורה. שור – חוסן וחוזק. צפרדע – מסירות נפש. נשר – השגחה. וכו' – לכן מידה התנהגותית יוצרת מבנה פנימי עם צורת חשיבה המכונה "שכל", הבא להסביר, לתרץ ולתת היגיון לאופני ההתנהגות החייתית.
אדם החי דרך רמה זו ומגדיר את עצמו דרכה, חי ברמת חיה.
הצד הדומיננטי בתוכו זהו ה"שכל", האינטלקט. אדם המגדיר את עצמו דרך תארים אקדמאיים, עד כמה "ידע" יש לו. העולם כולו סובר היום כי "ידע זה כוח".
לאימא אדמה אין ערך בכל זה. יש לה מזה בשפע רב מצד מה שהיא עצמה יודעת ליצור, ליזום חיים ולהזין אותם. היא מזינה את עולם החי וניזונה ממנו בעצמה.
אין היא מוצאת ערך באנשים הנשענים ובונים זהות על עיקרון המוח והשכל.
ד- מדבר: זוהי רמת בני האדם. רמת האדם זוהי רמה שאיננה הכרחית לקיום ההישרדותי של גופו.
אדם – זוהי רמת קיום של אותו אחד שהגשים את יסוד אלוהים החי בליבו (המיתר הקיומי) אדם היודע את סיבת חייו, מדוע הוא פה ומה עליו לעשות פה.
אדם הקשוב לליבו ושואב את חיותו ממקור הגבוה מן היסודות הגשמיים.
אדם שזהותו הינה תוצר של התהוות הדרך האישית של סיבת התגשמותו בעולם.
כאשר אדם מגשים את עיקרון האדם שבתוכו (בליבו) הוא מייצר אקלים סביבו.
אקלים של איכות שלאימא אדמה אין לה מעצמה ואין לה אף את יכולת הייצור של אקלים זה.
עבור אימא אדמה – זהו המזון אליו היא משתוקקת.
זוהי הסיבה (מן הזווית של אימא אדמה) מדוע היא נותנת ומאפשרת לאדם חיים.
היא מזינה אדם ומצפה מן האדם, שיהיה אדם. שיגשים את איכות הלב היוצרת אקלים בעולם שדרך אותו האקלים אימא אדמה בעצמה, ניזונה וגדלה.
קיימת אם כן תלות הדדית בין אימא אדמה לאדם. תלות של הזנה הדדית, ותמיכה הדדית בהתפתחות הרלוונטית לשניהם.

7– העולם היום על סף פיצוץ דמוגרפי, במקביל לקטסטרופה בתנאיי האקלים.
יש לדבר סיבה אחת מרכזית: אימא אדמה רעבה מאוד.
היא מאפשרת את ריבוי בני האדם, כיוון שאין לה מהם את רמת האקלים שהם היחידים המסוגלים ליצור, לשם ההזנה שלה. לכן היא מאפשרת לעוד ועוד בני אדם להיוולד, מי יודע? היא אומרת בליבה, אולי יבואו אנשים מסוג חדש והתעוררו לעצמם ובכך יאפשרו קיום לעולם כולו?

8- על פי תנודות מזג האוויר בשנים האחרונות, אימא אדמה ברמת תסכול גבוהה מאוד.
לאימא אדמה יש את המכניזם הטבעי שלה ואת רמת האינטליגנציה לנקות ולמחזר בעצמה את כל סוגי הזיהום האקולוגי שהאדם מייצר. למן הזיהום של מי הים, דרך האוויר ועד לזיהום של נשק אטומי. את כולם היא יודעת היטב למחזר דרך המכניזם של תנועת העונות והכוח המגנטי של היחסים עם הירח.
רק דבר אחד אין לה מעצמה: ההנכחה של יסוד אלוהים המוגשם דרך האדם אם הוא אכן חי את היסוד הזה בתוכו (בליבו)
זהו מזון ההכרחי להתפתחותה, ללא אקלים זה, הבא דרך האדם לבדו, אימא אדמה הופכת לרעבה, למתוסכלת.
לא צריך יותר מהתעטשות אחת של אימא אדמה כדי ששליש מן האנושות תכחד.
נראה כי אימא אדמה מתחילה לפקפק אם היה נכון הדבר להשקיע משאבים רבים כה בבני האדם.
אנו קרובים יותר מכל תקופה אחרת של ההיסטוריה האנושית הכתובה, למצב שלא יהיה לאדם לאן לברוח. כל אחד ממקומו – ייאלץ לעצור את תנועת החיים המורגלת שלו, להקשיב ולהתבונן פנימה.

9- עומדת מעל בימת האומות המאוחדות נערה צעירה בעלת עיניים רושפות אש, גרטה טונברי שמה, ומוכיחה את עולם המבוגרים: "גזלתם ממני את נעורי". כאשר מגמה של שינויי התפיסה האקולוגית הסביבתית מאחוריה.
דבר זה יפה ואף חשוב, אך אין בדבר אלא היסח דעת מן הנושא המרכזי והחשוב באמת, שעליו ובו הכל תלוי: אם האדם מגשים וחי את סיבת קיומו, את התוכן שבליבו, את ההגשמה של הפוטנציאל שיש בו. עד כמה הוא מתעורר ליסוד האמתי שבליבו וחי אותו.

10- מסקנות וסיכום:
א– המזון שאימא אדמה תלויה בו, תלוי באנשים החיים ומקיימים בחייהם את היסוד הבסיסי המגדיר את ייחודיותם, דבר היוצר אקלים אנושי, חברתי ולבסוף תרבותי, המזין את אימא אדמה, באיכות- שלה אין יכולת בייצור עצמאי.
ב- מי שיש לו בליבו דאגה ואולי אף אהבה, על אימא אדמה, על הסכנה האקולוגית ועל קיום האנושות, יש לו משימה אחת ויחידה: לעצור ולהתבונן לתוך ליבו ולהגשים את הייעוד שמיתר הלב מנגן לו מאז לידתו ועד להיום ממש.
כאשר חירשות למיתר שבלב, מוביל לייסורי הגוף והנפש, דרך חולי הגוף ומשברי הנפש. הסימפטומים שאדם מפתח בגופו ובנפשו, הם המעידים על ההתרחקות מן ההקשבה וההגשמה של התכנים האמתיים.
"איבריו של אדם מעידים בו" (מסכת תענית יא-א)
כך שהדרך לפעימות הלב, ברורה – פשוטה ונגישה (ניתן לקרוא על סימני הדרך בקטגוריה "סימבוליקה גופנית נפשית")
ג- מיחזור ושמירה על הסביבה האקולוגית, חשובה ביותר, אך איננה מרכז העניין, אלא נושא צידי. מרכז העניין – האדם שחי ומגשים את סיבת הקיום שלו.
ד– חלק מתהליך ההתעוררות לנושא זה, קשור ביחסי גומלין מודעים יותר לכך שאימא אדמה, היא "אימא" באמת, ויש לה צרכים, רצונות וכיוון התפתחות בדיוק כמו לאדם.
דבר הקורא ליחסי גומלין עם אימא אדמה שאינם מבוססים על הנטייה הגזלנית של החברה המערבית, אלא על הנתינה חזרה למי שהעניקה לנו חיים, וההכרה ביחסי גומלין אלו.

קרישי דם, פצע ומשמעותו – המטולוגיה

קרישת דם זהו מנגנון הלוקח חלק באיזון של תנועת הדם, השומר מאפשרות של זליגת דם.
כאשר יש פצע ללא קרישה, או כאשר קיימת אפשרות לקרישת דם פנימית בגוף, דבר העלול להסתיים במוות.

תהליך קרישת הדם בפגיעות חיצוניות מלמד על ההגדלה של הפצע. דבר שהוא הכרחי ונכון.
קיימות שתי אפשרויות מרכזיות בנושא תהליך הקרישה:
1- היעדר קרישה, המהווה סיבה לאיבוד דם.
2- קרישת יתר, דבר המאפשר קרישי דם פנימיים בזרם הדם (תרומבוזות) העלולות ליצור אוטם עורקים בלב, במוח ובריאות.

הארכיטיפ של קרישת דם: יש פצע (רגשי) ייתכן שהוא מגליד, זהו הדבר הבריא. כאשר אינו מגליד – הפצע (הרגשי) נותר פתוח. יש הגלדה מפצע גופני, במקרים רבים הוא מבטא פצע רגשי, בעיקר כאשר יש התפתחויות של קרישי דם פנימיים.

כאשר יש פציעה חיצונית שאיננה מגלידה, הדבר מעיד על אדם עם עולם פנימי חשוף, החווה את המגע עם העולם כדבר מכאיב, היוצר בו פציעה רגשית מעצם הקשר והמגע.
בדרך כלל אלו אנשים רגישים במיוחד, המנסים שוב ושוב וליצור קשרים עם העולם, אך הדבר מכאיב להם. למרות שהדבר מכאיב, אין הם מוותרים או מתייאשים מן האפשרות ליצירת קשר.
מיקום הפגיעה במצבים אלו, אינו נלמד על פי המיקום. (כפי שלמדנו על מצבים קליניים אחרים)
הדבר מעיד על עצם התופעה הרגשית השורשית, היכולה להתבטא בכל מקום בגוף, עקב האפשרות לפציעות שונות במקומות שונים (היוצא מן הכלל, עם אדם נוטה להיפצע או להיחבל, באותו המקום באופן מחזורי וקבוע, אז מקום הפציעה הוא זה המלמד על המורכבות הרגשית שפציעה היא עדות לה)
פצע שקצב ההגדלה שלו איטי, או המטומות ספונטניות עקב חבלות קלות יחסית. הם אלו המעידים על הדינאמיקה הנפשית שקדמה לביטוי הגופני, שהביטוי הגופני משקף אותה.

שונה הדבר בקרישי דם פנימיים בכלי הדם, שם הדבר מלמד על פצעים רגשיים עמוקים יותר הקשורים לדפוסי תנועת החיים כאשר הופעתו של קריש דם ומיקומו מלמד על הפצע הנפשי שקיים באדם המתבטא דרך דפוסי חיים (בדרך כלל כרוניים) המביאים לידי חווית פציעה נפשית.
אז המגמה האורגנית הינה ביצירת הגלדה של אותו הפצע (שינויים בהרכב הפלסמה בדם שהופכת לסמיכה יותר) דבר המתבטא דרך קרישת יתר בדם.

אחת התופעות השכיחות בקרישי דם פנימיים, הינה ה"פקקת", התרומבוזות בכלי דם וורידיים ברגליים, דבר שניתן לראות וויזואלית. תופעה הגורמת לכאבים מקומיים, תחושת כבדות, קושי בתנועה ואפשרות לדלקות באזור המקומי עקב ההצטברות של דם ונוזלים היוצרים בצקות ותשתית לדלקות (עקב אי התנועה) תופעה זו עלולה להביא לתסחיף של קרישי דם הנעים בזרם הדם יוצרים אפשרות לתסחיפים של קרישי דם בזרם הדם..

ארכיטיפ התופעה:
הלב הוא מרכז האדם, בלב האדם קיים המיתר הקיומי שהוא עיקר האדם.
הביטוי המרכזי של המיתר הקיומי, הינו דרך ביטוי הרצון, הנושא הינו את כיוון חיי האדם, מאין באת ולאן אתה הולך.
כלי הדם הם אלו המובילים את רצונו של המיתר הקיומי כך שהעורקים מובילים את הרצון מן הלב לפריפריה, בנימי הדם (קפילאריים) שם קיימת השיחה בין הרצון לאופן בו המערכת כולה מממשת אותו בצורה הפרקטית – המעשית, הדם הוורידי נושא עימו את תשובת המערכת חזרה ללב על האופן בו הרצון מצא את ביטויו הנכון או הלא נכון (כיצד הרצון התממש)
זרם הדם עצמו – הוא תנועת החיים (כאשר יש יתר חץ דם, או בעיות המטולוגיות, הדבר מלמד על זרם חיים שאינו מאוזן, שתנועתו אינו מכוון על פי הטבע הפנימי של לאדם)
כלי דם וורידיים נפוחים, עם קרישי דם מעידים על תשובת המערכת ללב (זוהי השתקפות של מה שהאדם מבין על עצמו כאשר הוא רואה את תוצאות מעשיו)
מיקום הנפיחות, הבצקת וקריש הדם, מלמדים על דפוס התנועה של האדם, ומהו הדבר שאינו בתנועה נכונה.

דוגמאות:
כפי שלמדנו, יש לצד בו מופיעה הבעיה משמעות רבה:
קדימה: המבט לעתיד
אחורה: ההיסטוריה המצטברת
הצד החיצוני: הקשר עם העולם
הצד הפנימי: הקשר של האדם לעצמו
א- תרומבוזות על הירך: הירך זהו האזור המכיל את עיקר הכוח של האדם לתנועה שלו קדימה. עיקר המשאבים האנרגטיים (כוח גופני ומיני)
המיקום של תרומבוזה בירך מלמד על דפוס כרוני של שימוש לא נכון בוויטאליות של האדם.
האדם משקיע את כוחותיו בהליכה שאינה פונה לנתיב הנכון.
יש לאבחן את הצד בו זה מופיע, את תחושה מקומית (איך הווריד מרגיש – אפיון התחושה) וכן את הנושא המורפולוגי (איך נראה האזור, דבר המלמד על הנושא שהוגשם ממצב נפשי לגופני)
ב- תרומבוזות על הרגל: הרגל הינה ביטוי לידיעה הקונקרטית והמעשית לאן האדם הולך.
תרומבוזות ברגל מלמדות כי דפוס ההליכה באדם אינו ברור לו, קיימת באדם מבוכה, אי בהירות והליכה ללא ידיעת המטרה בהליכה (לאן האדם הולך)
יש לברר את מיקום התרומבוזה, התחושה שיש ממנה, המורפולוגיה שלה. כך יודעים על דפוס ההליכה הזקוק לשינוי.

קיימת נטייה תורשתית באנשים מסוימים להיווצרות קרישי דם פנימיים.
כל נטייה גנטית למחלה מסוימת זקוקה לתנאים שיעוררו אותה.
התנאים המעוררים נטייה זו, קשורים לאורח חיים שהאדם אינו שבע רצון ממנו.
הוא חי חיים שלא רצה לחיות, עושה פעולות ומעשים שלא התכוון.
באנשים עם נטייה מולדת לתרומבופיליה (מחלה של קרישיות יתר בדם) יש מחויבות גבוהה יותר לחיים נכונים ואוטנטיים.
מחלה זו – יכולה מולדת או נרכשת. הנרכשת קלה יותר יחסית לאיזון וריפוי, כאשר המחוללים המרכזיים בצד הנרכש של התופעה קשורים ישירות לסגנון החיים של האדם.
הרגלי חיים כגון: עישון, סמים, אלכוהול, חוסר בתנועה גופנית, היסטוריה של כימו תרפיה, היסטוריה של צריכת גלולות למניעת היריון – אך בעיקר הליכה לכיוון של מימוש הפוטנציאל באדם שאינו הולך למקום הנכון.

אחד מן הסיכונים המרכזיים של קרישי דם, הינה האפשרות להתנתקות של חלקי הקריש מן המוקד המרכזי והתנועה שלו בזרם הדם.
דבר זה עלול לגרום לארבעה מצבים מרכזיים:

1- תסחיף ריאתי:
סימפטומים מרכזיים – לכל אחד מהם יש משמעות לעצמו:
קשיי נשימה, כיחלון (ציאנוזיס) עקב חוסר בהספקת חמצן, כאבים מקומיים בחזה, שינויים בקצב הלב, אפשרות לשיעול דמי, ירידה בלחץ הדם, נשימה קלה שטחית ומהירה.
ארכיטיפ: דם – זרם החיים, ריאות – האיכויות שהאדם זקוק להן כדי לבטא את עצמו בעולם באופן האוטנטי, קריש דם – קיומו של פצע רגשי.
משמעות: היסטוריה ארוכה של קושי ומאמץ באדם להיות במגע עם העולם בצורה שהוא חש נוח בה. הוא אינו חש בנוח, הוא חש כי המגע עם העולם הינו במאבק. קשרים חברתיים "מזוייפים", יש את מה שהוא מבפנים, ויש את מה שהוא מבחוץ. דבר זה יותר פצע רגשי, האדם חש פצוע על דבר חוסר היכולת להביא את עצמו כמו שהוא.
הסומטיזציה של הפצע – בסיכומו של דבר, הינו דרך התסחיף הריאתי.

2- שבץ מוחי:
סימפטומים מרכזיים – כל סימפטום עם משמעות אינדיווידואלית עקרונית:
קשת רחבה של אפשרויות בפגיעה מוטורית, שתוקים, עיצוב לקוי, בלבול מנטאלי, קשיי דיבור, אובדן זיכרון, אובדן תחושת זהות, כאבי ראש.
כל אלה הם עקב חסימה של כלי דם במוח, עם פגיעה בתפקוד המוחי.
כל סימפטום משמעותי ביותר, לגבי ההבנה על ההיסטוריה שקדמה לאירוע מוחי.
ארכיטיפ:
מוח הוא כלי לנפש (המיתר הקיומי שבלב) הלב הוא הראשון, המוח הוא שני.
כאשר המוח הפך לדומיננטי, עד שמרכז האדם נשתכח. הדבר מוביל לשורה ארוכה של תופעות קליניות. אחת מהן היא האפשרות לאירוע מוחי.
משמעות: קרישי דם שחסמו עורקים במוח, מלמדים כי הוויתור של האדם על הצד הקיומי, מהווה פצע נפשי שהאדם למד לחיות עימו לאורך שנים רבות.
את אותו הפצע יש לזהות ולרפא. הסימפטומים הנלווים לאירוע מוחי, הם הכלי להבנה על האסטרטגיה שהאדם אימץ לאורך השנים כדרך להתכחשות עצמית.

3- אוטם עורקי הלב, אוטם שריר הלב, עקב קרישי דם שהביאו לחסימה של עורקי הלב המרכזיים:
סימפטומים מרכזיים – אשר כל אחר מהם מהווה רמיזה לחיים שחי האדם, שהובילו למצב זה.
כאב בחזה כמו לחץ, דקירה חדה שורפת, קשיי נשימה, הקרנה לכתף ויד שמאל, ללסת השמאלית, לצוואר השמאלי ולרום הבטן (מפתח הלב) בחילה – לעיתים הקאות, הזעות מרובות, סחרחורות, עייפות, חרדות אינטנסיביות (חרדת מוות)
ארכיטיפ: הלב הוא מרכז האדם (לא המוח) מן הלב תוצאות חיים.
קריש דם משמועתו שקיים באדם פצע פנימי מודע, האדם מודע לפצע ואינו יכול או יודע כיצד להחלים את הפצע.
משמעות: הפצע במצב קליני זה מבטא אדם היודע את החיים שעליו לחיות ולא חי אותם. האדם מודע לאיכותו הפנימית אך לא חי אותה.
הפצע הוא בידיעה העצמית וסגולותיה של ה"אני", ובחיסרון היכולת להגשמה שלה.
הסימפטומים הקליניים מלמדים היכן הייתה המשוכה בחיי האדם למימוש הבסיסי העמוק יותר.

4- תסחיף מי שפיר עוברי – אינו דומה לקודמים. בקודמים יש הפרדות של קרישי דם ממוקד מרכזי הנעים בזרם הדם.
במקרה זה, שביבים של קרישי דם, הנוצרים בשלייה עקב (כפי הנראה) תגובות אלרגניות של האם לשינויים ההורמונאליים בתהליך התפתחות העובר, יוצאים מן הרחם לזרם הדם ומשם קיימות אפשרויות קליניות רבות. כולן מסכנות חיים.
דום לב, שבץ מוחי, פרכוסים, קשיי נשימה, שינויים בלחץ דם, אפשרות לקריסת המערכת.
ארכיטיפ:
נטייה אלרגית – תופעה אוטואימונית, האדם אינו רוצה להיות בשדה קיומי מסוים.
קריש דם – מעיד על פצע מודע.
היריון – חווית ההורות, מהי אימהות עבור האישה, מהי המשעות של ללדת עבור האישה. דבר הקשור בדרך כלל לזיכרון פרימאלי טרום לידה (של האם) בשלבי חיים 1- 4 (על פי שיטת 12 שלבי החיים באדם)

סיכום:
קרישי דם הם ביטוי למגמה של המערכת לרפא פצע פתוח וחי. זהו פצע מודע, האדם יודע במה הדברים אמורים, מן הזווית הרגשית. זהו טבעו של פצע.

המעי הדק – עיקרון המגנט

"לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי" (תהילים מ', ט')

1– המעיים יודעים לספוג, תפקידם לספוג את המרכיבים הנחוצים לחיי האדם, לשם קיום הגוף והנפש.
יש בסביבת המעיים חומרים ורכיבים רבים, אך רק רכיבים מאוד מסוימים יספגו, השאר ידחו.
יש סביב האדם רכיבי חיים רבים, זוהי תבונת המעיים היודעת מה לקחת ולספוג מן החיים, ומה לדחות, מה נחוץ לאדם ומה אינו נחוץ.

2– שני קריטריונים קובעים למעיים את מה לספוג:
א- הצורכים העכשוויים לשם קיום הגוף, פעולותיו וצרכיו (המבנה הגופני כולו לוקח חלק בנושא זה, הכבד, המע' האנדוקרינית, מבנה העצבים מן המוח למעיים וכו')
ב- ההבנה העתידית: לאן האדם הולך בחייו, ומהם המרכיבים שהוא זקוק להם לשם הבנייה של איכויות עתידיות, שייבנו בעתיד, כאשר הן מתחילות בהווה את מהלך ההתפתחות שלהן.

3– המעי אינו מקבל החלטות לבדו, לגבי שאלת הספיגה או הדחייה של חומרי הבניין לגוף האדם. הוא מקבל את ההנחיה הזו מן הלב ומן המוח.
המוח (הרכב) נותן למעי את קריאת המצב העכשווית של המבנה כולו, לגבי שאלת הספיגה והדחייה, ביחס לצרכים גופניים או נפשיים. כגון ספיגת שומנים, חלבונים, סוכרים, ויטמינים, נוזלים ועוד.. (פרמטר גופני)
הלב (משכן האדון) הוא זה הנותן למעי את ההבנה הידיעה קראת מה האדם הולך, ומהי תכנית ההתפתחות של האדם, והצרכים הרלוונטיים לאותה ההתפתחות.
הלב מודיע למעיים כי רצונו להגיע להגשמה של יעד מסוים, ולשם כך על האדם להיבנות עם מרכיבים המכשירים את האפשרות לאותה ההגשמה. (פרמטר נפשי, רוחני)
לעיתים אלו חומרים גשמיים, אך לרוב מדובר בחומרים התנסותיים – רגשיים ומחשבתיים, כגון חומרי לימוד, אנשים מסוימים המתאימים למקומו של האדם, תהליכי לימוד, תחומי עניין, סדנאות או קורסים שונים ועוד…

4– המרכיבים הבונים אדם, אותם המעיים אחראיים לספוג מכל מה שקיים בסביבה, ועקרוני לצורכי האדם:
א- מזון ומים
ב- אוויר
ג- מחשבות ורגשות – לעיתים בבחירת האדם, אך לרוב הדבר כרוך בדינאמיקה אוטומטית ומכאנית של חיי היום יום וכיצד הם יוצרים אפקט מחשבתי ורגשי באדם, המזין אותו ובונה בו איכויות שהן תוצר של אותן ההתנסויות האוטומטיות של תנועת החיים.
ד- תהליכים יזומים על ידי האדם, של למידה או התנסות שהאדם רצה ובחר בהם לשם התפתחות כלשהי, שאמנם היא עשויה להיות בעלת אפקט עמוק בחוויית ההווה של האדם, אך יש לה תוצאות המובילות להמשך האבולוציה של אותו האדם, לאור התפתחות של כוחות נפש, תכונות פוטנציאליות, או קומות נוספות במבנה הפנימי שלו.

5- המעיים אם כן, הם אלו היוצרים איסוף החומרים מהם נושאים מסוימים יהפכו מרצון, מחשבה או רגש – למציאות מעשית וקונקרטית.
אלו המעיים היודעים להפוך רעיון למציאות, באמצעות הספיגה של המרכבים מהם העתיד של האדם ייבנה.
וכן הם אלו היודעים את מה לדחות מן האדם, כיוון שאותם מזונות או אירועי החיים אינם רלוונטיים ואולי אך עשויים להזיק לאותו האדם.

6- העיקרון הקובע אם חיי האדם מתפתחים לכיוון הרצוי תלוי בדבר אחד בלבד. וזוהי דרגת הידיעה של האדם את עצמו. הידיעה של האדם את עצמו תלויה ברמת הקשב שיש לו לליבו, כיוון שהלב הוא המשכן שם מתנגן ומדבר ה"מיתר הקיומי".
(הלב הינו איבר שהאנטומיה והפיזיולוגיה שלו, הינם ההגשמה של איכות האדם העמוקה המכונה "המיתר קיומי")
ילדים בקשר טבעי ופשוט עם המיתר הקיומי מרגע לידתם, מבוגרים הלכו לאיבוד לעצמם, תעו בדרך לעצמם, לרוב מסיבות חיצוניות (חינוכיות, תרבותיות ומשפחתיות) של עולם גס רוח, המבוסס בעיקר על כללים חומרים על פיהם האדם נמדד.

7- ידיעת האדם את עצמו היא זו המכתיבה את סוג האינפורמציה שמועבר מן הלב למעיים לשם האיסוף של התוכן ההכרחי לבנייה של העתיד אליו האדם הולך.
חיסרון הידיעה העצמית, הנתק של האדם מעצמו – הרה גורל עבור האדם.
זהו מצב שבו האדם בונה את חייו לא על פי עיקרון המיתר הקיומי שבליבו, אלא על פי כללים חיצוניים שברוב המקרים אינם קשרים ולא נוגעים כלל בסיבה שלשמה האדם כאן בעולמו.
ממצב זה נובע דבר אחד בלבד: סבל, כאב ומחלה.
כאשר האדם יודע את עצמו, את קולו של המיתר הקיומי שבליבו, והוא חי על פי אותה המנגינה – חייו מלאים, גדושים, המתפתחים נכון. כל אשר יקרה לו בחייו – נכון.
כל אירועי חייו, גם אם הם מכאיבים, יש בהם מן הלימוד של דרכו, מן ההתפתחות הנכונה המובילה לצעד ולשלב הבא של סיבת הקיום שלו, כאן בעולמו.
מכאן – שמעיים היודעים מה מבקש הלב, פועלים נכון, יודעים את תפקידם, את מה לספוג ואת מה לדחות. ומעיים שהתנתקו מן הלב, ופועלים באופן עצמאי, הלכו לאיבוד – אבדו את דרכם וסופגים את מה שאינו נכון לאדם, דבר שעלול להסתיים באירועים קשים בחיי האדם, או במחלות המעיים השקפות את סוג הניתוק.

8- מתוך הנאמר עד כה, יוצא כי:
א- נושאים שבהם האדם מעוניין אך הם אינם מתרחשים, עשויים ללמד על רצון שאינו בוקע מן המקום הנכון.
ב- רצון הבוקע מן הלב, ומנגן את עצמו דרך המיתר הקיומי, מתגשם וחוצה כל מהמורה. למעשה – לרצון אוטנטי ומודע אין כלל תפיסה של "מהמורות", כל דבר אפשרי לו.
ג- רוב בני האדם מבקשים ורוצים את מה שאינו מתאים להם, ואינו נכון להם. לכן אין הדבר מתגשם, ולא חשוב עד כמה האדם יתאמץ ואף יתפלל לשם אותה ההגשמה.
אם הדבר שהאדם מבקש לעצמו אינו מתגשם, זוהי אינדיקציה לאדם לחפש ולפשפש בתוכו על דרגת ההיכרות שלו עם עצמו. ברוב המקרים האדם מנותק מעצמו ולכן מאמץ לעצמו רצונות לכללי חיים שאינם שלו, לא נכונים לו, ובמקרים רבים אף עשויים להזיק לאדם נזק עמוק ורב.
ד- זוהי הסיבה לאי ההגשמה של רצונות שאולים שאינם נובעים מן לב (המיתר הקיומי)
ואם קרה שהם אכן התגשמו, הרי שהם עשויים להיהפך לאסון ומחלה בשנים שלאחר אותו ה"הישג".
ה- לכן – רק מהלך אחד מצדיק את תהליך ההתפתחות של האדם, וזהו ההתקרבות של האדם לליבו, לשורש המנגינה שלו אשר מתמגנת תמיד, גם אם האדם שכח או התנתק מעצמו, המנגינה שבליבו לעולם חיה (למרות שאיננה נשמעת)
וככל שאדם מתקרב למנגינה וחיי על פי צליליה, חיי נכונים יותר, ברורים יותר, יצירתיים לאין שיעור.

9- לכן – כאשר האדם "ממגנט" לחייו את רצונותיו – עליו להיות ברור מהיכן נובע הרצון לאותה הבקשה. בירור הרצון, ואם אכן הוא נובע מן הלב, יכתיבו את דרגת ההצלחה של האדם "למגנט" לחייו את רצונותיו.
דבר זה נכון בכל תחומי החיים: מציאת בן או בת זוג רלוונטיים, קריירה מתאימה, מצב כלכלי נכון, בריאות נכונה וכו'…
ניסיון של האדם למגנט לחייו את מה שאינו חלק מנגינת המיתר שבליבו, לא יצלח. האדם לא יצליח, ובדרך יבזבז כוחות רבים, מידה רבה של עוגמת נפש, ואולי אף מחלה (שהיא זו שתהווה סמן לטעות, במגמה לתשומת לב נכונה יותר)

10- סיכום:
א- מגנוט של אירועים וכל נושא אחר לחיי האדם הם תוצר ישיר לקו החיים של האדם, ומה שהוא זקוק להתפתחות של אותו הקו, דבר הנודע לאדם דרך ההיכרות העצמית עם ליבו, עם נגינת המיתר הקיומי שבליבו.
ב- אי הצלחה למגנט לחיי האדם נושאים מסומים , מחייבים מן האדם לעצור ולבדוק את עצמו ואת אוטנטיות הכוונה והרצון, ואולי לבסוף להודות ולברך כי מה שביקש לעצמו לפני כן – לא התממש.
ג- זוהי רמת הקרבה של האדם עם עצמו המכתיבה את האפשרות להגשמה נכונה שדרכה האדם זוכה לכל מה שנכון מתאים למידותיו.
ד- מן הזווית הפיזיולוגית: אלו הם המעיים דרכם מתממש עיקרון המגנוט, לכן כל התופעות הרפואיות של מחלות מעיים (אי ספיגה, פוליפים, דלקות, גידולים, עצירויות כרוניות או שלשולים) כולן הן אינדיקציות לפעילות קוגניטיבית ורגשית שאינן קשורות, קשובות או מחוברות ללב. סוג הבעיה במעיים מלמד על הסיבות לנתק של האדם מליבו וכיצד הוא מנסה למגנט לחייו את מה שלא מתאים לו (על כך במאמר נפרד)
ה- מכאן שהתפיסות והגישות הטוענות את הדבר הבא, אינן נכונות: "בקשו וינתן לכם. חפשו ותמצאו. דפקו ויפתח לכם, כי כל המבקש מקבל, והמחפש מוצא, והמתדפק יפתח לו" (הבשורה על פי מתי ז, 7-8)
ספר המכונה "הסוד" המבוסס על טענה זו, אף הוא טועה ומטעה, כאשר הוא טוען כי האדם יכול לבקש את כל מה שבא לו, וכל דבר שירצה ויבקש, יינתן לו מאיזה אוצרות שמיים הפתוחים לרווחת כל דורש…..
אין הדבר כך, אדם מזמן לחייו כמגנט את מה שנכון לקו החיים שלו, ומה שאינו נכון לאותו הקו – לא יקרה לאדם – ולא משנה כמה יבקש וכמה ידפוק על דלתות השמיים.
ואם האדם יקבל את מה שאינו שייך לקו החיים שלו, בדרך כלל – הדבר אינו מסתיים בטוב.
ו- מכאן שמומלץ לאדם לבקש לעצמו רק דבר ונתיב אחד וזהו הקשר שלו לעצמו, החיבור שלו לליבו, ההגשמה שלו את קו חייו, האזנה וההליכה אחרי צלילי המיתר הקיומי שבליבו.

מחלות אוטואימוניות חלק ח' – הרס עצמי – הרצון להפסיק להיות

משמעות מחלה אוטואימונית:
תהליך של הרס עצמי. האדם הורס את עצמו. תוקף את עצמו (מע' החיסון מזהה חומרים "טובים" כאויבים)
משמעות רגשית:
האדם כביכול, מעוניין להפסיק לחיות, להפסיק להיות, אך הדברים אינם במקום סופני, התאבדותי.
האדם היה רוצה להפסיק להיות במקום מסוים, בסיטואציה מסוימת.
במקום להפסיק להיות – האדם "יוזם" תהליך של הרס עצמי, דרכו מתבטא הקושי של האדם מול סוגי ההתמודדויות ששם לא היה רוצה להיות.
המקומות בגוף האדם, וסוג המחלה האוטואימונית, ששם מופיע הסימפטום, מלמדת על המקומות הרגשיים ששם האדם לא היה רוצה להיות, ששם קיים קושי מן הסוג המביא אדם עד לדרגה של הרס עצמי.
המכנה המשותף בין כל סוגי התופעות האוטואימוניות, הינו אם כן – הרצון להפסיק להיות ולחיות בתוך סיטואציה מסוימת, כאשר אופייה של המחלה, ומיקומה בגוף, מלמד ומשקף על אותו המקום הרגשי שקיים שם הרס עצמי באדם.
וכן – סוג המחלה ומיקומה בגוף, מלמד מהו האתגר הרגשי שעמו האדם מתמודד.

הינה כמה דוגמאות:

1- אלרגיות המתבטאות באף סתום, נזלת מימית, וסינוסים גדושים:
משמעות ה"אף" – האופן בו האדם יותר איזון וסינרגיה בינו ובין סביבה (אקולוגית, אך בעיקר הסביבה האנושית)
קיים קושי באדם למצוא את מקומו ביחסים האנושיים עם הסביבה האנושית.
קושי חברתי, ביטחון עצמי נמוך או חיסרון האמונה של האדם בעצמו.
קושי קומוניקטיבי חברתי, האדם אינו מצליח לתקשר את עצמו חברתית.

2- פסוריאזיס:
מחלת עור דלקתית.
משמעות ה"עור" – גבול מול העולם, גבולות – מה ייכנס לתוך האדם ומה יידחה על ידו.
גבולות בנושא הקשר הקומוניקטיבי עם העולם.
המגע המיידי של האדם עם העולם מתבטא דרך העור.
מיקום הפסוריאזיס מגלה את המקום ששם יש לאדם קושי המוביל אותו ל"הרס עצמי" ורצון להפסיק להיות, בהקשר של המגע המיידי שיש בינו לבין העולם, כאשר האתגר המיידי שהאדם ניצב מולו, קשור לאופן בו הוא מתחם ומגן על עצמו.
דוגמאות:
א- פסוריאזיס על המרפקים:
נושא הטריטוריה – מביא את האדם לקושי ולהעדפה לא להיות, ומשם להרס עצמי. עדות שדבר מה חדר את הטריטוריה של האדם, והפך לאתגר שהביא לדרגה של הרס עצמי את המקום השמור של האדם.
ב- פסוריאזיס על החזה:
האופן בו האדם מציג את החזות, את התדמית הציבורית שדרכה הוא היה מעוניין להיראות, מביא עימו קושי עד לרמה של העדפה סמויה להפסיק לחיות. דבר המתבטא דרך הפסוריאזיס, עקב נושא התדמית וקושי שאותה התדמית אכן תתקיים. בדרך כלל קרה דבר מה שהביא לידי ערעור התדמית.
ג- פסוריאזיס האזור אברי המין:
אפשרות למקרים בהם נוצר באדם ערעור בזהות המינית או ביכולות המיניות, לאור אירועים שקרו בחייו שהביאו לירידה בביטחון העצמי, בתפקוד הקשור לנושא הזהות המינית. ברוב המקרים אין הדבר קשור ישירות לנושא התפקוד המיני, אלא ליכולת של האדם בזכר או כנקבה. האם האדם יכול להיות מספיק "זכרי", האם יש לאישה לגיטימציה לנשיות שלה.

3- דלקות מעיים: קוליטיס, מחלת קרוהן – Crohn's disease:
המעיים איבדו את הקשר ללב – האופן בו המעיים יודעות מה לספוג ומה לדחות נובע מן הקשר של המעיים ללב.
מה הם ייספגו במובן הגופני, מזון חומרי. וכן מזון נפשי, רגשי, רוחני הקשור ליסודות מהם האדם יגדל לכיוון העתיד והחזון הרצוי. ידע זה (של החזון) בנובע מן הלב, שם שוכן ומתנגן ה"מיתר הקיומי".
מחלות אלו הן אינדיקציה כי האדם הפך לנוקשה מדי, עקב מבנה ערכי מדי, דבר המעיד על התנתקות מן הלב. מן הקשר המיידי לקו החיים של האדם.
דבר זה קורה בדרך כלל – עקב אירועים המחייבים מן האדם גיוס של כוחות רגשיים שאינם קיימים לו באופן הטבעי, ועליו לגייס את כוחות שאין לו. מצב זה עשוי להיות קשה ומתיש שיביא לתוצאות של התקשחות במקומות המחייבים קשב וגמישות.

4- סקלרודרמה – scleroderma: מחלה המביאה לנוקשות של רקמות החיבור (קולגן) עשויה לפגוע בעור, בכלי הדם ובפרקים.
משמעות המחלה – הקרבה של האדם את עצמו, למען הישגים חברתיים או מקצועיים. האדם נאלץ לוותר על נושאים מרכזיים באישיות שלו, וחיזוק של מקומות חיצוניים שאינם חשובים באותה המידה להוויה המרכזית של מה שהוא הטבע העמוק שלו.
דבר זה הוביל לרכישה של איכויות שאינן טבעיות לאדם.
הוא נאלץ להקריב את עצמו למען אותה המטרה – מצב זה בנה בו הזנחה של מקומות רגשיים עקרוניים יותר.
התוצאה הינה התקשחות של רקמות הקולגן – עקב השיכחה העצמית (של מקומות חשובים יותר בנפש האדם)
המקומות על פני העור ששם מופיעים האזורים הנוקשים מעידים את מה האדם הזניח או את מה שכח, עם האפשרות שמקומות אלו יעידו על ניצול של איכויות פנימיות לצרכים שאינם קשורים לאותה האיכות.
דוגמאות:
א- סקלרודרמה על הירכיים:
האדם בא לעולם דרך האנרגיה המינית, ניצול של האנרגיה המינית לשם בנייה של תדמית, מעמד, מקום חברתי או הישג כלכלי (דרך ההופעה המינית)
עבודה ממקום פנימי זה, מובילה לבסוף לשיכחה של יסודות נפשיים אותם האדם הקריב למען אותה המטרה.
ב- סקלרודרמה על הבטן התחתונה:
האדם וויתר על יכולת ההולדה. יכולת הורית. יכולת לתת לידה לדבר אחר.
ג- סקלרודרמה על שריר הדלתואיד:
האדם תחת מאמץ תמידי לעשייה ולביטוי רגשי המעיד על יכולותיו מול העולם.
היה עליו להקריב מעצמו את הזמן שלו עם עצמו. זמן לאינטימיות, זמן להתכנסות פנימה לשם ההתחדשות.

5- מחלת בכצ'ט Behcet מחלה היוצרת כיבים הנראים כמו אפטות ברקמות רטובות (בחלל הפה, בעין, בנרתיק וכו')
מיקום הכיבים מעיד על סוג הקושי.
כיב משמעותו: פצע רגשי פתוח, חי, חשוף, שהאדם מודע, קשוב וחי בזמן הווה את הקושי של אותו הפצע.
פצע שאינו מבריא לבדו, פצע חי ומציק תמידית בנוכחותו.
דוגמאות:
א- כיבים בחלל הפה:
חניכיים: כעס כלפי נושאים בחיי האדם ששם הוא חש כי אינו יכול להעביר לצד השני את כוונותיו, והוא נותר ללא יכולת תגובה חוץ מהתפרצויות זעם (עקב ההצפה הרגשית)
כיבים בלשון: קושי של האדם לבטא את מילים הנכונות באופן ובזמן הנכון.
קושי בדיבור.
כיבים בחיך: רגשות או כוונות שהאדם אינו מצליח להעביר לחיים המעשיים, או לאנשים אחרים – האדם כביכול אוגר את מה שהוא רוצה לומר עם כוונה עכשווית, אך אינו מבטא את הרצון.
ב- כיבים באזור הגניטאלי:
חוויות מיניות שהביאו לתחושה של "פצע" נפשי באדם עקב אותן ההתנסויות.
ברוב המקרים – האדם חש מנוצל. קרו דברים שלא היו בהסכמה. האדם אולץ למעשים שלא נכונים לו מן הזווית המינית.
ג- כיבים בתוך הלוע:
קושי של האדם לדבר – דיבור על נושאים מסוימים, בעיקר רגשיים.
יש נושאים מסוימים – קשים לאדם. אזורים רגישים שקשה לבטא אותם.
קיים רצון אז לביטוי ולשיחה על אותם הנושאים, אך רגישות גבוהה מדי ביחס אליהם, דבר היוצר קושי ותחושת פצע חי בגרון.

ארבע רמות ה"אני" – כפי שהן מתבטאות דרך האיברים


ארבע רמות המרכבה:
1- כרכרה – הגוף הפיזי
2- סוסים – רגשות ותחושות
3- רכב – שכל, מוח עצבים
4- אדון היושב במרכבה – המיתר הקיומי

על פי סדר זה, ייתכן כי אדם יהיה מבוסס בתפיסה העצמית שלו, בחוויית ה"אני" שלו, באחת מן הרמות של סדר המרכבה.
אדם גוף – אדם רגשות – אדם מוח או אדם המגשים את קולו הרך של המיתר הקיומי.
מכאן אנו למדים כי לכל איבר יש ארבע רמות של תפיסה עצמית.
ארבע איכויות היושבות זו על גבי זו.

הנה ארבע האיכויות על סדר האיברים שבגוף:

א – לב: מקום מושבו של האדון (המיתר הקיומי)
1- האיבר לב
2- רגשות ואינטואיציה
3- תפיסה עצמית גבוהה (למה האדם מחובר, הגורם לו לחוש את עצמו אחרת)
4- זהות שאיננה אישית יותר, אלא אוניברסאלית, גלובלית

ב- כלי הדם: אופי התנועה של החיים, דפוס תנועת החיים.
1- כלי הדם העורקיים, נשלטים על ידי הלב – מוסרים למערכת את רצון הלב.
כלי הדם הוורידים מוסרים ללב את האינפורמציה של מה שקרה בפריפריה, במגע הפיזי של האדם עם העולם, חזרה ללב.
נימי הדם – זהו מקום הקומוניקציה ומעברים בין כלי הדם העורקיים לוורידיים.
2- זרם החיים, אופן הזרימה של מקצב החיים, הגלים של העליות ומורדות של מקצב הזרימה בחיים. לממד זה יש דפוסי זרימה רבים, כל אדם כפי אישיותו.
3- זרם חיים על פי עקרונות שהאדם חי וניזון מהם, כגון חיים על פי כללי יוגה, או כללי נזירות.
וכן – חיים על פי ספרי ההלכה (יהדות, איסלם וכו')
זרם חיים המוכתב מעקרונות שייתכן כי האדם יזדהה איתם, כך שאולי הם נכונים לו.
וייתכן כי אותם העקרונות הם תוצר חינוכי שאינו טבעי לאדם, והוא מחויב לריתמוס של חיים עקב תכתיבים חברתיים לתוכם נולד, אז האדם חי בזרם חיים שאינו טבעו ולא נכון לו (בעיות בכלי הדם)
4- זרם חיים שאינו ידוע מראש, אלא הוא קשוב ופתוח, ואינו מוגדר בדפוס (ההליכה אחר ה"טאו)

ג- מוח: מקום מושבו של הרכב, בית המחשבות.
1- האיבר מוח
2- פיקסציות מחשבתיות, קיבעון יצירתי, נוקשות בתפיסת העולם, צורך בסמכות חיצונית שהיא תהייה זו המכתיבה לאדם את החלטותיו, בחירותיו ודעותיו.
3- נטיות שתלטניות, אדם ביקורתי מאוד, חריף שכל, חד ומדויק.
אך קר ונטול רגש ועשוי להיהפך בקלות רבה לאכזרי.
4- מוח, שכל, אינטליגנציה, גאונות. כאשר מוח מבין את מקומו, והוא מעמיד את עצמו כמשרת לטובת שירותו של האדון. זוהי תחילתה של גאונות.

ד- כבד: יכולת לעבוד עם רגשות.
1- האיבר כבד
2- אימפולסיביות, רגש לא מעובד, רגשות מודחקים, כעסים ורגשות נגטיביים לא מדוברים הנאגרים ויוצרים נזק מערכתי לאדם (כולסטרול גובה)
3- רגשות מבוקרים, יכולת לעבוד עם רגשות, יכולת לתכנן את הדינאמיקה הרגשית.
יכולת לראיית העתיד, להבנה של נושאים דקים (דבר מתוך דבר)
4- ראיית הנסתר, ראייה של נושאים שלא רואים בעין, אלא יודעים עקב התנסות אמת, לאחר שאותה ההתנסות עברה התבררות לאורך זמן.

ה- קיבה: תהליך עיכול המצרף התנסות לקומת האדם.
1- קיבה – הפרעות רגשיות קשות – נטיות דו פולאריות, עד לסכיזופרניה.
2- יכולת לעכל את אירועי החיים.
3- הבנה של נושאים עוד לפני שנוצר מגע של האדם עימהם.
4- יכולת הגישור בין חוויה ליסוד המרכזי של האדם. היכולת לצרף אירועים למבנה השלם של קומת האדם, מתוך הידיעה מה שייך לאדם ומה אינו רלוונטי.

ו- מעי הדק: עיקרון המגנט
1- האיבר מעיים – עיקרון המגנט איננו קיים, ולא פעיל (מחלות אוטואימוניות – מחלת קרוהן)
2- בלבול מה לספוג עקב השפעות חיצוניות שעיוורו את האדם, חינוך או דמות דומיננטית מדי.
רגשות סוערים שאינם מאפשרים לאדם להבין מה נכון לו. (הצטברות גזים כלואים במעיים)
3- קריטריונים מוצקים שהיו נכונים בעבר, אך אינם נכונים יותר בהווה או כלפי היעד העתידי של חיי האדם, לכן "קיבעון תפיסתי" גורם לספיגה לא תקינה (עצירות ולפוליפים במעיים)
4- ספיגה ומשיכה של כוח המגנט המבוסס על ידיעת קולו נגינתו של ה"מיתר הקיומי"

ז- מעי גס: עיקרון הטהרה
1- מעי "מלוכלך" – עקב איבוד הקשר של האדם עם עצמו (טחורים, דימומים, פיסורות)
2- נטיות קפריזיות: לעיתים קיים קשר של האדם עם עצמו ולעיתים קשר זה אובד, דבר המתבטא בסימפטומים קליניים של המעי גס (שלשול – עצירות לחילופין)
3- תפיסות היו נכונות לאדם בעבר, אך התיישנו, דבר שמוביל לעיקשות יתר (עצירות, פוליפים, סרטן) קיבעון באופי בו האדם עושה דברים.
4- הטהרה של האדם גמישה, ומשתנה על פי עיקרון האבולוציה אותו ה"מיתר הקיומי" החי בלב, מודיע למעי הגס דרך ה"לחישה".

ח- ריאות: עיקרון הגבול
1- האיבר ריאות – אדם פרוץ, ללא גבול, נחדר בקלות על ידי העולם החיצוני, אדם חשוף ללא יכולת הגנה עצמית (מחלות ריאה, רמה חיסונית נמוכה, מחלות וויראליות)
2- קונפליקטים תמידיים ביחסים עם העולם, לעיתים האדם סגור ולעיתים פתוח. חוסר וודאות לגבי הזהות האישית. נטייה לעצב, דיכאון ודכדוך (דלקות ריאה, הצטברות ליחה)
3- נוקשות יתר ביחס לאופן בו האדם יותר קשרים עם העולם, אדם הנוטה לתפיסות חד ממדיות ביחס לקשר חברתי, דבר שהופך אותו לנוקשה – אולי הוא "מרוויח" מזה מעמד, אך מפסיד את היכולת להיות בקשר של "לב" עם העולם. הוא נותר תמיד רחוק, מנותק, עם חווית זרות ביחס לאחר (גידולים, סרטן)
4- ידיעה מוצקה ועמוקה של האדם, מהו הדבר שעליו יש להגן, משם נובעת גמישות מול העולם, נושמת וחיה, שאיננה מצמדת לדבר – כולל ליסוד שעליו יש להגן לשמור.

ט- עור: גבול ותיחום חיצוני של האדם.
1- גוף: עור גס, ללא ברק. עור עם סוגי מחלות רבות (לא קשות בהכרח) העור איננו בריא, נראה "מלוכלך" למרות שהאדם נקי.
2- רגשות: פיגמנטציה, העור עם צבעים שונים. אין בצבע העור הומוגניות, או לא אחיד.
3- שכל, רכב, מוח: עור נוקשה – מאבד את גמישותו, תפיסות עולם נוקשות. אדם "ערכי" מדי, אידיאליסט (מחלות קולגן – סקלרודרמה)
4- המיתר הקיומי: עור בוהק, שומר על צעירותו, האדם עם מראה צעיר מכפי גילו. רעננות על פני העור.

י- שלד שריר: מערכת הביטוי של הרצון הבא מן המיתר הקיומי
1- גוף: מבנה בסיסי, גס, גרמי, נוקשה (ללא גמישות) ללא חן תנועתי
2- רגשות: סוגי כאבים על פני שלד שריר, הבאים והולכים כמו גלי הים
3- שכל, מוח, רכב: נוקשות יתר, קושי תנועתי, כאבים מקובעים במקום אחד (על פי מיקום הכאב יודעים את מקום הקיבעון בנפש)
4- אדם מודע לקולו של המיתר הקיומי, מקשיב לו ויודע אותו קונטיבית, ויודע לבטא את הרצון באופן הנכון, המאוזן והמדויק. דבר המתבטא בחיוניות וגמישות תקינה של מערכת שלד שריר, בכל גיל ושלב בחיים.

מסקנה וסיכום ביניים: המערכת האנדוקרינית, המטבולית.
1- על פי הסימפטומים וסוגי המחלות שיש לאדם, ניתן להבין את רמת האבולוציה ששם הוא קיים. הקריטריון האבולוציוני נקבע על פי איכותו של המתיר הקיומי בלב האדם. הוא זה המכתיב את כיוון ההתפתחות. כך שעיקרון האבולוציה הינו אישי (ולא חיצוני)
2- על פי מיקום הסימפטומים בגוף, ואופיים של הסימפטומים (אופן הופעתם, גלי, תמידי וכו') ניתן להבין את החזית האבולוציונית ששם קיים האדם.
3- חשוב ועקרוני להבין את נקודה הבאה:
המבנה הפיזיולוגי של האדם מגיב ומשקף את דרגת האבולוציה של האדם, כאשר בכל רמה, הרובד התאי (היסטולוגי) בגוף פועל באופן שונה.
המכאניקה התאית בגוף האדם איננה אחידה, אלא משתנה על פי מיקומו האבולוציוני של האדם.
4- המערכת האנדוקרינית היא זו המגיבה ומנהלת את הסינכרון של דרגות ההתפתחות של האדם ואת הופעתם בגוף דרך סימפטומים.
5- לכן בכל שנוי וקפיצת מדרגה באדם, יש שינויים מטבוליים המלמדים על קפיצה זו.
(שינויים אלו בעלי הופעה סימפטומטית עליהם נדון במקום אחר)
שינויים מטבוליים או סימפטומים הורמונאליים, מלמדים מהו שינוי מדרגת הקיום של האדם.
שינוי שעשוי להיות רגרסיבי או פרוגרסיבי, אותו נזהה על פי הסימפטומים של המערכת האנדוקרינית .

עצמות: מכף רגל ועד ראש – העיקרון: שלד שריר כ"ט

כף רגל: שורשים
עקב: שורש מרכזי, נטיעה בעולם המעשה.
אצבעות כף הרגל: עיקרון ה"כיצד" של הנטיעה והשורש. כיצד האדם עושה את זה בפועל.
אצבעות כלפי מעלה: אדם לא מעשי, "רוחני".
אצבעות כלפי מטה: דאגה – נטייה לדאוג.
בוהן עם בליטה בפרק המטה-טרסאלי: עקשנות יתר – אדם עיקש, לא יודע לשמוע דעה אחרת.
מחלות:
1- ציסטה על שם מורטון: אדם ללא שורש, תלוש, קרוע בין מקומות, "אני פה אך ליבי שם".
2- דורבן: חוסר וודאות היכן השורש, חיים ללא שורש, תלישות וחרדה. בדרך כלל במעברים.
3- גאוט (שיגדון): תשומת הלב רק על שורש החומרי, ללא האספקטים הנוספים של החיים. מה שורש בא להגשים.
4- היכן מופיע הכאב: גב הרגל – תפיסת העולם סביב נושא השורש.
כף הרגל הנוגעת בקרקע – השורש המעשי עצמו.

מפרק הקרסול:
חיבור בין כף רגל (שורש) לשוק (המנוע לתנועה של כף הרגל)
נקעים חוזרים – התמהמהות, תנועה ללא וודאות, תנועה ללא יציבות.
גיד אכילס:
הגיד החזק בגוף, מחבר את שריר התאומים לעקב. המנוע ליצירת השורש.
נוקשות וקרע בגיד אכילס:
הרצון לזוז קדימה, חזק מיכולת הביסוס של התהליך (כף הרגל – שורש)

השוק – שריר התאומים:
המנוע המרכזי לתנועה קדימה. השריר מכיל את זיכרונות המאמצים לתנועה קדימה.
תופעה שכיחה:
כיווצים ספונטניים, בשינה בדרך כלל (קשור בדרך כלל לחיסרון מגנזיום)
מאמץ סיזיפי של הליכה שאין ממנה תוצאות, האדם הולך אך לא מגיע.
Tibia – פנימי, אישי. עיקרון העמידה, נחישות, ידיעה והבנה לאן, יכולת התגייסות למשימה.
Fibula – חיצוני. תמיכה חברתית. תמיכה בעמידה יציבה, קשר עם העולם בנושא ההליכה והכיוון שלו.

ברך:
תנועה קדימה, יוזמה, פריצת דרך, ראשוניות, הליכה ללא נודע, פחדים וחרדות ממשמעות ההליכה קדימה ומן ההתמודדויות מן ההליכה קדימה.
Patella – פיקת הברך: "חוד החנית" של כיוון ההליכה. האצבע המורה את כיוון ההליכה.
בעיות בפיקה מופיעות במצבים בהם הכיוון אינו ידוע, ויש חשש ופחדים מן ההליכה.
כאשר אדם הולך , אך ללא וודאות בכיוון ההליכה, הליכה מהססת.

הירך:
מרכז כוח, מרכז אנרגיה, חיוניות מינית וביטויה.
Femur:
עיקרון הזהות המינית והביטוי שלה.
מחלה נפוצה, בעיקר בנשים:
אוסטיאופורוזיס. ביטוי להדחקה של הזהות המינית, הביטוי האישי.
הדחקה של נשיות, הדחקה של הביטויים הנשיים.
ירך פנימית – שריר החייטים, אנרגיה מינית
ירך קדמית, שריר ארבע ראשי: מרכז האנרגיה להליכה, לכריזמה הזקוקה להביע חיוניות וכוח.
ירך אחורית, השריר הדו ראש biceps femoris – ההיסטוריה של האופן בו האדם השתמש בכוחות שיש לו.
התכווצויות ספונטניות אופייניות לשריר זה, בשינה (מגנזיום) או במהלך ערות. אינדיקציה למאמצים "על אנושיים" מן הזווית של האדם, לגבי שאלות עמידות בחיים והכוח שהעמידה מחייבת מן האדם.
ירך צדית: תפיסת עולם עקרונית לגבי השאלה, כמה, מתי והיכן להשקיע את כוחות הזמינים לאדם.

עצמות האגן:
עיקרון האנרגיה המינית (חיוניות יסוד) ממנה נובעת הזהות וביטויים המיניים.
אזור השומר ואוגר את ההתנסויות המיניות (מכל הסוגים – טראומטיים או חיוביים) לידה, חווית אנרגית יסוד, חווית חיים ראשונה.

עצם הזנב:
חיוניות יסוד, פי הטבעת, עיקרון הנשימה.

סקרום:
עצמות מאוחות, יוצרות מפרק עם האגן, ומחברות את האגן לחוט השדרה:
עיקרון התמיכה, חווית תמיכה, מה יוצר באדם תחושת תמיכה, ממה אדם מרגיש נתמך.
אם האדם יודע להיתמך.
אם אדם זקוק לתמיכה אך אינו יודע לבקש.
פתולוגיות של הסקרום מבטאות את הקושי לקבל תמיכה, את היעדרות התמיכה, את ההזדקקות לתמיכה אך חיסרון היכולת לייצר מצב בו האדם חש נתמך.

חמשת החוליות המותניות: הישרדות.
L5 – עיקרון היציאה לפעולה, ביחס לנושא ההישרדות, כיצד חווית ההישרדות יוצאת לפעולה מעשית המשיבה על החרדה ההישרדותית. מהי הטכניקה המעשית של נושא ההישרדות. מהם המעשים שהאדם עושה כתשובה לחרדה ההישרדותית.
L4 – עיקרון זכרי, דמות אבא: חיסרון דמות אב ואופן ההשפעה של חיסרון זה על תחושת ההישרדות.
L3 – עיקרון נקבי, דמות אם: כיצד חיסרון דמות אם השפיעה על תחושת ההישרדות.
L2 – עיקרון המשאבים והכישורים: מהם הכוחות וה"אנרגיות" שהאדם זקוק להם כדי לשרוד: כוחות גופניים, רגשיים, מנטאליים, כישורים חברתיים – קומוניקטיביים וכו'.
L1- עיקרון האסטרטגיה: מהי הגישה הבסיסית שהאדם מאמץ כדי להתמודד עם חרדת ההישרדות.
גישה התקפית, גישה נמנעת, גישה של מגננה, גישה המנסה להיראות "חזק" למרות החולשה הפנימית ועוד…

12 חוליות החזה:
החוליות המחוברות לצלעות, המייצרות את כלוב בית החזה, מחוברות בקדמת החזה לסטרנום, עצם החזה.
12 החוליות מהוות 12 אספקטים של חווית ה"אני", של היסודות מהם חווית ה"אני" בנויה.
הדרך להבנה של אותם האספקטים, הינה על פי האיבר הפנימי המעוצבב מן החוליה.
לכן דרך החוליות קיים קשר בין עצם – עיקרון, עצבים –הרכב, איברים פנימיים – מרכזים לנושאים קונקרטיים.
T12 – עיקרון ההגנה העצמית דרך ההתבררות של מה ייכנס ומה ייחדה.
T11 – עיקרון ההולדה, היכולת להוליד, ליצור – יצירה ברמה גובהה.
אספקט נוסף: היכולת של האדם לייצר לעצמו את התנאים והאקלים שהוא זקוק להם, המתאימים לאופייה של ייחודיותו.
T10 – עיקרון ה"יש מאין". היכולת לקחת מאט וממנו לעשות הרבה. היכולת ליצור את התנאים והאקלים ההכרחיים לקיומו של האדם, לייצר אותם יש מאין.
T9 – עיקרון חציית הגבולות, פריצת הגבולות ויצירת יכולות שאינן טבעיות לאדם. היכולת לצעוד את ה "extra mile"
T8 – עיקרון הבנייה של האדם את עצמו דרך התנסויות החיים.
כיצד התנסויות מוסיפות לאדם קומות נוספות במבנה הכללי שכבר קיים לו (דרך התנסויות)
T7 – עיקרון העונג וההנאה – כיצד אדם מוצא טעם בדברים שהוא עוסק עימם – טעם החיים.
T6 – עיקרון העיבוד של נושאים, חוויות, יכולת ההמרה והתמרה של כל דבר לשפה הפנימית של האדם.
T5 – עיקרון העיסוק והעיבוד של רגש נגטיבי. יכולת להתמודדות עם ממצבים או רגשות קשים ונגטיביים (מאבקים, קונפליקטים וכו')
T4 – עיקרון התנועה: השמירה של האדם על זהותו בתוך מציאות משתנה, אופן התנועה של האדם בתוך המציאות המשתנה.
T3 – עיקרון ההגנה העצמית, שמירה על גבולות – דבר שידוע לאדם, אם קיימת בו תחושת "עצמי" מגובשת שהיא נותנת לאדם את הידיעה והפרמטרים על מה יש להגן – ומפני מה יש להגן.
מערכת ההגנה אם כן, תלויה בדרגת הידיעה העצמית.
T2 – עיקרון ה"לב" – מקום משכן הנשמה. ידיעת ה"עצמי".
T1 – עיקרון הביטוי של האדם את עצמו: קומוניקציה מילולית, ומעשית (מעשים המבטאים את ה"עצמי")

7 החוליות הצוואריות, עוסקות בקומוניקציה, בהיסטוריה של מימד הקומוניקציה, בחיבור הראש (מושב הרכב – מוח) לגוף, ובנושא האחריות הקשור לפלג גוף עליון:
C7 – עיקרון הקומוניקציה המילולית, היחסים עם האחר, האחריות של האדם ביחסים עם החברה, ביטוי של יחסים ואחריות במובן המעשי.
סינכרוניזציה קומוניקטיבית של האדם מול העולם.
C6 – עיקרון הנשיאה והאחריות, היכולת של האדם לשאת: את עצמו, סביבתו, משפחתו וכו'.
C5 – עיקרון ה"קול": קולו של האדם זהו הביטוי העמוק ביותר שלו. כיצד קולו נשמע.
C4 – עיקרון קומוניקציה של התנסות ישירה בדבר.
יכולת לבטא התנסות אישית מול אדם אחר והסינכרוניזציה של חוויה אישית עם חווית אדם נוסף.
C3 – עיקרון סיפוק והנאה שיש בקשר ותקשורת עם העולם הסובב. הנאה כגורם מזין. הנאה מעצם התהליך הקומוניקטיבי. האם תהליך יצירת הקשר עם העולם הסובב מביאה עימה עונג או סבל.
C2 – עיקרון התפיסה הישירה של המציאות והיכולת לתמלל את הדבר למילים המדויקות.
האם היכולת המילולית מסוגת לתאר נאמנה את ההתנסות.
C1- אטלס: עיקרון הנשיאה: החוליה הראשונה, היא חיבור גולגולת לגוף. יכולת של גישור, חיבור ונשיאה. יצירת קשר בין עולמות מנוגדים. יכולת להתמרה והבנה של שפות שונות והתרגום שלהן מאחת לשנייה.

צלעות: עניינן חיבור בין ההיסטוריה (גב) לעתיד (חזה)
כל צלע עם איכות ייחודית לה, הקשור ישירות לחוליה ממנה היא יוצאת (כפי שתואר למעלה על חוליות החזה)
הצלעות אף הן ביטוי ל12 האספקטים מהם בנוי ה"אני" – עם קשר ישיר לחוליה ממנה הצלע יוצאת, והאיבר הפנימי המעוצבב מן החוליה.
לכן כל צלע מהווה סיכום של 4 יסודות שונים החוברים ליחידה אחת דרך כל צלע:
1- חוליה ( העיקרון שהחוליה מרכזת בתוכה – כפי שנאמר למעלה)
2- מערכת העצבים: מהו האיבר המעוצבב דרכה – מערכת העצבים הקשורה למוח (רכב(
3- האיבר הפנימי עצמו.
4- הצלע – שהיא המהווה סיכום לדבר עם משמעות קונקרטית לכל אחת מן הצלעות.

לכל צלע שלושה חלקים:
1- אחורי: יציאה מפרקית מן החוליה. היסטוריה. היסטוריה הייחודית לצלע ולחוליה.
2- גוף הצלע, מרכז הצלע – בצידי הגוף: עיקר משמעותה קיים בחלק זה. לכל צלע תוכן ומשמעות הנקבעים על פי החוליה שאליה היא מחוברת.
דבר הנלמד על פי העצבוב של האיבר הפנימי ביחס לחוליה ממנה יוצא העצבוב.
3- הצד הקדמי של הצלע, החיבור לעצם בית החזה: כיצד נושא הצלע פוגש את העולם, כיצד אותה איכות מתבטאת בעולם באופן המעשי, וכיצד איכות זו שזורה בחוויית ה"אני" של האדם. מהי מיקומה וחשיבותה של איכות הצלע במכלול ה"אני".

עצם בית החזה (sternum) עיקרון החזות, התדמית, ההופעה וההצגה של האדם את עצמו לעולם.
כיצד האדם היה רוצה שיראו אותו.
עצם בית החזה מחלוקת לשלושה חלקים:
1- Manubrium, החלק העליון:
תפיסת עולם. מהי הגישה של האדם על הנושא של "כיצד להיראות העולם"
האסטרטגיה של "כיצד להיראות":
ישירה, תוקפנית, עקיפה, מהססת, נסוגה, לא נוכחת, נמנעת ועוד…
2- sternal angle of Louis: שם המפרק של החיבור של החלק העליון על גוף העצם החלק המרכזי.
מפרק עם צלע שנייה, הצלע ממנה מעוצבב הלב. זהו מפרק שנוטה לדלקות עם כאבים מקומיים, עקב הקונפליקט כיצד האדם היה רוצה שיראו אותו בעולם, לבין הצד המעשי של נושא זה (קונפליקט סביב נושא התדמית)
3- גוף הסטרנום:
החזות, ההופעה האישית בעולם, כיצד האדם מציג את ה"אני" שלו. מהו האופן שבו האדם חושב על כיצד הוא נתפס בעיני האחר.
כיצד האדם מגיש את עצמו לעולם – מהי החוויה של האדם מן המפגש עם העולם עקב האופן בו הוא מגיש את עצמו לעולם.
עצם זו מחוברת לרוב הצלעות – דרך רקמת סחוס.
יש במקום זה כאבים מסוגים רבים, בחיבור בין הסחוס (הרמוניה) לעצם החזה (עיקרון)
מיקום הכאב ואיכותו מלמדים על ה"דרמה" של נושא המפגש של ה"אני" עם העולם. ומהם אזורי התורפה באדם הזקוקים לתשומת לב, דבר הנלמד לפי מיקום הכאב המקומי באחד מן הפרקים של הסטרנום עם הסחוס.
4- Xiphoid process:
הקצה תחתון של הסטרנום: המקום ששומר את הצטברות הרגשית של נושא נראות ה"אני" בעולם (עלבונות, כעסים, תסכולים על אי הצלחה או על פערים בין רצונו של האדם למציאות)

הגולגולת:
מקום מושבו של הרכב, משכן המחשבות.
מבנה הגולגולת מלמד על הנטיות המולדות של איכויות קוגניטיביות, אינטלקטואליות, יכולת לימודית, זיכרון, ריכוז וכו'.

כתפיים:
נשיאה, אחריות.
עצם השכם scapula:
ההיסטוריה של נושא ההחזקה, הנשיאה והאחריות.
עצם הבריח clavicula: החזות, כיצד האדם היה רוצה שיכירו את יכולותיו כאחד שלוקח אחריות.
הקומוניקציה של תכני האחריות מול העולם החיצוני.
acromnion process (שיא הכתף) – עצם שמחזיקה את עיקר נושא האחריות.
תופעה שכיחה: frozen shoulder – כתף קפואה:
הדבר שקפא זוהי חווית האחריות ומשמעותה עבור האדם. בדרך כלל קיימת טראומה במקום הקיפאון. קיפאון משמעותו – עצירה, שוק וטראומה ליכולת הנשיאה של האדם.
קיפאון אם כן, משמעותו: עצירה של תנועת החיים, עקב טראומה.
ימין – זכרי, מעשי, קונקרטי.
שמאל – נקבי, רגשי, מכיל – החוויה הרגשית של נושא האחריות.

עצם הזרוע – humerus:
הביטוי הראשוני של בית החזה (מקום מושבו של ה"אני")
עיקרון הקירוב והריחוק מן הלב. דבר המתבטא דרך שני השרירים המרכזיים בזרוע:
הדו ראשי – המקרב.
התלת הראשי – המרחיק.
שרירים אלו אוגרים ושומרים את זיכרונות האירועים של ניסיונות האדם לקרב אדם אחר לליבו או להרחיק אנשים מליבו.

מפרק המרפק:
עיקרון היצירה של המרחב הטריטוריאלי של האדם, מה עבור האדם היא הטריטוריה שלו.
תופעה שכיחה:
Tennis elbow: אתגר ביצירת חלל טריטוריאלי.
לרוב פעולה אקטיבית זו מחייבת מן האדם גישה אסרטיבית אולי אף אגרסיבית, דבר שעשוי להוות קושי ומכשול לאנשים רבים.
בעיקר כאשר נושא החלל הטריטוריאלי אינו קשור למקומות שם קיים מאבק ידוע כגון קריירה, מקום עבודה או בכל מקום שם יש אטמוספרה תחרותית או הישגית. אלא דווקא ביחסים אינטימיים או ביחסים אנושיים בכלל, שם על האדם להציב גבול עם חלל טריטוריאלי, באופן עדין ומאוזן ולא בהכרח נוקשה או אגרסיבי.

Radius – ulna, עצמות האמה: שני צדדי העשייה.
מנוע העשייה, עיקרון המסוגלות לעשות, להוציא נושאים מן הכוח לפועל.
Redius – אקטיבי, זכרי, מעשי, בולט, ענייני – בעשייה
Ulna- פסיבי, רגשי, נשי, עגול, נושם, נוכח – בעשייה

פרק כף היד:
ההגשמה של הפרטים מהם החיים בנויים. העיסוק עם הפרטים הקטנים, הדורשים תשומת לב ודיוק.
שורש לנושא העשייה וההגשמה של נושאים רבים בעולם המעשה.
תופעה שכיחה:
כיסת גנגליון – לרוב על הצד החיצוני של שורש פרק כף היד.
צד חיצוני – עיסוק עם החיים, הגישה, תפיסת העולם של האדם ביחס לנושא העשייה.
צד פנימי של שורש כף היד – האופן בו האדם מרגיש את נושא העשייה, כיצד נושא העשייה פוגש אותו רגשית.
משמעות התופעה: התנתקות רגשית ממוקדי ההתמודדות המייצרים לאדם עגמת נפש.
תהליך ארוך בדרך כלל, של הצטברות עגמת נפש עקב מגמה ורצון להגשמה בנושאים קונקרטיים, שלא עלו בקנה אחד עם הכוונה והרצון של האדם.
בדרך כלל אנשים אלו, פרקטיים, מעשיים, שרוצים לראות תוצאות מיידיות לרצונם.
אנשים ארציים, לעיתים בוטים, הזקוקים לראות כיצד היוזמות שלהם הופכות למציאות.
תופעה זו מבטאת את הקושי להגשמה, את עגמת הנפש המצטברת, עד לרמה של העדפה להתנתק רגשית מן הנושאים החשובים לאותו האדם. וכן, נוקשות יתר וקושי בשיתוף עם האחר.

phalangeal bone – עצמות המסרק, ועצמות האצבעות (גלילים): הצורך לדיוק בפרטים.
עיקרון הפרטים הקטנים מהם החיים בנויים.
תשומת לב מדויקת, רמת דיוק בין הכוונה והרצון לאופן בו הדברים נעשים.
תופעה שכיחה:
ראומטיזם, דלקות פרקים המביאות לידי דפורמציות, מעורבות של כמה מרכיבים במחלה זו:
1- מחלה אוטואימונית (הרצון לא להיות יותר – תקיפה עצמית, הרס עצמי)
2- דלקת – ביטוי למאבק ולקונפליקט בין הרצון של האדם לאופן בו הרצון מוגשם (ההגשמה סותרת את מגמת הרצון)
3- נוקשות – ביטוי לנוקשות הרגשית של האדם, תפיסת עולם חד ממדית.
4- שינוי מבני של הפרק – דפורמציות: הנושאים החשובים לאדם לא מצליחים להתממש.
מאבקים תמידיים – שאינם מועילים ולא מהם תוצאות – כאשר התוצאות הפוכות מן הרצון.
5- הפרק החולה (כואב, מודלק, נפוח או ששינה את צורתו הטבעית) וכן האצבע החולה. מלמדים היכן בנפש האדם קיים הקושי.
כל פרק עם משמעות שונה בתהליך ההגשמה, וכן לכל אצבע משמעות רגשית ומחשבתית עם תוכן ייחודי.

ארבעת הרמות לעבודה, ודרך האבחון עם הצלעות – שלד שריר כ"ח


1- כל תחושה, כאב, אי נוחות, תחושות נעימות או סימפטום כלשהו – על פני הצלעות משקפות דרך מיקום התחושה על פני אחת מן הצלעות, את סוג התהליך שהאדם עובר ביחס לחוויית ה"אני" שלו.

2- לכל צלע יש שלושה צדדים:
הצד הקדמי המחובר לסטרנום – משמעותו: האופן בו האדם מציג את עצמו ואת ה"שם" שלו מול החברה והעולם בכלל.
הצד האמצעי, צידי הגוף – משמעותו: מרכז האיכות התוכן והמשמעות של אותה הצלע.
הצד האחורי המחובר לחוליות – משמעותו: ההיסטוריה הנאגרת ביחס לאיכות של אותה הצלע והחוליה.

3- מכל צלע + חוליה, יש עצבוב דרך חוט השדרה של איבר פנימי, הדבר יוצר משמעות משולשת של שלושה איברים, בעלי איכות שונה, החוברים לנושא אחד:
החוליה, הצלע והאיבר המעוצבב דרך מבנה אנטומי זה.
החלק הרביעי שאינו לוקח חלק במשמעות הכוללת של איברי הצלעות, זהו העצב המעצבב היוצא מן החוליות לעצבוב האיבר הפנימי, הקשור למערכת העצבים, הנובעת בשורשה, מן המוח.

4- יש אם כן, ארבעה ממדים לעבודה עם התחושות הנובעות מכלוב בית החזה, הצלעות, החוליות ומערכת העצבים שברקע.
התחושות עצמן עשויות להיות זהות ודומות באופיין בכל הממדים אך ההקשר של הופעתן, ביחס למה הן מופיעות, מהי הסיבה להופעתן – זוהי הדרך להבנה לגבי מה הן אומרות, מהי משמעותן, על מה הן מעידות ולאור זאת – מהי דרך העבודה איתן.
כמו כן – התחושה אמנם דומה בין הממדים, אך זמן השהייה של התחושה משתנה בכל ממד. וזוהי דרך נוספת לדעת מהי משמעותה של התחושה על פני הצלעות.

ארבעת הרמות

א- האדם ביחס לעצמו:
כאב מקומי תמידי על פני אחת מן הצלעות, כאב שאינו עובר, והוא שם כל הזמן.
משמעותו – הצלע הכואבת מלמדת על צד ב"אני" של האדם, שהוא זה המחייב מן האדם תשומת לב. דרך אותה הצלע ניתן לדעת מהי נקודת התורפה בחוויית ה"אני" של האדם, הזקוקה לעיבוד, ולתשומת לב טיפולית.
יש לבחון את הצד בצלע (קדמי, אמצעי או אחורי) וכך ניתן להבין את האספקט המצריך תשומת לב בכל הנוגע לפסיפס של חווית ה"אני" של האדם.
כאב תמידי על פני הצלעות – במיקום מסוים. מלמד על קושי נפשי מצטבר של תוכן מסוים אותו ניתן ללמוד לאור המיקום של הכאב – סוג המצוקה ולמה היא קשורה מתבטאת דרך מיקום הכאב על פני הצלע.
זוהי הצטברות של רגשות וקשיים הקשורים ישירות לחוויית ה"אני" של האדם, ולמקום התורפה בחוויית ה"אני" של האדם.
האינדיקציה לכאב בצלעות המשקף את רמה זו: כאב מקומי קבוע שאינו פוסק.

ב- יחסים אינטימיים:
כאב שמופיע על פני אחת מן הצלעות לאור התמודדות רגשית הקשורה לנושא האינטימי.
המתח המתפתח ונאגר באדם כאשר נוצר מתח אינטימי בינה לבינו (ולהיפך) מלמד על המקום הרגשי ממנו ודרכו האדם יוצר קשר אינטימי, ולאור זאת – סוג היחסים העומדים להתפתח.
ניתן לדעת ולהעריך על איכות הקשר שהאדם בונה ביחסים אינטימיים, על פי הצלע המורגשת בגופו, כאשר נוצר בתוכו המתח האינטימי, וכך ניתן להסיק אם יש מכנה משותף למקומות האינטימיים ששם האדם אינו מצליח לבסס קשר עם איכות כמו שהיה מקווה לעצמו.
מיקומם של התחושות על פני הצלעות מדייקות את סוגי המילכודים שאנשים יוצרים לעצמם ונופלים לתוכם שוב ושוב, ביחסים אינטימיים.
יש לבחון את המיקום ששם מופיעה אי הנוחות על פני הצלע (קדמי, צידי או אחורי) וכך ניתן להבין את ההקשר לסוג הקושי ומתוך כך את הדרך לעבודה והגישה הטיפולית עימו.
כל צלע מלמדת על אסטרטגיה האופיינית לאיבר הקשור אליה – ליחסים האינטימיים שדרכה האדם בונה לעצמו קשר עם הצד השני.

אינדיקציות לאיכות התחושות ומשמעותן:
לרוב תחושות ביחס לנושא האינטימי, הן עוצמתיות.
יש הבדל בסיסי ועמוק בתחושה בין התפתחות של קשר אינטימי חדש, היוצר תחושות עם טמפרטורה חמה, אינטנסיבית, מעקצצת עד לרמה של כאב,
לכאב בבית החזה ובצלעות לאור קשר ארוך המותיר באדם תחושות של סוג הקושי באיכותו של הקשר ובהצטברות של אירועים לא מדוברים שלא קיבלו עיבוד, המותירים משקעים בנפש האדם.
בדרך כלל תחושות אלו (הקשורות להיסטוריה של יחסים אינטימיים) מופיעות בצד האחורי של הצלעות – בחיבור עם החוליה, עם נטייה לכאב מקרין לחזה, כאשר ההתמודדות האינטימית עוברת לזירה העכשווית בזמן הווה.
הצלע הכואבת בעת התמודדות בנושא האינטימי, מלמדת על המקום באדם שדרכו הוא מייצר לעצמו את סוגי היחסים האינטימיים.

ג- יחסי אדם עולם:
כאב על פני הצלעות המופיע וקשור לקונפרונטציה של האדם מול העולם, בכל תחום או נושא.
סוג אי הנוחות ומיקומה על פני הצלעות, כאשר האדם בא המגע עם העולם על כל סוגי המפגשים, מלמד על הגישה – האסטרטגיה הקיומית, ועל הנקודות תורפה של האדם כאשר עליו להתמודד עם סוגי המצבים המשתנים של החיים.
המתח הנאגר באדם לאור העיסוק וההתמודדות עם העולם, מצטבר בחלל בית החזה, שם קיים מרכז ה"אני" של האדם.
אותו ה"אני" נבחן בכל יום דרך כל סוגי ההתמודדויות שהאדם עובר במהלך היום.
התמודדויות אלו באות לשקף, לגבש ולזקק את איכות ה"אני" של האדם לשם הגיבוש של הביטוי האוטנטי של איכות האדם הבסיסי החי בליבו.

איכות זו, מתחילה כפוטנציאל, וממשיכה עם רכישה של מערכות התנהגות הנלמדות מן סובב או דרך הבית בו גדל האדם, אשר במקרים רבים אינן הולמות את יסוד האדם האמיתי, וככל שעובר הזמן – על האדם לחשוף את אותה האיכות היסודית האופיינית לו, באופן האוטנטי והמדויק – כיוון שאיכות זו היא זו המובילה ומייצרת את קו החיים של האדם.

לכן – כל יציאה של האדם מעצמו לעולם יאתגרו את אותו מבנה האישיות שנבנה בו על האיכות העמוקה יותר החיה בליבו. אם אותו המבנה נאמן ליסוד המקורי, אם הוא מבטא את האיכות העמוקה באופן הנכון והאוטנטי.
אם כן – יהיו תחושות נעימות על פני הצלעות.
אם לא – יהיו תחושות לא נעימות, קשות, ועד למחלות כמו שלבקת חוגרת, דלקות בסחוסים, שברים בצלעות לאור שיעול קל ועוד..
כל אלו ילמדו על פי מיקומם על פני הצלע – את אזורי התורפה של האדם, וכיצד הוא רכש לעצמו מערכות התנהגות שאינן נכונות לאיכות היסודית בתוכו, הקיימת בליבו.
זוהי דרך לאבחון עמוק ומדויק לגבי החסמים והמחיצות שיש לאדם בינו לבין עצמו, וכיצד מחיצות אלו יוצרות באדם את רוב סוגי המצוקות שלו.
זיהוי המקום הכואב על פני הצלעות בהקשר זה, באים לשקף לאדם על מקום העבודה שלו, על האתגר וחזית ההתפתחות שלו.
אלו הם סימני דרך לכיוון ההתפתחות הנכון ואין לראות בדבר כגנאי או כ"גזירת גורל".

אינדיקציות לאיכות התחושה בהופעתה:
1- ככל שהאדם חש את המתח ואת הקושי מול סוג התמודדות כלשהי, התחושה המקומית על פני הצלעות, תהייה חזקה יותר.
2- ככל שהנושא עימו האדם מתמודד, קשה לו יותר, התחושה תהייה חדה וכואבת.
3- סוג התחושות יאפיינו את סוג הקושי הקיים.
כאב חד: קושי נפשי חי וכואב.
כאב עם זרם חשמלי: הקושי לצור תנועה בנושא מסוים, קושי מול מציאות סטגנניטית.
כאב חם או קר – כאב עם טמפרטורה: מלמד על כעס (חם) מול פחד (קור) ביחס לנושא ההתמודדות.

ד- יחסי אדם אלוהים:
הנושא הרביעי, דק ועדין וקשור לממדי הנפש והרוח הגבוהים של האדם:
כאשר האדם לומד, או עוסק בתכני רוח ונפש, עליו להיות מודע וקשוב לצלעות ולחלל בית החזה, כיוון שהתחושות המופיעות באזור זה, בעת האדם עסוק ב"רוח", מלמדות על התשובות והתגובות שהאדם עשוי לקבל מממדי מציאות גבוהים, ביחס לעיסוק ה"רוחני" לאופיו ולאיכותו.
אם אותו העיסוק נקי דיו, קיימת האפשרות לדיאלוג שאותו ניתן להבין דרך תחושות מבנה בית החזה והצלעות. מיקום התחושה על פני הצלעות ואופי התחושה, כאשר הלימוד של סוגי התחושות באזור זה, הופכות לשפה ממש, בקשר של אדם עם עולמות עליונים.
הצלעות בהקשר הזה, הופכות ל12 אבני החושן שעל האפוד על בית החזה של הכהן הגדול.
מכיוון נוסף – הצלעות באותו ההקשר הופכות למיתרי "כינורו של דויד".
כיצד תחושות על פני הצלעות הופכות למנגינות הבאות לאדם כתשובה לאופן ולאיכות סוג העיסוק הפנימי שלו.
הצד הגבוה של האדם, מתרגם לתחושות דרך כלוב בית החזה – כיוון ששם מתגורר הלב, שהוא המשכן ליסוד אלוהים בנפש האדם.
כאשר יסוד זה, מתעורר באדם והופך למודע וקוגניטיבי, דינאמיקה שמקבלת תחושות, רגשות ומילים – אז במצבים אלו, הצלעות ובית החזה הופכים לכלי מיתר, כאשר התחושות על פני המבנה האנטומי הזה, מלמדות על התוכן ועל המרקם הנפשי ההופך לפעיל באדם ביחס לתהליך שהוא עובר ואיזה תוכן מתקבל בו.
אילו כלים נפשיים פעילים באדם ביחס לסוג העבודה הגבוהה שהוא חי, פועל ועושה – נלמדים על פי הצלע ה"פעילה" המגיבה לאותה העבודה.

אינדיקציות להופעת איכות התחושות ברמת זו:
1- בדרך כלל התחושות על פני הצלעות, קלות, דקות ונעימות.
2- האדם חש את הדברים על גופו, ובנפשו, ובמקביל קיים בו צד הנותר מתבונן, צופה, ומתוך כך "יודע".
האדם מתנסה ומתבונן במקביל.
3- התחושות בדרך כלל, מופיעות בעוצמה, וכאשר באה בעקבותיהן הבנה, תובנה, ידיעה, השראה – אז תחושות הגוף, על פני הצלעות, נעלמות, ומותירות תחושות קלות ונעימות.




ארבעת סוגי הטיפוסים – שלד שריר כ"ז


מערכת שלד שריר, מורכבת בעיקרה מארבע קבוצות:
1- עצמות
2- שרירים
3- גידים ורצועות
4- סחוס

פגיעה או מחלה באחת מארבעת הרקמות, מלמדת על המקום הנפשי הרגיש באדם, שהוא זה שהיווה יסוד מקדים לפגיעה ברקמה מסוימת.
ניתן לחלק את סוגי הפגיעות לטיפוסים, או לסוגי בני אדם המסווגים על פי הרקמה שנפגעה.
ארבעת הטיפוסים קשורים ישירות לתפקוד התנועתי של מערכת שלד שריר, תפקוד הקשור ליסוד התנועה באדם – הנושא את ה"רצון".
קיימת תנועה כיוון שקיים רצון, לכן אופייה של התנועה מגשים את הרצון ומלמד על מבוקשו ומגמתו.
כל סוגי הפתולוגיות של מערכת שלד שריר – מלמדות על הרצון שמאחורי התנועה, וכיצד התנועה מממשת את הרצון, באיזה אופן ובמידת האוטנטיות של הרצון ומגמתו.
כל אירועי החיים שהאדם חווה, טמונים במקומות בגוף ומפוזרים על פני מערכת שלד שריר, על פי האזור הנושא את אופיו של הרצון הנישא על פני אותו האיבר.
בדרך כלל אלה הם השרירים הנושאים את מרבית זיכרונות החיים, כיוון שהם אלה העוסקים בתנועה הישירה.

הינה תיאור של ארבעת הטיפוסים:

טיפוס עצמות: כל עצם מהווה ומלמדת על עיקרון מסוים הקשור למיקומה ולתפקודה של אותה העצם.
איש העקרונות. ידיעה וחזון.
איש החי על פי עקרונות ואידיאלים . אדם חזק, נוקשה, לעיתים חד מימדי.
ניתן לצפות את דרכו ואת מעשיו, כיוון שהוא לא סר מעקרונותיו בצעד אחד.
זהו אדם של סמכות ואחריות, נאמן, מילה של אדם זה מספיקה לסגירת חוזים.
מחלות בעצם מלמדות על פי מיקומן על העיקרון שיצא מאיזון באדם.
בדרך כלל לשני כיוונים אפשריים, לנוקשות יתר של העיקרון, או להיעדר העיקרון וחולשה בו.

טיפוס שרירים: השריר הוא המנוע האקטיבי של תהליך התנועה.
איש התנועה.
אדם הזקוק לתנועה, בעל יכולות ניהול עם יכולת לגרום לאנשים לנוע על פי הכיוון שהוא מראה ומנווט.
אדם מהיר ותזזיתי, ללא מנוח וחסר שקט, חסרה לו היכולת להיעצר ולנוח.
יש בו אי שקט הקורא לתנועה.
מחלות השרירים מלמדות על הקושי באדם לתרגם רצון לתנועה.
בדרך כלל הדבר ניכר בשני אופנים:
נוקשות יתר בשרירים, המבטאים בנוקשות תנועתית.
או רפיון יתר המבטא את חיסרון הרצון. הכיוון של הרצון אינו ברור, או שהאדם אינו יודע כיצד לתרגם את הרצון בתנועה לכיוון הרצוי.

טיפוס רצועות וגידים: רצועות וגידים אחראיים לחיבור וגישור בין עיקרון לתנועה, כיצד העיקרון יוצא לפעולה, כיצד הוא מתרגם לעשייה קונקרטית.
גיד אחראי לחיבור העצם (עיקרון) עם שריר (תנועה וביטוי הרצון)
ואילו הרצועות אחריות לחיבור עצם לעצם (עיקרון לעיקרון)
איש גישור.
אדם בעל יכולות להבין את האחר ולגשר על פני הפערים הקומוניקטיביים בין בני אדם.
יכולות גישור וניהול משברים.
מקצוע מועדף לאדם זה – גישור במקומות של ריבים וקונפליקטים, בזוגיות ומשפחה, בעסקים, בחברות העוסקות עם אנשים רבים, או בין מדינות וקבוצות אתניות עם קונפליקטים פנימיים.
בעיות בגידים ורצועות, מבטאות את קושי לתרגם עיקרון לתנועה. העיקרון (עצם) מחזיק בחזון, הוא יודע את הכיוון והתכלית, והשריר הוא המוציע לפועל של אותו החזון.
בעיות גידים מלמדות על עיקרון ותנועה שאינם עולים בקנה אחד וקיים ביניהם קונפליקט והבנת מציאות שונה.
בדרך כלל מחלות גידים מתאפיינות בנוקשות יתר של הגיד, בדלקות מקומיות, או בקרעים מלאים או חלקיים, דבר הקשור ישירות בחיסרון ההרמוניה בין העצם לשריר, וכיצד הגיד המתווך בין השניים אינו יודע כיצד להביא את הגישות השונות לידי תנועה הרמונית ומשותפת.
דבר המתאפיין בחוסר קואורדינציה, בתנועה מגושמת, ונוקשות יתר.
אדם שיש בתוכו תפיסה ברורה ומוגדרת היטב של איזו תמונת חיים הוא היה מעוניין להגשים, אך בפועל אין הוא יודע כיצד להגשים את אותו החזון, דבר שיוצר לו קונפליקטים קומוניקטיביים רבים עם הקרובים עליו.

טיפוס הסחוס: הסחוס אחראי לקשר עצם בעצם לשם יצירת מפרק ותנועה גמישה בין שתי סוגי עצמות. הסחוס אם כן אחראי לחיבור הרמוני, גמיש המבקש לחיות בשלום ביחד, בין שני סוגי עקרונות שונים.
איש ההרמוניה.
אדם המבקש "שקט" והרמוניה. הוא מכיר היטב את הכוחות הפועלים, אך אינו מתעמת ואינו מעוניין במאבקים או בקונפליקטים, הוא נמנע מהם, מכיר בהם אך אינו שש לקחת בהם חלק.
הוא יודע לנוע בין הטיפות, כיצד להימנע מסכסוכים אפשריים.
זהו איש של שקט, שלום והרמוניה.
בעיות סחוסים – סחוס שחוק, יבש, מנוון. או פריצת דיסק בין חוליות עמוד השדרה, עד למחלות יותר מרכובות של דלקות אוטואימוניות בסחוסים, מלמדות על חיסרון היכולת באדם להשכין שלום בין עקרונות שונים בתוך המערכת הנפשית.
הסחוס "משלם את המחיר" של עקרונות נוקשים מדי או שאינם יודעים לחיות בהרמוניה אחד עם השני.
כאשר יש פגיעה בסחוס (בכל מקום בגוף) יש לברר מהו ה"וויכוח" הקיים בין שני העקרונות המתחברים במפרק על ידי אותו הסחוס.


כליות כ"ה, שלבי ההתפתחות י"ז, העבודה ו' – ארכיטיפ קי"ח

י"ד – בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם:

איכויות של ילד הנולד עם נטייה מולדת ל"בן מאה":

אין הרבה ילדים מסוג זה, כשם שאין הרבה מבוגרים עם איכות זו.
זהו אדם שנולד מודע ובשל לחלוטין כמו שמובא בסיפור במיתולוגיה על האל קרישנה ולידתו. בתיאור הוא נולד תינוק אך בעל הבנה בוגרת ומוחלטת
דוגמאות נוספות – ישוע המשיח שלפי הסיפור נולד עם תודעה על בן אלוהים. וכן לאו טזה שנולד עם חוכמה מופלאה המיוחדת רק לזקנים (שמו של לאו טזה, ניתן לו על ידי אימו שראתה את פניו והבחינה באיכות זו, לאט טזה משמעותו – "איש זקן").
וכן הסיפר על זרטוסתרה מן המאה השביעית לפנה"ס, שנולד בשל לחלוטין והפתיע את כל שומעיו בחוכמתו עוד בהיותו ילד.
כמו גם משה רבנו, שעליו נאמר בספרים כי הוא נולד עם הכנה לנבואה כאיכות מולדת, ועד לרמב"ם, שהסיפור מספר עליו שלא דיבר עד גיל ארבע, עד שחשבו שהוא מפגר. כשהחל לדבר – דיבר מייד דברי טעם וכשנישאל מדוע לא דיבר עד כה, ענה כי לא היה לו מה להגיד.

וכך הדוגמאות לאנשים מיוחדים אלו הן רבות, לאורך ההיסטוריה, אך אין הם רבים במספר.
הנקודה המאפיינת את כולם, זוהי ידיעת השליחות הנובעת מן האחדות.
הגוף אינו מהווה מסך מפצל. אין בהם טעות לחשוב על הגוף שהוא מרכז האדם. היסוד הפעיל בהם שייך לאחדות, נובע מן האחדות, ללא פירוד או מחיצה.
אנשים אלו (חלקם) זקוקים לעבור כברת דרך כדי לאפשר לגוף להתפתח ולהיות במקום בו הגוף בוגר מספיק כדי ששלבים התפתחותיים בגוף לא יהוו מכשול. וכן למען העולם. שלעולם יהיה יותר קל לקבל מהם את תורתם או חוכמתם. כי איך ניתן לבוגר להקטין עצמו וללמוד מילד קטן?
לכן הם גדלים בהיחבא, בשקט, הרחק מן העין הציבורית, עד לנקודה שהגיל הכרונולוגי אינו מהווה קושי למען מימוש השליחות שלמענה באו.

מאפיין נוסף של אנשים אלו הוא שאין להם לא פחד ולא יראה מכל מה שבני אדם חוששים מהם. אין בהם חשש מן העתיד, ולא חרדה כלכלית. אין בהם רתיעה מעמידה איתנה מול חברה או דת, כדי לומר דברים מהפכניים שעשויים לעורר קונפליקטים קשים.
אין להם צל של חשש מן המוות.
הידיעה שלהם מוצקה, והייתה כזו מגיל ילדות, ללא שינוי, והם רק המתינו לזמן הנכון ליציאה לעולם.
הגוף עבורם הוא כלי, ספינה, לבוש ומנעלה, הנזקק לשם ההתגשמות שלהם בעולם החומרי.
הגוף במימד החומרי עבור אנשים אלו, הוא מכשיר בלבד, ללא שום התקשרות וחשק לנושא הגופני.
לכן בכל הסיפורים על אנשים מזן ייחודי זה, הגוף שלהם אינו מזדקן (שלא נס ליחו) הוא נותר רענן, ואף מפיץ ריח ניחוח גן עדן.
דבר זה מלמד כי כאשר הגוף מקבל את צרכיו המדויקים, ואין חריגה לשום קיצוניות חומרית של תאוות הבשר והיצר החומרי, הגוף נותר רענן ובריא לתקופות בלתי מוגבלות.
הזקנה והמוות אם כן, הם אינדיקציה לכך שמרכז ההוויה של האדם היה נעוץ בחומר, או לא במקום הנכון. ואופן ההזדקנות של הגוף וכן אופן המוות עצמו מהווה שיקוף לאדם למקום שהיווה עבורו את מרכז חייו. והאם זה היה מדוייק ועד לאיזו רמה.

בקרב אנשים אלו, אין זיוף ולו הקל ביותר. מרכז ההוויה שלהם ממוקם במקום הנכון, מה שהופך את הביולוגיה שלהם לדבר שונה ממה שמוכר לעולם הרפואה העוסק בעיקר בממוצע הקיים.
מן הזווית של אנשים אלו, הגוף הוא כלי שרת בלבד, לכן אין הוא כלה.
בשונה מן המשמעות של להיות בעל גוף ברוב בני האדם. בכל הדורות בני אדם רואים בטיפוח הגוף תכלית. יופי, אסטטיקה, קוסמטיקה, קשורות לתרבות הגוף השמה דגש על היסוד הכלה שבאדם.

סיכום:
כל השלבים כולם קיימים בכל אדם, אך בעוצמה שונה. נראה כי שלב מסוים הוא העמוד שסביבו ועליו נשענים שאר השלבים.
כל אדם ממוקם ביסוד ההוויה שלו בציר הנעוץ בשלב מסוים.
לכן כל אדם עשוי לזהות בתוכו את כל השלבים, ואולי אף להזדהות עם כמה מהם. דבר זה שכיח מאוד.
כמו כן, ניתן לראות כי אנשים רבים גדלים כאשר מרכז ההוויה שלהם עובר לשלב התפתחותי אחר (יש לזכור כי שלבי ההתפתחות באים כמשל בלבד לזמן הכרונולוגי של הגיל, ויש אדם מבוגר עם איכות של בן חמש, ויש ילד צעיר והוא עם איכות של בן מאה).
כך שלכל בני האדם קיימת האפשרות להגיע למעמדו של "בן המאה". כל אדם עשוי לחוש את הפוטנציאל והחשיבות של בן המאה. ולראות את האפשרות הזו כרלוונטית בשלבי חיים שונים. אם כי לרוב בגיל בוגר, כיוון שאדם זקוק לכברת דרך ולבגרות נפשית עמוקה לשם ההבנה של האיכות של בן המאה.

הזיהוי של האדם את שלב ההתפתחות שלו, אינו לשם "ציונים" על היכן הוא ממקום בדרך זו. אלא כדי ללמוד על הכיוון של השלב הבא ובכך להקל ולחסוך לאדם קשיים מיותרים, נפשיים וגופניים.

במקרים רבים אדם קופץ לשלב מתקדם בגיל מוקדם מדי, ללא ההכנה והבשלות של שלב מוקדם יותר. במקרים אלו (שהם רבים) זיהוי המקום שהם דילגו מעליו יעזור לדייק, לכוון ולהגדיר היטב את האיכות החסרה הזקוקה לחידוד או להבשלה.
כל השלבים שצוינו מלווים עם נטיות פיזיולוגיות ופתולוגיות המהוות סימן והיכרות עם השלב.
כל שלב הינו נפשי וגופני כאחד, חוץ משלב ה"בן מאה" שהוא היוצא מן הכלל.
מכיוון שכל שלב הינו גופני – נפשי, הרי כשאשר אדם סובל ממחלה מסוימת, לפי המחלה ניתן להעריך באיזה שלב התפתחות הוא ממוקם. ובכך להבין את מסלול החיים שלו, ולעזור לאותו האדם לפתוח פתח חדש לשלב הבא של תהליך האבולוציה שלו, ותוך כדי כך לרפא את החולי המלמד על הסטגנציה בדרכו של האדם.

כליות כ"ד, שלבי ההתפתחות ט"ז, העבודה ה' – ארכיטיפ קי"ז

י"ב – בן שמונים לגבורה:

איכויות של ילד הנולד עם נטייה מולדת ל"גבורה":

ילד זה מגלה את איכות הגבורה במובן הפשוט. נראה כי אין הוא מפחד מכלום, הוא עושה מעשים הנראים כמסוכנים, מטפס על עץ גבוה, הולך על מעקה של גג, קופץ למים עמוקים כשאינו מיומן בשחייה עדיין. יש לא תעוזה עם פזיזות שהופכת את ההורים לדרוכים ולמודאגים ממנו.
הוא לא מגלה פחד מכלום, גם לא מן ההורים עצמם. יש בו סוג של התרסה כלפי המבוגרים וכלפי מי שמייצג סמכות, אין לא יראה מאף אדם. גם אם ההורים יאלצו ויענישו את הילד, דבר זה לא יגרום לו לחוש ייראה או חרטה.
בגיל מבוגר יותר הוא הופך לרודף צדק, ויוצא להילחם ללא חשש מול המורה או בעל סמכות, אם הוא חש כי אותו המורה העליב או שלא התנהג ביושרה כלפי אחד מן התלמידים.
אין לו חשש ממה שעשוי לקרות לו לאור קריאת התיגר שלו על המערכת. שיקול הדעת שהוא עצמו עשוי להיפגע מיציאה להגנה על חברו, אינה מהווה סיבה לעצירה עבורו.

בגיל מבוגר יותר הוא מתכנס פנימה, מחדד עולם פנימי ערכי גבוה מאוד. בהיר ומיוחד.
בשלב מסוים הוא מבין כי אין טעם יותר במלחמות. הוא מתעורר לראות כי הוא נלחם מלחמות המייצרות עוד מלחמות. והמלחמות שהוא מייצר אינן מועילות לדבר שהוא מבקש לשנות.
הוא הולך פנימה, לא מתוך כניעה, אלא מתוך פיקחון עמוק של המקום ששם קיימת התשובה.
הוא אדם אמיץ, ישר, כנה, רגיש לזולת, ערכי באופן מולד, בעל אצילות פנימית מולדת.
יש בו הזדהות עמוקה עם הסובל, עם הזנוח.
גם כאשר הפסיק את מאבקיו החיצוניים, והלך פנימה, הוא הולך תמיד עם דרישה עצמית גבוהה מאוד לדבר המוחלט, לערך הנכון, לזיקוק העצמי ולעבודה עצמית ללא רחמים עצמיים.
זהו איש חזק, שאינו מעגל פינות לעצמו. בעל משמעת עצמית עמוקה וחזקה ביותר.
עם כוח רצון שהולך ונבנה לאורך השנים והופך להיות אבן יצוקה.
אנשים יודעים כי ניתן להאמין ולסמוך על מילה של איש זה. כאשר הוא לוחץ יד בעסקים, לחיצת היד לבדה מספיקה ללא צורך בחוזים או בעורכי דין.

זיקה גופנית של אדם בגיל זה:
אדם בעל מידת הגבורה שהגיע לגיל זה, גופו אינו מהווה סיבה לעצירה של דרך האמונה שלו.
גם כאשר גופו חרב בייסורים, הוא נותר חד ובהיר וממשיך את דרכו ואת צוואת חייו עד לנשימתו האחרונה.
זהו אדם הנאמן לדרכו באופן שלגופו ולמחלותיו אין כל השפעה על הדרך עצמה.
זהו איש גיבור.

י"ג – בן תשעים לשוח:

איכויות של ילד הנולד עם נטייה מולדת של "לשוח":

ילד מיוחד כבר מן ההתחלה. יש לו התבוננות כמו מן הצד על העולם, למרות שהוא ילד. הוא רואה דברים אחרת, כמו שאינו שייך לעולם הזה. אינו מדבר הרבה בתחילת חייו. במקרים מסוימים מתחיל לדבר מאוחר בהרבה מילד ממוצא. הדיבור קשה לו.
בעולם המבוגרים הוא עשוי להיכנס לקטגוריה של מעוכב התפתחות ברמה הלשונית או הדידקטית. העיכוב במקרים אלו נובע מחוסר ההיגיון שהילד מוצא בדיבורים, בשיחות, בדברים שהוא שומע וכיצד האנשים מדברים.
כאשר הוא פוגש את העולם לראשונה דרך כלי השמיעה שלו, הדבר גורם לו צרימה חורקת הקשה לשאת. הוא רואה וחש מייד את ה"שקר" הקשור לאופן הדיבור של בני האדם. את אי האחידות בין המלים, הצלילים והכוונה. דבר זה גורם לו להסתגרות ולקושי גדול בקומוניקציה עם העולם.

בגיל צעיר הוא נוטה לדבר לעצמו, להאזין לקול שבוקע מגרונו, הוא מתבונן בפליאה רבה בפלא של הקול שהוא עצמו מייצר. אך כאשר הוא מקשיב לצלילים הבאים מאנשים סביב, הוא אינו יכול להבין את הפער העצום בין המילים והצלילים.
נוח לו לבדו, למרות גילו, הוא מוצא מהר דרך להעסיק את עצמו. יש לו סוג של אינטימיות עצמית בשהייה שלו עם עצמו. הוא ממלמל לעצמו הברות ומילים, לא תמיד עם בהירות או היגיון. אך עצם הפקת הצלילים הבוקעים מגרונו כמו ומנחמים אותו בעולם שבו הוא חי כעת.

כלפי העולם הוא עשוי להיראות מוזר, לא שייך.
כאשר הוא גדל יש בו משיכה טבעית להיות לבדו בטבע, במקומות בהם האדם לא נגע ולא קלקל אותם עם עיצוב מכוון. הוא נהנה מדברים כמו שהם, מן הרוח, מן העננים, מן הטעם המתוק הטבעי של הדבש, ממעוף הציפורים. יש בו פליאה ממראות טבע, מגלי הים, מן העונות המתחלפות.

בנטייה מולדת של איכות "לשוח", בכל שלב בגיל האדם, יש משיכה טבעית ועמוקה לעולם הנסתר, הלא ידוע והלא משיש. הם חשים את הקריאה לעולם שאינו נראה לעין.
המסך המפריד בין עולם החומר לעולמות הנסתרים, דק מאוד, כמעט שקוף בקרב אנשים אלו.
כמעט שהם יכולים לדבר דרך המסך עם עולם הרוח.
דבר זה הופך את חייהם בגיל צעיר לקשים ביותר. ורק בגיל בוגר בהרבה כאשר הבינו את צדקתם ובנו בתוכם את הכלים הנדרשים לקומוניקציה בשתי רמות בסיסיות – האחת כפי שהעולם נוהג והשנייה כפי דרך האמת, אז אותו מסך אינו מהווה דבר מסתיר יותר עבורם.
אלו אנשים מיוחדים, היודעים דברים עמוקים, ללא למידה של טקסטים, אלא מתוך הבנה וידיעה ישירה.
יש בתוכם אחידות, ישרות הנפש, תמימות ופשטות מן הסוג שהופך אותם לאנשים היודעים את האמת. האמת של צליל המילה עם התוכן המגיעה עמה.
לא ניתן "לשקר" אנשים מסוג זה. אלו אנשי אמת.

זיקה גופנית של אדם בגיל זה:
אדם שנבנה לאיכות "לשוח", שמח להזדקן, אינו חושש מן המוות, אינו חרד מקמילתו של הגוף.
גם עם הוא חולה, וגופו כואב ודואב, אדם זה חווה את כמילת הגוף כשלבים של הסרת המסכים הממסכים לפגוש ולראות את מה שידע ואת מה שהוביל אותו כל חייו.
אין בו פחד לנוכח החיים המסתיימים.
יש בו שקט מופתי, נינוחות עמוקה, שלמות הקבלה של המציאות ללא שום וויכוח על הקיים או על מה שהיה בעבר.
הוא יכול לראות כיצד האיכות שהייתה בתוכו מגיל ילדות, לא השתנתה, לא החליפה את צבעיה. אלא התבגרה והפכה לחכמה יציבה, כך העולם כולו אינו יכול לעמוד מולה.
השיחה שלו שאובה בתחילה מן העולם האחר שמעבר למסך, ובגיל בוגר מילותיו נובעות מכוחה של האחדות, כמו שנעלם והתפוגג המסך.