קורס שנתי למטפלים-הבנות גופנפש (המעודכן)

סימבוליקה של איברים ומערכות
מנחים: קובי נחושתן ודר' חיים רוזנטל

מטרת הקורס:
מטפלים הוליסטים משתדלים להבין את שורש הבעיה של המטופלים. הם מסתכלים על האדם ומחלתו בגישה כוללת ומקיפה. במהלך הקורס ניצור שפה חדשה המבוססת על עקרונות החיבור של גוף ונפש. נרחיב את המושגים של איברים ומערכות הגוף, תפקודם והפתולוגיה שלהם בהקשר הרגשי רוחני. כמו כן נרחיב את הבנתנו לגבי מושגי יסוד שונים כמו מחלה ומה היא מייצגת כארכיטיפ.  מטרת הקורס הינה לעשות אינטגרציה של הידע כולו לשיטה אחידה ויסודית, דרכה מבינים את חיי האדם ובריאותו מנקודת מבט נוספת ומעשית הבנת ההקשרים וההקבלות בין גוף ונפש תשפר את יכולת האבחון והטיפול באופן משמעותי. מקור הידע הינו מהקבלה, חסידות, רפואה סינית, הינדואיזם ועוד.

במהלך הקורס נתייחס בין השאר לנושאים הבאים:
• מדוע התפרצה דווקא מחלה מסוימת (דלקת, אלרגיה…)?
• מה הסיבה שדווקא איבר מסוים נפגע וחלה? (ריאה, כבד…)
• ההקבלה בין האנטומיה והפיזיולוגיה לממד והקשר הרגשי רוחני.
• נביא דוגמאות קליניות ככל שנוכל לכל נושא.

1. מבוא:
הסבר על הפילוסופיה של השיטה, מקורות הידע, הרלוונטיות שלה לזמן הנוכחי. קשר גוף נפש, מודל האדון והמרכבה. דרגות תודעה, גישה הוליסטית.

2. מושגי יסוד:

מודל 4 היסודות וארבע הממלכות, 5 העולמות, עשר הספירות, ממדי המציאות: עולם שנה נפש, כוח הדיבור, מילים ואותיות. צ'י, פרנה, מרידיאנים, 5 האלמנטים, צ'קרות.זכר, נקבה ועוד.

3. הסימבוליקה של האיברים:
מה מסמל כל איבר. מה ההקבלה הרוחנית לתפקודו הגשמי.
שלד ושריר, עצם, מח, לב, כבד, כיס מרה , טחול, כליה, אברי החושים: עין, אוזן, אף, פה, לשון, עור, שיניים שיער, ציפורנים, בלוטות: טירואיד, אדרנל, אברי המין: רחם, ערמונית, אשכים שחלות

4. הסימבוליקה של מערכות:
מה הוא התפקיד ואופן התפקוד של מערכות הגוף וההקבלה הרוחנית שלהם.
מערכת העיכול: פה, לוע, ווסת, קיבה, מעי דק וגס, פי הטבעת.
כלי דם: עורקים, וורידים, נימים, מחזור הדם.
נשימה, עצבים, רביה, מין, שתן, הורמונים, חיסון, לימפה

5. הסימבוליקה של החושים:
ראיה שמיעה, ריח, טעם, מגע. חוש שישי, חוש ההתמצאות.

6. המשמעות הרוחנית של פתולוגיות שונות:
מהי מחלה, מהי המשמעות של הפתולוגיה הספציפית. דלקת, אלרגיה, ניוון, בצקת, נוקשות, תפקוד לא תקין של בלוטות המפרישות הורמונים, סוכרת, גידולים, סרטן, מחלות אוטואימוניות,, עצירות, שלשול, אבנים בכליות ודרכי המרה, חומציות ייתר, חסימות, שברים וקרעים, חוסרים של מינרלים ויסודות שונים, יתר לחץ דם, ועוד.

7. נושאים כלליים:
• מושגים: תיקון, תוהו, כוח הנחש,
• תהליכי זקנה: משמעות הזקנה והמוות, מדוע תהליך זה מתרחש.
• המופע הגופני מורפולוגי של פני האדם. משפעות אברי הפנים. צורה, צבע, יחסי גומלין על הפנים של אברי הפנים.
• המורפולוגיה של הגוף האנושי כולו. מדוע הגוף מראה כמו שהוא נראה מהי המשמעות של ההופעה הגופנית, וכיצד ניתן להיעזר בידע זה לשם העמקה קלינית
משך הקורס:
• 30 פגישות שבועיות.
• כל פגישה תימשך 3 שעות.

תשלום:
• פגישה בודדת – 220 ש.ח.
• כל הקורס – 4500 ש.ח. (150 ש.ח. לפגישה)
• ניתן לשלם ב 10 תשלומים שווים
היכן יתקיים הקורס:
המכללה העירונית רעננה. רח' קרן היסוד 75 רעננה
חניה חינם בכל באזור.

מועד ושעות הקורס:
ימי חמישי:10:00 – 13:00
מועד התחלת הקורס: 7.11.19

תעודה:
בסיום הקורס תוענק תעודת השתתפות.

לפרטים והרשמה:
קובי נחושתן – 052-3521134
דר' חיים רוזנטל – 050-5313775 או מזכירות: 09-7602979

על מנחי הקורס:
קובי נחושתן
• למד רפואה סינית, הומיאופתיה, נטורופתיה. בישראל, הודו, ארה"ב, אנגליה, יוון. לימד את נושאים אלו בכל אותן הארצות.
• מלמד בשנים האחרונות הומאופתיה ורפואה סינית בספרד.
• חוקר ומלמד את נושא גוף נפש מזה 35 שנים. כתב ספרים בנושאי גוף נפש. מלמד מחשבת ישראל, דתות ופילוסופיה.

דר' חיים רוזנטל
• רופא MD (40 שנה) והומאופת (37 שנ'). עובד במרפאה ברעננה וטיפל במשך השנים בעשרות אלפי מטופלים.
• ייסד את בית הספר הישראלי להומאופתיה לפני 30 שנה ועומד מאז בראשו.
• מרצה ומלמד שנים רבות בנוסף להומאופתיה וריפוי טבעי, גישות גופנפש, ארבע יסודות, קבלה, כוח המילים והאותיות ועוד.

תאריכי המפגשים:
תאריך תוכן המפגש המורים
1 7.11.19
2 14.11.19
3 21.11.19
4 28.11.19
5 5.12.19
6 12.12.19
7 19.12.19
8 2.1.20
9 9.1.20
10 16.1.20
11 23.1.20
12 30.1.20
13 6.2.20
14 13.3.20
15 20.2.20
16 27.2.20
17 5.3.20
18 12.3.20
19 19.3.20
20 26.3.20
21 2.4.20
9.4.20 פסח
22 16.4.20
23 23.4.20
24 30.4.20
25 7.5.20
26 14.5.20
27 21.5.20
28.5.20 שבועות
28 4.6.20
29 11.6.20
30 18.6.20

קורס שנתי למטפלים – הבנות גופנפש (מומלץ ביותר)

סימבוליקה של איברים ומערכות
מנחים: קובי נחושתן ודר' חיים רוזנטל

מטרת הקורס:
מטפלים הוליסטים משתדלים להבין את שורש הבעיה של המטופלים. הם מסתכלים על האדם ומחלתו בגישה כוללת ומקיפה. במהלך הקורס ניצור שפה חדשה המבוססת על עקרונות החיבור של גוף ונפש. נרחיב את המושגים של איברים ומערכות הגוף, תפקודם והפתולוגיה שלהם בהקשר הרגשי רוחני. כמו כן נרחיב את הבנתנו לגבי מושגי יסוד שונים כמו מחלה ומה היא מייצגת כארכיטיפ.  מטרת הקורס הינה לעשות אינטגרציה של הידע כולו לשיטה אחידה ויסודית, דרכה מבינים את חיי האדם ובריאותו מנקודת מבט נוספת ומעשית הבנת ההקשרים וההקבלות בין גוף ונפש תשפר את יכולת האבחון והטיפול באופן משמעותי. מקור הידע הינו מהקבלה, חסידות, רפואה סינית, הינדואיזם ועוד.

במהלך הקורס נתייחס בין השאר לנושאים הבאים:
• מדוע התפרצה דווקא מחלה מסוימת (דלקת, אלרגיה…)?
• מה הסיבה שדווקא איבר מסוים נפגע וחלה? (ריאה, כבד…)
• ההקבלה בין האנטומיה והפיזיולוגיה לממד והקשר הרגשי רוחני.
• נביא דוגמאות קליניות ככל שנוכל לכל נושא.

1. מבוא:
הסבר על הפילוסופיה של השיטה, מקורות הידע, הרלוונטיות שלה לזמן הנוכחי. קשר גוף נפש, מודל האדון והמרכבה. דרגות תודעה, גישה הוליסטית.

2. מושגי יסוד:

מודל 4 היסודות וארבע הממלכות, 5 העולמות, עשר הספירות, ממדי המציאות: עולם שנה נפש, כוח הדיבור, מילים ואותיות. צ'י, פרנה, מרידיאנים, 5 האלמנטים, צ'קרות.זכר, נקבה ועוד.

3. הסימבוליקה של האיברים:
מה מסמל כל איבר. מה ההקבלה הרוחנית לתפקודו הגשמי.
שלד ושריר, עצם, מח, לב, כבד, כיס מרה , טחול, כליה, אברי החושים: עין, אוזן, אף, פה, לשון, עור, שיניים שיער, ציפורנים, בלוטות: טירואיד, אדרנל, אברי המין: רחם, ערמונית, אשכים שחלות

4. הסימבוליקה של מערכות:
מה הוא התפקיד ואופן התפקוד של מערכות הגוף וההקבלה הרוחנית שלהם.
מערכת העיכול: פה, לוע, ווסת, קיבה, מעי דק וגס, פי הטבעת.
כלי דם: עורקים, וורידים, נימים, מחזור הדם.
נשימה, עצבים, רביה, מין, שתן, הורמונים, חיסון, לימפה

5. הסימבוליקה של החושים:
ראיה שמיעה, ריח, טעם, מגע. חוש שישי, חוש ההתמצאות.

6. המשמעות הרוחנית של פתולוגיות שונות:
מהי מחלה, מהי המשמעות של הפתולוגיה הספציפית. דלקת, אלרגיה, ניוון, בצקת, נוקשות, תפקוד לא תקין של בלוטות המפרישות הורמונים, סוכרת, גידולים, סרטן, מחלות אוטואימוניות,, עצירות, שלשול, אבנים בכליות ודרכי המרה, חומציות ייתר, חסימות, שברים וקרעים, חוסרים של מינרלים ויסודות שונים, יתר לחץ דם, ועוד.

7. נושאים כלליים:
• מושגים: תיקון, תוהו, כוח הנחש,
• תהליכי זקנה: משמעות הזקנה והמוות, מדוע תהליך זה מתרחש.
• המופע הגופני מורפולוגי של פני האדם. משפעות אברי הפנים. צורה, צבע, יחסי גומלין על הפנים של אברי הפנים.
• המורפולוגיה של הגוף האנושי כולו. מדוע הגוף מראה כמו שהוא נראה מהי המשמעות של ההופעה הגופנית, וכיצד ניתן להיעזר בידע זה לשם העמקה קלינית
משך הקורס:
• 30 פגישות שבועיות.
• כל פגישה תימשך 3 שעות.

תשלום:
• פגישה בודדת – 220 ש.ח.
• כל הקורס – 4500 ש.ח. (150 ש.ח. לפגישה)
• ניתן לשלם ב 10 תשלומים שווים
היכן יתקיים הקורס:
המכללה העירונית רעננה. רח' קרן היסוד 75 רעננה
חניה חינם בכל באזור.

מועד ושעות הקורס:
ימי חמישי:10:00 – 13:00
מועד התחלת הקורס: 7.11.19

תעודה:
בסיום הקורס תוענק תעודת השתתפות.

לפרטים והרשמה:
קובי נחושתן – 052-3521134
דר' חיים רוזנטל – 050-5313775 או מזכירות: 09-7602979

על מנחי הקורס:
קובי נחושתן
• למד רפואה סינית, הומיאופתיה, נטורופתיה. בישראל, הודו, ארה"ב, אנגליה, יוון. לימד את נושאים אלו בכל אותן הארצות.
• מלמד בשנים האחרונות הומאופתיה ורפואה סינית בספרד.
• חוקר ומלמד את נושא גוף נפש מזה 35 שנים. כתב ספרים בנושאי גוף נפש. מלמד מחשבת ישראל, דתות ופילוסופיה.

דר' חיים רוזנטל
• רופא MD (40 שנה) והומאופת (37 שנ'). עובד במרפאה ברעננה וטיפל במשך השנים בעשרות אלפי מטופלים.
• ייסד את בית הספר הישראלי להומאופתיה לפני 30 שנה ועומד מאז בראשו.
• מרצה ומלמד שנים רבות בנוסף להומאופתיה וריפוי טבעי, גישות גופנפש, ארבע יסודות, קבלה, כוח המילים והאותיות ועוד.

תאריכי המפגשים:
תאריך תוכן המפגש המורים
1 7.11.19
2 14.11.19
3 21.11.19
4 28.11.19
5 5.12.19
6 12.12.19
7 19.12.19
8 2.1.20
9 9.1.20
10 16.1.20
11 23.1.20
12 30.1.20
13 6.2.20
14 13.3.20
15 20.2.20
16 27.2.20
17 5.3.20
18 12.3.20
19 19.3.20
20 26.3.20
21 2.4.20
9.4.20 פסח
22 16.4.20
23 23.4.20
24 30.4.20
25 7.5.20
26 14.5.20
27 21.5.20
28.5.20 שבועות
28 4.6.20
29 11.6.20
30 18.6.20

ארכיטיפ של מחלות, חלק א' – בצקות

בצקות: ניסיון להתרחב, ניסיון להוסיף עוד ממשהו. מגמה נפשית לגדול יותר מיכולת הכלים הפנימיים להכיל.
מאחורי סוג זה של מגמה נפשית, מסתתרת חרדה, פחד קיומי של הישרדות, חשש מאי יכולת לעמוד מול אתגר כלשהו.
יש שני סוגי בצקות, הראשון והנפוץ יותר, בצקת חיצונית של מערכת שלד שריר – היא קשורה ליכולת התנועה בנושאים מסוימים, ע"פ מיקומה של הבצקת ניתן לדעת את סוג הקושי שהאדם ניצב מולו.
השנייה, בצקת פנימית של איברים פנימיים כגון: בצקת בריאות, לב (אי ספיקה) , כליות (אי ספיקה), בלוטות לימפה. בצקות מסוג זה הרבה יותר חמורות מן הזווית הפתולוגית, והן משקפות (ע"פ מיקום ההופעה באיבר) תהליך מערכתי רחב ועמוק יותר ביחס לבצקות במערכת שלד שריר.

דוגמאות:

1- בצקות בקרסוליים: (קרסוליים – ארכיטיפ ליציבות, לאופן העמידה, תחושת היציבות של האדם מול אתגרי חיים שונים) בדרך כלל, בצקות במיקום זה משקפות חולשה בכליות. לכן בצקות במקום זה מהווה סמן לירידה עמוקה ברמה הוויטאלית, כיוון שחולשה בכליות מהווה סמן לדרדור עמוק של המבנה כולו בדרגת הוויטאליות הפוטנציאלית שיש לו.
בצקת במקום זה משקפת קושי לעמוד יציב מול אתגרי הקיום, לכן האסטרטגיה הינה דרך הצורך להגדלה של אזור זה. התרחבות שלו.

2- בצקת בברכיים: (ברכיים – ארכיטיפ ליכולת לנועה קדימה, לכיוון ולדרך שהאדם החליט ללכת לשם. יכולת לחצוב את הדרך, יכולת לדעת את כיוון הדרך, האומץ לנוע לכיוון הידוע)
בצקת באזור זה, משקפת על פחד עמוק מן המשמעות של ההליכה בדרך לכיוון מסוים, ולכן צורך כביכול, להעצים את הברכיים ע"י ההגדלה שלהן.

3- בצקות במרפקים: (מרפקים – ארכיטיפ ליכולת של האדם לצור לעצמו טריטוריה מוגדרת, ברורה, שמורה, עם גבול ברור)
בצקת במקום זה, משקפת איום ואי וודאות ליכולת של האדם לשמור על "הגזרה" שלו. צורך לעמוד על שלו באופן אסרטיבי, קושי להיות אסרטיבי, קושי להיות בגישה לוחמנית, לכן האדם חש צורך "להגדיל" את האזור הזה.

כלל יסודי:
בכל פעם שיש מבצקת, שהיא עצמה ניסיון להגדלה, התרחבות וכביכול יותר חוסן או כוח, האדם מאבד מקביל את הגמישות, הוא הופך נוקשה ומסורבל יותר, כבד תנועה יותר, ולכן פגיע יותר.
לכן אסטרטגית ה"בצקות" מביאה עימה מחיר קשה העלול להיות יקר בהרבה מן האפשרות לעמוד מול תחושת החולשה הראשונית, או החרדה הראשונית שיצרה מגמה בצקתית כאסטרטגיה קיומית להתמודדות עם קושי.

4- בצקת באצבעות הידיים: (אצבעות הידיים – ארכיטיפ ליכולת האדם לעיסוק עם הפרטים הדורשים תשומת לב דקה יותר, במימד הפרקטי, או במימד הבין אישי)
בצקת במקום זה משקפת אי נוחות שיש לאדם בקשרים בין אישיים, האדם עצמו מסורבל, ללא טאקט התנהגותי, עם קושי להבין קודים חברתיים. האדם הופך לסוג של "גס רוח", אך לא מתוך היותו כזה, אלא משום המבוכה ואי ההבנה.
אפשרות נוספת – האדם חש סלידה עמוקה מעיסוק עם "הקטנות" של החיים, סידורים, פרטי יום יום. האדם לא אוהב את סוג העיסוק הזה, הוא מעדיף להיות במקום של "גנרל" הצופה התמונה הכללית ללא המעורבות הרגשית הנדרשת מעיסוק עם פרטים קטנים ומעצבנים.

5- מבנה גופני הנוטה כללית לבצקתיות, דבר שנשים סובלות ממנו באופן משמעותי יותר מגברים, משקף על האטה מטבולית מערכתית.
בדרך כלל לנטייה גופנית זו סמנים נוספים הנלווים לתופעה: הגוף קר, רגישות לפחמימות – פחמימה גורמת להצטברות נוזלים בגוף ומחמירה את מצבם של נשים הנוטות למבנה גוף בצקתי.
לרוב נשים אלו נמשכות באופן טבעי דווקא לפחמימות.
תחושה כללית של "כמו בתוך בלון מים", כבדות, חוסר קואורדינציה תנועתית, תחושת מגושמות כללית – דבר המשפיע עמוקות על המצב הרגשי, תודעתי.
קיימת נקודה אבסורדית לנשים הסובלות מנטייה למבנה גוף בצקתי שככל שהן חשות עצמן יותר בצקתיות, הן יותר נמשכות למזונות המחמירים את מצבם (בדרך כלל זוהי הפחמימה)
לרוב מבנה גוף בצקתי קשור בהאטה מטבולית שהיא עצמה עשויה להחמיר לאחר הריונות.
בצקות באנשים עם מבנה גוף מולד הנוטה לצבירת נוזלים, משקף על אדם הזקוק לתמיכה ולביטחון. אדם שהביטחון שלו נובע מקשרים עם אנשים קרובים, דרכם הוא רוכש לעצמו יציבות וביטחון. וכן יש להם צורך בסיסי לחוש ביטחון כלכלי שדרכו הם כביכול רוכשים את תחושת הקרקע היציבה. זוהי נטייה מערכתית עם זוויות רבות שכל מימד באדם מושפע מנטייה זו.

6- בצקת בריאה: (ארכיטיפ הריאות – האיבר שמייצר גבול מול העולם, האיבר שהוא מקור אנרגיית החיים המיידית, האיבר שהוא האחראי לדרגת הוויטאליות של מערכת החיסון – יכולת התנגודת של האדם)
בצקת במקום זה משקפת על חולשה עמוקה, בחוויה של האדם, על יכולתו לעמוד וליצור קשרים קומוניקטיביים עם העולם החיצוני. האתגר של יצירת קשר מעורר קושי גדול, מתיש ומעייף את האדם, עד לדרגה של "קריסה" של מערכות ההגנה שלו, אז הריאות מתחילות לאגור נוזלים, דבר המתבטא בדלקות ריאה כרוניות, תהליכים אלרגניים קשים או חמורים, עייפות מערכתית כללית (c.f.s)

פרשת ויקרא, מקומו היחסי של האדם

"וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם"

ספר "ויקרא" מעורר כעת שאלה חדשה שלא הייתה רלוונטית עד לשעת הקמת המשכן.
כל עוד לא היה מקום קונקרטי ששם שוכנת האלוהות, לא היה יחס ישיר של האל לאדם. האדם לעיתים חש באלוהות ולעיתים מרוב עבודה קשה, חומר ולבנים, לא יכול היה לראות או לחוש באלוהות, בנוכחות האל או בכל אפשרות לקשר עם הגורם המביא חיים.
כעת כאשר יש משכן, שם שוכנת האלוהות, שם ניתן לפגוש בה בכל שעה משעות היום, שם הקשר הופך להיות ישיר, נראה לעין, מיידי, ללא הפסק, ללא צורך במימד מגשר.
אז מתעוררת בעיה שלא הייתה עד לנקודה זו.
כיצד אדם יכול לדור בנוכחות האל בכל שעות היממה?
כיצד אפשרי שהאל שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, ידור במקום מצומצם כמו אוהל או בית. דבר זה שייך לרצונו של האל. אך כיצד יכול האדם לסבול מצב בו הוא באופן מתמיד בנוכחות אלוהים? זוהי בעיה ממש.
הבעיה היא הפער העצום בין המימד האנושי, החסר, העייף, שזקוק לצרכים רבים, שאינו שלם במידותיו, שתמיד יש מקום לעוד צעדים לדיוק עמוק יותר בזיכוך הפנימי והטהרה הנפשית (שהיא הכלי המאפשר לאדם להיות בנוכחות האל) לבין המצב בו נוכחות האל חיה עימו באופן תמידי, דבר המחייב הכנה רבה, ניקיון מסוגים רבים, תיקון מידות ועוד…
זוהי בעיה קשה, כיוון שרוב בני האדם אינם במקומו של הנביא, בוודאי שלא במקומו של משה רבנו.
רוב בני האדם בתהליך תיקון, שיפור או למידה. עולם זה עבור רוב בני האדם הינו סוג של בית חולים בו באים כדי להבריא מחולי כלשהו. לאנשים רבים עולם זה הינו בית ספר, בו הם לומדים, גדלים ומתפתחים למקום טוב יותר מתוקן יותר, המאפשר לאחר מכן שהם עצמם יהוו מקדש לאלוהות.

לכן כל ספר "ויקרא" הינו תחת שאלה קשה: כיצד אדם יחסי, פגום, חלש, חולה וכואב יכול להיות בנוכחותו של האל מבלי שדבר זה יסכן אותו. כיוון שכל מראה אלוהי, או שהייה בנוכחות האל, הינה סוג של "לא יראני האדם וחי". בוודאי שלא אדם הזקוק להבראה או השלמת המידות מכיוונים שונים.
כל ספר "ויקרא" בא להשיב על קושי יסודי זה. כאשר כל פרשה בפרשות הספר מתייחסת למימד או אתגר שונה ביחס לשאלה זו.

כך שכל ספר "ויקרא" הינו ספר המכין ומכשיר את הקרקע לאדם, כך שיהיה ראוי ומסוגל לחיים בנוכחות אלוהים מתמדת.

בפרשה הראשונה, פרשת "ויקרא", הנקודה המרכזית הינה הקורבנות.
בפרשה מתואר תהליך בו האדם כמו שמת ואפרו צבור ומונח על המזבח, רק שהוא לא שם, אלא חיה היא במקומו.
תהליך זה הינו תהליך הקשור ישירות לטרנספורמציה בנפש האדם, שם הוא יכול לוותר על אחיזה בדפוסים התנהגותיים המהווים חצץ והפרדה באפשרות להיות בנוכחות האלוהות.
דוגמא: הרעיון שיש לי דברים, חפצים, רכוש שהם שלי, אני עשיתי אותם, הם שייכים לי הוא רעיון נכון חלקית. כיוון שהקורבן המוקרב במקומי, הינו שלו וממנו, כך שמשלו לקחתיו. ומה שלקחתי שאינו שלי ביסודו, אלא של האל עצמו, בו השתמשתי למען ניקוי של יסודות נפשיים בתוכי.
דבר זה מתקן בנפש האדם את התפיסה של הזדהות עם רכוש, הישגים ועולם החומר. מחזיר את הפרופורציה הנכונה לעצם היותי כאן בעולם כעובר אורח בלבד, הנעזר בכלים ובאמצעים שאינם שלי, אלא שלו, וממנו ובחסדו אותם קבלתי למען נוחות חיי כאן בעולם הזה.

כאשר האדם מבין באמת, שהוא חי בעולם על זמן שאול, הוא זמני כאן, עובר אורח. וכל מה שיש לו, ניתן לו בחסד האלוהות בלבד.
הרי שהוא מוכן (יותר) למפגש ולחיים עם שכינת האל.

ימי הבריאה וכיצד הם מבטאים חווית זמן שונה, במקביל לששת הטורים בטבלת הצמחים

"כי ששת ימי בראשית הם כל ימות עולם כי קיומו יהיה ששת אלפים שנה (ר"ה לא) שלכך אמרו (ב"ר יט ח) יומו של הקב"ה אלף שנים" (פירוש רמב"ן לבראשית ב', ג')
על פי מסורת הספירה העברית, העולם נברא לפני 5778 שנה. ה"ראשית ברא" מציין את זמן בריאת העולם יש מאין.
כל אלף שנים הם יום אחד של הקב"ה, "כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל" (תהלים צ', ד') כך ע"פ המסורת.
כל יום של בריאת העולם כפי שהוא מתואר בפרק א' בספר בראשית, מתאר באופן תהליך הבריאה שלו, את האלף המקביל בספירת הזמן.
אך שלושת הימים הראשונים אינם מאפשרים ספירת זמן קונקרטית מכיוון שהכלים לספירת הזמן נבראים ביום רביעי " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים. … וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם רְבִיעִי" (בראשית א', יד-יט)
כל יום מקביל כמו כן, ומתאר את התהליכים והתמורות ההיסטוריות שעבר העולם מיום בריאתו ועד לסופו הצפוי ב6000 לבריאת העולם היא שנת 2240 לספירה.
אז נכנסים לאלף השביעי, שהוא מקביל ליום השבת, אז העולם כולו עובר לפאזה קיומית של "יום שבת".
מכאן שרק מיום רביעי לבריאה המקביל לאלף הרביעי, ניתן למדוד את הזמן באופן המספרי הרגיל, ואילו האלפים הראשונים, הראשון, השני ושלישי, אינם נמדדים באופן מדיוק כאלף שנים, אלא שהם אלפים עם זמן רב שלא ניתן להערכה מספרית, אלא להתבוננות על תהליכי התפתחות עולמית ואנושית המקבילים באופיים ליום שנברא, מיום ראשון, לשני ולשלישי.

תפיסת זו מקבילה בכל משמעויותיה הרב גוניות, למערכת ששת הטורים בטבלת הצמחים.

1- אלף ראשון, יום בריאה ראשון, מקביל לטור ראשון (3760 – 2760 לפ"הס)

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד." (בראשית א', ג-ה)
לא נאמר "יום ראשון", כתוב "יום אחד" – טור ראשון עומד בסימן זיכרון האחדות, כל התמות של טור זה הינן בתוך חווית הווה, האדם והתרבות חווים הוויה, חווים אחדות וזהות מלאה של עצמם עם השבט, הטבע והעולם הסובב.
טור ראשון אינו יכול להיות מתוחם בזמן קונקרטי עקב האחדות שהיא מרכז התרבות והאדם בתקופה זו. כאשר האדם אחד עם העולם, אין מקום לחלוקה של חשבון הסופר, מונה ומחלק את השלם.
התרביות השבטיות הן חלק מן האלף הראשון, שם האדם, השבט והטבע, הכול אחד.
מכאן הקונפליקט העמוק שידעו הילדים האינדיאניים באמריקה הצפונית, כאשר פגשו את האדם הלבן שהוא שייך לטור חמישי ושישי, שם יש חלוקה מאוד ברורה, עם היררכיה מאוד מוצקה, דבר שתפיסת היסוד האינדיאנית לא הייתה מסוגלת לעכל. "כיצד ניתן להעלות על הדעת אפשרות לתיחום טריטוריאלי? הלא אני והטבע אחד בכל מקום…"
מצב קוגניטיבי זה אינו זקוק לזמן, אינו מתחשב בזמן, אינו בונה תרבות הנזקקת לספירת הזמנים. לכן מן הזווית התרבותית, האלף הראשון ניתן להימנות באלפים רבים של שנים.

2- אלף שני, יום בריאה שני, מקביל לטור שני (2760 – 1760 לפ"הס)

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן. אֱלֹהִים לָרָקִיעַ, שָׁמָיִם; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי" (בראשית א, ו-ח)
יום בריאה זה, אף הוא אינו בר ספירה קונקרטית, נוצר בו ההבחנה בין מעלה ומטה, בין סוגי איכויות של מים ושמיים.
יום זה מקביל מן הזווית התרבותית לתרבויות מסופוטמיה ומצריים, שהם מצד אחד קרובים לאחדות שבראה את העולם, ומצד שני הם מנותקים ממנה.. זוהי הסיבה שהן נעלמו ונמחקו מעל פני האדמה. הן היו גדולות, עתירות ידע… ידע שלנו אין היום, הם היו מפותחים ומשוכללים, אך מנותקים מן היסוד שברא את העולם. "לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט, ד) תפיסת עולם בא "אני הבורא של עצמי, אני והשפע העולמי, אחד".

תרבויות אלו שכנו בעולם אלפים רבים. גם כאן עדיין את כלים קוגנטיים באדם הנזקקים לספירת הזמן. יש לעומת זאת תפיסת עולם מיתולוגית, תפיסת עולם זו, אינה זקוקה לביקורתיות מחשבתית, היא נקשרת לגרמי הטבע, מזהה את ההשפעה ההדדית של אדם טבע, וסביב תהלכי המעבר מאדם לטבע, ומטבע לאדם נוצרת המיתולוגיה (קשר של אדם לים למשל מייצר את פוסידון, קשר של אדם לעולם הנשמות מייצר את האדס אל השאול וכך הלאה)

3- אלף שלישי, יום בריאה שלישי, מקביל לטור שלישי (1760 – 760 לפ"הס)

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי-כֵן. …. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן… וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שְׁלִישִׁי" (בראשית א', ט-יב)
זהו האלף המספר את יציאת מצריים, זהו האלף בו נכתב המקרא. כמו כן זהו האלף של הנבואה, ובית ראשון שם האל שוכן בבית המקדש וניתן "למשש" ו"לראות" את האלוהות באופן ישיר.
באלף זה, הכלים התודעתיים שמתפתחים הם כלים של נבואה ורוח הקודש, קשר ישיר בלתי אמצעי לאחדות שבראה את העולם . לכן אף תודעה זו אינה זקוקה לספירת זמן קונקרטית, מעצם החיבור לאלוהות, הזמן בטל ומאבד מן ערך הנספר שלו.

4- אלף רביעי, יום בריאה רביעי, מקביל לטור רביעי (760 לפ"הס – 240 לספירה)

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים….. וְלִמְשֹׁל, בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב… וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם רְבִיעִי" (בראשית א, יד- יט)
באלף הרביעי הזמן נספר בדרגת דיוק מאוד קונקרטית, אלף שנה בדיוק, מכיוון שכעת יש כלים לספירה.
באלף זה האדם והתרבות מפתחים כלים קוגניטיביים של קוגניציה המפרידה את המחשבה מן הדבר שאיתו היא עוסקת, כגון התפתחות הפילוסופיה היוונית שצמחה בתקופה זו. או כתבי הקודש ביהדות ובעולם כולו (מזרח ומערב) שהפכו ליסוד תרבותי שסביבו (סביב בטקסט) מנהלים את חיי הלאום או התרבות.
באלף זה צומחת הקוגניציה המנתחת, היודעת דרך שכל ומחשבה. עד לנקודה זו האדם והתרבות נשענים על חוויה והתנסות כדי להבין ולדעת דבר מה, מן הטור הרביעי הכלים במתפתחים באדם ובתרבות הם כלי השכל המעיין, המביא לידיעה במחשבה, לימוד ועיון.
מעבר דרמטי זה הינו תוצר של "יום רביעי" בו נבראים המאורות בשמיים דרכם ניתן כעת לספור זמן באופן מתמטי.

5- אלף חמישי, יום בריאה חמישי, מקביל לטור חמישי (240 – 1240 לספירה)

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה; וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל-הָאָרֶץ, עַל-פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. … וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים, לֵאמֹר: פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הַמַּיִם בַּיַּמִּים, וְהָעוֹף, יִרֶב בָּאָרֶץ. וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם חֲמִישִׁי" (בראשית א', כ-כג)
מן אלף הרביעי, דרך החמישי עד לסוף שישי, הזמן המגדר כאלף שנים, הינו בדיוק אלף שנים, וניתן לראות את האלף מתבטא היטב דרך תהליכי ההתפתחות של טור רביעי לחמישי.
בטור חמישי מתפתחת הדיכוטומיה שאדם של "שכל" כנגד "רגש". של האדם הזקוק לאויב שדרך הגדרת האחר כאויב, האדם רוכש אפשרות להגדרה עצמית.
השכל הקונטיבי הופך למימד הדומיננטי בתוך תקופה זו. המלאכים מכונים "שכלים נפרדים". שכל מפריד, קוצץ בנטיעות ומחלק את האחדות לאיברים איברים.
דבר המתבטא בדיכוטומיה של שתי סוגי הנפשות שנבראו: עוף (שמיים, אוויר מעלה) דגים (מים, כבדות, מטה)

6- אלף שישי, מקביל ליום בריאה שישי, מקביל טור שישי (1240 – 2240 לספירה)

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן… וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ;… וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם….. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי" (בראשית א', כד-לא)
זהו האלף האחרון בו מסתיים תהליך היסודות שנבראים, והאחרון שבהם, זהו האדם, דרך משפחת היונקים.
האדם הינו זכר ונקבה – זהו האדם השלם, זכר ונקבה.
בטור זה, מן הזווית התרבותית ותהליכי ההתפתחות של הקוגניציה האנושית, האדם בסיום התהליך מגיע לביטוי והופעה שלמה במורכבות הנפשית שיש לו וכן באופן בו הוא מתבטא בעולם.
אלף זה עשיר מאוד ביצירה, באינטראקציה תרבותית, בשיתוף של אוצרות תרבותיים, בתהליך שהופך להיות מהיר יותר ויותר כמו שאנו עדים לו היום.
בסוף הטור בשישי, בסוף האלף השישי, האדם מגיע לשלמות התפתחותית שאינה "מושלמת" אלא שזורה נכון עם חלקי הנפש, ועם הסביבה והעולם בכלל, מן הזווית החברתית ומן הזווית האקולוגית.
אין הדחקות ואין הסתתרות בסוף הדרך, הכול ידוע והכול נראה לעין.

סיכום:
תהליך זה מראה כי התפתחות כלים קוגניטיביים באדם, מייצרים חווית זמן אחרת ושונה, וכן ספירת הזמן במובן הכרונולוגי,אף היא משתנה ועוברת אבולוציה בין "אלף" אחד לשני.
בכל טור או אלף יש חווית זמן שונה, ולכן ספירת זמן שונה, עקב כלים נפשיים שונים האקטיביים באופן שונה בכל טור ותקופה.

פרשת פקודי, "צדיק גוזר והקב"ה מקיים"

א- כל ספר שמות עומד בסימן גאולה, כולו – מתחילתו ועד לסופו מספר את סיפור גאולת ישראל מתוך מצריים, כאשר הסיפור הידוע מהווה חלק מהתהוות של תרבות ומסורת יהודית.
כל שנה אנו חוגגים את יציאת מצריים, חג הגאולה, חג הפסח. אך במסווה של סיפור מסורתי, כל ספר שמות, (יציאת מצריים וחג הפסח) הינו הספר המלמד ומראה את הדרך לגאולה האדם, הגאולה המלאה והשלמה. וכל פרשה בספר זה, מהווה הנחיות והוראות לאדם שדרכו האישית כורכה ברצונו להיות אחד אשר נגאל.
הסיפור של בני ישראל היוצאים ממצרים הינו כולו משל ומליצה, אלגוריה המדריכה בסיפור ומשל, את האדם הפרטי לגאולתו האישית.

ב- הפרשה האחרונה, פרשת פקודי, מסכמת למעשה את מהלך הגאולה הפרטית, דרך סיפור השלמת המשכן, כאשר כל חלקי המשכן נעשו, וחוברים ביחד לשלמות אחת חיה ונושמת, כאשר משה שבע רצון ממראה עיניו "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-כָּל-הַמְּלָאכָה, וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ–כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, כֵּן עָשׂוּ; וַיְבָרֶךְ אֹתָם, מֹשֶׁה"
וכן האל בעצמו שבע רצון מן השלמה של בניית המשכן "וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן"

ג- הגאולה עם כן, הינה שכינת האל השורה על מערכת האוהל אותה בנו כל חכמי וחכמות הלב, והנדיבים בעם.
לכן גאולה פרטית הינה עד כמה האדם מהווה משכן הראוי ששכינת אלוהים תדור בו.
עד כמה האדם נבנה בכוחותיו שלו כדי שימצא על ידי שמיים בית דרכו שמים וארץ חוברים ליחידה אחת.
הדרך של האדם הפרטי הנבנה כמשכן לאלוהות עוברת דרך קשיים עם צמתים מסוגים שונים ורבים, כל אותן המהמורות האפשריות בדרך של אדם מסוג זה, מתוארות לעיתים בהרחבה ולעיתים ברמיזה, לאורך כל הפרשיות בספר שמות.

ד- מכיוון שאנו בני האדם ועולם כולו, אנו רקמה אחת, שלמות אחת, יוצא מכאן כי אף שאדם פרטי בכוחותיו שלו לבדו, הפך עצמו למשכן לאלוהות ,ובכך גאל עצמו מן הגלות המכאיבה של הנתק משורש החיים, הרי שאותו האדם מושך אחריו את עולם כולו, ומאפשר דרך קלה יותר לרבים, ומביא דרך פירות חייו מזור עמוק ביותר לאנשים רבים, גם ללא ידיעת הישירה כיצד נפתחה להם הדרך ומי היה האדם שפתח להם דרך עם שפע מיוחל.

ה- התהליך המתואר בפרשת פקודי הינו התהליך האורגני והטבעי, כיצד אדם נבנה להיות מתאים כמשכן לאלוהות. כאשר כל חלקי המערכת חוברים ליחידה אחת (כפי שתואר בפרשת תרומה, כל חלקי אוהל מועד מקבילים לאיברי גוף האדם, והם כולם מקבילים לאיברי הנפש) כאשר כלל החלקים של המבנה האנושי, ממוקמים במקומם הטבעי והנכון, כך שאין הדיכוי והדחקה של אף חלק ואיבר במערכת האנושית. כאשר כולם ביחד נודעים וידועים (היודע את עצמו, יודע את אלוהיו) כאשר כל רובדי הנפש חשופים, מוכנים, חוברים יחד זה לזה כיחידה אחת, המזינה בחלקיה זו את זו. הרי שאז אדם מוכן ומזומן מן בזווית הטבעית והפשוטה להיות משכן לאלוהות.

ו- מהלך זה שזור כמו כן בבגרות של תכונות נפש הכרחיות כמו שלמדנו בפרשיות קודמות, על ההכרח לפתח נדיבות טבעית, חוכמת לב, יושר ופשטות, אהבת האדם ללא קשר למין, גזע ולאום.

ז- האחדות בהופעתה ברובד הגופני, מהווה סימן לחוסן פיזי ולבריאות טובה ותקינה. כאשר אחדות גופנית מתפוררת, שם מופיעה מחלה, הכאב ולבסוף מותו של הגוף הפיזי.
מה שנותר מן האדם לאחר הפרדות מן החלק הגופני הינו עד כמה הוא היווה משכן לאלוהות בחייו הפרטיים. כאשר חיי האדם מוגשמים באופן מלא והאדם אכן נגאל מן הפירוד, המחיצה והפיצול, זהו למעשה הגשמת חיי עולם הבא שלו בתוך חיי העולם הזה.
המושג "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם" אינו הולם ואינו הולך בקנה אחד עם ספר הגאולה של משל יציאת מצריים. כאשר האדם מאחד בתוכו שמיים וארץ, אלו הם חיי העולם הבא שלו בתוך חיי העולם הזה, ודרגת האחדות עליה זכה או הגיע, זהו חיי העולם הבא שלו.
מהלך זה מלמד כי אדם שהולך בדרך זו, חי את חיי העולם הבא שלו בתוך הווה העכשווי, המתהווה בזמן. אל לו לאדם לצפות ליום מותו כדי שיגיע לחיי עולם הבא, חיי נצח ועוד רעיונות מסוג זה. עליו להשקיע עצמו בלהפוך עצמו למשכן לאלוהות בקצבת הזמן שניתנה בידו. משם ניתנת אפשרות לחיי עולם הבא שהם הצעד הנכון הבא בהתפתחות האדם, לאחר שהפך בית לאחדות.

ח- בגיל צעיר טבעי שאדם חש עצמו חזק בגופו, דבר זה נובע מן האחדות הגופנית. אך האחדות הנפשית היא זו המכתיבה את האפשרות לגאולה הפרטית. ודרגת האחדות של רובדי הנפש, החשיפה הנכונה עליהם, ההיכרות עם כל הצדדים בחלל התודעה של האדם וידיעה כיצד עובדים עם חלקים אלו, שם טמונה האחדות המובילה לגאולה שהיא האחדות של האדם עם האל עצמו.

ט- מתוך אותה האחדות, כאשר צדיק גוזר, והקב"ה מקיים. מתוך כוחה של האחדות ניתנת לאדם האפשרות להיות במקום זה, בו הוא מבקש או גוזר והאל עצמו שהוא האחדות ונשמת העולם, אינו יכול להיוותר אדיש לאדם זה, מתוך כוחה של האחדות.

י- יהי רצון וכל אדם יבוא על האחדות בדרכו המיוחדת, וכך העולם כולו יבוא למשכנו.

פרשת ויקהל, איכויות אדם הבונה משכן

1- חמש פרשות בספר שמות, עוסקות בבניית אוהל מועד, הוא בית משכן לאלוהות.
סביב אוהל מועד, סבים חיי העם. האוהל הוא ליבו, מרכז קיומו של העם.

2- בתוך מכלול צווי האל למשה ולעם (כגון: שלושת הרגלים, שבת, שמיטה עוד..) הציווי על בניית המשכן, אינו תלוי אלא על נדיבות ליבו של האדם. אם האדם חש דחף וחובה עצמית לתרום מעצמו למען בניית המשכן, הרי שהוא מוזמן לדבר. ואם אין הוא מעוניין לתרומה זו, אין הוא מחויב כלל לדבר זה, הדבר המרכזי ביותר בחיי העם.

3- הקריאה העמוקה ביותר של רצון האל מן האדם היא שהאדם יהפוך בעצמו למשכן ובית לאלוהות. דבר זה לא יכול לבוא בציווי, לא יכול להיות דבר נכפה, לא יכול לבוא באילוץ.
זאת, למרות שהיות האדם מקדש לאלוהות, הינה הקריאה העמוקה ביותר, והבסיסית ביותר לאדם.
הקריאה הקיומית העמוקה ביותר, שהיא תכלית האדם, בעת היותו מחבר העולמות בחיים הגשמיים, בכך שהוא הופך עצמו למקדש שם שוכנת האלוהות.
מכאן שאלוהים יכול לתבוע לעצמו תרבות מסוימת, אורח חיים מסוים, אך אין הוא יכול לאלץ את עצמו על אף אדם, ולו אחד…
לבחור באלוהים זהו חופש מוחלט, ולא ניתן להכריח את האדם בשום דרך או אופן, כולל בדרכים החינוכיות.
יכול אדם לחיות כל חייו, בנינוחות פיזית נוחה ונעימה, ולא יחוש כלל בהכרח הקיומי של קריאה זו. אנשים רבים אינם רואים בקריאה זו דבר עקרוני או בעל ערך, אך נקודה זו היא הדבר המרכזי בחיי האדם, והיא עומדת על רצונו ובחירותו האישית של האדם, כיוון שהאל אף פעם לא יכריח או יאלץ את האדם לבוא אליו. אם האדם יבוא מרצונו הפרטי, אישי, הוא לבדו לקריאת האל אליו, הרי שאדם זה שמע את הקול העמוק ביותר שבליבו. ואם אף הגיב לקול זה והקים והגשים את קריאה זו, הרי שהוא קיים את הדבר המשמעותי ביותר בחיי האדם.

על התנאים הפנימיים באדם, המקדימים להפיכתו מקדש לאלוהות, כפי שהפרשה מלמדת:

4- "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב"
נדיבות הלב, הינה האיכות הראשונה וההכרחית, היסוד הראשון עליו מושתתת אבן הפינה לאדם שנבנה כמקדש לאלוהות.
נדיבות לב הינה תכונה טבעית לאדם מלידתו, אך במקרים רבים תכונה פוטנציאלית זו, אובדת לאדם, נשכחת, לטובת תחרויות, הישגיות, צרות עין, חווית מחסור.
התחושה המיידית של אדם המתבקש לגלות נדיבות לב לחברו החסר, הינה שאם הוא ייתן דבר מה, ממה שיש בידו, הרי שהוא נימצא חסר מן הדבר שנתן. הייתה לו כמות מסוימת של, נניח כסף, וכעת יש לו פחות עקב שנתן למשהו אחר…
תחושת החסר תמנע ממנו לתת למישהו אחר, ולגלות נדיבות לב.

נדיבות הלב מתפתחת באדם באופן אורגני וטבעי, כאשר אדם למוד ייסורים וסבל, הנדיבות הינה התפתחות של אדם שידע על בשרו את הקושי, הייסורים, ומשם גדל וצלחה דרכו לעלות מחדש למקום טוב יותר.
אדם זה, לא יכול להתכחש לכאבו של חברו, לא יכול לעצום עינו מאדם שעובר דרך ייסורים שהוא עצמו עבר. תימצא בתוכו חמלה בסיסית לחברו הסובל, הוא חש ספונטנית רצון לעזור, ליבו יוצא לחברו הסובל, משם נובעת הנדיבות הטבעית.
הנדיבות הטבעית באה בלב אדם שידע כאב וצער. לכן פרשה זו, באה בעקבות פרשת "חטא העגל", משם נובע כאב עצום לישראל.
אנשים רבים שסבלו קשות, וגדלו ממקום זה, מפתחים לאחר מכן מערכות התומכות באנשים הסובלים מאותו הקושי שעימו התמודד אדם שצלחה דרכו. אין הוא יכול להיוותר אדיש וחסר מעש מול עולם סובל כמו סבלו שלו שגדל דרכו. הוא קם ומפתח מערכות תומכות באנשים שעוברים דרך הזהה לדרכו שלו.

5- "כֹל אִישׁ חֲכַם-לֵב"
חכמת הלב: לא חוכמת שכל, לא אספנות של ידע, לא פלפול מחשבתי, לא לוגיקה מסודרת, לא כללי מחשבה סדר והיגיון…
אלא הלב החכם חש, מרגיש, יודע מתוך החוויה, מבין מתוך ההתנסות, מוכן להסתכן בללכת לאיבוד, מוכן להיות במקום ללא אחיזה וללא ידע מוקדם תומך.
לב חכם מבין דבר מתוך דבר, יודע מתוך התהליך המתפתח, לומד בעת היותו מנסה ונכשל וקם מחדש ללא צריבת הכישלון.
לב חכם פתוח תמיד, קשוב, מוכן לקבל מכל אדם, מכיר בערכו היחסי, אינו מדחיק עצמו אך אינו שם עצמו כמרכז אף פעם….
לב חכם יודע את היחסיות של מעמדו מול העולם ומול הזמניות החולפת של הזמן והחיים.
לב חכם רואה בהתנסות – הזדמנות ללמידה, החיים הם הבית הספר שלו.
לב חכם, מבין כי כל אירוע סביבו אינו עתיר משמעות, ועליו לגלות ולחשוף משמעות זו. אף אירוע בעיניו של לב חכם אינו "מובן מאליו", גם אם התנסה באותו דבר שוב ושוב, אין לב חכם בא לאירוע דומה עם תחושת "מובן מאליו".
תמיד לב חכם פתוח לשאלה, לבדיקה, לחקירה. תמיד לב חכם מבין כי החיים בהתהוות תמידית, בשינוי מתמיד.
לכן אף פעם אין דבר חוזר על עצמו, אין דבר הזהה בהופעתו בפעם נוספת.
לב חכם חי את תהליך ההתחדשות של האופן בו עולם מתהווה.

6- "וַיָּבֹאוּ, כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ"
הלב נושא את האדם. לא גופו, לא שכלו, לא עצמותיו, לא כוחו, לא דעתו, לא ההיסטוריה שלו..
אלא ליבו של אדם הוא הנושא אותו.
לב נישא אינו מתכוון שהקשר זה, ללב מרומם או גאה, אלא ללב שהינו מקור המניעה את האדם לתנועה מסוג מסוים מאוד.
לב הנושא את אלוהיו, לב שהאל שוכן שם, הינו לב עם מוטיבציה מסוימת מאוד.
לב זה אינו מתנשא על האחר, אינו יוצא דופן בהופעתו, אינו זר ושונה מאדם אחר… לב זה דוחף אדם ומניע את מעשיו למקום נישא, למקום מרומם הלוקח עימו ביחד את כל הסובב, לב זה הינו המנוף לתיקונו של עולם.

7- "וְלַחְשֹׁב, מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת…. חָכְמַת-לֵב, לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב… כָּל-מְלָאכָה, וְחֹשְׁבֵי, מַחֲשָׁבֹת"
להיות אדם המסוגל לחשוב מחשבה.
כל אדם חושב מחשבות, אך מחשבות אלו אינן יוצרות, אינן פרודוקטיביות, אינן מובילות לבריאה חדשה, אינן מובילות מהלך.
מחשבה רגילה איננה קבועה. היא סטימולטיבית, רגעית, מגיבה לגורמים חיצוניים, לגירויים חושיים בדרך כלל.
מחשבה רגילה הינה דבר אוטומטי, לא מכוון, לא ידוע, ללא בחירה וניווט מאחוריה.
המחשבה הולכת אחרי כל דבר המגרה את החושים ואת החוויה העצבית המייצרת גירוי מיידי.
אין בכתוב כוונה למחשבה מסוג זה.
אדם חושב מחשבות (כמו שהכתוב מכוון אליו) הינו אדם שהמחשבה נובעת מליבו, מאותו הלב שדובר עליו עד כה.
המחשבה של לב זה, הינה מחשבה פרודוקטיבית, יוצרת, מעשית (פרגמטית) מתרגמת את עצמה למציאות, רואה את כל הקיים ונעזרת בכל הקיים כמרכיבים לשם היצירה.
מחשבה זו אחידה באופייה, קבועה, המשכית, רצופה ולכן יוצרת מציאות.
אין כן מחשבה קטועה, אין בכוחה של מחשבה קטועה לברוא מהומה.
מחשבה זו נובעת מליבו של האדם, לא משכלו. לכן היא מחשבה הבאה מן הטוטליות של ההוויה האנושית, מן האחדות של הקיום אנושי.
מחשבה זו הינה ביטוי של האחדות והשלמות ממנה היא נובעת.
מחשבה זו הינה ביטוי מעשי לאחדות של כלל חלקי המערכת, לכן מחשבה זו מהווה גורם המלכד את חלקי האדם, ומאחדת את כלל החלקים לפעולה אחת, משותפת בה כולם ביחד לוקחים חלק פעיל, כל חלק ממקומו ובתפקידו, כדי לבורא ביחד את רצונה של אותה מחשבה.
היא מהווה גורם מאחד, מלכד, המצרף את כל לקי האדם ליחידה אחת, כאשר חכמת הלב שמאחורי כוחה של אותה מחשבה, הינה בצירוף הנכון, הלא מדחיק ולא מבטל של כל חלקי האדם. במחשבה זו אין הדחקה, אין גדיעה, אין ביטול של שום יסוד אל איבר מאיברי האדם, כולם ללא יוצא דופן שזורים באחדות ולוקחים חלק פעיל בבריאה אותה מובילה המחשבה.
זוהי מחשבה בוראת, מחשבה מאחדת הנובעת מליבו של האדם.