פרשת "וישב" – מה בין איפוק לחלום?

מפי: קובי נחושתן
כתבה וערכה: אורנה בן דור

א וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו–בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן. ב אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה, נְשֵׁי אָבִיו; בראשית לז

הפסוק- אלה תולדות יעקוב, יוסף…. יוסף הוא התולדה הישירה של יעקב; אומרים במדרש שכשיעקב ראה את יוסף, הוא ראה השתקפות שלמה של עצמו, ראה את עצמו בתוך יוסף.

כלומר- יוסף הוא למעשה השכפול המדויק של יעקב, וראוי היה שיהפוך אב בעצמו. אך הוא לא הפך לאב בעצמו, כי קיימת אפשרות רק לשלשה אבות. יוסף נהפך לציר מרכזי בפני עצמו, לאבן בוחן של הבריאה כולה, וסביב יוסף כדמות קיים המושג- צדיק יסוד עולם, מושג המגיע מנביאים ומהקבלה. יוסף הוא האדם עליו הבריאה כולה נשענת; הוא מקביל לאבן השתייה, עליה מושתת העולם כולו, וממנה זורם השפע כולו לעולם. צדיק יסוד עולם הוא החפיפה האנושית לאבן השתייה, הוא אבן השתייה האנושית.

אברהם הביא חסד, יצחק דין, יעקב אמת ויוסף צדיקות. חסד מתאפיין בנתינה, דין ביכולת להציב ולשים גבול, אמת ביכולת להיות דובר אמת, וצדיק ביכולתו להתאפק.

סיפור חייו של יוסף הוא יכולת האיפוק שלו, שהינה גם איכותו המרכזית. האיפוק הראשוני של יוסף, היה האיפוק המיני- הוא לא שכב עם אשת פוטיפר, וכנקמה היא גרמה לכך שישב בכלא ל-12 שנה.

האיכות הנפשית המרכזית הבאה מאיפוק, הינה התשתית הפנימית, הרחם לדבר החדש להיוולד. איפוק מוביל לחלל פנימי. מה הכוונה?
לדוגמא: כאשר מן הראוי שתשתחרר אנרגיה מסוימת דרך הזרע המיני, מילים, או עשייה- והדבר לא נעשה, האנרגיה נחסכת. אותה אנרגיה שנאגרת, מה טיבה? טיבה בפתיחת חלל פנימי, חלל רחמי המאפשר הולדת דבר חדש.

המוטיב המרכזי בחיי יוסף הינו בהיותו חולם חלומות. גם חלום הוא פתיחת חלל, לתוכו נוצקת השראה
המילה חלם:

האות חת מסמלת חומר לפני עיצובו לצורה, חומר היולי, כחימר לפני קבלתו צורת כלי.
האות למד משמעותה ירידת ידע מלמעלה והיותו נתפס באופן למדני, דרך הנבואה ורוח הקודש. אין הכוונה ללמדנות אינטלקטואלית, עיונית, לוגית- אלא ללמידה דרך חוויה והתנסות.
האות מם– היא הרחם המוליד; אימהוּת, הדבר הנולד באדם מתוך האיכות האימהית.

וכך, ניתן לפרש את המושג חלום כמהלך בו קיימת תשתית תודעתית שהינה תשתית על בסיס חומרי, עקב החומר שבאדם, בין אם עכור או זך. תשתית זו עניינה מים או חומר המבקש לעצמו הטבעת צורה. לאחר מכן מגיע רושם מסוים מלמעלה, שמוצאו אינו ידוע- הצ'ופצ'יק של האות למד מצביע למעלה. שפע זה משפיע על החומר ומטביע בו חוויה. החוויה היא המם.
היכולת של החלום להיות חלום נבואי תלויה בטיבה של החת. אם החת טהורה כתוצאה מאיפוק- יקבל בעל החלום רמזים מעולם הרוח.
אם כך, יכולתו של החולם לחלום חלומות נבואיים, קשורות ליכולת האיפוק שלו.

"תנו רבנן, כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו- רבנו למדנו אורחות חיים ונזכה בהם לחיי העולם הבא. אמר להם- היזהרו בכבוד חבריכם, ומנעו בניכם מן ההיגיון, והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים, וכשאתם מתפללים ראו לפני מי אתם עומדים וכך תזכו לחיי העולם הבא"( ברכות-כ"ח-ע"ב)

למושג חיי העולם הבא שני מובנים:
1. הישארות הנפש לאחר קמילת הגוף ומותו.
2. העולם הבא בתוך העולם הזה. זהו רובד תודעה אליו מגיע אדם, כתוצאה מלכתו בדרך הנכונה, המאפשרת לפוטנציאל הגנוז בו להתגשם. כנאמר: וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים. בראשית כ"ה ז- השנים הארציות והשנים הרוחניות- בעודו בחיים.
מתוך שלושת המצוות, רק במקרה של המצווה הראשונה, המכוונת לדרך ארץ, ניתן לראות קשר גלוי והגיוני בין המצווה ובין חיי העולם הבא.
שתי המצוות האחרות ניתנות לפירוש הבא: הימנעות מההיגיון. הכוונה להיגיון הבא מההלניזם היווני באותה התקופה, ומלימוד הספרים החיצונים המלמדים את הדעת היוונית. זהו הגיון שכלי, אינטלקטואלי, לוגי, שאינו קשור לחשיבה רוחנית חיה. הכוונה במילה בנים, הינה לדבר אותו אדם משאיר אחריו בעולם, כך שהאדוות שלו חוזרות גם בזמנים מאוחרים יותר. ההיגיון הלוגי מונע מהשפע הרוחני לרדת. התודעה היהודית היא תודעה המאפשרת חלל, בשעה שההיגיון הוא מבנה תודעתי סגור.
האינדיקציה הרביעית- בזמן תפילה עליך לדעת בפני מי אתה עומד. הידיעה האלוהית היא הידיעה שבזכותה אדם זוכה לחיי העולם הבא. ידיעה זו מאפשרת האבולוציה של מבנה הנפש והינה חלל לחלום.
רבי אליעזר בונה מהלך נפשי הרצוי לאדם, שיביא לו בסיכומו של דבר הידיעה האלוהית, שהיא למעשה חיי העולם הבא.

האופן בו נבנית באדם טקסטורה נפשית המביאה לידיעה מתחיל בדרך ארץ, עובר למבנה תודעתי נטול היגיון רגיל ללא מבנה תפיסתי שאינו מאפשר אבולוציה, חיים בתוך מסגרת של חכמים, המתייחסת למציאות, ואז- הוא ידע למי הוא מתפלל. אותה ידיעה היא חיי העולם הבא.

מזווית אחרת לגמרי- אומר על זה רבי מנחם ציוני, שחי במאה 14 קצת לפני גירוש ספרד והביא בכתביו את קבלת הרמב"ן, את הדברים הבאים:
"דע בני שהנפש דקה ועצומה וקלה יותר מהגוף, וחזקה וקשה והיא מקיימת את הגוף. על כן נשבעו אבותינו עליהם השלום, חי אדוני, אשר עשה לנו את הנפש. אדוני הוא עושה הנפש, כי היא דומה לו והיא מראה לנפש סתרים ברפיפת איבר ובחלומות, וכל זה ברמיזות". (ציוני על התורה)
בניגוד לנגלה לעין, הנפש היא קונקרטית יותר מהגוף, למרות היותה קלה ודקה. הגוף, על אף שנראה קונקרטי, הוא צל , לבוש של הנפש.
האמונה בתפיסה שהחוץ עקרוני מהפנים מכונה "זנות העיניים", בה נהפך התפל לעיקר. ר' מנחם ציוני בא להראות לנו שכדי להבין את ממד החלום צריך להיכנס לממד נסתר. בתורה, כשאחד מהאבות נשבע, הוא אומר- חַי אדוני (לא חֵי). חַי זה המקום שבו ההתייחסות לשבועתי היא כחיותו של בורא עולם; חי לשון חיות. רובד חַי מתייחס לחיות המושקעת והנשאבת מאותו ממד אלוהי הנקרא חיה , שהינו הרובד הנצחי באדם, בניגוד לחֵי שהינו רובד זמני ומתפתח.
ממד החלום הוא המקום באדם שהינו הגבול בין הקוגניציה הסוגרת ובין החכמה החיה הפתוחה לאינסוף. כדי שהשער לחלל החלום יהיה פתוח לאדם, עליו להכיר עצמו כנפש אלוה ממעל. אם הוא לא יראה עצמו כך, הוא יפרש את חלומו באופן סובייקטיבי, כנאמר: "עלה לי עשן מהקיבה". והכוונה היא שהחלום משקף את החיים היומיומים החומריים, ואינו השראה מלמעלה. (חכמי ימי הביניים קראו לחלום "עשם העולה מן הקיבה למוח, וכך הם יחסו לחלום מקור תזונתי המשפיע על ההכרה, וזה בניגוד לחלום הנבואי הבא ברמיזה, שהוא תוצר של חומר גופו השל האדם שעבר את הזיכוך הראוי ומתמיד)
הנפש מקבלת את הסתרים "ברפיפת איבר, בחלומות, וברמיזות". כלומר, כשהגוף רפוי ובתמונות הדורשות פיענוח, ואינם בגדר פשט.
אין להבין חלום בצורתו הקונקרטית; אם מבינים אותו ככה טועים.

גם פתרון החלומות צריך לבוא ברמיזה; יוסף אמר את החלום ברמיזה לפרעה, על אף שבתורה נראה שפתר אותו. אם הוא היה בא ופותר לפרעה את חלומו ללא רמיזה, היה מונע את הברכה שבאה עליו. החלום אינו מביא אתו אף פעם תשובה קונקרטית- עשה כך וכך- אלא פותח תמיד אפשרות לבחירה שהיא החלל הפתוח לשפע הבא מלמעלה.

במחשבה נוספת על המסר הסמוי, הגעתי למסקנה שההרס של הספינה נועד על מנת שאכנס למצולות, כלומר לתת מודע שלי, ואראה מה מתבקש ממני, שאינו גלוי בפני.

רק מלחמה אחת יש לו לאדם – והיא – המלחמה שלו בעצמו – חנוכה חלק ה' – 2015

איזהו גיבור? הכובש את יצרו שנאמר "טוב ארך אפים מגבור ומשל ברוחו מלכד עיר"(משלי – ט"ז-ל"ב)- אבות ד'-א'.

כי זה אופיים של החיים – קושי ומאבק – התינוק הרך נולד כשידיו קפוצות באגרוף, הוא יודע כי הוא לפני המערכה, והוא נפטר מן העולם בידיים פתוחות – כמו שאמר כניעה.

כל אחד ומקומו –כל אדם במאבקו. לעיתים המאבק למען עם או מדינה, אך לרוב אופיו של המאבק הוא אישי, פרטי, ונובע מעומק ליבו של האדם.
מאבק הינו סימן של חיים ושל תנועה- אך גם של ידיעת הקושי והסבל. הסבל הינו מנת חלקו של כל אדם בעולמנו. כל אדם במקומו נאבק על האפשרות למשהו טוב יותר, כפי הבנתו, כפי דעתו. המניע למאבק – לרוב – הינה תחושת חוסר הברירה, תחושת הידיעה כי מה שנותר הינו המאבק בלבד למשהו טוב יותר, צודק יותר נכון יותר. כל מאבק בטבעו מונע מתחושת חוסר הצדק והרצון לתקן את מה שאינו נכון ואת המעוות.

מאחורי מאבקו הפרטי של האדם – על אף כי מקום זה רעוע בתחושה המיידית של האדם- יש קרקע מוצקה מאוד של איכות הנשמה של האדם. האדם חש את המניע הדוחף שהוא מקומו הקיומי העמוק- מקום שאינו בר ביטול- מקום פנימי מוקדם ועמוק יותר ממחשבות, חינוך, פסיכולוגיה או מאורעות חיים. זהו המקום המניע – על אף שאינו ידוע מלכתחילה. אך אופיו של המאבק הפרטי – אם יוותר ואם לא ייכנע לנוחות, לחוץ, להשפעות חברתיות ועוד, אזי מקום פנימי לבבי ויסודי זה, ייהפך למודע ומוכר יותר, לאיכות תודעתית שהיא ברת מגע והגדרה וידיעה. ובאמת – זהו מטרתו של המאבק. אדם, צריך שיעצור ויישאל עצמו על מקורותיו של המאבק ולשם מה הוא נאבק, ומהו הכוח הדוחף למאבק? אם יידע זאת, יידע את נפשו.

מתי להיאבק בכוח ומתי לנוח ולהיכנע? מתי לרוץ בכול הכוח ומתי ללכת כמו שאין זמן כלל? מתי יש להילחם בחירוף נפש ומתי לוותר ללא תחושת תבוסה? זו אומנות המלחמה. אומנות שתוצאותיה באה לאדם עקב תבונה של אדם שנאבק ולא וויתר על מקומו ועל נפשו ועל מקורותיו. הגמרא מספרת על רבי עקיבא, שכשהיה בא גל גדול (גל של פרעות החיים) היה הוא צולל ומכניס את ראשו פנימה אל הים וממתין עד יעבור גל המים.

לאו טזה – איש מאבק אמיתי אמר- "השיבה היא תנועת הטאו – הוויתור דרכו – כל היצורים באים מן הקיים – והקיים מן הלא קיים" (טאו טה צ'ינג – שיר מ') אכן איש זה ידע את טבעו של מאבק, כיוון שידע מתי להפסיק ולנוח, ומתי להיכנע ללא תחושת התבוסה, ומתי לנוח ולהתבונן על הקיים ועל מה שכבר הושג, ללא רפיון או הפסק המשך המאבק.

לכל אדם יש תכנים פנימיים שהם המכשול ובור המדמנה שלו- והם גם האפשרות לגדילה ועוצמה חדשה. אצל אחד זה עשוי להתבטא ביחסי האנוש עם קרוביו. אצל חברו מקום המאבק עשוי להתבטא דרך משמעת ועבודה ושינוי של מבנה האיכויות הבסיסיות. אצל כל אדם יש תכונות יסוד שהן עשויות להיות אפשרות לגדילה או לחילופין – נפילה וכמילה. שם נמצא מקום שדה המאבק של האדם, כל אחד ממקומו.

חנוכה הוא הזמן המיועד להתבררות הזאת של כוחות "האור" וה"חושך" בנפש האדם, ולאן פניו מועדות וכיצד הוא נולד מן החושך ופונה אל האור, שהלא אלוהים עצמו ברא כך את בריאתו "ויהי ערב ויהי בקר יום…" קודם בא החושך ואז בא האור. מי ייתן והאור יימלא אותנו, את נפשנו ואת העולם כולו. שכן אור קטן מגרש חושך גדול, ובהופעת האור – נראה כי האור והחושך חד הם.

עוד על בני אור ובני חושך – חנוכה חלק ד' – 2015

"לפני כניסתו של אדם לתוך המנזר, העץ הוא עץ וההר הוא הר. כשנכנס למנזר, העץ כבר לא עץ וההר כבר לא הר. לאחר צאתו מן המנזר, העץ חזר להיות עץ וההר חזר להיות הר" (ממשפטי חוכמת הזן)

ונניח כי אדם מסוים מאמין שיש אל אחד ואילו אדם אחר מאמין ביותר מאל אחד, ואפילו בהרבה סוגי אלים. דבר שבעבר הלא רחוק, אנשים נלחמו ומתו לאלפים רק בעקבות תפיסות אלו. עמים נכבשו, אין ספור רציחות ואונסים ופוגרומים, רק בעקבות תפיסה אמונית שונה. אז נניח שמשהו מאמין באל אחד ואדם אחר גם מאמין באל אחד, אך מבטא את אמונתו באופן אחר, כמו באיסלם וביהדות שאצל שניהם יש אמונה באל אחד. וכן – בבירור קל בין אנשים מקבוצה הטוענת לאמונה זהה, ניתן לראות תפיסה שונה לחלוטין של הבנת הדברים, ובתוך היהדות רואים גוונים רבים מאוד של אמונה ותפיסות אל שונות, בהדגשים ההלכתיים וכן באורחות חיים או הדגשים אמוניים ממש המבדילים בין כיתה לכיתה.

אז מה כל כך חשוב, בעניין האמונה ואופן הביטוי שלה?
וכן על מה המלחמה הגדולה כל כך בין בני אור וחושך כמייצגי אנשים מקצוות שונות בעלי אופי מנוגד לחלוטין זה לזה? וכן על מה הריב בדיוק? ומה הם רוצים להשיג במלחמה הזו – מעבר למאבק זה בזה? ואם נבדוק את המבנה הגופני של בני האור על מול בני החושך, האם נמצא שיש
גוונים מאפיינים השונים זה מזה ברובד האורגני והאנטומי? כך שזנים שונים של בני אדם נלחמים זה בזה?

באמת הנקודה האמונית הינה אישית ופרטית מאוד, אפילו עם קבוצה של אנשים אשר מצהירה באורחות חייה על אמונה משותפת, אפילו אצלם – הנקודה האמונית הינה אישית, פרטית, עמוקה מאוד בתוך חדרי הנפש, ושמורה היטב. הנקודה האמונית באדם הינה לב ליבו של מהותו- והיא נקודת ה"סוד" שלו. לכן דת אמיתית אינה דת לאומית או חברתית או קבוצתית – אלא היא אישית ופרטית, כאשר קבוצה או לאום באים לשרת את התפתחותו של הפרט, על מנת לקדם את חדרי נפשו למקום הרצוי והמיועד. כמו קבוצות רבות לאורך ההיסטוריה של הדתות שהיו והוקמו למען מטרה זו, למשל – ה"חברים" חברי המעל של ר' שימעון בר יוחאי, או "גורי אריות" חבורת התלמידים של האר"י הקדוש. וכן כדוגמתם כמו קבוצות רבות מסוג זה בכול הדתות ובכול העולם, כדי לשרת את ההתפתחות של אנשי הקבוצה, וכן כדי לקדם ולשנות דינאמיקה עולמית.

מכאן ההבדל הבסיסי בין תפיסת עולם של אדם "מאמין" שנולד וחונך על ברכי צווים אמוניים- בשעה שלמעשה הוא בעל תפיסה או גישה ודעה למציאות, ואין הוא בהכרח איש אמונה. כיוון שהאמונה מתפתחת באופן מכוון, מודע ובחירי, ואילו כל ה"מאמינים" שנולדו תוך מבנה חברתי שמצהיר על אמונה, אינו מאמין אלא מציב השקפות ותפיסות עולם.

המבנה הפנימי של האדם מכיל תוכן "ידוע" ומכיל פוטנציאל גלום ש"אינו ידוע" – ותהליך האמונה שסגנון התפיסה שלה, משקף על חדרי הנפש הפעילים באדם, וכן על מגרות נפש במצבם הפתוח או הסגור. לכן הגדילה בתוך האמונה הינה תהליך אקטיבי של התפתחות – אשר תוך כדי מהלך ההתפתחות, תפיסת המציאות וההשקפה של האדם על עצמו ועל עולמו משתנה אף היא, כך שגם הגדרת עקרונות אמונתו, אף הם בתהליך שחל שינוי והתהוות. כלומר – אמונתו של אדם נובעת מן המרקם הפנימי שלו, והיא עצמה "השלכה" של המרקם הנפשי על עולמו. ונקודה זו הינה נקודת יסוד בתהליכים "פסיכו-רוחניים" או בתהליכים "דתיים אמוניים" – שכן עולה שאלת יסוד מתוך הדברים – מי ברא את מי? האדם את אלוהים, עקב ההשלכה של מצבו הנפשי על עולמו וכך הוא מגבש תפיסת קיום שהיא כולה ההצלה או השלכה במובן בפסיכולוגי, או לחילופין שהאדם הינו יציר כפיו של בורא העולמות. במקומו של האדם לפני צאתו לדרכו – הוא ברא את האל, ובמקומו של האדם לאחר השיבה מן המסע, האל ברא אותו.

מכאן החשיבות לתפיסות האמוניות – אפילו עם הן תוצר חינוכי, יש להן כוח והשפעה הקובע את מהלך הנפש של האדם, איזה "מגרות" או "חדרי נפש" יהיו פתוחים וזמינים להתפתחות האפשרית שלו. ומכאן החשיבות של סוגי האמונה השונים, כל סוג ומבנה אמוני, מאפשר דינאמיקה נפשית רוחנית בעלת גוון שונה, ולכן בונה ויוצרת דמות אדם עם אופי השונה זה מזה. ומכאן החשיבות של המבנה האמוני עליו נכנס האדם, כיוון שמבנה עליו ייכנס, מכתיב לאחר מכן את סוגי מגרות הנפש שייפתחו או יישארו סגורים.

מהלך התפתחותי נכון – חושף את מגרנות הפוטנציאל שיש באדם – וכך האדם נחשף לעוד אפשרויות קיום או עוד אפשרויות בכלל, באשר הן. עקב כך אות ואדם יבין את עצמו ואת עולמו באופנים שונים ממקומו הראשוני, עד לדרגה של לראות ולהבין את המציאות נכוחה, באור מהיר, ובבגרות נפשית. התפתחות למקום בו הוא יודע דברים מתוך עצמו ונפשו, וכן יודע הוא את הדברים כמו שהם ללא מערכי "ההשלכה" או דפוסים חינוכיים ועוד.

זו הסיבה מדוע אברהם מכונה "אחד" – מכיוון שהיה אחד בתוכו, כך ידע את האחד ואחדותו בעולמו. "א שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק, מְבַקְשֵׁי יְהוָה; הַבִּיטוּ אֶל-צוּר חֻצַּבְתֶּם, וְאֶל-מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם. ב הַבִּיטוּ אֶל-אַבְרָהָם אֲבִיכֶם, וְאֶל-שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם: כִּי-אֶחָד קְרָאתִיו, וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ." (ישעיהו נ"א)
וכן – אברהם מלמד כי הדת של הולך בדרך הינה דת של יחידים ולא של עמים או קבוצות רבות, והיא דרך של ההליכה וההתקדמות, ושינוי הפנימי שרק המאמין יודע אותו.

כוח האמונה בנפש האדם הינו הכוח הפותח שערים חדשים, ומגשר על מצבו של האד ממקומו בהווה שלו על מקומו העתידי הטוב יותר, הכוח הנפש האדם שיודע חזון או רצון למשהו אחר טוב יותר, אותו הכוח מכונה "כוח האמונה". כך שלצטט כתובים או להשתייך לקבוצות מסוימות, עדיין לא הופך אדם לבעל אמונה. אלא עם כן, עמד על עומדו והחל הולך ושואל על עצמו ועל מקורותיו ועל סיבת היותו ומטרתו, ואז הוא האדם ההולך בדרך, ואז הוא מכונה "בעל אמונה".

מלחמת בני האור ובני החושך – חנוכה חלק ג' – 2015

מלחמת בני האור בבני החושך נובעת משורשיה של האנושות עצמה – כזמן חייה של האנושות, כך אורכה של מלחמה זו. בתוך המכלול של כתבי היהדות ומסורותיה, המגילות של מערות קמוראן מתארות את המלחמה בין טוב מוחלט לרע מוחלט עם התנגשות אפוקליפטית וסופית המעבירה את כלל האנושות והעולם כולו לממד אחר ולעידן אחר. מגילות קומראן הינן חלק מכת האיסיים ותפיסתן את המציאות. כת זו התגבשה בתחילת בית שני, זמן שבו מסורות הנבואה נגנזו ולא היו יותר מהלך פתוח שקל ואפשר להצטרף אליו . כמו שהיה מקובל בתקופת המקרא, קבוצות שכונו "בני הנביאים" או "חבלי נביאים". האיסיים שמרו מסורות נבואה, דבר שחייב לעבור לחיי קהילה נזירית במקומות הרחוקים מעיר או כרך. כך שאורחות חייהם ממש היו בעלי אופי קוטבי ודיכוטומי לעולם, בעת היותם מנותקים ומבודדים, ולא שייכים לדרך ההמון.

אך גם במקרא עצמו יש עדויות לתפיסה דואלית מוחלטת זו –

א כֹּה-אָמַר יְהוָה, לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר-הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד-לְפָנָיו גּוֹיִם, וּמָתְנֵי מְלָכִים, אֲפַתֵּחַ–לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם, וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ. ב אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ, וַהֲדוּרִים אושר (אֲיַשֵּׁר); דַּלְתוֹת נְחוּשָׁה אֲשַׁבֵּר, וּבְרִיחֵי בַרְזֶל אֲגַדֵּעַ. ג וְנָתַתִּי לְךָ אוֹצְרוֹת חֹשֶׁךְ, וּמַטְמֻנֵי מִסְתָּרִים: לְמַעַן תֵּדַע, כִּי-אֲנִי יְהוָה הַקּוֹרֵא בְשִׁמְךָ–אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. ד לְמַעַן עַבְדִּי יַעֲקֹב, וְיִשְׂרָאֵל בְּחִירִי; וָאֶקְרָא לְךָ בִּשְׁמֶךָ, אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי. ה אֲנִי יְהוָה וְאֵין עוֹד, זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים; אֲאַזֶּרְךָ, וְלֹא יְדַעְתָּנִי. ו לְמַעַן יֵדְעוּ, מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה, כִּי-אֶפֶס, בִּלְעָדָי: אֲנִי יְהוָה, וְאֵין עוֹד. ז יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע; אֲנִי יְהוָה, עֹשֶׂה כָל-אֵלֶּה. (ישעיהו מ"ה)

בפסוקים אלו רואים כי כורש מלך פרס הוא מכונה "משיח האל" . האל נותן לו כוח משיחי, וכן האל עצמו יוצר אור ובורא חושך (כאן אנו רואים כי המשיח אינו דווקא ישראלי מבית דויד – אלא מישהו אחר מתרבות אחרת- אשר דוגלת בקוטביות של רע וטוב מוחלטים,וכן שבחירה במשיח הינה לתקופתה ולזמנה). מכאן אנו למדים שתפיסה דואלית זו הייתה כבר בתרבות פרס ומדי. וכן לדת הזורואסטרית שמקורה באיש שמו זרטוסרא, שחי ופעל באזור פרס והודו כ1500 שנה לפני הספירה בקירוב. דתו של זרטוסטרא מבוססת על דואליות מוחלטת בין הטוב שמביא טהרה וקידום – דבר שרצוי לו לאדם, לעומת רוע המביא טומאה, דבר שיש לאדם לנוס מפניו. הדת הזורואסטרית נעזרת באש ומים למען טהרה מן הטומאה. וגם לשימוש באש ובמים כגורמים מטהרים, יש תנועה דיכוטומית.

בתרבויות קדומות בעלות אופי פגאני – כגון האינדיאנים או הכנענים – תרבויות שבטיות באופיין, יש שני סוגי אלים, האחד טוב ואילו השני רע. ויש לרצות את האל הטוב שייתן עוד מן הטוב, דרך יבול או פריון, ויש להקריב לאל הרע כדי להשביע את רעבונו וכדי למנוע קטסטרופות שהוא אלול להמית עליהם. כלומר – גם אם תפיסות אלו רחוקות מאוד מאיתנו, עדיין יש לראות כי אף הם תפסו את נקודת הדיכוטומיה שיש במציאות.

הגנוסטיקה – (גנוזיס – ידיעה ביוונית) משויכת לראשית הנצרות ולמייסדיה – גישה שאף היא שמה את הדגש על הדואליות בין "christe " ל " anty christe " – שמקורותיה כפי הנראה בנביעה איסיית, שכן יוחנן המטביל, שהטביל בים המלח, היה אף הוא מתלמידי האיסיים.
מהיכן נובעת הגישה הקיצונית כל כך- בין שטן רע מוחלט ומלאך יפה וטוב, עד לדרגות שיש החושבים כי סיבות הרוע בעצמו נעוץ באלוהות? שכן ניתן לחשוב כי – מכיוון שהוא ברא רע, אז יש בוא רוע.

מאין נובעת התפיסה הדיכוטומית? 

תפיסה זו נובעת מן האקולוגיה של העולם בו אנו חיים ומן הקונסטרוקציה שלו. כיוון שיש בעולם יום ולילה, והיום והלילה הינם קוטביים מוחלטים זה לזה, וכן – חורף וקיץ קוטביים זה לזה. וכיוון שיש בדינאמיקה האנושית מהלך של זכר ונקבה, ההפוכים זה מזה באופן מוחלט, וכן בתוך האדם עצמו קיימת תכונה דיכוטומית של הפכים בין תחושות גופניות ורגשיות של משיכה בסיסית לדבר מה או דחייה בסיסית לאותו הדבר שכבר נמאס או מיצה עצמו או הביא לשובע. כלומר הקונסטיטוציה של העולם פועלת על פי חוקיות קוטבית וכן האדם בעצמו נע בין תחושות קוטביות (כיצד חש קור או חום? עקב הקוטביות שמביאה לאפשרות ההבחנה בין קור לחום) העולם באופן תנועתו מוגדר באיכויותיו דרך הקוטביות של ההפכים המאפשר הבחנה של דבר מה, וכל דבר שהוא מובחן בייחודיותו , מחויב שיהיה לו את הופכו למען אותה ההגדרה העצמית. היופי ניכר בזכותו של הכיעור , החוכמה ניכרת באמצעותה של הטיפשות וכך הלאה. מכאן שיש תלות הדדית קיומית ממש – ללא יכולת להפרדה בין הטוב והרע, שכן עקב התנועתיות של קוטביות זו ניתן לראות את הדקויות המאבחנות את הייחודיות ונותנות לה טעם וזהות נפרדת. כמו כן התנועה בין שני קצוות מביאה לידי התבונה וחכמה שמוסיפה לאדם עוד מעצמו. ידיעה של דבר מה במהותו של דבר – גורמת לגדילה של האדם לממדים נוספים – ממדי נפש שמותכים מן המתח של תנועה בין קצוות ומביאה אותו לידי הבנה והגדרה חדשה של עצמו ושלעולמו, דבר שנוסק וחורג מן העולם הקוטבי ומחזיר אותו לאחדות של ראשית הדברים כולם לפני היפרדותם לשניים ויותר.

מכאן שמלחמת בני האור והחושך הינה תיאור של הקונסטיטוציה של העולם על כל רבדיו- העולם הגדול המכונה "עולם" – והעולם הקטן המכונה "אדם", וכן מצוקתו של האדם החי בדיכוטומיה המבלבלת ומטשטשת – וכן תיאור המלחמה, מתאר את אופן המאבק להיחלצות מן הדואליות וחזרה לחיקה של האחדות.

מלחמות היוונים ביהודים חלק ב' – תרגום השבעים – חנוכה 2015

אחד מן האירועים המשמעותיים ביותר בתקופת החשמונאים והכיבוש ההלניסטי על ידי אלכסנדר מוקדון, הינו "תרגום השבעים". תלמי השני 309-246 לפנ"הס (פילדלפוס) מזמין לאלכסנדריה שבעים ושתיים חכמים זקנים מישראל שיתרגמו את התורה מעברית ליוונית. על פי מקורות חיצוניים, כגון יוסף בן מתיתהו בספרו "קדמוניות היהודים" מסופר על אירוע זה במובן של אירוע חגגי ומשמח שתלמי השני כיבד מאוד את הנוכחים ונתן להם אירוח למופת, עם כבוד גדול ותנאים נוחים. הוא נתן חדר לכל חכם – והיה על כול חכם לכתוב את התרגום לבדו ללא ידיעה על אופן התרגום של שאר החברים. אך בכתבי חז"ל האירוע הזה הינו בעל אסון כבד ליהדות.

"מעשה בחמשה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה. שוב מעשה בתלמי המלך, שכינס שבעים ושנים זקנים, והושיבם בשבעים ושנים בתים, ולא גלה להם על מה כינסם, נכנס אחר כל אחד ואחד מהם, אמר להם, כתבו לי תורת משה רבכם, נתן המקום עצה בלב כל אחד ואחד, והסכימה דעתן לדעת אחת, וכתבו לו תורה בפני עצמה, ושלשה עשר דבר שינו בה." (מסכת סופרים חלק ז')
"בשמונה בטבת נכתבה התורה יוונית בימי תלמי המלך והחושך בא לעולם שלושה ימים" (מגילה ג' ע"א)

אם כן ביהדות, מהלך התרגום נתפש כחורבן גדול . למעשה היה איום גדול מאחורי המהלך – באם התרגום לא יהיה זהה, אזי המתרגמים כולם יוצאו להורג, וכן דבר זה ייתפס כביזיון גדול ליהדות. אך כמו שאומר הכתוב, הקב"ה נתן בלב כל החכמים עצה אחת וכולם תרגמו באופן זהה ומדויק אחד לשני. דבר שנתפס כנס גדול בעיני האומות וכן כפליאה גדולה על גדלות החכמים ועל תורת ישראל. אך המהלך כולו נהפך לשלושה ימי חושך שירדו לעולם עקב התרגום ועקב המהלך בו התורה נהפכת לעוד ספר מספרי העולם. דבר הנוגד באופן גורף את תפיסת היסוד של אופייה של התורה- "הסתכל באורייתא וברא עלמה" – הבורא מסתכל בתורה ועל פיה בורא את העולם – כך שהתורה הינה תשתית לעולם כולו, דרך מאמריה, אותיותיה, התגים הטעמים והנקודות. ודבר זה אינו יכול להיתרגם כלל כפי עומקו וצורכו האמיתי והמדויק.

מצד שני של המטבע, היהדות הינה "אור לגויים ועם סגולה". המילה "סגולה" הינה "רפואה", דבר המסוגל לכך וכך. כך שעם ישראל ותורתו הינם תשובה למחלה שיש להבריא בעולם. אין זה מצביע על מקומם הנישא או על היותם מובחרים במין האנושי – אלא על היותם מביאים מרפא למצוקה הקיומית מחטא האדם הראשון (כפי שהתורה מספרת) ומבחינה זו יש חובה והכריח לתורה להיתרגם על מנת שלהפוך לעוד ממד להבראת העולם.

הדאלי למה, מנהיג הטיבטים הבודהיסטים הגולה מארצו , אומר תכופות כי אחת מסיבות לגלות שלו ושל עמו מארצם, באה להם עקב שלא היו זמינים לתיקונו של עולם: כיוון שתורתם הבודהיסטית מתכוונת לכל אדם ללא קשר למוצאו או מינו, הרי שהסתגרותם והתרחקותם מן העולם, והתחבאותם בגג העולם ללא תקשורת הראויה לתורה זו מנעה מהתורה את ייעודה להושיע את האנשים מעגל הסמסרה. וכך היה עליהם לגלות ממקומם וכך להפיץ את תורתם בעולם כולו. במידה מסוימת יש בדוגמה זו משהו גם בעבור היהדות, המלחמה של היוונים ביהודים הייתה כדי לאלץ את היהדות להגשים את תכליתה ואת יעודה, ולצאת לעולם ולפרסם את אמונת הייחוד ואת אחדותו של עולם ובוראו – ולא לשמור זאת לעצמה. כך שהאבל שירד לעולם היה לאור תוך שהלך לאיבוד באוטנטיות שלו ולעומת זאת פתיחתו לדיאלוג חשוב עם העולם כולו על שלל תרבויותיו. תרגום השבעים מתאפיין בהנגשת היהדות לכלל העולם. נראה מתוך מהלך זה כי היה על היהדות להנגיש עצמה לעולם ללא איבוד של איכות הזהות הפנימית שלה, ודבר זה מחייב גדלות רוח. מכאן – שהידברות, קשר, והעשרה הדדית נכונות ומקדמות יותר מן ההבדלות וההתנשאות. ומזווית אחרת לחלוטין, גם היהדות עצמה, בשלבים היסטוריים מאוחרים יותר, הועשרה מן האינטראקציה עם היוונים, ופילוסופים גדולים כגון אריסטו ואפלטון השפיעו עצומות על מחשבתו ואופן גישתו של רמב"ם ואנשי רוח אחרים ביהדות, כגון אברהם הכהן איררה – מקובל ממקובלי איטליה מן המאה ה17 תלמיד ר' ישראל סרוק, תלמיד האר"י הקדוש, שבספריו – "בית אלהים" ו "שער השמיים", מלמד על הספירות ועקרונות קבליים ומוכיח את טענותיו באמצעות אריסטו, אפלטון פיתגורס ושאר חכמי יוון.

מלחמות היהודים ביוונים – חלק א' – חנוכה 2015

מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. (קהלת א',ט')

המלחמה של היוונים ביהודים ולהיפך – הינה מלחמת גישות ותרבות, שעדיין לא הגיעה להכרעה.
על מה המאבק ומה אופיין של שתי גישות אלו? במאמר זה נעמוד על המקומות שיצרו מאבק בין התרבויות, ואין במגמת מאמר זה לסקר את תרבות יוון על כל גווניה.

1- היוונים הביאו תרבות ותפיסה פוליתיאיסטית- המאמינה ועובדת אלים רבים. דבר זה ניכר דרך כתבי המיתולוגיה היוונית המתארת את יריבויות האלים אלו באלו, ומציגה אותם עם יצרים, תשוקת, רגשות ומחשבות של בני תמותה. דבר המצביע כי במרכז התפישה היוונית האדם הוא עצמו האל והוא המרכז של העולם, והעולם כול וסב דרכו וסביבו- לכן האלים של יוון הינם בעלי כל תחושות ההוויה האנושית – להצביע כי האדם הוא הציר של העולם והוא מרכזו.
היהדות הינה דת מונותיאיסטית- דת של אמונה באל אחד- שאותו האל ברא ומקיים את המציאות. בבסיס תפיסה זו עומדת ההבנה כי העולם הוא אחד ולא שניים או יותר- וכל העולם כולו, שלל ההיבטים שלו , קשורים זה בזה כגוף אחד- ויוצרים שלמות מופלאה, היא האחדות שאותה ברא האל. בתפיסה זו האדם משני לאל. האל הינו מרכז הבריאה, והאדם טפל ומשני ביחס אליו. לכן מקומו של האדם כמשני ולא עקרי מאפשר עוד חוץ ממנו בעולמו. וזהו הבדל הראשון והמשמעותי בין התפיסות.

2- במרכז התפיסה היוונית עומד הערך העליון של היופי והאסטטיקה. דבר זה בא לידי ביטוי בתרבות הגוף ושלמותו וכן בתרבות הספורט והאולימפיאדה, והערך העצום שמקבל המנצח, כבוד חברתי ועושר. ללא קשר לתוכנו הפנימי של האדם – עיקר העניין שיראה טוב, צעיר, חטוב, מושך ועוד. ניתן לראות את תוצאות הגישה זו גם בימינו – דרך התרבות ההוליוודית וערכיה, חשיבות היופי והמראה החיצוני, וכן דרך ה"דת" של הספורט, שבה אדם משויך למועדון כדורגל ויהיה מוכן להרוג את חבריו מן המועדון הנגדי. וכן דרך האופנות ותרבות הפרסום שיצאה בסלוגן "העולם שייך לצעירים". עיקר המהלך של נקודה זו הינה בתשומת לב להופעה החיצונית ולמראה החיצוני, ולתפיסה שהמראה החיצוני מכתיב את מצבו הנפשי של האדם, כך שאם חשקה נפשך להרגיש בטוב עם עצמך, אזי עליך להיראות טוב ברובד החיצוני של גופך. היהדות מעולם לא ראתה בגוף תכלית, הגוף הינו רק כלי לנשמה השוכנת בו לצרכי ותיקונו של עולם. תשומת הלב היהודית מתחילה באדם ומהותו הפנימית, נפשו, רגשותיו, מחשבותיו, תפיסת עולמו, וכיצד כוחותיו הפנימיים מנביטים רבדים נוספים בנפש האדם ומובילים לעומקים נוספים. בספר הזוהר, ספר הסוד המרכזי ביהדות, רוב המאמרים מתחילים במילה "תא חזי" בוא וראה. בוא וראה, לתוך עצמך –שם מתחיל מסע הסוד. וכן המאמר האלוהי הראשון לאברהם אבי האומה – "לך לך" – אומרים ח"זל, לך לתוך עצמך,לטובתך, שם תמצא את הארץ המובטחת ואת טובתך האישית. היהדות שמה דגש מרכזי על נפש האדם ונצחיותה. האם יש ביקורת ביהדות על יופי ואסטטיקה? או גינוי ליופי החיצוני? וודאי שלא, אין כלל בעיה עם יופי ואסטטיקה, אך מי שיש לא רק יופי ואסטטיקה, ימצא ללא כלום לבסוף. ולמי שיש את פנימיותו שממנה נובעת גם יופי ואסטטיקה, ימצא את העולם כולו, כל שאין מאבק בין חוץ המתנגש לפנים או להיפך – יש מאבק על מה הוא העיקר באדם ומהו הטפל, והיהדות מזהירה לא להפוך טפל לעיקר – כי יימצא שהאדם אובד.

3- היוונים הביאו את תורת הרטוריקה – תורה שהייתה אבן פינה בתרבות שלהם –אדם נדרש לדעת כיצד לבנות את דבריו כך שהוא ישמע טוב, מאורגן, משכנע, מנומק, וזה ללא קשר ישיר לתוכן דבריו. יש שהוא נשמע טוב ורהוט מאוד ומשכנע מאוד- אך דבריו מסולפים לחלוטין. לאומנות ההרצאה והדיבור היה משקל כבד בתוך בתי הספר של הפילוסופים היווניים, ויש שנפלו רק על נקודה זו –שלא ידעו להנגיש את דעתם באופן רהוט או אסטטי המניח את הדעת. מהלך זה נותר עד לימינו בתוך תרבות הפוליטיקה, בה חשיבות רבה לרטוריקה ויכולת נשיאת הנאומים. כלומר במרכז הגישה הזו, אין חשיבות לדבר עצמו, אלא לאופן הופעת , בדומה לתרבות היופי והאסטטיקה. אין זה כך ביהדות – ביהדות התוכן מתחיל במילה המכונה "תיבה" – תיבה מכילה תוכן ואוצר. המילה מורכבת מאותיות, והן יסודות ול"לבנים" מהן נבראה הבריאה, על פי היהדות בורא העולם ברא עולמו ב- ל"ב נתיבות פליאה חוכמה" (ספר יצירה א') עשר ספירות בלימה, וכ"ב אותיות יסוד. האותיות הן החומרים מהם נבראה הבריאה. וכן אברהם אבינו ידוע בכתובים היהודיים וכן שמחוץ לכתבי היהדות – כחכם ו"מסטר" גדול של "חוכמת התכונה" – חוכמת התכונה הינה החוכמה שמביאה לידיעת הדבר בעצמו – מהו הדבר במהותו, מדוע הוא כאן, לשם מה הוא כאן, מה חלקו בשלם, ועוד. כך שחוכמה זו עומדת ביסוד משמעות האותיות והספירות, דבר שמראה את עומק החשיבות שיש לשפה למילותיה, וכן לתוכנן הפנימי ולעומקו. במרכז התפיסה היהודית יש לשמות ולשמו של האל עצמו – משקל עצום – בשם ההוויה של האל הכול והעלום כול כלול. דבר שמעיד על התוכן כמרכז שאופן ההנגשה שלו דרך הספרים הינו תוצר של יסוד פנימי זה.

4- נמצא עם כן – כי מלחמת היוונים ביהודים או להיפך, הינה מלחמה של דגשים שונים בין חשוב וטפל בחיי האדם, במה כדאי לו לאדם להשקיע את עצמו ומה כדאי לא לזנוח. כמו כן מה הם המהלכים שנובעים ממה שנתפש שעיקר בחיי האדם – אם האדם חושב עצמו למרכז, אזי יש מהלכי חיים שיצמחו לדבר מה – כגון אגואיזם ונהנתנות, ואם אדם מבין שיש בעולמו עוד כמוהו- אזי יתפתח בתפיסה זו אפשרות לחיי חברה ותקינים. ונקודה זו הינה לשם שיקוף לאדם למען יישאל עצמו – על איזה תפיסת קיום חיי נשענים? ומה הביטוי של תפיסה זו בחיי? והאם יש קווים המחברים את תפיסת קיומי עם אופן ההתבטאות של בחיים הקונקרטיים – אם יש אין קשר כזה, אזי האדם חי בפיצול נפשי שעשוי הוא כשלעמו להוביל לנזק רב. על בסיס חשש זה אמרו חז"ל "עשה לך רב והסתלק מן הספק" (אבות א'-ט"ז)
כמו כן אנו למדים כי מלחמה זו בין היהודים להלניזם, היה ולא הסתיים כלל – אלא הוא עדיין בשיא מאבקו, ולא הוכרע כלום עדיין – ולעיתים נראה כי יוון מנצחת, כיוון שהעולם כולו מושתת על תפיסותיה, ומעריך את מגמותיה. אך את נפש האדם, מקורה ותכליתה לא ניתן להשמיד, ועל מקורותיה של נפש זו עומד המאבק.

כמה מילים לחג סוכות (2015)

על קבלה ונתינה- כמה מילים לחג הסוכות

מפי: קובי נחושתן; עריכה, כתיבה והוספת הפן הביוגרפי-אנתרופוסופי: אורנה בן דור, יועצת ביוגרפית

על פי היהדות מתחיל הזמן להיספר מיום בריאת האדם, היום השישי לבריאה. א' בתשרי הוא יום בריאת האדם, להעיד על חשיבותו ומרכזיותו של האדם בבריאה. כ"ב (22) הימים הקדושים ביותר בשנה- ראש השנה, יום כיפור, חג סוכות וחג הושענה רבה שהוא חג שמחת תורה, מתקיימים בחודש תשרי. כ"ב ימים מקבילים לכ"ב האותיות בכתב העברי, שראשיתן באות אלף שהינה: "אנוכי" שהוא האלוהים, וכמו כן גם צלם אלוהים בכל אדם ואדם, וסיומם באות תו- שהיא התכלית, תכלית בריאתו של האדם.

בספר יצירה, שהינו חיבור עברי עתיק שנודעת לו משמעות רבה בעולם המיסטיקה והקבלה, שכתיבתו מיוחסת לאברהם אבינו, ואשר זכה לפירושים מגוונים על ידי גדולי חכמי היהדות לאורך הדורות, נאמר שהעולם נברא על פי כ"ב האותיות ועשרת ספירות בלימה.
ספר היצירה עניינו בבריאת האדם ובתכליתו. עשרת ימי תשובה מקבילים לעשר ספירות בלימה. והן הצורות השונות דרכן יורד השפע לעולם. במדע הרוח

האנתרופוסופי, ובטרמינולוגיה היהודית-נוצרית העתיקה הן מכונות: ההיררכיות שראשיתן בשרפים, כרובים כתרים, ועד לספירה הסמוכה לבני האדם- המלאכים. הספירות או ההיררכיות הן הכלים של השפע שיורד לעולם שלנו מעולם האינסוף.
במהלך כ"ב ימים בחודש תשרי, מקבל עם ישראל שפע שמגיע מהאינסוף, שפע שאינו מיועד רק לעם ישראל, אלא לעולם כולו. חג הושענה רבה הוא גם חג המים שמתחילים לנטוף מהשמיים בגשם היורֵה, שהינו המשלה לשפע היורד מלמעלה למטה. השכינה השורה על עם ישראל ביציאת מצרים, מתפזרת גם היא בסוכה לארבע קצוות תבל.

מהלך הבריאה המתחיל מ:"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ…" מגיע להשלמתו, כאשר השפע יורד ולאחר מכן נמסר הלאה. נקודה משמעותית זו מצביעה על המשימה המוטלת על כל אדם- לקבל ולמסור. אדם השומר לעצמו לא ממלא את שליחותו כאדם.
"כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים, … וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המוות". בתלמוד בבלי, מסכת תענית (ז, א):
כאשר אדם שומר לעצמו בלבד את מה שקיבל הופכת התורה עבורו לסם מוות. ואם בחג המים עסקינן- מתי הופכים מים חיים למים עכורים? כשהם עומדים, כשאין בהם תנועה.

על שמחת בית השואבה נאמר ש:"מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו". קבלת השפע מלמעלה ומסירתו הלאה, היא השמחה האולטימטיבית.
אסיים בדברים מספרו של ר. שטיינר חוקר מדע הרוח המודרני: "כיצד קונים דעת העולמות העליונים" :
" כל לימוד, כל קניית ידע, לשם העשרת ידיעותיך בלבד, לשם אגירת אוצרות יידע בתוכך, מטה אותך מן הדרך. מאידך הלימוד וקניית יידע לשם קידום התבגרותך לקראת התעלות האדם וקידום העולם מקדם אותך צעד קדימה…. אפשר לבטא אמת זו גם במשפט הקצר: כל אידיאה (ראיון) שאינה הופכת בך לאידיאל (משאת נפש), ממיתה כוח מסוים בנפשך; כל אידיאה שהופכת לאידאל, יוצרת בך כוחות של חיים.
חג שמח

קובי נחושתן ואורנה בן דור.

קול שופר – קול הנפש – ראש השנה 2015

קול שופר –   קול הנפש
פרשת ניצבים ספר דברים
מפי: קובי נחושתן
כתבה וערכה: אורנה בן דור

פרשת ניצבים זוהי פרשה קצרה יחסית: דברים פרקים כט ט- ל' כ'

ט אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. י טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם–וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. יא לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–וּבְאָלָתוֹ: אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. יב לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם, וְהוּא יִהְיֶה-לְּךָ לֵאלֹהִים–כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. יג וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם–אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת. יד כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם. דברים כ"ט

ט אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם:
זהו פסוק נחמה על כל מסכת הקללות של הפרשה הקודמת (פרשת "כי תבוא") שמכילה בתוכה צ"ח קללות. פרשה זו מתקרבת כבר לאחרית הימים בהקבלה של הפרשיות לאלפים, למאות ולעשרות שנים (הקבלה שרמב"ן מתאר בפירושו לפרק א' בראשית). ניתן להתייחס לפרשה הקודמת כאל פרשה שמקבילה לשואה, וניתן להתייחס למה שמתואר כקללות כאל תיאור של השואה וכל הפוגרומים שעברו על עם ישראל.
פרשה זו נלמדת בשבת שלפני ראש השנה, ומסכמת את מהלך השנה החולפת.
לפי המסורת נברא האדם בא' בתשרי, ואילו העולם התחיל להיברא בכ"ה באלול- ששה ימים שקדמו לבריאת האדם. למרות שהעולם נברא באלול, השנה נספרת החל מבריאתו של האדם, ולא של העולם, ללמדך על חשיבותו של האדם בעבור הבריאה כולה.
אם אין אדם בבריאה, אין מי שיספור ויתעד את מה שמתרחש. באמצעות העדות של התודעה האנושית יש משמעות לזמן החולף, למרות שהזמן נברא כבר ביום הרביעי ככתוב: " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים. טו וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן. טז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים: אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים. יז וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים, בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, לְהָאִיר, עַל-הָאָרֶץ. יח וְלִמְשֹׁל, בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. יט וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם רְבִיעִי."

כך שללא אדם אין בבריאה מי שיהדהד את הקיים וייתן לקיים תוקף, וכך עונה המקרא לשאלה הפילוסופית – אם נפל עץ ביער, ואף אדם לא שמע או ראה את זה, האם הענף נפל והשמיע קול? – התשובה של המקרא – וודאי שנפל, וודאי שהשמיע קול, אך אין לזה כל חשיבות או ערך אם לא היה שם אדם שיראה וישמע את המחזה. החוויה האנושית נותנת לכל הקיים תוקף, וללא אדם שיחווה ושייתן תוקף, אין לדברים כל משמעות, על אף התרחשותם. ולכן הזמן מתחיל להימדד, ולהיספר רק עת יש אדם בעולם, ללא האדם אין לזמן ולשלל מאורותיו שום משמעות. שיש אדם יש גם זמן.

ו וּמָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ, וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ: דברים ל' ו'
המפרשים מפרשים את המילים את לבבך ואת לבב- זרעך, כרמיזה לחודש אלול. בשל חשיבותו של חודש זה, הוא החודש המרומז ביותר במקרא, וקיבל את תשומת הלב שלו במקומות רבים נוספים; לדוגמא בשיר השירים: אני לדודי ודודי לי.
בחודש אלול יש למול את הלב הערל, הלב המכוסה, ולאחר המילה הלב נשאר חשוף, הוא כפי שהוא באמת.

ספר היצירה , אותו נוהגים המקובלים ללמוד לפני ראש השנה, מתחיל במילים:
(א) בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י"ה יהו"ה צבאות את עולמו בשלשה ספרים בספר ספַר וספור. ספר יצירה פרק א
הספַר הוא הגבול והסיפור מתרחש במתח בין מה שנכתב בסֵפֶר לבין הסיפור האנושי. האדם עצמו כותב את חייו כספר, ו"סיפור" הינו המתח בין הספר שכבר כתוב עליו לבין הסיפור שהוא בוחר ורוצה לחיות – דבר שלא תמיד עולה בקנה אחד עם מה שנכתב כבר עבורו.
ספר היצירה שם את הדגש על החוויה האנושית; הדברים כולם נפגשים באדם. שכן האדם הינו צמצום של הבריאה כולה, כל שקיים בעולם קיים באדם –

"כך הקדוש ברוך הוא, יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים,
בחכמתו ובתבונתו ברא את כל העולם כולו,
וברא את השמים ואת הארץ עליונים ותחתונים.
ויצר באדם כל מה שברא בעולמו.
ברא חורשים בעולם וברא חורשים באדם – זה שערות של אדם.
ברא חיה רעה בעולם ברא חיה רעה באדם – זה (בני מעיו) של אדם.
ברא קורצין בעולם וברא קורצין באדם – זה אזניו של אדם.
ברא ריח בעולם ברא ריח באדם – זה חוטמו של אדם.
חמה בעולם חמה באדם – זה אורו של אדם.
מים סרוחים בעולם מים סרוחים באדם – זהו מימי חוטמו של אדם.
מים מלוחים בעולם מים מלוחים באדם – זהו דמעות של עינים.
נחלים בעולם נחלים באדם – אלו דמעות
חומות בעולם חומות באדם – אלו שפתותיו של אדם.
דלתות בעולם דלתות באדם – זה שיניו של אדם.
רקיעים בעולם רקיעים באדם – זה לשונו של אדם.
מים מתוקים בעולם ומים מתוקים באדם – זהו רוקו של אדם.
לסתות בעולם לסתות באדם – זה לחייו של אדם.
מגדלים בעולם מגדלים באדם – זה צוארו של אדם.
סתידראות בעולם סתידראות באדם – זה זרועותיו של אדם.
יתידות בעולם יתידות באדם – זה אצבעותיו של אדם.
מלך בעולם מלך באדם – ראשו.
אשכולות בעולם אשכולות באדם – דמו.
יועצים בעולם יועצים באדם – כליותיו.
ריחים בעולם ריחים באדם – זה קרקבנו של אדם.
נימסים בעולם נימסים באדם – זה טחולו של אדם.
אשפתות בעולם אשפתות באדם – זה כריסו של אדם.
בורות בעולם בורות באדם – זה טיבורו של אדם.
מים חיים בעולם מים חיים באדם – זה מי רגליו של אדם.
חיים בעולם חיים באדם – זה דמו של אדם.
עצים בעולם עצים באדם – זה עצמותיו של אדם
גבעות בעולם גבעות באדם – זה עגבותיו של אדם.
עלי ומכתשת בעולם עלי ומכתשת באדם – זה ארכבותיו של אדם.
סוסים בעולם סוסים באדם – זה שוקיו של אדם.
מלאך המות בעולם מלאך המות באדם – זה עקיביו של אדם.
הרים ובקעות בעולם הרים ובקעות באדם – עומד דומה להר נופל דומה לבקעה.
הא למדת שכל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו ברא באדם: " (אבות דרבי נתן פ' ל"א)

יש יחסי גומלין בין החוויה האנושית לחוויה האלוהית; אלוהים זקוק לאדם כדי לחוות את עצמו. מה שאדם חווה ביום יום חוזר ומהדהד בעולמות העליונים, וכך אלוהים בעצמו מתנסה בבריאה אותה הוא ברא .
בתוך ספר היצירה לכל אות יש משמעות. (לפי הנוסח הקצר כ- 1300 מילים. לפי הא"רי הקדוש -2500)
נתייחס לפרק ל' מהפרשה, המכוונן אותנו לאופן ההתבוננות בספר היצירה.
יא כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. יב לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. יג וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. יד כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ.
זה משפט מפתח שבא להראות שהפוטנציאל למהלך האולטימטיבי קיים באדם, אלא שהאדם צריך לבוא ולעשותו.

הפסוקים מראים לנו שני מהלכים עליהם דיברנו בפרשות קודמות:
1. צא ולמד.
2. בוא וראה
במהלך של: 'צא ולמד' אין משהו בחירי. האדם יוצא החוצה ולומד כיצד צריך להתנהג ולהתנהל בעולם. אדם יכול לחיות כל חייו כאוטומט, כישן, כעיוור, כבחינת: מַה-לְּךָ נִרְדָּם (יונה, א' ו')
במהלך החיים הרגילים של היום יום האדם הולך כישן. מהלך זה נקבע לו על פי החינוך, החברה, הקרמה והעולם כולו. אין זה על כן מהלך אישי. מצד אחד החינוך והחברה הם הכרחיים כי הם מהווים סדר ארגון ותשתית לעבודה, אבל מצד שני אין דבר יותר מסוכן לאדם מהמחזוריות וכוח ההרגל שנה אחר שנה, מהלך שהוא כאמור מרדים את התודעה.
המהלך השני: 'בוא וראה'- זהו מהלך ללא שום התוויה מראש; אדם צריך לבוא פנימה לתוכו, ולראות משם את העולם. מורה אמתי אף פעם לא יגיד לתלמידו לחקות אותו ולהיות כמוהו, אלא יעזור לתלמיד למצוא את הכלים איך לחצוב את דרכו לבדו.

'את לבבך ואת לבב זרעך'- לא נאמר: את לבבכם וכו'… הפנייה האלוהית היא תמיד לאדם הפרטי שמתווה את דרכו לבדו. זוהי תפיסת היסוד ביהדות לאופן בו נברא האדם. בעוד הבריאה כולה נבראה כמכלול: הכוכבים, נתיבי היום, הצמחים, סוגי החי השונים ואף המלאכים נבראו כמין, היצור היחידי בעולם שנברא לבדו הוא האדם. הפנייה היא ליחיד, מתוך הנחה שהיחיד התווה לעצמו דרך. התורה מכוונת לאנשים אינדיבידואלים שחצבו את דרכם, היא לא רוצה ציבור עדרי.

"בראש השנה כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון, שנאמר: היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם (ספר תהלים, פרק ל"ג, פסוק ט"ו)" משנה, מסכת ראש השנה, פרק א', משנה ב'

פוסקי הלכה כמו רמב"ם או הפוסקים שואלים שאלה בעייתית ואומרים: המשפט: תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה חוזר כל שנה, ובכל זאת עולם כמנהגו נוהג, וכל שנה העיוותים ואי הצדק הולכים ומעמיקים. יש אנשים שהיה מגיע להם להיענש מידי שנה אלף פעמים, ובכל זאת הם ממשיכים להיות אנשי שררה, לרצוח, לעוול ולאנוס. דבר זה אינו הגיוני. כי נאמר שבראש השנה באים ושוקלים את כולם בספרי חיים ובספרי מתים בראש השנה, וקובעים מי יחיה ומי ימות.
חז"ל מרמזים, ורמב"ם מסכים עימם, שיש במציאות שני ממדים:
1. עולם כמנהגו נוהג.
2. האנשים שהתוו לעצמם דרך.

כדי להגיע לדרגה שבו אדם נקרא אדם צריך שתהיה לו דרך. לכן הדין של ראש השנה נאמר מתוך כוונה שאדם הולך בדרכו ואז יש את מי לשפוט. לגבי כל יתר בני האדם המגשימים בחייהם את העקרונות החייתיים (אכילה, התרוקנות, תשוקה מינית, רבייה פרייה ועונג) ותו לא- המשפט בו הם נשפטים הוא משפט מכני, שבו אין השגחה פרטית. במובן מסוים הם כמו החיות; חל עליהם חוק הטבע, חוק הכוכבים והמזלות, חוק ירח, מארס, שבתאי ושאר ממלכות שמים. זה החוק בו מושלים הטבע, והמהלך האוטומטי של הקרמה.

יד כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ.

עיקר העניין פה זה שהפוטנציאל לחיים אינדיבידואלים מתפתחים קיים בתוך הלב, בתוך הנפש ואז הפה צריך לעשותו.
מה הוא הפה וכיצד הוא קשור ללב? נפש האדם זה יכולת הדיבור של האדם. אין הכוונה למילים רגילות, לקומוניקציה, אלא ליציאה של הרוחני מהכוח אל הפועל.

"וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"
בבראשית פרק ב פסוק ז
ואונקלוס תרגם "ברא יי אלהים ית אדם עפרא מן ארעא ונפח באפוהי נשמתא דחיי והות באדם לרוח ממללא"

התרגום לעברית של 'רוח ממללא' היא נפש מדברת. כלומר הייחודיות של האדם משאר 'נפש חיה' היא שיש באדם 'רוח ממללא'.
זהו הביטוי והיציאה מהכוח אל הפועל של נשמת אדם בצורה העמוקה ביותר; הקול, לפני שהוא נהיה מילולי ותוכני, הוא הביטוי העמוק ביותר. כוח הדיבור של האדם הוא חלק אלוה ממעל המיוחד לו.

"משרשי המצווה, לפי שהאדם לא ישתתף בעליונים זולתי בדבור, והוא כל החלק הנכבד שבו, וזה יקרא באדם נפש חיה, כדמתרגם אונקלוס והות באדם לרוח ממללא, כי שאר חלקי הגוף מתים הם, ואם יפסיד האדם זה החלק הטוב יישאר הגוף מת וככלי אין חפץ בו. על כן נתחייב לקיים דבורו במה שהוא משתמש בו בדברי שמים מכל מקום, כגון בהקדשות ובכל דברי הצדקות" ספר החינוך במצוה שנ

על הבריאה כולה נאמר שהיא מהדהדת שלשה קולות:                                                                         "שלש קולות הולכין מסוף העולם ועד סופו ואלו הן קול גלגל חמה וקול המונה של רומי וקול נשמה בשעה שיוצאה מן הגוף ויש אומרים אף לידה" (יומא כ'- ב')
1. קול חמה – תנועת השמש והכוכבים
2. קולה של רומי- קול התרבות.
3. קול נשמה בשעת יציאתה. כשאדם נופח נשמתו הקול מהדהד בבריאה כך שכל הבריאה שומעת את היציאה של הנשמה מהגוף. ויש אומרים – קול בכיית תינוק בשעת לידתו.

אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַיהוָה לֹא עָשָׂה. עמוס ג' ו'
מדוע תוקעים בשופר בראש השנה?

עניין השופר הוא שמיעת הקול שקדם לתוכן שהקול מביא אתו; קול שופר הוא אותו קול בסיסי, קולה של נשמת האדם, לפני שהולבש עליו תוכן ומילים. והכוונה: מי אני כאדם לפני שהלבשתי על עצמי לבושים?
בראש השנה נשפט אותו אדם שהתווה לו דרך על דרכו. האם דרכו תאמה לקול ליבו כלומר לקול נשמת אלוה ממעל שלו? האם היה נאמן לדרך שהתווה לעצמו?

ואני תפילה
האדם נקרא גם "עולם קטן"; קומת אדם זה החלוקה שלו לכל עשרת הספירות בבריאה (עשרת הספירות . נאמר בתיקוני הזוהר שיש בו באדם עשרה דפקים בכל מיני מקומות בגוף ולא רק בלב, מן הראש ועד לכפות הרגליים. כל דופק מאפיין ספירה אחת. הדופק המודגש ביותר בכל אדם מעיד על הממד בו הוא נמצא. קולו של האדם יבטא את הספירה הזאת, וכך ניתן יהיה לדעת איפה ממוקם האדם מבחינת התודעה שלו. וכאן בתקוני הזהר ניתן "כלי אבחון" לדעת את מקומו של האדם ברובד הקיומי וההתפתחותי שבו הוא נתון כעת.

הרמ"ע מפאנו, מקובל איטלקי מהמאה ה ,16 אחד מגדולי המקובלים בהיסטוריה של הקבלה, אומר שאם לוקחים את המילה אדם ורושמים אותה בכתיב מלא: אלף דלת מם, ולאחר מכן מוציאים את האות הראשונה מכל מילה נשארות אותיות מתפלל. מהות האדם היא תפילה. האדם בעומקו הוא בתפילה, ותפילתו של אדם מודעת לו – או שאינה מודעת כלל. דבר זה נקבע על פי דרגת האחדות הפנימית שיש לאדם או דרגת הפיצול הפנימי.
וזה שנאמר על ידי דוד המלך: ואני תפילה. תהילים כט ד. אין הבדל בין עצמי לבין תפילתי. כל מעשיו דיבוריו ומחשבותיו של האדם הם תפילה. ובראש השנה נקבע אם תפילתו של האדם מתקבלת או לא.
לתפילה יש ביטוי בכמה ממדים: מחשבה דיבור ומעשה. אומר הפסוק: בפיך ובלבבך לעשותו. ומתייחס לשלושת הממדים.
כשאדם חושב מחשבה, מדבר דיבור, עושה מעשה, כאשר פיו וליבו שווים, הוא בכיוון הנכון ותפילתו מתקבל.

"אל ייכנס אדם אל בית המדרש, אם פיו וליבו אינם שווים. ייכנס אדם לבית המדרש אם פיו וליבו שווים. שמי שפיו וליבו אינם שווים מעץ הדעת טוב ורע הוא, ומי שפיו וליבו שווים, בעץ החיים אוחז הוא" (תיקוני זהר – ע')

מה הכוונה מעץ הדעת טוב ורע ומעץ החיים?
עץ הדעת טוב ורע קשור לידיעה מפוצלת-טוב ורע, הקשורה לחיים הארציים ולפיכך גם למוות. לעומת זאת, עץ החיים קשור לידיעה שלמה ולאל-מוות.

ספר היצירה : מהו האופן דרכו ניתן להיכנס לעולמות הרוח?
ספר היצירה, אותו לומדים בדרך כלל לפני ראש השנה מתחיל במשנה הראשונה:

(א) בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י"ה יהו"ה צבאות את עולמו בשלשה ספרים בספר ספר וספור (נוסח אחר – אלהי ישראל אלהים חיים ומלך עולם אל רחום וחנון שוכן עד וקדוש שמו): ספר יצירה פרק א

כל שמות האל הם 22 שמות שהם כנגד 22 אותיות. נאמר בקבלה שבאותיות נברא העולם; כלומר האותיות הן האבנים שמהן נברא העולם.
מה היא אות? א בהתחלה ות בסוף ו- ו באמצע . ו מחברת בין מה שלפניה ומה שאחוריה- תא. הבריאה כולה קיימת בכל תא ותא. מתוך חקר הגנום האנושי ידוע היום שכל תא בגוף מכיל את הגוף כולו. המקור לכל האותיות הוא אחד, וכל אות כבר מכילה בתוכה את משמעות כל שאר אחיותיה האותיות, אבל יש לה את הייחודיות הפרטית שלה.
אלוהים בורא את הבריאה ב 32 נתיבות פליאה. 22 אותיות ו10 ספירות. מה זה פליאה? מה זה פלא?
נאמר: "במופלא ממך אל תחקור" (ספר בן סירא)
אין הכוונה שאדם לא ינסה להגיע לעולמות עליונים, רוחניים הגבוהים מהעולם הפיזי. חקירה באופייה היא עיונית ולוגית, אם אתה רוצה פלא, נאמר, אם אתה רוצה להרקיע למחוזות הווייה גבוהים יותר, אתה צריך לוותר על הממד שלך שחושב באופן לוגי. אם ברצונך להיכנס לפרד"ס עליך לוותר על הממד העיוני, קוגניטיבי, מודע במובן הרציונלי.
עולם הפליאה הוא עולם שבו המבנה של הפן הקוגניטיבי-רציונלי נהפך למשוכה המרכזית. אם אני מוציא מתוכי את הממד שחושב ומבין רציונאלית. מה נותר? ניתן לאפיין את הנותר דרך שלושה מהלכים:
המהלך הראשון: קבלה ואמונה.
המהלך השני: מהלך החשמל; לחוש את המילה חש-מל. עליך לחוש ולא לחשוב.
המהלך השלישי: דרך האדם העובד, פעולות שיש לעשותן המבטאים דבקות ואהבה.

לסיכום:
בראש השנה נשפט אדם אם הוא ראוי לשמו. האם כאדם הניב פרי אמתי בחייו. הפירות נובעים מהמהות הרוחנית, אך לכל אדם יש פרי אישי משלו, הקשור לקול הנפש שלו, וזהו גם מבחנו. כל אדם בוחר בחירות בחייו – ולפי בחירותיו, מתהווה לו הדרך. לכל דרך יש חוקים משלה, וחוקי הדרך בה בחר האדם ללכת בה – היא זו שתשפוט אותו.

פרשת שופטים – קיץ 2015

פרשת שופטים –

מפי: קובי נחושתן

כתבה וערכה: אורנה בן דור

יח שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק. יט לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד–כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. כ צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף–לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. {ס} כא לֹא-תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל-עֵץ: אֵצֶל, מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-לָּךְ. כב וְלֹא-תָקִים לְךָ, מַצֵּבָה, אֲשֶׁר שָׂנֵא, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. {ס}

ברמת הפשט נראה שמשה רבינו מתחיל לבנות סיסטמה משפטית, חברתית; האופן בו בונים חברה צודקת- שופטים, שוטרים, מבנה הלכתי של מותר ואסור; היררכיה שהיא מבנה חברתי סוציאלי, שמאפשרת גם הגנה על הפרטים שחיים בתוך הכלל.
אומר על זה חיים ויטאל בספר הליקוטים, מפי דברי האר"י הקדוש :
"למה לא אמר שופטים ושוטרים תתנו לכם על כל שערכם בלשון רבים?
"לרמוז שכל אדם מישראל יש לו כמה שערים ואלו הם: שער הרואות- העיניים, שער השמע הוא האזנים, שער הדיבור הוא הפה, שער הריח הוא האף, שער המישוש הוא ידיים ורגלים. על כן צריך אדם שישים לו שופטים ושוטרים על כל אלה השערים הנזכרים…. וידגור את עצמו, ולא ידבר בפיו דברי נבלה, ולא רכילות , …. וכן לא יבוא לכדי תיאטראות וקרקסאות…. וזה אמר שעריך בלשון יחיד" (ספר הליקוטים – פרשת שופטים- ר' חיים ויטאל)

אנו רואים שעל פי הארי הקדוש, לא כיוון משה רבנו כלל להיררכיה החברתית, אלא לאדם כמבנה שזהה בתפקודיו להיררכיה חברתית. גם פה ניתן לראות שאדם הוא דמותו של עולם גדול, והאופן בו הוא מתנהל בדינמיקה החושית והקונטיבית שלו משול להתנהלות חברתית והפוך. התורה לפי הארי, היא הלבשה של תפיסות שבפשט נראות כחברתיות, אבל באמת, ברמת הסוד, היא באה להצביע על התנהלותה של נפש האדם בדרכה למהלך הנכון.

האדם עצמו כממלכה, צריך שיהיו לו שערים על החושים, על מנת שיוכל לשלוט על הדברים שייכנסו ולהחליט מה לא ייכנס.
נאמר: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים, ח', 3).
מזונו האמתי של האדם זה המזון שמגיע מפי האל. האוכל הגשמי משרת את צד קיומו של הגוף, אבל התורה אומרת לנו שהגוף הוא משני, הגוף הוא בחינת כלי לעיקר האדם שהוא נפשו או נשמתו.
מה היא הדרך להשיג את האוכל הזה שהוא מוצא פי אדוני? מה הוא המהלך שבו אני משיג את המזון שאלמלא הוא, אני לא יכול להיקרא אדם?

כאשר אדם חי על פי דרגתו הגשמית לבדה, עיקר מה שבו לא מקבל ביטוי, והוא חי ברמת החיה שבו. הוא לא מגשים בחייו את מה שמכונה בו אדם. כפי שמזונותיו הגשמיים של האדם הם הדבר שבונה בתוכו את מה הוא יהיה, ומה הוא יבטא בעולם, וללא מזון הוא ירזה עד שהוא ימות- כך גם כאשר אדם לא ניזון מפי אדוני, הופכת הנשמה לרזה יותר ויותר עד שהיא נעלמת. הסכנה נובעת מכך שהתפל נהיה לעיקר; המזון הגשמי על כל היבטיו הופך לעיקר חייו של האדם.

מהי התזונה שתהפוך את הנפש לחולה או לבריאה? מהי התזונה שבזכותה תהפוך הנפש לפורה, צומחת ומביאה לעצמה מעצמה שפע של פירות? התשובה לשאלה הזו תלויה ב'שופטים ושוטרים ייתן לך בכל שעריך'. התנאי למקום שבו האדם מתחיל לפתח את המודעות ואת תשומת הלב שדרכן היכולת שלו לדעת את דבר אדוני, תלויה בשוטרים ושופטים בשעריך. אם יש לו את המודעות לגבי הדברים שהוא רואה, שומע, עושה עם ידיו וכדומה… אם יש לו את כלב השמירה התודעתי שבוחר מה ייכנס ומה לא ייכנס באופן רצוני, הוא יזכה בתזונה הנפשית-הרוחנית הנכונה.
ע"פ היהדות, המקום בו האדם בונה בתוכו את המערך הערכי והתודעתי הנכון, כך שהוא מברר לעצמו מה ראוי להיכנס ומה ראוי להישאר בחוץ זה המעיים. כדבריו של דוד המלך: לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי. לפי התפיסה התורנית, וכל העולם העתיק בלי יוצא מן הכלל, המעיים הם האיבר שדוחה את מה שהוא חושב שאינו ראוי להיקלט.
כאשר אדם מחליט שייכנסו לתוכו דברים בעלי אופי הרסני, ניתן לומר עליו שיש לו תודעת מעיים מקולקלת.

השוטר עניינו זה להיות שליח החוק; הזרוע המבצעת. השופט הוא המקום בתוך האדם שמחליט על הבחירה. המקום באדם שמעמיד לעצמו שוטר ושופט קודם לשפע.
מי הוא האדם מישראל אליו מכוון הארי הקדוש?
כפי שקיימת ארץ ישראל שאינה בהכרח מקום קונקרטי, ישראל יכולה להיות ישראל בכל המקומות, כך גם האדם מישראל אינו שייך בהכרח ללאום הישראלי. להיות ישראלי זה להיות מואר: וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. בראשית לב כט זוהי דרגת התעלות שבזכותה הוא הופך אדם ממֶדַבֵּר לישראלי. האדם הישראלי הוא אדם שחי בדרך, ומתפתח כל הזמן.
מה היא המעלה של הישראלי? האיש הישראלי עניינו ביכולת העמידה- שהוא עומד ולא זז. יעקוב אבינו נלחם עם המלאך, ונשאר עומד על מקומו. יכולת העמידה משמעה היכולת להיות נחוש מקורקע בקרקע, ולא משתנה עקב חילוף העיתים, העונות והאופנות, ואירועי החיים המשתנים.
האדם הישראלי ישר בטבעו, השערים שלו ניזונים אך ורק ממזון מאוד קונקרטי, שהופך לפלטפורמה שמאפשרת לו לקלוט את דבר אדוני על ידי פיתוח חוש נוסף בתוכו.
לכל אדם יש תיקון לעשות; שופט ושוטר אמתיים יכולים לזהות את התיקון הזה. שופט עניינו אחד שיודע את הכיוון ומה היא הדרך.
האר"י הקדוש אומר שהאדם הוא בחינת רשת פתוחה שכל הדברים חודרים אותו ומזינים אותו דרך החושים. כל מה שנכנס הופך לפלטפורמה שבונה מבנה של אדם. בכל מקרה יהיה ניזון, אבל המזון שממנו הוא ניזון יבנה בתוכו דמות אדם שתקבע אם אני ניזון מאדוני או לא.
ומי הוא אותו אדוני- אלוהים מפיו האדם אמור להיזון?
בספר שמות מכנה אלוהים את עצמו: אהיה אשר אהיה.
" יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם." שמות ג' י"ג
אלוהים שם עצמו במקום המופנה כלפי העתיד, זמן בו הוא עצמו יהיה שונה מכפי שהוא היום; האלוהים מתהווה, וכך גם האדם מתהווה; הופעת האל משתנה כמו שהאדם משתנה. זו נקודה מאוד עמוקה; הופעת האלוהות בכל דור היא שונה. גם הצורה בה אנו ניזונים מדבר האל היא בעלת אופן אבולוציוני.
לסיכום: השוטרים והשופטים, הם מבחינת המודעות הבוחרת בתכנים אותם יחווה או לא יחווה, והדבר נהפך לפלטפורמה של מי שהוא יהיה, והאם יאפשר למזון האלוהי להיכנס אליו או לא.

פרשת "ואתחנן"

פרשת "ואתחנן"
או : המבנה הפסיכו-רוחני של האדם על פי היהדות

מפי: קובי נחושתן

כתבה וערכה: אורנה בן דור

פרשת ואתחנן שייכת לספר דברים. כפי שכתבנו בפרשה הקודמת, בפרשת דברים. ספר דברים נאמר מפיו של משה רבינו, בעוד ארבעת הספרים האחרים השייכים לתורה, נאמרו מפי הגבורה עצמה- דברי אלוהים חיים.
בשעה שארבעת הספרים האחרים הם קוסמיים, קולקטיביים, מתייחסים לתרבות ולכלל העם, ספר דברים, בדומה לספר תהילים, הנו דברי האדם הפרטי. הדיבור אינו מכוון לקולקטיב, אלא משמש כדיבור ישיר לכל אחד ואחת.
פרשת ואתחנן היא פרשה עמוסה, ואנו נתייחס במאמר זה לנקודה אחת בלבד, נקודה שמעוררת שאלת יסוד:
ד וְאַתֶּם, הַדְּבֵקִים, בַּיהוָה, אֱלֹהֵיכֶם–חַיִּים כֻּלְּכֶם, הַיּוֹם. ה רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי, יְהוָה אֱלֹהָי: לַעֲשׂוֹת כֵּן–בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. ו וּשְׁמַרְתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם–כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים: אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן, אֵת כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. ז כִּי מִי-גוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר-לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ, בְּכָל-קָרְאֵנוּ אֵלָיו. ח וּמִי גּוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר-לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם, כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם. ט רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ, כֹּל, יְמֵי חַיֶּיךָ; וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ, וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. פרק ד' ד'

ראשית נתייחס למילים: כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי, יְהוָה אֱלֹהָי: זהו האלוהים הפרטי; אלוהיו הפרטי של משה רבינו ציווה אותו לומר את הדברים הבאים.
ו וּשְׁמַרְתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם–כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים: אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן, אֵת כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה.
בעוד כל העמים האחרים בתקופה ההיא סגדו להיבט מסוים של האלוהות: כוכב, כוח טבע וכדומה… תבונתו של עם ישראל הייתה נעוצה בעובדה שהוא התייחס לתמונת הבריאה כולה, דרך האדם עצמו. האדם הוא הצטמצמות של הבריאה, והבנתו מאפשרת הבנה של המציאות כולה, מבחינת: "ומבשרי אחזה אלוה" (איוב, יט', 26).

החכמה של עם ישראל בתקופה ההיא היא חכמה פנימית, הזכרות במהות, והבנתה מבפנים. על כך אומרים חז"ל שאברהם אבינו למד את כל התורה, למרות שהתורה ניתנה 300 שנה אחריו מידיו של משה. מהיכן לֵמַדה? "…שזימן הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו שתי כליותיו כשני חכמים, והיו מבינות אותו ויועצות אותו ומלמדות אותו חכמה כל הלילה." אבות דרבי נתן
חכמתו ותבונתו של אברהם הינן תוצאה של הִזכרות ודליית החכמה מבפנים, לא גורם חיצוני הוא שמנחה אותו מה לדעת.
האדם, כנזר הבריאה, נהפך דרך תהליך נכון של עבודה עצמית למי שמכיל בתוכו את הכול, כך שהופעתם החיצונית של הדברים הופכת עבורו למשנית.

צא ולמד לעומת: בֹּא וראה

ספר הזוהר מצביע על שתי צורות התבוננות ורכישת חכמה:
1. 'צא ולמד'- אדם יוצא החוצה לעולם ולומד תכנים מבחוץ: ביולוגיה, מתמטיקה וידע רב נוסף.
2. 'בא וראה', מה לבוא ולראות? מבחינת הזוהר קיים רק מקום אחד לבוא ולראות וזה לתוך האדם עצמו. רבי שמעון בא ואמר: בא וראה… הכוונה: בֹא וראה ממקומי, אתה מוזמן לבוא ולראות כפי שאני רואה, אך לשם כך עליך לבוא לתוכך.

" א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ." בראשית יב
לך לך- לך לתוך עצמך; ההליכה של אדם היא כלפי עצמו, האדם נמצא במסע של התנסות פנימה.

ח וּמִי גּוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר-לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם, כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם. ט רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ, כֹּל, יְמֵי חַיֶּיךָ; וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ, וְלִבְנֵי בָנֶיךָ.

משה פונה לאדם הפרטי ומזהיר אותו לשמור את נפשו מאוד, שלא תשכח הנפש את הדברים שחוותה. בהמשך נתייחס למבנה הנפש ע"פ ביהדות.

ד,י יוֹם, אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב, בֶּאֱמֹר יְהוָה אֵלַי הַקְהֶל-לִי אֶת-הָעָם, וְאַשְׁמִעֵם אֶת-דְּבָרָי: אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי, כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה, וְאֶת-בְּנֵיהֶם, יְלַמֵּדוּן.

הר חורב הוא הר סיני; אבל כאשר הוא מופיע בקונוטציה של חורבן והחרבה הוא נקרא חורב. מהו הדבר שעליו להיחרב? הדבר שצריך להיחרב זה מבנה זהות קלוקל ושגוי שמורכב ממחוות הנפש הבסיסית של האדם, אותו המבנה הנבנה בו במהלך חייו, מבנה לו מייחס האדם את זהותו ואת יחסי החוץ שלו עם הסובב.

ח וַיָּקָם, וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה; וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, עַד הַר הָאֱלֹהִים, חֹרֵב. ט וַיָּבֹא-שָׁם אֶל-הַמְּעָרָה, וַיָּלֶן שָׁם; וְהִנֵּה דְבַר-יְהוָה, אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. מלכים א פרק י"ט

אליהו היה ידוע כנביא זעם, מאיים, מוריד אש מהשמים והורג. התנ"ך מספר על בריחתו של אליהו מאיזבל שרודפת אחריו להרגו, לאחר שהרג את ארבע מאות נביאי הבעל שלה. אליהו בורח למערה בהר חורב, שם צריך מבנה הנפש הזועם שלו למות, על מנת שיוכל להיוולד שוב. כשהוא מגיע למערה היא סוגרת בחשיכה, כרחם המוליד, על נפשו הקודמת, ואז עולמו שנתפס מתוך מבנה האישיות הקודם שלו, נהרס ונחרב ונולד אליהו חדש ושונה, התופס את המציאות באופן שונה לחלוטין מהאופן בו תֵפסה ממקומו הקודם. הר חורב אם כן, הוא הסמל של חורבן מבנה הנפש הישן ולידתו של מבנה נפש חדש.

יא וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן, תַּחַת הָהָר; וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ, עַד-לֵב הַשָּׁמַיִם–חֹשֶׁךְ, עָנָן וַעֲרָפֶל. יב וַיְדַבֵּר יְהוָה אֲלֵיכֶם, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים, וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל.

החורבן של המבנה הפסיכו-רוחני הישן קשור להחרבת הדיכוטומיה שבין ניגודים. ניגודים בין האש המייצרת אור ובין חושך ענן וערפל, ואז מתוך הקוטביות בין אור לחושך, ה' מדבר מתוך האש, אך רק קול נשמע, לא מראה ולא מחזה. זהו המקום המכונה בסיפור התגלותו של ה' לאליהו באותו מעמד במערה: "קול דממה דקה" הכוונה היא לאחדות הניגודים.
הדיכוטומיה הכרחית להופעת האלוהים. הדיבור האלוהי הוא בר שמיעה בעקבות אותה הדיכוטומיה, ומופיע לאחר חורבן התפישה הדיכוטומית, חורבן הפסיכולוגיה המפרידה, וחשיפת הרובד הנפשי היודע ומכיר את האחדות.

יג וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת-בְּרִיתוֹ, אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת–עֲשֶׂרֶת, הַדְּבָרִים; וַיִּכְתְּבֵם, עַל-שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים. יד וְאֹתִי צִוָּה יְהוָה, בָּעֵת הַהִוא, לְלַמֵּד אֶתְכֶם, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים: לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם–בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. טו וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד, לְנַפְשֹׁתֵיכֶם:
שוב מזהיר משה את העם לשמור את נפשו מאוד. מהי הסכנה שבפניה ניצבת הנפש ?

כִּי לֹא רְאִיתֶם, כָּל-תְּמוּנָה, בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. טז פֶּן-תַּשְׁחִתוּן–וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל, תְּמוּנַת כָּל-סָמֶל: תַּבְנִית זָכָר, אוֹ נְקֵבָה. יז תַּבְנִית, כָּל-בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ; תַּבְנִית כָּל-צִפּוֹר כָּנָף, אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם. יח תַּבְנִית, כָּל-רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה; תַּבְנִית כָּל-דָּגָה אֲשֶׁר-בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ. יט וּפֶן-תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה, וְרָאִיתָ אֶת-הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת-הַיָּרֵחַ וְאֶת-הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם, וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם, וַעֲבַדְתָּם–אֲשֶׁר חָלַק יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֹתָם, לְכֹל הָעַמִּים, תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם.

הנפש עומדת בפני שתי סכנות: האחד- "פן תשכח" – השכחה הינה האויב המרכזי של חיי הנפש. ובהקשר השני- אינטרפרטציה לקויה של האלוהות ושל המציאות.

מבנה הנפש לפי היהדות

ע"פ בראשית רבא פרק יד, מדרש שנכתב לאחר חתימת הגמרא, כ 500 שנה לספירה לערך, ומקובל על כל החכמים – הנפש או הנשמה של האדם מורכבת מחמישה חלקים: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה או בקיצור: נר"ן ח"י
1- הנפש היא הדם שנאמר: "כי הדם הוא הנפש" דברים יב כג- אין תא בגוף האדם שלא ניזון מהדם, ולכן הנפש במובן הזה היא הגוף כולו; הרובד היצרי של הנפש מחייה את הגוף.
2- רוח- תנועתיות.
"שהיא עולה ויורדת, שנאמר (קהלת ג כא): "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה [ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ]".

3- נשמה- זו האופָה. – זו האופיא. דברייתא אמרין: האופיתא טבא.
היכולת להבין משהו מסוים מכונה לאפות; הנשמה לוקחת מרכיבים ועושה מהם משהו חדש, מתוך תובנה חדשה. המרכיבים הם: בריאות נפשית, נינוחות נפשית, אינטליגנציה, פרספקטיבה של עבר ועתיד וכדומה. הנשמה היא דבר אבולוציוני ולא סטטי; הנשמה אינה נצחית וקבועה, היא משתנה בהתאם להתפתחות.
4- חיה (תהלים קמג ג, איוב לג כח) – שכל האיברים מתים, והיא חיה בגוף.
זהו חלק הנפש החי תמיד, חלק הנפש דרכו האדם יודע את הנצח, ומכיר את הממדים הבלתי משתנים שבבריאה. זהו המקום הנפשי שדרכו ניתן להיכנס "לפרדס"

גם החיה מקבלת את חותמו של בורא עולם. קוצו של הי' בחיה קשור לאל עצמו ומועבר לאצילות. הוא מכונה גם צחצחות. הדבר מצביע על העובדה שגם הרבדים הנמוכים כביכול, גם הם בעלי אופי של נצח.
החיה והיחידה אינן מתוקשרות באמצעות המוח. ולכן כתוב שכשהנביא מתנבא, 'חלשה דעתו', והוא נראה כמטורף הדעת. הנביא בטלה בתוכו דעתו, הנפש הרוח והנשמה פוסקים מלהיות דומיננטיים, ומה שחי בתוכו זה חיה ויחידה.
משה רבינו הוא מבחינת חיה שמעביר את המסר האלוהי, כל הנביאים האחרים הינם מבחינת יחידה, ושאר בני האדם נמצאים במקום של נפש רוח ונשמה.
"ונִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם", יש בכם נפש, ונפש זו היא בעלת אופי אלוהי, ואותה עליכם לשמור ולא לאבד. הנפש היא שם מכלול לכל חמשת החלקים, והיא מסוגלת לעבור התמרה מהנמוך ביותר לגבוה ביותר. ילד שנולד הוא יותר בחינת נפש (גוף); נער ונערה, זה בחינת רוח, רגשות, ולאחר מכן אדם עד גיל 40 זה נשמה, ומגיל 40 מתאפשרת טרנספורמציה ליחידה. מגיל 60 ומעלה הדם,, התשוקות, הרוח והרגשות יותר שוקטים והיכולת להתמרה מתגברת.

5- יחידה – (תהלים כב כא, תהלים לה יז) – שכל האיברים משניים שניים, והיא יחידה בגוף (אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסף" (איוב לד, יד "יחידה" הינו השם של הרובד הנפשי העמוק ביותר, חותמו של הקב"ה באדם, המקום בו האדם יודע אמת ומכיר בא, המקום שם ה"עצמי" של האדם הינו האוטנטי – המקורי ביותר. במקום זה אין חלוקה ולא ייתכן שם חלוקה, אלא הכול אחד. נשמה, רוח ונפש הן מבחינת ריבוי, אבל הרובד הנשמתי שנקרא יחידה הוא אחד.

זהו המקום שמחבר את האדם למקומות עליונים. נשמה זה הפן הקוגניטיבי הקשור בשכל, ורוח היא הרגשות, הדינמיקה הפסיכוסומטית, הקשר בין התרגשות לדוגמא לפעימת הלב. הנפש שמחיה את כל הגוף היא מן הסתם בעלת ריבוי צורות. אבל יחידה היא יחידה; האחדות מתחילה מהמקום שנקרא יחידה. על אף שאמר המדרש והקדים שכל שאר החלקים הם מבחינת נפש אחת, המכונים נפש, הרבדים הנמוכים הם מפוצלים והיחידה היא אחדות; משם מתחיל המקום שעליו חלים רוח הקודש והנבואה.