מלחמות היהודים ביוונים – חלק א' – חנוכה 2015

מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. (קהלת א',ט')

המלחמה של היוונים ביהודים ולהיפך – הינה מלחמת גישות ותרבות, שעדיין לא הגיעה להכרעה.
על מה המאבק ומה אופיין של שתי גישות אלו? במאמר זה נעמוד על המקומות שיצרו מאבק בין התרבויות, ואין במגמת מאמר זה לסקר את תרבות יוון על כל גווניה.

1- היוונים הביאו תרבות ותפיסה פוליתיאיסטית- המאמינה ועובדת אלים רבים. דבר זה ניכר דרך כתבי המיתולוגיה היוונית המתארת את יריבויות האלים אלו באלו, ומציגה אותם עם יצרים, תשוקת, רגשות ומחשבות של בני תמותה. דבר המצביע כי במרכז התפישה היוונית האדם הוא עצמו האל והוא המרכז של העולם, והעולם כול וסב דרכו וסביבו- לכן האלים של יוון הינם בעלי כל תחושות ההוויה האנושית – להצביע כי האדם הוא הציר של העולם והוא מרכזו.
היהדות הינה דת מונותיאיסטית- דת של אמונה באל אחד- שאותו האל ברא ומקיים את המציאות. בבסיס תפיסה זו עומדת ההבנה כי העולם הוא אחד ולא שניים או יותר- וכל העולם כולו, שלל ההיבטים שלו , קשורים זה בזה כגוף אחד- ויוצרים שלמות מופלאה, היא האחדות שאותה ברא האל. בתפיסה זו האדם משני לאל. האל הינו מרכז הבריאה, והאדם טפל ומשני ביחס אליו. לכן מקומו של האדם כמשני ולא עקרי מאפשר עוד חוץ ממנו בעולמו. וזהו הבדל הראשון והמשמעותי בין התפיסות.

2- במרכז התפיסה היוונית עומד הערך העליון של היופי והאסטטיקה. דבר זה בא לידי ביטוי בתרבות הגוף ושלמותו וכן בתרבות הספורט והאולימפיאדה, והערך העצום שמקבל המנצח, כבוד חברתי ועושר. ללא קשר לתוכנו הפנימי של האדם – עיקר העניין שיראה טוב, צעיר, חטוב, מושך ועוד. ניתן לראות את תוצאות הגישה זו גם בימינו – דרך התרבות ההוליוודית וערכיה, חשיבות היופי והמראה החיצוני, וכן דרך ה"דת" של הספורט, שבה אדם משויך למועדון כדורגל ויהיה מוכן להרוג את חבריו מן המועדון הנגדי. וכן דרך האופנות ותרבות הפרסום שיצאה בסלוגן "העולם שייך לצעירים". עיקר המהלך של נקודה זו הינה בתשומת לב להופעה החיצונית ולמראה החיצוני, ולתפיסה שהמראה החיצוני מכתיב את מצבו הנפשי של האדם, כך שאם חשקה נפשך להרגיש בטוב עם עצמך, אזי עליך להיראות טוב ברובד החיצוני של גופך. היהדות מעולם לא ראתה בגוף תכלית, הגוף הינו רק כלי לנשמה השוכנת בו לצרכי ותיקונו של עולם. תשומת הלב היהודית מתחילה באדם ומהותו הפנימית, נפשו, רגשותיו, מחשבותיו, תפיסת עולמו, וכיצד כוחותיו הפנימיים מנביטים רבדים נוספים בנפש האדם ומובילים לעומקים נוספים. בספר הזוהר, ספר הסוד המרכזי ביהדות, רוב המאמרים מתחילים במילה "תא חזי" בוא וראה. בוא וראה, לתוך עצמך –שם מתחיל מסע הסוד. וכן המאמר האלוהי הראשון לאברהם אבי האומה – "לך לך" – אומרים ח"זל, לך לתוך עצמך,לטובתך, שם תמצא את הארץ המובטחת ואת טובתך האישית. היהדות שמה דגש מרכזי על נפש האדם ונצחיותה. האם יש ביקורת ביהדות על יופי ואסטטיקה? או גינוי ליופי החיצוני? וודאי שלא, אין כלל בעיה עם יופי ואסטטיקה, אך מי שיש לא רק יופי ואסטטיקה, ימצא ללא כלום לבסוף. ולמי שיש את פנימיותו שממנה נובעת גם יופי ואסטטיקה, ימצא את העולם כולו, כל שאין מאבק בין חוץ המתנגש לפנים או להיפך – יש מאבק על מה הוא העיקר באדם ומהו הטפל, והיהדות מזהירה לא להפוך טפל לעיקר – כי יימצא שהאדם אובד.

3- היוונים הביאו את תורת הרטוריקה – תורה שהייתה אבן פינה בתרבות שלהם –אדם נדרש לדעת כיצד לבנות את דבריו כך שהוא ישמע טוב, מאורגן, משכנע, מנומק, וזה ללא קשר ישיר לתוכן דבריו. יש שהוא נשמע טוב ורהוט מאוד ומשכנע מאוד- אך דבריו מסולפים לחלוטין. לאומנות ההרצאה והדיבור היה משקל כבד בתוך בתי הספר של הפילוסופים היווניים, ויש שנפלו רק על נקודה זו –שלא ידעו להנגיש את דעתם באופן רהוט או אסטטי המניח את הדעת. מהלך זה נותר עד לימינו בתוך תרבות הפוליטיקה, בה חשיבות רבה לרטוריקה ויכולת נשיאת הנאומים. כלומר במרכז הגישה הזו, אין חשיבות לדבר עצמו, אלא לאופן הופעת , בדומה לתרבות היופי והאסטטיקה. אין זה כך ביהדות – ביהדות התוכן מתחיל במילה המכונה "תיבה" – תיבה מכילה תוכן ואוצר. המילה מורכבת מאותיות, והן יסודות ול"לבנים" מהן נבראה הבריאה, על פי היהדות בורא העולם ברא עולמו ב- ל"ב נתיבות פליאה חוכמה" (ספר יצירה א') עשר ספירות בלימה, וכ"ב אותיות יסוד. האותיות הן החומרים מהם נבראה הבריאה. וכן אברהם אבינו ידוע בכתובים היהודיים וכן שמחוץ לכתבי היהדות – כחכם ו"מסטר" גדול של "חוכמת התכונה" – חוכמת התכונה הינה החוכמה שמביאה לידיעת הדבר בעצמו – מהו הדבר במהותו, מדוע הוא כאן, לשם מה הוא כאן, מה חלקו בשלם, ועוד. כך שחוכמה זו עומדת ביסוד משמעות האותיות והספירות, דבר שמראה את עומק החשיבות שיש לשפה למילותיה, וכן לתוכנן הפנימי ולעומקו. במרכז התפיסה היהודית יש לשמות ולשמו של האל עצמו – משקל עצום – בשם ההוויה של האל הכול והעלום כול כלול. דבר שמעיד על התוכן כמרכז שאופן ההנגשה שלו דרך הספרים הינו תוצר של יסוד פנימי זה.

4- נמצא עם כן – כי מלחמת היוונים ביהודים או להיפך, הינה מלחמה של דגשים שונים בין חשוב וטפל בחיי האדם, במה כדאי לו לאדם להשקיע את עצמו ומה כדאי לא לזנוח. כמו כן מה הם המהלכים שנובעים ממה שנתפש שעיקר בחיי האדם – אם האדם חושב עצמו למרכז, אזי יש מהלכי חיים שיצמחו לדבר מה – כגון אגואיזם ונהנתנות, ואם אדם מבין שיש בעולמו עוד כמוהו- אזי יתפתח בתפיסה זו אפשרות לחיי חברה ותקינים. ונקודה זו הינה לשם שיקוף לאדם למען יישאל עצמו – על איזה תפיסת קיום חיי נשענים? ומה הביטוי של תפיסה זו בחיי? והאם יש קווים המחברים את תפיסת קיומי עם אופן ההתבטאות של בחיים הקונקרטיים – אם יש אין קשר כזה, אזי האדם חי בפיצול נפשי שעשוי הוא כשלעמו להוביל לנזק רב. על בסיס חשש זה אמרו חז"ל "עשה לך רב והסתלק מן הספק" (אבות א'-ט"ז)
כמו כן אנו למדים כי מלחמה זו בין היהודים להלניזם, היה ולא הסתיים כלל – אלא הוא עדיין בשיא מאבקו, ולא הוכרע כלום עדיין – ולעיתים נראה כי יוון מנצחת, כיוון שהעולם כולו מושתת על תפיסותיה, ומעריך את מגמותיה. אך את נפש האדם, מקורה ותכליתה לא ניתן להשמיד, ועל מקורותיה של נפש זו עומד המאבק.

כמה מילים לחג סוכות (2015)

על קבלה ונתינה- כמה מילים לחג הסוכות

מפי: קובי נחושתן; עריכה, כתיבה והוספת הפן הביוגרפי-אנתרופוסופי: אורנה בן דור, יועצת ביוגרפית

על פי היהדות מתחיל הזמן להיספר מיום בריאת האדם, היום השישי לבריאה. א' בתשרי הוא יום בריאת האדם, להעיד על חשיבותו ומרכזיותו של האדם בבריאה. כ"ב (22) הימים הקדושים ביותר בשנה- ראש השנה, יום כיפור, חג סוכות וחג הושענה רבה שהוא חג שמחת תורה, מתקיימים בחודש תשרי. כ"ב ימים מקבילים לכ"ב האותיות בכתב העברי, שראשיתן באות אלף שהינה: "אנוכי" שהוא האלוהים, וכמו כן גם צלם אלוהים בכל אדם ואדם, וסיומם באות תו- שהיא התכלית, תכלית בריאתו של האדם.

בספר יצירה, שהינו חיבור עברי עתיק שנודעת לו משמעות רבה בעולם המיסטיקה והקבלה, שכתיבתו מיוחסת לאברהם אבינו, ואשר זכה לפירושים מגוונים על ידי גדולי חכמי היהדות לאורך הדורות, נאמר שהעולם נברא על פי כ"ב האותיות ועשרת ספירות בלימה.
ספר היצירה עניינו בבריאת האדם ובתכליתו. עשרת ימי תשובה מקבילים לעשר ספירות בלימה. והן הצורות השונות דרכן יורד השפע לעולם. במדע הרוח

האנתרופוסופי, ובטרמינולוגיה היהודית-נוצרית העתיקה הן מכונות: ההיררכיות שראשיתן בשרפים, כרובים כתרים, ועד לספירה הסמוכה לבני האדם- המלאכים. הספירות או ההיררכיות הן הכלים של השפע שיורד לעולם שלנו מעולם האינסוף.
במהלך כ"ב ימים בחודש תשרי, מקבל עם ישראל שפע שמגיע מהאינסוף, שפע שאינו מיועד רק לעם ישראל, אלא לעולם כולו. חג הושענה רבה הוא גם חג המים שמתחילים לנטוף מהשמיים בגשם היורֵה, שהינו המשלה לשפע היורד מלמעלה למטה. השכינה השורה על עם ישראל ביציאת מצרים, מתפזרת גם היא בסוכה לארבע קצוות תבל.

מהלך הבריאה המתחיל מ:"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ…" מגיע להשלמתו, כאשר השפע יורד ולאחר מכן נמסר הלאה. נקודה משמעותית זו מצביעה על המשימה המוטלת על כל אדם- לקבל ולמסור. אדם השומר לעצמו לא ממלא את שליחותו כאדם.
"כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים, … וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המוות". בתלמוד בבלי, מסכת תענית (ז, א):
כאשר אדם שומר לעצמו בלבד את מה שקיבל הופכת התורה עבורו לסם מוות. ואם בחג המים עסקינן- מתי הופכים מים חיים למים עכורים? כשהם עומדים, כשאין בהם תנועה.

על שמחת בית השואבה נאמר ש:"מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו". קבלת השפע מלמעלה ומסירתו הלאה, היא השמחה האולטימטיבית.
אסיים בדברים מספרו של ר. שטיינר חוקר מדע הרוח המודרני: "כיצד קונים דעת העולמות העליונים" :
" כל לימוד, כל קניית ידע, לשם העשרת ידיעותיך בלבד, לשם אגירת אוצרות יידע בתוכך, מטה אותך מן הדרך. מאידך הלימוד וקניית יידע לשם קידום התבגרותך לקראת התעלות האדם וקידום העולם מקדם אותך צעד קדימה…. אפשר לבטא אמת זו גם במשפט הקצר: כל אידיאה (ראיון) שאינה הופכת בך לאידיאל (משאת נפש), ממיתה כוח מסוים בנפשך; כל אידיאה שהופכת לאידאל, יוצרת בך כוחות של חיים.
חג שמח

קובי נחושתן ואורנה בן דור.

קול שופר – קול הנפש – ראש השנה 2015

קול שופר –   קול הנפש
פרשת ניצבים ספר דברים
מפי: קובי נחושתן
כתבה וערכה: אורנה בן דור

פרשת ניצבים זוהי פרשה קצרה יחסית: דברים פרקים כט ט- ל' כ'

ט אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. י טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם–וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. יא לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–וּבְאָלָתוֹ: אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. יב לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם, וְהוּא יִהְיֶה-לְּךָ לֵאלֹהִים–כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. יג וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם–אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת. יד כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם. דברים כ"ט

ט אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם:
זהו פסוק נחמה על כל מסכת הקללות של הפרשה הקודמת (פרשת "כי תבוא") שמכילה בתוכה צ"ח קללות. פרשה זו מתקרבת כבר לאחרית הימים בהקבלה של הפרשיות לאלפים, למאות ולעשרות שנים (הקבלה שרמב"ן מתאר בפירושו לפרק א' בראשית). ניתן להתייחס לפרשה הקודמת כאל פרשה שמקבילה לשואה, וניתן להתייחס למה שמתואר כקללות כאל תיאור של השואה וכל הפוגרומים שעברו על עם ישראל.
פרשה זו נלמדת בשבת שלפני ראש השנה, ומסכמת את מהלך השנה החולפת.
לפי המסורת נברא האדם בא' בתשרי, ואילו העולם התחיל להיברא בכ"ה באלול- ששה ימים שקדמו לבריאת האדם. למרות שהעולם נברא באלול, השנה נספרת החל מבריאתו של האדם, ולא של העולם, ללמדך על חשיבותו של האדם בעבור הבריאה כולה.
אם אין אדם בבריאה, אין מי שיספור ויתעד את מה שמתרחש. באמצעות העדות של התודעה האנושית יש משמעות לזמן החולף, למרות שהזמן נברא כבר ביום הרביעי ככתוב: " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים. טו וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן. טז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים: אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים. יז וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים, בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, לְהָאִיר, עַל-הָאָרֶץ. יח וְלִמְשֹׁל, בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. יט וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם רְבִיעִי."

כך שללא אדם אין בבריאה מי שיהדהד את הקיים וייתן לקיים תוקף, וכך עונה המקרא לשאלה הפילוסופית – אם נפל עץ ביער, ואף אדם לא שמע או ראה את זה, האם הענף נפל והשמיע קול? – התשובה של המקרא – וודאי שנפל, וודאי שהשמיע קול, אך אין לזה כל חשיבות או ערך אם לא היה שם אדם שיראה וישמע את המחזה. החוויה האנושית נותנת לכל הקיים תוקף, וללא אדם שיחווה ושייתן תוקף, אין לדברים כל משמעות, על אף התרחשותם. ולכן הזמן מתחיל להימדד, ולהיספר רק עת יש אדם בעולם, ללא האדם אין לזמן ולשלל מאורותיו שום משמעות. שיש אדם יש גם זמן.

ו וּמָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ, וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ: דברים ל' ו'
המפרשים מפרשים את המילים את לבבך ואת לבב- זרעך, כרמיזה לחודש אלול. בשל חשיבותו של חודש זה, הוא החודש המרומז ביותר במקרא, וקיבל את תשומת הלב שלו במקומות רבים נוספים; לדוגמא בשיר השירים: אני לדודי ודודי לי.
בחודש אלול יש למול את הלב הערל, הלב המכוסה, ולאחר המילה הלב נשאר חשוף, הוא כפי שהוא באמת.

ספר היצירה , אותו נוהגים המקובלים ללמוד לפני ראש השנה, מתחיל במילים:
(א) בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י"ה יהו"ה צבאות את עולמו בשלשה ספרים בספר ספַר וספור. ספר יצירה פרק א
הספַר הוא הגבול והסיפור מתרחש במתח בין מה שנכתב בסֵפֶר לבין הסיפור האנושי. האדם עצמו כותב את חייו כספר, ו"סיפור" הינו המתח בין הספר שכבר כתוב עליו לבין הסיפור שהוא בוחר ורוצה לחיות – דבר שלא תמיד עולה בקנה אחד עם מה שנכתב כבר עבורו.
ספר היצירה שם את הדגש על החוויה האנושית; הדברים כולם נפגשים באדם. שכן האדם הינו צמצום של הבריאה כולה, כל שקיים בעולם קיים באדם –

ך הקדוש ברוך הוא, יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים,
בחכמתו ובתבונתו ברא את כל העולם כולו,
וברא את השמים ואת הארץ עליונים ותחתונים.
ויצר באדם כל מה שברא בעולמו.
ברא חורשים בעולם וברא חורשים באדם – זה שערות של אדם.
ברא חיה רעה בעולם ברא חיה רעה באדם – זה (בני מעיו) של אדם.
ברא קורצין בעולם וברא קורצין באדם – זה אזניו של אדם.
ברא ריח בעולם ברא ריח באדם – זה חוטמו של אדם.
חמה בעולם חמה באדם – זה אורו של אדם.
מים סרוחים בעולם מים סרוחים באדם – זהו מימי חוטמו של אדם.
מים מלוחים בעולם מים מלוחים באדם – זהו דמעות של עינים.
נחלים בעולם נחלים באדם – אלו דמעות
חומות בעולם חומות באדם – אלו שפתותיו של אדם.
דלתות בעולם דלתות באדם – זה שיניו של אדם.
רקיעים בעולם רקיעים באדם – זה לשונו של אדם.
מים מתוקים בעולם ומים מתוקים באדם – זהו רוקו של אדם.
לסתות בעולם לסתות באדם – זה לחייו של אדם.
מגדלים בעולם מגדלים באדם – זה צוארו של אדם.
סתידראות בעולם סתידראות באדם – זה זרועותיו של אדם.
יתידות בעולם יתידות באדם – זה אצבעותיו של אדם.
מלך בעולם מלך באדם – ראשו.
אשכולות בעולם אשכולות באדם – דמו.
יועצים בעולם יועצים באדם – כליותיו.
ריחים בעולם ריחים באדם – זה קרקבנו של אדם.
נימסים בעולם נימסים באדם – זה טחולו של אדם.
אשפתות בעולם אשפתות באדם – זה כריסו של אדם.
בורות בעולם בורות באדם – זה טיבורו של אדם.
מים חיים בעולם מים חיים באדם – זה מי רגליו של אדם.
חיים בעולם חיים באדם – זה דמו של אדם.
עצים בעולם עצים באדם – זה עצמותיו של אדם
גבעות בעולם גבעות באדם – זה עגבותיו של אדם.
עלי ומכתשת בעולם עלי ומכתשת באדם – זה ארכבותיו של אדם.
סוסים בעולם סוסים באדם – זה שוקיו של אדם.
מלאך המות בעולם מלאך המות באדם – זה עקיביו של אדם.
הרים ובקעות בעולם הרים ובקעות באדם – עומד דומה להר נופל דומה לבקעה.
הא למדת שכל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו ברא באדם: " (אבות דרבי נתן פ' ל"א)

יש יחסי גומלין בין החוויה האנושית לחוויה האלוהית; אלוהים זקוק לאדם כדי לחוות את עצמו. מה שאדם חווה ביום יום חוזר ומהדהד בעולמות העליונים, וכך אלוהים בעצמו מתנסה בבריאה אותה הוא ברא .
בתוך ספר היצירה לכל אות יש משמעות. (לפי הנוסח הקצר כ- 1300 מילים. לפי הא"רי הקדוש -2500)
נתייחס לפרק ל' מהפרשה, המכוונן אותנו לאופן ההתבוננות בספר היצירה.
יא כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. יב לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. יג וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. יד כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ.
זה משפט מפתח שבא להראות שהפוטנציאל למהלך האולטימטיבי קיים באדם, אלא שהאדם צריך לבוא ולעשותו.

הפסוקים מראים לנו שני מהלכים עליהם דיברנו בפרשות קודמות:
1. צא ולמד.
2. בוא וראה
במהלך של: 'צא ולמד' אין משהו בחירי. האדם יוצא החוצה ולומד כיצד צריך להתנהג ולהתנהל בעולם. אדם יכול לחיות כל חייו כאוטומט, כישן, כעיוור, כבחינת: מַה-לְּךָ נִרְדָּם (יונה, א' ו')
במהלך החיים הרגילים של היום יום האדם הולך כישן. מהלך זה נקבע לו על פי החינוך, החברה, הקרמה והעולם כולו. אין זה על כן מהלך אישי. מצד אחד החינוך והחברה הם הכרחיים כי הם מהווים סדר ארגון ותשתית לעבודה, אבל מצד שני אין דבר יותר מסוכן לאדם מהמחזוריות וכוח ההרגל שנה אחר שנה, מהלך שהוא כאמור מרדים את התודעה.
המהלך השני: 'בוא וראה'- זהו מהלך ללא שום התוויה מראש; אדם צריך לבוא פנימה לתוכו, ולראות משם את העולם. מורה אמתי אף פעם לא יגיד לתלמידו לחקות אותו ולהיות כמוהו, אלא יעזור לתלמיד למצוא את הכלים איך לחצוב את דרכו לבדו.

'את לבבך ואת לבב זרעך'- לא נאמר: את לבבכם וכו'… הפנייה האלוהית היא תמיד לאדם הפרטי שמתווה את דרכו לבדו. זוהי תפיסת היסוד ביהדות לאופן בו נברא האדם. בעוד הבריאה כולה נבראה כמכלול: הכוכבים, נתיבי היום, הצמחים, סוגי החי השונים ואף המלאכים נבראו כמין, היצור היחידי בעולם שנברא לבדו הוא האדם. הפנייה היא ליחיד, מתוך הנחה שהיחיד התווה לעצמו דרך. התורה מכוונת לאנשים אינדיבידואלים שחצבו את דרכם, היא לא רוצה ציבור עדרי.

"בראש השנה כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון, שנאמר: היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם (ספר תהלים, פרק ל"ג, פסוק ט"ו)" משנה, מסכת ראש השנה, פרק א', משנה ב'

פוסקי הלכה כמו רמב"ם או הפוסקים שואלים שאלה בעייתית ואומרים: המשפט: תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה חוזר כל שנה, ובכל זאת עולם כמנהגו נוהג, וכל שנה העיוותים ואי הצדק הולכים ומעמיקים. יש אנשים שהיה מגיע להם להיענש מידי שנה אלף פעמים, ובכל זאת הם ממשיכים להיות אנשי שררה, לרצוח, לעוול ולאנוס. דבר זה אינו הגיוני. כי נאמר שבראש השנה באים ושוקלים את כולם בספרי חיים ובספרי מתים בראש השנה, וקובעים מי יחיה ומי ימות.
חז"ל מרמזים, ורמב"ם מסכים עימם, שיש במציאות שני ממדים:
1. עולם כמנהגו נוהג.
2. האנשים שהתוו לעצמם דרך.

כדי להגיע לדרגה שבו אדם נקרא אדם צריך שתהיה לו דרך. לכן הדין של ראש השנה נאמר מתוך כוונה שאדם הולך בדרכו ואז יש את מי לשפוט. לגבי כל יתר בני האדם המגשימים בחייהם את העקרונות החייתיים (אכילה, התרוקנות, תשוקה מינית, רבייה פרייה ועונג) ותו לא- המשפט בו הם נשפטים הוא משפט מכני, שבו אין השגחה פרטית. במובן מסוים הם כמו החיות; חל עליהם חוק הטבע, חוק הכוכבים והמזלות, חוק ירח, מארס, שבתאי ושאר ממלכות שמים. זה החוק בו מושלים הטבע, והמהלך האוטומטי של הקרמה.

יד כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ.

עיקר העניין פה זה שהפוטנציאל לחיים אינדיבידואלים מתפתחים קיים בתוך הלב, בתוך הנפש ואז הפה צריך לעשותו.
מה הוא הפה וכיצד הוא קשור ללב? נפש האדם זה יכולת הדיבור של האדם. אין הכוונה למילים רגילות, לקומוניקציה, אלא ליציאה של הרוחני מהכוח אל הפועל.

"וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"
בבראשית פרק ב פסוק ז
ואונקלוס תרגם "ברא יי אלהים ית אדם עפרא מן ארעא ונפח באפוהי נשמתא דחיי והות באדם לרוח ממללא"

התרגום לעברית של 'רוח ממללא' היא נפש מדברת. כלומר הייחודיות של האדם משאר 'נפש חיה' היא שיש באדם 'רוח ממללא'.
זהו הביטוי והיציאה מהכוח אל הפועל של נשמת אדם בצורה העמוקה ביותר; הקול, לפני שהוא נהיה מילולי ותוכני, הוא הביטוי העמוק ביותר. כוח הדיבור של האדם הוא חלק אלוה ממעל המיוחד לו.

"משרשי המצווה, לפי שהאדם לא ישתתף בעליונים זולתי בדבור, והוא כל החלק הנכבד שבו, וזה יקרא באדם נפש חיה, כדמתרגם אונקלוס והות באדם לרוח ממללא, כי שאר חלקי הגוף מתים הם, ואם יפסיד האדם זה החלק הטוב יישאר הגוף מת וככלי אין חפץ בו. על כן נתחייב לקיים דבורו במה שהוא משתמש בו בדברי שמים מכל מקום, כגון בהקדשות ובכל דברי הצדקות" ספר החינוך במצוה שנ

על הבריאה כולה נאמר שהיא מהדהדת שלשה קולות:                                                                         "שלש קולות הולכין מסוף העולם ועד סופו ואלו הן קול גלגל חמה וקול המונה של רומי וקול נשמה בשעה שיוצאה מן הגוף ויש אומרים אף לידה" (יומא כ'- ב')
1. קול חמה – תנועת השמש והכוכבים
2. קולה של רומי- קול התרבות.
3. קול נשמה בשעת יציאתה. כשאדם נופח נשמתו הקול מהדהד בבריאה כך שכל הבריאה שומעת את היציאה של הנשמה מהגוף. ויש אומרים – קול בכיית תינוק בשעת לידתו.

אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַיהוָה לֹא עָשָׂה. עמוס ג' ו'
מדוע תוקעים בשופר בראש השנה?

עניין השופר הוא שמיעת הקול שקדם לתוכן שהקול מביא אתו; קול שופר הוא אותו קול בסיסי, קולה של נשמת האדם, לפני שהולבש עליו תוכן ומילים. והכוונה: מי אני כאדם לפני שהלבשתי על עצמי לבושים?
בראש השנה נשפט אותו אדם שהתווה לו דרך על דרכו. האם דרכו תאמה לקול ליבו כלומר לקול נשמת אלוה ממעל שלו? האם היה נאמן לדרך שהתווה לעצמו?

ואני תפילה
האדם נקרא גם "עולם קטן"; קומת אדם זה החלוקה שלו לכל עשרת הספירות בבריאה (עשרת הספירות . נאמר בתיקוני הזוהר שיש בו באדם עשרה דפקים בכל מיני מקומות בגוף ולא רק בלב, מן הראש ועד לכפות הרגליים. כל דופק מאפיין ספירה אחת. הדופק המודגש ביותר בכל אדם מעיד על הממד בו הוא נמצא. קולו של האדם יבטא את הספירה הזאת, וכך ניתן יהיה לדעת איפה ממוקם האדם מבחינת התודעה שלו. וכאן בתקוני הזהר ניתן "כלי אבחון" לדעת את מקומו של האדם ברובד הקיומי וההתפתחותי שבו הוא נתון כעת.

הרמ"ע מפאנו, מקובל איטלקי מהמאה ה ,16 אחד מגדולי המקובלים בהיסטוריה של הקבלה, אומר שאם לוקחים את המילה אדם ורושמים אותה בכתיב מלא: אלף דלת מם, ולאחר מכן מוציאים את האות הראשונה מכל מילה נשארות אותיות מתפלל. מהות האדם היא תפילה. האדם בעומקו הוא בתפילה, ותפילתו של אדם מודעת לו – או שאינה מודעת כלל. דבר זה נקבע על פי דרגת האחדות הפנימית שיש לאדם או דרגת הפיצול הפנימי.
וזה שנאמר על ידי דוד המלך: ואני תפילה. תהילים כט ד. אין הבדל בין עצמי לבין תפילתי. כל מעשיו דיבוריו ומחשבותיו של האדם הם תפילה. ובראש השנה נקבע אם תפילתו של האדם מתקבלת או לא.
לתפילה יש ביטוי בכמה ממדים: מחשבה דיבור ומעשה. אומר הפסוק: בפיך ובלבבך לעשותו. ומתייחס לשלושת הממדים.
כשאדם חושב מחשבה, מדבר דיבור, עושה מעשה, כאשר פיו וליבו שווים, הוא בכיוון הנכון ותפילתו מתקבל.

"אל ייכנס אדם אל בית המדרש, אם פיו וליבו אינם שווים. ייכנס אדם לבית המדרש אם פיו וליבו שווים. שמי שפיו וליבו אינם שווים מעץ הדעת טוב ורע הוא, ומי שפיו וליבו שווים, בעץ החיים אוחז הוא" (תיקוני זהר – ע')

מה הכוונה מעץ הדעת טוב ורע ומעץ החיים?
עץ הדעת טוב ורע קשור לידיעה מפוצלת-טוב ורע, הקשורה לחיים הארציים ולפיכך גם למוות. לעומת זאת, עץ החיים קשור לידיעה שלמה ולאל-מוות.

ספר היצירה : מהו האופן דרכו ניתן להיכנס לעולמות הרוח?
ספר היצירה, אותו לומדים בדרך כלל לפני ראש השנה מתחיל במשנה הראשונה:

(א) בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י"ה יהו"ה צבאות את עולמו בשלשה ספרים בספר ספר וספור (נוסח אחר – אלהי ישראל אלהים חיים ומלך עולם אל רחום וחנון שוכן עד וקדוש שמו): ספר יצירה פרק א

כל שמות האל הם 22 שמות שהם כנגד 22 אותיות. נאמר בקבלה שבאותיות נברא העולם; כלומר האותיות הן האבנים שמהן נברא העולם.
מה היא אות? א בהתחלה ות בסוף ו- ו באמצע . ו מחברת בין מה שלפניה ומה שאחוריה- תא. הבריאה כולה קיימת בכל תא ותא. מתוך חקר הגנום האנושי ידוע היום שכל תא בגוף מכיל את הגוף כולו. המקור לכל האותיות הוא אחד, וכל אות כבר מכילה בתוכה את משמעות כל שאר אחיותיה האותיות, אבל יש לה את הייחודיות הפרטית שלה.
אלוהים בורא את הבריאה ב 32 נתיבות פליאה. 22 אותיות ו10 ספירות. מה זה פליאה? מה זה פלא?
נאמר: "במופלא ממך אל תחקור" (ספר בן סירא)
אין הכוונה שאדם לא ינסה להגיע לעולמות עליונים, רוחניים הגבוהים מהעולם הפיזי. חקירה באופייה היא עיונית ולוגית, אם אתה רוצה פלא, נאמר, אם אתה רוצה להרקיע למחוזות הווייה גבוהים יותר, אתה צריך לוותר על הממד שלך שחושב באופן לוגי. אם ברצונך להיכנס לפרד"ס עליך לוותר על הממד העיוני, קוגניטיבי, מודע במובן הרציונלי.
עולם הפליאה הוא עולם שבו המבנה של הפן הקוגניטיבי-רציונלי נהפך למשוכה המרכזית. אם אני מוציא מתוכי את הממד שחושב ומבין רציונאלית. מה נותר? ניתן לאפיין את הנותר דרך שלושה מהלכים:
המהלך הראשון: קבלה ואמונה.
המהלך השני: מהלך החשמל; לחוש את המילה חש-מל. עליך לחוש ולא לחשוב.
המהלך השלישי: דרך האדם העובד, פעולות שיש לעשותן המבטאים דבקות ואהבה.

לסיכום:
בראש השנה נשפט אדם אם הוא ראוי לשמו. האם כאדם הניב פרי אמתי בחייו. הפירות נובעים מהמהות הרוחנית, אך לכל אדם יש פרי אישי משלו, הקשור לקול הנפש שלו, וזהו גם מבחנו. כל אדם בוחר בחירות בחייו – ולפי בחירותיו, מתהווה לו הדרך. לכל דרך יש חוקים משלה, וחוקי הדרך בה בחר האדם ללכת בה – היא זו שתשפוט אותו.

פרשת שופטים – קיץ 2015

פרשת שופטים –

מפי: קובי נחושתן

כתבה וערכה: אורנה בן דור

יח שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק. יט לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד–כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. כ צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף–לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. {ס} כא לֹא-תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל-עֵץ: אֵצֶל, מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-לָּךְ. כב וְלֹא-תָקִים לְךָ, מַצֵּבָה, אֲשֶׁר שָׂנֵא, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. {ס}

ברמת הפשט נראה שמשה רבינו מתחיל לבנות סיסטמה משפטית, חברתית; האופן בו בונים חברה צודקת- שופטים, שוטרים, מבנה הלכתי של מותר ואסור; היררכיה שהיא מבנה חברתי סוציאלי, שמאפשרת גם הגנה על הפרטים שחיים בתוך הכלל.
אומר על זה חיים ויטאל בספר הליקוטים, מפי דברי האר"י הקדוש :
"למה לא אמר שופטים ושוטרים תתנו לכם על כל שערכם בלשון רבים?
"לרמוז שכל אדם מישראל יש לו כמה שערים ואלו הם: שער הרואות- העיניים, שער השמע הוא האזנים, שער הדיבור הוא הפה, שער הריח הוא האף, שער המישוש הוא ידיים ורגלים. על כן צריך אדם שישים לו שופטים ושוטרים על כל אלה השערים הנזכרים…. וידגור את עצמו, ולא ידבר בפיו דברי נבלה, ולא רכילות , …. וכן לא יבוא לכדי תיאטראות וקרקסאות…. וזה אמר שעריך בלשון יחיד" (ספר הליקוטים – פרשת שופטים- ר' חיים ויטאל)

אנו רואים שעל פי הארי הקדוש, לא כיוון משה רבנו כלל להיררכיה החברתית, אלא לאדם כמבנה שזהה בתפקודיו להיררכיה חברתית. גם פה ניתן לראות שאדם הוא דמותו של עולם גדול, והאופן בו הוא מתנהל בדינמיקה החושית והקונטיבית שלו משול להתנהלות חברתית והפוך. התורה לפי הארי, היא הלבשה של תפיסות שבפשט נראות כחברתיות, אבל באמת, ברמת הסוד, היא באה להצביע על התנהלותה של נפש האדם בדרכה למהלך הנכון.

האדם עצמו כממלכה, צריך שיהיו לו שערים על החושים, על מנת שיוכל לשלוט על הדברים שייכנסו ולהחליט מה לא ייכנס.
נאמר: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים, ח', 3).
מזונו האמתי של האדם זה המזון שמגיע מפי האל. האוכל הגשמי משרת את צד קיומו של הגוף, אבל התורה אומרת לנו שהגוף הוא משני, הגוף הוא בחינת כלי לעיקר האדם שהוא נפשו או נשמתו.
מה היא הדרך להשיג את האוכל הזה שהוא מוצא פי אדוני? מה הוא המהלך שבו אני משיג את המזון שאלמלא הוא, אני לא יכול להיקרא אדם?

כאשר אדם חי על פי דרגתו הגשמית לבדה, עיקר מה שבו לא מקבל ביטוי, והוא חי ברמת החיה שבו. הוא לא מגשים בחייו את מה שמכונה בו אדם. כפי שמזונותיו הגשמיים של האדם הם הדבר שבונה בתוכו את מה הוא יהיה, ומה הוא יבטא בעולם, וללא מזון הוא ירזה עד שהוא ימות- כך גם כאשר אדם לא ניזון מפי אדוני, הופכת הנשמה לרזה יותר ויותר עד שהיא נעלמת. הסכנה נובעת מכך שהתפל נהיה לעיקר; המזון הגשמי על כל היבטיו הופך לעיקר חייו של האדם.

מהי התזונה שתהפוך את הנפש לחולה או לבריאה? מהי התזונה שבזכותה תהפוך הנפש לפורה, צומחת ומביאה לעצמה מעצמה שפע של פירות? התשובה לשאלה הזו תלויה ב'שופטים ושוטרים ייתן לך בכל שעריך'. התנאי למקום שבו האדם מתחיל לפתח את המודעות ואת תשומת הלב שדרכן היכולת שלו לדעת את דבר אדוני, תלויה בשוטרים ושופטים בשעריך. אם יש לו את המודעות לגבי הדברים שהוא רואה, שומע, עושה עם ידיו וכדומה… אם יש לו את כלב השמירה התודעתי שבוחר מה ייכנס ומה לא ייכנס באופן רצוני, הוא יזכה בתזונה הנפשית-הרוחנית הנכונה.
ע"פ היהדות, המקום בו האדם בונה בתוכו את המערך הערכי והתודעתי הנכון, כך שהוא מברר לעצמו מה ראוי להיכנס ומה ראוי להישאר בחוץ זה המעיים. כדבריו של דוד המלך: לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי. לפי התפיסה התורנית, וכל העולם העתיק בלי יוצא מן הכלל, המעיים הם האיבר שדוחה את מה שהוא חושב שאינו ראוי להיקלט.
כאשר אדם מחליט שייכנסו לתוכו דברים בעלי אופי הרסני, ניתן לומר עליו שיש לו תודעת מעיים מקולקלת.

השוטר עניינו זה להיות שליח החוק; הזרוע המבצעת. השופט הוא המקום בתוך האדם שמחליט על הבחירה. המקום באדם שמעמיד לעצמו שוטר ושופט קודם לשפע.
מי הוא האדם מישראל אליו מכוון הארי הקדוש?
כפי שקיימת ארץ ישראל שאינה בהכרח מקום קונקרטי, ישראל יכולה להיות ישראל בכל המקומות, כך גם האדם מישראל אינו שייך בהכרח ללאום הישראלי. להיות ישראלי זה להיות מואר: וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. בראשית לב כט זוהי דרגת התעלות שבזכותה הוא הופך אדם ממֶדַבֵּר לישראלי. האדם הישראלי הוא אדם שחי בדרך, ומתפתח כל הזמן.
מה היא המעלה של הישראלי? האיש הישראלי עניינו ביכולת העמידה- שהוא עומד ולא זז. יעקוב אבינו נלחם עם המלאך, ונשאר עומד על מקומו. יכולת העמידה משמעה היכולת להיות נחוש מקורקע בקרקע, ולא משתנה עקב חילוף העיתים, העונות והאופנות, ואירועי החיים המשתנים.
האדם הישראלי ישר בטבעו, השערים שלו ניזונים אך ורק ממזון מאוד קונקרטי, שהופך לפלטפורמה שמאפשרת לו לקלוט את דבר אדוני על ידי פיתוח חוש נוסף בתוכו.
לכל אדם יש תיקון לעשות; שופט ושוטר אמתיים יכולים לזהות את התיקון הזה. שופט עניינו אחד שיודע את הכיוון ומה היא הדרך.
האר"י הקדוש אומר שהאדם הוא בחינת רשת פתוחה שכל הדברים חודרים אותו ומזינים אותו דרך החושים. כל מה שנכנס הופך לפלטפורמה שבונה מבנה של אדם. בכל מקרה יהיה ניזון, אבל המזון שממנו הוא ניזון יבנה בתוכו דמות אדם שתקבע אם אני ניזון מאדוני או לא.
ומי הוא אותו אדוני- אלוהים מפיו האדם אמור להיזון?
בספר שמות מכנה אלוהים את עצמו: אהיה אשר אהיה.
" יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם." שמות ג' י"ג
אלוהים שם עצמו במקום המופנה כלפי העתיד, זמן בו הוא עצמו יהיה שונה מכפי שהוא היום; האלוהים מתהווה, וכך גם האדם מתהווה; הופעת האל משתנה כמו שהאדם משתנה. זו נקודה מאוד עמוקה; הופעת האלוהות בכל דור היא שונה. גם הצורה בה אנו ניזונים מדבר האל היא בעלת אופן אבולוציוני.
לסיכום: השוטרים והשופטים, הם מבחינת המודעות הבוחרת בתכנים אותם יחווה או לא יחווה, והדבר נהפך לפלטפורמה של מי שהוא יהיה, והאם יאפשר למזון האלוהי להיכנס אליו או לא.

פרשת "ואתחנן"

פרשת "ואתחנן"
או : המבנה הפסיכו-רוחני של האדם על פי היהדות

מפי: קובי נחושתן

כתבה וערכה: אורנה בן דור

פרשת ואתחנן שייכת לספר דברים. כפי שכתבנו בפרשה הקודמת, בפרשת דברים. ספר דברים נאמר מפיו של משה רבינו, בעוד ארבעת הספרים האחרים השייכים לתורה, נאמרו מפי הגבורה עצמה- דברי אלוהים חיים.
בשעה שארבעת הספרים האחרים הם קוסמיים, קולקטיביים, מתייחסים לתרבות ולכלל העם, ספר דברים, בדומה לספר תהילים, הנו דברי האדם הפרטי. הדיבור אינו מכוון לקולקטיב, אלא משמש כדיבור ישיר לכל אחד ואחת.
פרשת ואתחנן היא פרשה עמוסה, ואנו נתייחס במאמר זה לנקודה אחת בלבד, נקודה שמעוררת שאלת יסוד:
ד וְאַתֶּם, הַדְּבֵקִים, בַּיהוָה, אֱלֹהֵיכֶם–חַיִּים כֻּלְּכֶם, הַיּוֹם. ה רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי, יְהוָה אֱלֹהָי: לַעֲשׂוֹת כֵּן–בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. ו וּשְׁמַרְתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם–כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים: אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן, אֵת כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. ז כִּי מִי-גוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר-לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ, בְּכָל-קָרְאֵנוּ אֵלָיו. ח וּמִי גּוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר-לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם, כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם. ט רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ, כֹּל, יְמֵי חַיֶּיךָ; וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ, וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. פרק ד' ד'

ראשית נתייחס למילים: כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי, יְהוָה אֱלֹהָי: זהו האלוהים הפרטי; אלוהיו הפרטי של משה רבינו ציווה אותו לומר את הדברים הבאים.
ו וּשְׁמַרְתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם–כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים: אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן, אֵת כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה.
בעוד כל העמים האחרים בתקופה ההיא סגדו להיבט מסוים של האלוהות: כוכב, כוח טבע וכדומה… תבונתו של עם ישראל הייתה נעוצה בעובדה שהוא התייחס לתמונת הבריאה כולה, דרך האדם עצמו. האדם הוא הצטמצמות של הבריאה, והבנתו מאפשרת הבנה של המציאות כולה, מבחינת: "ומבשרי אחזה אלוה" (איוב, יט', 26).

החכמה של עם ישראל בתקופה ההיא היא חכמה פנימית, הזכרות במהות, והבנתה מבפנים. על כך אומרים חז"ל שאברהם אבינו למד את כל התורה, למרות שהתורה ניתנה 300 שנה אחריו מידיו של משה. מהיכן לֵמַדה? "…שזימן הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו שתי כליותיו כשני חכמים, והיו מבינות אותו ויועצות אותו ומלמדות אותו חכמה כל הלילה." אבות דרבי נתן
חכמתו ותבונתו של אברהם הינן תוצאה של הִזכרות ודליית החכמה מבפנים, לא גורם חיצוני הוא שמנחה אותו מה לדעת.
האדם, כנזר הבריאה, נהפך דרך תהליך נכון של עבודה עצמית למי שמכיל בתוכו את הכול, כך שהופעתם החיצונית של הדברים הופכת עבורו למשנית.

צא ולמד לעומת: בֹּא וראה

ספר הזוהר מצביע על שתי צורות התבוננות ורכישת חכמה:
1. 'צא ולמד'- אדם יוצא החוצה לעולם ולומד תכנים מבחוץ: ביולוגיה, מתמטיקה וידע רב נוסף.
2. 'בא וראה', מה לבוא ולראות? מבחינת הזוהר קיים רק מקום אחד לבוא ולראות וזה לתוך האדם עצמו. רבי שמעון בא ואמר: בא וראה… הכוונה: בֹא וראה ממקומי, אתה מוזמן לבוא ולראות כפי שאני רואה, אך לשם כך עליך לבוא לתוכך.

" א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ." בראשית יב
לך לך- לך לתוך עצמך; ההליכה של אדם היא כלפי עצמו, האדם נמצא במסע של התנסות פנימה.

ח וּמִי גּוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר-לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם, כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם. ט רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ, כֹּל, יְמֵי חַיֶּיךָ; וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ, וְלִבְנֵי בָנֶיךָ.

משה פונה לאדם הפרטי ומזהיר אותו לשמור את נפשו מאוד, שלא תשכח הנפש את הדברים שחוותה. בהמשך נתייחס למבנה הנפש ע"פ ביהדות.

ד,י יוֹם, אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב, בֶּאֱמֹר יְהוָה אֵלַי הַקְהֶל-לִי אֶת-הָעָם, וְאַשְׁמִעֵם אֶת-דְּבָרָי: אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי, כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה, וְאֶת-בְּנֵיהֶם, יְלַמֵּדוּן.

הר חורב הוא הר סיני; אבל כאשר הוא מופיע בקונוטציה של חורבן והחרבה הוא נקרא חורב. מהו הדבר שעליו להיחרב? הדבר שצריך להיחרב זה מבנה זהות קלוקל ושגוי שמורכב ממחוות הנפש הבסיסית של האדם, אותו המבנה הנבנה בו במהלך חייו, מבנה לו מייחס האדם את זהותו ואת יחסי החוץ שלו עם הסובב.

ח וַיָּקָם, וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה; וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, עַד הַר הָאֱלֹהִים, חֹרֵב. ט וַיָּבֹא-שָׁם אֶל-הַמְּעָרָה, וַיָּלֶן שָׁם; וְהִנֵּה דְבַר-יְהוָה, אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. מלכים א פרק י"ט

אליהו היה ידוע כנביא זעם, מאיים, מוריד אש מהשמים והורג. התנ"ך מספר על בריחתו של אליהו מאיזבל שרודפת אחריו להרגו, לאחר שהרג את ארבע מאות נביאי הבעל שלה. אליהו בורח למערה בהר חורב, שם צריך מבנה הנפש הזועם שלו למות, על מנת שיוכל להיוולד שוב. כשהוא מגיע למערה היא סוגרת בחשיכה, כרחם המוליד, על נפשו הקודמת, ואז עולמו שנתפס מתוך מבנה האישיות הקודם שלו, נהרס ונחרב ונולד אליהו חדש ושונה, התופס את המציאות באופן שונה לחלוטין מהאופן בו תֵפסה ממקומו הקודם. הר חורב אם כן, הוא הסמל של חורבן מבנה הנפש הישן ולידתו של מבנה נפש חדש.

יא וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן, תַּחַת הָהָר; וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ, עַד-לֵב הַשָּׁמַיִם–חֹשֶׁךְ, עָנָן וַעֲרָפֶל. יב וַיְדַבֵּר יְהוָה אֲלֵיכֶם, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים, וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל.

החורבן של המבנה הפסיכו-רוחני הישן קשור להחרבת הדיכוטומיה שבין ניגודים. ניגודים בין האש המייצרת אור ובין חושך ענן וערפל, ואז מתוך הקוטביות בין אור לחושך, ה' מדבר מתוך האש, אך רק קול נשמע, לא מראה ולא מחזה. זהו המקום המכונה בסיפור התגלותו של ה' לאליהו באותו מעמד במערה: "קול דממה דקה" הכוונה היא לאחדות הניגודים.
הדיכוטומיה הכרחית להופעת האלוהים. הדיבור האלוהי הוא בר שמיעה בעקבות אותה הדיכוטומיה, ומופיע לאחר חורבן התפישה הדיכוטומית, חורבן הפסיכולוגיה המפרידה, וחשיפת הרובד הנפשי היודע ומכיר את האחדות.

יג וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת-בְּרִיתוֹ, אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת–עֲשֶׂרֶת, הַדְּבָרִים; וַיִּכְתְּבֵם, עַל-שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים. יד וְאֹתִי צִוָּה יְהוָה, בָּעֵת הַהִוא, לְלַמֵּד אֶתְכֶם, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים: לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם–בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. טו וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד, לְנַפְשֹׁתֵיכֶם:
שוב מזהיר משה את העם לשמור את נפשו מאוד. מהי הסכנה שבפניה ניצבת הנפש ?

כִּי לֹא רְאִיתֶם, כָּל-תְּמוּנָה, בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. טז פֶּן-תַּשְׁחִתוּן–וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל, תְּמוּנַת כָּל-סָמֶל: תַּבְנִית זָכָר, אוֹ נְקֵבָה. יז תַּבְנִית, כָּל-בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ; תַּבְנִית כָּל-צִפּוֹר כָּנָף, אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם. יח תַּבְנִית, כָּל-רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה; תַּבְנִית כָּל-דָּגָה אֲשֶׁר-בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ. יט וּפֶן-תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה, וְרָאִיתָ אֶת-הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת-הַיָּרֵחַ וְאֶת-הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם, וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם, וַעֲבַדְתָּם–אֲשֶׁר חָלַק יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֹתָם, לְכֹל הָעַמִּים, תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם.

הנפש עומדת בפני שתי סכנות: האחד- "פן תשכח" – השכחה הינה האויב המרכזי של חיי הנפש. ובהקשר השני- אינטרפרטציה לקויה של האלוהות ושל המציאות.

מבנה הנפש לפי היהדות

ע"פ בראשית רבא פרק יד, מדרש שנכתב לאחר חתימת הגמרא, כ 500 שנה לספירה לערך, ומקובל על כל החכמים – הנפש או הנשמה של האדם מורכבת מחמישה חלקים: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה או בקיצור: נר"ן ח"י
1- הנפש היא הדם שנאמר: "כי הדם הוא הנפש" דברים יב כג- אין תא בגוף האדם שלא ניזון מהדם, ולכן הנפש במובן הזה היא הגוף כולו; הרובד היצרי של הנפש מחייה את הגוף.
2- רוח- תנועתיות.
"שהיא עולה ויורדת, שנאמר (קהלת ג כא): "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה [ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ]".

3- נשמה- זו האופָה. – זו האופיא. דברייתא אמרין: האופיתא טבא.
היכולת להבין משהו מסוים מכונה לאפות; הנשמה לוקחת מרכיבים ועושה מהם משהו חדש, מתוך תובנה חדשה. המרכיבים הם: בריאות נפשית, נינוחות נפשית, אינטליגנציה, פרספקטיבה של עבר ועתיד וכדומה. הנשמה היא דבר אבולוציוני ולא סטטי; הנשמה אינה נצחית וקבועה, היא משתנה בהתאם להתפתחות.
4- חיה (תהלים קמג ג, איוב לג כח) – שכל האיברים מתים, והיא חיה בגוף.
זהו חלק הנפש החי תמיד, חלק הנפש דרכו האדם יודע את הנצח, ומכיר את הממדים הבלתי משתנים שבבריאה. זהו המקום הנפשי שדרכו ניתן להיכנס "לפרדס"

גם החיה מקבלת את חותמו של בורא עולם. קוצו של הי' בחיה קשור לאל עצמו ומועבר לאצילות. הוא מכונה גם צחצחות. הדבר מצביע על העובדה שגם הרבדים הנמוכים כביכול, גם הם בעלי אופי של נצח.
החיה והיחידה אינן מתוקשרות באמצעות המוח. ולכן כתוב שכשהנביא מתנבא, 'חלשה דעתו', והוא נראה כמטורף הדעת. הנביא בטלה בתוכו דעתו, הנפש הרוח והנשמה פוסקים מלהיות דומיננטיים, ומה שחי בתוכו זה חיה ויחידה.
משה רבינו הוא מבחינת חיה שמעביר את המסר האלוהי, כל הנביאים האחרים הינם מבחינת יחידה, ושאר בני האדם נמצאים במקום של נפש רוח ונשמה.
"ונִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם", יש בכם נפש, ונפש זו היא בעלת אופי אלוהי, ואותה עליכם לשמור ולא לאבד. הנפש היא שם מכלול לכל חמשת החלקים, והיא מסוגלת לעבור התמרה מהנמוך ביותר לגבוה ביותר. ילד שנולד הוא יותר בחינת נפש (גוף); נער ונערה, זה בחינת רוח, רגשות, ולאחר מכן אדם עד גיל 40 זה נשמה, ומגיל 40 מתאפשרת טרנספורמציה ליחידה. מגיל 60 ומעלה הדם,, התשוקות, הרוח והרגשות יותר שוקטים והיכולת להתמרה מתגברת.

5- יחידה – (תהלים כב כא, תהלים לה יז) – שכל האיברים משניים שניים, והיא יחידה בגוף (אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסף" (איוב לד, יד "יחידה" הינו השם של הרובד הנפשי העמוק ביותר, חותמו של הקב"ה באדם, המקום בו האדם יודע אמת ומכיר בא, המקום שם ה"עצמי" של האדם הינו האוטנטי – המקורי ביותר. במקום זה אין חלוקה ולא ייתכן שם חלוקה, אלא הכול אחד. נשמה, רוח ונפש הן מבחינת ריבוי, אבל הרובד הנשמתי שנקרא יחידה הוא אחד.

זהו המקום שמחבר את האדם למקומות עליונים. נשמה זה הפן הקוגניטיבי הקשור בשכל, ורוח היא הרגשות, הדינמיקה הפסיכוסומטית, הקשר בין התרגשות לדוגמא לפעימת הלב. הנפש שמחיה את כל הגוף היא מן הסתם בעלת ריבוי צורות. אבל יחידה היא יחידה; האחדות מתחילה מהמקום שנקרא יחידה. על אף שאמר המדרש והקדים שכל שאר החלקים הם מבחינת נפש אחת, המכונים נפש, הרבדים הנמוכים הם מפוצלים והיחידה היא אחדות; משם מתחיל המקום שעליו חלים רוח הקודש והנבואה.

איברי הנפש – "יחידה" – חלק ה'

"חמשה שמות נקראו לה: נפש, רוח, נשמה, יחידה, חיה. נפש, זה הדם, שנאמר (דברים יב, כג): כי הדם הוא הנפש. רוח, שהיא עולה ויורדת, שנאמר (קהלת ג, כא): מי יודע רוח בני אדם העולה היא למעלה. נשמה, זו האופיא, דבריתא אמרין האופיתא טבא. חיה, שכל האברים מתים והיא חיה בגוף. יחידה, שכל האברים משנים שנים, והיא יחידה בגוף" (בראשית רבה י"ד-ט')

חלק "יחידה" בנפש האדם הינו החלק העמוק ביותר, וכן החלק המקורי והאותנטי ביותר. זהו האדם ממקורותיו. חלק יחידה בנפש הינו חלק אלוה ממעל בנפש האדם, חותם האצבע האלוהי באדם , ולכן המקום הנפשי דרכו ניתן לפגוש באלוהים בצורתו הישירה ("ריש לקיש אמר: תיו – סוף חותמו של הקדוש ברוך הוא; דאמר רבי חנינא: חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת". – בבלי- שבת נ"ה- ע-א')

בחלק זה בנפש, האדם הינו הוא לבדו- ללא השפעות זרות וללא תכתיבים חינוכיים. במקום זה האדם טהור זך ונקי. האדם ממקומו הראשוני וממקור הזהות הבלעדית והייחודית שלו. זהו המקום ממנו נובעת ההשראה, היצירה וכל דבר חדש הבא לעולם דרך אותו האדם, בא דרך חלק הנפש – יחידה. מקום זה שייך לאדם לבדו ואין אדם אחר יודע עצמו כמו שהאדם מכיר את עצמו כך באופן זה. מקום זה היה טהור ויישאר טהור, אין לכלוך וזוהמה יכולים לחדור למרחב זה בנפש המכונה "יחידה".
חלק זה מכונה "יחידה" על דבר היותה אחת, מיוחדת, אשר דרכה ניתן לחזור לחיקה של האחדות. האדם בא מן האחדות ויצא אל הפיצול והריבוי, שם היה עליו לגדול ולהתפתח ולהביא דבר מה חדש למקומו. וכשישוב- לחיק האחדות הוא ישוב. מן האחדות הוא בא ואל האחדות ישוב. השיבה אל האחדות הינה השיבה הביתה. בעת יצא האדם לעולם הפיצול והריבוי, יצא הוא אל הגלות ואל אוקיינוס רחב, שם היה עליו ללמוד כלים ודרכים אשר יש והיו זרים לטבעו או לנפשו, ויש שגלה ממקומו למדבר צחיח, שם היה עליו ללמוד דרכי הישרדות ולוחמה. אך כששב, לחיק האחדות הוא שב. השיבה לחיק האחדות, תלויה במודעות האקטיבית לחלק "יחידה", הוא החלק שאין עולם הפיצול והריבוי חל עליו, וזהו החלק המהווה שער חזרה למקורותיו של האדם.

חלק זה נהפך לזמין יותר לאדם במה שמכונה היום "גיל הזהב" או גיל פרישה וזקנה. בגיל זה ניתנת האפשרות וההזדמנות לאדם "לפרוש". בגיל זה קל יותר לפרוש, שכן הגוף ומעלליו פחות דומיננטיים, ויש לאדם פחות הפרעות יחסית לאיש צעיר. וזה מתוך ההנחה שהאדם בריא פחות או יותר ושעשה את העבודה ההכרחית בגילאים צעירים יותר.

יש שני סוגי "פרישה", הראשון הינו הפרישה ממהלך חיים של עבודה או קריירה, כמו איש בצבא קבע שפרש לחיים אזרחיים, אך פרישתו הינה בגיל צעיר יחסית בדך כלל, ועולה השאלה איך ולאן ימשיך את חייו הלאה. וכן אדם המגיע לגיל פרישה ופנסיה, גם אצלו עלולה להתעורר השאלה על המשך החיים שלו ולאן?  אנשים רבים חווים משבר ושיברון לב קשה בגיל הפרישה, שכן כל מבנה הזהות שלהם סבב סביב "תפקיד" או מקום בתוך ארגון או חברה, מקום שדרכו הם זכו להגדרה עצמית. וזהותם עשויה לעבור משבר קשה מאוד בשל איבוד האופן בו הם הכיר את עצמם, ולכן יבוא לשבר גדול. שבר זה הינו תוצר של בניית מבנה זהות שרוכש את כוחו ממקורות חיצוניים, מקורות שכשהם נגמרים או נעלמים או חדלים מלהיות, אזי גם האדם הניזון ממקורות אלו סיים את חייו, ודבר זה עשוי להיות חוויה כואבת במיוחד בעבור אדם זה.

סוג פרישה שני אינו קשור כלל לגיל כלשהו, והוא תוצר של תהליכי התפתחות נכונים ועקביים, אשר זמינים לכל אדם וממתינים לו. בתהליך נכון של הזדככות הנפש, האדם פורש מן ההשפעות החיצוניות החלות עליו באופן טבעי ובאופן בו נע הטבע. השפעות סביבתיות, חינוכיות, תרבותיות, משפחתיות, וגופניות אשר ברובן אף מולדות.

תהליך הפרישה השני הינו תהליך פרישה ההולך פנימה לתוך נפש האדם, והאדם לאיטו יחוש את הפרישה ממצבי חיים שונים כגון – מעורבות חברתית (ואין זה אומר ואין הכוונה שהוא בודד או מנותק חברתית) וכן פרישה ממצבים רגשיים רב גוניים היוצרים מגוון רב של יחסי הזדהות הקשורים בעיקר ליחסי אנוש, חברה, זוגיות ומשפחה. אין הכוונה לאדם זר ומנותק, אלא שהאדם הפרוש יודע לראות את מצבי החיים באור בהיר ובעין חדה. הפרישה מאפשרת להתבונן התבוננות מיוחדת. דרך התבונות זו האדם רואה את החיים כמו שהם ללא כחל וסקר, כמו שהם. בצלילות ובבהירות שרק הפרישה מאפשרת.

יש לאדם לפרוש מן הדינאמיקה של מעורבות עם החוץ, מיחסי האנוש, ממצבי הרגש, מגופו והזדהות הנובעת מן הגוף וצורתו. בתהליך פרישה זה, האדם חוזר חזרה למקומו הראשוני והטבעי, שם ניתנת האפשרות להבין ולראות את עצמו ואת חייו כמו שהם בדיוק. על האדם לפרוש מהכול, מרגשותיו, מרכושו ומן המעמד והשם שרכש לעצמו, ממקומו המשפחתי, מזהות הגוף שיש לו, מיחסי הגומלין עם כל הסובב אותו. מהכול עליו לפרוש.

אין לתהליך הפרישה גיל קונקרטי, ויש אנשים צעירים בגיל שהם פרושים ולכן בעלי תבונה וחוכמה עמוקה. אך הגיל הכרונולוגי משמעותי לאדם העובד, העובר את התהליך ההכרחי להזדככות ולטהרה, ואז יש לזמן החולף משמעות מתפתחת ותומכת בתהליך הפרישה.

בעבר תהליך הפרישה היה מתורגל בחיי מנזר או במקומות המנותקים מחיי עיר וכרך, אך היום אין למהלך זה רלוונטיות הכרחית, וניתן לאדם בזמן הנוכחי אפשרויות רבות שלא היו בעבר הקשורות להיותו חי חיים המחברים עולמות ומגשרים על פערי זמן וממדים שלא היו אפשריים בעבר. האתגר של האדם בחברה המערבית הינו לחיות את חיי הפרישה בעת היותו חי חיים רגילים ונורמטיביים, אשר מבחוץ לא יראה דבר מה מיוחד בו, אך עקב תהליך נבנה נכון ומאוזן, היודע לאחד ולגשר ולחבר את העולמות הפנימיים ללא הדחקה או דיכוי, אזי אדם זה נהפך לפרוש בתוך החיים הקונבנציונאליים ולכן מזמן לעצמו את החלק "יחידה" שלו באופן מודע ונגיש, והיום זהו האתגר.

איברי הנפש – "חיה" – חלק ד'

נפש, זה הדם, שנאמר (דברים יב): כי הדם הוא הנפש. רוח, שהיא עולה ויורדת, שנאמר (קהלת ג): מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה. נשמה, זו האופיה, דברייתא אמרין האופיתא טבא. חיה, שכל האברים מתים והיא חיה בגוף (מדרש רבה י"ד- ט)

החלק בנפש המכונה – "חיה", מכונה כך מכיוון שזהו חלק הנפש הנצחי. אם וכאשר האדם בא במגע עם הנצח, או עם ממדים שיש להם את טעם הנצח, מגע זה מתאפשר באדם דרך החלק המכונה "חיה". חלק זה ברוב בני האדם אינו מודע כלל, לעיתים יש מגע איתו, אך לרוב לא באופן מודע לחלוטין. לעיתים כאשר נוצר מגע מתוך התנסות מסוימת קיימת באדם תחושה המביאה עימה התעלות החורגת מזמן וממקום, חוויה שלאחריה לא יוותר הרבה אצל האדם אשר חווה זאת, חוץ מן הפליאה ואולי גם קצת מן היראה, ולרוב חוויה זו תאבד ברבות הזמן החולף. יש צורך בהכנה רבה, והכשרת קרקע ארוכה ולמשך זמן רב באדם, עם שקידה, אמונה בדרך, דבקות, וויתור על הרבה מן ההיבטים של זרם החיים הרגיל, על מנת להיות כשיר לחלק זה שיהפוך למודע באופן קוגניטיבי באדם, וכן צורך בהבנה נכונה ומאוזנת של משמעות הדבר כשהאדם ייחשף לחלק המכונה "חיה".

שאר רוח, התלהבות ושפע יצירה, כוחות חדשים ויוזמות לשנות ולהזיז "הרים" – קשורים לחיוניות המושפעת על האדם מחלק זה. "ותחל רוח יהוה לפעמו במחנה-דן בין צרעה ובין אשתאל" (שופטים, יג', 25). התפעמות הרוח ויכולתה להעצים את האדם בממדים שנראים כפנטסטיים, הינם ביטוי לחלק "חיה" שנהפך פעיל. "וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ יְהוָה וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר" (שמואל א',י'-ו'). ההתהפכות של שאול בעת היותו צולח עם רוח ה', הינה מהלך של החלק "חיה" בנפש. ואז יש את תהליך ההתהפכות, ממצב קוגניטיבי רגיל, למצב ערני ומודע שרואה אספקטים רבים נוספים.

לאנשים רבים יש את הנגיעה במקומות "פסיכו- רוחניים" אלו, ויש אשר אנשים מסוימים עשויים להיחשב "משוגעים" או עם אישיות "בי-פולרית" או עם אבחנה קלינית פסיכיאטרית אשר תמצא מה לא מאוזן ומחייב טיפול תרופתי ואולי אפילו אשפוז ולעיתים עד לכפוי כנגד רצונו של אדם. עיקר ה"בעיה" של אנשים אלו היא בכך שהם נחשפו לאמת נכונה וגבוהה ממקומם הבסיסי ויחסי, ללא ההכנה וללא יכולת להכיל ולשהות במקום חדש זה, ואז העוצמה של החשיפה לשאר הרוח, עשוי למוטט אותם ולהביא לתופעות שיוגדרו במושגים פסיכיאטריים בכל מיני שמות והגדרות קליניות. יש לדעת כיצד להאזין לאנשים אלו, שכן הם מביאים איתם משהו עמוק ואמתי ותכנים מיוחדים מאוד באיכותם, שמעורבבים בחלקים נפשיים נמוכים יותר אשר לא הבשילו דיים, ולכן שומעים בליל של תערובות לא ברורות. אך מאחורי המהלך שאנשים אלו חוו, יש נגיעת אמת וחשיפה לממדים נכונים – ועיקר הבעיה טמונה בכלים נפשיים שלא הבשילו ואין הכנה לדבר אליו נחשפו. לעיתים רואים את תופעה זו אצל צעירים שלוקחים סמים באופן לא אחראי. יש מהם שיסבלו ממה שמכונה "טריפ רע". ונושא זה קשור לממדים של החלק המכונה "חיה" – שהאדם נחשף לממד זה ללא שום אפשרות להבנה או הכנה, ולאחר שיצא ממקום זה, הוא ללא יכולת לגשר על הפערים ולכן "משתגע".

"ארבעה נכנסו בפרדס ואלו הן בן עזאי ובן זומא אחר ורבי עקיבא אמר להם ר"ע כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים משום שנאמר (תהלים קא, ז) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני בן עזאי הציץ ומת עליו הכתוב אומר (תהלים קטז, טו) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו בן זומא הציץ ונפגע ועליו הכתוב אומר (משלי כה, טז) דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו אחר קיצץ בנטיעות רבי עקיבא יצא בשלום" (חגיגה י"ד- ב')

במאמר זה אנו רואים את ארבעת הדמויות שנכנסו לממד שבו חלק "חיה" באדם חייב שייהפך פעיל, ומה קרה להם עקב כך. אלו הן ארבעת הדמויות אשר דרכן לומדים על אופן הכניסה לפרד"ס. בן זומא אפילו לא נכנס, אלא רק הציץ וזה הספיק לו שנפגע בדעתו, כלומר "התהפך למשוגע". דבר המשקף את חוסר ההכנה והבגרות הנפשית בעת היותו טועם מן הדבש. טעם מן הדבש ולא יכול היה להפסיק, ולחזור למציאות היחסית. לא יכול היה לגשר בין מה שראה במצב המוחלט אל מול המצב היחסי, ולכן איבד את שפיותו. מאמר זה בא להזהיר, אך גם להנחות את אופני הכניסה לעולם זה. האם ניתן להבחן את בן זומא כקטטוני או כבי-פולרי? אולי, אך ללא ספק הוא חווה וראה דבר אמת. הרמז החשוב ומרכזי של ר' עקיבא הינו השער לאופן הכניסה באופן המאוזן. הוא אומר "כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים". כשאתם נכנסים לעולם בו חלק "חיה" נהפך אקטיבי, על אף כי ראיתם דבר מה נכון – אין זה כך, שכן מה שתראו במקום זה הינו רק משל ולבוש לדבר אחר. ובמקום זה יש להיות מדויקים ומדודים עד לדרגת האטום, וכן עם יכולת של כיבוש עצמי ללא סייג. "אבני שיש טהור" , מתאר את מקום השפע האין סופי והנקודה בה אותו השפע נהפך לקונקרטי. לכן אסור לקרוא לזה בשם , כיוון שמיד עם תנועת המים המיצגים את השפע הזורם, הם נהפכים למשהו אחר. מה שמכונה במקום אחר "אבן השתייה, שמשם הושתת העולם"

חלק זה נהפך לזמין יותר לאדם לאחר גיל 45 ל 50 , שם הגוף והכמיה שלו פחות מפריעה, ואש הנעורים שוככת לאיטה, ואם האדם עשה את העבודה המקדימה, עבודה שהיה עליה להתחיל בגיל צעיר יותר בדרך כלל, אזי יש לאדם מסוג זה אפשרויות רבות בחוויה הפנימית שלו ובמה שהוא יכול ומסוגל לגעת בו, ללא חשש של תערובות נעורים לא מבוררות, הקשורות בדרך כלל לרגשות וייצרים ורצונות ומאוויים שלא סופקו או לא נפגשו דיים על ידי האדם עצמו בתוך מורכבות כוחות הנפש שלו.

התהליכים המכשירים את הקרקע למודעות לחלק "חיה" בנפש, קשורים לתהליכי הטהרות והזדככות, ברובד גופני, רגשי, ואנרגטי. תהליכים שכרוכים בזמן רב ובדבקות לאורך שנים, ללא יכולת להבטחת תוצאה כלשהי, אלא עשייה ודבקות שמונעים מן האהבה לבדה.

איברי הנפש – "נשמה" – חלק ג'

פש, זה הדם, שנאמר (דברים יב): כי הדם הוא הנפש. רוח, שהיא עולה ויורדת, שנאמר (קהלת ג): מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה. נשמה, זו האופה, דברייתא אמרין האופיתא טבא" (מדרש רבה י"ד- ט)

חלק בנפש המכונה – "נשמה" – לחלק זה יש משמעויות ושימושי לשון רבים, וככלל המושג "נשמה" השתרש במושג המאפיין את החלק "רוחני" האלוהי של האדם – ולעיתים אנשים מכנים את הקרובים אליהם במילה "נשמה", במובן של "סלנג", שימוש לשוני המעיד על הרב גוניות למושג זה.

נשמה – אומר המדרש – "אופה", את מה הנשמה אופה? בהקשר במדרש כמו שהמדרש מביא אותו, נשמה מתכוון לחלק הקוגניטיבי, היודע והמבין. החלק שאחראי לידיעת העצמי וליכולת להגדיר את תחושת ה"אני". הנשמה אופה, היא לוקחת את מרכיבי החוויה האנושית של ה"נפש" וה"רוח" כמו שהוסבר במאמרים קודמים, ומכינה מהם דבר חדש, תוצר חדש שמביא להבנה או ידיעה או תבונה וחוכמה. היכולת המרכזית של הנשמה הינה ביכולת לסנתז ולצרף את מרכיבי החוויה השונים דרך חושים או תחושות או מהלכי מחשבה, ולהפוך את המהלך כולו להבנה קוגניטיבית. לכן "נשמה" בהקשר הזה, הינה החלק היודע, הזוכר והמבין באדם. חלק זה הינו החלק המודע, ונקודה החשובה להתבוננות הינה במהלך המשתנה של חלק זה, הנשמה אינה סטטית ואינה תחת קיבעון כלשהו, להיפך, היא משתנה וצריכה להשתנות, היא מתפתחת ושואפת לעוד תהליכים אשר יובילו לטרנספורמציה אותה היא מבקשת. טיבעה של הנשמה הינה בצורך "לאפות", כלומר ליצור דבר חדש. לחדש ולהביא יצירה חדשה לעולם. דרך יצירה חדשה זו האדם גדל ומשתנה, ושינוי זה הינו שיקוף לנשמה שאינה מקובעת וטיבעה הבסיסי הינו בצורך לשינוי וליצירה. כך שהחלק באדם המסוגל לשינוי וטרנספורמציה מכונה "נשמה".

יש קשר מילולי אך גם תוכני בין "נשמה" ו"נשימה", הנשימה – כוחה בהזרמת חיות הבאה מן האוויר וכך הנשמה – כוחה בחיות המחייה הגוף ויוצר תנועה מתמדת של זרם החיים המשתנה והבלתי פוסק. לתנועת זרם החיים יש כוח עצום ולא ניתן לעצור אותה. אופן הזרימה של האדם בתוך זרם החיים הינו הכלי המרכזי של הנשמה לגדילה ולהתפתחות האיכויות המתבקשות על ידה. הנשמה היא זו הבוחרת באם להיות פסיבי ולזרום עם זרם החיים הכללי והלא אישי, או באם ליזום לעצמה אופן זרימה אחר, אינדיווידואלי, מיוחד , אשר לאט לאט יאפשר לה הגדרת ייחודיות שונה עם טעם ואיכות אחרת מאיכותה של הזרימה הכללית.
איכויות של ה"נשמה" מתאפיינים בבהירות מחשבתית, אינטליגנציה חוקרת וסקרנית, צורך ורצון להכיר חדש, זיכרון, מודעות ליש ולקיים, יכולות קוגניטיביות של מחשבה רצופה, ריכוז ומיקוד. התוצר של איכויות אלו מובילות לתובנות שיוצרות לאחר מכן תפישות עולם, והן (התפישות) מתגבשות לאחר מכן למבנה אישיות, ולאופן בו האדם מכיר עצמו בייחודיות מסוימת.

ה"נשמה" הינה החלק האמצעי בין חמשת חלקי הנפש, ולכן היא החשובה ביותר, שכן מתוכה האדם יודע ומכיר את עצמו ואת סביבתו, והיא זו שמביאה את האדם למקומו ולהגשמת התכלית של התכנים הפוטנציאליים שיש בתוכו. להיות אדם במובן המלא של המילה ושל משמעותה, אינו דבר מולד ומובן מאליו. כדי להיות אדם, על האדם לגדול להתפתח לפתח תכונות ואיכויות שיאפיינו את אנושיותו. להיות אדם במובן האמתי, בא עם איכויות של לב פתוח ולומד, גישה אנושית ומרגישה, תבונה מבינה וסקרנית, תפישת יסוד של האחדות בבריאה, ש"אני כאן אך לא לבד וכולם סביב הם אנשים כמוני" ולכן יש לכולם זכות קיום זהה לשל האדם עצמו. "אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי" (אבות א',י"ד) "תפישת האחר כתפישתי שלי את עצמי". תכונות נפש וגישת יסוד זו שייכת לאיכות ה"נשמה", והיא זו שקובעת את רמת ה"אדם" – עד כמה האדם אכן אדם, ולא כל ייצור אחר.

יש אנשים שנולדים כבר עם איכויות מסוג זה, ולעיתים ניתן לראות ילדים קטנים המתנהגים כך באופן טבעי ומולד. אכן זוהי איכות מולדת באדם ויש לטפח אותה ולמרות שהיא מולדת, יש באפשרותה להיחסם או להתקלקל בחינוך לא נכון או בגישות ברוטליות. דבר שעשוי להשמיד ממש את הפוטנציאל המיוחד של אותו הילד.

פתיחות, סקרנות, ואמפטיה הינן איכויות טבעיות של ילדים והם מעידות על "נשמה" אקטיבית פוטנציאלית שצריכה להמשיך ולהתפתח. מכן שהנשמה (כמו שהיא מופיעה בהקשר במדרש) הינה בעלת פוטנציאל ראשוני, השואף להוסיף לעצמו עוד וכך לגדול על ידי ההתנסויות של החיים, במגמה להוסיף לנשמה עוד מאיכותה הבסיסית, כלומר – חוכמה, תבונה, ידיעה, ועוד.

איברי הנפש – "רוח" – חלק ב'

"נפש, זה הדם, שנאמר (דברים יב): כי הדם הוא הנפש. רוח, שהיא עולה ויורדת, שנאמר (קהלת ג): מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה" (בראשית רבה י"ד-ט')

רוח – החלק בנפש המכונה "רוח", מכונה כל על דבר התנועה שלו. רוח נכרת בהיותה "רוח" עקב תנועתה, אוויר ללא תנועה, אוויר עומד, אינו ניקרא רוח, הרוח קיימת במצב הקיים כרוח רק עקב תנועת האוויר בעוצמות שונות ובאופנים רבים. עיקר האיכות המכונה רוח הינה בשינוי, רוח תמיד בתנועה ולכן תמיד בשינוי. כשאין באוויר תנועה, אין רוח. מצב זה קשור ישירות לתנועה הרגשית, תנועת הרגשות מייצר חוויה שאיכותה נודעת לאדם בזכות התנועה, הרגשות הינן תנועה פולרית בין דחייה ומשיכה, אהבה או שנאה, גבורה או פחד, פזרנות או קמצנות ועוד. בתוך התנועה הדיכוטומית בין שני קצוות יש לרגש חלל להתנסות. הגיל המתאפיין בתנועה רגשית עזה הינו גיל ההתבגרות – שם הנער ונערה נחשפים לעוצמות חדשות עקב השינויים הביוכימיים של הפן הגופני, כך שהשינויים הפיזיים מכתיבים פתיחה של מגרות נפש ועוצמות נפש חדשות הגלומות באדם וגיל ההתבגרות הינו צומת חשובה לחשיפה ולפתיחה של איכויות נפשיות התלויות בתנועת הרגשות, בגיל זה.

כל תנועה רגשית קשורה לרובד המכונה "רוח", ויש רוח פנימית הקשורה לאיכויות המולדות של האדם, ויש "רוח" חיצונית המשפיעה על האדם "אנרגיה" מסוימת אשר גורמת לו לחוות משהו, נוכחות או חיוניות ממקור חיצוני לאדם שיש לה השפעה על חייו הפנימיים. "רוח" חיצונית יכולה לנבוע מאיכותו של מקום גאוגרפי כמו ים, מדבר או הר, וכן מבית עם איכות חזקה כמו מקום מקדש או בית תפילה. כמו כן יש מקור נוסף ל"רוח חיצונית" (חיצונית לאדם ומשפיה עליו) הבא מן כוכב ומזל, לשם מכוונת תורת האסטרולוגיה. לתורה זו יש אספקטים רבים ולכל תרבות קדומה היה מה לומר על השפעת הכוכב על מצבו של האדם. תורות מסוימות אף מראות את הקשר בין כוכב לצמח ולמינרל. כך שלכול מזון צמחי יש השפעת כוכב החלה עליו ומזינה אותו. כל התורות האסטרולוגיות באשר הן, קשורות בהשפעתן על חלק "רוח" באדם, כלומר על מצבו הרגשי, לכוכב ולמזל יש השפעה מוגבלת על האורגניזם האנושי, כלומר על רגשותיו ומה שמתחת לרובד "רוח", הנפש והגוף. אם אדם ממוקם בחושיו או ברגשותיו כציר מרכזי בהוויה שהתפתחה בו, אזי אזם כזה מושפע מכוכבים ומזלות, אך אם האדם מבוסס בדרגות נפש עמוקות יותר, רבדים אליהם ידובר בהמשך, אזי אין לתורות האסטרולוגיה שום משמעות עליו ושום יכולת חיזוי המדויקת בדרגות שונות. וזו הכוונה במה שנאמר על אברהם אבינו-

"שאמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו, "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז א) – אחזתו רעדה. אמר: שמא יש בי דבר מגונה?! כיוון שאמר לו: "ואתנה בריתי ביני ובינך" (שם פסוק ב), נתקררה דעתו.
"ויוצא אותו החוצה" (בראשית טו ה). אמר לפניו: רבונו של עולם! הסתכלתי במזל שלי (ואין לי אלא בן אחד).אמר לו: צא מאיצטגנינות שלך, אין מזל לישראל
(מ' נדרים ל"ב-א')

היציאה של אברהם מן האצטגנינות (תורת האסטרולוגיה והשפעת הכוכב על האדם) משקפת כי הוא עבר לממד בו אין רגשותיו מהווים חצץ למקומות העמוקים יותר בנפש, שם אין המזל יכול להשפיע, וכעת הוא פתוח לראות מה שקודם היה חסום.

רגשות ניכרות בתנועתן, בביטוי הרגשי הנכון והבריא של אופן ביטוין, חולי ברגשות הינו במחנק של רגש עוצמתי ללא ביטוי כלל, מה שנכונה "שליטה" על רגשות אינו בהכרח דבר נכון ובריא להתפתחות המערכת ושליטה ברגשות נוטה לדכא אותן. רגש טוב ובריא צריך להתבטא ואף שואף להתבטא. בחיי יום יום רגשות מייצרים את ההתנסות של האדם בדבר מה ולכן רגשות חיים ופוטנטיים הינן הכלי ההתנסותי המרכזי באדם, אדם ללא רגש נחשב כרובוט ולא כחי, מה שיוצר חווית חיים הינן הרגשות בתנועתן. אך רגש מתפרץ או ספונטני הבוקע ללא בקרה ומודעות, מתוך העיקרון של חופש הביטוי והצורך "לשחרר" רגשות, אף הוא אינו כדאי למגמת ההתפתחות הנכונה באדם, שכן רגש מתפרץ ואימפולסיבי הופך את חייו הפנימיים של האדם לחיים לא יציבים, ואי יציבות זו לא תאפשר לעוד אפשרויות בחיי הנפש. על הרגשות להיהפך למעיין צלול ללא תנועה, דבר שהופך את נפש האדם לתשתית המסוגלת להתנסות ברבדים עמוקים יותר במציאות וכך להיפתח לממדים גבוהים יותר. ממדים שהמגע איתם מצריך שקט נפשי והשתקה מלאה של תנועת הרגש. השתקה שאינה מדחיקה את הדינמיקה הרגשית אך יכולה לבחור את תנועת הרגש ולאן יפנה ומתי יפעל וכיצד ירגיש את הנושא בו האדם עוסק.

לכן יש שני מצבים רגשיים בסיסיים – האחד, בתנועת הרגש כלפי התוכן המגרה את פעולתו מן החוץ או מן הפנים, ואז הרגש הינו סטימולנטי, תגובתי, לא נשלט, נוטה להתפרץ, ואף מתעתע באדם – רגש זה הינו תוצר של תגובה לחלקים הנמוכים יותר של המערכת, "נפש" וגוף. ואילו השני מתאפיין בתנועת רגש מודעת הקשובה לממדים העמוקים בנפש האדם, ואז הרגש הינו הכלי ההתנסותי ל"ידיעה". לידיעת דבר מתוך התנסות ומתוך חוויה ישירה, דבר שמביא איתו תוכן עמוק לאין שיעור ביחס לכול דרך לימודית אחרת. יכולת "להשתיק" את הרגש משקף דרגת התפתחות עמוקה ומוכנות רגשית עם בגרות נכונה אשר אין בא הדחקה של תהליכים רגשיים טבעיים.

לכן העבודה על רגשות הינה צעד עקרוני בהתפתחות של חלקי הנפש, ועבודה זו הינה על חלק "רוח". חלק "רוח" מקשר את רובד ה"נפש" לרובד "נשמה". ולכן ה"רוח" מתאפיין בתנועה המחבר ומקשר את הממדים השונים, החיבור וקישור שחלק זה פועל מביא לידי ההתנסות המלאה של האדם בדבר מה, ועל פירות החוכמה והתבונה הנובעים מאופן חוויה זה.

עבודה נכונה על רגשות קשורה להבנה על הצד החושי וגופני שמייצר החלק הנקרא "נפש". שכן רוב הרגשות שאנשים חווים הינן תוצר ישיר של תנועה כימית הקשורה לגוף ולפעולת החושים, דבר המתנה את הרגשות ולכן קובל אותן לפעולות קומפולסיביות ללא בחירה או מודעות ההכרחית להתפתחות נכונה של המערכת, לעיתים שינוי דיאטטי משנה את כלל החוויה באדם, עקב השפעת המזון על רובד "נפש", ונקודה זו משקפת את הצד הפיזיולוגי של תנועת הרגשות, אשר במצב זה הינן דינמיקה תגובתית בלבד.

לכן אומר המדרש – עולה או יורדת, עולה – אם הרגשות מאפשרות מצבי תודעה עמוקים יותר החורגים מן הכלא הגופני (אך הנדרש) או יורדת – ואז האדם שבוי של גירויים חיצוניים המתנים את מצב רוחו ללא כל שליטה או בחירה, שכן "בחירה" הינה מעלה אנושית אשר יש לגדול עליה והיא לא מולדת או טבעית וספונטנית לאדם – אלא אם כן חלק "רוח" שלו עולה.

איברי הנפש – "נפש" – חלק א'

"חמשה שמות נקראו לה:
נפש,
רוח,
נשמה,
יחידה,
חיה.
נפש, זה הדם, שנאמר (דברים יב): כי הדם הוא הנפש.
רוח, שהיא עולה ויורדת, שנאמר (קהלת ג): מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה.
נשמה, זו האופה, דברייתא אמרין האופיתא טבא.
חיה, שכל האברים מתים והיא חיה בגוף.
יחידה, שכל האברים משנים שנים והיא יחידה בגוף, הדא הוא דכתיב (איוב לד) אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף"
(מדרש רבה י"ד-ט')

חמשת אברי הנפש מכונים בכתובים – נר"ן ח"י – ראשי תיבות. זוהי החלוקה של רובדי נפש ואיכויות הנפש אשר ככלל – כלולות כולן בשם "נפש". חלוקה זו משקפת ומצביעה על תפקודי נפש שונים אותם יש להבין וללמוד, שכן הבנה זו מלמדת על זוויות רבות וחשובות על מקומו של אדם וכן על תופעות שבקלות מדי נכנסות להגדרות פתולוגיות. כמו כן לימוד זה מאפשר לאדם להכיר את עצמו מזווית אחרת ולכן לדעת את מקום התפתחותו ולאן עליו להמשיך וכיצד. לכן יש חשיבות רבה ללימוד מעמיק של תפיסת היהדות את נפש האדם- את פעולותיה – את תפקודיה – ואת המגמה השונה שיש לכל ממד בנפש. על אף הניסיון לתאר את חלקי הנפש – יש לזכור תמיד כי לכל אדם יש איכויות נפש שונות- ולכן תיאור התפקוד הנפשי הינו סכמתי ללא הבנה ותפישת הייחודיות של כל אדם בחמשת אברי הנפש. עוד יש לראות כי המדרש אינו מתייחס כלל לאספקט הגופני – כמו שאינו חשוב כלל, וזאת מפני שעיקר האדם הינה הנפש – וגוף משני וטפל לחיי הנפש.

החלק המכונה נפש

א- חלק זה אחראי לקשור את ה"נפש" לגוף דרך זרם הדם. לכן אין מקום בגוף שהוא ללא נפש – שכן אין מקום בגוף ללא ההזנה של הדם. כיוון שזרם הדם הינו ריתמי, נע במחזוריות מעגלית קבוע, כך גם אופן התנועה של ה"נפש". לכן המילה הנרדפת לאיכות ה"נפש" הינה- "הרגלים" – כל דפוסי ההתנהגות הנרכשים בחינוך וכן גם המולדים, קשורים לרובד "נפש". ה"נפש" פועלת על פי עיקרון המחזוריות ומושפעת ממנה, ולכן מגיבה לשינויים ביו ריתמיים של חיי האדם בטבע, תנועת יום ולילה, תנועת גאות ושפל, תנועת החודשים והעונות. כולן משפיעות ויוצרות אינטראקציה עם ה"נפש" .– לכן בעיות שינה למשל קשורות לרובד "נפש", עקב התנועה הריתמית הלא סדירה של דפוסי שינה בין יום ללילה, וסינכרוניזציה בין האדם ליום והלילה שלו. לכן – כל מגמה של שינוי בהרגלי צריכה או בדפוסי התנהגות מטרידים וברצון לשנות משהו נפשי- עובר דרך עבודה על ה"נפש" – והעבודה הזו חייבת שתהייה עם גוון מחזורי קבוע – כגון אמירה קבועה של משפטים בעלי אופי מעורר או משנה דפוסים –או תרגול של כל דבר בעל אופי טרנספורמטיבי רוחני- צריך שיהיה קבוע בשעה מוגדרת ביום ושייכנס לריתמוס "אוטומטי" במשך היום. כך ה"נפש" תמשך לשינוי ותשתנה ותכשיר את הקרקע לעוד אפשרויות בעלות אופי פסיכולוגי, רגשי או רוחני. ה"נפש" זקוקה למחזוריות – גם תינוק וילד זקוקים למחזוריות וחלק ממה שמעניק לילד בטחון, תלוי בידיעת הקביעות המחזורית של הסדר היומי. חלק ה"נפש" פעיל יותר בגיל ינקות וילדות, שם חלק זה נבנה ופתוח מאוד לרשמים וגירויים הסביבתיים.

ב- אחראי ל"קשר הפסיכו סומטי" – כלומר לאופן בו מגיב הגוף לרגשות. התרגשות שמובילה לדופק לב והזעות ורעד קל בידיים, הינו ביטוי לחלק המכונה "נפש". לכן כל תגובות הגוף לרגשות או כל המחלות הפסיכו סומטיות – נעוצות ב"נפש", והדרך לעבודה על מחלות אלו הינה על פי כלל המחזוריות כמו שהוסבר קודם בסעיף א'.

ג- פעולת החושים – ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש. הינם כלי החישה של ה"נפש"- כלי הפעולה שלה, החושים קשורים לנפש ומזינים את תנועתה. כמו שהגוף זקוק למזון הגשמי למען חיותו, כך ה"נפש" זקוקה כמזון ממש – לחיותה ולפעולה ולגדילתה. וה"נפש" הזקוקה למזון (הנובע מפעולת החושים) מתפתחת וגדלה על פי אופי המזון החושי המזין ומחייה אותה. לכן יש להיות זהירים מאוד בתכנים אליהם נחשפים ילדים וכן מבוגרים –שכן כלל החשיפה לפעולת החושים יוצרת את האיכות של מה שיבנה לאחר מכן את הטקסטורה הנפשית של האדם, וייצור עבורו את התשתית ואת הקרקע הנפשית ליחסים הסביבתיים. דבר זה משמעותי לילד, שכן מתוך חוויות סנסוריות הוא מייצר לעצמו חווית עולם. על האדם להיות מאוד סלקטיבי ומודע לדברים אליהם הוא "בוחר" להיחשף, שכן מראות עיניים ותחושה פיזית מזינים את ה"נפש" ויוצרים עקב תהליך ההזנה רקמה פנימית המושכת ורוצה מן התחושה ומראה העין, עוד ועוד. כל מה שנהפך לדפוס אורגני במערכת האנושית, הופך להיות מגנט המושך אליו מאותה האיכות של הדפוס האורגני, למשל – אדם שמעשן סיגריות, התחיל רק בטעימות עד שנהפך למכור, אם לפתע לא יהיו לא סיגריות, הוא יפתח חושים שיראו ויזהו ואף יזמנו לו כמגנט סיגריות, מכל פינה וכיוון. ולכן יש להיזהר בהרגלי הצריכה שכן הם בונים מגנט שלאחר מכן הופכים את המגמה במערכת ל"גולם שקם על יוצרו".